ארכיון תג: החיים בעיר

טורפת מילים – ראיון עם ענת עינהר

 

צילום: גל חרמוני

ענת עינהר שייכת כנראה לאותם טיפוסים שנובלים בטבע. האמת היא שלא שאלתי אותה אם היא מתרגשת למראה נופים ירוקים רחבי ידיים, אבל בכתיבה שלה, החושפת באיטיות ובהתמדה של ארכיאולוגית מסורה, את שכבות האפר המכסות על האינטראקציות האנושיות בעיר הגדולה, יש משהו המעיד על התמכרות. היא גם אומרת את זה מפורשות. הספר שלה, "טורפים של קיץ" (עם עובד), לא עוסק במקומות שהתחבבו לאחרונה על הספרות הישראלית הצעירה. אין בו קיבוצים או עיירות פיתוח, וגיבוריו יושבים בבתי קפה בלב תל אביב. העיר – אומרת עינהר – היא נושא כל כך עשיר, ועוד רחוק מאוד מלהיות ממוצה.

 

עינהר (לשעבר גרוס) בכלל נולדה בפתח תקווה. בקו אווירי או בקו אוטובוס מדובר במרחק קצר מלב תל אביב, אבל הגשרים המנטליים שיש לחצות בדרך הם, כידוע, יותר מפותלים ומורכבים. היא עברה אותם, כנראה, בקלות. היום היא מתגוררת ממש ממול לבית הקפה המוזכר בנובלה שלה "ומי באש", עובדת כמעצבת בסטודיו של בעלה יואב, ומגדלת שתי בנות (הללי בת 6 וחצי ויערה בת שנה) . ספרה המדובר מאוד "טורפים של קיץ" ראה אור לפני למעלה משנתיים, וזכה זה עתה בפרס ספיר ליצירת ביכורים. הוא זכה גם בפרס וינר לעידוד היצירה הספרותית המקורית, לביקורות מתלהבות עד אקסטטיות ולמפלים מתקתקים של תשומת לב מצד התקשורת ומצד יוצרים אחרים מכל התחומים.

 

וזה למרות ששלוש הנובלות והסיפור הקצר בספרה מאוד לא פשוטים לעיכול. בכולם ישנו איזה זרם דקיק של אלימות שמחלחל בין המילים, ובעיקר בין המעשים שהיא מתארת. מורה שכלבו נהרג בפיגוע והוא מחפש נחמה והבנה אצל תלמידה צעירה, מהגר עבודה המנקה את ביתה של משוררת מזדקנת, ילדה הנאלצת ללבוש מתקן ליישור עקמת הגב שלה ושכן אלכוהוליסט, תימהוני ורדוף זיכרונות – כולם נקשרים באיזה קשר של כאב. הם חיים בתוך מציאות מאוד דחוסה ומאיימת, לאו שונה בהרבה מזו של רובנו, מציאות שיש בה פיגועים ודיווחים מהשטחים הכבושים ואזכורים לשואה. הם מכאיבים זה לזה בדרכים שגם הן, כנראה, נפוצות מאוד ואנושיות מאוד, ורק חדות האוזן והעט של עינהר מעצימות את הווליום לרמה שמחייבת קריאה איטית והפסקות לנשימה.

 

עינהר הייתה ילדה ציירת. זו שידעה לבצע כשפים בעפרונותיה ולשאוב לתוך הצבעים שלה – היא אומרת – את כל הסביבה. היא איירה, היא ציירה קומיקס וידעה שלזה היא נועדה. המעבר לשימוש בשפה חדשה, בכתיבה, התרחש מאוחר יחסית, במסגרת לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית ב"בצלאל", שם עודדו את התלמידים לנסות כלי ביטוי חדשים, ואז במשך חמש או שש שנים כתבה מבלי לפרסם,"כמו סוג של התמקצעות. משהו שעשיתי ביני לבין עצמי. כתבתי המון וגנזתי הכול – בביקורת עצמית קשוחה שמאפיינת נשים".

למה דווקא נשים?

"נדמה לי שיש לנו אגו יותר מרוסן. שאנחנו יכולות לכתוב וגם לדעת כשזה לא מספיק טוב".

 

וכשהשלמת את לימודי שפתך החדשה…

"אז פרסמתי סיפורים בכתבי עת, בעיקר ב"קשת החדשה" וקיבלתי הרבה הערכה, מה שנתן לי אמונה עמוקה ביכולת שלי לכתוב וגם העניק לי הצדקה לכתיבה. ביומיום שלי אני צריכה הצדקה מאוד חזקה לכתיבה.אני עובדת, אני צריכה לפרנס, אחר כך הפכתי לאימא ולכתיבה אין בכלל מקום. היא האנדרדוג של היומיום שלי. אני מגרדת את זמן הכתיבה שלי בציפורניים, נאבקת עליו בכוח. יש לי חיים נוחים, אבל גם תחושה שאם אני לא אשמור על הכתיבה היא תתמסמס, ויש לי דרייב פנימי שאומר לי שמגיע לי לעשות את זה כי אני מספיק טובה".

 

הטקסטים הראשונים ההם שכתבה היו, היא אומרת "קצרים ולא מחויבים לשום דבר. בניגוד למה שאני כותבת היום – אני עושה עבודת הכנה, אני חושבת מה אני רוצה לומר ולאן אני רוצה להגיע. אני לא מוציאה את זה מהשרוול. אני חושבת הרבה לפני שאני כותבת".

 

בלי שום אלמנטים מיסטיים של השראה?

"אני לא צינור של איזו ישות שמוסרת את מילותיה דרכי, ואני לא אוהבת את ההתפיטויות האלה סביב כתיבה. בתהליך הלימוד שלי כתבתי מאות עמודים, שקבורים היום בכל מיני מחשבים ישנים שלי. אני חושבת שגנזתי אותם בצדק,והיום היה מביך אותי לקרוא את זה, אבל בדרך גיליתי שאני נהנית מאוד מהכתיבה ושיש בזה משהו, שאני מסוגלת לעשות את זה טוב. "

 

כשאת מסיימת סיפור טוב, את לא חוששת שזהו, שאחריו לא יצא ממך שום דבר בסדר גודל כזה?

"כרגע לא ואני מקווה שתחושות כאלה לא יהיו לי. אני מאוד מתלהבת מהתחלות. ההמשכים כבר מחייבים עבודה יותר קשה. אני מאוד אוהבת לחשוב על רעיונות ולהיכנס להרפתקאות חדשות."

 

את מקבלת פרס על ספר ביכורים, ולמעשה מדובר ביצירה בשלה בהרבה מהצפוי

"כן,  הוצאתי את הספר הראשון שלי בגיל 38, אחרי הרבה עבודה שלי ואחריה כתיבה של חלקים מחדש ביחד עם העורך שלי יובל שמעוני – שאליו הגעתי עם הרבה פתיחות ורצון ללמוד. עד שכתב היד שלי הגיע אליו, כבר קראו אותו והתלהבו הרבה אנשים ובהם עורכים גדולים וסופרים גדולים כמו יהושע קנז ולי הייתה כל הזמן הרגשה שלא יתכן, כי יש בעולם ספרות כל כך דגולה, ואיך יכול להיות שכתבתי משהו טוב".

 

למה למשל את קוראת ספרות דגולה?

"למשל לקנז ושמעוני. הייתה תקופה שאהבתי דברים כבדים ודחוסים כמו פוקנר, למשל. היום הטעם שלי קצת השתנה. קראתי את "הרבה צרות היו לו עם המלחמות" של וולפגנג בורכרט,  סיפורים קצרים עד קצרצרים שהלהיבו אותי מעבר לאיכות שלהם, בכך שלמרות שהם נכתבו לפני יותר משבעים שנה הם מוכיחים שספרות כשהיא במיטבה היא תמיד חזקה וטובה. זאת כמו נקמה. כי הרי ספרות היא דוגמא לדלות החומר, היא משתמשת רק במילים, ולהבדיל מקולנוע, לא מתיישנת כל כך מהר, היא נשארת רעננה כאילו היא בקעה ברגע זה".

 

לא היה לך קשה לעבוד עם עורך,לשכתב מילים שטרחת עליהן?

"למדתי לקבל ביקורת בבצלאל. שהיינו תולים עבודות לביקורת זה היה כמו לצאת לשדה קרב. מאוד אגרסיבי. סוג של מלחמת הישרדות. אני אוהבת את רמת החיכוך הזאת, כי היא מפרה בעיני. כשאני כותבת טקסט הוא עדיין נושם ופתוח בעיני, ואם יש לי עורך קשוב ורציני אני מסוגלת לשנות ולהזיז דברים בלי שום בעיית אגו".

 

עד כמה את משתמשת בחומרים אוטוביוגרפיים?

"הייתה לי עקמת ולבשתי מתקן כמו הילדה בספר, אבל האם היא אני? ממש לא. אין לי כל כך צורך לפרוק ולחלץ מעצמי סיפורים אישיים כדי להיפטר מהשדים שלי. הכול נולד מחוויות שלי ומחשבות שלי ומשיחות שהיו לי. אבל שום דבר לא מבוסס על סיפור אמיתי. כסופרת יש לי חירות להתרחק מעצמי בלי גבול".

 

מאז שהספר ראה אור חזרת לכתוב?

"כן, אני כותבת את הספר הבא. אני סוג של ערפדית הפוכה, שמסוגלת לכתוב רק ביום וברגע שהשמש שוקעת אני כבר לא יכולה לכתוב מילה. יש לי יום בשבוע שבו אני לבד בבית, ואני מסיחה את דעתי בעצמי באמצעות שיחות טלפון וגלישה באינטרנט, אבל חושבת הרבה גם אם אני כותבת מעט יחסית. מה שכתבתי עד כה עומד בסכנת גניזה, אבל אני ממשיכה הלאה".

* הראיון התפרסם הבוקר במוסף הספרים של לאישה.

 

סמי וסוסו (חומוס של צהרים ביום אביבי)

 

הסוס בוחן את יושבי בית הקפה בביקורתיות

כמה מופלאה יכולה להיות לפעמים המקריות הזאת. נושאי המגבעת לא התכוונו אלי כשכתבו את השורות הביזאריות "אנשים שמנים יושבים לי על הראש, מסתבר שאני לא לבד בבניין", ולמרות ההזדהות העמוקה שלי אתן, שום דבר לא הכין אותי להתגשמותה מול עיני של השורה החוזרת באותו שיר: "הבא בתור הוא סוס".

צהרים, שמש, גליה ואני יושבות בבית הקפה עלמה אוף-שדרות ירושלים, והאיש על הסוס מגיע לאכול חומוס אצל אבו חסן. לא מדובר בהיכל החומוס הזעיר המקורי אלא בשלוחה המהודרת יותר שלו, שיש לה מעין מרפסת מקורה ועציצים מסביב. הרעש בפנים הוא אמנם אותו רעש, אבל אין תור, גם לא בצהרים, ואין ברירה אלא לחשוב שהצעקות הן חלק מתהליך עיבוד החומוס. ובחוץ, במקום שבו משתרך האין תור, יש אפילו מקום לקשור את הסוס.

רואים עליו שהוא סוס עירוני. יש לו חיים קשים. גם אם הם לא עובדים באלטע זאכען יש להם צלעות בולטות ומראה כללי של הירואין שיק, בכל שבת רוחצים אותם בדהרה פראית לתוך הים, מה שלא מעניק לפרווה שלהם מראה של קטיפה בינלאומית, ואין סיכוי שאליזבט טיילור, העומדת בימים אלה על סף נישואיה התשיעיים, תחליק להם לפה קוביית סוכר. כשהוא עומד ברחוב הראשי, בין כסאות בית הקפה, ממתין לאיש שאוכל חומוס, יש לו לרגע הבעה של עקרת בית שעוצרת לרגע, כדי להניח את הסלים, בדרך חזרה מהקניות. הבעה שאומרת שאפילו הוא נהנה ממזג האוויר, כי, מה, הוא לא חמור.