ארכיון תג: היסטוריה

סיפורי סבא (או איך הנכדות של סב נאצי וסב שורד שואה עשו על זה סרט).

 

הבמאיות: גיל לבנון (מימין) וקאת רוהרר. צילום: גלית רוזן

הכול התחיל לפני כארבע שנים, כשקאת הגיעה לבקר את גיל בתל אביב ונדהמה לפגוש כאן אנשים שמטיילים להם עם כלבי זאב. נדהמה. ממש. ולמה? כי כמי שגדלה באוסטריה ולמדה היסטוריה במערכת החינוך שם, כלבים מזן "רועה גרמני" מעוררים בה רק אסוציאציה אחת: נאצים. "ולא האמנתי", היא אומרת, "שיהודים מגדלים כאן כלבים כאלה כאילו כלום".

קאת רוהרֶר וגיל לבנון, שתיהן בימאיות קולנוע, לא פטרו את המחשבה הזו כעוד אנקדוטה, אחת מרבות, המתחייבת מן המפגש בין שתי התרבויות שלהן. הן תרגמו אותה לסרט. סרט העוסק בין השאר בשאלה איזה מין יחסים יכולים בני הדור השלישי לשואה, משני הצדדים, לקיים. סרט שכולל גם את הסיפורים האישיים שלהן משום שגיל היא נכדתו של ניצול שואה, וסבהּ של קאת היה, כהגדרתה, "סוּפּר-נאצי", שהצטרף למפלגה והתנדב לשרת בצבא בהתלהבות מופגנת. במהלך שנים ארוכות של חברות ביניהן הנושא הזה עלה לא פעם וטופל בנשק שבו שתיהן משתמשות במיומנות מרשימה: הומור. אלא שבעבודה על הסרט נוספו לסיפור מספר ממדים דרמטיים: השתיים התאהבו ועברו לגור ביחד, בווינה.

"בחזרה אל ארץ האבות", סרטן התיעודי של גיל לבנון וקאת רוהרר, הוקרן לאחרונה בפסטיבל חיפה ובמספר פסטיבלים באירופה. הוא עוקב אחר נכדים של ניצולי שואה, שבחרו לחזור ולגור בגרמניה ובאוסטריה – ארצות המוצא שמהן המשפחות שלהן גורשו או נאלצו לברוח – ואחרי דור הסבים המתקשה להבין (ועוד יותר מזה, להשלים) עם המשיכה הזו של צעירים ישראלים דווקא לתרבות שניסתה להשמיד אותם. כל המשתתפים בסרט עוברים במהלכו תהליכים רגשיים דרמטיים מאוד וכמוהם צמד הבמאיות. באחת הסצנות המרגשות בסרט יושב יוחנן, סבה של גיל, ואוחז בידי שתיהן בידיו הנרגשות. זמן לא רב לפני כן הוא עוד הכריז בנחישות שהוא לעולם לא יבטח בגרמנים או באוסטרים, ולא יוכל לנהוג כלפי מישהו מהם בחביבות, גם לא לחברים של נכדותיו.

קאת רוהרר, בת 37, נולדה וגדלה בווינה. היא בת לאם יחידה, העיתונאית והסופרת אנליזה רוהרר שעסקה במשך שנים בכתיבה פוליטית ופרסמה מאמרים גם בכתבי עת בינלאומיים כמו הניו יורקר והגארדיאן. את המשיכה העמוקה שלה לקולנוע היא חייבת, לדבריה, דווקא לדודתה, שחקנית התיאטרון האנה רוהרר שאליה היא קשורה במיוחד, "ובזכותה ביליתי בילדות ובנעורים שלי הרבה שעות בחדרי חזרות ומאחורי הקלעים, מוקפת בשחקנים ובמאים, והתאהבתי בעולם הזה. חשבתי להיות שחקנית בעצמי, אבל די מהר הבנתי שאני לא טובה בלקבל הוראות ושעדיף שאני אהיה הבמאית", אומרת קאת. אחרי התיכון היא נסעה למספר חודשים לניו יורק ונשארה שם כמעט 18 שנה. קורס צנוע ב"ניו יורק פילם אקדמי" הוביל להבנה ש"זהו זה. אין משהו אחר שאני רוצה לעשות בחיים", ורוהרר המשיכה מיד לתכנית לימודים מלאה בבית הספר הנודע לקולנוע School of Visual Arts The, לבימוי של פרסומות, סרטי מוזיקה, סרטים קצרים עטורי פרסים ולסרטי תעודה, שהאחרון בהם "הבטחה קטלנית" עוסק בסחר בבני אדם – נשים וגברים – והוקרן במבחר פסטיבלים בארה"ב ובאירופה.

בבית הספר לקולנוע בניו יורק התרחשה הפגישה הראשונה עם גיל. גיל לבנון, בת 39, הגיעה לשם מרעננה, אחרי שירות צבאי ביחידת ההסרטה של חיל החינוך ועבודה כעוזרת במאי בטלוויזיה. לבנון ידעה שהיא בדרך לקריירה בימאית משל עצמה, "הלוואי שיכולתי לעשות משהו אחר", היא אומרת. "זה היה עושה את החיים יותר פשוטים, אבל תמיד ידעתי שזה יהיה קולנוע".  אחרי שסיימה את לימודיה בהצטיינות, היא השתלבה בהפקת התכנית The Rolling Stones ברשת MTV, ובמחלקת הפרומו של NBC האמריקנית. כשחזרה לתל אביב המשיכה לביים סרטים מסחריים, עד שמצאה את עצמה שקועה כל כולה ב"בחזרה אל ארץ האבות".

רוהרר (משמאל) ולבנון, מתוך סרטן "בחזרה אל ארץ האבות"

הפגישה הראשונה ביניהם התרחשה ביום נובמבר קר להחריד על סט צילומים של חבר משותף ללימודים, ששתיהן התייצבו כדי לעזור לו. השיחה שלהן לא התגלגלה מיד למקומות הנפיצים שההיסטוריה זימנה לשתיהן.  "באוסטריה לא ממש הכרתי יהודים", היא אומרת. "לפחות לא במודע, כי זה לא משהו שאנשים מצהירים ואת גם לא שואלת. בבית הספר בניו יורק יצא לי לשוחח עם סטודנט ישראלי וכשהוא הבין שאני מאוסטריה הוא אמר לי 'הסבים שלך הרגו את הסבים שלי'. אז לא הייתה לי שום יכולת להתייחס לזה בהומור. למעשה, זה הכאיב לי כל כך שסחבתי את זה בתוכי המון זמן ובכל פעם שפגשתי מישהו ישראלי או יהודי ששאלו מאיפה אני, הייתי עונה כמעט בלחישה 'מאוסטריה', שלא ממש ישמעו. זה היה כרוך בכל כך הרבה אשמה, שלא נעלמה גם במפגשים הראשונים שלי עם גיל".

תחושת האשמה הזו ברורה עוד יותר על רקע סיפורה המשפחתי של רוהרר. סבהּ, הנס רוהרר, נהרג במלחמת העולם השנייה חודש לאחר הולדת אמה. סבתהּ, מריה, מתה כשקאת הייתה בת שלוש. "לא הכרתי את הסבים שלי בכלל, אבל גדלתי עם הסיפור הזה מגיל צעיר מאוד", היא אומרת. "כי אחותה של סבתא שלי נישאה ליהודי ונאלצה לברוח לאוסטרליה, וכילדה שאלתי למה הדודה שלנו שם ולא פה, ואימא שלי סיפרה לי שסבתי התאהבה בבחור נאה במיוחד, שהיה כנראה המועמד הטבעי להישבות בקסמו של היטלר והטירוף שלו. אני לא מנסה להמציא תירוצים, אבל זה היה סיפור קלאסי. אבא של הנס היה רוקח בווינה, והצליח מאוד מבחינה כלכלית אבל אחיו מת, והוא החליט לחזור לכפר קלאגנפורט (Klagenfurt)    שבו גדל כדי לנהל שם את העסק המשפחתי, חנות לכלי חרסינה, כסף, נברשות וכו'. ואז הגיע המשבר הכלכלי הגדול של 1929, ולאיש לא היה כסף לקנות סחורות כאלה, הם פשטו את הרגל וסב-סבי, אבי של הנס, התאבד. הנס היה בן 15 כשהוא מצא את אבא שלו תלוי. אמו הייתה גבירה וינאית מעודנת ולא ידעה להתמודד עם המצב והנס מצא את עצמו בגיל צעיר כשכל האחריות למשפחה על כתפיו והוא כנראה נמשך לאידיאולוגיה הנאצית".

וסבתא שלך גם?

"לא. היא כנראה התאהבה בו כי היה צעיר מקסים כזה, אבל היא לא הסכימה איתו פוליטית. כשאחותה התארסה לעורך דין יהודי אוסטרי ידוע, הנס רצה להגיע לחתונה במדים נאציים. זה היה בתקופה שבה המפלגה הנאצית עדיין לא הייתה חוקית באוסטריה, אז אני לא ממש יודעת באיזה מדים מדובר, אבל היו להם הסמלים שלהם. סבתא שלי איימה עליו שאם הוא יעשה את זה היא תבטל את האירוסין אתו. אז הוא נכנע, אבל רגע אחרי שנישאו הוא התנדב לצאת למלחמה, בלי לומר לה מילה, והשאיר אותה בבית שבורת לב. ואז, בכל פעם שהוא חזר הביתה, הוא הכניס אותה להיריון. היא כל כך לא רצתה לגדל משפחה לבד כשבעלה בשדה הקרב, שהיא ניסתה נואשות להפיל אבל לשמחתי פעם אחר פעם היא לא הצליחה, וכך נולדו שתי דודותיי ואימא שלי. אימא שלי נולדה בספטמבר 1944 וחודש לאחר הנס נהרג, וסבתי מצאה את עצמה לבדה עם שלוש בנות פעוטות, חווה שלא היה לה מושג איך לנהל, וחותנת ששנאה אותה".

את יודעת מה סבא שלך עשה בצבא הנאצי?

"שמעתי שמועות שהוא היה באס אס, אבל איש לא ידע בדיוק עד שאני החלטתי שאני חייבת לדעת את כל הפרטים. יש לי היום כל כך הרבה חברים יהודיים, והרגשתי שאני מוכרחה לדעת אם הוא היה במחנה ריכוז ואם כן אז באיזה. אימא שלי ואני הגענו יום אחד לברלין ובמקרה עברנו ליד הארכיון הצבאי. הצעתי שניכנס, ולתדהמתי אימא שלי הסכימה. אני חושבת שהיא לא רצתה לדעת. היא בת לדור השני, ואצלם היה מקובל שלא שואלים ולא מדברים".

חשבתי שזה מקובל רק בישראל

"לא, זה בדיוק אותו אצלנו. הוא מת, טוב שהוא מת, ואנחנו לא היינו שם בכלל ואין לנו שום קשר למה שקרה. זאת הגישה. אבל הכרחתי אותה לברר, וגילינו שהוא נשלח לנורבגיה ואחר כך ליוגוסלביה ולא ממש התקדם בסולם הדרגות".

למה רצית לדעת?

"כי הייתי חייבת להבין אם אני מרגישה אשמה כי הוא עשה מעשים נוראיים, בגלל שהוא היה אדם נורא שרצח המון אנשים או בגלל שהוא האמין במשהו שגרם לכל כך הרבה סבל. האשמה והכאב ליוו את הדור של סבתא שלי, של אימא שלי והגיעו אליי. אני לא הכרתי את סבתי, אבל כל החיים ביקרתי בבית הזה, בכפר, שבו הנוכחות שלה מורגשת מאוד ובנוסף אומרים לי שאני דומה לה מאוד. הייתי חייבת להבין אותה ואיך היא בחרה גבר כזה. "

ומצאת את עצמך כועסת עליו אישית?

"במהלך עשיית הסרט הבנתי שאני כועסת בעיקר על כך שהדברים שבהם הוא האמין גזלו מאחותה של סבתי, אישה שאהבתי מאוד, את ביתה ואת חייה".

במשפחתה של לבנון, לעומת זאת שתקו. והיא גם לא ממש שאלה. איש לא רצה לדבר על השואה בהתנדבות. סבה מצד אמהּ – שאגב נשא את אותו שם פרטי כמו סבה של קאת, הנס, אבל לימים שינה אותו ליוחנן – איבד את משפחתו בשואה ונמלט כילד מגרמניה ב"עליית הנוער". הסבא-רבא שלה, משה, היה בעל חנות בכפר קטן בשם לאופרסוויילר (Laufersweiler) נלחם בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה והתגלגל משם לגרמניה.  "הפעם הראשונה שבה שמעתי מה קרה למשפחה שלי הייתה כשעשיתי עבודת שורשים ושאלתי את סדרת השאלות הסטנדרטית: 'איפה נולדת? מתי ולמה עזבת?' אלוהים, זה עושה לי צמרמורת לחשוב על זה".

אז לא גדלת במודעות מתמדת לשואה?

"ממש לא, אם כי נסעתי עם בית הספר לאושוויץ, ואני חושבת שכמו כל מי שגדל בארץ זה הוטבע בי. כשעצרנו כדי לעשות פיפי באיזה יער ופתאום חשבתי כמה העצים האלה דקים ואיך אפשר לראות אותך בתוכם ממרחק גדול ואין איפה להתחבא, וכמה קל היה לירות בי אם הייתי בורחת כאן".

אחותה של גיל, שיר, מתגוררת בברלין כבר עשר שנים. "היא מגדלת את הילד שלה בעברית-ודויטש ביחד וזה חמוד ומוזר בו זמנות לשמוע אותו מדבר עברית במבטא יקי", אומרת גיל. "כששאלתי על זה את סבא יוחנן הוא אמר 'Schlecht', נורא. התגובה שלו הייתה הרבה יותר קשה מכפי שציפיתי, והרגשתי שאם אני אעבור לגור שם אני כאילו פוגעת בו, בוגדת בו".

מתי הנושא הזה עלה ביניכן בפעם הראשונה?

קאת: "אני לא ממש זוכרת, אבל אני זוכרת לילה אחד בפאב בניו יורק שבו ניהלנו על זה שיחה מאוד רצינית ועמוקה על הנושא. זה אף פעם לא עמד בינינו כחברות."

גיל: "בפגישה ההיא עוד לא ידעתי שסבא שלך היה… את יודעת.."

קאת: "בטח שידעת".

גיל: "כנראה הדחקתי".

זה השלב בשיחה שבו שתיהן מעדיפות להתבדח, בעיקר על חשבון העובדה שגיל, הבלונדינית הבהירה ותכולת העיניים נראית כמו "חלומו הרטוב של היטלר", וקאת הכהה בהרבה "תהיה הראשונה שיעמיסו על הרכבת עם זה יקרה שוב"; או כשגיל מתארת את הביקור ההיסטורי ההוא של קאת בתל אביב שהוליד את סרטן: "היא הגיעה עם אימא, חברה אוסטרית וחברה אירנית, שלא רצו לתת לה לנסוע לבדה למקום כל כך מסוכן, ואני מצאתי את עצמי מובילה בעיר משלחת של שלוש נאציות, טרוריסטית ויהודייה".

"לקח לנו זמן להגיע לשלב הבדיחות", הן מודות.  "הנושא כל כך נורא וכל כך קורע לב, שאיזה ברירה יש לנו חוץ מלהתבדח?".

אבל אין סיכוי שתשכחו שאחת מכן נכדה של ניצול שואה והשנייה נכדה של נאצי…

"זה יישמע נורא מתנשא מצדי", אומרת גיל, "ואני לא מתכוונת לזה כך, אבל קאת הרי לא עשתה בחייה שום דבר רע. היא נולדה במקום אחד ואני במקום אחר, אבל ההיסטוריה הזו היא לא ההיסטוריה האישית שלנו".

ואיך הגיבו חברים ובני משפחה לזוגיות שלכן, האוסטרית והיהודייה?

"זה לא הטריד אף אחד".

"שתינו נשים חזקות", אומרת קאת. "ויש לנו כל כך הרבה במשותף, שהנושא הזה לא הציק לנו מעולם, והוא לא מציק לנו כבנות זוג. בחיי היומיום שלנו זה בכלל לא משנה. אבל כשמדובר בקאת הבמאית ובגיל הבמאית הנושא אז הנושא הופך פתאום לבעייתי ובאמת היו לנו ויכוחים אדירים במהלך העבודה על הסרט. לכל אחת היו רגישויות אחרות בנוגע להצגת נושאים כמו אשמה, קורבנות, זיכרונות, כמה מדים נאציים להראות בסרט… הרקע השונה שלנו מילא תפקיד עצום בוויכוחים האלה".

לא חששת שהמרואיינים שלך יראו בך רק את הנכדה של הסבא הנאצי?

"שתינו התאהבנו לגמרי במרואיינים שלנו בסרט, אבל בחרנו בכוונה אנשים שמדברים בכנות, בלי פילטרים, ולמרות שיש לי עור עבה למדי, חששתי. היה ברור שתוך זמן קצר ישאלו אותי מה סבא שלי עשה בשנים ההן. אז לספר להם או לא? בסופו של דבר החיבור בינינו היה מדהים בזכות העובדה שדיברנו בגרמנית, חלקנו את אותו הומור, באנו מאותו רקע".  "זה קרה גם עם סבא שלי", אומרת גיל. "כמו שאר המרואיינים, גם הוא – ברגע שהוא התחיל לדבר בגרמנית עם קאת, העיניים שלו נדלקו, כאילו התעורר בו הילד הקטן שהוא היה פעם".

השינוי הדרמטי הזה שהחל במרואיינים ברגע שהם חוזרים "אל ארץ האבות" הוא חלק מטלטל ממש בסרט. קאת וגיל לקחו את המרואיינים שלהם לביקור בערים שמהן נמלטו. אותם מרואיינים שהיו נחושים למחוק כל זיכרון ורגש חיובי, שהיו משוכנעים ששנים בישראל מחקו כל בדל של געגוע, מתמוססים פתאום וברור מהבעת הפנים שלהם שמשהו בתוכם חזר הביתה. משהו שאולי מסביר את המשיכה העמוקה של נכדיהם אל המקום.

גיבורי הסרט שלהן הם הסב אורי בן רכב, שנשלח עם משפחתו לטרזינשטט, אבל נכדו גיא בחר לחיות עם אהובתו האוסטרית ולהתגורר בזלצבורג; ולאה רון-פלד שברחה מווינה כילדה (ומאז הצילומים הלכה לעולמה) ונכדהּ דן חי בברלין ומדבר ארוכות על הניכור שהוא חש בישראל. אלה, וקבוצה של צעירים ישראלים ואוסטרים, מעזים לגעת בנושאים כאובים ביותר החל בצורך או באפשרות לשכוח וכלה בלקחים מן השואה ובשאלה אם מה שקרה עלול לקרות שוב בעתיד, ואם כן, איפה. בהקרנות של הסרט בעולם הבמאיות הופתעו לגלות שגם פליטים ממקומות אחרים, שאין להם קשר לשואה ההיא, מזדהים עמוקות. אנשים מלבנון או ארמניה, למשל, הודו בפניהן בדמעות שהם מצאו בסרט את סיפור המשפחה שלהם, למרות שאין להם שום קשר לשואה.

הסצנה בסרט שמעוררת הכי הרבה שאלות מהקהל, היא הסצנה שבה נראות קאת וגיל מחטטות בעליית הגג של בית משפחת רוהרר בכפר. זה הבית שהיה ביתם של מריה והנס, ובין הארגזים הרבים שמעולם לא הושלכו לפח, קאת מצאה שם את מדי הצבא של סבהּ, עם הדרגות, צלב הקרס ושאר הסמלים הנאציים. קאת מצאה את המדים האלה במהלך עשיית סרט הגמר שלה בבית הספר לקולנוע, שעסק בסבתהּ. "הכנסתי יד לארגז והרגשתי בד, והתפללתי שזה לא יהיה מה שאני פוחדת שזה. אבל זה היה…", היא נזכרת.

והחלטת לחשוף את זה בסרט. הופתעת מהתגובות?

"בווינה הקהל היה משוכנע ששכרנו תחפושת רק בשביל האפקט הדרמטי. בחיפה שאלו אותי למה לא שרפתי או קברתי את המדים".

ומה ענית?

"קודם כל המדים האלה לא שייכים לי. יש במשפחה המורחבת 14 אנשים שהבית שייך להם, וזו צריכה להיות החלטה משותפת. אבל מעבר לזה, אני לא רוצה לשרוף אותם כי אני לא מוכנה לתת למדים האלה כל כך הרבה כוח ואני לא רוצה לערוך מזה פולחן. "

המשפחה שלך נופשת שם בקיץ. זה לא מטריד אותך שהמדים נמצאים שם?

"להפך. אני חושבת שזאת תזכורת טובה למה שהיה, ולכך שגם בימינו דברים כאלה עלולים להתרחש, מצבים פוליטיים עלולים להתדרדר במהירות ואסור לנו לשכוח".

קטעי וידיאו נוספים מתוך הסרט ניתן לראות כאן. 

*הכתבה התפרסמה במקור בשבועון לאשה. 

מוחץ קלישאות בעקב מחודד מאוד

 

הראיון הזה פורסם במדור הספרים של "לאישה" לפני יותר משנה, כשהספר הנפלא "מתאגרף חיפושית" יצא לאור בעברית. ינון ניר הזכיר אותו השבוע בפיסבוק, א-פרופו עותק שרכש בעשרה שקלים, משומש, כשהקומוניקט של ההוצאה עדיין בפנים. מי שמסר את הספר בלי לקרוא קודם – הפסיד.

ned-beauman_3421

קווין ברום, המכונה "פישי" סובל ממחלה נדירה שגורמת לגופו להצחין כמו דג רקוב. בימים כתיקונם הוא מסתגר בבית, מתקשר עם נפשות קרובות בפורום של אספני ממורביליה נאצית ומדי פעם מוציא את האף לפה ולשם, בשליחותו של נדל"ניסט תאב בצע, שגם הוא אוסף פריטים מימי הרייך השלישי. אלא שהימים אינם כתיקונם, וקווין מוצא את עצמו במסע ארוך, פתלתל ומלא סכנות, במהלכו הוא מנסה לשחזר את קורותיהם של מתאגרף יהודי, פושטק מהאיסט-אנד של לונדון חוקר חרקים קיימברידג'אי שרכש ממנו את הזכויות על גופו החי ועל גופתו לעתיד. הוא מתיר בשקדנות את הסבך האירוטי והאלים שנוצר בין השניים, ובאותה הזדמנות מצייר תמונות נפלאות של בריטניה בשנות השלושים, כסיר מבעבע של תיאוריות מדעיות וחברתיות מצמררות. המחלה, אגב, מצילה את חייו ברגע השיא של המסע, וגם העובדה שהוא מונחה לא אחת על ידי השאלה הבסיסית: "מה היה בטמן עושה במצבי?"

"מתאגרף, חיפושית" ("סאגה", תרגום: שרון קרמנר) הוא אוסף נהדר של אנקדוטות מדעיות ופסבדו מדעיות, שמשמשות את נד באומן (שזהו ספר הביכורים שלו) כדי למחוץ בעקב מחודד כל בדל של תקינות פוליטית צבועה ומלאכותית, וכדי להציג באור מגוחך במיוחד אנשים שהאידיאולוגיה מעקרת מתוכם את האנושיות. הכתיבה של באומן חריפה ומצחיקה מאוד (חלק מההומור התאדה בתרגום) למרות שהיא מה שקוראים "מהודקת". למרות שהוא לא מתעייף מלנוע בין זירה רעיונית אחת לשנייה, הוא לא מפטפט סתם. בכל מיליגרם מידע שמטופטף לאורך הדרך נעשה שימוש בהמשך, כשהסיפור הופך לנחשול גועש של התחבטויות מוסריות. בתוך השצף הזה אנחנו פוגשים אמרגני אגרוף נכלוליים, פוליטיקאים פשיסטיים, מתכנני ערים ומלחינה של מוזיקה א-טונלית מודרנית. אנחנו משוחחים על שפות מלאכותיות, תיאוריות קונספירציה, הומוסקסואליות, שימור גופות, גזענות, מיתוסים נורדיים, מאפיונרים יפנים, מעגלי תנועה וכמובן אאוגניקה – התורה הקושרת בין המבנה הפיזי לתכונות האופי ונועדה להשבחת הגזע. מן הסתם, האאוגניקה הייתה חביבה על אחד, אדולף היטלר, שמכתב ממנו מצית את הסיפור כולו.

את כל העושר הזה, הכתוב מצוין וארוג בדייקנות של שען אומן, נד באומן בן ה – 27 כתב כשהיה בן 22 בלבד. בוגר טרי של החוג לפילוסופיה בקיימברידג', בן למשפחה ספרותית מאוד (אמו, ניקולה באומן הקימה את הוצאת "פרספוני" המוציאה לאור מהדורות חדשות של רומנים גדולים שנכתבו על ידי נשים; אביו, אחותו, אחיו ודודתו כותבים גם הם, ספרי היסטוריה, ילדים ומתח בהתאמה) שנתקל במקרה בערך "אנופתלמוס היטלריי" בוויקיפדיה. הערך הצג זן של חיפושיות עיוורות שנמצאו רק בחמש מערות בסלובניה, ושמן הוענק להן ב – 1933 על ידי החוקר הגרמני אוסקר שייבל כמחווה לפיהרר עם עלותו לשלטון. באומן לא צריך היה יותר מזה. השורות המסקרנות שבהן צוין כי החיפושית היא פריט נחשק על ידי אספנים של ממורביליה נאצית שיגרו אותו לספרייה, והוא בילה חודשים בקריאה של ספרות על פאשיזם, אאוגניקה, איגרוף, היסטוריה של הקהילה היהודית בלונדון, מועדוני סקס, מוזיקה, מחלות נפש, חקר חרקים, מכונות מוזרות ואדריכלות (רשימה ביבליוגרפית מלאה ניתן למצוא באתר שלו: www.boxerbeetle.com)  ובמשך כמעט שנתיים וחצי כתב את הסיפור, שמפגיש את מקס "סינר" רואץ', המתאגרף בעל תשע הבהונות והמזג הנפיץ עם ארסקין, המדען הגמלוני מודחק היצרים. מפגש שמהדהדים בו כל קולות ההיסטוריה של התקופה הסוערת שבה הוא מתרחש.

ההישג הספרותי הפרוע והמבריק של באומן לא חמק מעיניהם של מעניקי הפרסים ומצייני הציונים בבריטניה, מולדתו. "מתאגרף חיפושית" קיבל מספר פרסים ספרותיים ובאומן עצמו נכלל ברשימת הסופרים הצעירים המבטיחים ביותר של הגארדיאן ושל הבי בי סי. רשמית הוא מתגורר עדיין עם הוריו בהמפסטד, בצפון לונדון, שם נולד וגדל, אבל בפועל הוא נודד בעולם ומדבר על ספרות. הוא כבר היה בפסטיבלים ספרותיים בברלין ובאיסטנבול, כרגע הוא עצר בפריז לחודש חודשיים ומשם ימשיך לניו יורק. הוא מפרסם מאמרים במגוון במות נחשבות החל בגארדיאן והפייננשיאל טיימז וכלה בכתבי העת פְריז, קאבינט ואסקווייר והוא כותב בלוג (http://nedbeauman.blogspot.co.il) וגם מזמין את הקוראים לתקשר אתו ישירות במייל. ברור שזאת הסביבה הטבעית שלו, ולא מפתיע על כן שגם בפורום האספנים האמור שבספר, הוא שותל משתמש אחד ששמו "נ.באומן". השיחה בינינו מתקיימת, כמתבקש, בסקייפ. הוא שמח לשמוע שהספר שלו מעורר מחשבה, למרות שעם מרבית המחשבות שלי הוא לא מסכים.

יש בספר לא מעט אנקדוטות מדעיות משונות ומדענים משונים עוד יותר. האם זו ביקורת גורפת כלפי העובדה שהעידן שלנו מתייחס למדע כמעט כמו לדת?

"אני לועג בספר למדענים בעייתיים ולתחומי מחקר בעייתיים מאוד, ובעיקר לאאוגניקה. הרשתי לעצמי לעשות את זה בחופשיות, מתוך הנחה שביני לבין הקוראים שלי קיימת הסכמה שהמדע באופן כללי הוא דבר טוב ושאנחנו מאמינים ביכולת האנושית לשאול שאלות ולחקור."

המדענים שלך מתעלמים מכל מה שקשור בנפש האנושית. שירה, מוזיקה, סקס…

"המודרניזם הטכנוקרטי היה אופנתי מאוד בשנות השלושים עניין אותי מאוד, וממנו נולדה האחוזה של משפחת ארסקין שמופעלת על ידי כל המכונות המשוכללות האלה והאורח האיטלקי שלהם שמתפעל ממכונות יותר משהוא מתפעל מבני אדם. אני כותב על כינוס של תומכי הפאשיזם באנגליה, תומכי אוסוולד מוזלי, אבל הם מעולם לא צברו כוח. במובן הזה בריטניה נמלטה מהגורל שהכה לא מעט מדינות אחרות באירופה".

אבל היא לא ממש נמלטה מגילויים של אנטישמיות

"שנאת יהודים הייתה בבריטניה כמו בכל מקום אחר. אני משער שבימי הביניים היה די נורא להיות יהודי פה, ובתקופה שעליה אני כותב היו לא מעט אנשים שהתבטאו נגד יהודים והיו מקומות, בעיקר באקדמיה, שהיה ליהודים קשה מאוד להשתלב. למרות זאת, לא היו התפרצויות אנטי יהודיות דומות לאלה שהיו במקומות אחרים".

בזכות האיפוק האנגלי המפורסם?

"יכול להיות."

הנשים משחקות בספר תפקידי משנה בלבד

"אני לא לגמרי מסכים עם הקביעה הזאת. יש בספר נשים שמשפיעות על מהלך העניינים. העובדה שהן לא במרכז נובעת בעיקר מכך שהדמויות הראשיות שלי הן מדען ומתאגרף, ואלה שני תחומים שאפשר היה למצוא בהם בשנות השלושים נשים מעטות בלבד".

קווין, שמספר את הסיפור, מוקסם על ידי כל מה שקשור בנאצים, והוא בכל זאת לא נאצי ומאוד אנושי

"יש בו התלהבות של אספן, שמודע להתרגשות הגדולה שיש בלגעת או לעשות משהו אסור ולא מקובל לגמרי. לא צריך להזדהות עם הנאצים כדי שהתקופה וההשפעה שלה על בני אדם תעורר בך סקרנות עמוקה".

הספר השני שלו, ספר השני שלו (The Teleportation Accident) שהיה מועמד ל"בוקר" עוסק גם הוא באותה תקופה, בהגירה של אינטלקטואלים מברלין לארה"ב בשנות השלושים, אלא שההיסטוריה שם היא רק תמונת רקע, ולא מסלול קבוע מראש שלתוכו נזרקים הגיבורים בעל כורחם. התקופה הזו מושכת אותו, הוא מודה, פשוט משום שיש בה אינספור סיפורים מעניינים.

הרבה כותבים צעירים מקדישים קודם כל רומן אחד או שנים להתבוננות עמוקה בפופיק של עצמם

"אותי זה משעמם. אני לא סובל ספרים כאלה. אני אוהב מאוד לקרוא את ג'ון אפדייק, דון דלילו, ויליאם גיבסון, גרהאם גרין, אוולין וו. "

גם הספר השלישי שלך יתרחש בשנות השלושים הסוערות?

"לא. חזרתי להווה. אני כותב על המציאות, בדרום לונדון של היום, וזו תעלומת פשע מסתורית ביותר. גם ב"מתאגרף חיפושית" ישנו רצח, אבל בספר הנוכחי אני כותב על זה בלי כל המורכבויות שמסביב. , אני מסיים את הכתיבה בימים אלה, והוא בטח יראה אור בשנה הבאה, אבל זה כל מה שאני אומר על הספר בשלב זה".

 

צרוב בעור, צרוב בנפש

 

 

"צללים צרובים" הוא רומאן שנפרש על גבי חמש מדינות, לאורכן של שישים שנה. למרות ההיקף העצום הזה, המחברת, קמילה שאמזי, מצליחה ליצור בקוראיה את הרושם שמדובר בספר אישי. היא מכוונת את עדשות תשומת הלב שלהם לפרטים זעירים ולניואנסים דקיקים ומייצרת דמויות מאוד מורכבות מספיק, שהאישיות שלהן מצליחה לזקוף את ראשה מתוך הזרם השוצף של ההיסטוריה כדי לשאוף אוויר.

זה לא ששאמזי מתעלמת מההיסטוריה. להפך. הספר שלה נפתח באירועי היום של הפצצה בנגסאקי, יפן 1945, חולף בהודו ב – 1947, בימיו האחרונים של הראג' טרם הפילוג, מבקר בשדות הקרב בפקיסטן של שנות השמונים, ומגיע עד לניו יורק, אפגניסטן (וכלא גוונטנמו) של 2002 אלא שהיא מצליחה בכתיבה עמוקה, רגישה, פיוטית ויפהפייה לכרוך את כל המאורעות האלה סביב שתי משפחות, שדרכיהן שבות ומצטלבות במרחב ובזמן וליצור דימויים רבי עוצמה, שיש בהם מן הפרטי וההיסטורי גם יחד. למשל הדימוי שממנו לקוח שם הספר. שאמזי קראה דו"ח של עיתונאי בריטי ששהה בהירושימה מיד אחרי פצצת האטום, ונכתב בו על נשים שלבשו קימונו לבן ועליו דוגמא מסורתית שחורה. החום הנורא הוקרן בחזרה מהחלקים הלבנים של הבגד, אך האיורים בשחור ספגו אותו וצרבו את הדוגמאות על גב הנשים. הגיבורה של שאמזי, הירוקו טנקה, נפרדה לשלום מאהובה הגרמני ביום שבו "העולם נעשה לבן". לאורך כל חייה היא נושאת על גופה את צללי העגורים הצרובים. העגורים, שאמורים היו לסמל אהבה ופריון ושמחה הפכו לסמל של שנאה וחורבן ומוות ובידה המאוד מוכשרת של שאמזי גם לביטוי לאופן שבו חיינו כרוכים במאורעות היסטוריים, בין אם מוכרעים על ידם או מצליחים לברוח.

"צללים צרובים" (כתר. מאנגלית: עידית שורר) הוא ספר שאפתני ומרתק. הוא כתוב בלשון לכאורה מאופקת, שההוד והכוח שבהם מתגלים אט אט, ככל שנפרשות המילים והעלילה. זהו הרומאן החמישי של שאמזי, בת 37, שנולדה וגדלה בפקיסטן, למדה בארה"ב (תואר שני בכתיבה יוצרת בתוכנית למשוררים וסופרים) וכעת היא מתגוררת בלונדון. היא כותבת באנגלית, אבל עד כה כתבה בעיקר על עיר הולדתה, קראצ'י, ובעיקר סיפורי אהבה שמנסים להתממש בסבך הפוליטי, מעמדי, חברתי, מגדרי של החברה שם. את הרומאן הראשון שלה "עיר ליד הים" כתבה כשהייתה סטודנטית בת 25, והיא זיכה אותה בשלל מועמדויות לפרסים (כולל ל"אורנג'" הנחשב מאוד). הביקורת אהבה גם את הבאים אחריו ושאמזי נבחרה לאחת מעשרים הסופרים הצעירים הבולטים בבריטניה. שאמזי היא בת לשושלת של נשים כותבות ופועלות בפקיסטן. בטור שהקדישה למשפחתה ב"גארדיאן" (שם היא כותבת טור אישי וגם מבקרת ספרים) היא מתארת את ילדותה, מוקפת באוסף הספרים המופלא של אימא שלה, שאת רובם (באנגלית) קשה היה מאוד להשיג בקראצ'י של שנות השמונים. הייתה לה סבתא שכתבה זיכרונות פוליטיים, דודה של אמא, עטייה חוסיין, פרסמה שני רומאנים, סבתא-רבא, אינם חביבולה,  שהייתה, לדבריה, "הודית מסורתית שחיה בלאקנוף אישה זעירה עם כיסוי ראש שלמרות זאת הייתה פעילה פוליטית וכתבה על מסעותיה בעולם", ואימא שלה, מוניזה שאמזי הייתה עורכת ספרות ועיתונאית. גם אחותה, סאמאן, מלמדת ספרות באוניברסיטה. בגיל 11 כבר כתבה עם חברה "רומאן" ראשון, ואז אבא שלה קנה לה מכונת כתיבה ואימא הסבירה לה שכדאי לה למצוא קול משל עצמה לכתוב בו. "רק מאוחר יותר הבנתי איזה מזל היה לי שגדלתי במשפחה שמייחסת חשיבות גדולה כל כך למילה הכתובה, והייתה מוכנה לפרק את הסטריאוטיפים הנשיים ולשחרר אותנו מתפקידים מסורתיים ומהציפיות שהיו בחברה מיליטריסטית ומדכאת נשים סביבנו".

 

"צללים צרובים" שונה מאוד מהרומאנים הקודמים של שאמזי. אלה, כאמור, התרחשו בתוככי קראצ'י וגיבוריהם נאלצו על פי רוב להתמודד עם הפער בין שאיפותיהם האישיות למסגרות הנוקשות והמוסכמות החברתיות בתוכן פעלו. החל בחסאן בן ה – 11,גיבור רומאן הביכורים שלה, הבודה לעצמו חברים דמיוניים (ובהם דמויות משייקספיר ומההיסטוריה האירופאית) כדי להתמודד עם סדקים הנפערים בעולמו המוגן כשדודו נעצר ומואשם בבגידה וכלה בעסמאני גיבורת "שורות שבורות" (2005) המחפשת את אמה הפמיניסטית ומאהבה שנעלמו או הועלמו בחסות המשטר – שאמזי הקפידה לייצר עבור גיבוריה קונפליקטים שהציגו את קראצ'י ואת החברה הפקיסטנית בתערובת של ביקורת חריפה מפוכחת וחום. הפעם היא הלכה רחוק יותר. "צללים צרובים" הוא ספר אפי, והדמויות הרבות שבו כולן נזילות יותר, לא תמיד ברורות, משתנות כשפוגע בהן גל הדף של אירוע היסטורי, שורדות.

"אני חייבת להודות שכשהתחלתי לכתוב את הספר לא היה לי מושג שאני עומדת להתפרש על פני כל כך הרבה מקומות ותקופות. יש כותבים שמתכננים את העלילות שלהם מראש ואחרים שמתחילים בדימוי או רעיון ונותנים לזה לקחת אותם. אני כזאת. נגסאקי עניינה אותי וחשבתי לכתוב קטע קצר עליה ואז לקפוץ חמישים שנה קדימה לפקיסטן, מיד אחרי הניסויים הגרעיניים שהתקיימו במדינה. התחלתי לכתוב את דמותה של הירוקו, ומיד ידעתי שאני לא יכולה לנטוש אותה בשנת 1945 ולהמשיך בלעדיה. החלטתי לעקוב אחרי כל מיני שלבים קריטיים בחייה, והתוצאה הייתה רומאן גדול ורחב בהרבה ממה שדמיינתי".

למרות שהדברים בספר מתרחשים בכל מיני מקומות וזמנים, נדמה שהמאורעות הכי חשובים הם אלה הפנימיים, אלה שמצביעים על האנושיות של הגיבורים, על האני הפרטי שבדרך כלל נוטים להתעלם ממנו כשמדברים על אירועים דרמטיים בסדר גודל כזה

"כן, בהחלט. "צללים צרובים" הוא סיפור על אנשים שנלכדו במאורעות הנוראיים של ההיסטוריה, אבל עיקר המיקוד הוא עליהם כפרטים. הירוקו, ואחר כך גם הבן שלה, ראזה, הם לב לבו של הרומאן הזה – לא נגסאקי, לא הפצצה ולא המלחמה של המערב בטרור. עניין אותי לבדוק מה קורה בפנים, ליחסים האישיים שלנו, לתחושת האני שלנו, ברגעים של משברים היסטוריים".

כל הדמויות שלך נקרעות מהסביבה הלכאורה טבעית שלהן. זו חוויה שמעניינת אותך במיוחד?

"כתיבת הרומאן הזה גרמה לי להתעניין בחוויה הזו יותר מקודם… או שאולי הרומאן חשף את העניין האישי שלי בנושא, שלא הייתי מודעת לו. לא חשבתי על החיים האישיים שלי, שמעורבים בהם נדודים רבים ותכופים, אבל חשבתי על הסבים והסבתות שלי ששלושה מהם עזבו את בתיהם בהודו בזמן הפילוג ועברו לגור בפקיסטן. הרביעית, סבתי מצד אבי, הייתה גרמניה שהיגרה להודו בשנות העשרים ואז לפקיסטן ב – 1947, והיא שימשה השראה ישירה לכתיבה".

שאמזי כותבת לעתים קרובות על ההבדלים התרבותיים בין מזרח למערב, אם כי היא לא מאמינה שהתנגשות בלתי נמנעת בין התרבויות. היא מתעניינת באופן שבו אנשים נושאים עמם את המטענים ההיסטוריים של המקום שממנו באו, ובמה שהם מבטאים כשהם נפגשים עם מישהו אחר, שונה. אצל חלק מגיבוריה היחסים האישיים מפוגגים דעות קדומות ותפישות מוטעות, ואצל אחרים ההיסטוריה והמסורת מכתיבות באופן טראגי את החיים.

מה מאפשר לגיבורים שלך להסתגל לשינויים בעולמם כדי לשרוד?

"הירוקו היא הדמות המסתגלת מכולם, ובמקרה שלה זה נובע מתחושת אני חזקה מאוד. יש בה תערובת של סקרנות עוצמה להכיר מקומות חדשים שבאה לידי ביטוי בתשוקה העמוקה שלה ללמוד שפות חדשות, ויש לה גם שכנוע עמוק שבזכותו היא לא מתפשרת על דבים עקרוניים כדי להיטמע בסביבה. הבן שלה, ראזה, מסתגל פחות טוב. הוא אמנם לא צריך לעמוד בכל המעברים שאמו עברה, אבל רוצה נואשות להרגיש שייך ולכן ההסתגלות שלו היא בעצם סוג של שקר בנוגע למי שהוא ומה שהוא, וזה מוביל לתוצאות הרות אסון".

לשאמזי עצמה אין ילדים, אבל – היא אומרת: "אני מקווה שהילדים של כולם יהיו מסוגלים לראות מעבר להיסטוריה האישית של המדינה שלהם מה שיאפשר להם להבין גם צדדים אחרים של סיפורים היסטוריים שבתוכם הם חיים".

אחרי שכתבת הרבה מאוד על מולדתך, מה הביא אותך פתאום לכתוב על מקומות רחוקים שבחלקם מעולם לא ביקרת?

"הכתיבה על נגסאקי בשנת 1945 הייתה חוויה מבעיתה וגם מרגשת מאוד, בעיקר אחרי שנים של כתיבה על קראצ'י, מקום שאני מכירה היטב כל חיי. זה חייב אותי לשקוע לגמרי בתחקיר – צילומים, מפות, ספרים, קומיקס וכו' – על מנת להיות מסוגלת לדמיין את העולם שעליו לא ידעתי דבר. הטיוטות הראשונות שלי נכתבו במאמץ גדול, אבל היה שלב מסוים שבו התחלתי ממש לחלום בנגסאקית, והכתיבה הפכה לתענוג גדול".

הפוליטי הוא מאוד אישי בכתיבה שלך. את גם מרגישה ככה, בחייך שלך?

"אני חושבת שקשה להיות פקיסטנית ולהפריד בין הפוליטי לאישי. תמיד ראיתי בהם שני תחומים שקשורים זה בזה".

נראה שהדמויות הנשיות שלך יותר מודעות לזה. את חושבת שאם היינו חיים בעולם שבו נשים היו נשמעות בקול רם יותר, העולם היה נראה אחרת?

"אם חושבים על הפוליטיקאיות של המאה העשרים שהגיעו לעמדות הכי בכירות – בנזיר בוטו, אינדירה גנדי, מרגרט ת'אצ'ר, גולדה מאיר וכו'… התשובה צריכה להיות "לא!". אבל למעשה, מדובר בקומץ נשים שפעלו בתוך סביבה גברית והיו צריכות לשחק על פי הכללים שלהם (מה שאגב, מוכיח שהן היו קשוחות פי כמה מהגברים סביבם). אני חושבת שלו היה מתרחש שינוי גדול יותר, ובפוליטיקה היה ייצוג של לפחות 50% לנשים, היינו יכולות לבחון את השאלה הזו בצורה טובה יותר. לתחושתי – כל אדם שמגיע לעמדת כוח בכירה הופך אט אט לחסר רחמים. זה טיבו של כוח, וזה לא קשור למגדר. "

את חושבת שהעובדה שגדלת בחברה מסורתית בדרום אסיה ואת חיה בין ארה"ב לבריטניה מעניקה לך מבט אחר על אירועים היסטוריים קשים כמו אלה שתיארת?

"אני לא חושבת שהעניין פה הוא ההבדל בין חברה מסורתית לחברה מודרנית. גדלתי בקראצ'י ובמובנים רבים החינוך שלי היה פחות מסורתי משל רבים מחברי האמריקאים שבאו מעיירות קטנות והלכו לכנסייה. עם זאת, אני בטוחה שכמי שחייתה במדינות שונות אני רואה את ההיסטוריה ממספר זוויות שונות".

שאמזי מספרת שאימא שלה הכירה לה את הספרים של רושדי ורות' ואישיגורו ופיטר קארי, אבל הניחה לה להחליט מה היא רוצה להיות כשתגדל. היא בחרה להיות סופרת, וכשהיא מבקרת בקראצ'י, בכל שנה, היא עדיין כותבת בחדר עבודה המופרד רק בפאטיו מזה של אמה והן יכולות להרים את המבט מהמחשב ולראות זו את זו בעבודה.

העבודה שאת חלק משושלת של נשים כותבות, נשים שמבטאות את עצמן בדרכים שונות, הפכה את הכתיבה לקלה יותר עבורך? או אולי לקשה-  בגלל עומס של ציפיות?

"למען האמת, מעולם לא חשבתי על זה עד שאנשים התחילו להעיר לי על זה שיש במשפחה שלי כל כך הרבה כותבות, וזה קרה אחרי שכבר פרסמתי ספר או שניים. ברור שהיה לי טוב לגדול בסביבה שבה העריכו ספרים וכתיבה. "

איפה את מרגישה היום בבית?

"גם בקראצ'י וגם בלונדון. ובחלקים של אמריקה שבהם גרתי ולימדתי או למדתי באוניברסיטה ואני מרגישה בהם נוח ולא ממש אאוטסיידרית".

במה יעסוק הספר הבא שלך?

,אני לא אומרת מילה. התחלתי לכתוב אותו, אבל אני בשלב כל כך מוקדם, שהכל עוד עשוי להשתנות".

 

 *** הראיון עם קמילה שאמזי התפרסם אתמול במוסף הספרים הנהדר של לאישה.