כשה – New York Magazine נתן שם ופנים למתלוננות נגד קוסבי, הוא עשה צעד חשוב נוסף במלחמה נגד ספיחיה של תרבות האונס. נפגעות אונס, תקיפה מינית והטרדה (כלומר, כולנו) נתבעות בדרך כלל לשתוק, או לפחות להסתיר את זהותן, כאילו הן אלה שצריכות להתבייש במה שהתרבות שלנו מעוללת להן.
השבוע גם "לאשה" מצטרף לקמפיין, בפרויקט מיוחד שבו נחשפות נשים אמיצות בפניהן ובשמותיהן (ומספרות על מה שעברו, בווידיאו, באתר) על שער השבועון. תראו.
השער שלנו והשער של ניו יורק מגזין
וזו תרומתי לפרויקט, שיחה עם הנשים שיזמו את המקור. כאן.
"אני רק מזכירה שלהוריד במשקל רק הופך אותך לרזה יותר… לא חכמה יותר, נחמדה יותר, מצחיקה יותר, יצירתית יותר, נחושה יותר, טובה יותר או שמחה יותר". פוסט אחד מתוך רבים ומעצימים כל כך באחת הקהילות החדשות בפייסבוק, שצוברת תאוצה במהירות ראויה להתפעלות. "שוברות משקל" הוא עמוד שנועד לסייע לנשים להתמודד עם דימוי גוף נמוך, לאהוב את גופן ולטפח בטחון עצמי באמצעות שיתוף עם נשים אחרות. הפריצה הראשונה שלו לתודעה נעשתה באמצעות צילום נהדר של נשים מכול הגדלים והצורות, שחברו יחד על חוף הים, רובן בביקיני. המסר ברור – אל תתנו למכוני כושר וחברות אופנה לבלבל לכן את המוח. מותר לכן להיראות איך שאתן רוצות ואיך שמתאים לכן, בלי להתבייש, בלי להרגיש אשמות או לא שוות. העמוד מזמין נשים (וגברים) לחלוק חוויות אישיות, וגלי כהן, ממייסדות הקבוצה (שאחרי חודש כבר הצטרפו אליה כמעט 9000 חברות), אומרת שהשיתוף בסיפורים אישיים מעצים ומחזק מאוד. העמוד לא נועד לעודד נשים לרזות, וגם לא להשמין – אלא לקבל את עצמן בכול גודל, וזה קל הרבה יותר כשאת מוקפת בקהילה תומכת. כהן, מאמנת כושר במקצועה, מקווה ש"שוברות משקל" יחלחלו לתודעה הציבורית, ולשם כך הן חוברות עתה לגופים מחוץ לפייסבוק ובימים אלה, למשל, מצלמות קמפיין בשיתוף האופנאית נעמה בצלאל. facebook.com/shovrotmishkal
גם האנגלים משוכנעים שחשוב לעודד נשים לאהוב את גופן בכול צורה, ולעודד אותן לקחת חלק בפעילות גופנית לטובת הכושר והבריאות. קמפיין ענק, עם נוכחות טלוויזיונית מרשימה, מפיץ בבריטניה את הסיסמא This Girl Can – הבחורה הזו מסוגלת! ולראשונה נראות בו נשים לא חטובות, לא מאופרות, עם קלוז אפ על צלוליטיס בישבנים וירכיים המבצבצים מתוך בגדי ים, שדיים מטלטלים, פוזות טבעיות, לא תמיד מחמיאות ולא מבוימות ומלוקקות של נשים מתאגרפות, שוחות, רצות, קופצות, בועטות בכדור ובעיקר מפגינות המון כוח ((thisgirlcan.co.uk. הקמפיין שנועד לעורר השראה מלווה בסיפורים אישיים של נשים מעוררי השראה של נשים על החשש לחשוף את הגוף, להצטייר כוחנית ולא עדינה, ועל ההעצמה בעיסוק בספורט. הסיסמאות שלו נפלאות: "אני מתאמנת כי אני אוהבת את הגוף שלי, לא כי אני שונאת אותו" וגם "אני רוטטת, משמע אני קיימת". ובארץ? תחת הסיסמא "ממשיכה להתאמן", ספורטאיות מפגינות את הישגיהן ומבטיחות להתעלם מהביקורת, המטיחה בהן שגופן שרירי מדי ולכן לא נשי ((www.youtube.com/watch?v=-gi2vJ7NvNk.
סניפה וסנופ. יש מצב שהם יהיו חברים טובים ושווי מעמד
איך אתן קוראות לאיבר המין שלכן? בעברית יש למרבית הכינויים לפות גוון לא נעים, לעתים משפיל או בוטה מאוד, ומסתבר שכך גם בשפות רבות אחרות. למשל בשוודית. ולכן קבוצה של פמיניסטיות שם המציאה את השם "סניפה" (Snippa) , בת זוגו של השם המקובל לאיבר המין הזכרי "סנופ" (Snopp), והמלה אומצה בחום והוכנסה למילון הרשמי. בטלוויזיה השוודית מוקרן בחודשים האחרונים סרטון מצויר, שבו נראים סניפה וסנופ מרקדים בשמחה, ומסבירים לילדים מי הם ומה תפקידם בגוף. הישירות הזו, וגם השפה הנקייה מאסוציאציות, נועדה לפשר לילדים להכיר את אברי המין שלהם ללא פחד או בושה תחת הסיסמא "שונים, אבל די דומים". הסרטון כבר תורגם לאנגלית ומוקרן גם באנגליה, שם מכונה הפין בכינוי החיבה הוותיק "וילי" והפות קיבל את הכינוי החדש "טווינקל" שפירושו "מנצנץ". http://tinyurl.com/ozvzmo8
אמנית מקוסובו מצאה דרך מצמררת ומרגשת מאוד להציג לעולם את הכביסה המלוכלכת, את האמת הכואבת של הנפגעות הלא נספרות של כל מלחמה כמעט: נשים שנאנסות. האמנית, אלקטה חאהפה מריפה (Alketa Xhafa-Mripa) מילאה אצטדיון כדורגל בעיר הבירה פרישטינה, ענק בחבלי כביסה שעליהם תלתה אלפי שמלות, כמחווה לנפגעות תקיפה מינית במהלך המלחמה. היא קראה למיצג שלה "חושבות עליכן". מעריכים כי למעלה מ – 20 אלף נשים אלבניות במהלך המלחמה שהתחוללה בקוסובו בין 1998-1999. במהלך סיקור המלחמה בכלי תקשורת בעולם, מעשי האונס האלה כמעט לא הוזכרו. האמנית בת ה – 35, חיה כיום בלונדון. לדבריה, חשוב לה לחשוף את הנושא המושתק כל כך, וליצור דיבור פתוח על אלימות מינית, המלווה מלחמות בכול העולם אבל רק לעתים רחוקות זוכה לתהודה כלשהי והאשמים בה אינם עומדים בדרך כלל למשפט על פשעיהם. http://ir.as.nyu.edu/object/Thinkingofyou
שרה צ'יפס מאמינה שנשים יכולות להגיע רחוק באמצעות טכנולוגיה, ושכדאי לפתוח בפניהן את הדרך הזו בגיל צעיר. לשם כך היא הקימה את "ילדות מפתחות!" (girldevelopit.com) , עמותה שמספקת לצעירות אמצעים, שיעורים ותמיכה קהילתית בלימודי תכנות ופיתוח טכנולוגי. הפרויקט החדש שלה קרוי "ג'ולבוט" (שילוב של תכשיט ורובוט) ומיועד לילדות. ביחד עם חוקרת טכנולוגיה נוספת, מריה סבה, היא מייצרת "צמידי ידידות" שנועדו לגרות את דמיונן של ילדות, ולאפשר להן להשתמש בתכנות כדי לתקשר עם החברות הטובות שלהן בצורה יצירתית ומעניינת. ניתן לתכנת את הצמידים להעברת מסרים בין חברות, להבהב, לרטוט ולשדר מסרים בשפת מורס. הם מתחברים אלה לאלה בבלותות' ואפשר אפילו לחבר אותם לאפליקציות בנייד או למחשב, וללמד אותם להבהב כשמגיעה הודעה חדשה בפייסבוק, למשל. לדברי צ'יפס, מספר הנשים בתחומי המחשב באקדמיה הולך ויורד מאז שנות השמונים, והיא מקווה שאם ימצאו דרכים להלהיב ילדות לעסוק בתחום בגיל צעיר, המצב ישתנה. ((www.facebook.com/jewelbots
* המדור "הגולשת חוקרת" מתפרסם מדי חודש בתוך "חדר משלך", האגף הפמיניסטי בשבועון "לאשה".
"כשאת יודעת שאימא שלך ויתרה עליך, את בטוחה שאין לך בכלל מקום בעולם הזה, שאת ילדה סוג ב', שאיש לא רוצה לשמוע מה יש לך לומר, שאת בכלל לא נחשבת. כל החיים נלחמתי בעצמי כדי לתפוס מקום, זה היה התיקון שלי", אומרת מיכל גרינוולד. היא בת 34, מטפלת בפסיכודרמה, שחקנית ו(לגמרי במקרה) גם יפהפייה. גרינוולד יזמה את פרויקט "תופסות מקום", תערוכת צילומי עירום וסרטון וידיאו של נשים גדולות ממדים, שבשבוע הראשון להפצתו זכה ליותר מחצי מיליון צפיות, כדי להעניק לאחרות, שאולי מרגישות כמוה, מקום. פיזי ונפשי, כמובן.
גרינוולד והצלם אילן בשור החלו לעבוד על "תופסות מקום" (ראו מסגרת) לפני מספר חודשים, ונדהמו מעוצמת ההיענות. מאות נשים "גדולות" רצון להשתתף. גרינוולד, מלאת התפעלות והערכה, בחרה עשר מהן והניחה להן לספר את סיפוריהן, הכוללים גם התעללות, הפרעות אכילה, דחייה והתמודדות אמיצה שהובילה אותן למצוא לעצמן מקום בחברה. הריאיון האישי שקיימנו, הראשון בחייה של גרינוולד, נולד מתחושת המחויבות שלה לאותן נשים ולעצמה.
היא נולדה בשם אחר ובמקום אחר, ואלה נמחקו לגמרי מחייה. מגיל ארבע, מרגע שאומצה (ביחד עם אחיה) "על ידי ציפי ואמנון, ההורים המאוד מיוחדים ויוצאי דופן שלי", היא מיכל גרינוולד. ילדה מטופחת מרמת השרון, שהובאה לביתה החדש ביחד עם אחיה, שהיה אז בן חצי שנה. הזיכרונות מזהותה הקודמת מעטים ורובם קלושים מאוד, אבל כפי שקורה לילדים מאומצים רבים, הם נותרו בתוכה כל חייה "כמו מין בור, סימן שאלה ענק, חור שחור עם המון שאלות שאין עליהן תשובות".
כשכבר קיבלה תשובות והתברר לה כי הסיפור שהוביל להוצאתה מהבית ומסירתה לאימוץ הוא טראגי, קשה ואפל, היו רגעים רבים שבהם התחרטה ששאלה. "האמת זעזעה את עולמי, לא רציתי לשמוע פרטים, לא רציתי לדעת עוד, לא רציתי לפגוש קרובי משפחה שאולי יש לי, רק לטרוק את הדלת וללכת משם".
היא הגיעה לשירות למען הילד, חיילת במדים ירוקים עם קוקו גבוה, והוריה המאמצים אוחזים בידיה משני הצדדים. "ואז הפקידה אומרת לי 'אין לי דרך יפה להגיד לך את זה. אבא שלך רצח את אימא שלך'. התחלתי לבכות ולבכות, דליים של דמעות. 18 שנה של ציפייה, של פחד, של הדחקה. הכול התפוצץ. כולנו בכינו. זה גרם לי להסתגר, לחיות בחרדות, לעבור מסע ארוך כדי לבנות מחדש את האמון שלי בעולם. "
לא הרגשת צורך לצאת לתחקיר, להבין מה קרה, איך קרה, איפה היו בני המשפחה האחרים?
"זה הבהיל אותי נורא. בואי נגיד שלא היה לי גיל 18 מגניב. כשאנשים אחרים עשו טיול בהודו, אני שאלתי את עצמי שאלות קיומיות. הייתי בדיכאון עמוק, החיים איבדו את הטעם. הייתי הולכת ברחוב ואומרת 'איך זה שהשמש זורחת אם אימא שלי נרצחה'. מצד שני, בתוכי ידעתי שאם הטרגדיה הזאת לא הייתה קורית, מי יודע איפה הייתי היום, שההורים המאמצים שלי היו הנס שלי".
עד לאימוץ היא שהתה שנתיים בבית ילדים "בית ברוריה" בירושלים. "זאת הייתה ההצלה שלי, כי לא נדדתי בין אומנות כמו ילדים אחרים אלא הייתה לי מטפלת שליוותה אותי צמוד ודאגה לי. זה לא שלא היו קשיים, אבל זה לא היה כמו ב'אוליבר טוויסט'. היינו עשרה ילדים שחיכו לאימוץ, שחיכו שיהיה להם בית, ויש בזה גם קשיים רגשיים. הפרעת האכילה שלי התחילה כבר שם. הייתי נורא רזה ולא הסכמתי לאכול. זאת הייתה הדרך שלי לקבל תשומת לב. עד שהגעתי להורים שלי הייתי עושה שביתות רעב של ימים שלמים".
את המפגש הראשון עם "אימא ציפי" היא מתארת כמו "דייט שבו את מרגישה שאת מכירה את מי שמולך המון זמן. רצתי אליה וישר חיבקתי אותה. אחרי שהם סיימו את כל התהליך וחתמו על כל המסמכים, הם קנו לי שמלה כמו של ירדנה ארזי, שאותה נורא אהבתי אז, עפתי בכול המסדרון עם הבלונים שאבא שלי הביא ונופפתי לכולם שלום בהתרגשות עצומה".
שמחת ללכת אתם הביתה?
"שמחתי, אבל הפרידה הייתה לי עצובה וגם פחדתי מאוד. עברתי נטישה, ובגיל ארבע לא ידעתי למה. אמרו לי שאימא שלי נפטרה, אבל לא סיפרו לי שום דבר מעבר לזה. זה מייצר פחד גדול מאוד – אולי גם ההורים האלה יעזבו אותי. הייתי ילדה דעתנית, מלאכת כעסים, שכול הזמן בודקת גבולות, צועקת 'את לא האימא האמתית שלי' ועמוק בתוכי גר לו "דובון לא-לא". היום אני אישה חייכנית, שיודעת לשמוח, אבל הדובון לא-לא הזה נמצא בתוכי, וגם חרדת הנטישה הנוראית. למדתי להתנהל אתה אבל זה לקח שנים של טיפולים ועבודה קשה ואני חייבת להודות, שפרידות עדיין מחרידות אותי, בעיקר פרידות מבני זוג".
ההורים המאמצים דיברו אתך על המשפחה הביולוגית שלי?
"גם הם לא ידעו פרטים. כילדה כל הזמן פנטזתי למה אימא שלי נפטרה. אולי תאונת דרכים, אולי מחלה, אולי משהו רפואי גנטי תורשתי. התחלתי למלא את הראש בכול מיני רעיונות. כדי לנחם את עצמי דמיינתי אימא מאוד מוצלחת, כוכבת קולנוע מפורסמת, נסיכה, אולי עם דם כחול וחיה בארמון, זוהרת כזאת, שקרתה לה טרגדיה והיא נאלצה לתת אותי. את מתארת לך את גודל האכזבה?"
לא שאלת איפה אבא?
"לא. אולי בתת מודע שלי ידעתי שהוא בטח לא בנאדם שמסוגל היה לגדל אותנו. תמיד שאלתי איפה אימא שלי. אימא-ציפי חזרה ואמרה לי שהיא אוהבת אותי, ושגם אם היא לא ילדה אותי, היא אימא שלי. פעם לקחתי כרית, הכרזתי שאני יוצאת לחפש את האימא הביולוגית שלי וטרקתי את הדלת. עמדתי מהצד השני, הצמדתי אוזן לדלת וחיכיתי לראות אם יבואו אחריי. היא עמדה מהצד השני והקשיבה משם – ואחרי כמה זמן היא פתחה ואמרה לי 'זה הבית שלך, בואי הביתה'".
התקפי זעם, כעסים, חוסר שקט, ניסיונות אינסופיים לבדוק גבולות והפרעות אכילה קשות – בולימיה שהחלה בגיל 12 ונמשכה עד גיל 30 – ליוו אותה, היא אומרת כל החיים. "אינסוף ניסיונות לתפוס מקום. גם במערכות זוגיות, תמיד עשיתי דרמות, כמו בגיל ארבע, כדי לבדוק עד כמה אוהבים אותי ואם יעזבו אותי או לא. היום אני מודעת לזה וזה משהו שאני מקווה שעוד יתגשם בחיי – זוגיות וילדים".
גרינוולד מדברת על ילדים עתידיים משלה כעל "סגירת מעגל ומימוש של תחושת שייכות". למרות אהבתה להוריה המאמצים, היא אומרת שתמיד חסרה לה תחושת שייכות "אימא שלי ג'ינג'ית עם עיניים ירוקות ואני עורב שחור", היא אומרת. "הלכתי לבית ספר שבו כולן היו בלונדיניות סנוביות עם מותגים ורק אני שונה, כמו ברווזון מכוער, הרגשתי סוג ב', חשבתי שבגלל זה מסרו אותי. יש לי על הצוואר צלקת גדולה, תוצאה של תאונה ביתית – בגיל חצי שנה נשפכו עלי מים רותחים – וחשבתי שאולי בגלל זה לא רצו אותי. היו ילדים שהיו קוראים לי 'חצי ילדה חצי זקנה' וככה הרגשתי. זאת החוויה של ילדה מאומצת – מצד אחד טוב לי שבחרו אותי, הצילו אותי, מצד שני – איפה אימא ואבא, איפה הבית שהיה לי, זה כמו לחיות בסרט מתח, באי-ודאות מטריפה".
עם אחיה, שגדל אתה, לא חלקה את התחושות האלה ("הוא לא אדם פתוח והוא מתייחס לזה כאל 'הגלגול הקודם') וגם לא עם האח השלישי, שאומץ למשפחה כשהייתה בת עשר ("אנחנו הברנג'לינה המקוריים", היא אומרת). בלית ברירה ספרה את הימים עד גיל 18, עד שתורשה לפתוח את תיק האימוץ. "מגיל שש אמרתי שאני אהיה חברת כנסת, כדי לשנות את החוק. הייתי ניגשת לזרים ואומרת להם 'אתה יודע, אני מאומצת'. בכיתה ב' עליתי על כיסא וביקשתי להגיד לכולם שאני מאומצת. הילדים מחאו לי כפיים, אבל לא באמת ידעו מה זה".
חיפשת במה לסיפור שלך
"זה תמיד היה חלום שלי. אני חולמת לכתוב על זה ספר, או סרט, ואולי להגיע להוליווד, לאנג'לינה ג'ולי. תמיד הייתי ילדה דרמתית, ולכן בחרתי ללמוד בבית צבי ולהיות שחקנית (בתיאטרון "אספקלריה"). בעקבות הסרטון פנו אלי ממגזין בינלאומי שאתרגם את הטקסט ואולי זה צעד ראשון. היום אני מבינה שהסיפור האישי שלי, שפעם ראיתי בו חולשה, ושכילדה כל הזמן נלחמתי שלא יראו עליי מבחוץ שלא טוב לי ושאני לא מושלמת, הוא בעצם מנוע אדיר שאני יכולה לרתום ליצירה".
המחשבות על יצירה אומנותית הביאו אותה לחפש פרטים על סיפורה האישי. היום היא יודעת שהוריה היו עולים שהגיעו ארצה בשנות השמונים, ושאחרי הרצח, קרובי משפחה לא יכלו לטפל בהם ולכן נמסרו לאימוץ. "אימא שלי הייתה אישה פשוטה, דלה, מוכרת בקיוסק. בת 36 כשנרצחה. לא אימא צעירה, ואומרים לי שאבא שלי היה מבוגר ממנה בהרבה, אז אני בכלל לא יודעת אם הוא עדיין בחיים. הם כנראה לא התאקלמו פה. הוא רצח אותה כשהיו בחופשה, בעיר אירופאית. מה שמוזר זה שהגעתי לעיר הזאת בטיול בת מצווה שלי, ובלי לדעת כלום, הרגשתי שם נורא ואיום וממש ברחתי משם לעיר אחרת. "
לא רצית לפגוש את אבא שלך ולשאול אותו למה?
"פחדתי ממנו נורא. היה לי בראש דימוי של מפלצת. קראתי את הכתבות שהיו אז בעיתונים, וידעתי שהוא לא תכנן את זה, אבל כל פעם שראיתי גבר דומה ברחוב רעדתי, כאילו שעכשיו הוא יבוא לרצוח אותי. היו רגעים שבהם חשבתי לקחת חוקר פרטי ולעקוב אחרי האיש הזה, מה הוא עושה, איפה הוא מסתובב. אבל אחרי הבומבה לפרצוף נרגעתי. עזבתי את זה. זה כל כך דרמטי, שאני מעדיפה להשאיר את זה מאחוריי."
זה אפשרי?
"הכתבה הזו (שהתפרסמה בשבועון 'לאשה') היא הפעם הראשונה שבה אני מספרת את הסיפור הזה. הרבה אנשים סביבי לא יודעים, כי שנים הסתובבתי עם סודות. על הבולימיה דיברתי, אבל על הסוד הגדול הזה, שהתביישתי בו שנים, לא דיברתי. היו ימים שהסתכלתי במראה ושאלתי את עצמי 'את בת של רוצח, אולי גם בך יש את זה?'. גם עכשיו עשר פעמים כמעט ביטלתי את הריאיון. אני בטוחה שיהיו תגובות, אבל אני במקום טוב בחיים שלי, במקום שבו אני מצליחה להגשים דברים גדולים, מצליחה לתפוס מקום, אז אני אתמודד גם עם זה".
תראו את הווידיאו היפה הזה:
"תופסות מקום" הוא פרויקט המנסה לבטא באמצעים חזותיים מרהיבים את הצורך הנשי לחזור ולתבוע מקום – פיזי ורעיוני – בעולם. הפרויקט, המורכב מתערוכת צילומים של אילן בשור וסרט וידיאו (ויראלי בטירוף, עם יותר מחצי מיליון צפיות ברשת), מציג עשר נשים גדולות גוף ובעלות נוכחות, הנחשפות בעירום ומספרות את סיפוריהן האישיים ואת חוויותיהן כנשים שאינן תואמות את מודל היופי הצנום המקובל.
מיכל גרינוולד, יוזמת הפרויקט, הצליחה לגייס בהתנדבות שמות גדולים כמו המפיקה לליה לב ארי, הבימאית נועה אהרוני ("עד סוף הקיץ") והמלבישה (המיתולוגית) רונה דורון, וכמובן הצלם אילן בשור. ביחד הם יצרו תמונות מרהיבות של נשים המזכירות ציורים של אמני הרנסאנס וציירים אימפרסיוניסטים גדולים. "השתמשנו בנשים גדולות שנדרשות בדרך כלל להצטמצם והחברה דורשת מהן לתפוס כמה שפחות מקום", אומרת גרינוולד, "אבל הרעיון הוא לעודד נשים מכול גודל לתבוע לעצמן מקום בעולם ולא לפחד להתבטא".
גרינוולד אומרת שהפרויקט (שהוצג מחוץ לרשת בגלריה "קסטיאל As Is" בתל אביב וישמח לקבל הזמנות למקומות נוספים) הוא מתנה שלה לעצמה "גדלתי מוקפת במסרים על נשיות פגומה. מצד אחד אימא שנרצחה, שלא זכתה לתפוס מקום, ומצד שני אימא שלא יכלה ללדת – וזה משהו שבתת מודע משדר לי פגם בנשיות. אז מה הייתי אמורה לעשות עם זה? מה הייתי אמורה לחשוב על הנשיות שלי? הפרויקט הוביל לאינספור שיחות בכול המדיה החברתית. את צריכה לראות איזה מהומה יש בפייסבוק שלי וכמה נשים מדברות על זה בהתרגשות. זה מבחינתי ניצחון גדול".
*** הראיון עם מיכל גרינוולד התפרסם בשבועון "לאשה".
כילד שגדל בשכונת עוני מוזנחת בדרום לונדון, הדבר האחרון שדֶל קינס חשב שיקרה זה שהוא יהפוך יום אחד לדוגמן מבוקש שיככב בעמודי האופנה של ווג וקוסמופוליטן, ובפרסומות של קלווין קליין, דיזל, או ליווייס. וזה קרה כמעט כמו באגדות: ילד הרחוב, שלא הלך לבית הספר כי שם חיכו לו הבריונים שהיו מכים אותו וקוראים לו מכוער ומפלצת והמורים שלא הפסיקו לומר לו שלא יצא ממנו שום דבר, עבד כשליח על קטנוע ובאחת השליחויות נכנס למשרדיה של חברת Ugly (מכוערים). קינס הוריד את הקסדה ומרק פרנץ', המייסד והבעלים של סוכנות הדוגמנים יוצאת הדופן הציע לו מיד חוזה.
אחרי בדיוק דקה וחצי של שיחה עם קינס קשה מאוד לקרוא לו "מכוער". הביטחון העצמי, האישיות, המשהו הזה התוסס שקורן ממנו – אין ברירה אלא להגדיר את כל אלה ככריזמה. וזה כנראה סוד הצלחתו. קינס, שאינו מתאים בשום צורה לקריטריוני היופי המקובלים של תקופתנו, הפך בעשרים השנה האחרונה לא רק לדוגמן מצליח אלא גם לסוג של גורו, שאחרים, שכמותו חוו דחייה ולעתים גם התעללות מצד החברה בגלל המראה החריג שלהם, נושאים אליו עיניים ומנסים לשאוב ממנו כוח להתמודד. במקרה של קינס, אגב, לא מדובר בסתם התמודדות. הוא מעדיף לראות את עצמו כמי שחורץ לשון ומניף אצבע משולשת מול המיינסטרים שקיווה לדון אותו לחיים מבוישים בשוליים. "אני עושה מהמראה שלי המון כסף, אז מי בדיוק פה אוכל אותה?" הוא שואל.
קינס הוא כוכב הסרט "הדוגמן המכוער ביותר בעולם" (המוקרן ב"יס"). הסרט עוקב אחרי ניסיונו להקים בברלין סוכנות דוגמנות משלו, לבעלי מראה חריג כמובן. לסוכנות שהוא מקים קוראים Misfit Models, ורשומים בה היום כבר כמעט 400 דוגמנים, שאיש מהם לא מתאים לתבנית המקובלת. רגליים ארוכות, גזרה אנורקסית, שדיים גדולים ושיניים בוהקות אינם חלק מהקריטריונים אצל קינס. להפך. הוא מחפש דמויות אחרות, מה שהוא מכנה "דוגמני אישיות", גברים ונשים בעלי מראה יוצא דופן, שבניגוד לכותרת הסרט אינם בהכרח מכוערים. קינס, כמו פרנץ' לפניו, מנסה לאתגר את תפיסת היופי החד גונית המקובלת, ולכן הפורטפוליו שלו כולל זקנים (המבוגר ביותר בן למעלה משמונים), שמנים, רזים, גבוהות, נמוכות, גידמים, קיטעים, מצולקים ובעלי נכויות מסוגים שונים וכמובן כאלה שביצעו בגופם שינויים החל בקעקועי ענק, פירסינג, הזרקת צבע שחור או כחול ללובן העין, עקירה של חלק מהלחי (ויצירת "חלון" שדרכו אפשר להוציא את הלשון) והשתלה של חלקי עצם וגושי סיליקון שיוצרים בפנים קרניים וצורות אחרות.
סיסי (ולמטה: קונראד)
"הסוכנות שלי היא לא קרקס", מבהיר קינס. "אני לא מספק דוגמנים לאנשים שרואים בזה סוג של פריק-שואו. אני מקבל לעבודה רק אנשים שבטוחים בעצמם, שמרגישים נוח עם הגוף שלהם, עם המראה שלהם והם יודעים בדיוק לאיזה קליפ, סרט, סדרה או מודעה הם מצטלמים. בהרבה מקרים מדובר באנשים שלוקחים שליטה בחיים שלהם. במקום להיכנע למבטים שמבקרים אותם או לועגים להם, הם מפגינים נוכחות, הם נחשפים, הם מתפרנסים מאיך שהם נראים. זאת חוויה מאוד מעצימה".
קינס טוען באוזניי שהוא בן 21. אני זוכרת אותו מתוכנית אירוח של השדרן הפרוע כריס אוונס ששודרה בבריטניה בשנות התשעים, והוא מודה שהוא בן 43, "אבל אחרי 40 הפסקתי לספור, כי מה זה משנה בכלל". הוא היה אורח קבוע בתוכנית של אוונס, תחת הכותרת "הבחור המכוער". הפינה הזו זעזעה את הציבור ואת המבקרים, אבל בעיני קינס זאת הייתה פרנסה קלה, והוא אהב את הפרסום ואת הכסף. הכסף, ומדובר היה לדבריו בהרבה מאוד כסף, אפשר לו להגשים כל מיני פנטזיות. אחת מהן הובילה אותו לנורבגיה, שם בילה שנה כשומר סף במועדון חשאי שמכר אלכוהול מחוץ לשעות ולכמויות המותרות שם על פי החוק. "את מכירה את הסדרה "לילהאמר" (סדרה על מאפיונר ניו יורקי שנמלט לנורווגיה. ד"ל)? ככה חייתי. גם אחרי רדפו סוכנים חשאיים, שהיו משוכנעים שאני מבריח נשק ומוכר אותו לכל השיכורים האלה. זה מילא אותי סיפוק, כי אני מאוד אוהב לחיות מחוץ לכל מסגרת".
הדוגמנים של דל
הוא נולד וגדל, כאמור, בדרום לונדון. הוא מעולם לא אהב את השכונה, את הילדים שחלקם התעללו בו, ואת בית הספר. "כמו המורים, גם ההורים שלי לא האמינו שאצליח במשהו", הוא נזכר. "היום הם מתגאים בי, אבל מתקשים את הצלחה שלי. הם לא חשבו שאהיה דוגמן". המשפחתיות שלהם מעולם לא הייתה מגוננת או מנחמת. עם אחיו יש לו קשר, אבל עם אחותו לא "כי אני לא מחבב אותה. זה הכול", הוא אומר ומסרב לפרט. "רשמית עזבתי את בית הספר בגיל 15, אבל למעשה כבר שלוש שנים קודם הפסקתי ללכת לכיתה ורק הסתובבתי ברחובות, עשיתי כל מיני עבודות מזדמנות."
מה חלמת להיות?
"חלמתי? לא יודע אם חלמתי. גדלתי במקום שבו סביר היה שאהיה סוחר סמים או שודד בנקים ואם אתה כבר מצליח לא להידרדר לפשע, אז תהיה מכונאי. אולי. אני נחשבתי לאחד עם פה גדול והרבה חוצפה, אחד שתמיד שואל שאלות, שלא נותן שייכפו עליו דעות מקובלות או מסגרות. שנאתי מסגרות. אני עדיין שונא מסגרות. ההצלחה שלי היא במידה רבה בזכות ההתעקשות שלי להיות מי שאני. אני דמות חריגה, אני לא דומה לאף אחד, אני אני!"
מאיפה הביטחון העצמי הזה? לא קל להיות חריג, שונה
"נכון, זה לא קל. בילדות היו ילדים שקראו לי בשמות גנאי, שהתעללו בי. בגלל המראה שלי הייתי ילד מנודה. צחקו עלי, היכו אותי. הייתה לי תקופת זוהר שבה הייתי פופולארי בבית הספר, כי הייתי היחיד שהעז לברוח משיעורים ולטייל בשכונה והכרתי את כל המקומות הכי שווים ונחשבתי אחד שמבין עניין. בנעוריי היה לי רק חבר אחד, שחיבבתי מאוד, אבל נדמה לי שהתקרבנו כי שנינו היינו דחויים על ידי שאר החברה. הוא היה הומו, ולכן הציקו לו בלי סוף, ואני הייתי מה שקוראים מכוער, ולכן הציקו לי. אנחנו חברים עד היום. אני סובל את כל המגרעות שלו והוא את שלי, ובסך הכול זאת הייתה חברות יפה".
"אני זורם עם ההומור. זאת דרך מצוינת להתפרנס"
ואיך התייחסו אליך הבנות?
"היו כאלה שהתרחקו ממני אחרי מבט אחד, כי הם חשבו שעם פרצוף כזה אני בטח איזה מסומם או מישהו מפוקפק. כשהתבגרתי וקיבלתי אומץ להתחיל עם בנות, היו לי חברות, כי אלה שהעזו להתקרב, גילו שאני בעצם בחור די נחמד ושנעים להיות אתי".
לא התפתית מעולם לעבור ניתוח פלסטי? לתקן את השיניים?
"כילד קטן רציתי לתקן את השיניים, אבל לא היה לי כסף וזה לא היה ריאלי. כשכבר כן הרווחתי מספיק כסף, הבנתי שאסור לי לשנות את המראה שלי, כי מזה אני מתפרנס. זה הייחוד שלי. כשהייתי בן 25 הייתי מעורב בקטטה בין נהגים ושברו לי את האף. הגעתי לתצוגת אופנה נפוח ומעוות, והלקוח לא הסכים שאופיע ככה, למרות שלי לא היה אכפת. להפך. רציתי ללכת עם זה עד הסוף. בינתיים גם הבנתי באופן הכי עמוק עד כמה אנחנו שבויים בדימויים לגמרי לא אנושיים של דוגמנים שהם מין אנשי על, וכמה סבל נגרם לאנשים שרוצים להיות כמותם למרות שהם מעוותים ממתיחות והזרקות ושעות בחדר כושר. אני חושב שיש לכל אחד מתנה נפלאה – להיות הוא עצמו".
אתה תומך נפשית באנשים שמגיעים לחפש עבודה בסוכנות שלך? אתה מלמד אותם איך לאהוב את גופם?
"לא ממש. חלק רואים שאני ממש שמח במי שאני, ומקבלים מזה השראה. למי שלא, אני לא יכול לעזור. אני לא פסיכיאטר ולא מטפל. אני מחתים רק את מי שטוב לו עם המראה שלו, שמוכן להיחשף בציבור, שיש לו שמחת חיים. אלה אנשים שבוטחים בי – וכשמדובר במי שיש לו זיכרונות לא נעימים מתגובות של אחרים, אמון זה הדבר הכי חשוב. אחת הדוגמניות שלי היא בחורה שבגיל צעיר נכוותה קשות ויש לה צלקות בכל הגוף, ואחרי שנפגשנו, יצאנו לפאבים ולבתי קפה, ופתאום היא הסירה את הצעיפים שלה ואת הכיסויים והתהלכה בחופשיות כשהצלקות שלה גלויות. דוגמן אחר, גמד, היה רגיל שמתייחסים אליו כמו לדמות מסיפורי ילדים, בהתנשאות, בזלזול. אחרי שהוא קיבל עבודה ב"משחקי הכס" הוא מתנהל בחברה בהרבה יותר ביטחון עצמי. הוא שחקן. הוא כוכב. לא מישהו ששמים לב אליו רק בחג המולד".
הדוגמנים שלך לא תמיד נשכרים לתפקידים רציניים, ובטח לא כמודלים לחיקוי כמו הדוגמנים הזוהרים שעל שערי המגזינים.
"ברור. כשאני ועוד שני גברים לא מאוד חתיכים מצטלמים בביקיני, ברור לנו שזו פרסומת הומוריסטית וככה אנחנו מתייחסים לזה. כשדוגמנית שמנה מאוד מצטלמת כשהיא רוקדת ומרטיטה את כל הגוף שלה, היא יודעת איך מסתכלים על זה, והיא בפירוש אומרת למי שמסתכל, 'זאת אני, תראו כמה טוב לי ככה'. יש לי דוגמנים קטועי איברים או דוגמן שאין לו עין שהצטלמו לסרטים הוליוודיים, לבושים ומאופרים כמו חיילים פצועים. אנשים עם צלקות על הפנים שמככבים בסרטים על זומבים. זאת לא השפלה, זאת הזדמנות לעבוד. להתפרנס. זה מה שכל דוגמן עושה. הם משתמשים בגוף שלהם, ממש כמו שפמלה אנדרסון משתמשת בגוף שלה".
רוב האנשים מתקשים להיחשף אם הם שוקלים שני ק"ג יותר ממה שהם אמורים לשקול…
"גם אני פעם לא אהבתי להצטלם, עד שהבנתי שאלה החיים וכדאי לחיות אותם ולא להתחבא. "
לך יש עדיין קשיים חברתיים?
"בכלל לא. אני יודע שיש לי כישרון לחבור לאנשים והם מחפשים את קרבתי. אני גר בברלין כבר שנתיים וחצי, ובלי שהתכוונתי, הפכתי לדמות מוכרת ופופולארית. תיכנסי לכל באר בקרויצברג ומיד יספרו לך על דל, הבחור האנגלי שהם מחבבים."
קינס הגיע לברלין בפני שלוש וחצי שנים בעקבות בת זוגו, והחליט להישאר גם אחרי שהרומן ביניהם נגמר. הוא חולק את דירתו המעוצבת עם החתול שלו, אלוויס, שמלווה אותו גם לטיולים בפארקים הרבים של העיר. הוא מאוד אוהב את ברלין, למרות שקשה לו יותר למצוא בה עבודה. "באנגליה יש יותר פתיחות. כוכבי טלוויזיה ודוגמנים יכולים להיראות כמו אנשים פשוטים מהרחוב. בגרמניה מעדיפים סלבריטיז נוצצים, אבל אני, והרבה דוגמנים מהסוכנות שלי, מציעים גם אופי, פנים מעניינות, יכולת משחק, וזה משהו שמוכר לא פחות מיופי".
אתה חושב שהעבודה שלך מצליחה להשפיע במשהו על מושגי היופי בחברה?
"אני בטוח שדברים משתנים ככל שנחשפים ליותר וריאציות, לסוגים של בני אדם. פעם קעקועים נחשבו משהו שרק פושעים ומלחים עושים, והיום יש לכולם קעקועים. אני לא אומר שמחר כולם ירוצו לעשות לעצמם חור בלחי ולצחצח שיניים דרך החור כמו שהדוגמן שלי עושה, אבל כשרואים אותו, מבינים שיש הרבה הגדרות שונות למושג היופי".
אם אבוא לגור בברלין, תציע לי עבודה בסוכנות שלך?
"אני רואה אותך בסקייפ די מטושטש, אז אני לא יודע מה לענות לך".
את התמונות של היילי מוריס קאפיירו מצאתי את עצמי בוחנת מקרוב, מנסה להפעיל את הזום העוצמתי שהיה לי בעיניים לו הייתי גיבורת-על. מה היא בסך הכל מראה שם? את עצמה, בחורה גדולה בהרבה מהממוצע, עומדת ברחוב, יושבת בבית קפה, מסתכלת על בגדים בחנויות, הולכת לים. ובזמן שהיא עושה את כל הפעולות היומיומיות האלה, עוברים ושבים נועצים בה מבטים. מבטים מסוקרנים, מבטים ביקורתיים, משועשעים, נגעלים והכי הרבה – מבטים מלאי בוז. כאילו בעצם היותה שמנה היא נחותה מהם, וכבודה הפקר – היא ראויה לביקורת גם אם היא מעליבה.
העיתונות האמריקאית כינתה את התמונות האלה עוצמתיות, מהפנטות ושוברות לב. אין ספק שכדי לצלם את סדרת התמונות הזו, בפרויקט שנקרא Wait Watchers (משחק מילים על "שומרי משקל" ועל מי שנועצים מבט) מוריס-קאפיירו נדרשה לאומץ לב שלרובנו אין. בעיקר אם כמוה, אנחנו שייכים לאוכלוסייה שדומה יותר לתמונות שמופיעות במרבית המגזינים תחת הכותרת "לפני", ולא ממש מתאימה לדגם היופי המקובל והנערץ. הצלמת האמריקאית בת ה – 38, העומדת בראש המחלקה לצילום בקולג' לאומנויות בממפיס, טנסי, אומרת שלמרות שכילדה סבלה מאנורקסיה, בעיות בתפקוד בלטות התריס שלה גרמו לה להשמנה בגיל הנעורים ומאז היא מרגישה שגודל הגוף שלה קובע במידה רבה את מקומה ומעמדה בחברה.
הפעם הראשונה שבה שמה לב שהיא מרגישה מאוד לא בנוח בגלל גודל הגוף שלה, הייתה כשעבדה על סדרת צילומים קודמת שכותרתה "לשקול את הדברים". היא לקחה אתה את המצלמה כשיצאה לחופשה, ובכל פעם שהסצנה נראתה לה מעניינת מבחינת הנוף או התאורה היא צילמה דיוקן עצמי. כשבחנה את התמונות מאוחר יותר, גילתה ברקע עוברים ושבים שמביטים בה בלעג. פה ושם היא גם שמעה הערות ארסיות שאנשים זרים לא ממש טרחו להסוות.. בפעם הבאה שהציבה את המצלמה, זה כבר היה במטרה ללכוד את המבטים האלה ולהניח לתמונות לדבר בעד עצמן.
היא הציבה את המצלמה על חצובה במקומות הומים ופנתה לעסוק בעניינים פשוטים החל מאכילת גלידה דרך עצירת מונית או דיבור בטלפון. היא צילמה אלפי תמונות, שהיא רואה בהן ניסוי חברתי. "אני לא בטוחה שכל מי שנראה בתמונות מעביר ביקורת על איך שאני נראית", היא אומרת בשיחת וידיאו שניהלנו השבוע. "אני לא יודעת מה בדיוק הם חושבים, כי לא עצרתי אותם ולא שוחחתי אתם. אני חושבת שמרבית האנשים הגדולים יותר חווים הרבה ביקורת בציבור, משום שאחרים מניחים שהם טיפשים ועצלנים".
ואנשים מרגישים חופשיים לומר להם את זה בפנים
"מניסיון, אני יודעת שאנשים חושבים שמשקל עודף זה משהו שאפשר לשלוט בו בקלות ולכן מעניקים לאחרים עצות איך לרזות, גם אם איש לא ביקש את זה מהם. הם גם משוכנעים שאם הם יגרמו לך להרגיש לא טוב עם זה שאת שמנה את "תצליחי" ותרזי".
איך את מתמודדת עם מבטים כאלה, עם אמירות כאלה?
"אני ממשיכה לצלם ולצלם".
סדרת התמונות שלה (שניתן לראות כאן) הופכת בימים אלה לספר, אחרי שהצליחה לגייס סכום כסף במימון-המון. העיתונות האמריקאית רואה בה חיילת בצבא הלוחם בתופעת בִּיוּש השמנים, תופעה מוכרת ולא רק בארה"ב, אבל מוריס-קאפיירו דווקא לא מעוניינת בתארים מילטנטיים כאלה. לה חשבה האומנות, היא אומרת, ואם בתוך הדימויים שהיא הצליחה ללכוד יש גם מסר שמביך את מי שנועצים מבטים או שופטים אנשים אחרים בגלל מראה, טוב שכך, אבל זה לא העיקר פה. "העיקר זה לעורר את הנושא לשיחה, להניח לצופים לשאול שאלות, להכריח אותם לדבר על מה שהם רואים בתמונות, על זה שאנחנו בונים לאדם זהות שלמה על סמך מראה – משקל, צבע עור, הבגדים שלו."
היא כבר עובדת על סדרת צילומים חדשה בשם "שיפור עצמי" שעתידה להיות מוצגת באפריל הבא. הסדרה הזו נולדה בעקבות התגובות לצילומיה. "אנשים טענו שאם הייתי מתעמלת יותר או מתלבשת אחרת, מתאפרת ומטפחת את עצמי, לא הייתי נתקלת בעוינות ברחוב, אז זה מה שעשיתי", היא אומרת. התמונות החדשות, שבהם היא נראית מתעמלת, למשל, זוכות בדיוק לאותם מבטי בוז.
זה לא קל. איך את מתמודדת עם התגובות האלה?
"הרבה אנשים אמרו שבעיניהם אני אמיצה ושהאמנות שלי עוזרת להם בדרכים שלא שיערתי.מישהי כתבה לי שבזכותי היא העזה לשים תמונת פרופיל שלה ברשת, ושתיארתי בדיוק את מה שעובר עליה. זה משמח, כי אני מקווה לעורר השראה ולשמש קול לכל מי שמרגיש אאוטסיידר בגלל איך שהוא נראה".
יש לך עצה טובה למי שבכל זאת נבוכה כשזרים מעירים לה או מסתכלים עליה ככה?
"להתמקד בלאהוב את עצמך ולקבל את גופך כמו שהוא. זאת התרופה היחידה. זה לקח לי הרבה שנים, אבל בסופו של דבר למדתי לחיות עם עצמי בשלום ובאהבה. אם את מחליטה לרזות או להשתנות, תקפידי לעשות את זה רק כי זה מה שאת רוצה, ולא בגלל שמישהו אחר תובע את זה ממך. "
ובינתיים אצל הרזה-המתאימה-לתקן:
גם שושנה רוברטס בחנה את תגובות העוברים ושבים לגופה. היא אמנם לא שמנה, סתם שחקנית אמריקאית, והיא התפרסמה (מאוד!) כשהעלתה לרשת את הסרטון שתיעד עשר שעות שוטטות שלה ברחובות ניו יורק. עומס ההערות, הקריאות, השריקות וההצעות הלא נעימות מגברים שחשבו שאישה לבד פשוט מזמינה אותם להיכנס למרחב הפרטי שלה, היה מדהים. הסרטון עורר תגובות מכל הסוגים – היו שנדהמו מעוצמת הלחץ והמתח שנשים נאלצות להתמודד אתם בסתם יום של חול, ממש כאילו הן דמות במשחק מחשב שמנסה לשרוד בלי להיטרף על ידי מפלצות. אחרים טענו כי העריכה מגמתית והעצימה את התופעה, וכי למעשה מדובר בגברים שפה ושם התפעלו מיופיה, ואין סיבה להיבהל. היו גם הרבה מכתבי שינאה ואיומים. רוברטס, בראיונות שונים, הדגישה שהסרטון דווקא לא כולל את ההטרדות הבאמת גסות רוח, ההצעות המגונות והאיומים שקיבלה כשניסתה להתעלם מגברים שדיברו אליה בגסות ברחוב. לרוברטס, אגב, יש חגורה שחורה בקראטה (אבל היא לא עשתה ביכולות שלה שימוש בסרטון):
קצת אחרי רוברטס ביצעה את אותו ניסוי גם שחקנית ניו זילנדית. ניקולה סימפסון יצאה לרחובות אוקלנד, ולוותה במשך עשר שעות במצלמה נסתרת
כמה קריאות מגונות היא קיבלה? אפס. אפילו לא אחת. כתבת "סלון" ג'ני קוטנר, שדיווחה על כך, נדהמה. מניסיונה האישי – ומניסיונן של כל הנשים שהיא מכירה – קריאות כאלה הן חלק מהחיים בעיר, ואין להן כל קשר למראה, מזג אוויר או מצב פוליטי. גם לינדסי, בת 28, תושבת מיניאפוליס, מכירה את התופעה על בשרה, ולכן יצרה סרט שבו היא עוצרת ועונה לגברים, ובעיקר שואלת אותם מה לכל הרוחות עובר להם בראש. תשובות מצוינות אין להם. אחרי הסרט היא החליטה למנף את חוויותיה, ויצרה סדרת כרטיסים שנשים יכולות לתת לגברים ברחוב עם המסר "נורא לא נעים לנו להיות מוטרדות ברחוב. אל תהיה אחד מהגברים האלה".
שני שטלריד לא דמיינה לעצמה שכשתספר, במילים פשוטות וישירות, את סיפור האונס שעברה, זה יעורר אלפי אנשים לקום ולצעוק בקול שהם לא מוכנים לשתוק יותר. שאחרי שנים של הסתתרות ובושה, הם לא רוצים יותר להתבייש – הם, ובעיקר הן, רוצות לספר איך גם הם עברו אונס, תקיפה מינית, הטרדה וכמה כואב להן. האלפים האלה כתבו לשטלריד את סיפוריהם, והיא, שקמפיין האותיות שיזמה בפייסבוק כדי להוכיח לכל אלה שהם לא לבד, ממשיכה להיות אוזן קשבת וליזום עוד ועוד פעילויות שלא יאפשרו לנו לא לשמוע אותם. אוסף סרטונים שהגתה והפיקה עלה בימים אלה לרשת. פשוטים, ישירים, ממש כמו הסיפור האישי של שני. מדברים על אונס במילים שאיש מאתנו לא יוכל לשכוח.
הסרטונים הקצרים האלה מציגים נפגעים אמתיים של תקיפה מינית ואונס, שיושבים מול המצלמה, בפנים גלויות, ומספרים את סיפוריהם האישיים. בלי להסתיר, בלי לטשטש, בלי לעוות את הקול. יש להם שמות, יש להם פנים, יש להם זיכרונות קשים וכאבים גדולים, והם לא מוכנים יותר שהתקשורת תכנה אותם "א" או "ש" ותהפוך אותם למישהו אחר מכולנו. בחלק אחר של אותה סדרה מדברים התוקפים, האנסים, המטרידים. שטלריד שמה בפיהם מילים קשות, אבל נפוצות בחברה הישראלית: "ראית איך היא מסתובבת? זה ברור שהיא רצתה את זה" ; "נשים אוהבות את זה בכוח, הן רק מתביישות להגיד" או "כל היום היא מפלרטטת, אז למה היא ציפתה?" . בהיפוך תפקידים פניהם של אלה –שגולמו בסרטים על ידי שחקנים – מטושטשות. הקול שלהם מסונן ואי אפשר לזהות אותם. הם הופכים להיות ה"לא כמונו", מקום אנונימי, מחוק, שבאופן אבסורדי שמור בדרך כלל לקורבנות.
שטלריד לא רואה בסרטונים תחנה אחרונה בקמפיין שלה. כשכתבה בפייסבוק, בערב יום כיפור האחרון, את סיפורה, תיאור האונס הבורטאלי שעברה כחיילת בת 19, לא תיארה לעצמה כמה תשומת לב הוא יעורר, ואיזו היענות מדהימה תהיה מצד נשים וגברים שנפגעו בעצמם, ורק חיפשו מישהו שיעודד אותם לספר: להורים, לבני זוג, לחברים קרובים, לאנשים שלא העזו לחלוק אתם את מה שעברו במשך שנים ארוכות. שטלריד רוצה שיהיה לזה המשך. עוד יוזמות, עוד טלטלות שיכריחו את הציבור לחשוב ולעצור את התופעה הנפוצה כל כך, גם אונס וגם האשמת הקורבנות.
ביממה הראשונה אחרי הפוסט ההוא שלה, היא לא ישנה, רק קראה מאות סיפורים אישיים שהציפו את תיבת הדואר שלה, התפתלה מכאבי בטן, דפיקות לב ושילשולים, קדחה והמשיכה לקרוא. "איך יכולתי ללכת לישון כשילדה בת 16 כותבת לי שהיא עברה אונס אכזרי ורק עכשיו מצאה את הכוחות לספר על זה לאימא שלה? איך יכולתי להירדם כשאישה בת 65 כותבת לי שאחרי שקראה את הפוסט שלי היא סיפרה לבעלה שנאנסה לפני יותר מארבעים שנה, ומעולם לא העזה לחלוק אתו את זה?"
שטלריד, בת 40, היא האישה שמאחורי הסרטונים ועוד קודם, מאחורי "אות הזדהות", הקמפיין הפייסבוקי שבמהלכו החליפו עשרות אלפי אנשים את תמונת הפרופיל שלהם לאות הראשונה בשמם על מנת לאותת לנפגעות אונס ותקיפה מינית שהן לא לבד. שהעובדה שזהותן מטושטשת כשהתקשורת מדווחת שנאנסו, אין בה כדי לרמוז שהן אשמות. שטלריד, כמו עשרות אלפי המצטרפים לקמפיין שלה, משוכנעת שאין אישה שלא חוותה משהו משלל החוויות הלא נעימות שבין הטרדה לתקיפה ואונס.
אנחנו נפגשות לשיחה למעלה משבועיים אחרי הלילה ההוא, שבו שטלריד נחשפה, חשיפה לא מתוכננת, ספונטנית, מתוך שילוב של זעם ומיאוס שגאו בה והתפרצו בבת אחת. תשומת הלב התקשורתית האדירה שהריצה אותה מתחנת רדיו אחת לאולפן טלוויזיה שני לא הצליחה לבלבל אותה. שטלריד, מורה ויועצת נדל"ן, אם יחידנית לשני בני עשרה, נראית מפוקסת מאוד, מלאת אנרגיה. "מצאתי את הייעוד שלי", היא אומרת. "זה מה שאני צריכה לעשות בחיים. להציף את הנושא הזה ולפעול כדי שעוד נשים יוכלו לקבל טיפול. "
את לא הראשונה שמשירה מבט למצלמה ומספרת שהיא נאנסה. לינור אברג'יל דיברה על זה. עוד נשים נחשפו. למה את חושבת שהפעם הייתה הענות כזו, והיו תגובות סוערות כל כך?
"כשלינור סיפרה את הסיפור שלה היו כל מיני תגובות ציניות שפקפקו באמינות שלה, וחשבו שזה קשור אולי לתשומת לב ולתחרות מיס תבל. גם עלי אמרו את זה. הייתה מישהי שכתבה לי "זה לא יאמן מה נשים יעשו כדי להתפרסם", מישהו אחר כתב לי "את בטח שונאת גברים ומתוסכלת מינית". אחד הגברים שכתבו לי סיפר שהוא הלך לפני כמה שנים למשטרה לספר שנאנס כילד. הוא הסתובב שעות כדי לאזור אומץ וכשהוא נכנס ואמר שהוא רוצה להתלונן על אונס, המוקדנית שאלה אותו 'אנסת מישהי?'. הוא הסתובב, יצא ולא דיבר עם איש עד היום. מצד שני, מאות קורבנות כתבו לי את הסיפורים שלהם בהודעות שהתחילו ב"תודה על מה שעשית". אני חושבת שבזכות הרשת נוצרה אווירה שאפשרה להמון נשים לספר אלה לאלה, לגלות שכולנו אותו דבר".
היא מתגוררת בבית חנניה, גרושה ואם לעמית בן 17 וחצי וטל בת 12 וחצי, מורה לאנגלית בתיכון אורט בנימינה ויועצת נדל"ן, כרגע בשנת שבתון שאינה משביתה את האקטיביזם שלה ברשת. "ומזל שכל זה קורה כשאני בשבתון, אחרת הייתי קורסת", היא אומרת. קצת לפני יום הכיפורים היא קראה פוסט שעסק בקציני משטרה שהואשמו בעבירות מין. לתוך הדיון בנושא השתרבבו גם תגובות שהציגו את הנשים, קורבנות העבירה, כאשמות בגלל התנהגות מתגרה ולבוש פרובוקטיבי, ורמזים שהן צריכות להתבייש. "זה כל כך הכעיס אותי שלא יכולתי יותר לשתוק", אומרת שטלריד. "לי עצמי לקח שנים עד שעזתי לספר על האונס שעברתי לקרובים לי ביותר, שנים עד שהבנתי שאני לא אשמה ושאין לי במה להתבייש. הרגשתי סוג של שלחות. קיוויתי שאם אני אצעק בקול רם, משהו ישתנה".
הצעקה שלה נעשתה במשפטים מדודים, חסכוניים, מדויקים, שבהם תיארה איך כרב"טית בת 19 יצאה לבלות עם קצין שהכירה בבסיס וזוג חברים שלו. אחרי הבילוי כולם עלו ביחד לדירה, והזוג האחר הסתגר בחדר השינה. הקצין תקף אותה ואנס אותה באלימות שהותירה את כל גופה מכוסה חבלות. במהלך האירוע, היא אומרת, היא הייתה משוכנעת שלא תצא משם בחיים. "צרחתי, נאבקתי, ניסיתי לשכנע אותו שנצא משם למקום אחר, בכיתי, אפילו אמרתי לו 'אני אשמה, אני אשמה'. בתגובה הוא התנפל עלי כמו מפלצת".
כשחזרה הביתה, טלפנה לחברה טובה שאמרה לה 'ממי, עברת אונס' והתחילה לבכות, והיא, בתגובה אמרה: מה פתאום, זה לא אונס. חבר טוב שאל אותה למה עלתה אתו לדירה. "התקלחתי שעות ובכיתי שעות על איך עשיתי דבר כזה לעצמי.", היא נזכרת. למחרת בבוקר, כשישבה מול אימא שלה בארוחת הבוקר, מקפידה לכסות במדים את הסימנים הכחולים, לא הצליחה להוציא מפיה מילה. "לא יכולתי לשתף את ההורים", היא אומרת. "בבסיס ביקשתי עזרה, אבל הקב"ן והיועצת הארגונית פחות או יותר הבהיר לי שגם אם אני אתלונן לא יקרה לקצין הזה כלום ולכל היותר ינזפו בו, בעוד שאני אעבור תחקור כזה, שיגררו את ההיסטוריה המינית שלי ("את לא בתולה") שישפילו אותי, אז העדפתי לשתוק".
השתיקה הזו החלה כבר כשהייתה ילדה קטנה, ועברה תקיפה מינית והסביבה שידרה לה שמאחר שהיא כל כך יפה, לא מפתיע שנוגעים בה. "אחרי האונס היו 24 שעות, ואז נסתם לי הפה לשנים", היא אומרת. "לי נרצחה הנפש. ההחלמה הגופנית לקחה די הרבה זמן, אבל ההחלמה הנפשית הייתה הרבה יותר ארוכה."
שטלריד, הבת האמצעית בשלושת ילדי המשפחה, עזבה אחרי יומיים את הבית בראשון לציון ועברה להתגורר עם מחזר שלא באמת רצתה בתל אביב, מה שנראה לה כפתרון יחיד למצוקה שלה. "אחרי כמעט שנתיים חשבתי שהחלמתי, שאני סדר, וגיליתי שאני רחוקה מזה. הלכתי לטיפול ורק אז התחלתי לאט לאט להיפתח ולספר לאימא, לאחותי. עם אבא שלי עד היום אני לא מדברת על זה".
היא נישאה ("לגבר הראשון שהסכים שנעשה ילדים ומהר, נורא רציתי"), ילדה, וגם התגרשה. "ככל שנכנסתי יותר להיותי אימא ומורה, כך יותר בער לי לדבר ולשתף. הייתה לי תלמידה שנאנסה בכיתה יב. אז עדיין לא יצאתי מהארון – הקרובים שלי ידעו, אבל לא התלמידים. ליוויתי אותה ודיברנו המון ושיתפתי אותה אבל העמדתי פנים שאני מספרת סיפור של חברה טובה. כשהיא הבינה שזו אני, היא נורא כעסה. ממש הרגישה מרומה. היום אני מספרת להם. אני רוצה שהם ידעו שאין קשר בין אונס למין. שאונס זה אלימות, כעס, ושבמין צריך רגישות והכלה".
איך הגיבו הילדים שלך לפרסום?
"הם הכירו את הסיפור עוד קודם. אחרי שכתבתי את הפוסט נתתי לבן שלי לקרוא, והוא חיבק אותי ואמר שהוא גאה בי. הוא הראה לי הודעות מחברים שלו 'אימא שלך מלכה'. גם הבת הקטנה חזרה מפגישה עם חברות, וסיפרה שמישהי שאלה אותה אם היא לא מרגישה מושפלת ומתביישת כיי אימא שלה נאנסה, והיא ענתה שאין לה במה להתבייש ואימא שלה עוזרת לאנשים.
גם אחרי שדיברה וכתבה וסיפרה והצטלמה ואפילו שרה על זה – בשיר "ילדה יפה" שהקליטה ושודר ברדיו לפני מספר שנים – היא חשה היטב בצלקות הפנימיות שהותיר בה אותו אירוע. "הרגעתי אותן", היא אומרת. "אני מרגישה שאני קורבן חזק, שהוא לא הצליח להרוס לי את כל החיים, אבל זה קייים בתוכי וזה יהיה חלק ממני לנצח".
אחת מאלה שקראו את שטלריד והרגישו שנשימתם נעתקת, הייתה דני, בת שש עשרה וחצי. היא כתבה לה על כך, ובמקביל גם סיפרה בבלוג שלה את מה שעבר עליה כשהייתה בסך הכול בת 12. גבר שהטריד אותה מינית במשך שנה שלמה, אנס אותה בחדר השירותים של בית הספר. "הייתי כל כך מבוהלת, הגוף שלי לא הצליח לתפקד בכלל לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, ואז הצלחתי לאסוף את עצמי ולהגיד לו דיי, אני לא רוצה, תעזוב אותי, צעקתי הצילו ואז הוא דפק לי מכות ואמר סתמי ת'פה אני אשבור עליך משהו". דני חזרה הביתה מכוסה דם וסימנים כחולים. היא חתכה את עצמה, כפי שנהגה מאז החלו ההטרדות המיניות. הוריה לקחו אותה לבית החולים, וכעבור זמן, כשגילתה שהיא בהיריון גם עברה הפלה. "המצב שלי לא היה טוב בכלל. ניסיתי להתאבד ואז אישפזו אותי במחלקה פסיכיאטרית ורק שם הצלחתי לדבר על זה".
דני לומדת היום בפנימייה, עובדת ומתכוננת במקביל לבגרויות. היא מטופלת ומעידה שהיא מרגישה חזקה מתמיד. ארבע השנים האחרונות היו לה קשות ביותר, והוא מאמינה שהעובדה שעכשיו הפסיקה לשתוק, היא שלב נוסף בהחלמה. "רציתי לספר את זה מזמן", היא אומרת. "אבל לא היה לי אומץ. כשזה קרה לא שיתפתי אף אחד, והשתיקה מובילה לדיכאון. אני חושבת גם שאם ממשיכים לשתוק, אותם אנשים יכולים לעשות את זה שוב לאנשים אחרים".
בחרת לספר את הסיפור שלך ברשת – לא חששת מתגובות?
"זה לא קל לדבר על זה, ועדיין יש לי פלאשבקים, אבל אני מקבלת תמיכה מאנשים מסביב ושואבת מהם כוחות. ברגע שסיפרתי את הסיפור שלי, קיבלתי עוד הרבה תגובות של הזדהות ותמיכה, גם מבני נוער שעברו דברים דומים, וזה מעודד מאוד לדעת שאני לא לבד".
גלית, בת 35, החליטה גם היא לשבור את השתיקה הממושכת מאז שעברה תקיפה מינית. היא מוזיקאית, שמוצאת נחמה רבה ביצירה ובתמיכה של אמנים אחרים המתמודדים עם מצבי משבר ומצוקה בחייהם האישיים. "הייתי בטיפול", היא מספרת, "והרגשתי שאני בעיקר מדחיקה את מה שקרה לי, שאני חווה סוג של קיפאון ולא מסוגלת לטפל בזה. כשנתקלתי בפוסט של שני וב"אות הזדהות", הרגשתי שאני שוב כואבת את מה שקרה. זה ישמע לך מוזר, אבל זה היה סימן טוב, נזכרתי בכל מה שעברתי, והרגשתי שאני שוב בחיים".
איך מצאת בתוכך כוח לדבר על זה עם אחרים?
"דיברתי עם שלוש נשים שכמוני, הצטרפו ל "אות הזדהות". שלוש נשים שלא הכרתי קודם, ופניתי אליהן שם, בפייסבוק, כי ממה שהן כתבו זיהיתי שהן עברו דברים דומים למה שאני עברתי. דיברנו, שיתפנו. שמחתי להכיר אותן ולהרגיש שאני לא לבד".
לפני כן רצית ולא הצלחת לדבר על זה?
"לפני כן לא הייתי חזקה מספיק. היו תקופות שדיברתי בפורום של "שוברות שתיקה", אבל מעולם לא נחשפתי. כל מה שקרה עכשיו, זה שפייסבוק הוצף אותיות ואפשר היה לראות שפשוט כולן חוו את זה כך או אחרת. קראתי עוד ועוד דברים שאחרות כתבו, וזה העלה בי את הרצון לספר את הסיפור שלי".
לא חששת שזה יזרוק אותך שוב לאחור, למקום שהיית בו מיד אחרי שזה קרה?
"אני מספיק חזקה ויודעת לשמור על עצמי ולהרגיע את עצמי. אני מקווה שבחורות אחרות שכותבות וקוראות שם נמצאות בטיפול ויש להן תמיכה, אחרת זה בהחלט יכול לעורר אצלן תחושות קשות מאוד".
אביה ברוש, בת 32 היא שחקנית. היא פרסמה את סיפור התקיפה שעברה ברשת, ממש כששטלריד פרסמה את סיפורה שלה, וגם היא – כך היא אומרת – עשתה זאת בעקבות דיון בפייסבוק שעסק באב שהורשע באונס בתו, ובכותרת שדיווחה על כך נכתב שהוא "הורשע בעקבות חלום". "המגמתיות והעיוות הזה כל כך הרגיזו אותי, כאילו שכל העולם מלא נשים משוגעות שחולמות על אנסים ורוצות להכניס את כל הגברים שסביבן לכלא, שלא יכולתי יותר לשתוק". היא פרסמה את סיפורה "ובכוונה לא הגבלתי את קהל הקוראים. כל מי שרצה יכול היה לקרוא וגם לשתף. הרגשתי שבאווירה שנוצרה בארץ, אני כבר לא מסוגלת לשתוק".
ברוש, שמשתתפת גם בסרטון שהפיקה שטילרד, אומרת שהסיפור שלה בער בה במהלך 11 השנים שחלפו מאז התרחש. "שנים לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה שם", היא משחזרת. "חמש שנים אחרי המקרה מצאתי את עצמי מספרת עליו כאילו בדרך אגב, בכל מיני הזדמנויות מוזרות. לא בשיחות מלב אל לב עם חברה טובה, אלא בנסיעה, במושב האחורי של המכונית, פתאום בשיחת אגב חשפתי את עצמי. הרגשתי המון תחושות סותרות ומבלבלות, והבנתי שאני כל הזמן שואלת את עצמי אם אני אשמה במה שקרה, שאני פוחדת לחשוף את הגבר ואולי להזיק לו, כל מיני דברים שלא נשמעים נורא הגיוניים למי שלא עברה את זה בעצמה".
מה אפשר לך עכשיו לדבר על זה בצורה כל כך גלויה?
"בשנתיים האחרונות גיבשתי תודעה פמיניסטית ברורה. הבנתי שאנחנו חיים בתרבות אונס, שבה כל אישה עברה או תעבור הטרדה מינית, תקיפה או אונס. זה כל כך מטורף וכל כך בלתי נסבל בעיני. הפכתי להיות רגישה נורא לחוסר הביטחון האישי שנשים חוות בעולם הזה, והרגשתי שהגבולות שלי מתחדדים יותר ואני מסוגלת להגן עליהם. חלק מההגנה הזו הייתה לספר, לדבר, לא לשתוק".
ברוש קוראת וכותבת בפורומים פמיניסטיים ברשת "זה קשה וכואב ומתיש", היא מודה. "אבל גם נותן כוח, כי העובדה שאנחנו תומכות זו בזו ומשתפות מביאה אותי להיות מסוגלת להגיב להטרדות ברחוב – כאילו שאימנתי את המוח, שבמקום לספוג אגרוף קטן בבטן בכל פעם שגבר אומר לי משהו קשה, אני מצליחה להגיב. זה כרוך בהרבה פחד ודפיקות לב, אבל לפחות אני לא מרגישה ששולטים לי במרחב ומלכלכים לי את האוויר".
בחרת להיחשף בפני ציבור שאת רובו את לא מכירה
"קראתי את הפוסט של שני על האונס שהיא עברה, בצורה כל כך פשוטה, עובדתית, כמעט בלי סנטימנטים, ואמרתי "וואו, איזה דבר היא עשתה!". פתאום הבנתי שכשמסתירים את הפנים שלנו, נותנים לנו אות במקום שם פרטי ומטשטשים לנו את הקול, אנשים חושבים שהדברים האלה קורים למישהי רחוקה, שאין לה זהות, שלא דומה להם בשום דבר ואולי אפילו יש לה אישיות מפלצתית. היה לי חשוב לצעוק שיצאו מהסרט הזה, שזה קורה לכולם, שזו לא מישהי אחרת, זו אני. הבנתי שאני בשלה להצטרף לחשיפה הזו. "
איך הרגשת אחרי הכתיבה והפרסום?
"תוך כדי כתיבה ממש רעדתי. סיפרתי על מה שהרגשתי כשהמקרה קרה, ושיחזרתי את הטראומה. זה היה קשה מאוד – כי תוך כדי ניסיתי להגיד לו שאני לא רוצה, שזה לא נעים לי, ומצד שני ניסיתי להיות מגניבה וזורמת. כשסיפרתי על זה עלה בי זעם נורא גדול. כל השנים פחדתי שיגידו לי שזה קרה באשמתי, ולכן לא סיפרתי לאימא שלי, לאחותי, לחברים הכי קרובים שלי. עכשיו זה בחוץ, ואני יודעת שאני לא אשמה – שהקושי והבושה והחשש שישפטו אותי הם תחושות שמלוות את השתיקה, כשאני מדברת אני יכולה לומר בקול רם שאני הייתי בסדר, שהוא ניצל אותי, שהוא הזיק לי. "
חששת שיהיו תגובות מאשימות?
"הרגשתי בשלה, הרגשתי שאם מישהו יבחר להכאיב לי בתגובה, אני אדע להתמודד. אם אנחנו רוצות לשבור את מעגל ההשתקה והטשטוש של מה שאנחנו עוברות, של החוויות שלנו, אנחנו חייבות לדבר על זה. לפני שכתבתי את הסיפור שלי, הסתובבתי ברחובות וחשבתי על משפטים שיגרמו לאנשים לשנות את צורה החשיבה שלהם. תבינו, אם הייתם יודעים ש -50% מהתינוקות שנולדים יהיו מעורבים בכל אקט אחר של אלימות קשה, הייתם הופכים את העולם. ובכן, זה המצב. כל תינוקת שנולדת, תעבור מתישהו פגיעה מינית. זה לא מוציא מהדעת?"
אחת מתוך אחת – לשיתוף בסיפורים אישיים (בימים אלה נבנה שם מאגר מידע שיאפשר הצלבת שמות של תוקפים ואנסים. המאגר חסוי, אבל יאפשר לנשים לדעת אם מי שפגע בהן פגע בנשים נוספות ואולי לשתף פעולה בתלונה ותביעה):
באפריל האחרון התחלתי לכתוב בשבועון "לאישה" טור חודשי שעוסק בפמיניזם ברשת. האייטמים קצרים, אבל מפנים לכל מיני מקומות מעניינים במיוחד, שבהם עוסקים בשאלות פמיניסטיות, בונים כלים להעצמת נשים, מעוררים שאלות או מציגים אומנות ש(בעיני) כדאי לראות. הנה מקבץ ראשון מתוך המדור הזה, הנושא את הכותרת "הגולשת חוקרת". עם לינקים, כמובן.
זה התחיל לפי כמעט שנה, אבל צובר תאוצה ברשתות החברתיות: גברים כורדים מצטלמים בבגדי נשים ומעלים את התמונות לרשת, על מנת למחות על גזר דין שהתקבל באיראן ואמור היה להיות משפיל. בית המשפט במזרח כורדיסטן, אזור הנמצא בשליטת איראן, גזר על גבר שנמצא אשם בעבירה פלילית עונש שבמסגרתו הולבש בצ'אדור אדום , הבגד המסורתי של נשים כורדיות, והובל ברחובות העיירה בה הוא מתגורר. הלבשתו של המורשע בבגדי נשים אמורה הייתה להיות משפילה במיוחד, ולהזהיר את הציבור – מתוך מחשבה שעבריינים פוטנציאלים ירתעו מהאפשרות שיושפלו בדרך דומה. אלא שהאירוע עורר תגובה הפוכה – ומזה כשנה מתנהל ברשת קמפיין של גברים כורדים המצטלמים בבגדי נשים על מנת להצהיר: נשים אינן נחותות, והשוואתנו לנשים אינה בגדר ביזוי. מיד אחרי פרסום גזר הדין יצאו מאות נשים להפגין ברחובות מחוז מריוואן, האזור שעליו חולש בית המשפט האמור. הגברים הצטרפו אחרי שמסעוד פטיפור, גבר מקומי, העלה לרשת תמונה של עצמו לבוש בצ'אדור האדום. שנה אחרי, מאות גברים אחרים הצטרפו למחאה של פטיפור, ועמוד הפייסבוק שלהם, הפועל תחת הכותרת "גברים כורדים למען שוויון", זוכה ליותר מעשרים אלף עוקבים (https://www.facebook.com/KurdMenForEquality), ולמרות שטרם הופיעה בו תגובה רשמית מטעם הרשויות, קבוצה של חברי פרלמנט איראנים כתבו בו פוסט התומך במאבק לביטול פסקי דין שיש בהם זלזול בנשים.
הסטטיסטיקה המעודכנת קובעת כי אחת מכל ארבע נשים בארץ חוותה פגיעה מינית, ואחת מכל שישה ילדים (בנים ובנות) נפגעו מינית. הנתונים האלה נכונים בכול המגזרים, כמו העובדה שרק כעשירית מהפגיעות המיניות מדווחות למשטרה, וגם אז רוב התלונות נגנזות, ואלה שמגיעות לפרקליטות לעתים רחוקות בלבד מגיעות לשלב הגשת כתבי האישום – ברור עד כמה חשוב לטפל בתופעה ברמה הקהילתית. את הקורס המקוון להתמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות יזמו שני אנשי חינוך _(המזדהים באתר המאוד עשיר במידע שלהם רק בשמות מירי ואורי). לדבריהם, הם פגשו נפגעי פגיעות מיניות רבים, ושמו לב שהחברה הסובבת חסרת כלים להתמודדות עם התופעה. הורים, מורים ואחרים בקהילה מעדיפים לחשוב שפגיעות מיניות אינן יכולות להתרחש בסביבתם, וכתוצאה מכל לא רק שלנפגעים אין תמיכה, אלא שמתאפשרת פגיעה רב דורית. ה"קורס" הוא למעשה סדרת מאמרים מאירי עיניים הדנים בצורך של קהילות להכיר בפגיעה, לאפשר בנייה של תרבות שאינה מסתירה או מטשטשת עקבות של פגיעה, מעלים את שאלת האפקטיביות של הטיפול בשיקום הנפגעים והכי חשוב – הוא מקנה כלים מעשיים ומלמד איך להשתמש בהם: http://tinyurl.com/pmoxqtu
השאלה האם פמיניסטיות מעוניינות לשתף גברים במאבקן מרחפת באוויר כמעט מאז ראשית המהפכה המגדרית, וכצפוי, זוכה להתדיינויות סוערות, שהביטוי "לישון עם האויב" הוא מן העדינים שמושמעים בהם. בנפרד מהשאלה מה רוצות-צריכות נשים, ישנה ברשת נוכחות מעניינת של גברים המכנים את עצמם פמיניסטיים, וכדאי מאוד לקרוא מה יש להם לומר. היוזמה האמריקאית במסגרתה נכנסים גברים לנעלי נשים על מנת לנסות, ולו לקילומטר או שניים, לחוות את העולם מבעד לעיניהן (http://www.walkamileinhershoes.org) היא אולי אקט סמלי, אבל מושך תשומת לב רבה, וזו, כידוע, הכרחית בכול מאבק. קבוצת הפייסבוק "ככה נראה פמיניסט" (https://www.facebook.com/feministmen) פועלת (בפחות תשומת לב תקשורתית) כבר כמעט שנתיים ובהצהרת הכוונות שלה רצון ליצור שינוי חברתי, ולקדם תפישות המתנגדות לניצול נשים בתעשיית המין ועוד קודם – בעולם הפרסום שבו הן מוצגות כאובייקטים בלבד. חברי הקבוצה מצהירים שלא החברה שלהם אמרה להם לעשות לייק לעמוד הזה. שתדעו. באותו הקשר כדאי לכן לקרוא את הדיווח מכנס שהתקיים כבר לפני שבע שנים (הרשת לא שוכחת!) על מקומם של גברים במאבק הפמיניסטי (http://cafe.themarker.com/post/234851/) ואת המאמר "געגועי לפמיניזם מיליטריסטי" ב"בלוג בעוונתא" (http://tinyurl.com/kmom46q), שבו כותב גבר, שאינו מזדהה בשמו, על כך שמאבק שמפסיקים לקחת בו סיכונים ומטשטשים בו באמצעות אידיאולוגיה את המעשים בשטח, הוא מאבק שבו קשה לגברים להשתלב – וזה חבל, משום ששיתוף פעולה חוצה מגדרים הכרחי לשינוי חברתי מהותי. וכשאתן בסביבה, הכנסו לביקור ב"לה פמיניסט", בלוג של קבוצת כותבים העוסקת במאבק הפמיניסטי מזווית גברית אלטרנטיבית – קבוצה המבינה שגבריות לא חייבת לכלול פוזה מאצ'ואיסטית ולעסוק רק בצבא, מכוניות וספורט. הם מגדירים את עצמם "הסכין בגב השוביניזם". רק בזכות זה כדאי לעיין, לא?
מתי בפעם האחרונה ראיתם דוגמנים שנראים כמו מי שאתם פוגשים ברחוב (או רואים במראה)? אחרי שנים של חשיפה לתקשורת, פרסום, קולנוע ואפילו ספרות, לכולנו יש פחות או יותר תבנית ברורה, ואחידה, של הגוף האידיאלי, שאליו יש לשאוף ואם אי אפשר, אז לפחות להעריץ (ולהתייסר) מרחוק. שתי סוכנויות של דוגמנים עושות צעד קטן נגד הזרם, ומנכיחות גם נשים וגברים שלא מתאימים לתבנית. "סוכנות הדוגמנים המכוערים" (http://www.ugly.org) הלונדונית מציעה למעלה מאלף דוגמנים ודוגמניות בני 18-100 בכל מידת גוף אפשרית. הכותרת "מכוערים" נועדה ומצליחה לעורר פרובוקציה, וכמובן גם למשוך מעסיקים פוטנציאלים שירצו לשבור את השגרה באמצעות שימוש במי שאינם בהכרח גבוהים, רזים או שריריים ובעלי עור חלק. בדלת האחורית, הסוכנות מקדמת תפישה אחרת, הרבה יותר משחררת, של מושג היופי – יופי רבגוני, לא שיגרתי, אישי, יופי שנובע מעצם האנושיות של מי שעומד מולנו, יופי שמכיל גם זקנה, נכות, מורכבות, ולא יופי חדגוני שנולד בייסורים של הרעבה עצמית, ניתוחים פלסטיים או פוטושופ. בסוכנות רשומים בין השאר האיש הגבוה בעולם סולטאן קוזאן (2.46 מ'), ודוגמן שמתגאה ב – 241 ניקובים (פירסינג). הסוכנות השנייה "אנחנו לא דומים לכם" ( http://weareunlikeyou.com ) פועלת בברלין, וגם היא מבטיחה דוגמנים ודוגמניות עם אופי ייחודי – ומשום שהם מחתימים אנשים שהמראה המהמם שלהם אותנטי לגמרי, הלוק מגיע בלוויית הבטחה לנוכחות כריזמטית לא פחות. עיון בספר הדוגמניות שלהם ברשת מצבע על כיוון קברטי-בורלסקי למדי" ביאטריס, סטפני, לולה, ניקי, דיקי, סברין, לוטי ופראו פ. לאחדות מהן יש שפם, לאחרות מבחר נזמים בכל חלקי הפנים, קעקועים, ותספורות יוצאות דופן ורובן בוחרות להצטלם בבדים שנלקחו משנות העשרים והשלושים. הדוגמנים הזכרים: קרייזי ה., רנה, ניקו, סוזי, אברקסס, סינסיטר ומליק (רשימה חלקית מאוד) משחקים לא מעט משחקי הסוואה של מיניות מעורפלת ואיפור כבד או מאצ'ואיזם על גבול האלימות. וכן, הם כל הזמן מחפשים דמויות חדשות.
האגודה האמריקאית לזכויות האזרח פרסמה לאחרונה דו"ח המוקדש לאסירות המוחזקות בבידוד בבתי כלא ברחבי ארה"ב. בארץ (על פי נתונים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2010) מונה אוכלוסיית האסירות 249 נשים בלבד, 85% מהן פליליות והאחרות ביטחוניות. מעטות בלבד מגיעות לבידוד מטעמים של ענישה או הפרדה משאר הכלואות מטעמי הגנה על האסירה) ולמרות שהכנסת מכירה בכך שנווה תרצה, בית הכלא שבו כלואות רוב הנשים, התנאים לא באמת מתאימים לאוכלוסייה (כך נאמר בדו"ח שהוגש לכנסת וכותרתו "תנאי הכליאה של אסירות") הוא נחשב עדיף פי כמה על פני מתקני הכליאה לגברים. בארה"ב, כאמור, התמונה שונה לגמרי. שם כלואות למעלה ממאתיים אלף נשים והן נשלחות לבידוד כעניין שבשגרה-אז הן שבועות או חודשים שבהן הן מבודדות לגמרי מכל מגע אנושי במשך 22 שעות ביממה. יש לכך, כמובן, השלכות פסיכולוגיות מרחיקות לכת, החל בחוויה מחדש של טראומות שהובילו מלכתחילה לבחירה במסלול החיים שהסתיים בכלא וכלה בהתעוררות של מחלות נפש. עוד מתברר כי לעתים אסירות נשלחות לבידוד כעונש על תלונות שונות נגד צוות בתי הסוהר – ובעיקר תלונות כנגד ניצול מיני. בארה"ב שולחים לבידוד גם נשים הרות ואימהות לילדים, מה שפוגע פגיעה אנושה ביחסי האם והילד ובבריאות הנפשית של הילד. באתר האגודה אפשר לקרוא את הדו"ח, ואת מגוון העדויות האישיות המטלטלות שנאספו בו, וגם את ההמלצות לשיפור (שמצריכות, כמובן, כסף): https://www.aclu.org/worse-second-class
כשמרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מכשירים תומכות לקו החירום שלהם, אחד הדברים הראשונים שאלה לומדות הוא לא לשכנע, ובוודאי שלא ללחוץ על הנפגעות להתלונן. התמיכה במקומות כאלה נעשית בגובה העיניים – על ידי נשים שמבינות שבחברה שלנו, כל אחת יכולה בקלות למצוא את עצמה בצד השני של הקו, וחשוב מזה – הן מבינות שאחד המרכיבים הקשים בטראומה שעוברת מי שנפגעה מאלימות מינית הוא תחושת אובדן השליטה בחייה. אובדן השליטה הזה עלול להתעצם מאוד כשמישהו אחר לוקח את העניינים בידיים ומורה לנפגעת מה לעשות, איך לנהוג, איך להגיב. הכוונות עשויות להיות טובות וטהורות, אבל התוצאה אומללה: נפגעת שתתלונן לא מתוך שהיא באמת מרגישה שזה הדבר הנכון לה לעשות, עלולה להיסחף למערבולת שאין לה כוח נפשי לעמוד בה. בריטני, בלוגרית אמריקאית, בחרה לחשוף את התקיפה המינית שעברה ולהסביר למה לא התלוננה. זה אולי לא משרת את חוש הצדק החברתי של הסביבה, אבל אם תקשיבו לה (http://tinyurl.com/n2h4efn) תבינו שמדובר בהישרדות, ושנשים, כמו שהיא אומרת "לא חייבות שום דבר לאף אחד", והעובדה שהן חוו תקיפה לא הופכת אותן לסמל ובוודאי שלא לכלי. בריטני הנ"ל (המתייגת את עצמה בין השאר ב"גנגסטרית רוחנית ופעילה פמיניסטית") לא לבד. הבלוגרית מרטי מקי (http://tinyurl.com/n5mnezp) כותבת ב"הבחירה בשתיקה" כי אחרי ששרדה יותר ממעשה אונס אחד, היא מבינה שהיא לא מסוגלת לעמוד בחקירה, בהאשמה, בחיטוט הפומבי ולמען האמת גם לא בשאלה איך יכול להיות שהיא שותקת "כאילו שאם אני מתלוננת אני מגינה על החברה מפני האנס". הנתונים שהיא מביאה מצביעים על כך שרק 46% ממקרי האונס בארה"ב מדווחים, מתוכם 12% מובילים למעצר, 5% להרשעה ורק 3% למאסר ולו הקצר ביותר. ענת סרגוסטי כתבה לפני שנים מאמר בעקבות פרשייה שעלתה לדיון ציבורי, והיא דנה ביחס המשטרה והעיתונות למתלוננות. לדבריה, על עוד לא נמצא דרך להגן על המתלוננות, עדיף להן לא לעשות את הצעד הזה. (http://tinyurl.com/l67sf5g)
*
היא נולדה בשנת 2001, ומהשנייה שבה הגיחה לעולם הפופולאריות שלה נמצאת בעלייה מתמדת: ויקיפדיה, האנציקלופדיה השיתופית החופשי, הרב לשונית, הפכה במהירות לאחד מכלי המחקר השימושיים על גולשים מכל העולם, נכון לאמצע 2014 היא מדורגת כאתר השישי הנצפה באינטרנט, והיא מכילה מידע ב – 287 שפות. ואם נדרשת עוד הוכחה – בשנה שעברה ניתן לאסטרואיד שהתגלה ע"י חוקרים אוקראינים השם "ויקיפדיה" כמחווה לתרומתה לתרבות האנושית.
אז מה הבעיה? ובכן, למרות שהמידע כולו נכתב על ידי מתנדבים וכל אחד מאתנו יכול לכתוב ולערוך בה כל ערך, נשים מהוות רק חלק זעיר מהעורכים והמשתתפים בעיצוב הכלי המדהים הזה: 13% בלבד. כתוצאה מכך ייצוג הנשים בוויקיפדיה נמוך מאוד, או אם לצטט מהאנציקלופדיה עצמה (בערך "ויקיפד", השם המקוצר למי שלוקחים חלק בעיצוב התכנים): "ערכים העוסקים בכדורגל מפותחים ומקיפים הרבה יותר מאלה העוסקים באימהות". עוד נאמר שם, שנשים שמעזות ומתנסות ביצירת ערכים עושות זאת בהצלחה גדולה, אבל נוטות להפסיק את פעילותן אם הן מקבלות תגובות אגרסיביות – ומסתבר שזה חלק מהתרבות הוויקיפדית, משום שצורתם הסופית של התכנים נקבעת באמצעות מחלוקות, ויכוחים ותיקונים של גולשים אלה את אלה.
מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב? ברור שתוספת של כותבות ועורכות תעשיר את ויקיפדיה מאוד, ותעצים את הנוכחות הנשית, ותעניק לנו הזדמנות פז לכתוב על נשים שההיסטוריה נוטה לשכוח, על נשים שמעניקות לנו השראה ועל נושאים שמעסיקים אותנו כנשים.
עמותת ויקימדיה ישראל, בשיתוף קרן ויקימדיה העולמית שעומדת מאחורי המיזם הזה, מפעילה בדיוק לשם כך סדנאות וימי עיון מרוכזים לנשים המעוניינות ללמוד איך לכתוב ערכים בוויקיפדיה. החודש התקיים מפגש כזה, שעסק בערכים מעולם האומנות, ומפגשים נוספים במבחר נושאים יתקיימו ממש בקרוב. הם פתוחים לכולן, ואין צורך בידע מוקדם כלשהו. נשים שהשתתפו בימי הדרכה כאלה מדווחות על כייף גדול, והזדמנות נהדרת לתרום ידע למאגר שוויוני ופתוח. נשמע לכן מאתגר ומלהיב? פרטים תוכלו לקבל מחן ספקטור, רכזת הקהילות בויקימדיה ישראל: cspector wikimedia.org.i והסברים כללים בעמוד האירוע (המתעדכן לקראת מפגשים נוספים): http://tinyurl.com/p5pbgox.
באותה הזדמנות כדאי לכן להכיר גם את "פועלות ברשת" (http://poalot.com), האתר של שולמית ליר, שמוקדש כולו לעידוד שיתופי פעולה בין נשים באמצעות שימוש ברשת ובמדיה דיגיטלית, וניתן למצוא בו עצות וכלים (וגם מידע על סדנאות) לשימוש חכם ויעיל בכל הכלים הממוחשבים הנדרשים כדי לקחת חלק במציאות החדשה.
באמצע שנות הארבעים לחייה, ג'יל שו ראדוק החלה לתהות מי זאת האישה הזרה הזאת שמתגוררת בגופה. היא לא העלתה בדעתה שמדובר במנופאוזה. "חשבתי שזה קורה רק לנשים זקנות", היא אומרת, "ואני לא הייתי זקנה". היא ניסתה לשוחח עם חברות על מה שקורה לה. על גלי חום ודפיקות לב ומצבי רוח רעים וגילתה לתדהמתה שאף אחת מהן לא ממש יודעת מה לומר. היא מצאה בחנויות ספרים טובים, היא אומרת, כאלה שמייעצים איך להתגבר על המנופאוזה, איך להישאר יפה למרות המנופאוזה, ובעיקר איך לא להרגיש זקנה בגיל 50. "כאילו שמדובר בגיל מאגי – חמישים ", היא מסבירה. "ומה עם גיל שישים ושבעים ושמונים?… פתאום הבנתי שכשאנחנו גדלות מדברים אתנו על הווסת, על השינוי שהגוף שלנו עתיד לעבור ואיש לא מספר לנו שמצפה לנו בהמשך עוד שינוי גדול, ושנצטרף לחיות אתו את כל המחצית השנייה של חיינו, ושאין לנו סיכוי להישאר כמו שהיינו, רק קצת יותר זקנות. המנופאוזה משנה אותנו לגמרי, גופנית ונפשית, ואנחנו צריכות להתכונן לקראתה באופן מעשי, משום שמדובר בשארית חיינו".
הספר ששו ראדוק כתבה בעקבות התובנה הזו הוא מדריך מעשי מאוד לכל תחומי החיים. "לחיות נכון במחצית השנייה שלך חייך" ("כתר", מאנגלית: ניצן לפידות) הוא כבר להיט באנגליה, שם היא מתגוררת, והכנסותיו מוקדשות לעמותה שהקימה ונועדה לסייע לנשים מבוגרות באמצעות הקמת מרכזים לנשים שיציעו חוגים, הרצאות, מפגשי הדרכה, מפגים חברתיים, ייעוץ עסקי, ייעוץ כלכלי, הפניות רפואיות ועוד. שו ראדוק אומרת שכתיבת הספר והקמת המרכז הראשון (במה שהיא מקווה שתהיה רשת שלמה של מרכזים כאלה) עשתה בשבילה בדיוק את מה שהיא מייעצת לנשים לעשות במחצית השנייה של חייהן: לצאת להגשים חלומות, למצוא תכלית, לא להסתגר בבית כפי שעשו אמא שלה ובנות דורה כשהגיעו לגיל 60, ולא להתמכר לקשיים הגופניים. ההצלחה שלה, אגב, נשענה על כישורים ששו ראדוק טיפחה כל חייה. היא אמריקאית שהגיעה ללונדון בעקבות עסקי ועסקי בעלה – שניהם באו מתחום הבנקאות והפיננסים ושניהם היום פעילים מאוד בדירקטוריונים של מוסדות תרבות (היא בתיאטרון הנחשב "דונמאר וורהאוס" והוא במוזיאון "ויקטוריה ואלברט"). האנרגיה שלהם, ואין ספק שגם הסטטוס, גייסו לפרויקט שלה מבחר סלבריטאים בריטים וגם המון תשומת לב תקשורתית.
אבל הספר שלה לא נשען רק על ניסיונה האישי. לצורך כתיבתו, שו ראדוק ראיינה 150 נשים בגילים 50-92, מכל שכבות האוכלוסייה בבריטניה ובארה"ב, וגם עשרות רופאים, סוציולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. בתום הראיונות האלה היא הגיעה למסקנה המעודדת הבאה: ככל שאנחנו מתבגרות, וההורמונים ששלטו במחצית הראשונה של חיינו, האסטרוגן והפרוגסטרון, הולכים ונעלמים הם מפנים את מקומם לטסטוסטרון, שהוא כידוע ההורמון הדומיננטי אצל עמיתנו הגברים. כתוצאה מכך, דווקא נשים מבוגרות יותר הופכות אסרטיביות יותר, נחושות ומלאות בטחון עצמי, ואם הן רק יהיו מודעות לכך, הן יוכלו להפוך את המחצית השנייה של חייהן לטובה ומספקת. "אנחנו לא צריכות לנסות להישאר צעירות", היא אומרת. "אנחנו צריכות להבין שאנחנו כבר לא יכולות ללדת, אבל אנחנו יכולות להגשים חלומות, ללדת את עצמנו".
לדברי שו ראדוק, כל עוד אנחנו נשלטות על ידי האסטרוגן, אנחנו מתוכנתות להעדיף את צרכיהם של אחרים על פני הצרכים שלנו. "אנחנו אימהיות, אנחנו מגדלות אחרים ומטפלות באחרים. כשהאסטרוגן מדלדל, הטסטוסטרון הופך להיות ההורמון הדומיננטי, ואנחנו רוצות לצאת מהבית, לעשות דברים בעולם, לדאוג לעצמנו ולמה שאנחנו רוצות".
רובנו מעדיפות לקחת תחליפי הורמונים ולא לחוות את זה, כי זה קורה במחיר של עור מדלדל וגלי חום ושיער פחות מלא וקמטים…
"במקום לקחת תחליפי הרומונים, שעל פי ארגון הבריאות העולמי חשודים בהעלאת הסיכוי שלנו לחלות בסרטן, אני ממליצה לקדם את השינוי הזה בברכה. ברור שאם כל החיים את מתמקדת רק באיך את נראית ואם את אובססיבית לגבי המראה החיצוני שלך ואין לך קשרים חברתיים ואין בחיים שלך תוכן אמיתי, את תצטערי על כל שערה אפורה וכל קמט ותרגישי שכשאת מתבגרת את הופכת לבלתי נראית. אם אין בחיים שלך שום דבר חוץ מהגזרה שלך ומצב עור הפנים שלך, תהיי אומללה, אין ספק. הנשים הכי מדהימות הן אלה שמסוגלות להתייחס לאובדן הזה של המראה החיצוני, ולהבין שהן חוות סוג של לידה מחדש – אני לא מנסה לומר שגיל חמישים שהוא השלושים החדש. אני מנסה להגדיר אותו כגיל חמישים החדש, להעלות למודעות את העובדה שהמוח שלנו משתנה ופותח לנו אפשרויות חדשות".
איזה למשל?
"זה עניין מאוד אישי ותלוי בחלומות של כל אישה. זה גיל שבו אנחנו משתחררות מהרבה מגבלות, ויכולות להשקיע בעצמנו. כל זה אפשרי בתנאי שאנחנו דואגות לעצמנו באמת: לתזונה, לקשרים עם בני משפחה וחברים, ליציבות הכלכלית שלנו. אני ממליצה על חמישה דברים שאנחנו חייבות לתחזק מדי יום: תזונה בריאה, פעילות גופנית ששומרת על הגוף וגם על תפקוד המוח שלנו, קשרים בקהילה – כי בדידות זה משהו שמעורר המון מחלות גופניות ונפשיות וגם הורג בסופו של דבר, תשוקה – ואני לא מדברת על ליבידו ומין אלא על כל מה שגורם לנו להתלהבות, כל מה שמעניין אותנו, ותכלית – משהו שאנחנו רוצות להגשים ופועלות למענו".
ראדוק מדגישה שכדי ליהנות מהמחצית השנייה של החיים, נשים צריכות להחליף את הפריון הביולוגי, שנגמר, בפריון אחר: יצירה של מחשבות חדשות, גילוי תחביבים, שינוי הרגלים ישנים שמקבעים אותנו ומונעים מאתנו להתפתח. "אנחנו מזדקנות אבל זה לא אומר שאנחנו מוכרחות להיות זקנות", היא מדגישה. "אנחנו צריכות לקבל בהבנה ובאהבה את השינויים שאין לנו ברירה אלא לחוות – את העובדה שהעצמות שלנו הופכות לשבריריות ושהגוף יתפקד אחרת ופחות בקלות – ולהשקיע עבודה בשימור ופיתוח שלה מה שבידינו.". למשל? לדבריה אסור לקחת שום דבר כמובן מאליו. כשאנחנו מתבגרות אנחנו צריכות להשקיע הרבה בפיתוח קשרים חברתיים כדי שיהיה לנו את מי לשתף, במי להיוועץ, במי לתמוך ולהיתמך הדדית; אנחנו צריכות לקרוא את הספרים שמעניינים אותנו, או ללמוד שפה זרה, או לטייל בעולם או לשחק טניס – כל מה שמעורר את הגוף ואת המוח ומשפר לנו את מצב הרוח; אנחנו צריכות להתחייב למטרה שיקרה ללבנו כמו התנדבות באגודה למען בעלי חיים, או הצטרפות לפוליטיקה מקומית או חזרה לאוניברסיטה או הקמת עסק. משהו שיגרום לנו להרגיש מועילות; אסור להפסיק לזוז ולהתעמל, כי חצי שעה שבשבוע של פעילות תגרום לנו להרגיש צעירות בעשור; וחשוב לאכול היטב – אוכל בריא יתן לגוף את רוב הסיכויים להיאבק בצרות שהגיל מניח לרגליו. "
את רוב הדברים האלה צריך להתחיל לתכנן הרבה שנים לפני המנופאוזה…
"ברור שקשרים חברתיים, ובסיס כלכלי יציב שיאפשר לך לעשות מה שאת באמת רוצה בגיל מבוגר צריך להתחיל לטפח קודם, וגם תחזוקת הגוף והמוח לא מתחילה עם המנופאוזה, אבל מעולם לא מאוחר לשנות דברים. בגיל מבוגר את יכולה לראות את הטעויות שעשית ולתקן אותן – אם את במערכת זוגית שלא מתאימה לך, את יכולה לפרק אותה. אם את עושה טעויות ביחסי אנוש, את יכולה לתקן אותן ואת גם יודעת כבר כמה חשוב לא לריב. את כבר מכירה את עצמך – ואם תביטי קדימה באופטימיות, לא תבזבזי זמן באבל על האובדנים שכרוכים בהתבגרות, אלא תתמקדי באפשרויות החדשות, האפשרות להגשים את עצמך, למלא את חייך בעניין ולמלא חללים רגשיים בדברים שבאמת משמחים אותך ולא רק בטיפול באחרים".
מבחר עצות של ג'יל שו ראדוק למזדקנות מתחילות:
עברי את כל הבדיקות הגופניות הנדרשות: רמת הורמונים בדם, צפיפות עצם, ממוגרפיה, בדיקת עור, שמיעה, בדיקת עיניים. הפסיקי לעשן והיכנסי לשגרת שינה שמתאימה לצרכיך. טפלי בעצמך וחפשי את הפתרונות שמתאימים לכל בעיה שתתגלה. נשים בריאות וחזקות אינן שורדות, הן פורחות.
שמרי על המשקל שלך – עודף משקל יכול לחולל שמות בפעילות ההורמונאלית בגופך ולסכן את בריאותן.
בדקי האם הדיכאון שאת חשה הוא יותר מסתם דכדוך – רשימת הדאגות בגיל הזה ארוכה מאוד (הורים מזדקנים, חששות כלכליים, אובדן החשק המיני, אובדן חלק מהתפקידים שהעניקו לחייך משמעות) – נשים פגיעות מאוד לדיכאון. זו מחלה שיש איך לטפל בה.
שמרי על לבך – מחלות לב הן גורם מוות מספר אחת בנשים לאחר המנופאוזה. צמצמי את צריכת האלכוהול ואכלי נכון והתייעצי עם רופא להערכת מידת הסיכון שלך.
התעמלי לפחות חצי שה בכל יום – עשי משהו שמחבר אותך לגופך. התעמלות שומרת על חילוף חומרים, מטיבה את השינה, משפרת את טונוס השרירים ומקלה על מפרקים מודלקים שעלולים לגרום לך לאי נוחות וכאבים, משפרת את תפקוד המוח, כולל את הזיכרון, ומקטינה את הסיכון לחלות מחלות ניווניות, סוכרת, שבץ ועוד. היא אפילו משפרת את גוון העור וגמישותו.
מצאי לך תשוקה – שאלי את עצמך מה גורם לך לחייך, מה מרגש אותך, במה את טובה, האם יש לך זמן ללכת בעקבות התשוקה שלך ואם לא, איך תוכלי לפנות לעצמך זמן?
מצאי את האישה שהשארת מאחור – האם יש לך חלום ישן שמעולם לא הגשמת? הצתה מחדש של התשוקה הנושנה הזו תעניק לך מרץ ורצון להמשיך לחיות.
הפעילי את המוח – חשוב להמשיך להפעיל את המוח על ידי התנסויות חדשות וגירוי כל החושים במהלך היום. אפילו פעילויות פשוטות כמו לשבת על ספסל ציבורי, להתבונן ולנסות לשחזר מה ראית – שומרות על מוח פעיל.
למדי לנגן, שחקי ברידג', למדי שפה חדשה, טיילי, הצטרפי לחוג צפרות, רכבי על אופניים, הצטרפי לקבוצת אנשים שעוסקת יחד בתחביב משותף, הישארי מחוברת לעולם: קראי מגזינים, קראי ספרים בתחום שאינו מוכר לך כמו מכונאות רכב או תולדות האומנות, כתבי מכתב למערכת המקומון, למדי להשתמש במחשבים או מכשירים חדשניים, תכנני חופשה למקום שמעולם לא היית בו, רכשי מנוי לחדש כושר, למדי לבשל מנות שמעולם לא ניסית.
למדי את עצמך ליהנות מהזמן שאת מבלה לבד. בילוי זמן ביחידות הוא חלק מחוויית ההזדקנות ולכן חשוב להתכונן אליו; עם זאת חשוב ליצור קשרים חברתיים חדשים. ראי בזה עבודה שנייה, הצורך בחברת אנשים הוא צורך פיזי ולכן למדי ליהנות מרגעי הלבד, אבל אל תניחי לעצמך להתבודד מהעולם.
תכנני קדימה: חשוב שיהיו פעילויות שאת מצפה להן בעתיד.
קחי פיקוד על חיי המין שלך. אם אין לך חשק מיני בכלל וזה מפריע לך, אל תחששי להתייעץ עם רופא. אם את מעדיפה לבלות עם הוויברטור שלך במקום לעשות דברים אחרים – הרשי לעצך לעשות את זה. אם יש לך בן זוג שאת אוהבת, אל תחששו לדבר על כל דבר שמפריע לך בתחום – הוא עשוי להפתיע ולעזור לך למצוא פתרונות שישמרו את האינטימיות שלכם.
אם את מחליטה לפרק את מערכת היחסים שבתוכה את חיה, כדאי שתעשי את זה בשיקול דעת ותוך תכנון מראש. שאלי את עצמך האם אתם באמת צריכים להתגרש, הם יכול להיות שאת סובלת מדיכאון וכדאי לטפל בזה לפני קבלת החלטות כאלה, האם יש לך סיבות להישאר נשואה לבעלך והאם אתם יכולים לשנות את מערכת היחסים שלכם. בכל מקרי פני לייעוץ כלכלי ומשפטי, כי תהליכים כאלה מוציאים את הרע באנשים ופרידות מלוות בדרך כלל במלחמות.
למדי לנהל את כספיך: דעי איפה הכסף שלך נמצא ובמה הוא מושקע, קבלי ייעוץ בנושאי השקעות והון, דעי כמה עולה לך לנהל את חיי היומיום שלך וקבעי סדרי עדיפויות, בדקי מה תהיה הכנסתך לאחר שתפרשי מעבודה, אל תסכני כסף שאינך יכולה להרשות לעצמך להפסיד, בדקי איך להטיב את התנאים שאת מקבלת מחברת הטלפון, המשכנתא, השכירות וכו'.
כשאת עוזרת לחברות שחולות או חוות אובדן, את מחזקת גם את עצמך. היי נוכחת, הקשיבי, בואי לבקר, עזרי לסדר את הבית ולנקות, היי חיובית – לעולם לא מאוחר מדי לבלות עם האנשים שיקרים ללבך ולמצוא דרכים חדשות לתקשר אתם.
כתבי יומן, התחילי להעלות זיכרונות ילדות, זיכרונות מהוריך, מחברייך, עצות שאת חושבת שיוכלו לעזור לדור הבא.
המדור לאיבוד קרובים 
