כשלוסי סילצֶ'סטֶר פוגשת יום אחד גבר מרופט למראה, שטוען שהוא-הוא החיים שלה, ולא במובן המטאפורי רומנטי של המלה, היא לא לגמרי מופתעת. עד לאותו יום היא מילאה את היומיום שלה במטלות ממסכות מחשבה ונעה בין עבודה שהיא לגמרי לא אוהבת, לדרמות הרבות בחייהם של בני משפחתה. בין לבין היא האכילה את החתולה שלה, שיקרה פה, התחמקה שם, והתעלמה מעוד ועוד מעטפות מוטבעות בזהב שהופיעו על השטיח בביתה, והזמינו אותה לפגישה עם החיים. כך שכשהפגישה הזו לבסוף מתקיימת, לוסי – ועמה אנחנו הקוראים – כבר יודעים שהגיע הזמן, ושאם הגבר הזה אומר שהוא חייה, ושהיא חייבת לעשות משהו כדי להציל אותו מהתפוררות סופית, יש כנראה טעם להקשיב לו.
המציאות הלא ממש מציאותית הזו היא רק תכסיס קטן שבו משתמשת הסופרת האירית הצעירה והמצליחה ססיליה אַהֶרן בספרה החדש "פגישה עם החיים". את המשך הסיפור היא תוחמת כמעט לגמרי בגבולות המציאות ההגיונית המקובלת, ומספקת כמו בשורת הרומנים הקודמים שלה, עליות, מורדות, רגעי אושר, שניות של יאוש ובעיקר הזדמנויות רבות שבהן הגיבורה שלה יכולה לבחור בחירות אישיות, לצמוח ולהשתפר, מה שמבטיח את הסוף הטוב: לוסי, שהייתה צעירה חביבה אבל נוטה לכלומניקיות נאלצת להתבונן לחיים שלה בעיניים ולשנות כיוון, ובסופו של דבר משתנה באופן שמאפשר לה לאהוב את עצמה וכן, כן, גם אחרים.
"פגישה עם החיים" (זמורה ביתן. מאנגלית: דנה אלעזר הלוי) הוא ספרה השביעי של אהרן, והיא כבר כתבה שלושה נוספים אחריו, שהאחרון בהם ("איך להתאהב") יראה אור באירלנד באוקטובר. אז היא כבר תעבוד על הבא אחריו. היא פרסמה את הרומן הראשון שלה "נ.ב. אני אוהב אותך" (ספריית מעריב, וזה המקום לגילוי נאות: בתרגום שלי) כשהייתה בת 21 בלבד, ולהפתעתה – כך היא אומרת – הוא הפך מיד לרב מכר בינלאומי. קודם כיכב 19 שבועות בראש טבלת רבי המכר באירלנד, מולדתה, משם היגר לבריטניה, לארה"ב ומהר מאוד נרכש ותורגם בלא פחות מארבעים מדינות. רומן הביכורים שלה גם עובד ב – 2007 לסרט קולנוע בכיכובה של הילארי סוונק. אז היא כותבת ספר אחד לפחות בשנה: מתחילה בינואר, מסיימת במרץ, עוברת על ההגהות והעריכה עד יוני בערך, ולקראת החגים (שלהם) הספר רואה אור והיא יוצאת למסע קידום מכירות, ראיונות וכו' וחוזר חלילה. ולא, השגרה לא ממאיסה עליה את החיים. להפך "יש לי כל כך הרבה רעיונות לעוד ספרים", היא אומרת בראיון טלפוני מפורטוגל, "הלוואי שהיה לי זמן לכתוב את כולם".
אהרן, כמעט בת 32, נולדה ומתגוררת בדבלין. היא בתו של ברטי אהרן, מי שהיה ראש ממשלת אירלנד בין השנים 1997-2008. היא דיגמנה, שרה (בלהקת "שימה" שהגיעה למקום השלישי בקדם ארוויזיון האירי. "איזה מזל שזה לא הצליח", היא אומרת. "לא הייתי מגיעה לכתיבה שאני כל כך אוהבת") וגם למדה עיתונות, אבל לא עסקה במקצוע, משום שההצלחה שלה כסופרת מילאה את חייה בעשייה, וגם בנסיעות אינסופיות סביב העולם. הספרים שלה, שעד כה נמכרו בלמעלה מ – 13 מיליון עותקים, מופצים ב – 46 מדינות. מלבדם היא כותבת סיפורים קצרים, שאחד מהם ("מר וופי") היא הפכה למחזה; היא כתבה סדרת טלוויזיה "סמנתה, מי?" ששודרה בארה"ב ברשת ABC (עם כריסטינה אפלגייט וג'ניפר אספוזיטו). "כל החיים כתבתי בלילות, או בזמנים שהצלחתי לפנות בין לבין ורק את הספר האחרון שלי כתבתי במשרד שלי. אני יוצאת מהבית והולכת לעבודה, כותבת מתשע עד חמש וחצי כל יום וחוזרת הביתה, כדי להפריד לגמרי בין העבודה לבין חיי המשפחה שלי". חיי המשפחה סובבים סביב בעלה, דיוויד, שהוא שחקן, לשני הצאצאים: רובין בת הארבע וסוני בן הכמעט שנה. הם, אגב, נישאו באירוע פרטי שהיו בו רק 170 אורחים וגם אלה הוטעו לחשוב שהם מוזמנים לטקס ההטבלה של התינוקת שהייתה אז בת חצי שנה. היו סלבריטאים בטקס, בעיקר משום שאחותה, ג'ורג'ינה, נשואה לניקי בירן סולן "ווסטלייף".
כשכתבת בגיל צעיר כל כך סיפור רומנטי, הופתעת מעוצמת ההצלחה?
"הופתעתי מאוד ושמחתי מאוד. פתאום מצאתי את עצמי נוסעת בעולם ומחוזרת כסלבריטי, וזה היה חדש ומשונה מאוד. זה עדיין משונה לי, ואני משתדלת לשמור על החיים הפרטיים שלי מחץ לתקשורת".
גדלת כבתו של ראש הממשלה… אפשר להניח שרוב חייך היית דמות מוכרת
"גדלתי כזו שעומדת מאחור עם שאר בנות המשפחה ותומכת באבא ראש הממשלה. ברור שכתבו עלינו וצילמו אותנו, אבל אבא שלי היה תמיד במרכז, ואנחנו היינו כמו צוות סיוע ברקע. כשהספר שלי הצליח כל כך, פתאום הפנו אלי את הזרקורים, התעניינו בי, ראיינו אותי, הזמינו אותי לכל מיני מקומות. זה די הדהים אותי, ואני חושבת שלמרות שאני פוגשת הרבה קוראים ומתראיינת לא מעט, אני עדיין מתקשה להתרגל לזה".
הספרים שלך תמיד אופטימיים מאוד. "נ.ב. אני אוהב אותך" מספר על אלמנה צעירה שאיבדה את הגבר שאהבה מאוד, ובכל זאת היא לומדת מחדש איך לחיות בלעדיו. גם "פגישה עם החיים" הוא ספר על צעירה שעוברת כברת דרך, ולוקחת אחריות על חייה.
"אני מטבעי אדם מאוד אופטימי, ואני מאמינה שאנחנו יכולים לקחת אחריות על החיים שלנו בצורה כזו, ואנחנו יכולים ללמוד ולהתפתח. כמעט בכל הספרים שלי יש גיבורות, נשים שלא מחכות שיבוא איזה אביר להציל אותן, ולמרות שהן מאוד רוצות אהבה , הן מגיעות אליה אחרי שהן לומדות איך לעמוד על הרגליים שלהן בכוחות עצמן".
זה מפריע לך שמקטלגים אותך לעתים קרובות כ"צ'יק ליט"?
"אני לא אוהבת את ההגדרה הזאת. אני לא חושבת שהנשים בספרים שלי או הקוראות שלי הן "צ'יקס", ואני לא אוהבת את הניחוח המתנשא בהגדרה הזאת. אני אמנם כותבת הרבה על נשים, ואני עוסקת גם בנושאים רומנטיים, אבל אני חושבת שהדמויות שלי הן לא סטריאוטיפיות ושבאמצעות הדרך שהן עושות אני מצליחה לכתוב על נושאים רגשיים ואחרים שמעסיקים קוראים וקוראות. "
אולי זה בגלל שאת כותבת בהומור, שאת מרשה לעצמך מין סוריאליזם כזה כמו ב"פגישה עם החיים"…
"אני כותבת בשפה קלילה, אבל אין בספרים שלי שום דבר קליל או שטחי. אני כותבת על הקושי של אנשים להתמודד עם אירועים שקורים להם בחיים, על השאלות הגדולות שאנחנו שואלים את עצמנו בקשר לחיים, על התהיה איך החיים מתמוססים לנו בין האצבעות. אני נותנת לגיבורות שלי להתפתח וכשיש סוף טוב, זה בגלל שהן מגלות כמה כוח יש להן".
ויש לגיבורה שלך, כמובן, חתולה בשם הילארי, והקשר ביניהן מצחיק מאוד… נדמה לי שאין סופרת אחת שראיינתי שאינה מגדלת חתול או שניים או עשרה…
"לי דווקא אין חתולים. בעלי אלרגי נורא לחתולים כך שגם בעתיד לא יוכלו להיות לנו חתולים… נתתי ללוסי חתולה משום שרציתי לכתוב על היחס הרגשי שהיא מגלה אליה, רציתי שיהיה לה מישהו שהוא רק שלה והיא לא חולקת עם איש ולא רציתי לכלוא אותה בבועה רגשית. אגב, זו הפעם הראשונה שיש למישהי מהדמויות שלי חיית מחמד…"
"החיים" של גיבורת "פגישה עם החיים הוא כאמור גבר, גבר אמיתי שקוראים לו קוזמו בראון (חובבי הקולנוע בטח שורקים לעצמם כרגע את "שיר אשיר בגשם", מתוך הסרט שבו כיכבה דמות כזו). אהרן אומרת שהיא רצתה לאתגר את לוסי שלה במה שקשור ליחסים שלה עם גברים, "כל השיחות שרצו לי בראש כשחשבתי על הספר היו בין גבר לאישה", ולכן בחרה דמות של גבר. לא מפני שהוא עתיד להיות המושיע, להפך, בספר הזה, העלמה במצוקה היא שאמורה להושיע אותו. "רציתי שזה יהיה סיפור אהבה, שלוסי תתאהב מחדש בחייה” היא אומרת, "כי אני חושבת שככה אנחנו צריכים לנהל את החיים שלנו, מתוך אהבה גדולה אליהם".
המדור לאיבוד קרובים 