ארכיון תג: השראה

אישה – טייפון (ולא במקרה)

 

 

 

 

שחטר

 

 

 

את "במקרה, או שלא", רומן הביכורים של טלי שפירא-שחטר, מפתה מאוד לקרוא כרומן מפתח: הגיבורה, עידית, אשת מקצוע שאפתנית, אם אכולת רגשי אשם, כמנהגם של הורים עסוקים ואישה שיש לה מאהב, נאלצת לעצור ולבחון מחדש את חייה נוכח שני משברים אדירים, המאיימים למוטט אותה כלכלית ונפשית. בחיים שמחוץ לספר, שפירא-שחטר עברה משברים דומים, אלא שהנתיב שהוביל אותה להשתקמות מהם לא כלל את האלמנטים הבאים, הנכללים בסיפור: רצח, תאונה כמעט קטלנית, בגידה, חזרה בתשובה, אשפוז פסיכיאטרי, בגידה נוספת וגילויים משפחתיים מטרידים.

ההבדלים, לפחות בעיניה של עיתונאית היוצאת לקושש כתבה, זעירים. שפירא-שחטר חולקת עליה בעניין. "נכון שגם אני, כמו עידית בסיפור, עברתי רעידת אדמה שהפכה את עולמי. אדם קרוב מאוד לנו פגע באמון המשפחתי וכתוצאה מזה נפגענו מאוד כלכלית וירדנו משמעותית ברמת החיים. נכון שגם אני, כמו עידית בסיפור, נאלצתי לעזוב את העבודה, משרה בפרקליטות שראיתי את עצמי ממשיכה להתקדם ממנה ומבלה שם את חיי. נכון ונכון ונכון – ובכל זאת, זה רק הבסיס שהבעיר בי את הצורך לכתוב. מנקודות המוצא האלה לקחתי את הסיפור למחוזות הדמיון והתפרעתי".

שחטר-שפירא, אוטוטו בת 51, היא עורכת דין, מגשרת ומרצה למשפטים. חוץ מזה היא גם זמרת ג'אז שכותבת ומלחינה את רוב החומרים שלה בעצמה. היא נשואה כבר 30 שנה לליאור שחטר, עו"ד גם הוא ושותפה במשרד, ואם לשלושה: דניאל (23), מאיה (21) ויונתן (16). אחרי דקה וחצי של שיחה, קל לתייג אותה כאמביציוזית לא פחות מאשת הפרסום העומדת במרכז "במקרה, או שלא" (הוצאת טל-מיד) ולכן מפתיע לשמוע שאת יום הולדתה ה – 50 היא בילתה באשרם בהודו, ושמאז היא נוהגת למצוא לעצמה חלונות זמן פנוי למדיטציה. "זה המהפך שעברתי כתוצאה מהמשברים בחיי", היא מודה. המהפך הזה כלל מקצה שיפוצים פנימי וחיצוני: היא חזרה הביתה, לבלות עם ילדיה, חזרה ללימודי מוזיקה ב"רימון וגם השילה 30 ק"ג ומתחזקת את הגזרה החדשה שלה באמצעות דיאטה וספורט.

אבל תיוג זה לא משהו שממש תופס כשזה נוגע לשחטר-שפירא. קודם כל, היא מצחיקה בדרכים שרובן פורצות כל קופסא אפשרית. היא מלאת חיוּת, ואם לשפוט על פי הרומן שכתבה, גם פנטזיות לא חסרות לה, בכול תחום שאתם יכולים להעלות על הדעת. היא נולדה וגדלה בתל אביב, ואת אהבת האופרה – שלא רק מחלחלת לתוך הספר אלא מהווה גורם מפתיע המשפיע על התקדמות העלילה – ירשה מאימא שלה, זמרת האופרה שולמית שפירא, זמרת הסופרן שכיכבה בהפקות של "ריגולטו", "העטלף", "הספר מסיביליה" ועוד (באופרה הישראלית בימים שזו נוהלה על ידי אדיס דה פיליפ המיתולוגית). טלי, בת הזקונים, למדה בגימנסיה הרצליה ושירתה כסולנית תזמורת חיל האוויר. "גדלתי על מוזיקה, ומגיל צעיר רציתי לקפוץ על כל במה שעברתי לידה ולתפוס את המיקרופון", היא אומרת. "אבל במקביל גם קראתי את דיקנס וראיתי סדרות פלילים בטלוויזיה, ברחתי מבית ספר כדי לראות משפטים בבית המשפט ורציתי נורא לתקן את העולם ולעשות צדק".

היא למדה משפטים, תואר ראשון ושני (בת"א), התמחתה בפלילים וזכויות אזרח והחלה לעבוד בפרקליטות מחוז ת"א. את כסף הכיס כסטודנטית עשתה משירה בחתונות, וגם הוציאה תקליט (וקסטה!) עם ירסולב יעקובוביץ'. גגלו אותה, השירים מהתקליט שלה, ושירים חדשים, זמינים ביו-טיוב.

אחרי יותר מעשור של הופעות יומיומיות בבתי משפט (בין השאר במשפטו של מוסטפה דיראני) ובעקבות אכזבה צורבת אחרי שלא קיבלה קידום שרצתה, החליטה לפרוש מעבודתה. "זה כאב נורא, תמיד עבדתי מסביב לשעון והקריירה הייתה במקום ראשון, כך שהילדים שמחו לקבל אותי בבית", היא אומרת. אלא שהעיתוי התגלה כלא מזהיר: באותם ימים ממש חוותה המשפחה שלה שבר עצום, פגיעה כלכלית גדולה כתוצאה ממה שהיא מגדירה בזהירות "פגיעה באמון של אדם מאוד קרוב". היא לא מרחיבה, מחשש לפגוע בקרובים אליה מאוד.

מצד אחד את לא רוצה לדבר על זה, ומצד שני כתבת על זה ספר…

"אני לא גיבורת הספר. לקחתי את החוויות שאני כן מכירה, משבר עמוק כלכלי ומקצועי, ואת השאלות ששאלתי את עצמי באותו זמן 'מה אני רוצה, לאן אני הולכת, מה הלאה, איך מתחילים מהתחלה, מה קרה פה, האם נכנסתי באין כניסה?' והוספתי לזה משברים שלא התרחשו בחיים שלי, דברים שקראתי בתיקים בבית משפט, המאהב, רצח, סיפורים מהעיתונות…רציתי לייצר בספר את אותה חוויה שתחייב את עידית לבחון את עצמה לעומק".

הגיבורה שלך מגלה, באופן רומנטי ביותר, שכשמוותרים על עושר ופאר, וילת ענק, נסיעות לחו"ל, חוג מכרים נוצץ, בריכת שחיה פרטית ואינסוף  תכשיטים ובגדי מעצבים, החיים יותר שמחים. זה מה שאת גילית?

"גיליתי שכשיש פחות, נהנים יותר ממה שיש, שאפשר לשמוח על מה שכבר השגתי בלי כל הזמן להסתכל קדימה ולשאול את עצמי כמה יותר אני יכולה עוד להשיג. לתקופה מאוד ממושכת ירדנו מאוד ברמת החיים שלנו. מצאתי את עצמי במצב כלכלי שלא חשבתי שאני עלולה להיקלע אליו אי פעם וויתרתי על דברים שלא העליתי בדעתי שאני מסוגלת לוותר עליהם. אבל יש בפשטות הרבה נחת וגם רווח, כשקונים פריט אחד במקום חמישה נהנים ממנו יותר. לומדים ליהנות מדברים שלא עולים כסף. במקום מסעדות יוקרה, בתי מלון, חו"ל, עושים ארוחה בבית, שנראית בהתחלה כאילו היא ירידה ברמה, אבל בפועל היא משמחת הרבה יותר, הולכים לים, עושים סקס."

זה נשמע קיטשי. משברים כלכליים לא פוערים סדקים נוראיים בזוגיות? ביחסים עם הילדים?

"משבר כזה הוא כמו טייפון. יש בו הרבה פחד ממה שיקרה, ואז – כמו עידית הגיבורה שלי – צריך להתגייס להחזיק את קירות הבית שלא יתפוררו. אני גיליתי פתאום, לשמחתי, שמותר לי לחלום ולא רק ללכת במסלול המוכר שמוביל מהישג אחד לשני. כשהצהרתי שאני מורידה מהלך בתחום המקצועי, ההורים שלי, למשל, תמכו בי, אבל גם הרימו גבה. גדלתי באווירה שאמרה שצריך לעבוד, כל הזמן לעבוד ולהראות תוצאות. ופתאום הרשיתי לעצמי לחשוב על דברים והבנתי שלא הכול עושה לי טוב, ושאולי בגלל זה אני אוכלת כל הזמן ומשמינה".

החלום הגדול היה לרזות?

"כאישה שמנה הרגשתי סקסית, אהבתי לעמוד על במה. זאת לא הייתה הבעיה. העניין היה שבבוקר הייתי מבטיחה לעצמי לשמור דיאטה ובערב שונאת את עצמי כי לא עמדתי בזה. רציתי לשמור על הבריאות, לא ליפול רגשית ולתקוע שלוש מנות פלאפל. הכמיהה הזו לאוכל התחילה בגיל צעיר, אבל רק כשהצטרפתי לקבוצה לדיאטה הבנתי שכל זה עניין רגשי, שאני אוכלת כשאני עצבנית או מתוחה או עצובה במיוחד. רציתי לשנות את זה. הדבר הכי מדליק שקרה לי זה שלמדתי לקבל את עצמי בלי לרצות להיות מושלמת, בלי להיות תלויה בדברים חיצוניים. הפסקתי לבוז לעצמי, לשפוט את עצמי, להלקות את עצמי. בזכות זה אני מסוגלת לשמור על עצמי כבר עשר שנים".

זה נשמע כאילו בעקבות המשברים חווית סוג של הארה?

"מה פתאום הארה, אני מתמודדת כל יום וכל שעה ומזכירה לעצמי שאני אחראית על חיי ולא קורבן – ולא משנה מה קורה, אני יכולה לבחור איך להתייחס לזה. זה יישמע לך מצחיק, אבל זה מאוד קשה ללמוד לאהוב את עצמך".

 

*** הכתבה התפרסמה במדור הספרים של השבועון "לאשה (היום – בדוכנים המובחרים).

 

 

חולמת מחוץ לקופסאות

Marit1

אם מרית בן ישראל הייתה אומרת לי  בתום שיחתנו, שהיא בעצם מין דמות כזו, שהגיעה מאחת האגדות שעליהן היא כותבת, הייתי מאמינה לה. לא, זה לא בגלל שיש לה זנב או נוצות או מראה של נסיכה פרסית מצועפת – אלא משום שהיא רואה את העולם דרך עיניים שלא נכנעות לחלוקות האוטומטיות של התרבות שלנו, והיא מפרקת אותו ומרכיבה מחדש בכל מיני דרכים מפתיעות שמעלות ניחוח של אגדה. של סיפור שבתוכו יצורים הופכים לחפצים, וחפצים משנים צורה, ומילים בוראות צורות חיים חדשות.

השיחה שלנו גלשה אל מעבר לגדות ספרה החדש "סיפורים יכולים להציל" (עם עובד וסל תרבות ארצי) משום שבן ישראל –  שגם בספר אינה מציבה גבולות ברורים, או גבולות בכלל למחשבה, לאסוציאציות ולדמיון – היא אישה כזו, שאפשר להתחיל לדבר אתה על כיפה אדומה ולצאת משם למסע הגיגים שינוע בקלות הלוך ושוב בין באר שבע, בית רפאים בצפון קליפורניה, קולנוע תמר, מסע טרמפים סחוף רוחות באיסלנד ולב תל אביב – שם היא חיה, ומשם היא מניחה למחשבותיה להשתגר למקומות רחוקים. "עשיתי פעם אנליזה של גלי המוח שלי", היא אומרת. "והבודקת אמרה לי שעל הצג שלה הופיעה פעילות כל כך אינטנסיבית, כמו שרואים אצל בני אדם על סמים קשים".

הסיפורון הזה לא מאוד מפתיע. בן ישראל ישנה מעט, יוצרת הרבה והתוצאות תמיד מפתיעות. היא אומרת על עצמה שנולדה רב תחומית והיא כזו עד לקצה. "סיפורים יכולים להציל" הוא אוסף רשימות שלה על אגדות, החל בסיפורי "אלף לילה ולילה", דרך שלאגרים כריסטאן-אנדרסנים כמו חייל הבדיל, מוכרת הגפרורים הקטנה ובגדי המלך החדשים או אגדות שכתב אוסקר וילד ועד האחים גרים עם כיפה אדומה, הנסיך הצפרדע ועוד. בן ישראל אינה מנתחת את האגדות באזמל אקדמי יובשני, אלא קוראת אותן בהתלהבות ותשוקה גדולות, ומשוחחת אגב כך עם קוראיה על העושר העצום שיש בהן, בשפה נגישה וישירה, כאילו לא דיברה על הסודות העמוקים של חיי הנפש הקולקטיביים שלנו אלא על מחירי הקוטג'. היא מחברת חיבורים מסקרנים, משעשעים, מאירי עיניים בין סיפורי האגדות לבין התיאטרון של ברכט, המיצגים של יוזף בויס, סיפורים של עגנון ואנקדוטות מילדותה. היא מדברת על אגדות תוך כדי נגיעות בקוהלת, אנטואן דה סנט אקזופרי, אריך קסטנר, פליני ודבורה ברטונוב, והיא אומרת, למשל,  שהחייטים שתפרו למלך בגדים חדשים לא שיקרו, כי הבגדים שלא היו אכן הבדילו בין חכם (הילד) לטיפש (המלך) – אבל בסופו של דבר היא מדברת על אגדות משום שהן כל כך רלוונטיות לנו, לבני אדם, בכל תקופה. "כשאומרים באגדות מלך ומלכה", היא אומרת, "מתכוונים לאבא ואימא… לא צריך להתבלבל מזה".

בן ישראל, בת 56, נולדה בבאר שבע וגדלה שם ובירושלים. היא למדה שנה אחת אומנות בבצלאל ושנה אחת תיאטרון וספרות באוניברסיטת תל אביב, ובמקום להמשיך ללמד החלה ליצור קולנוע ותיאטרון. היצירות שלה כללו תמיד גם עיצוב של עולם יוצא דופן מחפצים ובובות. ב – 1986 נענתה להזמנתו של הדס עפרת והייתה ממקימי בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, שם לימדה כעשרים שנה. לכתיבה הגיעה כמעט במקרה, למרות שמילדות הייתה ילדה שעולמה מלא ספרים, ובינתיים כתבה וערכה מספר ספרי עיון ואת הרומנים "אסור לשבת על צמות", "טבע דומם" ו"בנות הדרקון" – אגדה פנטסטית שמתרחשת ב"עיר האושר" ובמרכזה ילדות יתומות שמוקרבות על ידי תושביה המבועתים של העיר לדרקון המאיים עליהן, ונאלצות להתבגר רגשית ואינטלקטואלית נוכח עולם שיש בו יותר ממפלצת אחת. הכרך הראשון במה שאמורה להיות טרילוגיה זכה לביקורות נלהבות מאוד. "עיר האושר" הוא גם שם הבלוג שלה, שבו היא כותבת על נקודות החיבור שהיא מוצאת בין ספרות לאומנות חזותית. את ספרה הקודם "כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י" פרסמה קודם בבלוג, פרק בשבוע, כשקהל קוראים גדול ונסער מחכה בשעה הקבועה וממהר להגיב. "אם הייתי יודעת כמה האינטרנט נפלא, הייתי ממציאה אותו קודם", היא אומרת.

איך הגעת לאגדות?

"לא הגעתי אליהן. נולדתי באגדות. מהרגע הראשון הן היו שקופות לי, כאילו הן כתובות בשפת האם שלי ואני רואה דרכן את החיים. אני מתפעלת מכל ההמצאות הסיפוריות, אבל לא נתקעת בשלב שבו מדברים אתי על דרקונים ואימא חורגת, אלא רואה בהן את החיים".

 

לרובנו יש נטייה לראות באגדות סיפורי ילדים, ואת כותבת עליהן כאילו הן לקוחות מהחיים האמתיים שלנו

"גם אני הכרתי את כל הסיפורים האלה בילדות, אבל בגלל שהם היו נורא רלוונטיים לחיים שלי הם לא נשכחו ממני ולא נפרדתי מהם מעולם. מה שנפלא באגדות זה שיש בהן המון שכבות. גם מה שנראה חמוד ותמים לגמרי, מכיל עוצמות רגש בלתי רגילות. הספר מתחיל עם "אלף לילה ולילה", שאני לא יודעת איך קראתי אותו בגיל עשר, כי הוא הרי סיפור מלא סקס. אהבתי אותו נורא, והזדהיתי לא רק עם שחרזאדה אלא גם עם המלך, שכל כך כעס עד שהיה צריך לרצוח כל ערב מישהי אחרת. כילדה, היו בי עוצמות כאלה של כעס, שלא מצאתי בשום סיפור ריאליסטי. בסיפורים ריאליסטים כועסים, מתפייסים, ובסיפור הזה מצאתי משהו שסוף סוף היה בווליום שלי. מצאתי מוצא. ידעתי שסיפורים יכולים להציל".

אגדות לא נכתבו במקור כסיפורים דידקטיים?

"לא, לגמרי לא. הסיפורים האלה בכלל לא נכתבו לילדים.  עד המאה ה – 14 לא הכירו את מושג הילדות. כשהאחים גרים התחילו לכתוב את האגדות שלהם, הם התערבו ושינו דברים. ב"כיפה אדומה" למשל, הסוף המקורי היה שהיא נטרפת, ובגרסאות מתונות יותר היא מצליחה לברוח אחרי שהיא אוכלת מהבשר של סבתא שלה והזאב משקה אותה בדם. הם הדביקו סוף אחר, כי הם כבר כתבו לילדים. הם הוסיפו מוסר השכל וסופים יותר טובים, אבל אלה כיסויים דקיקים של דידקטיות – כמו פלסטר ששמים על פצע, שלא באמת מעלים את הפצע. האגדות המקוריות הן סיפורים על החיים במלוא החושפנות המזעזעת שלהם".

סיפורים שמשקפים את התקופה שבה נכתבו?

"בהחלט. זה שהמלך יכול לרצוח אישה בלילה ובבוקר לחפש לו חדשה – זה משהו שסולטנים יכלו לעשות. הם לא צריכים היו לתת דין וחשבון לאיש. מעניין אולי לציין שלא בכל האגדות הנשים הן חלשות וקורבניות או משמשות כחפץ של הגברים – ויש לא מעט אגדות שבהן יש נשים חזקות וחכמות מאוד ויש אגדות שעוסקות באופן עמוק בחלומות ובשאיפות של נשים. לא בכל הסיפורים הנסיכה מחכה לאביר הנפלא שיציל אותה. בגרסה המקורית של היפהפייה הנרדמת, למשל, היא בכלל לא מתעוררת והוא, אדם מפוקפק ביותר, אונס אותה בשנתה, היא יולדת ילד ורק כשהתינוק מושך את אצבעה היא קמה. אלה סיפורים שסופרו בעל פה, על ידי נשים. הן לא ידעו קרוא וכתוב אז הן היו המספרות ואת כתיבת הספרים הם השאירו לגברים. להבדיל מסיפורים ריאליסטיים יותר, אגדות מדברות ישר מהתת מודע. יש להן מראית של סיפור רגיל, עם התחלה אמצע וסוף, ואז הקוראים לא תמיד שמים לב שאלה סיפורי נפש."

סיפורים שמבטאים את נפשו של הקורא?

"בעיני, ספרים בכלל הם ראי שהקורא רואה בהם את עצמו. אגדות כתובות לכאורה בפשטות, אז לקוראים קל יותר להתגמש ולהיכנס פנימה".

והסוף תמיד טוב…

"ככה מקובל באגדות. הטובים זוכים בעושר ואושר, הרשעים מקבלים את העונש שמגיע להם, ויש סדר בעולם. רק לעתים נדירות ביותר יש אגדות שלא מסתיימות בסוף טוב. למשל ב"הדייג ואשתו", סיפור שיש בו גם עומק פסיכולוגי וגם פיוט וגם הומור – ושרובנו מכירים גרסה שטוחה לגמרי שלו שכתב פושקין, שבו הוא הפך את אשת הדייג למפלצת שנענשת בסוף נורא, בעוד שבמקור היא אפילו לא חמדנית מאוד, שיש לה שאיפות מובנות לגמרי, שבסופו של דבר אמנם יוצאת בידיים ריקות, אבל זה כאמור מאוד חריג בעולם הזה".

את חושבת שאופרות סבון הן ממלאות המקום של האגדות?

"באופרות סבון יש משהו אחר. כמו שחרזאדה, חייהן תלויים בזה שהקהל יחזור מחר. הן מושכות את הקהל בחזרה בתחבולות ופיתוי שאי אפשר לזלזל בהם. יש בהן סטים מוכנים של תגובות ומצבים שמהם מרכיבים כל הזמן עלילות, זה לכאורה נורא פרימיטיבי אבל למעשה מתוחכם מאוד. הייתה תקופה שבה ראיתי טלנובלות, והן עוד יותר דומות לאגדות – כי יש בהן עלילה עם סוף מוגדר, וכל מיני דברים על טבעיים כמו למשל תוכי מדבר. "

בן ישראל היא בת למשפחה שאין ברירה אלא לכנות אותה מלח הארץ. סבא שלה היה ממייסדי תל אביב, וסבתא שלה, בת לנטורי קרתא, ברחה ליפו על חמור בגיל 16 כדי לא להינשא גבר שלא רצתה.  אימא שלה היא פרופסור רות בן ישראל, כלת פרס ישראל למשפט, ואבא שלה, גדעון בן ישראל, היה חבר בכנסת הרביעית והחמישית ולפני כן מהבולטים במנהיגי מועצת הפועלים. הדוד שלה הוא הפרופסור יובל נאמן. המשא הזה לא הפריע לה לפתח אישיות מרדנית ורוח אנטי ממסדית. היא אמנם חיה עם אותו בן זוג (אבי גולן) כבר שלושים שנה (ועדיין קוראת לו בכתובים "אהוב לבי"), ומגדלת שני בנים (נוח, בן 13, ונמר, בן 28, להטוטן במקצועו), אבל לא מפתיע לשמוע שהיא ובן זוגה נדדו בחייהם בין עשרות כתובות מגורים בארץ ובעולם, שבבית שלהם לא היה "צריך" או "מוכרחים" (מלבד עניינים אלמנטריים של בטיחות והתחשבות באחרים), שהיא ילדה את בנה בקלנדיה, משום ששם פגשה את הרופא שהכי התאים לה, שכשלא טוב לה התרופה שלה היא לנדוד לבדה למקומות רחוקים, שהיא מעורבת בכל מיני פרויקטים חברתיים (כמו למשל הקמת הספרייה הבינלאומית למהגרים בגן לווינסקי), שהיצירות שלה לעולם לא הולכות בתלם אלא פורחות בשטחי ההפקר שבין תחומי האומנות השונים ושהיא מתייחסת נורא ברצינות לחלומות שלה שחלקם מספקים לה השראה ובאחרים קדחת המחשבות שלה, שלרוב בכלל לא מאפשרת לה לישון, מביאה אותה לפתור בעיות שנגררו משעות היום לשעות הלילה.

את מדריכה, מרצה, מביימת ועוסקת בתיאטרון בובות אומנותי. מתי תכתבי את ספר ההמשך ל"בנות הדרקון"?

"אני מקווה להתחיל לכתוב אותו ברגע שתירגע המהומה הקטנה סביב "סיפורים יכולים להציל", אבל אני לא יכולה להתחייב… התכוונתי לכתוב אותו מיד אחרי שיצא הכרך הראשון, אבל כל מיני דברים קרו ובינתיים כתבתי במקום זה שלושה ספרים אחרים…"

 

תמונה קבוצתית עם ייאוש – ראיון עם פול אוסטר

 

 

בעשרת העמודים הראשונים של "סאנסט פארק" נדמה שפול אוסטר חיבר עוד גירסא לסיפור פיגמליון, גברתי הנאווה, לוליטה – סיפור חניכה של ילדה על ידי גבר מבוגר ומנוסה ממנה, שלוקח לו את תפקיד האל המעצב את עולמה. אלא שאוסטר הוא כותב רגיש ומתברר שגם מחובר הרבה יותר למציאות, ועד מהרה מתברר שברומן החדש שלו אין מקום לאלים, גם לא לגורואים או מורים או מחנכים – הדמויות שלו כולן אבודות במידת מה, מחפשות, נתלות זו בזו כדי למצוא את הכוח להמשיך ללכת בחיים שמרחוק נדמים שופעי הזדמנויות אבל מבט מקרוב חושף את השריטות והחתכים והתלות.

"סאנסט פארק", הרומן החדש של פול אוסטר, הוא סוג של תמונה קבוצתית עם ייאוש. תחושת אין האונים מרחפת בין דפיו, למרות שבמרכזו קבוצה של צעירים, נשים וגברים, החיים ביחד בבית פלוש בברוקלין, כולם מוכשרים, יצירתיים, לכולם הייתה הזדמנות לקבל השכלה גבוה וגם לרכוש מקצוע וכולם מוצאים בדרך זו או אחרת מגע אנושי מנחם. אוסטר, בראיון טלפוני, אומר לי שהוא לא חושב ש"סאנסט פארק" (עם עובד, מאנגלית: ברוריה בן ברוך) הוא ספר פסימי, למרות שהוא משקף קשיים לא קטנים שהחברה האמריקאית מציבה בפני הדור הצעיר שלה: התפוררות כמעט מוחלטת של הסולידריות החברתית, אבטלה, אינפלציה, שכר לימוד גבוה כל כך שמביא כל בוגר אוניברסיטה להתחיל את החיים כשעל גבו חוב של עשרות או מאות אלפי דולרים. "כל דור מקווה שלילדים שלו יהיה יותר קל ופשוט", אומר אוסטר. "אני מסתכל מסביב ואני לא בטוח שהצלחנו ליצור חברה שבה לילדים שלנו יותר קל לחיות מכפי שהיה לנו. אולי להפך".

"סאנסט פארק"  מסופר במספר קולות, אבל הראשי והנוכח ביותר הוא קולו של מיילס הלר, צעיר שעזב את הלימודים ואת בית הוריו בעקבות תאונה שבה נהרג אחיו החורג, וברח לפלורידה, שם הוא עוסק בפינוי בתים שננטשו על ידי דייריהם בגלל חובות, ומצלם את החפצים שהשאירו אחריהם. הוא מנהל רומן עם פילאר התיכוניסטית, וכשנדמה הוא עתיד להסתבך בגלל גילה הצעיר, הוא חוזר לניו יורק ומצטרף לחבורה הכוללת בין השאר חבר ותיק שלו שמנהל "בית חולים לחפצים שבורים", מתקן מכונות כתיבה וממסגר תמונות,צעירה שמנה שחושדת שהחבר שלה הומו וצעירה אחרת הכותבת תזה על התפוררות המשפחות אחרי מלחמת העולם השנייה. כולם – כולל דור ההורים שאוסטר מתאר בחמלה גדולה – חוו אובדנים גדולים לפני תחילת הסיפור וכולם מנסים למצוא את זהותם, לתהות לאיזו משפחה הם בעצם שייכים ולמצוא חום ומגע, זמני או קבוע. החברה, נדמה שהוא אומר, יכולה להרוס אותך, אבל משום שלכולנו יש צורך עמוק ועז להשתייך, לא לחיות בבדידות, החברה היא גם ההצלה שלנו.

אוסטר, בן 64, נולד בניוארק, ניו ג'רזי, במשפחה יהודית, שאביה היה סוחר רהיטים ואח"כ איש נדל"ן. הוריו, סמיואל וקוויני, התגרשו בנעוריו. הוא מספר שבבית היו רק מעט ספרים, אבל דוד שנסע לחו"ל השאיר להם את ספרייתו, והכיר לו את העולם שיהפוך למרכז חייו. הוא החל לכתוב בגיל צעיר מאוד, קודם שירה ("איומה") ואחר כך סיפורים ואמר לא אחת שבעיניו הכתיבה נובעת מתוך בדידות. אחרי הלימודים הוא עבד על מיכלית נפט והתיישב בפריז, שם השלים תואר שני, התקיים בצמצום וחזר לארה"ב בגיל 27 כשהונו מסתכם בתשעה דולרים. הוא פרסם ספר שירה ותרגומים לספרות צרפתית, וחי אצל אבא שלו עד שהצליח לשכור דירה משלו. אבא שלו ניסה לשכנע אותו למצוא משרה נורמלית, אבל אוסטר הצעיר לא הצליח להפסיק לכתוב ומאז שנות השמונים פרסם 16 רומנים ונחשב לאחד הכותבים החשובים בספרות האמריקאית. אביו מת לפני שהתפרסם, ואמא שלו – הוא אומר, שומרת את כל ספריו אבל הוא לא חושב שהיא קוראת אותם. הוא היה נשוי לסופרת לידייה דיוויס, ממנה נולד בנו דניאל (שהופיע בסרט "עישון" שכתב וביים), והיום נשוי לסופרת סירי הוסטוודט, ויש להם בת אחת, סופי שהיא זמרת ושחקנית.

אוסטר לא אוהב להתראיין. הוא עושה את זה, כחלק מהמחויבות שלו למו"לים, אבל בעיניו שיחה על הספר היא ניסיון לפשט את מה שאנחנו לא אמורים בכלל לפשט. בכלל, הא מעדיף להתמסר לכתיבה שלו ולהדוף הפרעות חיצוניות. בגלל זה הוא לא קורא ביקורות ולא מתחבר לאינטרנט. למעשה, הוא כותב ביד, בדירה שאין בה דבר מלבד שולחן כתיבה, ואחר כך מקליד את הטקסט על מכונת כתיבה ישנה. "אני מרגיש חופשי בלי העומס של חידושים טכנולוגיים" הוא אומר. "אני מאוד עקשן בנושא הזה. מתאים לי לכתוב ככה ואני לא רוצה לשנות שום דבר. אני שומע מאנשים כמה הרשת יכולה להיות תובענית ומסיחת דעת ואני לא רוצה לקבל הודעות ולהצטרך לענות להן, אני לא רוצה להיות נגיש מדי ולהיות מוצף בפניות של אנשים".

כבר מזמן הפסיקו לייצר מכונות כתיבה. איפה אתה בכלל מוצא סרטי דיו?

"עדיין מיצרים כאלה באינדונזיה ויש חנות מחוץ לניו יורק שמייבאת אותם. קניתי מלאי שכנראה יספיק לי לכל חיי. אני כותב על מכונת כתיבה מסוג אולימפיה שקניתי ב – 1974 מחבר של חבר שלא השתמש בה, היא עלתה לי 40 דולר והיו בה פיסות מתכת שהחלידו אבל קרה לי נס, אבא של חבר אחר מת והוא הביא לי מכונה נוספת זהה, ומצאתי בניו יורק את ד"ר שווייצר שלי, את פול שוויצר שמשקם מכונות כתיבה והוא הרכיב לי משתיהן אחת שנראית חדשה לגמרי. זה קרה במפתיע, אחרי שהמצאתי את בית החולים לחפצים שבורים שמופיע בספר…"

הגיבור הראשי שלך מיילס, הוא סוג של גיבור אמריקאי קלאסי, מופנם, נערץ ולמעשה אבוד ושבור, אינטלקטואל עירוני, אבל מזכיר קאובוי מהמערב הפרוע.

"זה סוג של מודל שקיים בחברה האמריקאית, ומאוד קשה לחיות אותו. גברים צעירים שמתבוננים פנימה ולא מצלחים להיפתח החוצה. יש בו משהו קפוא, אבל הוא מנסה להשתנות וכשהוא יוצר קשר עם בחורה צעירה משהו בו נמס. הוא דומה להרבה גברים שלא מצליחים לדבר על רגשותיהם, אבל מאוד קל להתאהב בהם".

לכל הצעירים האלה יש נתוני פתיחה מצוינים. הם יפים, הם חכמים, הם מוכשרים. למה הם לא מצליחים לעשות עם זה כלום?

"קשה להיות צעיר באמריקה של היום, כי אנחנו עושים לצעירים שלנו משהו נורא – אנחנו מעמיסים עליהם הלוואות ענק רק כדי ללמוד, ושמים להם על הגב אבן ענקית שבגלל הם לא יכולים להתחיל לנוע בחיים. אנשים בחובות חושים לקחת סיכון ונהיים שמרנים. הם מוצאים עבודה שהם לא מרוצים ממנה, אבל לא מעיזים ליזום או לשנות כי הם צריכים לשלם חובות. הדמויות בסיפור שלי מתקדמות מתוך המצב הזה לאט לאט, בזכות מגע עם אנשים אחרים. אני חושב שהעתיד שלהם יהיה טוב מההווה. אם הייתי כותב ספר המשך הייתי מגלה לך שמיילס מגזים בחרדה שלו מפני הצרות שמחכות לו, הוא אמנם יעמוד למשפט בסוף הספר, אבל זו עבירה ראשונה שלו ויסלחו לו, אני צופה עתיד ורוד לאהבה שלו. אני חושב שהצעירים האלה מסוגלים להילחם על החיים שלהם ולכן בסופו של דבר יהיה להם טוב".

הסרט "שנות חיינו היפות ביותר" (של ויליאם ויילר, 1964) מככב בספר

"מלבד העובדה שזה סרט שאני מאוד אוהב, אני חושב שהוא אומר משהו על אמריקה של אחרי מלחמת העולם השנייה וגם על אמריקה של היום – הוא מתאר את האנשים שחוזרים מזוועות המלחמה ולא מצליחים להשתלב ולחזור להיות מה שרצו להיות, אבל הוא גם מדבר על היכולת של האהבה לתקן מצבים".

זו תפיסה כל כך רומנטית…

"יכול להיות שהיא נובעת מכך שאני חי כבר שלושים שנה עם אשה שההיכרות שלי אתה, שהייתה מקרית לגמרי – נפגשנו בערב ספרותי ששנינו יכולנו לא להזדמן אליו ולא להיפגש לעולם – היא האירוע הכי חשוב בחיי גם כאדם וגם ככותב. היא המבקרת הכי חדה והכי אינטליגנטית שלי ולא הייתה הערה אחת שהעירה לי שלא אימצתי. אני עושה בשבילה את אותו דבר".

אוסטר לא רק כותב. הוא ערך והגיש תוכניות רדיו, שהמפורסמת בהן הייתה סדרת תוכניות שהזמינו את הציבור לכתוב סיפורים קצרים שאותם הקריא "קיבלתי אלפי סיפורם", הוא מספר. "וקראתי בממוצע עשרה ביום. זה היה נפלא, אבל לא משהו שאני רוצה לעשות תמיד.". בשנים האחרונות הוא מקריין את הרומאנים שלו, לטובת מי שמעדיפים להאזין לספרים מדברים (כמוני). "אני חושב שלקוראים הכי כדאי לשמוע את הסיפור בקולו של הכותב, אלא אם הוא לגמרי לא מוכשר לזה", הוא אומר. "שחקנים נוטים לעשות דרמטיזציה מיותרת וכשאתה קורא סיפור שלך, זה מרגיש טבעי. אני מקריין ספרים בערך שנה אחרי שכתבתי אותם, וזו חוויה משונה, כי אני כבר רחוק מהם ושקוע כל כולי בספר חדש שעליו אני עובד".

מה אתה כותב עכשיו?

"ספר שאינו בדיוני. את האוטוביוגרפיה של גופי – אני לא כותב על המרפקים והברכיים שלי אלא על החוויה של להית בחיים, חוויית העונג והכאב, אוכל וסקס, פגיעות ותאונות שבהן הייתי קרוב למות. יש פסקה ארוכה על אימא שלי ועל המוות שלה, שחשבתי שהיא לגיטימית כי הגוף שלי התחיל בתוך הגוך שלה. ישנם תיאורים ארוכים של מקומות שבהם חייתי, מקומות שביליתי בהם למעלה משנה, מקומות שהיה לי משהו מעניין לומר עליהם, כי הם היו המקלטים של גופי בעולם. חייתי ב – 21 מקומות שונים, וזה די מוזר, כי כאן, בברוקלין, אני כבר 19 שנה רצופות".

אתה חוזר וכותב על המקומות שבהם אתה חי. ניו יורק משתנה בספרים שלך כמו שהיא משתנה במציאות

"הבית שבו מתרחש "סאנסט פארק" הוא בית אמתי, שעמד נטוש. ביקרתי בו כמה פעמים וצילמתי אותו כדי שיהיה לי יותר קל לכתוב עליו, בית שעמד לא רחוק מבית הקברות גרינווד שאני מזכיר בספר, בית קברות ענק חצי מגודלו של סנטרל פארק וקבורים בו שש מאות אלף איש, שזאת עיר שלמה. בינתיים חזרתי לבית הזה במסגרת תוכנית תיעודית שנעשתה לכבוד הספר, והתברר שהוא נהרס ובונים במקומו משהו אחר לגמרי".