באפריל האחרון התחלתי לכתוב בשבועון "לאישה" טור חודשי שעוסק בפמיניזם ברשת. האייטמים קצרים, אבל מפנים לכל מיני מקומות מעניינים במיוחד, שבהם עוסקים בשאלות פמיניסטיות, בונים כלים להעצמת נשים, מעוררים שאלות או מציגים אומנות ש(בעיני) כדאי לראות. הנה מקבץ ראשון מתוך המדור הזה, הנושא את הכותרת "הגולשת חוקרת". עם לינקים, כמובן.
- זה התחיל לפי כמעט שנה, אבל צובר תאוצה ברשתות החברתיות: גברים כורדים מצטלמים בבגדי נשים ומעלים את התמונות לרשת, על מנת למחות על גזר דין שהתקבל באיראן ואמור היה להיות משפיל. בית המשפט במזרח כורדיסטן, אזור הנמצא בשליטת איראן, גזר על גבר שנמצא אשם בעבירה פלילית עונש שבמסגרתו הולבש בצ'אדור אדום , הבגד המסורתי של נשים כורדיות, והובל ברחובות העיירה בה הוא מתגורר. הלבשתו של המורשע בבגדי נשים אמורה הייתה להיות משפילה במיוחד, ולהזהיר את הציבור – מתוך מחשבה שעבריינים פוטנציאלים ירתעו מהאפשרות שיושפלו בדרך דומה. אלא שהאירוע עורר תגובה הפוכה – ומזה כשנה מתנהל ברשת קמפיין של גברים כורדים המצטלמים בבגדי נשים על מנת להצהיר: נשים אינן נחותות, והשוואתנו לנשים אינה בגדר ביזוי. מיד אחרי פרסום גזר הדין יצאו מאות נשים להפגין ברחובות מחוז מריוואן, האזור שעליו חולש בית המשפט האמור. הגברים הצטרפו אחרי שמסעוד פטיפור, גבר מקומי, העלה לרשת תמונה של עצמו לבוש בצ'אדור האדום. שנה אחרי, מאות גברים אחרים הצטרפו למחאה של פטיפור, ועמוד הפייסבוק שלהם, הפועל תחת הכותרת "גברים כורדים למען שוויון", זוכה ליותר מעשרים אלף עוקבים (https://www.facebook.com/KurdMenForEquality), ולמרות שטרם הופיעה בו תגובה רשמית מטעם הרשויות, קבוצה של חברי פרלמנט איראנים כתבו בו פוסט התומך במאבק לביטול פסקי דין שיש בהם זלזול בנשים.
- הסטטיסטיקה המעודכנת קובעת כי אחת מכל ארבע נשים בארץ חוותה פגיעה מינית, ואחת מכל שישה ילדים (בנים ובנות) נפגעו מינית. הנתונים האלה נכונים בכול המגזרים, כמו העובדה שרק כעשירית מהפגיעות המיניות מדווחות למשטרה, וגם אז רוב התלונות נגנזות, ואלה שמגיעות לפרקליטות לעתים רחוקות בלבד מגיעות לשלב הגשת כתבי האישום – ברור עד כמה חשוב לטפל בתופעה ברמה הקהילתית. את הקורס המקוון להתמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות יזמו שני אנשי חינוך _(המזדהים באתר המאוד עשיר במידע שלהם רק בשמות מירי ואורי). לדבריהם, הם פגשו נפגעי פגיעות מיניות רבים, ושמו לב שהחברה הסובבת חסרת כלים להתמודדות עם התופעה. הורים, מורים ואחרים בקהילה מעדיפים לחשוב שפגיעות מיניות אינן יכולות להתרחש בסביבתם, וכתוצאה מכל לא רק שלנפגעים אין תמיכה, אלא שמתאפשרת פגיעה רב דורית. ה"קורס" הוא למעשה סדרת מאמרים מאירי עיניים הדנים בצורך של קהילות להכיר בפגיעה, לאפשר בנייה של תרבות שאינה מסתירה או מטשטשת עקבות של פגיעה, מעלים את שאלת האפקטיביות של הטיפול בשיקום הנפגעים והכי חשוב – הוא מקנה כלים מעשיים ומלמד איך להשתמש בהם: http://tinyurl.com/pmoxqtu
- השאלה האם פמיניסטיות מעוניינות לשתף גברים במאבקן מרחפת באוויר כמעט מאז ראשית המהפכה המגדרית, וכצפוי, זוכה להתדיינויות סוערות, שהביטוי "לישון עם האויב" הוא מן העדינים שמושמעים בהם. בנפרד מהשאלה מה רוצות-צריכות נשים, ישנה ברשת נוכחות מעניינת של גברים המכנים את עצמם פמיניסטיים, וכדאי מאוד לקרוא מה יש להם לומר. היוזמה האמריקאית במסגרתה נכנסים גברים לנעלי נשים על מנת לנסות, ולו לקילומטר או שניים, לחוות את העולם מבעד לעיניהן (http://www.walkamileinhershoes.org) היא אולי אקט סמלי, אבל מושך תשומת לב רבה, וזו, כידוע, הכרחית בכול מאבק. קבוצת הפייסבוק "ככה נראה פמיניסט" (https://www.facebook.com/feministmen) פועלת (בפחות תשומת לב תקשורתית) כבר כמעט שנתיים ובהצהרת הכוונות שלה רצון ליצור שינוי חברתי, ולקדם תפישות המתנגדות לניצול נשים בתעשיית המין ועוד קודם – בעולם הפרסום שבו הן מוצגות כאובייקטים בלבד. חברי הקבוצה מצהירים שלא החברה שלהם אמרה להם לעשות לייק לעמוד הזה. שתדעו. באותו הקשר כדאי לכן לקרוא את הדיווח מכנס שהתקיים כבר לפני שבע שנים (הרשת לא שוכחת!) על מקומם של גברים במאבק הפמיניסטי (http://cafe.themarker.com/post/234851/) ואת המאמר "געגועי לפמיניזם מיליטריסטי" ב"בלוג בעוונתא" (http://tinyurl.com/kmom46q), שבו כותב גבר, שאינו מזדהה בשמו, על כך שמאבק שמפסיקים לקחת בו סיכונים ומטשטשים בו באמצעות אידיאולוגיה את המעשים בשטח, הוא מאבק שבו קשה לגברים להשתלב – וזה חבל, משום ששיתוף פעולה חוצה מגדרים הכרחי לשינוי חברתי מהותי. וכשאתן בסביבה, הכנסו לביקור ב"לה פמיניסט", בלוג של קבוצת כותבים העוסקת במאבק הפמיניסטי מזווית גברית אלטרנטיבית – קבוצה המבינה שגבריות לא חייבת לכלול פוזה מאצ'ואיסטית ולעסוק רק בצבא, מכוניות וספורט. הם מגדירים את עצמם "הסכין בגב השוביניזם". רק בזכות זה כדאי לעיין, לא?
- מתי בפעם האחרונה ראיתם דוגמנים שנראים כמו מי שאתם פוגשים ברחוב (או רואים במראה)? אחרי שנים של חשיפה לתקשורת, פרסום, קולנוע ואפילו ספרות, לכולנו יש פחות או יותר תבנית ברורה, ואחידה, של הגוף האידיאלי, שאליו יש לשאוף ואם אי אפשר, אז לפחות להעריץ (ולהתייסר) מרחוק. שתי סוכנויות של דוגמנים עושות צעד קטן נגד הזרם, ומנכיחות גם נשים וגברים שלא מתאימים לתבנית. "סוכנות הדוגמנים המכוערים" (http://www.ugly.org) הלונדונית מציעה למעלה מאלף דוגמנים ודוגמניות בני 18-100 בכל מידת גוף אפשרית. הכותרת "מכוערים" נועדה ומצליחה לעורר פרובוקציה, וכמובן גם למשוך מעסיקים פוטנציאלים שירצו לשבור את השגרה באמצעות שימוש במי שאינם בהכרח גבוהים, רזים או שריריים ובעלי עור חלק. בדלת האחורית, הסוכנות מקדמת תפישה אחרת, הרבה יותר משחררת, של מושג היופי – יופי רבגוני, לא שיגרתי, אישי, יופי שנובע מעצם האנושיות של מי שעומד מולנו, יופי שמכיל גם זקנה, נכות, מורכבות, ולא יופי חדגוני שנולד בייסורים של הרעבה עצמית, ניתוחים פלסטיים או פוטושופ. בסוכנות רשומים בין השאר האיש הגבוה בעולם סולטאן קוזאן (2.46 מ'), ודוגמן שמתגאה ב – 241 ניקובים (פירסינג). הסוכנות השנייה "אנחנו לא דומים לכם" ( http://weareunlikeyou.com ) פועלת בברלין, וגם היא מבטיחה דוגמנים ודוגמניות עם אופי ייחודי – ומשום שהם מחתימים אנשים שהמראה המהמם שלהם אותנטי לגמרי, הלוק מגיע בלוויית הבטחה לנוכחות כריזמטית לא פחות. עיון בספר הדוגמניות שלהם ברשת מצבע על כיוון קברטי-בורלסקי למדי" ביאטריס, סטפני, לולה, ניקי, דיקי, סברין, לוטי ופראו פ. לאחדות מהן יש שפם, לאחרות מבחר נזמים בכל חלקי הפנים, קעקועים, ותספורות יוצאות דופן ורובן בוחרות להצטלם בבדים שנלקחו משנות העשרים והשלושים. הדוגמנים הזכרים: קרייזי ה., רנה, ניקו, סוזי, אברקסס, סינסיטר ומליק (רשימה חלקית מאוד) משחקים לא מעט משחקי הסוואה של מיניות מעורפלת ואיפור כבד או מאצ'ואיזם על גבול האלימות. וכן, הם כל הזמן מחפשים דמויות חדשות.
- האגודה האמריקאית לזכויות האזרח פרסמה לאחרונה דו"ח המוקדש לאסירות המוחזקות בבידוד בבתי כלא ברחבי ארה"ב. בארץ (על פי נתונים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2010) מונה אוכלוסיית האסירות 249 נשים בלבד, 85% מהן פליליות והאחרות ביטחוניות. מעטות בלבד מגיעות לבידוד מטעמים של ענישה או הפרדה משאר הכלואות מטעמי הגנה על האסירה) ולמרות שהכנסת מכירה בכך שנווה תרצה, בית הכלא שבו כלואות רוב הנשים, התנאים לא באמת מתאימים לאוכלוסייה (כך נאמר בדו"ח שהוגש לכנסת וכותרתו "תנאי הכליאה של אסירות") הוא נחשב עדיף פי כמה על פני מתקני הכליאה לגברים. בארה"ב, כאמור, התמונה שונה לגמרי. שם כלואות למעלה ממאתיים אלף נשים והן נשלחות לבידוד כעניין שבשגרה-אז הן שבועות או חודשים שבהן הן מבודדות לגמרי מכל מגע אנושי במשך 22 שעות ביממה. יש לכך, כמובן, השלכות פסיכולוגיות מרחיקות לכת, החל בחוויה מחדש של טראומות שהובילו מלכתחילה לבחירה במסלול החיים שהסתיים בכלא וכלה בהתעוררות של מחלות נפש. עוד מתברר כי לעתים אסירות נשלחות לבידוד כעונש על תלונות שונות נגד צוות בתי הסוהר – ובעיקר תלונות כנגד ניצול מיני. בארה"ב שולחים לבידוד גם נשים הרות ואימהות לילדים, מה שפוגע פגיעה אנושה ביחסי האם והילד ובבריאות הנפשית של הילד. באתר האגודה אפשר לקרוא את הדו"ח, ואת מגוון העדויות האישיות המטלטלות שנאספו בו, וגם את ההמלצות לשיפור (שמצריכות, כמובן, כסף): https://www.aclu.org/worse-second-class
- כשמרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מכשירים תומכות לקו החירום שלהם, אחד הדברים הראשונים שאלה לומדות הוא לא לשכנע, ובוודאי שלא ללחוץ על הנפגעות להתלונן. התמיכה במקומות כאלה נעשית בגובה העיניים – על ידי נשים שמבינות שבחברה שלנו, כל אחת יכולה בקלות למצוא את עצמה בצד השני של הקו, וחשוב מזה – הן מבינות שאחד המרכיבים הקשים בטראומה שעוברת מי שנפגעה מאלימות מינית הוא תחושת אובדן השליטה בחייה. אובדן השליטה הזה עלול להתעצם מאוד כשמישהו אחר לוקח את העניינים בידיים ומורה לנפגעת מה לעשות, איך לנהוג, איך להגיב. הכוונות עשויות להיות טובות וטהורות, אבל התוצאה אומללה: נפגעת שתתלונן לא מתוך שהיא באמת מרגישה שזה הדבר הנכון לה לעשות, עלולה להיסחף למערבולת שאין לה כוח נפשי לעמוד בה. בריטני, בלוגרית אמריקאית, בחרה לחשוף את התקיפה המינית שעברה ולהסביר למה לא התלוננה. זה אולי לא משרת את חוש הצדק החברתי של הסביבה, אבל אם תקשיבו לה (http://tinyurl.com/n2h4efn) תבינו שמדובר בהישרדות, ושנשים, כמו שהיא אומרת "לא חייבות שום דבר לאף אחד", והעובדה שהן חוו תקיפה לא הופכת אותן לסמל ובוודאי שלא לכלי. בריטני הנ"ל (המתייגת את עצמה בין השאר ב"גנגסטרית רוחנית ופעילה פמיניסטית") לא לבד. הבלוגרית מרטי מקי (http://tinyurl.com/n5mnezp) כותבת ב"הבחירה בשתיקה" כי אחרי ששרדה יותר ממעשה אונס אחד, היא מבינה שהיא לא מסוגלת לעמוד בחקירה, בהאשמה, בחיטוט הפומבי ולמען האמת גם לא בשאלה איך יכול להיות שהיא שותקת "כאילו שאם אני מתלוננת אני מגינה על החברה מפני האנס". הנתונים שהיא מביאה מצביעים על כך שרק 46% ממקרי האונס בארה"ב מדווחים, מתוכם 12% מובילים למעצר, 5% להרשעה ורק 3% למאסר ולו הקצר ביותר. ענת סרגוסטי כתבה לפני שנים מאמר בעקבות פרשייה שעלתה לדיון ציבורי, והיא דנה ביחס המשטרה והעיתונות למתלוננות. לדבריה, על עוד לא נמצא דרך להגן על המתלוננות, עדיף להן לא לעשות את הצעד הזה. (http://tinyurl.com/l67sf5g)
*
היא נולדה בשנת 2001, ומהשנייה שבה הגיחה לעולם הפופולאריות שלה נמצאת בעלייה מתמדת: ויקיפדיה, האנציקלופדיה השיתופית החופשי, הרב לשונית, הפכה במהירות לאחד מכלי המחקר השימושיים על גולשים מכל העולם, נכון לאמצע 2014 היא מדורגת כאתר השישי הנצפה באינטרנט, והיא מכילה מידע ב – 287 שפות. ואם נדרשת עוד הוכחה – בשנה שעברה ניתן לאסטרואיד שהתגלה ע"י חוקרים אוקראינים השם "ויקיפדיה" כמחווה לתרומתה לתרבות האנושית.
אז מה הבעיה? ובכן, למרות שהמידע כולו נכתב על ידי מתנדבים וכל אחד מאתנו יכול לכתוב ולערוך בה כל ערך, נשים מהוות רק חלק זעיר מהעורכים והמשתתפים בעיצוב הכלי המדהים הזה: 13% בלבד. כתוצאה מכך ייצוג הנשים בוויקיפדיה נמוך מאוד, או אם לצטט מהאנציקלופדיה עצמה (בערך "ויקיפד", השם המקוצר למי שלוקחים חלק בעיצוב התכנים): "ערכים העוסקים בכדורגל מפותחים ומקיפים הרבה יותר מאלה העוסקים באימהות". עוד נאמר שם, שנשים שמעזות ומתנסות ביצירת ערכים עושות זאת בהצלחה גדולה, אבל נוטות להפסיק את פעילותן אם הן מקבלות תגובות אגרסיביות – ומסתבר שזה חלק מהתרבות הוויקיפדית, משום שצורתם הסופית של התכנים נקבעת באמצעות מחלוקות, ויכוחים ותיקונים של גולשים אלה את אלה.
מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב? ברור שתוספת של כותבות ועורכות תעשיר את ויקיפדיה מאוד, ותעצים את הנוכחות הנשית, ותעניק לנו הזדמנות פז לכתוב על נשים שההיסטוריה נוטה לשכוח, על נשים שמעניקות לנו השראה ועל נושאים שמעסיקים אותנו כנשים.
עמותת ויקימדיה ישראל, בשיתוף קרן ויקימדיה העולמית שעומדת מאחורי המיזם הזה, מפעילה בדיוק לשם כך סדנאות וימי עיון מרוכזים לנשים המעוניינות ללמוד איך לכתוב ערכים בוויקיפדיה. החודש התקיים מפגש כזה, שעסק בערכים מעולם האומנות, ומפגשים נוספים במבחר נושאים יתקיימו ממש בקרוב. הם פתוחים לכולן, ואין צורך בידע מוקדם כלשהו. נשים שהשתתפו בימי הדרכה כאלה מדווחות על כייף גדול, והזדמנות נהדרת לתרום ידע למאגר שוויוני ופתוח. נשמע לכן מאתגר ומלהיב? פרטים תוכלו לקבל מחן ספקטור, רכזת הקהילות בויקימדיה ישראל: cspector wikimedia.org.i והסברים כללים בעמוד האירוע (המתעדכן לקראת מפגשים נוספים): http://tinyurl.com/p5pbgox.
באותה הזדמנות כדאי לכן להכיר גם את "פועלות ברשת" (http://poalot.com), האתר של שולמית ליר, שמוקדש כולו לעידוד שיתופי פעולה בין נשים באמצעות שימוש ברשת ובמדיה דיגיטלית, וניתן למצוא בו עצות וכלים (וגם מידע על סדנאות) לשימוש חכם ויעיל בכל הכלים הממוחשבים הנדרשים כדי לקחת חלק במציאות החדשה.
המדור לאיבוד קרובים 