Tag Archives: ורדה הורביץ

מזל שהרבי היה נמוך וכולם יכלו לראות מעבר לכתפו שאני עושה את הדבר הנכון

varda 1

 

 

 

"אומרים שאני דרמה קווין", אומרת לי ורדה הורביץ, אחרי שלוש שעות של שיחה בבית קפה יפואי קטן, בלילה קריר, כשלשתינו ברור שהסיפורים שלה לא יפסיקו לגלוש מתוך הספר, מתוך החיים, גם אם נשב ככה עוד שעות ארוכות. "אבל החיים שלי באמת דרמטיים".

ההצהרה הזו יכולה כנראה להתחרות על תואר ההצהרה המאופקת של השנה. קחו למשל את הסצנה הזו: הורביץ, עיתונאית ותיק, הייתה שקועה בשנים האחרונות בכתיבת רומן כמעט אוטוביוגרפי. הגיבורה שלה, נעמי שפיגל, בתם של ניצולי שואה המתגוררת בדירה קטנה וחולמת חלומות גדולים, מבטיחה לאמה המזדקנת שתמצא את חיים, אחיה שחזר בתשובה וניתק כל קשר על המשפחה. זאת הייתה אמורה להיות עלילת המשנה בסיפור שכל כולו ניסיונותיה של אישה צעירה למצוא את זהותה: בין רומן עם צעיר ערבי, לצורך לגונן על הוריה והרצון ליישר קו עם החברה הישראלית באמצעות נישואי בוסר לבן של "ותיקים". הורביץ נסעה לגליל כדי לסיים את הכתיבה, ושם קיבלה את הבשורה: אחיה הצעיר אברהם נפטר מדום לב. "כל השנים האלה לא היה לי מושג שהוא גר בבני ברק, במרחק של עשרים דקות ממני", היא אומרת.

רב המכר של הורביץ "התנ"ך של אמא" (ידיעות ספרים) הביא לחייה עוד הפתעות רבות, קשרים שחודשו, קרובי משפחה שלא ידעה על קיומם. אולי זה לא מפתיע, כי הספר כולו כתוב כמו ציור מורכב ועשיר לא רק של משפחה אחת אלא של דור, דור הילדים של אותם שורדים, שהגיעו ארצה מהשואה, הקימו משפחות חדשות בשיכונים צפופים ולוהטים, נאחזו בשרידי התרבות זרה שממנה באו וניסו לגונן על ילדיהם בכל דרך אפשרית, גם אם לשם כך נאלצו להכות בהם – גופנית ונפשית – מכות שפעם חשבנו כולנו שהן מחשלות.

הורביץ, בת 59, גדלה ממש כך, בשיכוני הרכבת בחולון. בת לאב ניצול שואה שגדל במשפחה דתית "אבל אלוהים שלו נשאר שם, במקום שבו הוריו ואחיו רצחו" ולאם שגדלה ברוסיה, ולנין היה תחליף האלוהים שלה. הבית הזה, ביתם של תופרת ופועל בניין שלא תמיד מצא עבודה, היה ספוג בתרבות האירופאית. ורדה הקטנה התמכרה למוזיקה, ניגנה שופן, האזינה לאופרות וחלמה שאלביס יבין סוף סוף שהוא אמור להתחתן אתה ולקחת אותה משם. בגיל צעיר מאוד היא הבינה שהיא נושאת על כתפיה את החובה לא לצער את הוריה וגם לגונן על אחיה, מפניהם ומפני שאר העולם. שתי המטלות האלה, מתברר, עיצבו את האישה שגדלה להיות: זו שלימים חששה להודות אפילו בפני עצמה שהיא רוצה להתגרש, זו שמחפשת כל ימיה את התשוקה הגדולה לחיים, זו שכללי היסוד של החיים, הלא הם התנ"ך של אמא שהעניק לרומן הביכורים שלה את שמו, הנחו אותה עד ליום שבו הבינה שהיא מסוגלת לסלול לעצמה דרכים עצמאיות.

"פעם חברה אמרה לאימא שאם היה לנו בבית אפילו טיפ טיפה אלוהים אחי לא היה לוקח את זה כל כך קשה, לא היה מרגיש צורך למרוד ולא היה מחפש אבא אחר", היא אומרת. אבל תשובות לשאלות הגדולות האלה – מה גרם לאחיה להינתק? למה היא עצמה דחתה שוב ושוב את החיפוש אחריו?  – אין לה. בספרה, הגיבורה אומרת לאמה הקשישה "אני לא מצטערת על כלום, רק על דבר אחד, שלא אמרתי לך אז, כשעוד היה לך כוח, לכי, חפשי את הבן שלך". התשובה של האם קורעת לב: "לא הלכתי אחריו כי לא מפריעים לבנאדם שבורח בשביל להציל את עצמו". רוזה שפיגל, כך מכונה באם הבלתי נשכחת בסיפור, אומרת לבתה שזאת לא חכמה. לדור הזה יש אמא ואבא שאפשר ללמוד מהשגיאות שלהם – אבל להם, ממי יכלו בכלל ללמוד מה מותר ומה אסור?

"הקשר שלי עם אמי עמוק מאוד", מודה הורביץ. "היא בת 91, ובכל פעם שאני באה לבקר אותה אני קוראת לה מהדלת ומחכה לשמוע את אותן מילות חיבה שעדיין מרעידות לי את הלב". מיד עם צאתו לאור של "התנ"ך של אמא" הורביץ עברה להתגורר מספר ימים בדירתה של אמא שלה, כדי לשמור עליה מהשכנים, מהתקשורת, מהבשורה שאברהם שלהן כבר לא בחיים. אמא שלה קוראת רק ברוסית, וורדה מקריאה לה קטעים מצחיקים במיוחד מהספר. לא, היא לא סיפרה לאימא שלה את הבשורה המרה "כי חשבתי שאין טעם שהיא תסיים את חיה בכאב עצום כל כך", היא מסבירה. הפעם האחרונה שבה ראו את אברהם הייתה בביקור חפוז שלו, כשישבו שבעה על אביה, ומיד לאחר מכן הוא חזר ונעלם בעולמו. "כל השנים האלה סיפרתי לאמא שהוא חי בברוקלין, שיש לו משפחה, שהוא שמח. המצאתי לו סיפור חיים. הוא היה גאון מוזיקלי, אז סיפרתי לאמא שהוא מנגן באירועים. אפילו כתבתי מכתבים בשמו ודאגתי שישלחו לה אותם מארה"ב. "

לא הצלחת למצוא אותו במדינה הקטנה שלנו?

"מדי כמה חודשים ביררתי במשרד הפנים איפה הוא ונסעתי כדי לראות שהוא עדיין חי. אני מודה שחששתי למצוא אותו, חששתי מהחזרה שלו חיים שלנו כי הוא היה כל כך שונה. אני לא מרגישה שאני אשמה במותו, אבל לא יכולה לא לחשוב שאם הייתי מתעקשת ועוזרת לו הוא יכול היה להמשיך לחיות עוד שנים. בדירת החדר שבה חי מצאנו יומנים שבהם הוא כתב את סיפור חייו. לפעמים אני חושבת שבמקום שהשואה מרחפת מילדות, כבר רגילים לחיות בלי הנוכחים נפקדים. עכשיו רובצת עלי תחושה של החמצה גדולה. הפסדתי אותו. לא הספקתי להגיד לו  כמה חשבתי עליו. אחי הגדול חנוך ואני דאגנו לו לקבורה. אימא שלי מתגעגעת אליו נורא, ויכול להיות שממש לפני מותה אעז להגיד לה שהיא הולכת לפגוש אותו."

ורדה איננה נעמי, גיבורת הספר. היא מבוגרת ממנה (נעמי בת 40 וקצת)  ומנוסה הרבה יותר – במהלך הספר, נעמי מגששת את צעדיה בניסיון להבין מי היא באמת. הורביץ, כך נדמה, כבר הבינה,  אחרי לא מעט תהפוכות רגש. ואולי לא לגמרי – כי נדמה שאשה סוערת כמותה עוד תפתיע, את קוראיה ואת עצמה. היא הכירה את מי שלימים היה בעלה כשהייתה בת 17  ונישאה בגיל 21. היא גידלה שתי בנות (עמית, בת 35, מהנדסת תעשייה וניהול וגל, בת 30 בימאית תיאטרון) והתגרשה בגיל 45. "הוא איש מדהים, אבל אלה היו נישואי בוסר", היא מודה. "נישואים שנועדו לאפשר לי לברוח מהבית וגם למלא את ייעודי – שאז חשבתי שהוא להינשא וללדת ילדים, כמובן. "התחתנת מצוין, דוצ'ה, כל כך מצוין", אומרת לה אמה בספר. "מצוין שהתחתנתי" היא עונה.

 

 

וזוהי ורדה

וזוהי ורדה

לחצו עליך להתחתן מוקדם?

"לא, אבל שידרו לי שתפקידי להקים עבורם משפחה חדשה. שמלת הכלה שלי הייתה דגל ניצחון על הנאצים".

ההחלטה להתגרש לא הייתה פשוטה, אבל הורביץ רואה בה חלק מהמסע שלה לגילוי האמת על חייה. חשיפת הצרכים האמתיים שלה ובראשם הצורך העמוק באהבה והתרגשות. חלפו שנים ארוכות עד שהעזה להודות שחיי נישואיה, הבטוחים והמרופדים הם לא מה שהיא מחפשת. היא לא רצה, לדבריה, להיות כמו הזוגות האלה שכאילו עושים חיים משוגעים אבל בעיניים רואים להם את החלודה. "הוא העניק לי ביטחון, האמין ביצירתיות שלי, פתח לי עולמות שלא הכרתי, הכיר לי את הביטלס, הרולינג סטונס, הפינק פלויד. בגיל 17, בדירה שכורה ביפו, הרגשתי מלכת ההיפיות, עם פרחים בשיער ותחושה של חיים חדשים. אלה היו חיים שהוכתבו לי, כמו התווים של המוזיקה שניגנתי, מוזיקה שמישהו אחר כתב".

היום היא סבתא לשתי נכדות ועוד אחת שבדרך וכבר עשור חולקת את חיה עם אורי שידורסקי, במאי ומרצה לקולנוע. מהתכנית המקורית להיות פסנתרנית כוכבת, שהוחלפה בתכנית להיות מורה לפסנתר והסתכמה בלימודי חינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים – היא התגלגלה לעיתונות, ויותר מעשרים שנה כתבה ב"ידיעות אחרונות" וב"לאשה" ראיונות אישיים שפרשו סיפורי חיים קשים ולדבריה – כל אחד מהם טלטל אותה והשאיר חותם עמוק בנפשה. עד שהבינה שהיא רוצה לספר גם את הסיפור שלה. הספר שנולד בעקבות ההבנה הזו חושף לא מעט סיפורים שהקפידה לשמור בחייה כסודות כמוסים. אחד מהם, למשל, הוא סוד הכמעט-תקיפה המינית שחוותה בגיל שמונה, במקלט הבית המשותף שלהם.

"זה היה איש מקצוע שעבר אצלנו בבית עם אבא שלי. אהבתי את הריח של הצבע וכשהוא קרא לי לקלט ירדתי לשם והוא ניסה לתקוף אותי. ברחתי, אבל לא סיפרתי לאיש. במיוחד לא לאמא. גוננתי עליה. פחדתי לעורר מהומה. פחדתי שאבא שלי יהרוג אותו במכות. שנים סחבתי את הסוד ואת האשמה על זה שירדתי למקלט, את הריח המגעיל שנדף ממנו, זיעה מהולה בסיגריות, את הנשיפות שלו על השיער שלי. כשהתחתנתי ראיתי אותו פתאום ברשימת המוזמנים לחתונה שלי אז צרחתי, ממש צרחתי, תמחקו אותו ואז סיפרתי לאימא והיא כנראה סיפרה לאבא. אני כבר לא זוכרת".

בספר את אומרת שנשים לעולם לא מפסיקות ללחוש, שתמיד יש לנו סודות שחייבות להסתיר

"אני זוכרת שהתגרשתי ואמרתי לעצמי שסוף סוף נגמרו הלחישות. איזה נגמרו ואיזה נעליים. כשהתאהבתי שוב, חששתי שידעו, שייפגעו. רוזה שפיגל אומרת לנעמי שאישה בלי סוד היא כמו חג בלי וודקה, ולא סתם – אנחנו ילדות שמסתירות מההורים, נשים שמסתירות מבעלים, קשישות שמסתירות מהילדים המבוגרים שלהן".

הדיבור הזה על סודות גורר אותנו, כמובן, לווידויים הדדיים, שלא יכללו בכתבה. הורביץ נפתחת בקלות, אבל לא מאמינה בלב שלם בחברויות ללא תנאי. היא נתקלה גם בנשים שעמדו לצדה כשהיה לה קשה אבל העדיפו לא לשמוע כשטוב לה. "גיליתי שבחלק מהחברויות אני נאלצת לגמד את הרגעים המאושרים שלי, כי יש מי שלא מסוגל לשאת את השמחות שלי, אז ניסיתי להיות נחמדה מקצועית עד שהבנתי שקשרים בריאים לא תובעים עבודה קשה אלא זרימה ונעימות".

את תהליך הכתיבה היא מתארת כסוג של חפירה פנימית אינסופית, שלא ממש נגמרה. אחרי שעות של שיחה, שנמשכו לאחר המפגש גם בטלפון, הורביץ שולחת לי מייל עם סיפורים נוספים, כדי שלא אשכח, כדי שאבין. ונדמה לי שאני מבינה, כי הספר שלה חורך ופוצע ומצחיק ומרענן, ואני בכלל מוצאת בתוכו את עצמי, למרות שגדלתי בזמן אחר ובמקום אחר לגמרי. הורביץ, שבעקבות הספר נודדת מבמה לבמה עם מופע המבוסס על מונולוגים שלה בליווי זמרת, כבר כותבת בראשה את הרומן הבא. הוא נולד ממפגש שלה עם מרואיינת, אבל המשיך משם למקומות שעדיין רגישים אצלה.

את כותבת רומן וכוללת בו כל כך הרבה נקודות השקה עם חייך. לא חששת שאנשים ייפגעו?

" לכל דבר יש מחיר, אבל אין מחיר ליושר ולדמיון, ובלי שני אלה – אני מתה".

 

*פורסם בשבועןן לאשה.