אלינור קטון
הדרמה שעליה היא כותבת התרחשה באינספור בתי ספר, אינספור פעמים: מורה מנהל רומן עם תלמידה, וכשזה מתגלה, פורצת מהומה אימתנית. אלא שאלינור קטון יודעת לנהל את הדרמות שלה אחרת לגמרי. "החזרה", ספר הביכורים שכתבה בהיותה בת 22 בלבד, זיכה אותה בתשעה (!) פרסים ספרותיים ובהם פרס אורנג' הבריטי היוקרתי מאוד, בזכות כתיבתה יוצאת הדופן. קטון לא הסתפקה בלספר סיפור. לצד העלילה היא העמידה מחזה שתלמידי בית ספר לדרמה כותבים ומעלים על אותה פרשה ממש, מה שאפשר לה לשחק ולערבב מציאויות, ללוות את האירועים בפסקול מוזיקלי ולנוע קדימה ואחורה בין קטעי שיחות ומחשבות שלא ברור איזה מהם מונולוגים כתובים ואיזה מדוברים על ידי הדמויות האותנטיות. העיתונות הבריטית שכינתה אותה "מתפוצצת מכשרון" סימנה אותה, ונדמה לי שבמידה רבה של צדק, ככותבת יוצאת דופן שכדאי מאוד לחכות לספריה הבאים.
קטון, בת 26, סיימה בימים אלה שלוש שנים בתוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת איווה. היא ניו זילנדית במקור, אבל נולדה בקנדה, כשאביה השלים שם את הדוקטורט שלו. עד גיל 13 חייתה ביורקשייר, אנגליה, ואז שבה למולדת. ספרות היא למדה באוניברסיטת קנטרברי ותואר שני השלימה בוולינגטון, ניו זילנד, במסגרתו כתבה את ספר הביכורים שלה. "החזרה" (עם עובד, מאנגלית: מיכל אלפון) עוסק, כאמור, בתגובות לרומן שניהל אחד המורים עם התלמידה, ויקטוריה. קטון מדברת מפיהן של מבחר דמויות, החל במורה לסקסופון, דרך איסולד, אחותה הצעירה של ויקטוריה, ג'וליה, חברתה הבוגרת ומלאת התשוקה ועד להוריהן של התלמידות. מבעד לעיניהן, קטון מתעמתת עם מחשבות על מיניות, על מערכות יחסים, על שליטה ואובדן שליטה, על פחדים ועל ההתבגרות שהיא חזרה לקראת מה שעוד עתיד לקרות בחיים. היא מתארת בדייקנות כמעט עוצרת נשימה את הדינמיקה בין הנערות ואת ניסיונות ההצצה של מבוגרים לתוך עולמן, את העיסוק שלהן בדימוי העצמי ואת המעברים החדים שבין עדינות לרשעות ובין חיים למוות (אכן, יש בסיפור גם תלמידה אחת מתה, וכל מילה נוספת תהיה בגדר ספוילר).
"החזרה" נולד כמעט במקרה. קטון שחלקה בזמן הלימודים דירה עם בחורה שלמדה תיאטרון וניגנה בסקסופון התבקשה לכתוב לה מונולוגים שינועו מדמות לדמות באמצעות נגינת הסקסופון, ונשבתה במבנה המוזיקלי. היא כתבה וכתבה וכתבה, בניגוד גמור לתלמידים אחרים שהעדיפו להתחיל מסיפורים קצרים. באחד הראיונות הרבים שהעניקה לעיתונות באירופה, היא תיארה את תהליך לימודי הכתיבה ככניסה לבית חרושת לנקניקיות, שמצד אחד נדחסים חומרי גלם ומצד שני מופק תוצר קבוע מראש. עבורה, היא מדגישה, הכתיבה היא תהליך הרבה יותר אנושי, כזה שבאמצעותו היא מנסה להבין את ההתפתחות הרגשית שלה ושל אחרים. ב"החזרה" היא אכן מבצעת חקירה יסודית של מהלכים רגשיים. הפרוזה שלה מאוד לירית, אבל גם אם נדמה לעתים שהיא רכה, קטיפתית כמעט, קטון אינה חוששת לחשוף טפרים ולנשוך כשצריך – היא כותבת על יחסים מורכבים בין אחיות, על הניסיונות הכואבים של בנות צעירות להבין מי הן ועל הרצון העז להיות לפעמים מישהי אחרת. את כל החוויות האלה, היא אומרת, היא מכירה אישית: "בתיכון היו לי תקופות, הייתי יצור שכל הזמן חיפש איך להגדיר את עצמו באמצעות הקבוצות שאיתן ביליתי, וכל הזמן נעתי מקבוצה לקבוצה, מהספורטאים למוזיקאים, מהתיאטרון לאומנות. אני לא חושבת שידעתי מי אני רוצה להיות או מי אני אמורה להיות, הייתי רעבה לשינוי וחידושים ומצד שני רציתי נורא להיטמע. וכמובן רציתי להיות סופרת, אבל זאת הייתה שאיפה פרטית, סוד ממש, שלא העזתי לגלות לאיש".
חיפוש הזהות הוא עניין מרכזי מאוד בגיל ההתבגרות
"נדמה לי שרב המתבגרים מוצאים את זהותם בין "הדמות", התפקיד שהוטל עליהם לשחק, לבין "השחקן", הגוף האמיתי המציאותי עם הרגשות והצרכים והכישלונות שמהמגבלות הגופניות שלו הם לא יכולים להימלט. בתקופה שלנו, רבים חווים משבר זהות בגלל שהם לא מצליחים למצוא את הפשרה בין הזהות האישית לבין ההשתייכות הקבוצתית שלהם".
איזה מין ילדה את היית?
"אני הכי צעירה במשפחה, וכילדה כתבתי המון, אבל שמרתי את זה לעצמי. ביליתי המון זמן לבד. הייתי ילדה שמחה מאוד וידעתי להעסיק את עמי. בית הספר היסודי היה ליד האוניברסיטה שבה אבא שלי לימד, ואחרי בית הספר הייתי הולכת למשרד שלו ומחכה לו עד שייקח אותי הביתה. כתבתי שם, על המחשב שלו, והחבאתי את המסמכים שלי תחת שמות בדויים. בדרך כלל קראתי להם "שעורי בית" או משהו כזה, כדי שאבא שלי לא יקרא".
רוב הכותבים המתחילים מנסים את כוחם קודם כל בסיפורים קצרים. את קפצת מיד לרומן מורכב מאוד
"תמיד רציתי לכתוב רומן, וכל התחלות הכתיבה של ילדותי, הפרויקטים שלא השלמתי, היו התחלות של סיפורים ארוכים ולא סיפורים קצרים".
איזה חלק ב"החזרה" מבוסס על סיפורים אוטוביוגרפיים?
"החזרה" בכלל לא התחיל מהסיפור עצמו, והעלילה לא אוטוביוגרפית. אני לא מנגנת בסקסופון ומעולם לא למדתי בבית ספר לדרמה, למרות שלמדתי פסנתר והייתי בשיעורי תיאטרון בבית הספר. הדבר היחיד בספר שמזכיר את תקופת בית הספר שלי, הוא הדגש העצום על מוזיקה. רוב החברים שלי למדו לנגן בבית הספר, אבל ככל הידוע לי לאף אחת מהבנות לא היה רומן עם מישהו מהמורים. אני משערת שהעניין שלי הגיל ההתבגרות היה יותר תיאורטי. בני נוער כל כך מרוכזים בעצמם, והם מנהלים דינמיקות שבהן מוקדי הכוח נעים כל כך בקלות, והרגשות בגיל הזה כל כך עמוקים ויש בהם כל כך הרבה כמיהה וייאוש. כל זה סיפק לי פלטפורמה מצוינת להעלאת שאלות פילוסופיות שרציתי לבדוק בספר – מופע האני שלנו, מופעי המיגדר, משחקי כוח. הרעיונות – החלק התיאורטי שבלבו של הספר – קדמו מבחינתי לעלילה".
איזה מין תחקיר עשית לפני הכתיבה?
"קראתי הרבה מחזות, ספרי פסיכולוגיה, פילוסופיה וספרים על תיאטרון ורשמתי לי מאות רשימות תוך כדי קריאה. כשאני כותבת, אני מקפידה לקרוא המון, ובעיקר ספרים שאין להם קשר לז'אנר שבו אני כותבת. אני מבצעת המון גניבות מודעות מספרים כאלה. אם נזקקתי למטאפורה מסעירה חרשתי מילונים משך שעות בכפייתיות. "
יצרת בספר עולם שבו למבוגרים אין שמות פרטיים, רק תפקידים ("המורה לסקסופון"), כאילו שהנוכחות האישית שלהם לא חשובה כמו זו של הצעירים…
"המבוגרת היחידה שיש לה שם פרטי ושם משפחה היא המורה שמגיעה כדי להחזיר את הסדר לבית הספר. העובדה שיש לה שם מרגיעה והופכת אותה לאמתית יותר מהדמויות הפחות מפותחות של המבוגרים, שהשארתי אותן חצי בצל, כדי ליצור תחושה מסוימת של אי נוחות. רציתי לשחק עם תפקידיהם של המבוגרים – לא לאפשר לנו להכיר את כל האישיות שלהם, להשאיר חלק מהם כמייצגים דמויות ותפקידים ולא כאנשים אמתיים".
הדמויות הצעירות אמתיות, אבל לא תמיד ברור מי הן
"לאנשים בגילי יש המון אפשרות לבחור בין המון מופעים. לי היו המון תסרוקות שונות ודרמטיות בחיים, ומדהים היה לגלות איך היחס אלי השתנה בהתאם למראה. כשהתחלתי לכתוב את הספר היו לי תלתלים אדומים בוהקים ובכל מקום שהייתי נחשבתי נורא מצחיקה, בלי קשר למה שאמרתי. ואני לא אישה מצחיקה במיוחד. אחר כך נראיתי כמו גרופית של גולשים, למרות שאני לא יודעת לגלוש. אנשים היו נינוחים כי ההופעה שלי אפשרה את זה. כשגידלתי שיער ארוך ומשעמם לא כל כך שמו לב אלי ובקיץ קיצרתי אותו, ולזמן מה היה לי מוהוק, ואנשים חשבו שאני יותר עמוקה ממה שאני. מצאתי את עצמי מגלמת תפקידים. זה מטורף. יש לנו היום דימויים כל כך ברורים של כל צורת התנהגות אפשרית, אנחנו יודעים איך היא נראית לפני שאנחנו חווים אותה. עכשיו אני ממלאת את תפקיד הסופרת, וזה מדהים אבל עדיין לא מרגיש אמיתי".
אמרת לא פעם שהמוזיקה, מקצב השפה המדויק, חשובים לך מאוד. איך התמודדת עם העובדה שהספר תורגם לכל כך הרבה שפות שבהן את לא שולטת, ושאין לך מושג איך הן נשמעות?
"זאת הייתה חוויה מורכבת. היו מתרגמים ששאלו אותי המן שאלות ואחרים לא היו בקשר בכלל. השאלות היו מרתקות מאוד, והיה לי נחמד לענות – כמעט כולן עסקו בבחירה של מילה מסוימת, והכריחו אותי לבחור בין הצליל לבין המשמעות, או לבחור בין משמעויות שונות. השפה היחידה שבה אני ממש שולטת היא אנגלית, ואני מכבדת מאוד את אומנות התרגום. כשאני פוגשת מתרגמים טובים, אני מתפעלת ממש כמו כשאני פוגשת אנשים עם שמיעה אבסולוטית".
קטון אומרת שמאז פרסום הספר מצאה את עצמה מוקפת כותבים, עד שכמעט שכחה שלא כל העולם עוסק בספרות וכשחזרה הביתה לחופשות נדמה לשמוע מאנשים שהם סתם נוהגים במשאית או עובדים בבית חרושת. היא עצמה נהנית מכל רגע של כתיבה, היא לא מהסופרים המיוסרים.
הופתעת מהתגובות הכל כך אוהדות לספר?
"כמעט כל מה שקרה מאז ש"החזרה" ראה אור הדהים אותי. אני מרגישה כל כך בת מזל שהתאפשר לי לנסוע בכל העולם ולהיות בכל הפסטיבלים והכנסים, לפגוש מו"לים וקוראים וכל כך הרבה אנשים נהדרים שעבדו בשביל הספר והאמינו בו. אני מאוד מעריכה את תגובות הקוראים – את החיוביות ואת השליליות, למרות שתגובות שליליות ברשת מתסכלות אותי בגלל שאני רוצה להגיב, או למחות, או להגיד לבעלי הבלוג, נניח, שאני קוראת את מה שהם כותבים. כל התרבות הזו של ביקורות או "הערות" ברשת מאוד מוזרה בעיני ועם הרבה מאוד תובנות שלי לגבי הספר הגיעו מדברים שאנשים אחרים אמרו לי אחרי הקריאה או התבהרו לי בעקבות ביקורות שקיבלתי".
ההצלחה הגדולה של "החזרה" משפיעה עליך ככותבת?
"כתבתי את הספר בלי לדעת, או יותר נכון בלי להאמין, שמישהו אי פעם יקרא אותו. אני יודעת שהמון אנשים יקראו את הרומן הבא שלי (שיקרא The Luminaries) וזה בהחלט משפיע על הדרך שבה אני חושבת על הכתיבה שלו. אני יודעת שישוו בין הספרים. אני משתדלת לא לתת לזה להלחיץ אותי, ומעדיפה להתייחס לזה כאל אתגר. לא תמיד קל לאזן בין תחושת הערך העצמית לבין התגובות והחיזוקים שאת מקבלת מבחוץ, בין הספקות שבפנים לבין הביקורת שבאה מבחוץ, אבל אני משתדלת להתמודד עם זה. אני חוזרת עכשיו לגור בניו זילנד, קיבלתי משרה באוניברסיטת קנטרברי בקרייסטצ'רץ' לשנה. אני מקווה לסיים את כתיבת הרומן השני שלי, שהוא זה סוג של "פרשת רצח אסטרולוגית" שמתרחשת בניו זילנד בתקופת בהלת הזהב ב – 1860, ויש בה אלמנטים על טבעיים. כשאשלים אותו אעבור לגור במונטריאול, קנדה, ואחר כך? נראה…"
המדור לאיבוד קרובים 