Tag Archives: זוגיות

זמר, ספרן, קורא מוני חשמל ופועל במפעל לבקבוקים נפגשו – והחליטו לכתוב ספר (שביעי)

 

צימר

התגלית המפתיעה ביותר בשיחה הממושכת שלי עם שמעון צימר לרגל צאת ספרו "לפעמים הבית הוא רוצח", היא שהוא איש מצחיק. אחרי שבעה ספרים, חמישה מחזות ואינספור שירים, שבכולם נדמה שהוא מחטט בקרביו ודולה מתוכם, באמצעות מכשיר קהה, אברים מודלקים וכאבי נפש, ואחרי ספרו האחרון "לפעמים הבית הוא רוצח", שלשמו נתכנסנו הפעם, ציפיתי לשיחה מיוסרת, והתברר לי שאלה שמורות אצל צימר לכתיבה. הוא לעולם לא יכתוב כתיבה הומוריסטית. "לחיים יאה טיפול ריאליסטי", הוא אומר.

 

"לפעמים הבית הוא רוצח" (הוצאת אפיק) הוא רומן סוחף המתאר את התפוררותה של משפחה קטנה. הבן הבכור נהרג בזמן שירותו הצבאי – ואולי התאבד – ושלושת בני המשפחה הנותרים: ההורים והבת מתמודדים בדרכים שונות עם חבלות הלב שהותיר בהם האירוע. הם לא חוסכים זה מזה אכזריות. "לפעמים אני חושבת שאם לא הייתי מתחתנת אתך, נדב לא היה נולד ולא היה מת", אומרת האישה לבעלה, אבל באותה נשימה היא גם מודה בחולשותיה ובמצוקותיה, כשהיא מקווה שייפלו טילים, שיהרגו עוד צעירים, שהיא לא תהיה כלואה בבדידות של שכול.  בפחות מ – 170 עמודים צימר מספיק לכתוב על אלימות ומין, גזענות והומופוביה, ההזדקקות לחום אנושי והצורך הנואש במרחב שאיש אינו חודר לתוכו, על זיכרון ועל רצון לשכוח וכל זה בלי שורה אחת מלאכותית או מביכה.

צימר, בן 66, נשוי ואב לשני בנים, נולד בקריית חיים מערבית. הוא בן בכור (ואחריו אח ואחות) להורים שהגיעו אחרי מלחמת העולם השנייה מרוסיה הלבנה. כשקיבלו שילומים מגרמניה קנו בית קטן עם חצר "בקריה המזרחית היותר ותיקה ועשירה", כהגדרתו. "נקודת המוצא שלי היא נקודה רעה", הוא מעיד. "זוגתי אומרת שכשהכירה אותי בגיל 34 כבר הייתי זקן ודיברתי על המוות, ואת זה כנראה ספגתי מהוריי, אלה דברים שקשה לעקור מהשורש, מה עוד שכמי שעוסק בכתיבה ולא מחפש מנוחת נפש, מעולם לא רציתי להתרושש מהשקפת העולם הזו, כי היא מפרנסת את רוחי".

כשאתה מדבר על נקודת מוצא רעה אתה מתכוון לשתיקה של אחרי השואה?

"בכלל לא. כי בבית שלנו דיברו כל הזמן על מה שקרה שם. אבי, יצחק, היה פרטיזן שתיאר את עלילותיו באותם ימים כאילו לא היה שה מובל לטבח אלא נאבק ונלחם. איזה גוי הסגיר את הוריו והם נרצחו, ואחרי שאותו איש הובא למשפט אצל הפרטיזנים הוא עמד וירה בו. אמי, מרים, נמלטה אל תוככי רוסיה מאימת הגרמנים והצטרפה לצבא הרוסי. הם הכירו במחנה עקורים ועלו יחד ב–1949." אביו של צימר היה פועל בנמל ולאחר מכן ברזלן בבית חרושת. "אמי הייתה אומרת שהיא מכבסת את בגדיו והם ספוגים בחלודה ודם.

"דמותי עוצבה כנראה בדמותם. הם לא היו ממוספרים, לכן הרגשתי תמיד שהיו כאלה שהשואה פגעה בהם יותר ואני – אם להיות אירוני – במדרג נמוך יותר ביחס ליוקרה של להיות דור שני. לא ניטע בי שיקוף ישיר של אימת השואה. אני לא פוחד מקטסטרופה, אבל אני נוטה לראות את הכול מתוך דלת האמות של המשפחה שבתוכה גדלתי ואיני פותח חלון או דלת למרחבים סוציולוגיים אחרים".

זה לא מדויק, בלשון המעטה. צימר, שבשנת 2006 זכה בפרס ראש הממשלה, כותב פרוזה כבר למעלה מעשרים שנה. רבים מגיבוריו הם אכן אנשים שהוכרעו על ידי החיים, שאינם מצליחים לממש אהבות ואפילו לא למצות תאוות, אך אלה פזורים בכל מרחבי החברה הישראלית, החל במשוררים ובצלמים וכלה בשחקנים ובפסיכולוגיות, אחדים מנותקים מילדיהם ואחרים מסורים להם בצורה פתולוגית; יש לו גיבורים תל אביביים וגליליים, בעלי הומור עצמי ומלאי רחמים, כאלה המטפלים בהורים זקנים ואחרים שלוטשים עיניים מבועתות נוכח ההתבגרות המינית של צאצאיהם. מותר להניח שחלקים גדולים ממורכבותם הנפשית של גיבוריו הוא אכן מצא בתוך עצמו, אם כי רק ברומן המצוין "רע לתפארת" (ספריית פועלים) יצר גיבור שכמותו, עובד כספרן. אך בניגוד לדמותו המוארכת והצנומה תיאר אותו כמי שיש לו "מותניים, שדיים וישבן של מנדרין סיני". "טוב", הוא מודה, "אני נוהג להשחיר את עצמי, את חיי הזוגיות שלי, אני מנפץ דברים ומעקם אותם לטובת הכתיבה".

למה?

"כי הטלף השחורה הזו, החונקת, המוות הפרטי שלקראתו כולנו הולכים, היא עדיין מרכז הכובד בנפשי. בעבר נדמה היה לי שכל כתיבה על נושא אחר היא מנוסה מהדבר הזה. עם השנים צמחתי והבנתי שזה לא נכון ושיש עולם שלם נוסף שראוי לעסוק בו, ולכן פתאום בנובלה שאני כותב עכשיו הוצאתי מהבוידם את האלוהים שהיה לי פעם והפכתי אותו לנושא. אבל לתוכן הנושן, המוות, יש עדיין משקל גדול אצלי".

אלוהים תפס מקום מרכזי בילדותו ובנעוריו. "הורי שמעו ממישהו שחינוך דתי הוא חינוך טוב ושלחו אותי לבית ספר דתי. מצאתי את עצמי חובש כיפה עד גיל 16, אבל הייתי אאוטסיידר, כי הורי לא היו דתיים בהכרה", הוא מספר. "אחרי שנה אומללה מאוד בישיבה תיכונית, המרתי את הכיפה בכובע קסקט שהלכתי אתו חצי שנה. הייתי כאוב נורא וחיפשתי להיבדל, להתרחק מהריח הנורא במפרץ שהגיע מבתי הזיקוק, מהחיים הקשים האלה שבהם כולם פועלים ועובדים מהבוקר עד הלילה. הייתי רץ לקולנוע "בית העם" כדי להסתכל על תמונות של שחקני קולנוע, להתאמן בשליפות של ביל קרטר ולחלום על להיות על הבמה, באור".

מאחר שמגיל צעיר גילה נטיות אומנותיות והיה לו קול סופרן נאה ("חוזליטו של בתי כנסת" כהגדרתו)  שהתחלף בבריטון ערב ביותר, הוא עשה את צעדיו הראשונים כזמר במועדונים שאליהם נשלח על ידי אמרגנים, כמו "קליפסו" ברמלה או "הריוויירה" בבת ים. "בשיאי הקלטתי שיר של מישה סגל, עם מילים שכתבתי, שהגיע אפילו לפינה לשיפוטכם בגלי צה"ל אבל לא נכנס למצעד. לימים בני בכורי הפך לעורך מוזיקלי בגלגל"צ ונתקל בשיר הזה ואני הייתי בפאניקה מרוב בושה."

 

114200000149b

הכתיבה הגיעה אחרי שהקריירה המוזיקלית לא נסקה?

"עברתי לתל אביב, קראתי משירי בערבי שירה שדוד אבידן היה עורך ב"בימרתף" ורציתי להיות שחקן, בגלל מניפת הזהויות המתחלפת, אבל במעט ששיחקתי, במחזות שלי ושל אחרים – שיחקתי למשל ב"ינטל" שביים חנן שניר, ואפילו התערטלתי שם ושרתי שיר שנשלח לברברה סטרייסנד –  גיליתי כמה קשה לי להיחשף פיזית."

הכתיבה שלך חושפנית מאוד בכל מה שקשור לגופניות, למין

"בכתיבה אין לי בעיה להיחשף. אני כותב גם על מין, כי אני מנסה לנסח אמת קיומית שקוסמת לי. אני זוכר כמה אהבתי את שיר ציפור המכנסיים של חנוך לוין, את הבכי של הגיבור בטנגו האחרון בפריז, את השורה של יהודה עמיחי שמתארת איך איבר המין נוטל את הדם מכל הכאבים. אני כותב על תחושה שאני מכיר, שבה הזהות נאספת מכל מחילות הגוף אל האיברים התופחים והמשתוקקים ואחרי המעשה יש ריקנות וייאוש.

גם על שגעון הוא לא חושש לכתוב. בנובלה שלו "עבודה על תפקיד" אחת הדמויות, תמר פדידה, סובלת מהפרעות נפשיות קשות. דמותה מבוססת על מי שהייתה זוגתו לפני שנים, המשוררת מירי בן שמחון, שהבליחה, סחפה לא מעט מעריצים ונהרגה בתאונת דרכים בגיל צעיר. הם הכירו בערב שירה "אחרי שנעזבתי על ידי מישהי שהפסיכולוג שלה ייעץ לה כנראה להיפרד ממני". בן שמחון למדה תיאטרון ב"בית צבי" והם התגוררו בדירת חדר בלב תל אביב. "אהבתי את השירים שלה, את מרכיבי החיים שלה, את המראה שלה ואולי אהבתי גם את הדברים הרעים שנלוו אליה."

השיגעון שלה?

"לא ידעתי אז לקרוא לזה בשם, אבל התחילו לקרות דברים. היא האשימה אותי בכל מיני האשמות מוזרות, כמו שבלילה אני מקשיב לתת ההכרה שלה ודולה משם חומרים. היא אושפזה בטלביה, שוב ושוב, אבל זה רק העצים את אהבתי אליה. לאנשים כמוני יש יחס רומנטי לשיגעון. לשפה הדחוסה, לטמפרטורה המשתנה של המילים אצל סכיזופרנים, לאינטנסיביות הזאת. מירי הסתובבה בעולם כאילו היא השחקנית הראשית וכל האחרים סטטיסטיים. זה נגע בי בנפש בשלב רך מאוד. נפרדתי ממנה בהרבה עמל וסבל, אבל מאז אני לא מפסיק לכתוב על משוגעים".

כיום הוא, כאמור, ספרן, בספרייה בצפון תל אביב, אבל במהלך חייו הספיק לשמש טכנאי מטוסים ("בצבא, ואחרי תקלה העבירו אותי ליחידת תחמושת אווירית שבה בעיקר כתבנו קללות על הפצצות"), שומר בבתי הזיקוק, אפסנאי במפעל לאטמים, סבל בשוק הסיטונאי, קורא מוני חשמל, פקיד בחברת ביטוח ופועל במפעל לבקבוקי זכוכית.

אתה כותב כל חייך, אבל לא מתפרנס מכתיבה

"פעם אחת שילמו לי עשרת אלפים שקל על מחזה ב"הבימה", אבל מהספרים לא הרווחתי גרוש. ניסו לסדר לי עבודה במשרד פרסום, כי יש לי דמיון פרוע, וגם בעיתונות, אפילו עבדתי ב"לאשה" שבוע שבועיים, אבל לא שרדתי, כי אני לא נטוע במציאות".

 

 

 

שנים ברחתי מהסיפור הזה…בכתיבה היה לי אומץ

 

 

 

מרב

 

אחרי אבשלום היא נהגה לדקור את הרגל בקיסם, עד שזאת נראתה כמו פיתה מחוררת. "זה לא כואב", היא הסבירה לאחותה. "כואב זה לידה, כואב זה שהחבר שלך עוזב אותך… תאמיני לי… בשביל הדבר הזה עוד לא המציאו מילה". בספר הביכורים שלה, מרב זקס-פורטל לא חסה על הגיבורה שלה. אם צעירה שאיבדה את בנה התינוק ושנים אחר כך אינה מצליחה להתנער מאשמה וחרדות. אלה מעצבות את הזוגיות שלה, את יחסיה עם המשפחה המורכבת וכמובן, את יחסיה עם הילדים שנולדו אחרי. היא חשבה שהאושר הוא "תליית בני תינוק על חבל תחת אלכסוני שמש מאירים ברוך, בתוך ריח מרק עדשים וחלב אם" אבל אז גילתה שהאושר חמקמק עוד יותר מהארנב של אליסה, וכשמנסים לרדוף אחריו אין ברירה אלא ליפול לבור עמוק ומבהיל.

"מלאכים באופק" ("ידיעות ספרים") הוא סיפורה של ענבל, צעירה יוצאת קיבוץ, המוצאת את עצמה מרותקת הביתה אחרי פציעה בקרסול, כשבעלה – זה שמזמן הפסיקה להקשיב לו ואולי אפילו לראות אותו – בנסיעת עבודה בחו"ל והילדים במחנה קיץ. היא נסחפת למערבולת זיכרונות וניסיונות לפענח דרמות מודחקות, הזדמנויות שהוחמצו, בחירות רומנטיות ומיניות, חששות ופחדים עמוקים. היא מגלה את מה שזקס-פורטל מעידה שהיא יודעת היטב מחייה שלה "שמה שלא הורג אותך לא מחשל אותך אלא סודק אותך ומאיים לשבור".

מרב זקס-פורטל, בת 51, מתרגמת ותיקה, נולדה וגדלה בקיבוץ גבעת ברנר, להורים ששניהם בני הקיבוץ, כלומר למשפחה ותיקה ומכובדת, ממש כמו ענבל גיבורת "מלאכים באופק". "צד אחד של המשפחה בא מליטא וצד אחד מגרמניה ואז זה נחשב אינטגרציה", היא אומרת, "כי כל צד התנשא על השני".  אלא שמרב הצעירה אתגרה את התפיסה הנושנה ההיא כשהתאהבה דווקא באיציק פורטל, מקריית עקרון, המעברה שמעבר לכביש. "הייתה גזענות בקיבוץ", היא מסבירה. "וכמעט לא נפגשנו עם הילדים משם, עד שאחת המורות שלנו, הסופרת מירי ורון העבירה שיעורים משותפים וחברות שלי שהלכו לשם פגשו חברים שלו, וככה הכרנו. איציק היה חתיך ואחר מאוד, מרוקאי, עם תלתלים עד הכתפיים ועיניים שחורות ובעיקר מאוד לא מפה. ראיתי אותו מוקף להקת בנות, כמו תרנגולות נרגשות, ומיד אמרתי זה שלי, ועשיתי לו עיניים וזהו. לא שזה עבר בקלות, אימא שלי שאלה אותי אם אני עושה אינטגרציה ובקיבוץ היו מי ששאלו מה פתאום מישהו משם בא ולוקח אותי".

הביקורת לא הרתיעה אותך?

"זה היה חלק מהמרד שלי ודי נהניתי מזה. אני חושבת שאיציק עזר לי להתרחק מהקיבוץ".

את הרצון לעזוב את הקיבוץ היא זוכרת מגיל צעיר מאוד. למרות האכזבה העמוקה של אביה, שהיה מורה ומנהל בית ספר, מזכיר משק ודמות מרכזית מאוד בגבעת ברנר, היא, הבכורה, סירבה להשתכנע ובגיל 18 כבר גרה בעיר. "איציק נפצע קשה בצבא ואחר כך, כנכה צה"ל, קיבל דירה ולימודים ואני הלכתי לגור אתו".

 

האמת היא שניצני התשוקה הראשונים לנדוד למקומות אחרים נבטו בה עוד קודם, כשבכיתה ו' נסעה עם משפחתה לשליחות בארה"ב. "אני זוכרת שבילדות נורא פחדתי ממחבלים. היו בחדשות כל הזמן סיפורים על מחבלים שנכנסו לבתי ילדים ובתי ספר, וכשאמרו לי שנוסעים לארה"ב הדבר הראשון שאמרתי היה 'יופי, שם אין מחבלים'. היה לי חדר משלי, עם וילונות ורודים, ישנתי עם ההורים באותו בית, הייתה אינטימיות כזו ולמרות שלא ידעתי מילה באנגלית וחודשים ישבתי בכיתה כזרה, אילמת וחרשת, חשבתי שהגעתי לגן עדן".

לא התגעגעת ללינה משותפת?

"הלינה המשותפת הייתה לי קשה כילדה. נורא פחדתי לישון רחוק מההורים שלי והיו לילות שבהם הייתי בורחת, כמו כולם, לחדר של ההורים ולא אכפת היה לי שבבוקר ינזפו בי שוב על כך שישנתי שם."

אחרי שנתיים התגעגעה לקיבוץ וחזרה לפני הוריה, שערכו בדרך הביתה טיול באירופה. "נורא רציתי לפגוש את החברות שלי, אבל כשנחתתי ודרך מחיצת הזכוכית שהייתה אז באולם הנוסעים הנכנסים ראיתי אותן מחכות, נבהלתי נורא ובכל פעם שהגיע התור שלי לגשת לדלפק, לקחתי את המזוודה וחזרתי לסוף התור. ככה החברות חיכו לי שעות וכשהגענו לקיבוץ רצתי והתחבאתי בבית של דודה שלי ולא רציתי לצאת ולא באתי למסיבה שהכינו לכבודי. לקח לי זמן להתרגל מחדש".

היית ילדה רגישה נורא, כמו הגיבורה שלך…

"זה לא ספר אוטוביוגרפי לגמרי, אבל בהחלט יצרתי פסיפס מאבני הלב ומאבני המקום".

הרומן שלה ושל איציק פורטל, שהוא היום צלם טלוויזיה וקולנוע ("זגורי אימפריה", "פלפלים צהובים", "אחד העם 101", "אביבה אהובתי") נקטע אחרי מספר שנים "כשהוא אמר שבגלל שאנחנו ביחד מגיל אפס, זה בטח יתפוצץ בעתיד וכדאי לקחת הפסקה. אני חושבת שהוא הסתחרר מזה שבלימודים בבית צבי הוא היה מוקף בשחקניות צעירות, גם הוא הרי בא מהפריפריה ולא הכיר דברים כאלה, ואחרי שגמרנו לצלם את סרט הגמר שלו בדירה שלנו, הוא הודיע לי שנפרדים".

אתם בכל זאת ביחד, הורים לשלושה ילדים

"לא כל כך הצלחנו להיפרד. כל לילה גשום היה מוביל למפגש מחודש, אבל אז איציק נסע להודו ואני החלטתי שאני אראה לו מה זה ואתהולל ואקרע את העיר. לא ממש הצלחתי. הוא היה שולח לי גלויות ריקות מהודו, כדי שלא אשכח אותו, ולמרות שכעסתי נורא, לא הפסקתי לחשוב עליו. כשהוא חזר, הצעתי לו להתחתן, והייתי בטוחה שהוא יסרב, אבל הוא הסכים".

היום הם מתגוררים בגבעתיים ומגדלים את שלושת הילדים, רועי, בן 22, חייל בנח"ל, איתי, בן 18, ממש לפני צבא, ועדי, תיכוניסטית בבית הספר תלמה ילין. "כל הכישרון שלה מהמשפחה של איציק", אומרת זקס-פורטל. "והתלבטנו קשות אם לתת לה ללמוד שם, כי שנינו אמנים ויודעים כמה קשה להתפרנס מזה, אבל הבנו שזאת היא וככה זה".

בלבו של "מלאכים באופק" מונחת חוויית האובדן הנורא שחווה הגיבורה: התינוק שלה בוכה ללא הפסקה וכשהיא מבינה שמשהו כנראה מאוד לא בסדר ומבהילה אותו לבית החולים, זה מאוחר מדי. בחייה של זקס-פורטל לאותו סיפור עצמו היה סוף הטוב, בנה הבכור ניצל, אבל הטראומה שחוותה הייתה עמוקה מאוד והולידה חרדות שלא מרפות ממנה עד היום.  "כשרועי היה בן 6 שבועות הוא היה חולה מאוד. לא ידענו שהוא נולד עם פגם חמור בלב, שמאפשר לדופק לעלות לקצב מהיר מאוד. בהיריון היה לו דופק לא סדיר, אבל הלכתי לבדיקות וביקורות והקרדיולוג אמר לי שהכול בסדר. אחרי הברית הוא בכה מאוד. בדיעבד הבנו שהיה לו התקף ובגיל שישה שבועות זה קרה שוב. הוא לא הפסיק לבכות ואני הנקתי אותו, נענעתי אותו ושום דבר לא עזר. בשלוש לפנות בוקר צלצלתי לאימא שלי, והיא אמרה לי 'טוסו לבית החולים'. היא הצילה אותו.

"הייתי אמנם אם צעירה, אבל הייתי בטוחה בעצמי. הכרתי תינוקות, טיפלתי בתינוקות בקיבוץ. לא הייתי היסטרית וחשבתי שיהיה בסדר. כשהגענו לבית החולים הוא איבד דופק והפסיק לנשום ובבת אחת מהורים שחשבו שיגידו להם שהם היסטריים וישלחו אותם הביתה, פתאום הרחיקו אותנו, הרופא יצא בפנים חמורות ואמר שלתינוק יש מחלה קשה והם לא יודעים מהי ולקחו אותו על אלונקה כשהוא מביט בנו בעיניים גדולות ואבודות".

לרופאים, כאמור, לא היה מושג מה הבעיה, וכשלרגע נדמה היה להם שהגודש בשדיה אחרי יום שלם שבו לא הניקה הוא סוג של זיהום שהתינוק בוודאי נדבק בו, היא עצמה אושפזה "ואיציק רץ ביני לבין הילד, כשאני שוכבת שם ובוכה ומתחננת שיבינו שזאת טעות". אחרי שישה ימים של טיפול אנטיביוטי נדמה היה שהילד מתאושש, אבל אז בבת אחת הדרדר שוב וחזר לחיים רק אחרי טיפול בחשמל. "ורק אז הבינו שזה הלב שלו והתחילו לטפל בו, אבל הוא היה במצב כל כך ירוד שאמרו לנו להתפלל. מזל שהיה שם רופא אחד מלאך, שאמר לי 'תשאבי חלב כדי שיהיה לך מה לתת לו כשיתאושש' וכך נתן לי תקווה שיהיה בסדר".

 

מלאכים

איך העזת לכתוב בספר דווקא על המקרה שבו שום דבר לא בסדר והתוצאה של אותו אירוע מחרידה כל כך?

"שנים ברחתי מהסיפור זה, לא יכולתי בכלל לדבר על מה שקרה. הרגשתי אשמה איומה כי איך לא ראיתי שהילד שלי, שמחובר אלי, במצוקה. שנים הלכתי לטיפול פסיכולוגי ורק בכיתי, ולאט לאט הצלחתי לדבר על זה. מהחרדה לא השתחררתי. לא סתם גרנו 12 שנה ליד בית החולים קפלן – הייתי צריכה שתהיה אופציה לרוץ עם כל ילד לחדר מיון. כל לילה בדקתי שכולם עדיין נושמים. וכשהתחלתי לכתוב, זה הדבר הראשון שעלה. הפחד הכי גדול שלי היה מה היה קורה אילו… איך הייתי מתמודדת… האם הייתי חיה עם זה… בכתיבה פתאום היה לי אומץ לבדוק".

היה לך ברור שאסון כזה מפרק זוגיות?

"שום דבר לא היה לי ברור. ידעתי שלזוגיות קשה לשרוד טראומה כזו, כי יש משהו נורא אינטימי באימא-אבא ותינוק ואם משהו פתאום מפר את המשוואה זה שבר גדול".

הכתיבה לא הייתה בשבילה תרפיה, אם כי היא, שמילדותה כתבה שירה ("במחברת גדולה שאימא שלי לא שמרה, כי אין לה בגוף אפילו עצם סנטימנטלית אחת") העזה לכתוב רק כשהגיעה לנקודת שפל רגשית. אצל בעלה אובחן בגיל 40 גידול במוח "ואני הרגשתי שהאדמה מתמוטטת" היא אומרת. "זאת הייתה מבחינתי נקודת שבר, אחרי שנים שבהם הדחקתי והסתרתי את כל הקשיים אפילו מעצמי. גדלתי בבית שבו אמרו תמיד שמסכן רק מי שחושב שהוא מסכן. הקפדתי תמיד להפגין חיצוניות שבה הכול בסדר. כשאיציק נפצע בצבא הייתי בת 16 בסך הכול ולמרות שזה היה מבהיל, והייתה לו פציעת בטן קשה, חשבתי שזה מדליק ורומנטי שאני אצלו בבית החולים כל יום, לוקחת אותו על כסא גלגלים לעשן סיגריה. הרפתקה. אחר כך באה המחלה של רועי, ואז הגידול של איציק. פתאום הוא הרגיש חולשה, צלע קצת, היה לו קשה לעלות במדרגות. הוא עמד לנסוע לחו"ל לצלם איזו פרסומת ואני התעקשתי שילך לבדיקות וכשראיתי אותו יוצא מהסי טי מלווה באחות, ידעתי, לא היו צריכים לומר לי מילה. למרבה המזל הוציאו לו את הגידול והוא התאושש לא רע, אבל אני נשברתי לגמרי. הטראומות הקודמות לא חיזקו אותי אלא סדקו אותי עוד ועוד, עד שלא יכולתי יותר. הייתה לי תחושה שאי אפשר לסמוך בחיים האלה על שום דבר".

בניסיון להתגבר על המשבר, הם חזרו לקיבוץ. "הוא חשב על הקיבוץ כעל מקום נהדר ואני ידעתי שזאת טעות, אבל נתתי לעצמי להתפתות לזה שלילדים תהיה חצר ויהיה לנו עץ מנגו והכול יהיה בסדר. מהרגע הראשון הרגשתי ערומה וחשופה לגמרי, שנאתי את זה שאני מכירה את כל מי שאני פוגשת בשביל והתחיל אצלי תהליך הדרדרות שאפילו לא שמתי לב אליו".

מה זאת אומרת?

"אני תמיד אסופה מאוד ויש לי חומות הגנה, ולכאורה הכול תמיד בסדר ואני מתפקדת כרגיל. אבל הנפש היא כמו רצפת האגן – היא הולכת ומתרופפת עם השנים ואני היום יותר חרדתית מאי פעם, לא יותר קשוחה. בביקור אצל רופאת המשפחה התחלתי פתאום לבכות ולא ידעתי למה, הכול נראה לי מפחיד. היא אמרה לי שאני בדיכאון. פתאום הבנתי מה עובר עלי וחוויתי התמוטטות לא פשוטה, שכמובן הקפדתי להסתיר. מבחוץ איש לא ידע".

עזבתם את הקיבוץ?

"לא מיד, כי שיפצנו שם בית וכלכלית היה לנו קשה לקום וללכת, אבל איציק עודד אותי לחשוב מה אני רוצה לעשות. הוא אופטימי מטבעו ולא קיבל את הטענה שלי שבגיל 45 האופק שלי הולך ומצטמצם. החלטתי ללמוד כתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון ושם התפרצה מתוכי הכתיבה".

זקס-פורטל נמצאת כבר באמצעו של רומן שני, סוג של תעלומה בלשית שהיא יודעת את ראשיתה ומכירה את גיבוריה אבל עדיין אין לה מושג לאן תתגלגל. "כמו קיבוצניקית טובה, הייתי צריכה אישור שאני יודעת לכתוב ושיש לי מה לומר", היא אומרת. "כמתרגמת באתי עם ארגז כלים טוב, כמו צבע שיודע לבחור צבע ומכחולים לפני שהוא מתחיל לצייר, אבל נזקקתי לאישורים מהמורים שלי, אתגר קרת, שמעון אדף, חיים באר. אחרי שקיבלתי ביקורות מצוינות דווקא כשהייתי במקום רע כל כך, העזתי ועכשיו ברור לי שזאת רק ההתחלה".

 

 

*** גרסה מקוצרת של הכתבה התפרסמה הבוקר במדור הספרים של "לאשה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רק השבוע – חמישה סיפורים קצרים של הלן סימפסון

 

אם היא הייתה כותבת בעברית, הלן סימפסון הייתה בטח משלמת לריקי כהן כדי להשתמש בכותרת הנהדרת שריקי נתנה לבלוג שלה – קורות האם האובדת –  כי על זה בדיוק סימפסון כותבת. על אימהות, על משפחה, על מה שאלה עושים לזוגיות ועל מה שהם עושים לנשים – כי הגיבורות שלה הן תמיד נשים שמדברות בכנות או מגלות את מה שדורות של נשים ניסו להדחיק. השבוע הועלו באתר המצוין של רדיו 4 הבריטי חמישה סיפורים קצרים של סימפסון. כולם מצחיקים-כואבים-אירוטיים-מפוכחים כדרכה, ומצוינים, פשוט מצוינים. הקריינות גם טובה מאוד – רק הצרה היא שהם יהיו שם, באתר, רק לשבוע. הנה לינק לאחד מהם. כדי למצוא את האחרים הקליקו את שמה של סימפסון בתיבת החיפוש שלמעלה מימין.  רק לשבוע – אני מדגישה שוב, כי חבל להחמיץ. וחוצמזה הנה ראיון שראיינתי אותה לפני שנה וחצי, כשאוסף סיפורים שלה – "כן, בטח, מה שתגידי" – ראה אור בעברית:

 

אם ישנו מקום כזה, החצר האחורית של האימהות, הלן סימפסון לקחה על עצמה לדווח לעולם על המתרחש שם. היא כותבת סיפורים קצרים, חלקם דחוסים עד קוצר נשימה, שנוגעים בכאב. כאב הכרסום בזוגיות, הניכור הפתאומי מן הגוף, מן החיים שלפני האימהות, הניסיונות הנואשים לשמר איזו שפיות בתוך המרוץ הזה של קריירה-הורות-אהבה-שלא-להזכיר-תשוקה, ולמרות זאת היא שומרת על הומור. כאילו היא הצליחה להתכופף ותת לגלים העכורים של המרירות להתנפץ מעליה, והיא נאחזת בכל כוחה במצוף האירוניה העצמית. "טוב", אומרת לי סימפסון בראיון שקיימנו השבוע. "להיאנח ולקטר בלבד זה לא ממש מקדם אותך, וזה משעמם את הקוראים. אני מעדיפה קומדיה. הומור מכל סוג. הומור שחור, שנינות, פארסה. לא אכפת לי איזה, כל עוד אני ממשיכה לכתוב את האמת שלי".

סימפסון, בת 51, אחת מכותבות הסיפורים הקצרים הפופולאריות בבריטניה, נולדה בבריסטול, גדלה וחיה בלונדון. היא למדה ספרות אנגלית באוקספורד ועבדה כעיתונאית ב"ווג", פרסמה שני ספרי בישול ומאז 1990 אז התפרסם הקובץ הראשון שלה "4 רגליים ערומות במיטה וסיפורים אחרים" גרפה שלל פרסים ספרותיים, בהם פרס הסופר הצעיר של הסאנדיי טיימז, פרס סומרסט מוהם, פרס א.מ.פורסטר ובחירה מכובדת מאוד של כתב העת "גרנטה" לאחת מעשרים הכותבים הצעירים המבטיחים בבריטניה. היא גם כתבה ליברית לאופרת הג'אז "יום שישי הטוב, 1661" שהוקרנה בערוץ 4 הבריטי. היא נשואה, ואם לשני ילדים. ב-17  השנים האחרונות היא גידלה גם חתול, אבל הוא מת לאחרונה. ככותבת היא לא רק שנונה, היא גם סוערת, ויש לה שפה עשירה ומלאה המצאות. היא משתמשת הרבה בסלנג וממציאה מיני המצאות לשוניות, שמן הסתם היוו אתגר בתרגום "כן, בטח, מה שתגידי" שראה אור לאחרונה בעברית (ידיעות אחרונות, ספרי חמד. מאנגלית: ברוריה בן ברוך). אין לה בעיה לתאר ילד כ"צוחק כמו רודן משושלת טיודור" או את החיוך "נושר מפניה אל אורחת כמו חביתה המחליקה ממחבת".

האימהות שעליהן היא כותבת "תשושות כמו מתאגרף בזירה שמנסה לקום במהלך הספירה לאחור", ולעתים קרובות גם דהומות, מבולבלות ומבוהלות מהמטלה הענקית שעומדת בפניהן: גידול ילדים. באחד מסיפוריה מנסה יולדת לעטות מסיכה מעיסת נייר כדי לחסוך מעצמה את המבוכה בכל פעם שתלמידי רפואה פוערים את רגליה כדי לבדוק אותה. אחד מסיפוריה הוא מחזה שבו מככבים גם הרחם וצוואר הרחם, ובסיפור אחר מנסות הגיבורות להיכנס לחנות בגדים כל כך סודית שהן נזקקות לסיסמא. מתחת לשנינות הזו, סימפסון חוזרת ואומרת שאימהות היא עניין מתיש, כואב, תובעני ולעתים קרובות מלוכלך מאוד. ושיש לה מזל שהיא חיה וכותבת בתקופה שבה מותר להגיד את הכול בגלוי.

כמה מכל זה מבוסס על ניסיונך האישי?

"אני שומרת על אוזניים זקורות, מקשיבה הרבה לנשים אחרות, אני קוראת הרבה ואני משתמשת בדמיון שלי. אני לא כותבת רק על דברים שחוויתי בעצמי. הרבה מהרעיונות לסיפורים שלי מגיעים דווקא מחלומות".

נדמה שלמרות שאנחנו, הנשים, עברנו דרך ארוכה מאוד מאז ראשית המהפכה הפמיניסטית, אנחנו עדיין נתקלו בהרבה שובניזם, אפליה, הטרדה ומעל הכול הצורך לתמרן בין ביטוי עצמי לחיי משפחה…את אופטימית?

"שאלתי את בעלי מה הוא חושב עלי, והוא אמר שכן, שאני ריאליסטית ואופטימית. אני חושבת שכולנו צריכות להתמודד עם בריונות ועם אי יושר, במיוחד כשמקורם של אלה באנשים שאנחנו אוהבות, אבל אנחנו גם חייבות להמשיך להאמין שיש סיכוי לשינוי בחיים האלה".

 

את אחת הכותבות הבודדות שמגבילות את עצמן לסיפורים קצרים בלבד ולא מנסות לכתוב רומאן…

"אני מאוד אוהבת סיפורים קצרים ומאוד אוהבת לכתוב בז'אנר. זה מאפשר לי לכתוב דברים עוצמתיים מאוד עם מגע קליל. סיפור קצר הוא לא בהכרח סיפור קטן או קלוש. האתגר הוא לבטא מקסימום כוח באורך מינימאלי".

סופרת בריטית אחרת, אלי סמית, אמרה פעם שנשים מתמקדות מדי בכתיבה על דברים קטנים, עניינים ביתיים. מה דעתך?

"אני חוששת שאלי לא ממש התכוונה לזה כמו שזה צוטט, אבל כן, בבריטניה (להבדיל מארצות הברית דווקא) יש נטייה להתנגד לכתיבה בדיונית על נושאים בייתיים יומיומיים. לעתים קרובות ההתנגדות הזו היא פוליטית ולא ספרותית. התנגדות לסוג החיים שמתואר בספרות, לא לעצם הכתיבה עליו. זה יצר מצב אבסורדי שבו כתיבה על מצבים יומיומיים שמהווים את מציאות החיים של רוב הנשים בעולם נחשבת לא חשובה ולא רלוונטית".

את לא מתחמקת מלכתוב על דברים כואבים מאוד הקשורים לאימהות ואת לא עושה אידיאליזציה של הקשר בין הורים לילדים. בעיני זה אמיץ…

"לפעמים גם אני מרגישה אמיצה. היום לכאורה אפשר כבר לדבר על הכול, אבל כשאני קוראת מסיפורי בפני קהל, באות אלי נשים שמודות שחלק מהסיפורים גרמו להן לבכות, ושיש סיפורים שהן לא מעזות להראות לבני הזוג שלהן. אז יכול להיות שעדיין יש עניינים שהם טאבו. אני חושבת שחייבים לנסות להיות אמיצים וכנים אם רוצים לכתוב משהו ששווה קריאה."

 

שעות המיניות המעורפלת של מייקל קנינגהאם

 

הסוס שנדרס בראשית "עם רדת הערב" באמצע השדרה המהודרת בניו יורק היה עבור רוב תושבי העיר הגדולה הממהרים לא יותר ממטרד פקק תנועה. עבור פיטר ורבֶּקה הריס, זוג אינטלקטואלים ניו יורקים מצליחנים בני ארבעים וקצת, זאת הזדמנות לשיחה שמתחילה ב"טעות" וממשיכה בבורות של חייהם, בורות שמעליהם השתדלו עד כה לדלג בהתעלם מהסכנות.

הנישואים שלהם, שיגרת חיי המין, האהבה שהפכה למובנת מאליה, ההתנהלות בנתיב מסומן מראש, מעייף, מייאש כמעט, ולמחשבות על יופי – שכמו שאומר המוטו המקדים את הספר – אינו אלא ראשיתה של האימה.

מייקל קנינגהאם כותב נפלא. "עם רדת הערב" (כתר, מאנגלית: כרמית גיא) כתוב בשפה מהירה, מדויקת וחסכונית מאוד, אותה שפה שמשפטיה הקצרים רוטטים לפעמים מעומס האבחנות, ממש כמו ב"השעות", הספר שהביא לו לפני 12 שנה את פרס פוליצר (והפך לסרט המאוד מצליח). ב"עם רדת הערב" קנינגהאם בוחן מושג שכבר שימש גרעין לרומנים משובחים, מושג היופי. גם העלילה שלו אינה חדשנית מאוד: לתוך חיי הזוג הנינוח מגיח האח המרדן, הרמאי, היפה והכובש של רבקה ומזעזע את יסודות חייהם. איתן, בן ה – 23 המכונה מיצי (לדעת התרגום העברי השגוי, אם כי במקור הוא קרוי מיזי – קיצור של Mistake, טעות באנגלית, משום שנולד כפנצ'ר) הוא צעיר מקסים, אינטליגנטי ואבוד, שהתמכר לסמים, נשר מהאוניברסיטה, והיה בטוח שהכישרון וכוח החיים יסללו לו דרך בעולם. רבקה משמשת בתפקיד האחות-האם-המאהבת-המעריצה-אך-מאוכזבת מאחיה, ואילו פיטר – שהוא גם סוחר אומנות מצליח – מכושף. יופיו של מיצי, אופיו הפתייני, האלטרנטיבה שהוא מציע לכאורה לחיים הבורגניים, העובדה שהוא סוג של פסל חי וגם דומה מאוד לאשתו כפי שהייתה בצעירותה, – כל אלה מעוררים בפיטר משיכה מינית מבלבלת ועזה וכמיהה שמניעות את העלילה בעוצמה.

קנינגהאם, בן 59, נולד בסינסינטי אוהיו, גדל בקליפורניה, למד ספרות אנגלית בסטנפורד והחל לפרסם סיפורים בכתבי עת נחשבים בגיל צעיר מאוד. כבר 25 שנה שהוא חולק את חייו עם קן קורבט, פסיכואנליסט, ועל אף שהוא עוסק רבות בשאלות של זהות מינית הוא מדגיש בראיונות שהוא לא אוהב את הכותרת "סופר הומו". למרות זאת "עם רדת הערב" אינו היצירה הראשונה שלו שתוהה על הגדרות של מיניות. הפעם הוא עוטף את ההתחבטויות המיניות של גיבוריו בתוך דיון סוער יותר על נעורים, משיכה, אירוטיקה וכמובן יופי, לא רק בבני אדם אלא גם באומנות ובאידיאות.

אתה חושב שיש חיבור אוטומטי בין יופי לארוטיקה?

 "אני חושב שזה קשר בלתי נמנע, אבל אני מתעניין במגוון שלם של יופי, לא רק בסוג ה"רשמי" שאנחנו רואים בפרסומות ובטלוויזיה ובסרטים. מיצי, אובייקט התשוקה הבולט ביותר בספר, הוא גם בעל היופי הכי קונבנציונאלי שאי פעם כתבתי. הוא מייצג את האידיאל, הוא אובייקט באותה מידה שהוא אדם, ואולי הוא נראה כמו דוגמן במודעות של ראלף לורן, למרות שאני חשבתי דווקא על אחד העבדים המתים של מיכלאנג'לו. בכל הרומנים האחרים שלי, התמקדתי ביופי החמקמק והעמוק של אנשים שלא נראו כמו דוגמנים מפרסומות, באנשים שנראו כמו 97% מהאוכלוסייה. אני אוהב יופי שמרני. אני אוהב אנשים יפים שאינם בהכרח צעירים או שריריים או רזים או דומים במשהו למה ש"יפהפיים" אמורים לדמות. עבורי, הארוטיקה הרבה יותר מעניינת אם כרוך במה מה שאני מכנה "גילוי" שאחת הדמויות שלי צריכה לגלות, של משהו עלום, של הנשמה, של הסקסיות של משהו שאף אחד לא לוטש אליו עיניים ברחוב".

 למה בחרת לכתוב דווקא על זוג סטרייטים?

"'עם רדת הערב' הוא סיפור על אהבה, אובססיה והערצת היופי ולא רק על תאווה. פיטר, הדמות המרכזית, הוא סטרייט והוא מוצא את עצמו נמשך למיצי, לא בגלל שהוא רוצה לשכב אתו אלא בגלל שמיצי מגלם את היופי שאליו פיטר כמהה באומנות ובאותו זמן גם דומה לרבקה, אשתו של פיטר, כפי שנראתה כשהוא התאהב בה. יש אלמנט אירוטי במשיכה של פיטר למיצי, אבל אלמנט כזה קיים בכל כך הרבה מצבים בהם אנחנו מרגישים משיכה ורובם לא יובילו לסקס. אם פיטר היה הומו, או שמיצי הייתה אישה, זה היה סיפור על רומן שמתממש או לא. הסיפור הוא על גבר שהמום מכך שאדם אחר הוא אובייקט נחשק ונהדר בעיניו, וזה שונה מלראות מישהו כאובייקט מיני".

במערכת יחסים הומוסקסואלית, פיטר היה חווה משבר אמצע חיים שונה לגמרי?

 "לא לגמרי. הסיפור יכול היה להיות מסופר בדרך הפוכה: נניח שפיטר הומו וחי עם גבר אחר כבר המון שנים, ומוצא את עצמו פתאום נמשך לאחות הצעירה של בעלו. זה יכול לקרות באותה מידה, אבל סיפור כזה לא היה מעורר את אותה חבילת טבואים שמערכת היחסים עליה כתבתי בספר מעוררת. גברים, לפחות תיאורטית, אמורה להימשך לנשים, ולכן גיבור הומו שמוצא את עצמו נמשך לאישה לא היה כל כך מעניין או מטריד. למרות שב – 2011 הומואים די מקובלים (לפחות בחלק מהעולם) רובנו עדיין לא מרגישים נוח עם הרעיון שגבר נמשך לגבר אחר. הספרות צריכה לעסוק באזורי אי הנוחות שלנו". רוב הגברים הסטרייטים ממש מפחדים לבחון את המשיכה שאולי יש להם לגברים אחרים… "בעיני רוב הסטרייטים תחושות כאלה אסורות, יש מי שחשים שהן מערערות על ההטרוסקסבואליות. אנחנו מרשים לנשים יותר מרחב תמרון. אם יש לסטרייטית רומן עם אישה אחרת שאחריו היא חוזרת לגברים, אנחנו נוטים לחשוב שזה היה שלב בחייה. אם גבר יעשה אותו דבר, הוא עצמו יחשוב על זה כאילו הוא יצא מהארון, נבהל וחזר פנימה. "ב"השעות" היו הרבה מערכות יחסים לסביות, אבל אף אחד מהמבקרים לא ראה בזה "סרט לסבי". אני חושב שלו אלה היו גברים, התגובה הייתה אחרת. "

עד כמה חשובה בעיניך המשיכה המינית במערכת יחסים ארוכת שנים?

 "סקס ומשיכה מינית חשובים מאוד בעיני, לפחות עד גיל תשעים ובטח גם אחר כך, למי מאתנו שחי עד לגיל הזה. משיכה חשובה מאוד לזוגות חדשים, אבל כשיצאתי עם כל מיני בחורים, לפני שפגשתי את קני, שאתו אני חי כבר 25 שנה, חיפשתי משיכה אבל גם תשובה לשאלה יותר חשובה: האם אני יכול לדמיין את עצמי אוכל עם הבחור הזה עשרת אלפים ארוחות ערב?"

 עד כמה משיכה קשורה בעיניך לגיל צעיר ויופי?

"יש קשר, כמובן, מאז מיכלאנג'לו ועד ימינו. היום אנחנו אובססיביים בעניין הנעורים כפי שלא היינו מעולם – דוגמנים ודוגמניות מתחילים את הקריירה גיל 12 ונחשבים משומשים מדי בגיל 18. אני לא מתנגד לבעלות שהצעירים תובעים על יופי ומשיכה, אבל אם נוותר להם על כל השטח הזה, היופי יהפוך למשהו שטוח ומדכא למדי. העולם יהיה מקום יותר טוב ויותר סקסי אם נאפשר צורות רבות יותר של יופי. זה יהיה יותר כייף לרבים מאתנו. תחשבי על ונסה רדגרייב, הלן מירן, חוויאר ברדם, שון קונרי…"

אצלך, כמו אצל הרבה סופרים, משפחה היא אחד המקומות היותר קשים להימצא בו…

"זאת אכן שאלה קשה. אני לא חושב שאפשר למצות אותה בראיון כזה, אבל נדמה לי שהמשפחות שלנו מכירות אותנו היטב, והכירו אותנו מאז שנולדנו. שם ניגבו לנו את התחת ולכן הן משמשות העדות חיה נגדנו כשאנחנו גדלים ומשתנים. המשפחות שלנו מזכירות לנו שאולי עכשיו אנחנו מנהלים או רופאים או אומנים מהוללים אבל פעם היינו תינוקות שבכו כשהם איבדו צעצוע. קשה לשאת את זה. אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כעל פרפרים אבל המשפחות שלנו מסתכלות עלינו – גם אם זה בחיבה גדולה – ואומרות "שלום, זחל!" הספר עמוס ציטטות מספרים אחרים – התכוונת להראות שאתה יושב על כתפי ענקים? "לא. האומנים והכותבים האלה חשובים לי, ואני חושב שסופרים צריכים לכתוב על מה שיקר להם. מצפים מאתנו לעבוד מתוך הביוגרפיה שלנו וליצור בדיון מתוך חוויות אמתיות. אבל מה עם הספרים שטלטלו אותנו והאומנות שחדרה לנשמה שלנו ושינתה את חיינו והפכה אותנו לאנשים אחרים? האם הם פחות חשובים מהאימהות המדליקות שלנו והאבות התחרותיים שלנו?"

לגיבור שלך יש חיים לא רעים בכלל. זה אומר שבעיניך איש בעצם אינו מוגן ממשבר אמצע החיים?

 "אני חושב שאין בכלל ויכוח על זה שכסף, מעמד, בטחון וכו' לא מגנים עלינו מפני עוצמתם של רגשות, אובדן והעובדה שנמות. למרות זאת, אני לפעמים תוהה למה אני כותב על הצרות של אנשים שיש להם בחיים יותר ממה ש – 98% מהאוכלוסייה יכולים רק לחלום עליו. אני מתלבט, באמת".

את לא חייבת להיות נחמדה. מספיק שהארון שלך יהיה מסודר

א' אושר, ב' זה בית, ג' זה גמל גדול

 

גרטשן רובין היא הגרסה הבייתית של אליזבט גילברט. בעוד הראשונה יצאה לחפש את האושר ולשם כך השמיטה מחייה את הבעל והבית, טיילה בעולם, אכלה, התפללה ואהבה כל מה שנקרה בדרכה, השנייה החליטה לעשות את אותו דבר בקטן, בלי לטלטל את החיים. רובין אומרת שהיא מצאה את האושר ממש מתחת לאף. ב"פרויקט האושר", הספר המסכם את החיפוש שלה ומציע שיטה תכליתית מאוד באמצעותה כל אחת מאתנו יכולה להפוך למאושרת יותר, רובין מסכמת את מסע החיפושים הזה. למרבה ההפתעה הוא לא כולל אימוץ של גורו, אין בו אפילו בדל מחשבה על גירושין או המרת דת ואפילו לא דיאטה. הדרך אל האושר, מסתבר, מתחילה בצעד קטן וממשיכה בשורה ארוכה מאוד של צעדים עוד יותר קטנים. "פרויקט האושר" ("כתר", מאנגלית: לינדה פניאס אוחנה) אגב, הוא רב מכר בינלאומי, ולכן מותר להניח שרובין – ממש כמו גילברט – הפכה באותה הזדמנות למיליונרית. מה שמחזק את האימרה הידועה לפיה הכסף אינו יכול לקנות עבורנו את האושר, אבל הוא בהחלט מאפשר לנו לשכור אותו, לפחות לזמן מה.

 

למרות שרובין אינה מטיפה, כאמור, לשום שינוי דרמטי בחיים, לא קל לנסות ללכת בעקבותיה. אני אפילו מעזה לחשוב שלו הייתי צריכה לנסות משהו קיצוני יותר, הכולל שבועות של התבודדות, פולחנים לאור ירח, אכילה מוגזמת של ירקות שורש וריקודים בעירום במדבר היה לי קל יותר. גם כשעשיתי דיאטה והשלתי יותר מ-40 קילו ממשקלי, זה התחיל בדרמה: דמעות ובכי אצל הדיאטנית וחשבון נפש פומבי מעל גבי העיתון. בלי הדרמה הזו מאוד קשה לי להתחייב לשינויים בחיים. כי השינויים הקטנים, אלה שנעשים במתינות אבל מחייבים תחזוקה יומיומית, נראים מרחוק מפתים פחות ולטווח ארוך הם – כך נדמה לי – משעממים יותר.

רובין לא מנסה לשנות את העולם. רשימת המגבלות האישיות שהיא מנסה לתקן מינורית עד פיהוק: היא מבטיחה לעצמה, בין השאר, להפסיק לשחק בשיער שלה, לנעול רק נעלי ספורט, לאכול שיבולת שועל, לזכור ימי הולדת של חברים, לא להרשות לבת שלה לצפות בטלוויזיה בזמן ארוחת הבוקר ולא לפחד לנהוג. הרשימה האישית שלי כוללת הרבה יותר פריטים. האם זה משום שאני אדם פחות מאוזן, אמיץ או נורמאלי מרובין? לא ברור, אבל כמעט כל מה שהיא מכנה בשם "מגבלות" אני הייתי מעדיפה לראות כתכונות אנושיות, שאין כל פגם בלשאת אותן על הגב עד אין קץ. אני לא מצפה מחברותיי להיות נטולות כל פגם, ואני ממהרת לסלוח גם לעצמי על דברים כאלה. אני, למשל, מבזבזת המון זמן בלהגיע לפגישות לפני המועד, לא זוכרת לעולם לקטלג מסמכים בקלסר המיוחד המיועד להם, נוטה לצבור ערימות כביסה לא מקופלות שמהן הבגדים לעולם לא חוזרים לארון ומשתיקה את החתולות שלי באמצעות מעדנים לחתולים כשהן מעירות אותי באמצע הלילה, למרות שכל מומחה לחינוך היה מלקה אותי על כך בשוט. אצל רובין ה"מגבלות" האלה עוררו תחושת חוסר סיפוק, סוד של דכדכת ולא מעט הלקאה עצמית. ואצלי? לא נעים להגיד. אני די מחבבת את המוזרויות והשריטות שלי. לא עד כדי כך שאהיה מוכנה לפרט את כולן כאן, בפומבי, אבל מספיק כדי להרגיש נוח בתוך עצמי, כמו שאנשים אחרים מרגישים בתוך נעל בית מרופטת.

 

ולמרות זאת החלטתי להקדיש חודש ולנסות בעצמי את עצותיה של רובין. בעיקר בגלל שההישגיות הזו שלה הציפה אותי ברגשי אשמה. הרי לרובין עצמה יש לא מעט סיבות להיות מרוצה מחייה: היא נשואה לגבר שהיא אוהבת (והיא לא שוכחת לציין שהוא נאה וגבוה), יש לה שתי בנות, היא עורכת דין בהכשרתה ועוסקת בכתיבה, היא בריאה, היא גרה בניו יורק והיא אפילו לא צריכה לצבוע את שערה. בתוך התפאורה הלכאורה מושלמת הזו מתגוררת אישה שלא סולחת לעצמה אם היא מתפרצת בזעם על איש שירות של הכבלים, שוכחת להחזיר טלפון לחברה או נתקפת חוסר ביטחון מול מכשולים בעבודה. אין לי ספק שאינטקלטואליות אירופאיות (שכמותן אני הרי חולמת להיות) היו מאנפפות בזלזול נוכח הבהלה שאוחזת את רובין, האמריקאית כל כך, ברגע שמחלחלת לחייה אפילו טיפה זעירה אחת של דיכאון. במסורת שלהן, זהו המעיין הנובע של היצירה וגם של הזיכוך העצמי. על פי רובין, אין מקום לשטויות האלה – ולמה לא לייצר לעצמנו חיים שיתנו לנו רק סיבות לחייך? אז ניסיתי, ואני מצטערת לבשר, שזה לא קל כמו שנדמה, ולא פשוט כמו שכוהנת האושר החדשה מנסה לטעון שזה.

12 הדיברות של "פרויקט האושר" פשוטות למדי:

  1. להיות אני עצמי
  2. להרפות
  3. להתנהג כמו שאני רוצה להרגיש
  4. לעשות את זה עכשיו
  5. להיות מנומסת והוגנת
  6. ליהנות מהתהליך
  7. לבזבז
  8. לזהות את הבעיה
  9. להיות קלילה יותר
  10. לעשות מה שצריך
  11. לא לעסוק יותר מדי בהתחשבנויות
  12. רק אהבה – זו הדרך

אני מודה שהרשימה הזו עיצבנה אותי עוד לפני שגמרתי לקרוא אותה. אני לא חושבת שאני אדם נרגן באופן מיוחד (להוציא ימים שבהם אני נמנעת מלאכול פחמימות וכל יקירי נאלצים להיכנס למקלט ולאטום את הפתחים בפתי-בר), אבל אני נגועה בציניות ההכרחית להישרדות במדינת ישראל, בברנז'ה העיתונאית, בתל אביב, במשפחה שבה גדלתי. במבט שני התברר לי שאני כועסת לשווא – את רוב הסעיפים פה אני מקיימת בלאו הכי. הקלילות, הבזבזנות וגו' הם הרי חלק מהסלחנות העצמית המופלגת שלי, שאולי מועילה לשלוות הנפש שלי, אבל לא הפכה אותי לאדם הישגי במיוחד ורובין הייתה בטח מעקמת מולי את פרצופה. את הסעיפים הנוגעים למודעות עצמית אני משתדלת לקיים, אבל מה לעשות, בגיל 47 עדיין יש שטחים מתים ונקודות עיוורות גם למי שמנסה לחפור בעצמה בכל הזדמנות, ובנוגע לשני הסעיפים האחרונים – הם נשמעים כל כך ניו אייג'יים שגופי ונפשי כאחד מגיבים אליהם בפריחה. אני רוצה לאהוב, בטח שאני רוצה לאהוב, אבל איך אפשר רק לאהוב? ואם בכל מערכות היחסים האישיות שלי לא אתחשבן אפילו קצת, לאן אוליך את כל הקיטור הזה שבסופו של דבר מחפש מקום להתפוצץ?

 

מאחר שרובין פרשה את המסע שלה אל האושר על פני שנה, ואני התחייבתי לחודש אחד בלבד מצאתי את עצמי מנהלת לו"ז שינויים ושיפורים צפוף: נפטרתי מאינספור ספרים שאיימו לבלוע אותי חיים בתוך ביתי, השלכתי את כל בגדי על הרצפה והשלטתי סדר מופתי בארון הבגדים שלי, התחלתי ללכת ברגל לכל מקום (מנהג שממנו יש לי כל הכוונה להיפטר בתחילת הקיץ), ניהלתי מו"מ עם חברות הכבלים והסלולאר לרכישת חבילות זולות יותר ובמשך יומיים רצופים דיברתי עם העציצים במרפסת כדי לעודד אותם לפרוח לקראת האביב. כתוצאה מכל אלה אכן הלכתי לישון מוקדם יותר, כמו שרובין ממליצה בחום, אבל ממש לא הרגשתי יותר חיונית ונמרצת, כפי שהיא ממליצה להרגיש. להפך, הרגשתי מותשת, מוטרדת וחסרת סיפוק. הכיתוב החביב על ספל הקפה שלי "בית נקי הוא סימן לחיים מבוזבזים" מעולם לא נראה לי רלוונטי יותר, ולא היה לי ספק  שאילו הייתי משקיעה את האנרגיה שלי בדברים חביבים עלי יותר, כמו צפייה באופרות סבון בריטיות או משחק "ציפורים זועמות" באי-פון, הייתי נטענת פי כמה אנרגיה וישנה טוב בהרבה.

 

זה לא שהסדר והניקיון מסביב לא נעימים לי. אפילו לכתוב קל יותר כשהבית נקי, וכשהבלגאן לא מאיים להתמוטט על המחשב ועל המוח. אלא שאני לא מצליחה לייחס לכל אלה חשיבות עצומה כמו שרובין עושה. גם את המטלות האחרות שהיא לקחה על עצמה, בתחום הזוגיות (לדעת לריב, להפסיק לנדנד, לא להטיל את הבעיות על הזולת), בתחום העבודה (ליהנות גם מכישלון, לעבוד בחוכמה) ובתחום הפנאי ( לגלות מקורות הנאה נוספים) נראות לי בהחלט ראויות, אבל האם באמת מספיק להחליט ולעשות? את רוב העצות האלה אני מוצאת קשות מאוד ליישום. אני, למשל, מוהגת לנג'ס לבן זוגי כשאנחנו מתכוננים לצאת מהבית, כדי שלא לאחר. כשניסיתי לשתוק, מצאתי שאני מתפרצת עליו שעה לאחר מכן, לכאורה בלי שום סיבה. בעוד שלא הייתה לי שום בעיה עם עצות כמו "להשתטות לפעמים" (עשרות לקוחות אומללים בשופרסל עדיין מנסים להתאושש ממראה האישה הדוחפת את עגלתה אגב צעדי ריקוד ושרה בעודה ממשמשת תפודים) "לכתוב בלוג" (https://thedaphna.wordpress.com)  או "לרכוש שלושה חברים חדשים" (במקצוע שלנו זה קל יחסית) – הניסיון ליישם המלצות כמו "לא לרכל" או "לוותר על משהו" עלו לי בדם יזע ודמעות.  ולא שלא ניסיתי, אלא שהחביבות והשלווה הסטואית שניסיתי לדגמן החזיקה מעמד בערך שבוע, ונדמה לי שאפילו הפחידה למוות חלק מחברותיי הקרובות. אחת מהן, שסיפרתי לה שאני מנסה על עצמי את פרויקט האושר, אמרה לי (אחרי עיון בספר): "אל תהיי מצחיקה. את לא צריכה להיות נחמדה, מספיק שהארון שלך יהיה מסודר".

 

מפרק אחד בספר של רובין התכוונתי מראש להתעלם. היא ממליצה בו לקרוא ספרי זיכרונות של אנשים שחוו אסונות. הרעיון הוא לבחון את החיים שלך מול אפשרויות גרועות יותר, וכך לחוש אסירת תודה על כל הטוב שנפל בחלקך. אלא שבניגוד לרובין, שספרים על מוות ומחלות קשות ואסונות ממלאים אותה תחושה שחייה קלים וצרותיה אפסיות, והיא אפילו מצליחה לחפש ולמצוא בהם חכמת חיים, אני, הנוירוטית בהרבה, ביליתי את כל חיי הבוגרים בהתחמקויות מחומר קריאה כזה. מאז "פוליאנה" שקראתי בגיל שבע, אני יודעת שצרות של אחרים מעוררות בי חרדות עמוקות. ממש כמו שדיבור על כינים גורם לי אינסטינקטיבית לגרד את הראש, כך תיאורי זוועה ממלאים אותי ציפייה לאסון מתרגש. אז לא קראתי, אבל בחודש שנשבעתי להקדיש להשגת האושר, אי אפשר היה להתעלם מסיפורים כאלה שגדשו את החדשות בצפיפות גבוהה במיוחד: טבח של משפחה בשטחים, רעידת אדמה, צונאמי ודליפה גרעינית ביפן, מהומות ברחבי העולם הערבי, טילים על דרום הארץ, לצד הידיעות השיגרתיות על מעשי אונס ורצח ותקיפות ומחלות חשוכות מרפא. יכול להיות שבמנהטן הייאוש היה נעשה לי קצת יותר נוח. בתל אביב הוא לא סייע לי להיות מאושרת מתמיד.

רובין הכתירה את עצמה בסוף הספר כתלמידה מצטיינת. ואני? בתעודה של סוף חודש הניסוי הזה ראוי היה שייכתב "התלמידה משתדלת, אבל עדיין לא מממשת לגמרי את הפוטנציאל שלה".

רחוק מתקינות פוליטית ומפמיניזם עדכני (אבל מצחיק!)

צילום: גל חרמוני

עשרים או שלושים עמודים לתוך "בניגוד להוראות היצרן" מצאתי את עצמי מחייכת ומדמיינת שיחות עתידות שאנהל עם גיבורת הרומאן, ליאנה רוט. זה היה מפתיע, כי מדובר בטיפוסה שאני ממש לא מאחלת לעצמי כחברה. היא נוירוטית – שלא לומר נרקסיטית – היא נוטה להתפרצויות, וטיפות חמלה בודדות נסחטות ממנה רק במצבים קיצוניים. ולמרות זאת מדובר באישה מצחיקה, שאחדות משריטותיה המרובות מלאות חן. כעורכת לשונית היא רגישה במיוחד לשפה העברית ולכן מצד אחד היא נתקפת עוויתות כשהיא שומעת שיבושי לשון נפוצים, אבל מצד שני המונולוג שלה – הלא הוא הספר – בנוי כולו משפה מפתיעה, חריפה, קצבית, דחוסה ובעיקר מצחיקה מאוד.

השפה הזו, וגם האומץ של עידית אלנתן לגלוש למחוזות רחוקים מאוד מתקינות פוליטית ופמיניזם עדכני, מונעים מ"בניגוד להוראות היצרן" (זמורה ביתן) להיות עוד רומאן ביכורים קלאסי העוסק בסצנת הדייטים הבלתי אפשרית של רווקה תל אביבית בת שלושים ומשהו. אלנתן מיקמה את הגיבורה שלה ביפו, בדירה קטנה, ברחוב שיש בו בעיקר הומלסים, ריח שתן וחתולים עזובים, והקיפה אותה במגוון גורמים עוינים: זוג שכנים ערבים שעושים סקס קולני ומשתלטים לה על מתלה הכביסה, גור חתולים שמתעקש להירדם במיטתה, גברים צעירים שלא מעוניינים להתחתן איתה, חסר בית ששוכב הלום אלכוהול בחדר המדרגות שלה ומהומות בין ערבים ליהודים. וכולם מטרידים אותה באותה מידה.

אלנתן עצמה בת 41, חיה ביפו, מתפרנסת מעריכה ולא הייתה מתנגדת למצוא חתן. אלא שבניגוד לגיבורת הרומאן שלה, נדמה לי שמדובר במישהי שיכולה לשאת בשלווה את התואר "מבוגר אחראי". מאז הגיעה לעיר הגדולה (מפתח תקווה) היא עסקה שנים בכתיבה ועריכה של מגזיני תיירות וטבע, שימשה עורכת בכירה במהדורה העברית של הנשיונל ג'יאוגרפיק, סיימה תואר שני בלימודים קוגניטיביים של השפה, ערכה ספרים וכיום היא מנהלת תוכן במיזם אינטרנט חדש בתחום התיירות שיעלה לרשת בקרוב. והיא גם כותבת. מלבד הספר, היא כתבה גם שני תסריטים והספר הבא שלה מאיים לפרוץ החוצה בקרוב.

כדי לכתוב היא גם עזבה את העבודה (ב"מאקו") למרות שהיא מעידה על עצמה שהיא אישה שחשוב לה לקום בבוקר וללכת לעבודה. "החלטתי להתמסר לכתיבה וזהו, שיצא לי מזה משהו טוב", אומרת אלנתן. "כתבתי שני תסריטים, האחד קומדיית דייטים מדליקה והשני דרמה, היו מפיקים שהתלהבו ונורא רצו את זה, אבל לא יצא מזה כלום. למדתי שזו תעשייה נוראית ואיומה, ונשבעתי שלעולם לא, לעולם לא. את יודעת מה? אסור להגיד לעולם לא".

לא ידעת שבארץ נורא קשה להתפרנס מכתיבה?

"זה משגע אותי. את מקבלת מחמאות על הכתיבה שלך, את מוסרת תסריט שמתלהבים ממנו, אז איך זה יכול להיות שלא יוצא מזה משהו. בינתיים קיבלתי הצעה לערוך בזמורה ביתן את ספרי ההעשרה לילדים שלהם, שזו נחשבת עבודה קשה אבל אני מאוד אוהבת את הדברים האלה, ופעם ראשונה בחיים עבדתי מהבית ואפילו נהנתי מזה. עברתי ליפו, הייתי באופוריה. קשה לתאר כמה התאהבתי במקום הזה".

זה לא עולה מהספר. יפו שאת מתארת היא מקום קשה ומכוער…

"נכון, זו ממש כפיות טובה מצדי. אני כל כך אוהבת את יפו. בשבילי לגור במרחק כזה מהים, זה נס שקשה לתאר. כשהייתי קטנה הדרך לים מפתח תקווה הייתה בעיני סיוט ותמיד קינאתי במי שגר במרחק הליכה יכול פשוט לרדת מהבית לים. מיום שעברתי לגור פה אני כל יום הולכת לים, צועדת שעות לאורך הטיילת, שוחה בים. זה נפלא. אני נורא אוהבת להכיר את האזור שבו אני חיה, ובראש אני מחלקת את יפו לצד המערבי, שהוא גן עדן, ולצד המזרחי שהוא הגיהנום. התאים לי יותר למקם את ליאנה בגיהנום. לא מתאים לה להתחבר למקום נהדר, היא רואה רק את הדברים השליליים בכל מקום".

אלנתן הגיעה ליפו אחרי שבע שנים בבית יהושע, מושב שבו התגוררה עם מי שהיה בעלה. נישואים קצרים, אחרי חברות ארוכה, "התחתנו כדי להתגרש", כהגדרתה. "לפני שנתיים וחצי, כשהפסקתי לעבוד בתל אביב, היה לי פתאום חשוב נורא לחזור אליה, כי הנתק האמיתי העיר נראה לי בלתי נסבל. המחירים היו בשמים, אז החלטתי לפתוח את הראש ולחשב על פלורנטין והשכונות בדרום. ראיתי מודעה על דירה נורא קטנה ביפו. התלבטתי ובעל הבית אמר לי 'לכי לים ותחזרי'. הלכתי, התלהבתי, וחתמתי. "

יפו השתנתה פראית מאז שהגעת אליה…

"אין מה להשוות. כשהגעתי לכאן, בערב הראשון שישנתי פה באה אלי חברה ושתינו הלכנו ברחוב שלי בלילה והיו שם כל ההומלסים שהשתינו בפתחי הבתים ואמרתי לעצמי 'אלוהים, מה עשיתי'. אבל לא באמת פחדתי, כי ישר התחברתי למקום. האנשים מעניינים והרחובות מדהימים. את הולכת ושומעת דברים שלא שמעת בחיים. בפעם הראשונה שהבנתי כמה אנחנו דפוקים שאנחנו לא יודעים ערבית. בניגוד לגיבורה שלי אני אוהבת לתקשר עם בני אדם, וביפו אני פשוט מתמוגגת".

מה שמביא אותנו לנקודה כאובה. לגיבורה שלך אין בכלל חברות. היתכן?

"זה הקטע שבו ליאנה ואני הכי שונות. היא יודעת להרחיק מעצמה את כל האנשים, ולי יש המון אנשים. בחוויה שלי אני אדם אהוב, ויש לי תרבות שימור חברים. אני יכולה להעביר בזה קורסים. הסוד הוא לא לצפות ליותר מדי במערכות יחסים ולא להתאכזב. אני נותנת לחברות שלי את הזכות להתנהג כמו שהן רוצות".

ואת יודעת להתנהג ככה גם עם בני זוג?

"הלוואי וידעתי. זה היה הופך את החיים להרבה יותר פשוטים. אני כל הזמן בחיפוש אחרי האהבה הזו שמרגישים בה הכול, וכשזה קורה אני מתמסרת עד כלות, כמו בסרטים וכמו בספרים. אני אפילו לא יכולה לחשוב על זה שאולי זה לא יהיה לכל החיים. זה לא קרה לי הרבה, אבל זה קרה ואני בטוחה שזה עוד יקרה".

הספר שלך מתחיל כספר דייטים קלאסי, אבל תופס תפנית פרועה לגמרי

"התחלתי לכתוב אותו אחרי שהחלטתי לגנוז את התסריטים, ובאופן טבעי חשבתי לכתוב על דייטים ושזה יהיה ספר נורא מצחיק אבל תהליך הכתיבה הוציא ממני גם הרבה דברים נורא כואבים. זה הפתיע גם אותי. העובדה שעדיין יש בספר הרבה הומור, נובעת מכך שאותי פשוט משעמם לכתוב אם אני לא משעשעת לפחות את עצמי".

הגיבורה שלך קרובה אליך באיזה אופן?

"אני מכירה את המצבים שבהם היא חיה. את העבודה מהבית, את החיפוש אחרי האהבה. בואי נגיד שהיא אני, כשאני מאוד מאוד עצבנית. אם אני נכנסת למכונית ויש פקק, אני ישר שומעת את ליאנה בראש שלי. היא מנהלת את החיים שלה כל הזמן בעצבים האלה ובביקורתיות הארסית הזאת, היא לא מפחדת מכלום, אומרת מה שבראש שלה, לא חושבת לרגע צעד קדימה. היא רואה את הכל דרך הצרכים שלה, אפילו את הסכסוך הערבי יהודי. כל מה שקורה לה קורה בהתפרצויות ולכן היא גם מסתבכת בדברים שאי אפשר היה לתאר שיקרו."

 יש לך רגישויות כמו שלה לעברית?

"כן, ומאחר שאני עובדת עכשיו עם המון אנשים צעירים, אני מבינה כמה העברית שלי כבר לא קיימת. מצד אחד אני מתרגזת כל הזמן, מצד שני, אני יודעת שאני נשמעת מיושנת כמו המורות של פעם, שכבר יצאו מהאופנה. לפעמים אני אומרת לעצמי אלוהים ישמור, מה יהיה עם השפה, אבל אני גם נהנית, כי אני נורא אוהבת סלנג ושפת דיבור. רציתי לעשות בזה את הדוקטורט שלי, שמעולם לא היה לי זמן להשלים".

בלי להסתכן בספוילר, אפשר לציין שיש לספר סוף דרמטי. בעיניך זה סוף טוב או רע?

"כשכתבתי חשבתי שמדובר בסוף מר ועצוב, אבל אני מוקפת באנשים אופטימיים שחושבים שמדובר בסוף טוב. זה גרם לי לחשוב שאולי זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לליאנה, ושמעכשיו היא תיקח הרבה יותר אחריות על החיים שלה. היו לה שלושה שבועות מטורפים לגמרי, שבהם היא הייתה במצב נפשי מעורער לגמרי, אבל נדמה לי שהיא תפיק הרבה לקחים ואני בטוחה שהיא תשתפר."

בלי פשרות, בלי ממוצעים

 

 

 

 

"מרתון" הוא ספר קצר ומפתיע. בפחות מ-130 עמודים עורכת בו זהר פרידמן מסע מורכב, מפרך ומפותל לא פחות מאלה שעוברים אצני מרתון אמיתיים כשגופם מטלטל לאורך 42 קילומטרים. אלא שפרידמן, וגם הגיבורה שלה, עוברות את רוב הדרך הזו בתוך עצמן, בניסיון לפענח את הדחף הפנימי לרוץ, להתמודד עם מגבלות ולנצל יכולות ובעיקר לצאת מתבניות ולמצוא את הנתיב שבאמת מתאים להן. ההפתעה היא שהן מצליחות. שתיהן. הגיבורה שבסיפור, ופרידמן, שכתבה נובלה יפה, סוחפת, מצחיקה, מתוחכמת וגם נוגעת ללב.

 

למרות שאנשי השיווק של "מרתון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד") כינו אותו "רומן רוחני", לא מדובר בספר ניו אייג'י פטפטני, אלא בסיפור מהודק ונקי מקלישאות. פרידמן כותבת בלשון מרוכזת, מצמצמת משפטים ואירועים כאילו שהיא מכינה ציר למרק משובח. הגיבורה שלה, נערה מעיירה קטנה שמפתחת לעצמה שיטת אימון ייחודית ומקדישה את כל כולה לכיבוש היעד: להיות אצנית המרתון המהירה בכל הזמנים מכונה אטלנטה, על שמה של התינוקת הנטושה מן המיתולוגיה היוונית, שהפכה לציידת נודעת ואצנית בלתי מנוצחת. היא מוצאת איך ומתי להתאמן בעיירה הצפופה והחטטנית שבה היא גדלה, היא אוזרת אומץ לנדוד בעולם כדי למצוא לעצמה תנאי אימון נוחים יותר, היא מקדישה את עצמה ללימודים בכל תחום, אפילו רפואה, כדי לחדד את חושיה ולשפר את ההבנה של כל תהלך פיזיולוגי ונפשי הקשור לריצה, ואפילו רותמת את מערכת היחסים הרומנטית של חייה לאותה מטרה. ובתוך כל זה, היא מתקשה לזוז. להתחרות, להוציא לפועל את כל הפוטנציאל האדיר הזה שנצבר בתוכה.

 

לא מפתיע, לכן, לגלות שפרידמן מעולם לא הייתה אצנית, ולא חלמה לנצח במרתון. המטאפורה התאימה לה: התנועה, השיתוק, יחסיות הזמן, המרחק, התהייה על כוחות הגוף מול אלה של הנפש, והמחיר שנדרשת אישה לשלם כדי להיות מי שהיא באמת רוצה להיות. פרידמן, בת 42, מכירה את כל אלה מסיפור חייה שלה, המורכב והמפתיע לא פחות מהנובלה המוצלחת שכתבה.

 

צילום: דן בללטי

נקודת הזינוק של פרידמן (וסליחה על השימוש במטפורה הכה צפויה) הייתה בירושלים. היא נולדה למשפחה דתית לאומית, בגיל 14 עזבה את הדת, למדה רפואה באוניברסיטה העברית אבל העדיפה לסיים תואר במשפטים, נישאה למוזיקאי ונדדה עמו בחצי תבל ובסופו של מסלול ארוך ורב תהפוכות, התמקמה בכפר שמריהו, שם היא מתגוררת עם שני ילדיה (גייל בת 8, ואיתמר בן שנתיים), בעוד בן זוגה חולק את זמנו בין הארץ לאירופה. הניסיון לדחוס את כל זה לתוך ראיון ספרותי אחד חייב את שתינו לשיחה תזזיתית, שחלקים נבחרים ממנה יובאו להלן.

 

פרידמן היא האמצעית מבין שלושה אחים. אחיה המבוגר ממנה בשנה הוא אוטיסט, והקשר העמוק עמו הוא אחת הסיבות לכך שחזרה ארצה למרות שהיא מעידה שכל עוד חיה בחו"ל היה לה קל יותר להקדיש את עצמה לכתיבה. לפני "מרתון" היא פרסמה שירים בכתבי עת וגם ספר אחד ("מזוודות ואנשים", 1998), אבל רק בשלב מאוחר יחסית העזה לרצות וגם להגשים את ההתמסרות הזו ליצירה. הספר שלה מתאר במידה רבה תהליך דומה לזה שהיא עברה "העולם שלו הוא אמנם עולם הריצה", היא מסבירה. "אבל הוא עוסק באישה שלא רצה, שגם לה לוקח המון זמן להתגבש, שיש בתוכה זירת התגוששות בין שני ניגודים,תבונה ופעילות, תכנון ומעשה, והיא מנסה לעשות את שני הדברים יחד:לחשוב מחשבות פילוסופיות עמוקות תוך כדי ריצה".

 

נדמה לי שהרבה רצים למרחקים ארוכים מדווחים בדיוק על מצב כזה

"זה מאוד הפתיע אותי כשהתחלתי לתחקר את העולם הזה של רצי המרתון. תהליך הגיבוש של הספר ארך לפחות שנתיים, ונולד מתוך סיפורים קודמים שכתבתי וגנזתי. כשהבנתי שאטלנטה היא הדמות שמעניינת אותי מבחינה פסיכולוגית, ושהיא תכתב בגוף ראשון, התחלתי לחפש ידע על העולם הזה, שקודם לא הכרתי. אומרים שיש היום 10 מיליון איש שרצים מרתון בעולם, אז גם אם רק 10% מהם מדברים או כותבים על זה, את יכולה לתאר לעצמך כמה הרבה חומר אפשר לאסוף. הופתעתי מאוד לגלות עד כמה היכולת המנטלית חשובה בעולם הספורט ובעיקר בריצה. יש רצי מרתון שמנהלים טבלאות מצב רוח, שהם ממלאים בכול בוקר והם עוקבים באדיקות אחרי מה שקורה להם, כי זה אירוע קשה ואולי הכי אינדיבידואליסטי שיש, ואדם צריך לדעת איך להעסיק את עצמו תוך כדי".

 

גיבורת הספר גדלה, כאמור, בעיירה קטנה ונידחת. פרידמן, שגדלה בירושלים של שנות השמונים מדווחת על תחושה דומה. "בגיל 20 כשהכרתי את בן זוגי לחיים סימון בללטי, היה לנו ברור שהדבר הראשון שצריך לעשות זה לעזוב את ירושלים. רצינו ניו יורק, אבל לא יכולנו לעמוד בזה כלכלית אז עברנו לתל אביב. זה היה מעבר גדול ודרמטי יותר מכל המעברים שבאו אחריו. "

 

בגיל 14 עזבת את הדת, בעודך גרה בבית. זה מעבר לא פשוט

"זה היה צעד שהיה ברור לי שאעשה מרגע שעמדתי על דעתי. זה לא היה קל, אבל זה היה כל כך מזמן . אני קוראת לזה "העת העתיקה של חיי". תמיד אהבתי לקרוא, ומאחר שלא היו לי הרבה ספרי ילדים קראתי מגיל צעיר מאוד את הסופרים היהודיים, עגנון, י.ל. פרץ. בגיל 9 התגלגל לידי ממש בגניבה ספר המיתולוגיה של אדית המילטון. חברה של אימא שלי נתנה לי אותו ומעולם לא ביקשה אותו בחזרה, ושם פתאום מצאתי לעצמי מיתולוגיה חלופית, מקום שמשך אותי אליו בסערה. במובן מסוים אז התייוונתי. מאז, אגב, אני משאילה לאנשים ספרים ואם הם לא מחזירים אני לא מבקשת בחזרה אלא קונה מחדש, כי אני רואה בזה סוג של חסד, של לתת למישהו משהו טוב שחוויתי".

 

אחרי שהכריזה ברבים שהיא כבר לא דתייה, פרידמן סירבה להמשיך ללמוד בבית ספר דתי. "הרגשתי שגם מבחינת רמת הלימודים שם, לא ממש רוצים לתת לבנות השכלה, כי הן צריכות להגיע לגיל 18 ולהתארס. הרגשתי שאני צריכה ללכת משם כדי להגיע למקום שבו אני רוצה להיות. הגעתי לתיכון חילוני, אבל באמצע עוד הייתה אפיזודה משונה- חודש בפנימייה צבאית בחיפה… זה מה שקורה כשמנסים למצוא פשרות ולעשות ממוצעים. "

 

פרידמן שירתה כמדריכת חובשים בצה"ל והמשיכה ללימודי רפואה. היעד הזה, בית הספר לרפואה, הציל אותה – לדבריה – מתקופה לא קלה בתיכון, הכריח אותה להתמקד ולהגיע להישגים בלימודים, במקום לתכנן איך לעזוב את הבית בגיל 16 ולנדוד בעולם. אחרי שנה עברה ללמוד משפטים ואפילו עבדה כעורכת דין, וברקע זימזמה כל הזמן השאיפה לכתוב. קודם סיפורים קצרים, אחר כך שירה ואז, אחרי דרך ארוכה מאוד, בחזרה לפרוזה. "היו לי כל מיני רעיונות איך סופרת צריכה לבנות את עצמה. היה לי ברור שזה לא דרך לימודי ספרות, אלא דרך החיים, דרך חוויות".

 

כשהייתה בת 20 התרחשו שני אירועים דרמטיים נוספים בחייה: היא הראתה יצירות שכתבה לאהרון אפלפלד שהתלהב ועודד אותה להמשיך לכתוב, והיא פגשה את בן זוגה,מוזיקאי ג'אז, שהחיבור עימו, היא אומרת, היה מיידי ועוצמתי. הם עברו להתגורר בברלין. בללטי ניגן עם להקתו ברחבי אירופה, ויחד עבדו במכירת כובעים. הם גרו בדירת מרתף קפואה ברובע קרויצברג הבוהמי, ומשכימה קום כדי להתקשר לארץ לכתבי עת שבהם פורסמו שיריה. מברלין הובילה אותם הקריירה המוזיקלית שלו לז'נבה "שם היה לי חדר עם חלון לאגם וכלב לברדור שישב על הספסל ושנינו היינו הוגים ומסתכלים במים, ואני כתבתי מחזור שירים נוסף. "

 

למרות שהיא אומרת שהיה בה צד שאהב את המעברים החדים האלה ואת איסוף החוויות, היא חזרה ארצה כדי לעשות סטז' ולנסות לבנות קריירה כעורכת דין והוא נשאר שם והחל לבנות את עצמו כאיש עסקים. מאחר שחיו בשתי יבשות, דואר אלקטרוני טרם היה והטלפונים יקרים מאוד – הם התכתבו בפקס. התוצאה: אסופה של כאלף פקסים רומנטיים שפיצו על שנה שלמה של פרידה. "

 

לא קשה לקיים זוגיות מרחוק?

"היה לנו חשוב שכל אחד יצליח לעשות את הדברים שלו, וקיווינו שבסופו של דבר נמצא פתרון".

 

הפתרון הזה כלל עוד תקופה של משותפת בלונדון, מגורים בפריז, שם הם ניהלו ביחד מלון דירות, ההבנה שלה שהיא צריכה להתמסר לכתיבה, ובסופו של דבר חזרה שלה ארצה, ודילוגים שלו מפה לשם, או כפי שהיא מנסחת זאת "היום המרחקים התקצרו מאוד".

 

משום שפרידמן מדברת על כל התהפוכות האלה בסוג של שלווה בטוחה מאוד בעצמה, מפתה מאוד לחפש בה את המרכיבים הנפשיים של גיבורת "מרתון". עליה היא אומרת שכשקשיי החיים, ההתלבטויות והמכשולים שבהם נתקלה איימו לסגור עליה, היא הבינה שאת הכוחות המנטאליים שלה איש לא יכול לקחת ממנה. בימים אלה היא עסוקה כבר בכתיבת ספרה הבא. מנסה לתמרן בין התקופות שבהם הכתיבה מפריעה לחיים לאלה שבהן החיים מפריעים לכתיבה, כהגדרתה. "מה שהתחיל בתוכה כסוג של בריחה או הימלטות", היא אומרת ספק על אטלנטה וספק על עצמה, "הפך לכוח שמריץ אותה קדימה, ועוזר לה להתגבר על פחדים ולהאמין שהיא יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה".

 

גם אל-הורות היא אופציה

 

הבחירה בחיים בלי ילדים נחשבת, עדיין, בארץ, לבחירה  חתרנית. זה במקרה הטוב, כשנשים (וגברים) המעדיפים את אורח החיים הזה לא מתויגים כסוטים, פגומים, אגואיסטים או סתם נכים רגשית. למה החברה שלנו מייצרת כל כך הרבה לחצים (וכל כך מעט מחשבה) בכל מה שנוגע להורות או אל-הורות? ומתי תחזור האופציה הזו להיות בחירה אישית?

אורנה דונת. צילום: תמי אבן

דווקא אליזבט גילברט, מחברת רב המכר הבינלאומי "לאכול, להתפלל, לאהוב" סיכמה את זה יפה: "יש נשים שנולדו להיות אימהות, אחרות צריכות להיות דודות ויש נשים שלא צריכות להיות בסביבת ילדים בכלל. כל אחת צריכה להודות בכנות לאיזו קבוצה היא משתייכת, כי אחרת זו יכולה להיות טרגדיה נוראית". אורנה דונת, שראיינה עשרות (א)נשים שבחרו לא ללדת ילדים הגיעה למסקנות דומות. המחקר שלה, היא אומרת, התמקד בבחירה שאינה שגרתית בארץ, לחיות ללא ילדים, אבל למעשה הוא עוסק גם בהורות. הוא מציב מעליה סימן שאלה גדול, ומאתגר את האמונות והמיתוסים הכי מקודשים בחברה הישראלית. דונת אינה מנסה לשכנע לא ללדת, רק לעודד בחירה חופשית.

 

"ממני והלאה" (ידיעות ספרים) הוא סיכום המחקר של דונת לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הוא נולד מתוך הבחירה האישית שלה שלא ללדת, אבל נכתב בפרספקטיבה רחבה בהרבה. דונת ראיינה גברים ונשים, סטרייטים, שגדלו במסלול הכי שיגרתי ומקובל, וסביבתם (ולעתים קרובות גם הם עצמם) ציפתה שיקימו משפחה ויעמידו צאצאים. באמצעות הראיונות האלה, ומעקב אחר פורום אינטרנטי של נשים שאינן מעוניינות לגדל ילדים, היא בודקת את הגורמים שהצמיחו את האמביוולנטיות כלפי הולדת ילדים, את התעמולה בעד, את הציפיות העצומות לאושר וסיפוק ומימוש עצמי באמצעות הורות ואת ההתפכחות שלעתים מגיעה יחד אתה וסיבות רבות נוספות לבחירה במה שהיא מכנה "אלהורות".

 

את מרואייניה היא בכל רחבי הארץ,לא רק בלב תל אביב. רבים מהם סיפרו לה שכשסיפרו למשפחה וחברים על ההחלטה לא ללדת ילדים, הרגישו כאילו שהם יוצאים מהארון. הם נתקלו בעוינות, רחמים, זלזול, יש מי שראה בהם חולי נפש, סוטים, פגומים וגם מי שנתקלו באמירה "תחיו איך שבחרתם אבל למה לעשות מזה רעש?". הספר שלה הוא בעיניה עוד צעד שנותן לגיטימציה לבחירה שלא ללדת, ומאפשר לדבר עליה בגלוי. "יש אנשים שהבחירה באלהורות לא חשפה אותם ללחצים כבדים, אבל הם לא הרוב. עדיין יש צורך גדול לדבר על הנושא,להציף אותו, להשמיע את הקול שמשך הרבה שנים בכלל לא נשמע בחברה הישראלית."

 

דונת היא בת 34, גדלה ברמת השרון ומתגוררת בתל אביב. יש לה אחות אחת ושתי אחייניות, והיא עצמה חולקת את חייה עם בן זוג, אדריכל במקצועו, שכמוה, אינו מעוניין בילדים. "אני זוכרת את עצמי בגיל 16 משוחחת עם חברות על הולדת ילדים ויודעת בוודאות שזה לא משהו שאני רוצה.  הן דיברו על חלום שאני הרגשתי כלפיו זרות. זה מאוחר יחסית. אני מכירה אנשים שהידיעה הזו ליוותה אותם מגיל הרבה יותר צעיר. "

זה מפתיע. האפשרות לא להיות הורים לא כל כך דוברה כשגדלת פה. בספרות, בקולנוע, אדם בלי ילדים נתפש תמיד כדמות טראגית

"אנשים ללא ילדים מצוירים ברוב המקומות כעריריים, בודדים, עצובים, משוגעים. כנערה לא חשבתי על זה. לא ידעתי שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני, לא חשבתי מה הסטריאוטיפ, דיברתי מהבטן, מתוך ידיעה פנימית עמוקה".

ובמשך השנים לא הרגשת לחץ מבחוץ ללדת ילדים?

"היו דיבורים, אבל לא לחצים ששיבשו את הדימוי העצמי שלי או את אורחות חיי. הרבה אנשים במחקר שלי מתארים לחצים דורסניים, הצקות בלתי נפסקות. חלק אפילו ניתקו את הקשר עם המשפחה כי לא יכלו לעמוד בזה. היו אחרים, בעיקר נשים, שהמשפחה איימה לנשל אותן אם לא ילדו ילדים, שספגו אמירות פוגעניות ומעליבות נורא, ויש כאלה שהמשפחה שלהם מפעילה לחץ פשוט מדאגה, מחשש שיהיו בודדים".

 

ההחלטה הזו לא הקשתה עליך ליצור זוגיות?

"הנושא הזה עלה אצלי בשיחות די מוקדם, ותמיד הנחתי הכול על השולחן. בכל מפגש חדש עם גבר הדיבור הוביל לשם די מהר. היו כאלה שהסתקרנו, שחקרו אותי לגבי הבחירה הזו, אבל אף אחד לא נרתע, הזמין חשבון וטס החוצה לברוח מהמוזרה הזו שיושבת איתו".

 

אני מניחה שרוב חברותיך בחרו כן ללדת

"לרוב מוחץ יש ילדים. הן עשו בחירה אחרת בחיים שלהן, אבל אנחנו נפגשות ומדברות ומערכת היחסים שלהן עם הילדים מעניינת אותי מאוד. כל הנושא המשפחתי מרתק אותי, כי זה המקום שמעצב וקובע מי אנחנו, ומעניין אותי מאוד לבדוק את המיתוסים שקשורים במשפחה, ואיך הם עומדים מול המציאות שבה יש הורים נוטשים והורים מתעללים, ואנשים שילדיהם לא נמצאים בקשר איתם".

 

לכאורה מצפים מאישה שלא רוצה להיות אימא, שתשנא ילדים

"אני לא שונאת ילדים ויש אפילו ילדים, כמו הבנות של אחותי, שאני מאוד אוהבת. אחד הסטריאוטיפים הכי מקוממים אומר שמי שלא רוצה להיות אם אין לה את סט התכונות ההומאניות, ההקשבה, ההכלה, האמפטיה. זה בדיוק להפך. יש הרבה נשים שיש להן את כל היכולות האלה, ודווקא בגלל שהן מבינות מה זה תובע, הן לא רוצות ילד, אבל הן יכולות להיות אימהיות מאוד כלפי אנשים אחרים, כלפי הסטודנטים שלהן, כלפי ילדים של אחרים, כלפי בעלי חיים.  בהרבה מקרים הבחירה לא לגדל ילד לא קשורה לחיבה לילדים. היא קשורה לרצון לחיות חיים אחרים, בלי לקחת אחריות על אדם אחר, רצון לחופש, חרדה מהעולם הזה ואי רצון להביא לתוכו עוד אדם".

 

הרבה נשים שאינן אימהות מרגישות שמטילים ספק בנשיות שלהן

"בארץ מקובל לראות במי שלא גידלה ילדים מישהי שלא מימשה את נשיותה, שיש לה חיים ריקים, שהיא לא מתבגרת, אגואיסטית ואפילו חולת נפש. התפישות האלה כל כך חזקות שנשים רבות מפנימות אותן. אלה שבוחרות לא ללדת משלמות את מחיר הדימוי הזה. הן עושות את זה מתוך מודעות לכך שאלה החיים שהן מעדיפות לחיות – יש להן לעתים קרובות חיים מלאים מאוד, הן לוקחות אחריות בתחומים אחרים לגמרי, הן בוחרות את מה שבאמת מתאים להן ויכול להיות שהתדמית שלהן תשתנה אם נדבר על זה יותר ויותר".

 

בארץ התגובות לבחירה הזו קשות יותר מבאירופה

"כן, אנחנו בסוג של פיגור אחרי אירופה, כמו בהרבה נושאים אחרים. יש בטח מי שיתפלצו לשמוע שאני חושבת שהתפיסה שרואה בחיים בלי ילדים סגנון חיים לגיטימי תגיע גם לכאן בעתיד… ההיסטוריה שלנו ספוגה פחד מחידלון, הילדים מסמלים את הנצח, את המשך המסורת. החברה הייתה רוצה שנראה ילדים רק כמקור אושר ענק. אנשים עדיין מתקשים להודות שיש מורכבות בגידול ילדים, רגשות מעורבים, שלפעמים זה קשה מאוד ומסתכל ולפעמים זה לא מגשים את כל הציפיות שנתלו בזה. הרבה שנים צבעו את הנושא הזה בוורוד בלבד, ורק בשנים האחרונות יש כותבות שצובעות את ההורות בקשת של צבעים ומדברות גם על המחירים שהאימהות גובה מהן".

 

אני מניחה שיש לא מעט נשים שלא רצו ילדים ובכל זאת ילדו אותם,כדי להתיישר בהתאם לנורמות

"יש הרבה כאלה, וגם הרבה שפשוט לא חשבו על הנושא והלכו בתלם. מי שלא רצו ולא ילדו הן אלה שיש להן משאבים לשחות נגד הזרם. ברוב המקרים זו לא הייתה הכוונה. זו הייתה בחירה אישית, לא רצון למרוד, והן מצאו את עצמן בלית ברירה מתמודדות עם התגובות של החברה".

 

כי ההחלטה שלהן נתפשת כמעשה לא טבעי

"אי אפשר היום לדבר על טבעי ולא טבעי, כל נושא ההולדה והפריון הוא תלוי תרבות. מעורבות בו כל כך הרבה טכנולוגיה, אמצעי מניעה, שיבוט, הפריות מלאכותיות, שאיבת ביציות. אפילו התנהגות אימהית היא לא עניין משותף לכל התרבויות והיא מאוד תלויה בהיסטוריה".

 

בשנתיים האחרונות דונת שקועה במחקר הבא שלה. היא כותבת דוקטורט על הורים לילדים, המתחרטים על בחירתם ללדת. הטאבו שהיא מנסה לפרק שם גדול, נפיץ ומפחיד הרבה יותר. כשאני מבקשת אותה להעריך האם החברה הישראלית תוכל אי פעם בעתיד להתמודד עם הנושאים שהיא בודקת בלי מטעני הכעס, ההתנגדות וההתגוננות הנפוצים כל כך היום היא אומרת: אני מניחה שדברים לא ישתנו פה כל כך מהר. נישואים וילדים הם עדיין נושא מקודש כמעט, אבל ככל שיותר אנשים בוחרים אחרת ומדברים על זה, יש יותר סיכוי שתהיה לכל אחד התחושה שהוא יכול לבחור את מה שהוא באמת רוצה".

 

אמי וליאו עושים את זה באי-מייל

"טוב נגד רוח הצפון" הוא תופעה. הוא לא רומאן המכתבים הראשון וגם לא המשובח שבהם, אבל הוא עושה באי-מייל את מה שקודמיו עשו בהתפייטות ושירה (ויוני דואר). הקצב? המסתורין? משהו גרם למאות אלפי קוראים בכל העולם לחטוף אותו מהמדפים. ראיון עם המחבר – דניאל גלטאואר:

 

צילום: הרברט קורן

אם אמי וליאו, שני זרים שהגיעו לגמרי בטעות זה לתיבת המייל של האחר, יסקרנו אתכם, יש סיכוי שתקראו את "טוב נגד רוח הצפון" בשעה-שעתיים רצופות, ואולי אפילו תיאנחו בסוף, מנגבים קלות את העין מדמעה בלתי נראית. למרות שמו המוזר (התרגום מגרמנית חייב, כנראה, הסתרבלות מסוימת) מדובר בספר זליל, מהיר, מתוקתק ומתקתק, סנטימנטלי במידה. סוג של ספר-בנות אינטליגנטי שבעיבוד הקולנועי שלו (ואין ספק שיהיה כזה) אפשר היה ללהק, נגיד, את ג'וליה רוברטס מול, נגיד, ג'ונתן ריס מאיירס ולהעניק חלומות נעימים לצופים מכל המגדרים.

"טוב נגד רוח הצפון" הוא ספרו השלישי של דניאל גלטאואר, עיתונאי אוסטרי, אך הראשון שהפך לרב מכר בלא פחות מ – 33 מדינות והראשון שתורגם לעברית. המשכו – נו, ברור שיש לו המשך – "כל שבעת הגלים", עתיד לראות אור בשנה הבאה. ההמשך הזה נדרש משום שהספר הנוכחי מסתיים באניגמאטיות מסוימת. לא ברור מה עתידו של הקשר בין אמי וליאו, שהחל, כאמור, במקרה אך נמשך והעמיק למרות שעל פניו נדמה היה כי אין לו סיכוי להתחבר אי פעם למציאות החיים של השניים. גלטאואר חיבר רומן מכתבים קלאסי, שבו הדמויות מדברות לסירוגין, ומביאות בכל פעם נקודת מבט חדשה על אותם אירועים. אין פה פרוזה מרגשת, משום שהכתיבה קצרה, תמציתית ולרוב נעדרת ניואנסים, כמקובל בדואר האלקטרוני. מצד שני, גלטאואר לא חסך מקוראיו הפתעות והמסע שעורכים ביחד אמי (נשואה ומגדלת את ילדיו של בעלה) וליאו (אקדמאי רווק המנסה להתאושש מקשר שהתפרק) מצליח לשבות את הדמיון.

גלטאואר, בן 50, הוא עיתונאי אוסטרי. הוא נולד, גדל ומתגורר בווינה, אך מבלה חלקים גדולים מזמנו בבית הכפר שלו בוואלפירטל, אזור כפרי מבודד שאותו הוא מגדיר "גן עדן לכתיבה". הוא החל לכתוב בגיל צעיר מאוד, קודם שירי אהבה ואחר כך סיפורים קצרים. אחרי הלימודים (חינוך ותולדות האומנות) החל לעבוד כעיתונאי. הוא כתב בעיקר בתחומי החוק והמשפט וכן טור אישי הומוריסטי שפורסם בעמודו הראשון של היומון השמאלני הליבראלי "דר שטאנדרד". ספריו הקודמים זכו להצלחה בארצו, אך "טוב נגד רוח הצפון" עשה את ה"בום" שגלטאואר ייחל לו והמשכו, כך הוא מדווח, מצליח עוד יותר.

איך הוא מסביר את ההצלחה הזו? גלטאואר משוכנע שהוא פשוט קלע לרוח התקופה. סיפור האהבה בין אמי וליאו מתרחש בעולם וירטואלי, שבו השניים מפתחים קרבה גדולה ועם זאת נשארים מרוחקים, כמעט מנותקים זה מזה. השילוב הזה, הוא חושב, מוכר למרבית הקוראים לו, וגם אם לא, הרי לכולנו ישנו הרצון העז הזה למצוא נפש קרובה, ליצור קשר, וכמאמר השיר, לחוות מקרה שיקרה, אם אפשר, במקרה. הבחירה שלו בפורט הרזה והתמציתי הזה, המבוסס כולו על חילופי מיילים, הייתה – כך הוא אומר – כמעט מקרית. "חשבתי להתחיל את ההיכרות ביניהם במייל, בטעות, ואחר כך להמשיך לספר מה קורה להם בצורה של רומאן רגיל, סיפור. כתבתי כמה עמודים וגיליתי שאני ממש מתענג על הכתיבה הזו. לא רק שהיא לא מגבילה אותי, היא מושכת אותי, אז המשכתי לבנות את כל סיפור האהבה הזה באותה צורה. "

במהלך הקריאה נדמה היה לי שהגיבורים שלך מתבצרים בעולם הוירטואלי שלהם, כאילו שהם משוכנעים שמצאו שם, אצל הזר/ה בצד השני של המייל, משהו שהם חיפשו במציאות והם פוחדים שכל זה יעלם אם אי פעם יפגשו

"כשמנהלים רומן וירטואלי, באמת קשה מאוד לדעת אם המציאות תוכל להתחרות בו. זה תלוי בכל כך הרבה גורמים. בעיקר בכימיה שנוצרת בין שני אנשים, והעובדה שהם יודעים לכתוב יפה לא מבטיחה שום דבר מעבר לזה…"

הספר מבוסס על ניסיון אישי שלך? היו לך רומנים וריטואליים?

"לא, מעולם לא היה לי קשר דומה לזה שנוצר בין ליאו ואמי. יכול להיות שזה מפני שרוב החיים הייתי במערכות יחסים ולא חיפשתי מישהו אחר באינטרנט. כתיבת הדמויות שלהם אפשרה לי להתנסות בסיפור כזה, ואני יודע שזה יכול היה לקרות גם לי, זה לא משהו שאני פוסל מראש.  אנשים שאתה פוגש באינטרנט יכולים בקלות רבה לעורר את הסקרנות שלך באמצעות מילים,  אתה יכול להתקרב מאוד אבל גם לשמור על מרחק. "

נדמה שהשניים האלה מסוגלים להיות כל כך רומנטיים ולחשוב שהם מצאו נפש תאומה, דווקא בגלל שהם בכלל לא מכירים ואולי לעולם לא יכירו…

"גם אני חשבתי ככה, ולכן סיימתי את הספר כמו שסיימתי… אבל אז כתבתי את ספר ההמשך  – בלחץ הקוראים שלא השלימו עם האפשרות שליאו ואמי לא יפגשו לעולם – שאני מקווה שיגיע אליכם בישראל בקרוב מאוד, ושם הם מקבלים הזדמנות נוספת להתקרב ולהכיר אחד את השני, ולהוציא את הרגשות שלהם מהעולם הוירטואלי אל העולם האמיתי".

הקפדת שכל ההתכתבות ביניהם תהיה קצרה מאוד. מכתבי אהבה מסורתיים, בעיקר בספרות, היו תמיד ארוכים, מפותלים ומלאים משפטים שדורות אחר כך אהבו לצטט…

"מיילים זה משהו אחר לגמרי ממכתבים רגילים. הם מיציגים עולם יותר מודרני, פחות מסובך, יותר גמיש ויותר ספונטני. אפשר לשלוח ולקבל אותם ברווחי זמן גדולים, כמו שמקובל היה במכתבים, ואפשר לענות בתוך שניות, אפשר באלף מילים ואפשר בחמש. חילופי הרגשות פה הרבה יותר מהירים וישירים מאשר כשמישהו מנסח מכתב ושולח אותו. זאת לא חייבת להיות מגבלה, אגב, אם לסופר מתחשק הוא יכול לנסח גם מיילים מאוד פואטיים…"

רומנים כאלה, שמתחילים ברשת, לא עוברים אחרי חמש דקות לטלפון?

"את צודקת, אבל שתי הדמויות שלי היו מאוד סבלניות וזהירות. שניהם רצו להימנע מהאכזבה שתבוא אולי כשייפגשו. אפילו שיחת טלפון נראתה להם מסוכנת מדי. הם פחדו לאבד משהו שנולד בטעות, אבל נראה להם כבר מהתחלה חשוב מדי. ההתכתבות הזו במייל הייתה משהו שהם לא הצליחו לוותר עליו, ולא יכלו להסתדר בלעדיו. חשבתי שזה נכון להשאיר את זה ככה, כי רציתי לספר על הפנטזיות שיש לכל אחד מאיתנו, על האופן שבו כל אחד מדמיין את השני וזה לא תמיד קשור למה שמתקיים במציאות, ועל הדרך שזה מאפשר לנו לחצות גבולות ולממש את הרצונות שלנו. זה משהו שאנחנו עושים לעתים קרובות גם בקשרים שמתקיימים בעולם שמחוץ לרשת".

יש מי שסבור שרומנים וריטואלים כאלה יכולים דווקא לתרום לחיזוק של קשרים שיש לנו בעולם האמיתי. מה אתה חושב?

"שזה תלוי באישיות ובמצב. יש מי שזה משלים להם הרפתקאות, דמיון ופנטזיות שחסרות להם עם בן הזוג האמיתי שלהם, ויש כאלה שזה יטלטל את מערכת היחסים שלהם וישבור אותה. זה בוודאי מעלה הרבה שאלות. "

אתה גבר רומנטי?

"כמובן! ואני חושב שכל אחד נושא בתוכו את האפשרות להיות רומנטי. רבים, בעיקר גברים, לא רוצים לחשוף את הרגשות האלה שלהם. גם אני מסוגל להתכנס בעצמי ולא לחשוף בפומבי את הפן הרומנטי שלי, אבל אני בוכה בסרטים ואני מתרגש מאוד ממוזיקה ובכלל נוטה לרגשנות גדולה. תני לי סיפור רומנטי ואת יכולה להיות בטוחה שיהיו דמעות".

אז מתבקשת השאלה, האם אתה – כמו הגיבורים שלך – חושב שלכל אחד מאיתנו מיועד "האחד", או שאתה חושב שגם אהבות גדולות נגמרות עם הזמן והשגרה?

"אני לא חושב שיש דבר כזה, "האחד", אבל אני גם לא חושב שאהבה חייבת בהכרח להיגמר יום אחד. אנשים יכולים ללמוד להיות יחד למרות שהם משתנים עם השנים. אפשר לראות את השינויים האלה ואפילו להעריך אותם. ברור ששום דבר לא מרגש כמו ההתחלה, שיש בה המון תשוקה, אבל גם בשלבים מאוחרים יותר אפשר ליהנות עם מי שאוהבים".

This article was first published in the Laisha Literature Supplement, but you heard about it here first.

היא אכלה, התפללה, אהבה ועכשיו היא מתחתנת

 

אליזבט גילברט בסך הכול רצתה להימלט מחיים (ונישואים) שבהם הרגישה לכודה וקורסת. כמעט בלי כוונה היא הפכה להיות גורו של מאות אלפי נשים בכל העולם. הגעתי לשיחה איתה חמושה בכל הציניות החביבה עלי, וגיליתי אישה חריפה ומרתקת שאין ברירה אלא להציע לה חברות

אבא שלי, החוגג השנה 62 שנות נישואין לאימי, טבע פעם את האמרה המדויקת כל כך, לפיה "מי שנישא בשנית, סימן שלא ראוי היה להיות גרוש". לא ציטטתי אותו באוזניה של אליזבט גילברט בראיון הטלפוני שקיימנו, למרות שהיא, מצדה, הצחיקה אותי לעתים תכופות. גילברט, מחברת רב המכר המטאורי "לאכול, להתפלל, לאהוב" נמצאת בימים אלה בעיצומו של מסע לקידום מכירות ספרה החדש "להתחתן" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, תרגום: קטיה בנוביץ'), ספר המסכם את הדרך הארוכה והמתלבטת שעברה לפני שהחליטה להינשא בשנית. "אני עדיין אופטימית", היא אומרת, שלוש שנים אחרי חתונה מס' 2, "יש בינינו אינטימיות נעימה, אבל אני אומרת את זה ונוקשת בעץ, נגד עין רעה, כמו כל מי שעבר גירושין ויודע לאן זה יכול להגיע".

גילברט, בת 40, הייתה סופרת ועיתונאית מוערכת (שאפילו זכתה בפרסים) אבל אלמונית למדי, עד לפני כארבע שנים, אז פרסמה את "לאכול, להתפלל, לאהוב" שתיעד את המסע האישי שעשתה, בגיל שלושים, לאחר שהתפוררו נישואיה הראשונים והיא החליטה לנטוש את חיי הפרברים האמריקאים ולחפש את עצמה, תוך שהיא דוגמת מזון באיטליה, מתרגלת יוגה ומחפשת הארה בהודו, ומתאהבת בבאלי. בסיומו של המסע, שלדבריה הציל אותה מדיכאון קליני ואפשר לה להבין מה היא באמת רוצה בחיים, היא פגשה את חוזה, המכונה בספר "פיליפה", יבואן של אבני חן מברזיל. המבוגר ממנה ב-18 שנה. משום ששניהם, לדבריה, "ניצולי גירושין קשים", הם נשבעו לא להתחתן ועברו לגור ביחד בפילדלפיה, כשאחת לשלושה חודשים הוא נאלץ לנדוד אל מחוץ לארה"ב ולחדש את הויזה שלו. אלא ששלטונות ארה"ב לא שיתפו פעולה עם הפנטזיה, וערב אחד קיבלה גילברט הודעה שבן זוגה נעצר בשדה התעופה, כניסתו למדינה סורבה והוא עתיד להיות מגורש לעד. הפתרון היחיד שעמד בפניהם היה להתחתן, אלא שאז הגיעו החרדות והתהיות והשאלות, וגילברט, כדרכה, יצאה לתחקיר שכלל מסע סביב הגלובוס, נבירה בספרים וספר חדש.

ב"להתחתן" גילברט משלבת סיפורים אישיים, תחקיר היסטורי וניסיון להבין את הרקע המשפחתי והנוירוזות האישיות שלה. היא מראיינת קשישות בכפר בויאטנם, בודקת את יחס הנצרות ודתות אחרות לנישואין, לומדת על "חתונות רפאים" במסורת הסינית (שחיתנו צעירות עם גברים מתים על מנת לאפשר למשפחות לאחד את הונן), ובודקת את מנהג חילופי הזוגות של אסקימואים באלסקה. שורות הסיכום שלה לא מאוד אופטימיות. לגברים במערב – כך עולה מדבריה – יש סיבות טובות הרבה יותר מלנשים לרצות להתחתן. הם חיים יותר מרווקים, צוברים יותר רכוש ומקטינים את סיכוייהם למות מוות אלים. נשים נשואות, לעומת זאת, מדווחות על רמת סיפוק ואושר נמוכה בהרבה משל אחיותיהן הרווקות, הן סובלות יותר מדיכאון ומחלות ומצליחות הרבה פחות בעבודה. אפילו הסיכוי שלהן למות מוו אלים (מידי הבעל, בחלק גדול מהמקרים) גדל. אז למה בכל זאת היא בחרה להתחתן? היא הרגישה שלא הייתה לה ברירה, והיא, כאמור, מקווה לטוב. "גיליתי שחשוב מאוד עם מי מתחתנים ואני חושבת שבעלי השני מתאים לי הרבה יותר מבעלי הראשון. חוץ מזה גם אני אישה אחרת ממי שהייתי בגיל 23, האופי שלי מעוצב יותר, וקל לי יותר להיות אדם טוב".

וכדי לדעת את זה נזקקת לתחקיר מפרך כל כך?

"נזקקתי לפרספקטיבה, להבנה למה בכלל אנחנו מתחתנים. איך מוסד ארכאי כזה, מיושן ומאובק וחסר קשר לחיים המודרניים שורד. מה המטרה של כל זה. ככל שלמדתי הרגשתי איך משהו משתנה כימית במוח שלי, והחרדות מתפוגגות. הבנתי שאנשים זקוקים לאינטימיות עם אדם אחר, שכדי לשמר אותה הם צריכים סוג של גלגל הצלה, שיגן על הפרטיות שלהם מפני הרשויות או במקרה שלנו מפני משטרת ההגנה. הנישואין הם כמו טבעת הגנה, שמגנה על הזוג מפני חדירה של אחרים לפרטיות שלהם."

נדרשת לשם כך חותמת רשמית של הרשויות?

"הרבה זמן חשבתי שמספיקות ההבטחות שהבטחנו זה לזה, אבל בשתי דקות בשדה התעופה הבנתי שבלי חותמת הכל מתפורר. אחרי שהתחתנו, הרשויות חייבות לכבד את הנדר שיש בינינו, ולי יש ברשותי מילה רבת עוצמה, רעייה, אישה, איש לא יכול להפריד בינינו חוקית. "

זה סוג של שמרנות שמפתיע לגלות שעדיין קיימת גם במערב המתקדם והנאור…

"במדינות סקנדינביה או בצרפת למשל אין למושגים כמו "בעל" או "רעיה" כוח כל כך גדול כמו פה בארה"ב. לנו יש ממש פֶטיש לנישואין – כל יחס החברה אליך משתנה כשאת נשואה. הרגשתי את זה על בשרי כשעברנו לגור בקהילה קטנה מאוד, ומאחר שאנחנו נשואים מיד קיבלנו הכרה, בלי מאמץ, הניחו שאנחנו מכובדים וראויים לאמון".

גילברט נולדה בקונטיקט וגדלה בחווה מבודדת שגידלו בה עצי אשוח לחג המולד. אביה היה מהנדס כימי ואמה אחות. מאחר שלא הייתה להם טלוויזיה והשכנים גרו במרחק עצום, היא ואחותה קת'רין בילו את רוב זמנן בכתיבה וקריאה. כיום שתיהן סופרות. מסלול חיה הקודמים היה שיגרתי למדי – עבודה (בעיקר בכתבי עת לגברים כמו "GQ"  או"אסקווייר") חתונה ובית מרווח בפרבר. "פתאום הגעתי לרגע שבו הסתכלתי סביב ושאלתי את עצמי של מי החיים האלה, של מי הגוף הזה ומי זה הגבר הזה שחי אתי… הרגשתי כמו סנאי כלוא בקופסא, המנסה לחפור לעצמו דרך החוצה… הבנתי שקיבלתי את ההחלטות הכי חשובות בחיים שלי בלי להיות שלמה איתן". אחרי ההתעוררות, המסע וההצלחה חסרת התקדים של היומן שכתבה במהלכו, גילברט אימצה לעצמה את ההרגל לתחקר ולברר כל דבר לעומק, לפני שהיא מבצעת צעד בחייה. לשם כך, למשל, ראיינה ב"להתחתן" גם את סבתא שלה, מוד עדנה מורקמב אולסון. הסיפור שלה לא מן האופטימיים בספר, אבל השפעתו על גילברט הייתה מפתיעה.

סבתא מוד נולדה עם חך שסוע, מה שגרם למשפחתה לחשוב שהיא לעולם לא תתחתן. כתוצאה מכך היא בילתה את נעוריה חופשייה ומאושרת, זכתה להשכלה טובה מאחיותיה, נסעה בעולם וצברה ממון משל עצמה. בכסף הזה היא רכשה מעיל פרווה מרהיב ולימים, כשכנגד כל הסיכויים נישאה, היא עברה לגור עם משפחת בעלה, משפחה של מהגרים נוקשים משוודיה, בחווה מבודדת, ויתרה על ההרפתקאות ואפילו גזרה את המעיל היוקרתי על מנת לתפור בגדים לשבעת ילדיה.

זה לא גרם לך לרצות לברוח הכי רחוק שאפשר מנישואין?

"לא, משום שהבנתי שנישואין זה לא קופסא שמעבירים מדור לדור. זה מושג הרבה יותר נזיל וכל זוג שנכנס לתוכו משנה אוו ומעצב אותו בדמותו. הרגשתי שלא דוחסים אותי לקופסא, אלא מזמינים אותי לשיחה על טבע האינטימיות, שמתנהלת כבר שנים".

והחלטת לא ללדת ילדים

"החלטתי להקשיב למה שקיים בתוכי, והבנתי שאני לא רוצה להיות אם. ככל שחולפות השנים אני מרגישה פחות בלבול ופחות אמביוולנטיות בנושא, אני יודעת שאי אפשר לעשות הכול בגלגול חיים אחד, וזה בסדר מבחינתי. אני מעדיפה לכתוב וליצור ולוותר על גידול ילדים, משום שברור לי שאני לא מסוגלת לעשות את שני הדברים יחד".

ישנן נשים יוצרות שהן גם אימהות

"אין לי ספק. אני מכירה את האנרגיה האישית שלי, ויודעת שלי זה בלתי אפשרי. אני צריכה הרבה זמן כדי ליצור ולכתוב ושום דבר בתוכי לא משתוקק לילד. לבי מעולם לא זעק לתינוק, כמו שקרה לנשים רבות סביבי. אני חושת שיש נשים שנולדו להיות אימהות, אחרות צריכות להיות דודות ויש נשים שלא צריכות להיות בסביבת ילדים בכלל. כל אחת צריכה להודות בכנות לאיזו קבוצה היא משתייכת, כי אחרת יכולה להיות טרגדיה נוראית".

לנשים שלא יולדות יש לעתים קרובות תדמית של מכשפות אגוצנטריות

"שטויות. 50% מהנשים באמריקה של היום לא יולדות ילדים. חלק לא רצו מעולם, ואחרות דחו את ההחלטה והתעוררו יום אחד וגילו שנעים ונוח להן בחייהן והן ממש לא רוצות לשנות את זה. בעיני זה משחרר מאוד.  אנחנו יכולות להיות נדיבות ואוהבות בדרכים אחרות. אני, למשל, אוהבת ילדים ומרגישה נוח לטפל באנשים ולהזין אום, אבל אני לא אם. יש לי חברים שרצו לאמץ ילד מסין ולא היה להם כסף, אז אני מימנתי את זה – והבנתי שכך אני יכולה לעזור, להיות חלק ממשפחה וקהילה, בלי לגדל בעצמי ילד".

המשפה המורחבת לא הפעילה עליך לחצים ללדת?

"להפך. יש לי תחושה חזקה שכל הסבתות שלי לדורותיהן שכל החיים שלהן הוקדשו רק לגידול ילדים כי זה מה שעשו פעם, שולחות אלי את רוחות הרפאים שלהן ואומרות לי אל תעש את זה, אנחנו רוצות לדעת שלפחות לאחת מאיתנו יהיו חיים טובים יותר. אמא שלי לא לוחצת עלי, היא שמחה לראות שיש לי חיים כל כך מלאים משל עצמי".

את כותבת על הציפיות הבלתי אפשריות שיש לנו מנישואין

"אנחנו רוצות למצוא חבר נפש, מישהו שווה לנו אינטלקטואלית, חבר טוב, מנחם וחכם ומעורר השראה שיהיה גם המאהב הטוב ביותר – וזה כמובן בלתי אפשרי. האם היינו מוכנות שמישהו יצפה מאתנו להיות כל זה עבורו? מצד שני, אני לא חושבת שנשים צריכות להתפשר מחשש שישארו לבד ובלי ילדים, משם שזה לא גורל נורא כל כך. אני בעד לבחון בזהירות רבה את הציפיות שיש לנו מנישואין ולהבין שיחסים בין בני אדם זה לא כמו רכישת מכונית, זה יותר מורכב. "

לזוגות בלי ילדים יש יותר סיכוי לשרוד נשואים?

"לא יודעת מה הנתונים הסטטיסטיים, אם כי זוגות עם ילדים קטנים הביעו פחות שביעות רצון מחייהם ביחס לחסרי ילדים או כאלה שילדיהם עזבו את הבית. זה די ברור, שהלחצים והחרדות והתשישות של גידול ילדים זה שדה מוקשים, שופע הזדמנויות לריבים ואי הבנות. בעלי ואני מגדלים ארבע חתולים וכלב ואפילו על זה מוצאים סיבות להתווכח".

אחרי "לאכול, להתפלל, לאהוב" מיליוני נשים ראו בך גורו. חשבת על זה כשכתבת את "להתחתן"?

"כתבתי כי זה מה שאני עושה, כותבת, למרות שברור לי שהצלחה כמו של "לאכול, להתפלל, לאהוב" לא תתרחש שוב, וזה בסדר, אני חיה עם זה בשלום. אני נזהרת מלראות בעצמי גורו, כי אני לא חולת נפש, את יודעת – אני לא מדריכה רוחנית של איש, אני כותבת את הספרים שהייתי רוצה לקרוא ואני נמלאת אושר אם אני מצליחה לגעת באנשים דרכם. כרגע אני עובדת על רומאן חדש. עברו 12 שנה מאז שכתבתי ספרות ואני מתגעגעת לזה נורא. "

 ***הראיון עם גילברט התפרסם במוסף הספרים המשובח של לאישה