היה או לא היה – סיפור אהבה

בשנות העשרים הסוערות, תור הזהב של ברלין, "קפה נגלר" היה ה-מקום שאליו הגיעו כל המי ומי של הבירה הגרמנית. רקדו שם, שתו שמפניה לאורן של נברשות קריסטל וניהלו פרשיות אהבה וויכוחים אינטלקטואלים סוערים. האמנם? זאת, פחות או יותר, הייתה הגרסה שנשתמרה במשפחה. מור קפלנסקי, שאיגנץ וקלרה-רוזה נגלר היו סבא וסבתא של סבתהּ שלה, שמעה את הסיפורים, זכתה לאכול בכלי הכסף ובפורצלנים המהודרים שנשאו את לוגו בית הקפה ההוא. ואז היא יצאה לברלין לעשות סרט על "קפה נגלר" ולא תאמינו מה היא מצאה שם.

גם הקהל שראה את הסרט בבכורה הבינלאומית שלו בפסטיבל הסרטים של ברלין בפברואר לא האמין. צופים מכל העולם צחקו, עצרו את נשימתם, הזילו דמעה, צחקו שוב וכשהסרט נגמר עמדו ולא הפסיקו למחוא כפיים ולשאוג "בראבו" עוד דקות ארוכות. גל נוסף של התלהבות דומה נרשם כשלבמה עלתה נעמי קפלנסקי, סבתהּ בת ה – 87 של מור, והאישה שבזכותה כנראה נולד הסרט הזה. ובעיקר כשנעמי אמרה את מה שחשבו כולם: "זה התחיל כסרט על בית הקפה, אבל הפך להיות סרט על אהבתה העמוקה של נכדה אחת לסבתא שלה".

הנכדה, מור, יצאה לברלין על מנת למצוא עדויות שיעזרו לה לספר את סיפורו של בית הקפה המהולל. במהלך החיפושים שלה, שארכו חודשים רבים וכללו ארבעה תחקירנים (שהוחלפו לאחר שכל אחד מהם מצא חומרים פוטנציאליים נהדרים לסרט שלא ממש התרוממו) ולקפלנסקי נדמה היה שהם פשוט לא עושים את עבודתם כמו שצריך, הלכה והתבררה לה האמת המאכזבת: "קפה נגלר" לא היה, כנראה, המוסד המרכזי, הנוצץ, המדובר והחשוב שנשתמר בזיכרונות המשפחה. ברכט, איינשטיין וחבריהם לא ניהלו בו שיחות עומק אינטלקטואליות, מרטין גרופיוס לא שרטט על המפיות תכניות לבניינים מהפכניים ומרלנה דיטריך לא שרה שירי אהבה חרוכי-קול. נברשות קריסטל מפוארות היו שם – כפי שהעידו התצלומים באלבומים של משפחת קפלנסקי, אבל אלה כנראה הביטו מלמעלה על התנהלות נעימה, צנועה ולא ממש יוצאת דופן באותם ימים בברלין.

 

אבל מור לא ויתרה. ביחד עם בן זוגה, יריב בראל, שגם צילם את הסרט, היא נברה בכל מקום אפשרי בברלין, גילתה קהילה גדולה של שוחרי שנות השמונים, היסטוריונים של תרבות, שוחרי מוזיקה, מלקטי עדויות וארכיבאים ושכנעה את כולם שהיא פשוט לא מסוגלת לאכזב את סבתא נעמי. והם? אחרי כחכוח או שניים הסכימו לספר סיפורים שמציאות ובדיון משמשים בהם בערבוביה ולהמציא לבית הקפה "נגלר" היסטוריה חלופית. התוצאה, כאמור, מצחיקה, מרתקת, מפתיעה ובעיקר ספוגה באהבה ונוגעת ללב.

השיחות של מור עם סבתא נעמי קפלנסקי משמשות בסרט כוח מניע רב עוצמה ("כן, סבתא, יש לנו המון חומר, לא מפסיקים לצלם"). קשה גם להתעלם מהעובדה שבבחירת המקצוע, קולנוע, היא הולכת בעקבות סבתה, שהיא אמנם בוגרת בית הספר לאחיות בהר הצופים, בירושלים, אבל את הקריירה עשתה דווקא בתחום הקולנוע. היא לקחה חלק חשוב בהקמת ארכיון הקולנוע הישראלי ולאחר מכן ביצירת סדרות התעודה היוקרתיות של רשות השידור כמו "עמוד האש", "ירושלים שהייתה בספרד" ו"הכוזרים".

נעמי קפלנסקי נולדה בבנימינה, גדלה בחיפה וכיום מתגוררת בקיסריה "ולמרות זאת כל שירי הערש וסיפורי הילדות שאני מכירה הם בגרמנית", היא אומרת. סבא שלה, איגנץ נגלר, הגיע כנער בשלהי המאה ה – 19 מבוקובינה לברלין והחל לעבוד כמלצר בבית הקפה של משפחת קמפינסקי, שעשתה אז את צעדיה הראשונים לקראת הקמת אימפריית המלונות הבינלאומית שלה. מכתב הברכה שכתב ברטולד קמפינסקי לסבא איגנץ כשזה החליט בשנת 1908 לצאת לעצמאות ולהקים בית קפה משלו, עדיין שמור אצלה. איגנץ וקלרה רוזה ניהלו את בית הקפה שלהם, גידלו את שלושת ילדיהם ולא חלמו לעלות לארצישראל, עד שהבנים, שהיו חברים בתנועת הנוער היהודי בגרמניה "בלאו וייס" ("כחול לבן") החליטו לעלות, והחלו לכתוב מכתבים מלאי התפעלות להורים "בואו לכאן, אין לכם מה לחפש יותר בגרמניה וכאן יש המון מה לעשות".

בכור הבנים, היינץ, הקים את מפעל "עסיס" ואחיו הקטן, פליקס, ייבש ביצות ליד בנימינה ולימים פתח חנות ספרים גדולה בחיפה.  האחות, סופי ("ג'ינג'ית עם טמפרמנט סוער") גמרה את לימודיה בתיכון בברלין בשנת 1924 וההורים החליטו שזה הזמן לקחת אותה מעיר החטאים . הם נסעו למצרים, משם הגיעו לפלשתינה, קנו מגרש רחב ידיים על הכרמל ובסיועו של האדריכל הנודע אלכסנדר ברוולד (שתכנן, בין השאר את בניין הטכניון הישן בחיפה והקים את הפקולטה לאדריכלות) בנו וילה במרכז הכרמל, מוקפת בארבעה דונמים של חורש אורנים וצמחייה עבותה, שהייתה מעין העתק של בקתת הציד המשפחתית ביער השחור.

 

"בית נגלר" משמש עד היום מרכז תרבות ומשכן אומנויות בחיפה. כשהמשפחה נכנסה לגור בו בשנת 1926, הוא רוהט ברהיטים שהובאו מברלין, אותם ספרים, פסלים, שידות, כורסאות וכמובן שולחנות מכוסים בשטיחים, כנהוג, ולא במפות, שולחן ביליארד גדול ופסנתר כנף. בבית הזה, שבו בישלו אוכל ברלינאי, ניגנו, שרו וחיו כאילו הם עדיין שם, בילתה נעמי את השנים הראשונות של ילדותה. אמה אמנם נישאה לאיכר מבנימינה וחלמה לטפל בסוסים ובפרות, אבל כשהתברר לה שבעלה מעדיף שתשב בבית ותקרא ספרים, החליטה לנסוע לברלין כדי ללמוד מקצוע (חינוך מיוחד) "ואותי שתלו אצל סבתא", אומרת נעמי, "וזה היה נהדר".

אימא שלה, היא נזכרת, לא ממש מצאה את עצמה במושבה. "ראיינתי פעם את הזקנות של בנימינה וגיליתי שהיו לה שתיים שלוש חברות והיו לא מעט נשים ששנאו אותה, כי הייתה עשירה. כי לכולם היו בתים של שני חדרים ולה בנו ארבעה חדרים וכי להורי היו שלושה פרדסים. הם אמרו שהיא 'לא הייתה משלנו' וזה היה לי מאוד עצוב לשמוע".

הוריה לא נפרדו, אבל היא ואמה עברו לחיות בחיפה ואביה, שמעון הכהן, הצטרף בכל סופשבוע. בימות החול עבד במשק שלו. הוא הגיע ארצה בגיל שבע מבלרוס, למד בגמנסיה הרצליה, שירת בגדודים העבריים במלחמת העולם השנייה ונסע לקליפורניה ללמוד חקלאות. "הרעיון המקורי היה לעשות סרט עליו", מספרת מור. "נעמי הזמינה אותי לעבור על מסמכים, על מכתבי אהבה נהדרים שכתב 'לעלמה סופי נגלר', המכתבים שכתבו הבנים להורים בגרמניה, תמונות – הכול מסודר אצלה במגרות וקלסרים ותוך כדי עבודה על החומרים דיברנו על "קפה נגלר" והבנתי פתאום שיותר בוער לי לעשות סרט על הקפה".

נעמי, איך זה שאת כקולנוענית, לא עשית אף פעם סרט על משפחתך?

"זה אפילו לא עלה בדעתי. ברשות השידור אי אפשר היה להציע לעשות סרט אישי, ולא עלה בדעתי להיות שוויצרית. עבדתי על הכוזרים, על ספרד. אף אחד לא התלהב אז משורשים".

נסעת לברלין לחפש את בית הקפה?

"בשנת 1979 נסעתי כעיתונאית עם קבוצה נהדרת שכללה את דוד ויצטום וחנה זמר. עבדתי אז עם יגאל לוסין על סרט על היינה וידעתי שבמזרח ברלין יש רחוב על שמו ומעריצים אותו מאוד. כישראלית לא יכולתי להגיע למזרח, אז השתמשתי בדרכון הבריטי שלי ואמרתי שאני מהבי בי סי. כך יכולתי להגיע גם למוריצפלאץ, שבו עמד בעבר בית הקפה, אבל לא נותר שם כלום. מזרח ברלין הייתה אז מקום כל כך אפור ואומלל. אני זוכרת שמשכתי כתפיים ואמרתי לעצמי 'טוב, זה כנראה היה ונגמר. אני לא יודעת אפילו אם הצטערתי במיוחד. "

 

בערך באותה תקופה התקשר אל נעמי נכדו של אחד החברים הטובים של סבא שלה, שגם לו היה בית קפה בברלין לפני מלחמת העולם השנייה. למרות שלחבר הייתה וילה ליד האגם, צמודה לווילה של יוזף גבלס, והילדים נהגו לשחק טניס ביחד, הוא כמובן נאלץ לברוח אך נתפס, הועבר למחנה טרזינשטט ושניים מילדיו נרצחו באושוויץ. בן אחד ברח לארה"ב והנכד, בנו של הבן הזה, גילה לפתע שאחרי המלחמה סבא שלו חזר לברלין, קיבל בחזרה את המפתחות לבית הקפה שלו והקים אגודה שנקראת "ברלין שוב חיה". הוא רצה לרתום אותה להכנת סרט תיעודי על משפחתו "נפגשתי אתו בברלין וראיינו המון אנשים", מספרת נעמי, "אני חושבת שזה היה טריגר שדחף אותי לעניין את מור בנושא".

המסמכים והתמונות ששמורים כל כך יפה אצל נעמי הגיעו אליה כמעט בדרך נס. בית הסבים שלה נמכר לפני שנים למשפחת רוטנברג – משפחתו של מייסד חברת החשמל – והאחיין, סנדי, שלמד אתה בבית הספר "הריאלי" טלפן אליה יום אחד וסיפר שבמרתף נמצאה כספת שלא ניתן לפתוח ויש לפוצץ. "אמרתי לו לשמור לי את מה שימצא בפנים בארגזים, ובאתי לקחת. היו שם שני רובי צייד מעוטרים של סבא שלי, שהמשטרה לקחה, וכל המסמכים והמכתבים האלה".

מור, בת 35, החלה לעבוד מתוך המסמכים האלה על הסרט שלה, לפני כארבע שנים, כשסיימה תואר שני בקולנוע. בשלב התחקיר נסעה לברלין ושמחה לגלות שבתערוכה שהוקדשה לחיים היהודיים בשכונת קרויצברג הוצגו תמונות וכלי אוכל מ"קפה נגלר". "התרגשתי נורא, אבל אז גיליתי שכל החומרים בתערוכה הגיעו בכלל מנעמי, שידיד שלה, עיתונאי גרמני, שכנע אותה להשאיל את החפצים".

איך נולד הרעיון להמציא סיפורים במקום אלה שלא מצאת?

"התחקירנית הפגישה אותנו עם קשיש גרמני שנשבע שיש לו זיכרונות מהקפה, שסבתא של נעמי החזיקה אותו על הברכיים… בדיעבד הסתבר שהוא די המציא את הסיפורים האלה וזה העלה בי את הרעיון לכתוב סיפורים משלי ולבקש מהמרואיינים שלי שיספרו אותם למצלמה כאילו הם סיפורים אמתיים. בדיעבד הסתבר שהאנשים האלה מאוד יצירתיים, הם חיים את התקופה הזו, עורכים מסיבות בסגנון שנות העשרים, מתלבשים ככה, מתרפקים על הימים ההם, והם רצו לספר סיפורים אמתיים לגמרי מההיסטוריה המשפחתית שלהם, סיפורים שקרו באותם ימים בברלין, במקומות אחרים, והם רק "הזיזו" אותם לקפה נגלר".

"הברלינאים היו זקוקים לסרט כזה", אומרת נעמי. "שנות העשרים היו התקופה היפה והתמימה שלהם, לפני כל הזוועות שקרו בגרמניה. הם מתגעגעים לימים ההם ו"קפה נגלר" ענה להם על צורך עמוק כל כך שהם היו מוכנים לבלוע גם את ה" בּוֹבֶּע מַיסֶעס".

"הדהים אותי באיזו קלות הם שתפו פעולה", אומרת מור. "גם גרמנים שנראו הכי קפוצים והכי לא זורמים, הסכימו לספר סיפורים שלא קשורים למציאות, ואם משהו השתבש בהקלטה וביקשתי שיחזרו על איזה משפט, בטייק הבא הם היו אפילו יותר משכנעים".

"הסרט הזה הוא בשבילי מתנה משמיים", אומרת נעמי. "מתנה מהנכדה שלי. וזה שחלק מהסיפורים לא ממש קשורים למציאות? זה לא נורא, כי זה מעניין ומצחיק וגם מוכיח שאפשר לאסוף סיפורים ולדמיין ולפנטז, ולבנות מזה היסטוריה. גם בתנ"ך נכתב ככה, הרי את לא חושבת שזה תיעוד של המציאות נכון? ככה בונים סיפור".

 

*** קפה נגלר הוצג בפסטיבל הסרטים בחיפה, מוצג כרגע בסינמטקים ברחבי הארץ ובעתיד יוקרן בשידורי "קשת" (וברשתות השידור האירופאיות גם).

יש דברים שעליהם רק הספרות יכולה לדבר

מדלין טיין. אושר ובטחון הם לעולם לא דברים ממשיים

בחייה החדשים של ג'ייני – חוקרת בתחום הנוירולוגיה, נשואה ואם לבת החיה חיים מלאי עניין במונטריאול קנדה, קמבודיה נראתה רחוקה כמו כוכב אחר. אלא שחייה הקודמים, אלה שהיא ניסתה מרבית חייה לקבור מתחת לשכבת הגנה אטומה, מחלחלים פנימה. כל מה שנדרש לכך היה סדק זעיר, עמית לעבודה שנסע בחזרה לקמבודיה כדי לחפש את אחיו שנעלם שם, ומתוך הסדק הזה פרצו הזיכרונות, באה ההתמוטטות ואחריה חוסר היכולת להדחיק את מה שחוותה שלושים שנה קודם לכן, כילדה, תחת משטר האיימים של החְמֶר-רוּז'.

"כלבי הזיכרון", ספרה הרביעי של הסופרת הקנדית מדלין טיין והראשון המתורגם לעברית (מאנגלית: ברוריה בן ברוך, "כתר") עוסק בשאלות של זהות וזיכרון, שיכחה וזיכרונות, מציאות והזיה, והיכולת למחוק את מי שהיית כדי ליצור אני חדש. טיין עוסקת בכל המורכבויות האלה באמצעות סיפור טבח העם ואימת החיים תחת משטר דורסני בקמבודיה. במרכז ספרה עומדים סיפורים אישיים, שאותם היא מספרת בפשטות לירית: זה של ג'ייני שהייתה בת עשר, כשעוד קראו לה מיי,  כשהקומוניסטים נכנסו לבירה פנום פן, אסרו את אביה, גרשו אותה, את אחיה הקטן ואת אמה לכפר שם אמורים היו להתחיל חיים חדשים; וזה של הירוג'י, שאחיו ג'יימס, שפעם קראו לו ג'וניצ'ירו ואחר כך קוואן, נעלם. שניהם חוקרי מוח, שניהם מנסים לעזור לחולים להיזכר, שניהם מנסים לשכוח.

טיאן, בת 39, נולדה בוונקובר, בת למשפחה מלזית ממוצא סיני. הקריירה הספרותית שלה כוללת מגוון פרסים ספרותיים בינלאומיים, השתתפות בתוכנית הבינלאומית  המפורסמת לכותבים של אוניברסיטת איוואה (שבין היתר לקחו בה חלק ג'ון בנוויל, דוברבקה אוגרשיץ', אתגר קרת ואנטואן שאמס) ותרגום ליותר מתריסר שפות. היא מספרת שבשנות השמונים, כשהמוני פליטים מקמבודיה, ויאטנם ולאוס החלו להגיע לצפון אמריקה, היא לא ידעה הרבה על מה שהתרחש שם, אבל התחושה שהילדים שפגשה, בני גילה, חוו ילדות אחרת לגמרי מזו שלה, המוגנת, עוררה בה אי נחת. "רק בשנות השלושים שלי הגעתי לקמבודיה והתחלתי לבקר שם שוב ושוב. הייתה שם המון היסטוריה נוכחת, אבל לא לגמרי נראית. זאת מדינה יפה באופן יוצא דופן, מקסימה, מקום שבו נפגשות התרבויות של הודו וסין, מקום שחודר אל מתחת לעור, שמעורר הרבה שאלות על מה שאנחנו זוכרים, על מה ששכחנו כיחידים וגם כחברה, והאופן שבו אלה מעצבים את הווה".

וידעת שתכתבי רומן על מה שקרה בקמבודיה?

"בהתחלה לא היה לי ברור שאני כותבת משהו שגם יפורסם. לא חשבתי שאפשר יהיה לפרסם את זה. אבל השנים חלפו ומצאתי את עצמי חוזרת לקמבודיה שוב. פתאום חשבתי שיש משהו שרומן או סיפור יוכלו לומר ושום צורה אחרת של דיווח לא יכולה, משהו שנשאר קבור בכל העדויות והתיעודים ההיסטוריים".

על מה רק הספרות יכולה לדבר?

"אני חושבת לא מעט על איך אנשים שורדים אירועים נוראיים כאלה. מה קרה לפליטים האלה לפני שלושים או ארבעים שנה? למי הם הפכו? איך הם למדו לחיות לצדו של עבר שאי אפשר לשכוח, אבל גם אי אפשר בשום צורה לשלב אותו באני הנוכחי שלהם? בעדויות של ניצולים ישנה תמיד גם אשמה, לא ממש מנוסחת בחדות, אבל מלאה כאב. כולם נאלצו לעזוב אנשים שהם אהבה. היה ברור שתחת שלטון החמר-רוז' אתה לא יכול להציל את הוריך, את הילדים שלך, את הסבים, הבעל או האישה. חוסר האונים הקיצוני הזה, והיומיומיות של האימה והאלימות, והשתיקה שבאה בעקבותיהם, גרמו לאנשים להשתנות לתמיד. ולמרות זאת, אנשים המשיכו לחיות, הם יצרו חיים חדשים בקמבודיה או במדינות אחרות, חלקם אפילו שינו את שמותיהם, הם ניסוי להיות יותר ממה שההיסטוריה הפרטית שלהם קבעה שהם צריכים להיות".

 בחרת מילים מאוד עדינות ועקיפות כדי לתאר את הזוועה והכאב, כאילו שמילים לא מספיקות כדי לתאר את מה שקרה שם

"הרגשתי שיש דברים שמילים פשוט לא מסוגלות להביע. אפשר לתאר אלימות, אפשר לתאר אשמה וכאב ופחד, ולמרות זאת אני תוהה עד כמה מילים מצליחות לשחזר את מה שעבר על האנשים האלה? הייתה עוד שאלה ששאלתי את עצמי: עד לאן הקוראים יהיו מוכנים ללכת בעקבותיי? ידעתי שהספר הזה יהיה קשה, אבל גם לא רציתי לאבד את הקוראים, לא רציתי שהם יסגרו את הספר וירחיקו את עצמם מהסיפור. כסופרת, אני יודעת שמילים לא יכולות לעשות הכול, אז נאלצתי לשאול את עצמי עד כמה השפה יכולה להתקרב ועד כמה אנחנו בכלל מסוגלים להתקרב לסיפור כזה? ועוד משהו: מה מתגלה פתאום ברווח הזה, שבין מה שאפשר לומר ומה שאי אפשר לומר? אני חושבת שהפער הזה, והחשיכה, הם גם חשובים מאוד, וגם הם משקפים בדייקנות ובכנות את החוויות שעברו אותם אנשים".

אנחנו בישראל מכירים סיפורים כאלה מהשואה, ומכירים ניצולים שלא יכלו לדבר ושהילדים והנכדים שלהם כמעט מכריחים אותם לספר הכול, לתעד, כחובה שלהם לדורות הבאים. נתקלת במשהו דומה בקרב קהילת הפליטים מקמבודיה?

"לא באותה צורה. אני חושבת שבמשך שנים רבות, הקמבודים שנותרו שם ואלה שעזבו התמודדו עם הצורך פשוט לשרוד. מה שזעזע אנשים היה לדעת שלמרות שהם שלטו במדינה רק בין 1975-1979, החמר-רוז' המשיכו לייצג את קמבודיה באו"ם עד שנת התשעים, ואין ספק שזה היה בזכות תמיכה של מדינות המערב. מחוץ לקמבודיה אנשים ניהלו מאבק לחיים כמו שפליטים נאלצים לעשות: הם ניסו להמשיך לחיות למרות הזיכרונות, ובאותו זמן להמציא לעצמם חיים חדשים בשפה שונה, בעולם שונה.

"מעט אנשים מודעים לטבח העם שהתרחש בקמבודיה. 1.7 מיליון איש מתו שם, וכמעט כל מי שנותר בחיים גורש מביתו. דור שלם של ידע ותרבות נמחק. לילדים שגדלו בצל הטבח הזה, לקח למעלה מעשרים שנה עד שהם גייסו את האומץ והיכולת לספר את סיפוריהם ולזכור את המשפחות והקרובים שאבדו. נכתבו על התקופה הזו מעט מאוד ספרים, אבל כל אחד מהם מרשים בעוצמתו. נדמה לי שבעשור האחרון קורה משהו בקמבודיה, אבל עדיין קשה לדעת אם זאת התחלה של דיבור על הנושא, או סוג של סיכום. אני חושבת שלנו, האנשים שמסתכלים על מה שקרה שם מבחוץ, אסור להפסיק לדבר על זה. ההיסטוריות שלנו קשורות להתרחשויות שם באופן עמוק מאוד".

גיבורי הסיפור שלך נאלצו להמציא את עצמם מחדש. את חשבת שזה אפשרי? שאפשר להמשיך הלאה ולהשאיר חוויות כאלה גדולות מאחור?

"אני חושבת שזה קורה, שזה נחוץ, שלאנשים שעברו חוויות כאלה יש צורך ותשוקה להיות מישהו אחר. אני מכירה אנשים שבנו לעצמם חיים יוצאים מהכלל, והצליחו להגיע למין איזון. נדמה לי שעבורם ההסתכלות לאחור חיונית, אבל הם מצאו דרך לעשות את זה בלי להיחשף בכל פעם לאימה ולזיכרונות הכואבים. יש אחרים שניסו להתכחש לעבר, להתרחק ממנו בכל דרך אפשרית. כשהעבר שלהם צף וחוזר בלי שהם התכוונו לפגוש בו, אנשים כאלה עלולים להתמוטט. אני חושבת שזה דבר אישי – כל אחד מוצא לעצמו את הדרך לזכור ולשכוח, שני דברים שלמרות שהם נשמעים מנוגדים, חיוניים באותה מידה".

ג'ייני, הגיבורה שלך, חוזרת להתמודד עם העבר בגלל מה שקרה לחבר שלה. את חושבת שאלמלא הטלטלה הזו היא הייתה יכולה לחיות כל החיים מתוך הדחקה מוחלטת?

"לא, אני חושת שהזיכרונות היו מציפים אותה בסופו של דבר. אושר ותחושת בטחון הם שני דברים שלעולם לא היו עבורה ממשיים, אמיתיים. היא גם לא לגמרי בוטחת בעצמה. היא לא בוטחת במה שאצר בתוכה, במה שהיא נאלצה לשמור בפנים כדי לשרוד. החברות שלה עם הירוג'י רק מדגישה כמה היא בודדה, כמה מעט אנשים בעולם יכולים להבין מה היא עברה בשנות השבעים בקמבודיה, וכמה חזקה היא נאלצה להיות. בגלל שההיסטוריה של קמבודיה לא מוכרת כל כך, היא נושאת בנטל הזיכרון, שמכביד עליה בזמן שהיא מנסה להמשיך בחייה. הדמות שלה מגלמת את מה שרציתי לכתוב עליו: על ההתרסקות הזו של העצמי, על הצורך של מי שניצלו מזוועות לקיים בתוכם מספר זהויות, ועל סוג החיים שצורך כזה מכתיב".

החיים המבעיתים שנולדים מתוך זיכרון שנמחק

בכל בוקר, כשכריטסין מתעוררת, היא נדהמת מחדש: אין לה מושג מיהו הגבר שלצדו היא מתעוררות ומהו הבית הזה, המלא חפצים זרים ומוזרים, וכשהיא מתבוננת במראה מחכה לה הלם נוסף – היא אינה צעירה בת 20 כמו שנדמה לה, אלא אישה בת 47, שקמטוטים כבר הופיעו על פניה, וטבעת נישואין על אצבעה. בעקבות תאונה קשה, כריסטין סובלת מאובדן זיכרון. היא מסוגלת לזכור בקושי את 24 השעות האחרונות, וגם אלה נמחקות בכל פעם שהיא נרדמת. למעלה מעשרים שנה היא מתעוררת בכל יום לחיים חדשים, לא מוכרים, וצריכה ללמוד מהתחלה כמעט הכל, ובעיקר על מי היא יכולה וממי היא חייבת להישמר.

"לפני השינה" הוא ספר מתח שמתחיל במערבולת גדולה, וזו אינה שוככת במהירות. הקריאה בו מחייבת את הקורא לא פעם לעצור את הנשימה, לנסות לצלול לעומק המערבולת בתקווה שמשהו יתבהר בצדה השני. למרות שזה אינו הספר או הסרט הראשון העוסק בחיים העכורים והמבעיתים הנולדים מתוך זיכרון שנמחק (ודי להזכיר את "שמש נצחית בראש צלול", "13 שניות" או "ממנטו") הקצב שבו הוא כתוב, העובדה שרובו מסופר בגוף ראשון של דמות שמנסה לפלס לעצמה דרך בחזרה לאיזו מציאות בטוחה וההתרחשויות המפתיעות שבהן הוא גדוש הפכו אותו ללהיט ענק גם בבריטניה, שם נכתב, וגם בעוד 38 מדינות אחרות. מאז אפריל השנה הוא גרף תמלוגים של למעלה ממיליון דולר בארה"ב, וזכויות ההפקה הקולנועית שלו כבר נמכרו לרידלי סקוט ("בלייד ראנר").

האיש מאחורי "לפני השינה" הוא סטיב (המכונה ס.ג'.) ווטסון, בן 41, שכתב את הלהיט הזה לפני שלוש שנים, כספר ביכורים, במסגרת סדנת כתיבה יוצרת שארכה חצי שנה, בלונדון, ושבה לקח חלק בעודו עובד כפיסיקאי במשרד הבריאות הבריטי. הרעיון לספר צץ בראשו אחרי שקרא הספד שהתפרסם בעיתון על הנרי גוסטב מוליסון, גבר שעולם הרפואה כינה "פציינט ה.מ.", שאחרי ניתוח מוח שנועד לעזור לו להתגבר על מחלת האפילפסיה בשנת 1953 חי את כל חייו ללא יכולת ליצור זיכרונות חדשים, ונאלץ למעשה לחיות בעבר בלבד. ווטסון הנדהם הפך את הסיפור לסיפורה של כריסטין, שמנהלת יומן בניסיון ליצור מעין מאגר מידע שיאפשר לה לדעת מי היא, ובעמודו הראשון אזהרה שכתבה לעצמה "אל תאמיני לבן" (שהוא בעלה).

 ווטסון נולד  בווסט מידלנדס, אזור באנגליה המכונה" הארץ השחורה", בגלל מכרות הפחם והתעשייה הכבדה, שכיסו את רוב הבתים בעשן שחור. הוא מספר שבילדות המוקדמת חלם להיות מפנה זבל, אבל בנעוריו הבין שיאלץ לוותר על החלום והמיר אותו בחלום על כתיבה. איכשהו הוא התגלגל ללימודי פיסיקה ולעבודה כמדען, אבל לא ויתר על הרצון לכתוב, עד לשלב שבו, לדבריו, הבין שמדובר בצורך עמוק שהוא לא מסוגל להתעלם ממנו או להתייחס אליו כאל תחביב בלבד. למזלו, "לפני השינה" הצליח במידה כל כך גדולה, שהוא יכול היה לעזוב את העבודה ולהתפנות כולו לכתיבה. בימים אלה הוא, כמובן, עסוק בכתיבת ספר מתח שני שגם הוא יהיה מותחן פסיכולוגיסטי. "העולם שבו יתרחש הסיפור יהיה שונה לגמרי", הוא מבטיח, "אבל כל הדברים שמעניינים אותי עדיין יהיו שם, בפנים".

הכתיבה של ווטסון ב"לפני השינה" (הוצאת כתר, מאנגלית: הדסה הנדלר) מתוחכמת ופה ושם אפילו פיוטית. הכתיבה על אובדן זיכרון מאפשרת לו להתמודד עם שאלות של זהות, אישיות, רצף תודעתי, יחסינו המורכבים אם אנשים קרובים לנו, הזדקנות ואהבה. כדי לבנות את סיפורה של הגיבורה שלו, כריסטין, הוא קרא לא מעט על אובדן זיכרון ובעיקר על אנשים שאינם מסוגלים ליצור זיכרונות חדשים אבל המציא מצב רפואי חדש, שהתאים לעלילה. "נושא הזיכרון מרתק אותי", הוא אומר בראיון שקיימנו השבוע. "תמיד תהיתי איזה משמעות יש לאמיתות שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לקבל תחושה של מי שאנחנו במצבים מסוימים. תארי לך אדם שאין לו את זה, אדם שרק אחרים יכולים לספר לו מי הוא. זה מצב כל כך בודד ומבלבל".

למה בחרת לכתוב את הסיפור מנקודת מבטה של אישה?

"כשקראתי על הנרי מוליסון דמיינתי מיד אישה וידעתי שזה יהיה הסיפור שלה. רציתי לבדוק נושאים שקשורים למערכת יחסים זוגית, למשחקי כוח, וידעתי שהמספרת חייבת להיות אישה".

לפני שהתחלת לכתוב, היית קורא אדוק של ספרי מתח?

"אני אוהב ספרים שבהם העלילה חזקה מאוד, ומשדרת תחושה של בהילות וסכנה. לעתים קרובות אלה ספרי מתח או פשע. אני מאוד אוהב את הכתיבה של מרגרט אטווד, אבל ההעדפות שלי משתנות בכל שבוע. כרגע אני מאוד אוהב את פטרישה הייסמית".

מיקמת את ההתרחשויות של "לפני השינה" בבית שקט, בשכונה שקטה, במקום שכולנו מכירים. נדמה לי שזה הכי מפחיד, לחשוב שכל מיני דברים כאלה יכולים להתרחש ממש מתחת לאף, אצל כל אחד מאיתנו…

"נכון. הזוועות שאורבות במקומות שבהם אנחנו חיים הכי מפחידות אותנו. לא רציתי לכתוב ספר שיש בו קרבות ירי או מרדפי מכוניות ואירועים כאלה. רציתי שהקורא ירגיש שהדברים שאני מספר לו יכלו לקרות גם לו".

רידלי סקוט מעבד את הספר לקולנוע. מה אתה מצפה מהסרט?

"קראתי את התסריט, וזה עומד להיות סרט מדהים! אני חושב שסרטים עובדים בצורה אחרת לגמרי מספרים, כך שלא הייתה ברירה אלא להכניס כמה שינויים אבל אני שמח, כי עיקר הסיפור לא השתנה".

דמיינת שהספר יזכה להצלחה היסטרית כל כך בכל העולם?

"ממש לא! חשבתי שמצאתי את הקול שלי ככותב, וחשבתי שאולי הסיפור שאני רוצה לספר יעניין אנשים אחרים שירצו לקרוא אותו. קיוויתי מאוד למצוא הוצאה לאור שתרצה את הספר, אבל לא העזתי לדמיין שאמצא הוצאות כאלה ב – 38 מדינות ושאוכל למכור את הספר לקולנוע ושהוא יהיה רב מכר בעולם…"