Tag Archives: זיכרונות

לא דיברתי אז. רציתי להיות כמו כולם.

ריקי גלעד והלן מנשה. צילום: צביקה טישלר (ללאשה)

ריקי גלעד והלן מנשה. צילום: צביקה טישלר (ללאשה)

 

ריקי הייתה חברה שלי כשהיינו ממש ממש קטנות. אבל מי דיבר אז על החיים האמתיים. היינו עסוקות בהמצאת משחקים משונים בחצר הבית שלה, או בקשקושים אינסופיים בטלפון. נפגשו לגרמי במקרה בשדה התעופה הית'רו, והקשר ההוא, מלפני עשרות שנים, התחדש, בזהירות, עד שנולדה ההזדמנות לשמוע ממנה ומהלן (המיתולוגית, בת ה-91), את סיפור חייהן האמתי.

http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4917171,00.html

 

סרט חייה (למרות שהיא, בכלל, גדלה בפתח תקווה)

דבורית שרגל שקועה כבר הרבה זמן בסרט חייה – הסרט על נוריקו סאן ואלה קארי והילדות מסדרת ספרי הילדות הבלתי נשכחים האלה.  בואו לתמוך.  התענוג מובטח. ובהזדמנות זו – כתבה שלי מלפני שנה או יותר (התפרסמה ב"לאישה")  ובה דבורית מספרת את הסיפור המרתק על יצירת הסרט שלה:

 

סרט דבורית

באוגוסט האחרון חזרה דבורית שרגל, עיתונאית, קולנוענית ובעלת בלוג התקשורת "ולווט אנדרגראונד" מיפן, בעיניים נפוחות מבכי. היא מיד התיישבה לכתוב פוסט בבלוג שלה, שכותרתו הכריזה כי "ולווט סאן חזרה מיפן אחרי שמצאה את נוריקו סאן", ובו סיפרה לקהל – ותרשו לי להמר שמחציתו לפחות החניק דמעות של שמחה גם הוא – איך נחתה ביפן כדי לחפש שם את הילדה שכיכבה בספר הילדים המיתולוגי "נוריקו סאן הילדה מיפן". שרגל, שלפני יותר משלוש שנים החלה לעבוד על סרט העוסק בילדות גיבורות סדרת "ילדי עמים", ספרי הילדים של פעם, חצתה ערים, יבשות ואוקיינוסים כדי למצוא את הגיבורות שלה – והסיפור המורכב מסופר בסרט.

שרגל בכתה בלי סוף. לא רק במפגש עם האישה שבגרה מתוך אותה ילדה יפנית, וכלל לא ידעה שבישראל היא אייקון תרבות. כמעט כל מה שקשור בתחקיר ובסרט שלה, שהעבודה עליו תסתיים בחודשים הקרובים הציף אותה בהתרגשות ונוסטלגיה. לנוסטלגיה הזו שותפים רוב בני הארבעים חמישים בארץ – מי שכילדים אהבו מאוד את סדרת הספרים שכתבה (במקור השוודי) אסטריד לינדגרן (אימא של "בילבי") תרגמה (או כתבה נוסח עברי לאה גולדברג) וצילמה אנה ריבקין בריק. נוריקו סאן הילדה מיפן הייתה אולי המפורסמת מכל הילדים שתועדו בצילומיה וספריה של ריבקין בריק, ולצדה כיכבו בילדותנו הקולקטיבית גם אלה קרי, הילדה מלפלנד, דירק מהולנד, ליליבס ילדת הקרקס, גנט מאתיופיה וסיאה האפריקנית. לפני היות הטלוויזיה, אלה העניקו לנו הזדמנות להציץ לעולמם של ילדים אחרים , לראות אותם רועים כבשים בהרים, עורכים טקס תה, מנדנדים עריסת בד שתלויה על וו או ישנים באוהל משפחתי ענק. "בילדותי", אומרת שרגל, "הוקסמתי לראות ילדות בגילי ישנות על הרצפה, מתרחצות באמבטיה מעץ, זה הסעיר את הדמיון שלי. חלמתי לגור באוהל, או בכול מקום אחר, רק לא בשממה שבה חייתי, בפתח תקווה".

בעוד שרגל עובדת על הסרט התיעודי הראשון שלה, הכוכבות שלו וחבריהם לסדרה מוצגים גם באגף הנוער של מוזיאון ישראל, בתערוכה "איזה עולם קטן" שאוצרת אורנה גרנות. בתערוכה, הפתוחה לקהל עד סוף הקיץ הקרוב,  מוצגים ספרי "ילדי העולם" לצד בובות מזכרת שנקנו בנסיעות ברחבי תבל – ואלה גם אלה הם מחווה לפועלה של אנה ריבקין בריק, צלמת שהחלה את הקריירה שלה כשתיעדה את נדידת שבט בהרי יוקמוק שבצפון אירופה. שם היא פגשה את הילדה אלה קרי שהייתה אז בת שלוש בלבד,  ואת משפחתה, בילתה בחברתם שבועות ארוכים, והוציאה לאור ספר צילומים למבוגרים. עיון מדוקדק בסרטי הצילום שלה העלה בה את הרעיון להוציא ספר נוסף, לילדים. הספר "אלה קרי הילדה מלפלנד"  – שאת הסיפור שלו כתבה העיתונאית אלי יאנס – זכה להצלחה בינלאומית, ובעקבותיו נולדו הספרים האחרים, יוצאי דופן בצורתם ובתכניהם ומתעדים בצילומים את חיי היומיום של ילדים בתרבויות שונות.

הספרים של ריבקין בריק שילבו בין אקזוטיקה למציאות המוכרת כמעט לכל ילד בעולם: הילדים נראו בהם לובשים תלבושות עממיות מסורתיות אבל משחקים, צוחקים ומתייחסים לבני משפחתם כמו כל ילד אחר שפוגש אותם בין דפיו של הספר. אורנה גרנות, האוצרת, אומרת שההתלהבות העולמית הגדולה מן הספרים שרובם ראו אור בשנות החמישים המאוחרות הייתה במידה רבה תגובה למלחמת העולם השנייה שהסתיימה והותירה חותם עז ואפל – שמולו רעיון הקרבה בין ילדי כל העולם, ההזדהות והדמיון ביניהם – נראה קודם במיוחד ומלא תקווה. מסיבה זו היא בחרה לשלב בתערוכה גם את בובות המזכרת, הלבושות בתלבושות עממיות מכל העולם – שגם הן מסמלות צורך לגשר בין תרבויות וליצור אווירה של פתיחות וידידות בין ילדים.

גרנות, בת 40, היא מומחית לספרי ילדים ואיור. היא עצמה לא גדלה על סדרת "ילדי עמים" אבל מכירה את התגובות הרגשיות העמוקות שהספרים הללו מעוררים במי שהכיר אותם בילדותו, וגם בילדים שנתקלים בהם כיום. "הספרים האלה מאוד סיקרנו אותי", היא אומרת. "התפיסה החברתית והיחס לאחר היום שונים לגמרי ממה שהיה מקובל כשהם ראו אור לראשונה, ולכן לא מובן מאליו שילדים יאהבו אותם גם היום, אבל מתברר שכן – שהספרים כחפצים שמזכירים תרבות שונה, ומאפשרים לנו להיות חברים של ילדים ממקום אחר – עדיין מלאי קסם וכוח משיכה".

גם שרגל הופתעה לגלות שהספרים האהובים של ילדותה כובשים גם את הדור שגדל על טלוויזיה ומשחקי מחשב ורשתות חברתיות. למעשה, הרעיון לסרט נולד כשהביאה לבת של חברים את "אלה קרי" ואת "נוריקו סאן", עותקים מהוהים ששמרה כל השנים בביתה, והופתעה לגלות כמה עניין גילתה בהם הילדה. שרגל, שמודה שאחרי השירות הצבאי שלה רצתה להיות סוכנת מוסד, אבל מעולם לא הגשימה את החלום, יצאה למסע לא פחות חוקרני ותובעני "למעשה, הבנתי די מהר שזה סרט חיי ושאני הולכת להתאבד עליו", היא אומרת. והיא מתכוונת לומר שהשקיעה את כל חסכונותיה, עד לגרוש האחרון, חיטטה בכל ארכיון אפשרי, שלחה אלפי מיילים, חצתה את העולם בטיסות וברכבות לילה, ניהלה שיחות טלפון עם אנשים שלא דוברים שום שפה שהיא מבינה,  וכבר שלוש שנים שהיא עסוקה רק באיתור הילדים, בצילומים ובעריכה. השלל: היא מצאה את אלה קרי, את דירק מהולנד, את נוריקו סאן ועוד שני ילדים מספרים שלא תורגמו לעברית.

אנה ריבקין בריק נולדה ברוסיה בשנת 1908 וגדלה בשבדיה, אחרי שמשפחתה היהודית היגרה לשטוקהולם, שם הפך אביה  – שלמד פילוסופיה, התפרנס ממסחר והיה בין צירי הקונגרס הציוני הראשון בבזל – לתעשיין מצליח. היא הייתה אחת מחמשת ילדי המשפחה. למדה בלט וחשבה להיות פרימה בלרינה, אבל נפצעה, ומצאה ביטוי אומנותי חלופי בצילום. שלא כמו נשים רבות בתקופתה, ריבקין בריק טיפחה קריירה עצמאית מגיל צעיר. בת עשרים כבר פתחה סטודיו לצילום דיוקנאות והחלה למכור בגלריות דיוקנאות של סופרים ואנשי רוח. בגיל 29 נישאה לדניאל בריק, עורך דין, עיתונאי וצלם שנולד בארץ ישראל ובמסעותיה עמו בעולם לא פסקה לצלם. אחרי שני ספרים על מחול בשבדיה, החלה לצלם במדינות שונות מיפן ועד הודו וגם בישראל. אחד מספריה קב אחרי הקמתה של מדינת ישראל (בעלה הוא שכתב את הטקסטים), אחר תיעד את חיי הצוענים בשוודיה, ולבסוף פרסמה את סדרת הספרים הנודעת שכללה 19 כרכים. צילומיה הוצגו בגלריות נחשבות בעולם (ופעמיים לפחות במוזיאון תל אביב) ונכללו גם בתערוכה המגה-פופולארית "משפחת האדם", שהחלה את דרכה במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק בשנת 1955, ונדדה אחר כך בכל רחבי תבל.

סדרת "ילדי עמים" נוצרה בין השנים 1951-1970 כשיתוף פעולה יצירתי בין ריבקין בריק כצלמת לבין עיתונאיות וסופרות נודעות. תשעה מהספרים האלה נכתבו, כאמור, על ידי אסטריד לינדגרן. אחד הספרים נכתב על ידי אחותה של ריבקין-בריק, אויגניה סודרברג ("מוקיהנה מהוואי").  לאה גולדברג (שהייתה עורכת מדור הילדים בספריית הפועלים כשריבקין בריק פנתה אליה) תרגמה את רובם וגם כתבה את "הרפתקה במדבר" העוקב אחר הילד הישראלי אלי, והפכה ברבות השנים לחברה קרובה של הצלמת השבדית.

אלה קארי

 

נוריקו סאן

קריאה עכשווית הספרים האלה מגלה אולי סוג של התנשאות, בגלל המבט על חיי הילדים ומנהגיהם כעל משהו אקזוטי, אולי פחות מתורבת מחיי העיר המערבית שבה ישבו מרבית הקוראים. אבל גרנות אומרת שלא כך צריך לעיין בהם. הספרים הללו העניקו לילדים הזדמנות להבחין באחרים, להכיר אותם ולהזדהות אתם, לראות את הדומה דרך היכרות עם השונה. הרוח הזו המשיכה לנשב כנראה עוד שנים רבות אחרי שריבקין בריק כבר פסקה מלצלם. לפני קצת יותר מעשור ראו אור בארץ שני ספרים, כתובים ערבית ועברית ומלווים בצילומים, ספרים שאולי הייתה יוצרת בעצמה ובוודאי מברכת עליהם. "החלום של יוסף", על ילד המתגורר במחנה הפליטים דהיישה, ו"רים הילדה מעין חוד" על ילדה המתגוררת בכפר הלא מוכר בכרמל – נכתבו על ידי תמר ורטה-זהבי ו עבדאלסאלם  יונס[i]. המחברים, המנחים כבר שנים מפגשים של מחנכים ותלמידים יהודים ערבים, היו בוודאי שמחים לראות את ספריהם על המדף לצד "הרפקתאה במדבר" העוקבת אחרי אלי מקיבוץ רביבים – ספר שבצילומיו מופיע גם אחד מנכדיה של גולדה מאיר (כך מציינת גרנות) ו"מרים גרה בקיבוץ", ספר של ריבקין בריק וקורדליה אדוורדסון שמספר על ילדה שעלתה ממרוקו ונקלטה בקיבוץ, אבל מעולם לא תורגם לעברית. ספר נוסף שנכתב על ידי גולדברג, על ילד אפריקאי שמאבד את החמור שלו נגנז. גם הספר על מרקו מיוגוסלביה לא תורגם – כנראה בגלל שבצילומים הוא מחבק את חברו הטוב, החזיר. הכרכים שכן תורגמו ראו אור במהדורה מחודשת לפני כחמש שנים. מבקרת הספרות אריאנה מלמד התפייטה אז בכתבה ב"ויי נט" וכתבה שהסדרה הזו מעוררת בה תחושה שלמרות שהעולם השתנה, האהבה היא נצחית וישנם ספרים בני אלמוות. לדבריה "הספרים זורחים כפנינים של כתיבה מעולה". היא נזכרת כיצד קיבלה אותם לידיה בתקופה שבה המדינה בדיוק סיימה את חיי הצנע, וחבורות של ילדים במכנסיים קצרים של אתא וחלום על אופניים למדו איך אומרים כפכפים ביפנית (פוקורי), כמה ההולנדים אוהבים לאכול סרטנים  ואיזה בגדים מוזרים לובשים בלפלנד.

ריבקין בריק נפטרה בשנת 1970, בת 62 בלבד, ממחלת הסרטן, אחרי שהגיעה ארצה כדי למות כאן, והיא קבורה בבית העלמין בחולון. היא הורישה 50 אלף מצילומיה לקרן היסוד ואת האוסף הגדול של הדיוקנאות וצילומי העמים שלה, למוזיאון לאומנות מודרנית בשבדיה. בשבדיה מוענק מדי שנה פרס לצילום על שמה. לא היו לה ילדים, וכפי שדבורית שרגל – שבעצה בחרה שלא ללדת ילדים – כך גם ללאה גולדברג. "אחרי מותה לא נותר מהמשפחה שלה זכר", היא אומרת "ולכן ראיתי את הצורך להנציח אותה כחלק מהמשימה שלי".

 

[i] כך מאוית כל הכריכה

יומני הנסיכה

צילום: גל חרמוני

באחד המכתבים שקיבלה רנה ורבין מאימא שלה, ומתוכו היא מצטטת בספרה "כמה טוב לחיות", ממליצה לה אימא לצחוק קצת יותר, ובעיקר על עצמה. בראיון איתה, שנמשך כדרכן של שיחות נשים לעוד המון כיוונים מלבד ספר הביכורים שכתבה, מתברר שורבין יישמה היטב את העצה הזו. היא יודעת לצחוק על עצמה, והצחוק הזה מקנה לה איזו נקודת הסתכלות מהצד על הכתיבה שלה עצמה, למרות שזו מבוססת על חייה הפרטיים, או לפחות על הרישומים שהותירו ביומנים שכתבה מגיל עשר ועד, כמעט, היום.

 

"כמה טוב לחיות" הוא מין ספר זיכרונות, ערוך לכדי סיפור, מתוך קטעי יומניה האותנטיים של ורבין שנמצאו במזוודה ישנה שאביה שלף מהבוידעם. בשלב ראשון חשבה לכתוב רומאן המבוסס על הטקסטים ההם שכתבה, אבל כשהבינה שגם באמצעות עריכה – שליפה מכוונת של קטעים נבחרים, מחיקה של אחרים, קיצור, הזזת תאריכים וארגון מחדש ובדיעבד של המציאות – היא יכולה לברוא סיפורים חדשים, בחרה במה שהיא מכנה "אוטו-ריאליטי". התוצאה היא סיפור התבגרותה של ילדה תל אביבית, שבדרכה אל הנשיות עסוקה בכל אותם דברים שילדות, נערות, צעירות ונשים עסוקות בהם: אהבה, תשוקה, חושניות, מיניות, דימוי גוף, זוגיות, קריירה, אימהות, משפחה, יצירה ולעתים קרובות גם רחמים עצמיים. וכאמור, מאחר שרנה מקשיבה (לפעמים) לאמא שלה, אלה מצופים שכבה דקיקה של הומור עצמי.

 

אחת ההפתעות הגדולות שציפו לי, כקוראת, בספר, היה העיסוק האובססיבי של ורבין במראה, במשקל, באוכל, והאופן הפשוט והגלוי לגמרי שבו היא מציגה את כמיהתה לאישורים, לאהבה, להשתוקקות אליה. ורבין, בת 37, היא אישה מצליחה. היא למדה משחק בניו יורק ושיחקה בארץ בתיאטרון ובטלוויזיה, כתבה ביקורות ספרים ואף זכתה בפרס ברנשטיין לביקורת, היא עורכת ספרות המקור של "ידיעות ספרים" (ההוצאה שבה ראה אור גם ספרה) ומלבד כל אלה היא גם אישה יפה מאוד. "וכמו רובנו, אני לוקה בתסמונת שטוקהולם. גם אני הפנמתי את הדרישות האלה של איך אישה צריכה להיראות ולהתנהג ומה היא צריכה לעשות ולהשיג. אני לא מכירה אישה אחת שזה לא חלק מעולמה. אבל אל תשכחי שאני ערכתי את הספר, אני בחרתי את הקטעים, אני הצמדתי אותם זה לזה וידעתי בדיוק איזו תמונה שלי הם מציירים. אמנם לא כתבתי אותם מתוך מודעות -אבל ערכתי בצורה מניפולטיבית. יכול להיות שאם אחד האקסים שלי יקרא הוא יגיד שהדברים בכלל לא היו ככה, אבל הדברים היו, רק הזזתי אותם ממקום למקום כדי לשים דגש על מה שבעיני אפיין את מערכת היחסים הזו, או להבליט משהו אחר במערכת יחסים אחרת כדי שהסיפורים לא יחזרו על עצמם".

 

אז זה אמיתי או לא?

"זה אמיתי, אבל אני בחרתי איך לספר את זה. למשל את תקופת הצבא שלי בחרתי לתאר רק מנקודת המבט המינית. הצבא היה המקום שבו לקחו אותי, תלמידה מצטיינת, אדם שלם, מוכשר ובטוח בעצמו ורוקנו אותי מכל תוכן, נתנו לי רק להגיש קפה לקצינים בכירים ולהיות משהו צעיר ויפה שמסתובב שם מול עיניהם. אבל את זה כבר שמענו בספרות העברית מיליון פעם, אז אני הבאתי תשעה חודשי צבא סמליים שמתחילים בניסיונות שלי לעשות סקס ונגמרים בניסיונות להיכנס להריון כדי להשתחרר. זה סמלי: זו התקופה שבה הכי ניסו להכניס אותי למחוך הקולקטיבי וגם הכי התמרדתי".

 

ורבין מקדישה לא מעט מהספר למערכות היחסים שלה עם גברים, לאלה שחשקה בהם, אלה שאיתם שכבה, אלה שהתאהבה בהם ואלה שלא יכלה לסבול. מאחר שבמקור כתבה מבלי לדמיין שמישהו יקרא, הכתיבה שלה חושפנית וכנה. מראיין אחר העיר לה, היא מספרת לי, שהיא מחפצנת גברים, כי בלא מעט קטעים יש לה הערות על חלקי הגוף שלהם ועל מה שהם מעוררים או מכבים בגופה.

חפצון? לאורך רוב הספר את הרי מודה בנזקקות עמוקה וגדולה בגברים ובאישור מהם. את מתארת מפגש שלך עם חברתך המשוררת ננו שבתאי, שבו שתיכן יושבות, המשוררת והעורכת, ולמרות שאתן כאלה מתוחכמות אתן מדברות רק על בנים…

 

"ובכל זאת אני חושבת שמדובר בטקסט פמיניסטי, כי הוא גם מתאר תמונת מצב של ילדה ונערה ששבויה בקונספציות החברתיות ומפנימה אותן לחלוטין ומצד שני יש התפתחות, אותה ילדה שואלת את עצמה מה היא באמת רוצה, איך היא רוצה לחיות, ופועלת בהתאם. אני לא מאמינה בפמיניזם מהסוג ששורף חזיות, למרות שהרבה פעמים אני הולכת בלי. אני לא מאמינה שאת חייבת להיות לא נשית  בשביל להיות פמיניסטית. להפך,במקום שאנחנו נאמץ את סוג המחשבה הגברית, נודה שאכפת לנו ממערכות יחסים, אכפת לנו לאהוב ולהיות נאהבות ואנחנו יכולות במקביל להצליח בקריירה ולהרוויח המון כסף".

 

בקטע יומן מגיל צעיר מאוד את מספרת על שיחה עם מכרה מבוגרת יותר, שבה את תוהה אם את שטחית או טיפשית בגלל שאת כל כך מתעניינת בבנים, והיא אומרת לך שזה בסדר גמור שאת חושנית ושאת לא צריכה לעשות לזה סובלימציה לדברים אחרים, כמו למשל לשעות על שעות בחדר כושר

"והיא צודקת לגמרי. בעיני זה טעם החיים. עכשיו אני בשנים המיניות שלי, זכותי להיות מינית. ההתבגרות המינית שלי התחילה בגיל 14 ואז התחלתי להתעניין בבנים, אבל זה בסדר, כי גם הם מתעניינים בנו,גם הם חרמנים ומסוחררים ומלאי הורמונים. אולי זה יגמר בעוד עשור, אבל כרגע זה מעניין אותי וזה מצוין בעיני. זה לא הופך אותי לחלשה. בעיני, הכוח האמיתי הוא להכיר ולהודות בחולשות שלך. אני אדם שדי מצליח בחיים, ואני מרשה לעצמי להודות במקומות שבהן חסרים לי דברים".

 

את מודה בלא מעט דברים, חלקם כואבים מאוד. את כותבת למשל שכשעושים ילד אז כבר אי אפשר להחליט למות

"כתבתי את זה, אבל כתבתי עוד המון דברים אחרים. תראי, בעריכה של הספר עברתי תהליך שלם. קראתי את הקטעים אחרי שנים, ולא תמיד מה שהיה כתוב ביומנים שלי תאם את הזיכרונות שלי מאותם  ימים. המפגש הזה עם עצמי כילדה או מתבגרת ואפילו כאישה בת עשרים המם אותי. פתאום את רואה את הדפוסים החוזרים של עצמך, את המחשבות האובססיביות, את התובנות שעלו בטיפולים פסיכולוגיים."

 

ומצטיירת דמות של אישה שמצד אחד היתה נורא רוצה להיות קונפורמיסטית, להתחתן וללדת ילדים כמו כולם, ומצד שני יודעת שאם זה יקרה היא תצא מדעתה

"זה שביומן שלי הפגנתי לבטים בכל מה שנוגע לילדים ומשפחה, זה לא אומר שבחיים האמיתיים שלי רציתי את זה אי פעם. במציאות, בגיל עשר כבר הודעתי לכולם שלי לא יהיו ילדים. כל החיים שלי שאפתי לדברים ענקיים, להיות שחקנית, להתפרסם, להצליח, ובתוך כל זה תמיד יש את המחשבה שאם רק הייתי רוצה דברים יותר קטנים, היה לי יותר קל, שאם היו לי שאיפות קטנות היה בטוח יותר שאצליח. אבל זה לא גרם לי להקטין את החלומות שלי. אני מכירה בזה שלשחות בזרם זה קל יותר, ומקוננת על זה שאני לא מסוגלת".

 

איך ידעת כבר בגיל עשר מה תרצי להמשך חייך?

"אמרתי את זה, כמו התרסה לסביבה, אבל אחר כך היו תקופות שבהן עשיתי תוכניות חומש, ותמיד היו כלולים בהם ילדים, אבל אני לא יכולה להגיד שבאמת התכוונתי ללדת אותם.  כילדה קראתי המון המון ספרים, ורובם לא היו מיועדים לגילי. כמעט כל הספרות המתורגמת שקראתי אז, הספרות הקלאסית, הבהירה לי שהברירות היחידות של אישה הן להגשים את עצמה או להתחתן, ואי אפשר גם וגם. אמא שלי שאלה אותי איך זה שלא הסתכלתי מסביב, עליה למשל, שהיא נשואה ואם ויש לה קריירה משגשגת והיא תמיד הרוויחה יותר מאבא שלי, ולא הייתה לי תשובה טובה".

 

מה הכי הופתעת לגלות כשקראת את היומנים שלך?

"כמה שהכל חוזר על עצמו. שיש תקופות שיש בהן אהבה ואז התפכחות, ושוב אהבה ושוב זה נגמר, ורע ואחר כך טוב. יש תקופות שאני מרגישה שמנה ואחר כך רזה. אני שונאת את המשפחה שלי ואחר כך מאוהבת בהם. זה מאוד מרגיע, כי אני יודעת שלא משנה איפה אני נמצאת עכשיו, באיזה תהומות של ייאוש, זה יעבור, בזמן אחר אני ארגיש אחר כך".

 

מקובל לחשוב שכשכותבים יומן זה נורא פרטי, ושאם מישהו יקרא בו זה יהיה נורא ואיום

"גם לי היה ברור שאת היומנים שלי איש לא יקרא ואני אשרוף אותם לפני מותי. משום שערכתי אותם בעצמי, היה פה אלמנט גדול של שליטה ומצד שני, היה גם שחרור גדול בלשים הכול על השולחן ולהציג את זה לאנשים: הנה כל מה שאני חושבת, כל מה שעבר עלי, תקראו. אלה דברים שבמהלך החיים את חושבת לעצמך מה יהיה אם ידעו את זה עלי, ופתאום את מגלה שלא קורה כלום. כולם קראו, כולל הבוס שלי, ואף אחד לא התמוטט. אפילו לא פיטרו אותי מהעבודה".

 

אחרי שכתבת ספר, את רואה אחרת את העבודה שלך כעורכת?

"אני מאוד אוהבת לערוך, אבל עכשיו ברור לי עד כמה אני זקוקה לדבר הזה, ליצור את היצירה של עצמי ולא רק לסייע ליצירה של מישהו אחר. אני אוהבת לערוך, ובטח עשה את זה כל החיים, אבל בשביל לתדלק אהיה חייבת לכתוב עוד דברים משל עצמי".

 

שביל פירורי הזיכרון

 

צילום: רוברט פרנקנברג

הזיכרונות הראשונים של קים סוניי מלווים בתחושות של חוסר אונים, נטישה וציפייה שמישהו יציל אותה. התחושות האלה חוזרות ועולות בחלומותיה גם היום, שנים אחרי היום שבו אמא שלה לקחה אותה לשוק הסואן בקוריאה והשאירה אותה שם, ילדה בת שלוש, יושבת לבדה על הספסל וקומצת בידה פיסת לחם שהתפוררה לפרורים. גם היום, ממרחק 37 שנים של חיים מוגנים בארה"ב וברחבי אירופה, ממרחק ההצלחה האישית והמקצועית שלה, היא לא מסוגלת לשחרר לגמרי את זיכרון שלושת הימים והלילות שבהם ישבה על הספסל וחיכתה לאימא שמעולם לא שבה.

ספר הזיכרונות של סוניי, "שביל פרורי הלחם" (הוצאת אריה ניר, מאנגלית: נֹעה בן פורת) הוא ספר מאוד מיוחד. סוניי לא מסתפקת בתיאור הדרך המאוד ארוכה שעשתה מן הרגע שבו מצא אותה שוטר שחלף בשוק ועד להווה, שבו היא משמשת עיתונאית בכירה בתחום המזון בכתב העת האמריקאי "Cottage Living" – היא מספרת על ניסיונה המתמשך למצוא בית, שאיננו דווקא מקום פיזי אלא סוג של שייכות, שקשור בעיניה לא מעט לאוכל וגם, כמובן, לאהבה.

סוניי אומצה על ידי זוג אמריקאי מניו אורלינס, וגדלה ביחד עם אחותה, יתומה נוספת שאומצה על ידי אותם הורים בדרום קוריאה. היא כותבת על תחושת שונות ובדידות חריפות: היא נראתה אחרת מכולם, היה לה שם שונה, ומן הסתם היה בה, היא אומרת, צורך עמוק להיפרד ולעזוב. בגיל 17 קיבלה מלגה ללימודי כתיבה יוצרת בקולג' בפלורידה ועזבה את הבית. שנה לאחר מכן כבר חייתה בצרפת, כותבת ומבשלת ומנסה לספק בו זמנית את הדחפים המנוגדים: למצוא בית ולנדוד. הנדודים האלה הובילו אותה בסופו של דבר לשבדיה, שם הכירה דווקא איש עסקים צרפתי עשיר ומבוגר (אולבייה בסואן, בעל רשת loccitane) שמציע לה עבודה בפריז. מערכת היחסים בין השניים הופכת רומנטית ובגיל 21 סוניי מוצאת את עצמה בתפקיד אמה החורגת של בתו המתבגרת, מבשלת ומארחת את עשירי אירופה בפריז ובאחוזה הפרובנסאלית ולכאורה חיה בתוך חלום.

אלא שהזכרנו קודם את יצר הנדודים, נכון? סוניי כותבת על תחושת מחנק, על הצורך לפרק את הקשר הזה, לשכור לעצמה דירה בפריז ולהתמקד בכתיבה, בבישול, בחברים שלה ובסופו של דבר לחזור לאלבמה, ארה"ב. למרות השבריריות שעולה מזיכרונות הילדות שלה, הסיפור של סוניי איננו סיפור על אישה שחיכתה לגבר שיושיע אותה. את הבור שנפער אז, בגיל שלוש, היא מבינה שאיש מבחוץ לא יצליח למלא. היא מנסה בכוחות עצמה: בבישול וביצירה. הכתיבה שלה על תבשילים, החל במרק הדגים של סבתא פופי וכלה בכריכי הדגים המלוחים השבדיים ופטריות הכמהין הצרפתיות, מסחררת, לא פחות. היא גם מסיימת כל פרק במתכון, שלא תמיד קשור לרצף הסיפורי, אבל מעניק תחושה של נחמה. היא מלמדת אותנו, הקוראים, להכין סלט אפונה ברוטב נענע ומעדן תפוחי אדמה שבדי, עוף בקינמון ותמרים ופו-בוי תפוחי אדמה מטוגנים עם חזרת וקרם פרש (כמו שהיא אומרת, בלואיזיאנה לא מפחדים מפחממות). כאילו דרך האוכל סוניי מוצאת בית בכל מקום ובשום מקום בו זמנית.

"מֶמוּאַר זה מין ז'אנר שיש מי שחושבים שהוא מוזר", מנסה סוניי להסביר לי את ההחלטה לכתוב קובץ זיכרונות סיפורי-פיוטי דווקא. "במיוחד אם את מחליטה לכתוב אותו בגיל צעיר, ואני רק בת ארבעים. זאת בעצם חתיכה מהחיים, לא ביוגרפיה שלמה, כך שבמהלך חיי אוכל לכתוב כמה קבצים כאלה. במקור רציתי בכלל לכתוב ספר בישול או ספר שירה, אבל הפעם יצא לי ספר זיכרונות…"

אני מניחה שהכתיבה לא הייתה קלה. היא עזרה לך למצוא דרך לבית הזה, הפנימי, שאת מחפשת?

"שאלה טובה. מוצא חן בעיני שקראת לזה בית פנימי. אני חושבת שהכתיבה עזרה לי להבין שהבית חייב להיות קודם כל בתוכי, שאני צריכה למצוא בעצמי מקום שבו אני מרגישה נוח עם עצמי ועם מי שאני ועם התשוקות שלי, לפני שאוכל למצוא לי בית בעולם שבחוץ".

במהלך החיפושים שלה, סוניי חזרה לדרום קוריאה, ביחד עם איש העסקים הצרפתי שהיה אז בן זוגה. זאת הייתה עבורה, בלשון המעטה, חוויה קשה. איש לא חיכה לה שם, איש לא הכיר בה כבת המקום. לא היה לה מושג איך לפענח שם את סוד נטישתה כילדה, והיא זכתה ללעג בציבור משום שמתברר כי נשים קוריאניות לא נוהגות להופיע בפומבי בחברת גבר לבן אלא אם הן זונות צמרת. הזוג אפילו מגורש בבושת פנים ממסעדה. "הבנתי", היא אומרת, "שאני חייבת למצוא את השלווה בתוכי ולא בחוץ. היום אני מסוגלת להרגיש בבית כמעט בכל מקום בעולם. לא הייתי מעולם בישראל, למשל, אבל מאחר שלמדתי וקראתי על התרבות ועל האוכל ועל האנשים בישראל אני יודעת שכשאגיע אוכל להגיש שם שיש לי מקום משלי, סוג של רוגע. לפני שנים אולי לא הייתי מסוגלת להרגיש ככה, אבל היום אני יודעת למצוא את תחושת הבית באנשים שסביבי, בני משפחה, מישהו שאני אוהבת, החברים שבחרתי לי. "

ראשית הכתיבה שלך, בקולג', הייתה שירה. את עדיין כותבת שירה? וגם שם את עוסקת באוכל?

"אני כותבת שירים ובהרבה מהם אני מתארת את מעשה הבישול והאכילה או טעימה או האפשרות לחלוק מזון עם אנשים אחרים, שזה בעיני סוג של הענקה לאחר. בישול ואכילה הם בעיני מעשים מאוד חושניים. הייתי שמחה מאוד לכתוב ספר של שירה ומתכונים".

בנית לעצמך חיים מאוד מלאים, בעשייה ויצירה. זה מקל עליך להתמודד עם זיכרונות הילדות הקשים?

"אני לא חושבת. אולי אפילו להפך. ככל שאני נראית לאנשים מבחוץ כ"מצליחנית", אני יותר מפקפקת בעצמי. לקח לי המון זמן עד שהעזתי לקרוא לעצמי סופרת, ואני עדיין מבועתת שמא אגלה פתאום שאני בסך הכול מתחזה. ויש לי אותן תחושות בנוגע להצלחה שלי. כל מה שאני יודעת, זה שאני מנסה לחיות את חיי בדרך שתאפשר ליצ ליצור ולכתוב ולטייל ולראות את העולם כמה שיותר, וכמובן לטעום ממנו ולחלוק את הטעמים האלה עם אחרים. עברתי טיפול בפסיכואנליזה, ואני חושבת שזה עזר לי מאוד לעבד את החלקים הקשים בילדות שלי".

אני מניחה שהתגובות ל"שביל פירורי הלחם" , שגם זיכה אותך בפרס תגלית השנה של "בארנס אנד נובל" ותורגם לשפות זרות, היו מעודדות מאוד

"רוב התגובות, בעיקר בעיתונות ומבבקרים, היו חיוביות עד מדהימות. קיבלתי מכתבים מבחורות צעירות שרוצות לצאת לעולם וללמוד אותו כמוני וגם מגברים ונשים מבוגרים יותר שרצו לחלוק איתי את סיפורי האהבה וההרפתקאות שלהם. ויש גם קוראים שלא העזתי לדמיין שיכתבו לי ובכל זאת קיבלתי מהם הרבה מכתבים – מילדים מאומצים. כל כך הרבה מאומצים יצרו איתי קשר והודו לי על שכתבתי איך זה להרגיש נטושה ואבודה וחסרת בית. הם כתבו לי את הסיפורים האישיים שלהם וזה מבחינתי היה החלק הכי מתגמל של הקשר עם הקוראים. בסופו של דבר הספר שכתבתי כבר לא שייך רק לי, הוא שייך לקוראים שלו, וכל קוראת שיכולה לקחת ממנו משהו ולהפוך בזכותו את החיים שלה לעשירים יותר".

כשבחרת לקרוא לספר "שביל פירורי הלחם", חשבת גם על האגדה על עמי ותמי?

"ברור. שם הספר עלה בראשי שנים לפני שהבנתי איך בדיוק אני מתכוונת לכתוב אותו. האגדה של האחים גרים שמספרת על הניסיון למצוא את הדרך הביתה דרך אוכל אף פעם לא יצאה לי מהראש. בעיני זאת הייתה המטאפורה המושלמת".

נדמה לי שמצאת דרך לשלב בין כל סוגי המאכלים שהכרת בעולם, ואולי גם בין כל החלקים השונים כל כך של חייך. האם זה מפצה באופן כלשהו על כך שאת לא באמת יודעת מאיפה באת? מאפשר לך לבחור בעצמך מי את?

"אני מאוד אוהבת את השאלה. אני באמת נהנית מאוד מכל סוגי הבישול השונים. אנשים שמביטים בי ולא יודעים עלי שום דבר מניחים שאני בטח מבשלת אוכל אסיאתי. והאמת היא שאני מבשלת הכול, אבל הכי אוהבת אוכל צרפתי מפרובנס ואוכל איטלקי טוסקני. ביליתי את רוב הקיץ הקודם בעבודה עם פרנסיס מאיס על ספר הבישול החדש שלה, בישול תחת השמש הטוסקנית, שיצא לאור בשנה הבאה, וחזרתי עם מזוודה מלאה פסטה נהדרת, יינות ועוד. אל תשכחי שגדלתי בדרום ארה"ב כך שאני יודעת להכין עוף מטוגן עם ירקות ירוקים ולחם תירס. אני מבשלת אוכל הודי וספרדי ופירות ים בסגנון לואיזיני. אם נחזור לשאלתך – אז כן, זאת הדרך שלי לומר שאני מכל מקום וגם משום מקום. "

החיבור הזה בין אוכל לרגשות הוא עמוק מאוד…

"כן, אוכל הוא ביטוי לחלק מאוד רגשי בחיים שלנו, לטוב ולרע. אנחנו זוכרים ארוחות שאהבנו וארוחות ששנאנו. ולעתים קרובות האוכל מחבר אותנו לאנשים שהיו בחיינו, לאנשים שאליהם אנחנו מתגעגעים. לבני משפחה, למאהבים, לחברים. אני מכירה הרבה אנשים שנאבקים בקשר הזה, כי אוכל יכול להיות גם תחליף למשהו שחסר להם בחיים. רעב הוא הרי דימוי מצוין לכל מה שחסר לנו – אהבה, בית, תחושה של שייכות. זיכרונות של אוכל אהוב הם זיכרונות חמים ומנחמים, ובעיני לחלוק עם מישהו אוכל זו הבעת אהבה עצומה".

איך בסופו של דבר בחרת את המקום שבו את נמצאת כיום?

"את כל הקיץ שעבר ביליתי בנסיעות בין אלסקה לטוסקנה, מטעמי אהבה ועבודה. כרגע אני בעיצומו של מעבר, ואני מקווה להשליך עוגן ב… טוב, נו, עוד נראה איפה…"

 *** הראיון עם קים סוניי התפרסם במוסףהספרים המשובח ביותר של לאישה.

ביס קטן ממוזיקה נהדרת

כשגדלים בבית יקי קשה לדבר על זיכרונות קולינאריים. לא שחלילה האוכל לא היה טוב… היו נקניקים מעולים וגבינות משובחות וחביתות מטוגנות בחמאה על פומפרניקל ריחני. אבל אלה הגיעו הביתה בזכות הורי (ובעיקר אבא שלי, שכנראה לא יכול היה להשלים עם העובדה שהוא בן לעדה שהתבלין הנועז ביותר בארסנל שלה הוא שמיר) ולא היו מעוגנים באיזו מסורת רב דורית מפוארת, כמו זו שיש לאוכלי המטבוחה והחמין וזוללי הגפילטע פיש. המאכלים העממיים שלנו, יקים בני יקים, היו אחרים: מוזיקה, הרבה מוזיקה ובדיחות קרש. ואני מתכוונת, בחיבה רבה ועמוקה מאוד, להומור הלשוני חוצה השפות שהכרתי מסבא שלי, למקאמות המחורזות שהוא וחבריו היו כותבים זה לזה באירועים חגיגיים (יום הולדתו התשעים, למשל), ושכולנו, ילדים, נכדים, נינים ובני נינים, ירשנו, בגנים.

הפעם נועדה ההקדמה הארוכה הזו להסביר את העונג העמוק, הגופני כמעט, שחשתי בהופעה של מקס ראבה שראיתי השבוע פה, בתל אביב. ראבה, רק בן 48,נותן שואו שנלקח ישירות מברלין של לפני מלחמת העולם השנייה. הוא מבצע ג'אז ישן משנות העשרים והשלושים, חלקו אמריקאי, חלקו גרמני מקורי, בעיבודים והגשה שזרקו אותי ישירות למועדוני הלילה האפלוליים שאולי היו פעם באונטר-דן-לינדן ולמסיבות צוהלות בחצרות בירה, שבהן שירים על קקטוסים דוקרניים הנופלים על אפו של השכן הזועם הֶר קראוס, קרוקודילים המרקדים בבאר יין ויוהנה, ששורקת להנאתה שירים עממיים מצחיקים את הקהל עד דמעות. גם אותי, אגב, מתוך איזה זיכרון גנטי עלום שמחבר אותי מיד לימים שבהם לא הייתי ולמקומות שכבר מזמן אי אפשר לבקר.

ראבה, שנראה (כמו שדני הגדיר במדויק) כמו הכלאה בין מנהל פנימייה לסלרי, מבצע בעיקר שירים של ה – Comedian Harmonists, להקה גרמנית שהסעירה את אירופה כולה בשנות העשרים והשלושים ונאלצה להתפרק עם עליית הנאצים לשלטון, גם משום שהמוזיקה שלהם הוכתרה "דקדנטית" וגם משום ששלושה מששת חבריה היו יהודים שנמלטו, כמובן, לארה"ב (ושם ניסו לשחזר את ההרכב, בהצלחה חלקית מאוד). ראבה, זמר אופרה בהכשרתו, החליף את ההרמוניות הקוליות המופלאות של ההרמוניסטס בתזמורת (ה"פאלאסט אורקסטרה") הכוללת חצוצרות, טרומבונים, קלרינטים, תופים, גיטרות, כינורות ופעמונים ומאחר שהוא יודע שהוא לוקח את הקהל שלו למסע בזמן, הוא לא חושש להפגין מבחר מרהיב של מניירות. ראבה הוא לא היחיד שמבצע מחדש את השירים של ההרמוניסטס. יש עוד להקות כאלה בגרמניה וגם בארה"ב, אבל ראבה מעיז יותר – הוא מבצע גם שירים של טום ג'ונס ובריטני ספירס וכותב שירים משלו וכמובן מופיע בכל סרט אמריקאי אפשרי, בכל פעם שהשחזור ההיסטורי מחייב מאורת זימה אפלולית וזמר צחור שיער נשען בנון שלנטיות על הפסנתר.

סבא וסבתא שלי היו שניהם זמרי אופרה בברלין של אותם ימים. הנס שר בריטון וזלמה אלט. ושניהם, אני מרשה לעצמי לדמיין, היו שם, בקהל העצום שבא לשמוע את ההרמוניסט בפוטסדאמר פלאץ. אני מקשיבה לראבה ומנסה להצטרף אליהם שם, אם כי לא ברור מה היו חושבים על הביצוע הביזארי הזה שלו ל"סקס בומב":

 

מדברת מהבטן (של הלווייתן)

 

היא בת שלושים, נולדה בליברפול ובילתה חלקים מילדותה בזמביה ואחר כך בברומלי, שכונה בדרום מזרח לונדון ואם גם אתם, כמוני, ניזונים מסרטי תעודה של הבי בי סי, הייתם מצפים לפגוש אותה דמות שלעתים נדמה שהיא משוכפלת באנגליה במאות אלפי עותקים: צעירה שמשקיעה את מרבית האנרגיה והזמן הפנוי שלה בלהשתכר, חולמת על ניתוחים להגדלת השדיים ומאז גיל 14 הספיקה ללדת שלושה ילדים כדי לקבל סיוע ממשלתי בדיור נפרד מהוריה. אלא שאז מסתבר שג'ני רוּני היא ההפך המוחלט מכל אלה, שהספר שכתבה פשוט מצוין, שהיא בחורה שנונה ומתוחכמת וגם חביבה להפליא, שאני חייבת להיגמל מסטריאוטיפים, גם אם הם משווקים בעטיפה פסבדו-אינטלקטואלית, ושמזל גדול שג'ני רוני לא קוראת עברית.

נתחיל מהספר שלה. "בבטן הלוויתן", רומאן הביכורים של רוּני עוסק בזוג צעירים אוהבים, סטיבי ומייקל, שנפגשו ערב מלחמת העולם השנייה, הספיקו לחוות ליל אהבה אחד, ונאלצו להיפרד כשמייקל נשלח לחזית, במצרים. רוני כותבת את סיפוריהם בקולות נפרדים, שונים, ומתוך ראיית עולם אחרת – האחת של אישה צעירה שנותרה שבורת לב לשאת בתוצאות המפגש הרה הגורל עם אהובה שנלקח ממנה, והשנייה, של גבר קשיש, הדועך לאטו במיטת בית חולים, אינו מדבר, ומתקשר עם העולם בכתב ודרך קופסא של זיכרונות שהוא נוצר כל השנים. רוני היא לא רק כותבת רגישה מאוד, יש לה אוזן מצוינת לניואנסים של שפה והתנהגות, ולא מעט הומור שחור. היא כותבת בקיצור, סצנות דחוסות שהיא מדלגת ביניהן בקלות ובאותה קלות נעה קדימה ואחורה בזמן. "בבטן הלווייתן" (אחוזת בית, מאנגלית: סיגל אדלר) אולי עוסק בנושא שהספרות והקולנוע כבר עסקו בו לא מעט, אבל הוא עושה זאת בסגנון מרענן ומפתיע, תיאורי הזמן והאווירה ממשיים עד סכנת הידבקות באנגלופילייה, והדמויות שלו קטנות ובו זמנית גדולות מאוד, ממש כמו הסודות שהן אוצרות באימה עמוק בבטנן.

רוני היא הסופרת הצעירה ביותר שהייתה מועמדת לפרס "קוסטה", קיבלה את פרס הביכורים של "ווטרסטון" ונבחרה כספר החודש של מועדון הקוראים של ריצ'ארד וג'ודי – תוכנית בוקר שיש לה עשרות מיליוני צופים. מאז "בטן הלווייתן" היא הספיקה לפרסם רומאן שני, "The Opposite of Falling", ובימים אלה היא עובדת על שלישי. ההתמסרות הזו שלה לכתיבה מתאפשרת הודות לפופולאריות העצומה של ספריה. את "בבטן הלוויתן" היא כתבה בהפסקות הצהריים שלה, כשעבדה כעורכת דין במשרד בלונדון. היא גם לימדה אנגלית בצרפת והיום היא מלמדת היסטוריה וספרות, וכאמור כותבת וכותבת וכותבת (בתנאי שהחברים שלה לא מפריעים לה במסנג'ר או בסקייפ ושהיא לא נספחת לפעילות אחרת און-ליין).

אז מה בכל זאת שבה את רוני באירועי המלחמה שהיא עצמה לא חוותה, ומה הוליד בתוכה את דמויותיהם של הצעירה ההרה, הניצלת בנס מהפגזה על המפעל שבו עבדה בלונדון ושל החייל המשלח יוני דואר, וחווה זוועות גדולות בחזית? "סבא שלי שירת במלחמה בגדוד משלחי יוני הדואר באפריקה, כך שהמיקום עמו משך אותי מאוד", מסבירה רוני. "לימי מלחמה יש השפעה מוזרה על החיים בכל מקום, הם מעצימים את הנסיבות ולא משנה מה הן. זאת תקופה מרתקת ממש בהיסטוריה של בריטניה, משום שהיא השליכה אנשים ממעמדות חברתיים נמוכים לתוך בליל של אירועים, שאחרת לא היו לוקחים בהם חלק. כל חיי הייתי מודעת לכך שישנה שתיקה גדולה סביב מה שסבא שלי עבר בימים ההם. הוא מעולם לא דיבר על המלחמה. הוא מת כשהייתי קטנה, והצטערתי שלא שאלתי אותו על זה. במובן מסוים, אנשים בסביבתו, שהעדיפו לדבוק בחוויות המלחמה שלהם, עודדו אותו לשתוק. סבתא שלי, למשל, די נהנתה מהמלחמה, בזכות נשפי הריקודים והחירויות החדשות שהתאפשרו פתאום, למרות שגם היא חוותה טראומה בזמן הבלית על ליברפול. אני חושבת שמגיל צעיר השתיקה הזו ביניהם סיקרנה אותי, ולמרות שהספר לא מבוסס על החיים האישיים שלהם (סבתא שלי הייתה רק בת 12 כשפרצה המלחמה), זה היה הזרע שממנו נבט בי הרצון לכתוב את הסיפור הזה".

לא גדלת מוקפת בסיפורים על ימי המלחמה ההיא?

"ממש לא. חלק מהספרים שהכי אהבתי כילדה התרחשו בזמן המלחמה (למשל "לילה טוב מר תום" או "רק ויליאם"), ומהם ספגתי דברים. אחרי שסבא שלי מת, מצאנו מכתבים ישנים בקיטבג שלו, מכתבים שהוריו שלחו לו כשהיה בחזית, והיו שם גם תמונות מאותה תקופה, שעזרו לי לדמיין את מה שעבר עליו וסקרנו אותי עוד יותר. סיפורים אישיים של בני אדם תמיד ריתקו אותי, ואחד הדברים הנפלאים שקרו לי אחרי צאת הספר, הוא שקוראים לי מספרים לי את סיפורי המלחמה שלהם או את הסיפורים שהסבים והסבתות סיפרו להם. בעיני זה נפלא, שמצטבר סוג של תיעוד של הדור המבוגר יותר, דור שהחברה שלנו לא ממש מעריכה כבר".

רוני גודשת את ספרה בטיפוסים שכבר לא נשמעים באנגליה, על ערכיהם, והקולות שלהם, האמונות ואפילו הסלנג. באחת הסצנות המרגשות אביו של מייקל מסרב לרוץ למקלט ונשכב ערום לקבל את פני הפצצות. במקום אחר, סטיבי פוגשת בחורה שאומרת שקודם לכן עבדה כבדרנית, ולא מבינה שמדובר בשם קוד לזונה. ברור שהיא השקיעה בליקוט פרטים ותחקיר, אבל גם מצליחה להעלים את המאמץ בכתיבה קלילה מאוד. "קראתי המון ספרים", אומרת רוני. "צפיתי בסרטים והלכתי למוזיאון המלחמה בלונדון שיש לו ארכיון מדהים של מכתבים ויומנים וצילומים. וכמובן, המון גוּגל".

גם הספר השני שלך הוא רומאן היסטורי. את חריגה מאוד בנוף הכותבות הצעירות שמעדיפות א האישי-אוטוביוגרפי-עכשווי

"הספר השני שלי מתרחש השלהי המאה ה – 19, ומוקדש אורסולה ברידג'ווטר, תעשיינית מליברפול שננטשה על ידי ארוסה והיא מנסה למצוא משמעות לחיים בזמן שהיא מטיילת בעולם. באמריקה היא וסאלי, אחת מהעובדות שלה שהיא גם יתומה, פוגשות את טובי אוהרה, שמטיס כדורים פורחים מעל מפי הניאגרה ובונה מכונה מעופפת. בחרתי את הסיפור הזה, כי אני אוהבת ללמוד מהספרים שאני קוראת. אני כותבת את הספרים שהייתי רוצה לקרוא, ובאותה הזדמנות גם יכולה לקרוא הרבה על התפתחות החברה, על נסיעות ועל ראשית התעופה, ולקרוא לזה "תחקיר", בזמן שאלה דברים שבמילא הייתי רוצה לקרוא".

ובכל זאת, את צעירה מאוד ועוסקת כל הזמן במורכבות הרגשית של קשישים בסוף ימיהם…

"אני לא רוצה להישמע מורבידית, אבל זה משונה בעיני לא לחשוב על התחושות של זיקנה ומוות. חלק מהמשיכה שלי לכתיבה היא היכולת לדמיין את עצמי במצבים ומקומות וזמנים שחורגים מהקיום הנוכחי שלי. בעיני, הדרך היחידה להעריך באמת את גילי הצעיר, היא לדמיין מצב שונה לגמרי. "

סטיבי ומייקל נושאים עימם סודות שהם לא מסוגלים לחשוף. למה את חושבת כל כך קשה לנו להרפות מסודות, אפילו במחיר חיים שאנחנו ממש לא רוצים לחיות?

"אני חושבת שאנשים מעצימים את הסודות שלהם כשהם מחליטים לחלוק אותם עם אחרים. חלק מהסודות נשמרים בגלל סיבות חברתיות, אחרים נועדו לגונן על אחרים. בספר שלי, מייקל מנסה לגונן על סטיבי ורואה בזה סוג של ענישה עצמית על מה שקרה במלחמה, שגורמת לו לחוש הקלה. סטיבי שומרת על הסוד שלה משום שהיא חושבת שבבריטניה של שנות ה-40 עדיף שבתה לא תדע מי אביה. אני חושבת שסודות ענקיים נפוצים יותר מכפי שאנחנו מסוגלים לדמיין, ובזמן מלחמה הם אפילו מועצמים, כי כל מיני מבנים חברתיים משתנים לגמרי".

איכשהו את מצליחה להכניס הומור גם לרגעים הקשים ביותר בספר. את בטח אישה מאוד אופטימית…

"אני לא מהמקוננות. אני יכולה לדמיין מצבים שבהם גם הומור לא יעזור, אבל יש לי מזל גדול ואני מסוגלת לראות ברוב הסיטואציות בחיים גם את הפן המצחיק. אני לא חושבת שכשמתייחסים לדברים בהומור, זה בהכרח מקטין את הכאב האמיתי, אבל כשברגע מאוד קודר את מוצאת משהו שגורם לך לחייך, זה יכול להיות מקור לכוח, משהו שדוחף אותך להמשיך לחיות".

איך בכלל קרה שהפכת לעורכת דין, כשברור כל כך שאת סופרת מלידה?

"היום אני מלמדת במשרה חלקית וגם מאמנת כדור עף, וזה איזון חברתי מצוין לשעות הבודדות שבהן אני מתחקרת, מדמיינת וכותבת. אני אוהבת מאוד ספורט, לבלות בחוץ ואז לחזור הבית לספר שאני כותבת. למדתי משפטים כי לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת לכתוב ספר. עד שהתחלתי לעבוד כעורכת דין הייתי חסרת בטחון. מצאתי את עצמי במשרד מלא אנשים שכולם חלמו לעשות משהו אחר וזה דרבן אותי לנסות. כשכתבתי את "בבטן הלווייתן" עבדתי במשרה מלאה בסיטי של לונדון ובפריז, וזאת הייתה שנה מתישה לגמרי, אבל למדתי לעמוד בדד-ליין, ואומרים לי שלהרבה כותבים זו בעיה…"

על מה את עובדת כרגע?

"על רומאן שמתרחש בתחילת המלחמה הקרה, משהו עם מרגלים קשישים בקיימרידג' שלפני המלחמה. העובדה שנכללתי ברשימת המועמדים ל"קוסטה" נתנה לי בטחון עצום להמשיך לכתוב, בכל אותם ימים שבהם אני מוצאת את עצמי מול דף לבן ריק, וחושבת שלעולם לא אוכל להתמודד אתו".