והפעם – זקנה עם ניסיון…

בהמשך לראיון הקודם בבלוג, עם הגברת שו ראדוק שמנסה להכין אותנו לקראת המחצית השנייה של החיים – הנה כמה מילים מעניינות שהחלפתי עם ג'יין מילר, שבגיל שמונים יש לה פרספקטיבה שונה משל רובנו:

הזקנים של המאה ה – 21 חשבו שהצרה הכי גדולה שלהם היא שאיש כבר לא רואה בהם גורו ולא עולה לרגל כדי לשאול בעצתם. עכשיו מתברר שיש להם צרה יותר גדולה: אף אחד לא מרשה להם להזדקן. למעשה, אם הם (הן) לא מותחים פנים, מנתחים שדיים, בולעים ויאגרה וצובעים את השיער מאשימים אותם ב"הזנחה", ובמילים פשוטות: חנינה מקבל רק מי שהסביבה משוכנעת שהוא עושה ככל יכולתו להישאר צעיר. עד המוות. תשאלו את ג'יין מילר, האישה שכתבה את "חיים משוגעים – למה אני אוהבת להיות בת 78". היא לא תשכנע אתכם שמה שהגיל עושה לגוף הוא תענוג גדול, אבל תעזור לכם להבין שה"עצמנו" הזה שאנחנו נדרשים לשמר ולטפח הוא לעתים קרובות כל כך זר ומוזר ולא קשור אלינו, ושכשמרפים ממנו, ממש מרפים, תחושת השחרור היא נפלאה.

מילר כבר בת 80. את "חיים משוגעים" (מאנגלית: אורלי מזור-יובל, "כתר") כתבה לפני שנתיים, אחרי שקיבלה שתי ברכיים חלופיות, המשיכה לשחות בכל בוקר עשרים בריכות והחלה לקרוא את אנה קרנינה בפעם החמישית, אבל הפעם ברוסית. היא שימשה מורה בתיכון ומרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת לונדון, הכשירה מורים וערכה כתבי עת אקדמיים על תרבות, מגדר וספרות – קריירה נאה שהחלה רק אחרי גיל 40, אחרי שילדיה עזבו את הבית. היא הייתה נשואה 54 שנה, ועדיין מתגוררת בצ'לסי, באותו בית שבו התגוררה עם בעלה. יש לה שלושה ילדים ושישה נכדים והיא מצחיקה במיוחד כשהיא כותבת על סקס, על תרופות, על סמים ובראיון ל"גארדיאן" בבריטניה אמרה "אני לא באמת משוכנעת שיום אחד אמות".

אני מאמינה לה. לא שלמילר יש בעיות בתפישת המציאות, אבל היא מסרבת לחיות כשעננת המוות הבלתי נמנע מלווה את שנות הזקנה שלה. להפך, היא רוצה ליהנות מהשנים שבהם היא לא חייבת לקום בכל בוקר לעבודה, השנים שבהן התשוקה המינית כבר לא משמיעה את קולה ולא מנהלת לה את החיים, מהיכולת להשלים עם מי שהיא ועם מי שהיא לא תהיה לעולם. ומקריאה ב"חיים משוגעים" (במקור: "גיל משוגע", כותרת שנלקחה משיר של רוברט ברנס הסקוטי המוקדש לאותו נושא) נדמה שמצליח לה. בספר שלה היא כותבת על הפחד מהמוות, על הקושי להתמודד עם מה שהשנים החולפות חומסות מתוך חייה – אבל גם על היכולת להתפנות לעיסוק בדברים שהיא אוהבת, על נחמות שהיא מוצאת בספרות, בקרבתם של חברים ובני משפחה, ובמיני פטורים שהגיל מעניק – למשל לנשים, שיכולות לנוח ולהפסיק להתאמץ להיראות כמו נשים, כלומר כמו שגברים חושבים שנשים צריכות להיראות.

מילר לא משוכנעת שכולנו מפחדים מהמוות, ושאם כן, זה בגלל שאנחנו רואים זקנים חולים, סובלים, בודדים או מכוערים, כלשונה. "הזקנה", היא אומרת בראיון שקיימנו עם צאת הספר, "מגיעה בהדרגה והיא לא דומה למה שדמיינו כשהיינו צעירים. הצעירים מפחדים לאבד את הכוח הגופני, את הכוח המיני, כוח, כוח, כוח. בגלל זה הם חושבים שזקנים הם בהכרח עיוורים, חרשים, טיפשים. ברור שקשה להתמודד עם תדמית כזאת."

שמין הסתם מועצמת בתקשורת, בקולנוע

"המדיה משתדלת יותר לספק את טעמם של הצעירים, ולעתים עושה את זה בטיפשות גדולה – כי לצעירים יש בדרך כלל הרבה פחות כסף פנוי, פחות זמן ופחות עניין בכל מה שקורה בעולם. לנשים יותר קשה להתמודד עם האימג'ים האלה. בבריטניה, למשל, נשים מגיל חמישים (ובטח זקנות יותר) כמעט לא יכולות להופיע כמגישות בטלוויזיה או מראיינות בזמן שגברים נחשבים ראויים למסך גם כשהם משמינים, מזדקנים ומתכערים מאוד".

אז מה, לנשים קשה יותר להזדקן?

"להפך. כשאני מסתכלת על אנשים שאני מכירה, לנשים דווקא קל יותר להתמודד עם הזיקנה. נדמה לי שבכלל, נשים מגיעות לגיל מבוגר בבריאות יותר טובה מגברים. אנחנו רגילות לעשות המון דברים במקביל לעבודה, אז יש לנו תחביבים ועיסוקים ועניינים. כשגברים פורשים מהעבודה, הם מאבדים את כל הכוח שלהם. חלקם פשוט לא יודעים מה לעשות עם הזמן שהתפנה להם ובגלל שהם כבר לא הולכים למקום עבודה, פתאום אין להם חברים. לרוב הנשים שאני מכירה היה פחות כוח כשהיו צעירות ורק עם השנים הן מתחילות להרגיש מסוגלות ובטוחות בכישרונות וביכולות שלהן. עבור נשים רבות הידיעה שהן לא ילדו יותר ילדים מהווה הקלה גדולה, וכמוה המחשבה שן לא צריכות יותר לחשוב איך להיות יפהפיות ובאופן כללי איך לרצות אנשים אחרים".

מילר מציינת שאחת המתנות הגדולות של הזקנה היא היכולת להפסיק לנסות לזכות בהערכה והתפעלות של אחרים או במילים אחרות, הרשות להיות אנחנו עצמנו ולא מה שאחרים רוצים שנהיה. המתנה הזו, היא אומרת, הופכת כל מיני עיסוקים כמו קניית בגדים למיותרים. הסוודר החביב עליה, למשל, הוא סוודר חום ומתפורר של גאפ, שנלבש מעל חולצת טריקו כהה שנועדה לטשטש את החורים במרפקיו. "הסוודר, כמוני", היא כותבת, "זקוק למרפאה שיובאו בה בחשבון השיקולים בעד ונגד להחזיק אותו בחיים או לוותר עליו". מילר, כמובן, לא מוותרת. לא על הסוודר ולא על החיים. האופנה אמנם כבר לא מעניינת אותה, אבל הספרות כן והיא מצטטת בכתיבה את הקלסיקונים הרוסים, את ג'ולאין ברנס, את פיליפ רות – כולם עסוקים בהזדקנות, וכולם מוצאים בה הרבה יותר מסתם דעיכה פיזית.

יכול להיות שכדי ליהנות מהשנים המאוחרות, צריך להיוולד אופטימיסטים?

"אני מניחה שפסימיסטים ואנשים שיש להם ראיית עולם שלילית, יהפכו אט אט למיזנתרופים ויהיו משוכנעים שהעולם הוא מקום נורא, בדיוק כמו שהם ציפו שיהיה. אבל גם הם עשויים להיות מופתעים כשיגלו שהלחץ יורד, שזקנים הם אנשים חופשיים יותר, שהם יכולים לצפצף על מה שאחרים אומרים…."

לי זה עדיין נשמע מפחיד. מתי מגיע הרגע שבו משלימים עם התואר "זקנה"?

"אנחנו חיים בתקופה שבה אפשר לא להרגיש זקנה גם כשכבר הזדקנת. אני שוחה והולכת ברגל כל יום, למרות הכאבים בגוף ואז אני ממש לא מרגישה זקנה. פרשתי מעבודה במשרה מלאה כשהייתי בת 65, כי הייתי חייבת, אבל המשכתי לעבוד בבית בכתיבה ועריכה ובכל הדברים האחרים שתמיד עשיתי, כמו בישול, אפייה, קניות טיפול בגינה, ניקיונות וטיפול באנשים אחרים. בגיל שבעים כבר ממש הרגשתי זקנה. לא עשיתי שום דבר כדי להיראות צעירה מגילי, אבל עברתי ניתוחים להחלפת פרקים בברכיים וטיפול שיניים ענק שמימנתי בכסף שקיבלתי על התרגום לגרמנית של הספר האחרון שלי. אני מכירה אנשים שעוברים ניתוחים פלסטיים וצובעים שיער ו… הם נראים לא רע, אבל אני לא מקנאה בהם. לי אין כוח לזה".

את כותבת על הילדים והנכדים כעל מארג התמיכה שלך. את יכולה לדמיין מה עובר על אנשים שמזדקנים בלי זה?

"אין לי ספק שהילדים והנכדים הם חלק חשוב בחיים שלי ואני מאושרת על קיומם. אני מניחה שאנשים שאין להם צאצאים יקבלו את התמיכה והעניין בחיים מחברויות שהם יוצרים. מאז שפרשתי, אני נותנת מקום גדול בחיים שלי לחברות. היו לי חברות גם קודם, אבל לא יכולתי להקדיש להם הרבה זמן כמו שאני עושה עכשיו. משפחה זה דבר נורא חשוב, אבל גם עמוס במתיחויות, עליות ומורדות, ולפעמים קל יותר להיות מוקפת בחברות מאשר בקרובים".

את נשמעת כמו האופציה השפויה – זקנה שיש לה תוכן בחיים, אבל היא לא פעלתנית כפייתית ולא יוצאת לכבוש את הקוטב הדרומי…

"אני מבלה המון שעות ביום ליד המחשב, כותבת מיילים לחברים ומיילים בענייני עבודה, יש י טוב חודשי בכתב את אמריקאי ואני עורכת רבעון בריטי, אני עושה תחקירים בגוגל אבל עם מכשירים אחרים כמו טלפון סלולארי ומצלמות דיגיטליות אני לא ממש מסתדרת ולכן אני לא נוגעת בהם. גם פייסבוק נראה לי משהו נורא, שמעודד סוג של אקסהיביציוניזם. הילדים והנכדים שלי משתמשים בזה, ולחלק מהם יש אתרי אינטרנט. הם מנסים לפתות אותי, אבל ללא הצלחה".

עצות ידידותיות למזדקנת המתחילה

לא חייבות להרים ידיים באמצע הדרך. שו ראדוק

באמצע שנות הארבעים לחייה, ג'יל שו ראדוק החלה לתהות מי זאת האישה הזרה הזאת שמתגוררת בגופה. היא לא העלתה בדעתה שמדובר במנופאוזה. "חשבתי שזה קורה רק לנשים זקנות", היא אומרת, "ואני לא הייתי זקנה". היא ניסתה לשוחח עם חברות על מה שקורה לה. על גלי חום ודפיקות לב ומצבי רוח רעים וגילתה לתדהמתה שאף אחת מהן לא ממש יודעת מה לומר. היא מצאה בחנויות ספרים טובים, היא אומרת, כאלה שמייעצים איך להתגבר על המנופאוזה, איך להישאר יפה למרות המנופאוזה, ובעיקר איך לא להרגיש זקנה בגיל 50. "כאילו שמדובר בגיל מאגי – חמישים ", היא מסבירה. "ומה עם גיל שישים ושבעים ושמונים?… פתאום הבנתי שכשאנחנו גדלות מדברים אתנו על הווסת, על השינוי שהגוף שלנו עתיד לעבור ואיש לא מספר לנו שמצפה לנו בהמשך עוד שינוי גדול, ושנצטרף לחיות אתו את כל המחצית השנייה של חיינו, ושאין לנו סיכוי להישאר כמו שהיינו, רק קצת יותר זקנות. המנופאוזה משנה אותנו לגמרי, גופנית ונפשית, ואנחנו צריכות להתכונן לקראתה באופן מעשי, משום שמדובר בשארית חיינו".

הספר ששו ראדוק כתבה בעקבות התובנה הזו הוא מדריך מעשי מאוד לכל תחומי החיים. "לחיות נכון במחצית השנייה שלך חייך" ("כתר", מאנגלית: ניצן לפידות) הוא כבר להיט באנגליה, שם היא מתגוררת, והכנסותיו מוקדשות לעמותה שהקימה ונועדה לסייע לנשים מבוגרות באמצעות הקמת מרכזים לנשים שיציעו חוגים, הרצאות, מפגשי הדרכה, מפגים חברתיים, ייעוץ עסקי, ייעוץ כלכלי, הפניות רפואיות ועוד. שו ראדוק אומרת שכתיבת הספר והקמת המרכז הראשון (במה שהיא מקווה שתהיה רשת שלמה של מרכזים כאלה) עשתה בשבילה בדיוק את מה שהיא מייעצת לנשים לעשות במחצית השנייה של חייהן: לצאת להגשים חלומות, למצוא תכלית, לא להסתגר בבית כפי שעשו אמא שלה ובנות דורה כשהגיעו לגיל 60, ולא להתמכר לקשיים הגופניים. ההצלחה שלה, אגב, נשענה על כישורים ששו ראדוק טיפחה כל חייה. היא אמריקאית שהגיעה ללונדון בעקבות עסקי ועסקי בעלה – שניהם באו מתחום הבנקאות והפיננסים ושניהם היום פעילים מאוד בדירקטוריונים של מוסדות תרבות (היא בתיאטרון הנחשב "דונמאר וורהאוס" והוא במוזיאון "ויקטוריה ואלברט"). האנרגיה שלהם, ואין ספק שגם הסטטוס, גייסו לפרויקט שלה מבחר סלבריטאים בריטים וגם המון תשומת לב תקשורתית.

אבל הספר שלה לא נשען רק על ניסיונה האישי. לצורך כתיבתו, שו ראדוק ראיינה 150 נשים בגילים 50-92, מכל שכבות האוכלוסייה בבריטניה ובארה"ב, וגם עשרות רופאים, סוציולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. בתום הראיונות האלה היא הגיעה למסקנה המעודדת הבאה: ככל שאנחנו מתבגרות, וההורמונים ששלטו במחצית הראשונה של חיינו, האסטרוגן והפרוגסטרון, הולכים ונעלמים הם מפנים את מקומם לטסטוסטרון, שהוא כידוע ההורמון הדומיננטי אצל עמיתנו הגברים. כתוצאה מכך, דווקא נשים מבוגרות יותר הופכות אסרטיביות יותר, נחושות ומלאות בטחון עצמי, ואם הן רק יהיו מודעות לכך, הן יוכלו להפוך את המחצית השנייה של חייהן לטובה ומספקת. "אנחנו לא צריכות לנסות להישאר צעירות", היא אומרת. "אנחנו צריכות להבין שאנחנו כבר לא יכולות ללדת, אבל אנחנו יכולות להגשים חלומות, ללדת את עצמנו".

לדברי שו ראדוק,  כל עוד אנחנו נשלטות על ידי האסטרוגן, אנחנו מתוכנתות להעדיף את צרכיהם של אחרים על פני הצרכים שלנו. "אנחנו אימהיות, אנחנו מגדלות אחרים ומטפלות באחרים. כשהאסטרוגן מדלדל, הטסטוסטרון הופך להיות ההורמון הדומיננטי, ואנחנו רוצות לצאת מהבית, לעשות דברים בעולם, לדאוג לעצמנו ולמה שאנחנו רוצות".

רובנו מעדיפות לקחת תחליפי הורמונים ולא לחוות את זה, כי זה קורה במחיר של עור מדלדל וגלי חום ושיער פחות מלא וקמטים…

"במקום לקחת תחליפי הרומונים, שעל פי ארגון הבריאות העולמי חשודים בהעלאת הסיכוי שלנו לחלות בסרטן, אני ממליצה לקדם את השינוי הזה בברכה. ברור שאם כל החיים את מתמקדת רק באיך את נראית ואם את אובססיבית לגבי המראה החיצוני שלך ואין לך קשרים חברתיים ואין בחיים שלך תוכן אמיתי, את תצטערי על כל שערה אפורה וכל קמט ותרגישי שכשאת מתבגרת את הופכת לבלתי נראית. אם אין בחיים שלך שום דבר חוץ מהגזרה שלך ומצב עור הפנים שלך, תהיי אומללה, אין ספק. הנשים הכי מדהימות הן אלה שמסוגלות להתייחס לאובדן הזה של המראה החיצוני, ולהבין שהן חוות סוג של לידה מחדש – אני לא מנסה לומר שגיל חמישים שהוא השלושים החדש. אני מנסה להגדיר אותו כגיל חמישים החדש, להעלות למודעות את העובדה שהמוח שלנו משתנה ופותח לנו אפשרויות חדשות".

איזה למשל?

"זה עניין מאוד אישי ותלוי בחלומות של כל אישה. זה גיל שבו אנחנו משתחררות מהרבה מגבלות, ויכולות להשקיע בעצמנו. כל זה אפשרי בתנאי שאנחנו דואגות לעצמנו באמת: לתזונה, לקשרים עם בני משפחה וחברים, ליציבות הכלכלית שלנו. אני ממליצה על חמישה דברים שאנחנו חייבות לתחזק מדי יום: תזונה בריאה, פעילות גופנית ששומרת על הגוף וגם על תפקוד המוח שלנו, קשרים בקהילה – כי בדידות זה משהו שמעורר המון מחלות גופניות ונפשיות וגם הורג בסופו של דבר, תשוקה – ואני לא מדברת על ליבידו ומין אלא על כל מה שגורם לנו להתלהבות, כל מה שמעניין אותנו, ותכלית – משהו שאנחנו רוצות להגשים ופועלות למענו".

ראדוק מדגישה שכדי ליהנות מהמחצית השנייה של החיים, נשים צריכות להחליף את הפריון הביולוגי, שנגמר, בפריון אחר: יצירה של מחשבות חדשות, גילוי תחביבים, שינוי הרגלים ישנים שמקבעים אותנו ומונעים מאתנו להתפתח. "אנחנו מזדקנות אבל זה לא אומר שאנחנו מוכרחות להיות זקנות", היא מדגישה. "אנחנו צריכות לקבל בהבנה ובאהבה את השינויים שאין לנו ברירה אלא לחוות – את העובדה שהעצמות שלנו הופכות לשבריריות ושהגוף יתפקד אחרת ופחות בקלות – ולהשקיע עבודה בשימור ופיתוח שלה מה שבידינו.". למשל? לדבריה אסור לקחת שום דבר כמובן מאליו. כשאנחנו מתבגרות אנחנו צריכות להשקיע הרבה בפיתוח קשרים חברתיים כדי שיהיה לנו את מי לשתף, במי להיוועץ, במי לתמוך ולהיתמך הדדית; אנחנו צריכות לקרוא את הספרים שמעניינים אותנו, או ללמוד שפה זרה, או לטייל בעולם או לשחק טניס – כל מה שמעורר את הגוף ואת המוח ומשפר לנו את מצב הרוח; אנחנו צריכות להתחייב למטרה שיקרה ללבנו כמו התנדבות באגודה למען בעלי חיים, או הצטרפות לפוליטיקה מקומית או חזרה לאוניברסיטה או הקמת עסק. משהו שיגרום לנו להרגיש מועילות; אסור להפסיק לזוז ולהתעמל, כי חצי שעה שבשבוע של פעילות תגרום לנו להרגיש צעירות בעשור; וחשוב לאכול היטב – אוכל בריא יתן לגוף את רוב הסיכויים להיאבק בצרות שהגיל מניח לרגליו. "

את רוב הדברים האלה צריך להתחיל לתכנן הרבה שנים לפני המנופאוזה…

"ברור שקשרים חברתיים, ובסיס כלכלי יציב שיאפשר לך לעשות מה שאת באמת רוצה בגיל מבוגר צריך להתחיל לטפח קודם, וגם תחזוקת הגוף והמוח לא מתחילה עם המנופאוזה, אבל מעולם לא מאוחר לשנות דברים. בגיל מבוגר את יכולה לראות את הטעויות שעשית ולתקן אותן – אם את במערכת זוגית שלא מתאימה לך, את יכולה לפרק אותה. אם את עושה טעויות ביחסי אנוש, את יכולה לתקן אותן ואת גם יודעת כבר כמה חשוב לא לריב. את כבר מכירה את עצמך  – ואם תביטי קדימה באופטימיות, לא תבזבזי זמן באבל על האובדנים שכרוכים בהתבגרות, אלא תתמקדי באפשרויות החדשות, האפשרות להגשים את עצמך, למלא את חייך בעניין ולמלא חללים רגשיים בדברים שבאמת משמחים אותך ולא רק בטיפול באחרים".

מבחר עצות של ג'יל שו ראדוק למזדקנות מתחילות:

• עברי את כל הבדיקות הגופניות הנדרשות: רמת הורמונים בדם, צפיפות עצם, ממוגרפיה, בדיקת עור, שמיעה, בדיקת עיניים. הפסיקי לעשן והיכנסי לשגרת שינה שמתאימה לצרכיך. טפלי בעצמך וחפשי את הפתרונות שמתאימים לכל בעיה שתתגלה. נשים בריאות וחזקות אינן שורדות, הן פורחות.
• שמרי על המשקל שלך – עודף משקל יכול לחולל שמות בפעילות ההורמונאלית בגופך ולסכן את בריאותן.
• בדקי האם הדיכאון שאת חשה הוא יותר מסתם דכדוך – רשימת הדאגות בגיל הזה ארוכה מאוד (הורים מזדקנים, חששות כלכליים, אובדן החשק המיני, אובדן חלק מהתפקידים שהעניקו לחייך משמעות) – נשים פגיעות מאוד לדיכאון. זו מחלה שיש איך לטפל בה.
• שמרי על לבך – מחלות לב הן גורם מוות מספר אחת בנשים לאחר המנופאוזה. צמצמי את צריכת האלכוהול ואכלי נכון והתייעצי עם רופא להערכת מידת הסיכון שלך.
• התעמלי לפחות חצי שה בכל יום – עשי משהו שמחבר אותך לגופך. התעמלות שומרת על חילוף חומרים, מטיבה את השינה, משפרת את טונוס השרירים ומקלה על מפרקים מודלקים שעלולים לגרום לך לאי נוחות וכאבים, משפרת את תפקוד המוח, כולל את הזיכרון, ומקטינה את הסיכון לחלות מחלות ניווניות, סוכרת, שבץ ועוד. היא אפילו משפרת את גוון העור וגמישותו.
• מצאי לך תשוקה – שאלי את עצמך מה גורם לך לחייך, מה מרגש אותך, במה את טובה, האם יש לך זמן ללכת בעקבות התשוקה שלך ואם לא, איך תוכלי לפנות לעצמך זמן?
• מצאי את האישה שהשארת מאחור – האם יש לך חלום ישן שמעולם לא הגשמת? הצתה מחדש של התשוקה הנושנה הזו תעניק לך מרץ ורצון להמשיך לחיות.
• הפעילי את המוח – חשוב להמשיך להפעיל את המוח על ידי התנסויות חדשות וגירוי כל החושים במהלך היום. אפילו פעילויות פשוטות כמו לשבת על ספסל ציבורי, להתבונן ולנסות לשחזר מה ראית – שומרות על מוח פעיל.
• למדי לנגן, שחקי ברידג', למדי שפה חדשה, טיילי, הצטרפי לחוג צפרות, רכבי על אופניים, הצטרפי לקבוצת אנשים שעוסקת יחד בתחביב משותף, הישארי מחוברת לעולם: קראי מגזינים, קראי ספרים בתחום שאינו מוכר לך כמו מכונאות רכב או תולדות האומנות, כתבי מכתב למערכת המקומון, למדי להשתמש במחשבים או מכשירים חדשניים, תכנני חופשה למקום שמעולם לא היית בו, רכשי מנוי לחדש כושר, למדי לבשל מנות שמעולם לא ניסית.
• למדי את עצמך ליהנות מהזמן שאת מבלה לבד. בילוי זמן ביחידות הוא חלק מחוויית ההזדקנות ולכן חשוב להתכונן אליו; עם זאת חשוב ליצור קשרים חברתיים חדשים. ראי בזה עבודה שנייה, הצורך בחברת אנשים הוא צורך פיזי ולכן למדי ליהנות מרגעי הלבד, אבל אל תניחי לעצמך להתבודד מהעולם.
• תכנני קדימה: חשוב שיהיו פעילויות שאת מצפה להן בעתיד.
• קחי פיקוד על חיי המין שלך. אם אין לך חשק מיני בכלל וזה מפריע לך, אל תחששי להתייעץ עם רופא. אם את מעדיפה לבלות עם הוויברטור שלך במקום לעשות דברים אחרים – הרשי לעצך לעשות את זה. אם יש לך בן זוג שאת אוהבת, אל תחששו לדבר על כל דבר שמפריע לך בתחום – הוא עשוי להפתיע ולעזור לך למצוא פתרונות שישמרו את האינטימיות שלכם.
• אם את מחליטה לפרק את מערכת היחסים שבתוכה את חיה, כדאי שתעשי את זה בשיקול דעת ותוך תכנון מראש. שאלי את עצמך האם אתם באמת צריכים להתגרש, הם יכול להיות שאת סובלת מדיכאון וכדאי לטפל בזה לפני קבלת החלטות כאלה, האם יש לך סיבות להישאר נשואה לבעלך והאם אתם יכולים לשנות את מערכת היחסים שלכם. בכל מקרי פני לייעוץ כלכלי ומשפטי, כי תהליכים כאלה מוציאים את הרע באנשים ופרידות מלוות בדרך כלל במלחמות.
• למדי לנהל את כספיך: דעי איפה הכסף שלך נמצא ובמה הוא מושקע, קבלי ייעוץ בנושאי השקעות והון, דעי כמה עולה לך לנהל את חיי היומיום שלך וקבעי סדרי עדיפויות, בדקי מה תהיה הכנסתך לאחר שתפרשי מעבודה, אל תסכני כסף שאינך יכולה להרשות לעצמך להפסיד, בדקי  איך להטיב את התנאים שאת מקבלת מחברת הטלפון, המשכנתא, השכירות וכו'.
• כשאת עוזרת לחברות שחולות או חוות אובדן, את מחזקת גם את עצמך. היי נוכחת, הקשיבי, בואי לבקר, עזרי לסדר את הבית ולנקות, היי חיובית – לעולם לא מאוחר מדי לבלות עם האנשים שיקרים ללבך ולמצוא דרכים חדשות לתקשר אתם.
• כתבי יומן, התחילי להעלות זיכרונות ילדות, זיכרונות מהוריך, מחברייך, עצות שאת חושבת שיוכלו לעזור לדור הבא.