ארכיון תג: זקנה

העולם שלו לא שייך לצעירים

חורי באפריקה. בשמורת אריות, שמשום מה לא הזכרנו בכתבה

חורי באפריקה. בשמורת אריות, שמשום מה לא הזכרנו בכתבה

"נולדתי זקן", אומר לי אוהד חורי. כל הנתונים בשטח מעידים על ההפך: חורי הוא צעיר נמרץ, שכל חושיו דרוכים לקלוט את העולם. באמצעות החושים המחודדים האלה, הוא אוסף בשטח סיפורים, חוויות ואנקדוטות מהעולם שבו הוא חי, עולם המאוכלס בקשישים וקשישות ובאינטראקציות המורכבות והנוגעות ללב שלו אתם. חורי, בן 37, הוא עובד סוציאלי במרכז לדיור מוגן של קשישים ובעמותה המטפלת בניצולי שואה, והוא גם האיש מאחורי "קשישת היום", עמוד פייסבוק הצובר פופולאריות מפתיעה בעולם שנדמה היה ששייך רק לצעירים.

חורי גדל בקריית אונו ובכפר סבא, בנם הצעיר של הורים צעירים למדי "והייתי תמיד הסוציאליסט הקטן במשפחה, ואחר כך בצבא למרות שהייתי חייל קרבי תמיד מצאתי את הנישה של להקשיב ולטפל באחרים", כך שהבחירה בעבודה סוציאלית הייתה לו טבעית. ההחלטה לעבוד עם קשישים נפלה במהלך הלימודים "כשהבנתי שעבודה עם צעירים תכלול יותר מדי דרמות, אנרגטיות מטורפת ותזזיתיות, והקצב שמתאים לי הוא הקצב של הקשישים. זאת הייתה פעם ראשונה שבה ישבתי עם מבוגרים מחוץ למשפחה והקשבתי להם, ונכבשתי".  במילים אחרות: חורי התאהב. באנשים, בהיסטוריה שלהם, במבט שלהם על החיים ובאפשרות לשמוע מהם סיפורים שאף אחד אחר לא מספר.

אתה נחשף לסיפורים שלהם ולחכמת החיים שלהם, אבל אתה גם חשוף לדעיכה, לאובדן יכולת ולפעמים גם למוות

"זה נכון, אבל אני מקבל סיפוק ענק מזה שכל עזרה קטנה יכולה לשנות לקשישים את העולם. אני רואה את הדעיכה, אבל אני גם רואה בתוכה המון חיוּת, המון הומור, המון סימני חיים שאסור להתעלם מהם. זאת אחת הסיבות שבגללן פתחתי את "קשישת היום".

ב"קשישת היום" חורי מתעד מפגשים שלו עם קשישים, ובעיקר קשישות, ושיחות מעניינות, מצחיקות או מרחיבות לב שהוא מנהל אתם כשהוא מגיע אליהם לביקור. חלק מהמפגשים האלה שלו מתפתחים לכיוונים הזויים או מביכים. חורי מלקט ולפני שהוא מפרסם הוא מקפיד  לנכש מהסיפור פרטים מזהים או כאלה שעלולים לפגוע בכבודם של הקשישים. "אני רוצה להציג את הפן האחר, האנושי של הזִקנה". לעמוד יש קהילת מעריצים (למעלה מ – 2600 עוקבים ועוד מאות שמשוחחים על העמוד ברחבי הרשת) שלהפתעתו של חורי גם משתפים בסיפורים משלהם על קשישים בסביבתם. לאחרונה חורי זכה בתחרות סיפורים קצרים של ספריית בית אריאלה בתל אביב, בזכות אחד מהסיפורים בעמוד.

לתואר "קשיש" – מציין חורי – אין הגדרה ברורה לגמרי. כלומר, בספרים יש, אבל בחיים זה לגמרי תלוי באופן שבו האדם המבוגר רואה את עצמו ואת חייו, ביכולות שלו ובהגדרה שאתה נוח לו ולא גורמת לו לתחושה שלילית. כרגע חורי מטפל באוכלוסייה מבוגרת מאוד, בני (ובעיקר בנות) שמונים, תשעים ויותר. אחרי היכרות קצרה אתו ברור למה הם נפתחים בפניו, משוחחים אתו, מספרים לו על עברם ולמה קל להם להתבטא בנוכחותו בחופשיות גדולה.

"חלק מהם רואה בי בן משפחה, משהו כמו נכד שאפשר לספר לו דברים אישיים, ולפעמים גם סיפורים מהעבר שלהם שדווקא לבני משפחה אין סבלנות לשמוע. אחרים מדברים אתי בחופשיות, פשוט כי הם הגיעו לגיל שכבר לא כל כך אכפת להם מה חושבים עליהם, הם לא מצנזרים, הם מבינים שזה לגיטימי לדבר על עצמם ועל הצרכים שלהם ולא כל הזמן להתחשב באחרים – שזה מה שהם כנראה עשו רוב חייהם".

היחס אליו כמו אל נכד מתבטא, הוא אומר, למשל בצורך העז של קשישות לדאוג לו, בעיקר להאכיל – שלא לומר להאביס – אותו, ובטבעיות שבה גם במהלך הארוחה יהיו בהן שיניחו על השולחן את הרגל כדי להראות לו פצע שמדאיג אותן. חלק גדול מהמטופלים שלו הם ניצולי שואה, שמוצאים אצלו אוזן קשבת וחולקים את סיפוריהם האישיים כילדים ובני נוער בשואה "ולהפתעתי עושים את זה בחוש הומור מושחז, שהוא כנראה כלי מצוין להתמודדות עם כאב ואובדן וזיכרונות קשים".

צילום של חורי מתוך העמוד "קשישת היום". הסיפורים שלו שם לא פחות רגישים ודקי אבחנה

צילום של חורי מתוך העמוד "קשישת היום". הסיפורים שלו שם לא פחות רגישים ודקי אבחנה

נשים יותר מצחיקות מגברים?

"אני משוחד, כי אני מאוהב בנשים האלה. הן מצחיקות ומרגשות ואני אוהב לראות את ה"שואו" שלהן. "

איזה שואו?

"כולן מציגות איזו דמות. ככה יותר נוח להן להופיע ברבים. אני מאוד אוהב לנסות לזהות את הסדקים ולפעמים עם הזמן חלק מרשות לעצמן להסיר את המסכות ואחרות לא. את צריכה לראות איזו התרגשות ותחרות מתחילה כשמגיע לסביבה קשיש זכר חדש והן רבות על תשומת הלב שלו, ומצד שני יהיו אלה שיגידו 'עזבו אותי, אני עם גברים כבר גמרתי מזמן'".

אתה לומד מהן?

"המון, בעיקר לעשות דברים עכשיו, ליהנות, להגשים חלומות כדי שלא יהיו חרטות אחר כך. שמעתי מהן הרבה סיפורים על אהבות שלא מומשו וכבר אין זמן לממש אותן, על הצורך באינטימיות, על טיולים בעולם שמעולם לא יצאו לפועל. רובן היו עקרות בית ולא היו להן בכלל הזדמנויות לצאת מהבית, ללמוד מקצוע, להגשים את עצמן. "

הסיפורים שאתה מביא רובם מלאי הומור, אבל אי אפשר לא לשאול: אתם מדברים גם על המוות?

"זה תמיד נוכח. רובם רוצים לדבר על זה, אבל פוחדים לדבר על זה. לא רוצים להפחיד או להכביד על בני המשפחה, ומצד שני, בני משפחה לא מעזים להעלות את הנושא. כתוצאה מזה ישנו צורך שלא בא על סיפוקו, וזה המקום שבו אני נכנס לתמונה ומאפשר שיחה חופשית על כל הפחדים והמועקות והתוכניות לעתיד".

*הכתבה התפרסמה בשבועון "לאשה".

 

הבלוגרית שאתם לא רואים ברחוב

כשהעובדים הזרים מהפיליפינים התחילו הגיע ארצה גרתי בחיפה. מרכז הכרמל, שהיה עד אז מעוז יוצאי גרמניה, התמלא פתאום פנים זרות, והבדיחה הפופולארית תהתה איך קרה שלכל ה"יקים" נולדו פתאום נכדים אוריינטלים. הנכדים החלופיים האלה, המטפלים הזרים שהגיעו לכאן כדי לחיות בקרבה הכי אינטימית עם אנשים זרים –  הסבא והסבתא וההורים של כולנו – הפכו בינתיים למראה נפוץ ומוכר בכל הארץ, ולמרות זאת כמעט בלתי נראים. התרגלנו לחלוף על פניהם כשהם דוחפים כסאות גלגלים או תומכים בקשישים שנעזרים בהליכון או יושבים לצד מטופליהם הסיעודיים על ספסל, ולא לראות אותם, כאילו הם לא שם, כאילו הם אבזר אנונימי, כאילו אין להם מה לומר. ופתאום אחת מהן מדברת. היא כותבת בלוג, והיא מספרת את הסיפורים הכי אישיים – חלקם עצובים מאוד ואחרים מצחיקים לא פחות – שלה ושל חברותיה, שדווקא באלמוניות הבלוג מקבלים פתאום שמות ופנים.

לבלוגרית הזו קוראים מריסל. היא בת 30, והיא הגיעה ארצה לפני שלוש שנים מאחד הכפרים לא רחוק ממנילה. בבלוג שלה מופיע סיפור בגוף ראשון של אישה שגילתה שלבעלה, אשר עבד במלח על אוניה והרבה להיעדר מהבית, ישנה אישה אחרת שאתה הוא מנהל מערכת יחסים מקבילה בגלוי, והוא אף הבטיח להתחתן אתה. כשאותה אישה התקשרה אליה ודרשה כסף, המספרת עזבה את הפיליפינים, השאירה מאחור את ילדיה, ונסעה לישראל כדי לחפש פה עבודה חדשה ובעיקר חיים חדשים. "זה לא הסיפור שלי", אומרת מריסל, "זה סיפור של חברה שאני מכירה ועובדת כאן בישראל, והוא לא מאוד יוצא דופן. הרבה נשים מהפיליפינים מחפשות חיים חדשים לא רק בגלל שכאן הן יכולות להרוויח יותר כסף, אלא גם בגלל שהן לא אוהבות את היחס לנשים שם, או שהן בורחות ממערכת יחסים בעייתית".

ואת?

"אני הייתי רווקה ועדיין אין לי בן זוג. את ההחלטה לעזוב את הפיליפינים קיבלתי כשהבנתי כשאין לי שם עתיד מקצועי, ושאני לא אוכל להתקדם ולהגיע למשרה שבה אוכל לפרנס את עצמי כראוי. ישראל לא הייתה הבחירה הראשונה שלי. למעשה, קיוויתי להגיע למדינה אחרת וישראל הייתה אחרונה ברשימת האפשרויות שלי. הייתה אז מלחמה ברצועת עזה, ופחדתי מאוד לבוא לכאן. הגשתי בקשות לוויזה גם לבריטניה, לניו זילנד ולערב הסעודית – אבל כל כך רציתי לנסוע לחו"ל, שהחלטתי שאסע למדינה הראשונה שתיתן לי תשובה חיובית. וזאת הייתה ישראל".

מריסל נולדה כאמור בכפר, אבל בגיל התיכון עברה להתגורר אצל סבתה בעיר, ושם גם השלימה את לימודיה האקדמיים במנהל עסקים. "הייתה לי משרה טובה בתחום שבו התמחיתי – מסחר", היא אומרת. "הבעיה היא שגם משרות שהן כאילו טובות, לא מובילות לשום מקום. את נתקעת באותה דרגה ובאותה חברה ואת לא יכולה להתפתח או להרוויח יותר. רציתי לחפש בחו"ל עבודה בתחום שלי, אבל הבנתי שאיש לא ייתן לי הזדמנות והייתי מוכנה להתפשר על עבודה אחרת- ואז חברים סיפרו לי שיש אפשרות לבוא לישראל ולעבוד כמטפלת".

את המעבר הלא פשוט הזה מעבודת משרד מעונבת לתחום הטיפול בקשישים, שמחייב אותה לרחוץ, לנקות, להלביש, לנגב, לתמוך ולעתים קרובות גם לספוג מצבי רוח קפריזיים ותלונות משונות מקשישים ומבני המשפחה שלהם היא עשתה משום שהשכר המשולם כאן – זה שנראה לנו זעום, כ- 5000 שקל בחודש – גבוה בהרבה מזה שהיה לה סיכוי להרוויח בארצה. "בנאדם עוזב את הבית שלו רק כשאין לו ברירה", מסבירה מריסל.

מריסל אומרת שאחרי שעברה במולדתה הכשרה מזורזת לטיפול בקשישים, היא הייתה מוכנה לבידוד, למרחק מהמשפחה, אפילו לקשיים הפיזיים אבל המציאות קשה משדמיינה, וקשה לה במיוחד להתמודד עם השעמום. היא כותבת בבלוג שלה על התלבטות אופיינית למטפלות רבות: האם לעבוד אצל קשישים שיש להם מגבלה גופנית אבל הם צלולים וניתן לשוחח איתם, להכיר אותם ולפעמים אפילו לבלות ביחד, או לבחור בכאלה שהיכולות המנטליות שלהם כמעט לא קיימות – כאלה שמבלים שעות בבהייה באוויר, בשתיקה, לא מסוגלים לתקשר. לא נעים להודות – אומרת מריסל – דווקא אצל מטופלים שיש אפשרות ליצור אתם קשרים, ואולי גם מערכות יחסים הדדיות ומתגמלות, קשה יותר לעבוד. אצל המנותקים השעמום נורא, כזה שגורם למטפלים לטפס על קירות, והבדידות קשה מאוד. אני הידיים והרגליים שלהם, אבל שום דבר מעבר לזה כי המודעות שלהם לא קיימת כמעט. אני אפילו צריכה לחשוב במקומם, אבל הם לפחות לא מתעמרים במטפלים שלהם, לא צועקים, לא מעירים הערות לא נעימות ולא מחלקים פקודות. "השגרה היומית לא תמיד נעימה", היא כותבת. "זה לא קל לבלות ימים שלמים עם אדם זקן שמצבי הרוח שלו לא צפויים ולעתים עולים ויורדים יותר מהר משוק המניות".

מהתקשורת הישראלית אנחנו מכירים בדרך כלל סיפורים הפוכים – על מטפלים שמתנהגים לא יפה, בלשון המעטה, לקשישים חסרי ישע

"אני יודעת שאלה הסיפורים שהעיתונות מפרסמת, אבל יש גם הרבה מקרים אחרים. ישנם לא מעט מטפלים שסובלים מיחס גרוע מאוד מצד המשפחות של הקשישים, או מהקשישים עצמם שמדברים אליהם כאילו שהם משרתים, צועקים אם הם פותחים טלוויזיה או רוצים לנוח ומתייחסים אליהם באגרסיביות".

למרות זאת את כותבת בבלוג שאחד הדברים הקשים ביותר הוא הפרידה ממטופל שהלך לעולמו

"נכון, כי את בכל זאת נקשרת מאוד. את מבלה הרבה שעות עם אדם שהוא כבר לא אדם זר בשבילך. את מכירה אותו בצורה אינטימית ואז כשהוא מת, אף אחד לא לוקח בחשבון כמה זה כואב לך וכמה לך קשה להיפרד פתאום. "

"אי אפשר להימלט מהמוות", כותבת מריסל בבלוג שלה. הרבה פעמים מתעלמים מאתנו, כאילו אנחנו לא מעניקים הרבה אהבה ותשומת לב. וכאילו השכר הוא פיצוי מתאים. אומרים לנו שידענו מראש, שנשכרנו כדי לטפל באנשים בסוף חייהם, בדרך לקו הגמר, ולתת להם מה שאפשר. אלא שבמערכת היחסים הזאת גם אני נפתחת, אני נוגעת בכאב ובסבל ובכל פעם שמישהו כזה מת, מבחינתי זו פרידה מאהוב".

זה קרה לה יותר מפעם אחת בשלוש שנים. הייתה, למשל, מלכה, האישה שעליה מריסל אומרת "למדתי איך לאהוב אותה". למה היא מתכוונת? "זה די מחורבן להחליף חיתולים לאישה מבוגרת, לקבל ממנה צרחות, להרגיש שהיא מוציאה אותך מדעתך ואז פתאום היא שואלת אותך בקול רגוע מה הבעיה שלך או צוחקת כמו משוגעת. אבל הבעיות האמתיות התחילו כשהיא נפלה ושברה את הירך והבנתי שזו התחלת הסוף. החיים הפכו למסע הלוך ושוב מבית החולים, לבתי מרקחת, לרופאים ואני צפיתי בה דועכת לאט לאט. זה נמשך ככה חצי שנה עד שהיא מתה".

אייך התייחסו אליך באותה תקופה בני המשפחה שלה?

"הרגשתי לבד, נטושה לגמרי על ידי המשפחה שלה שכמעט לא באה לבקר. הרבה פעמים הבאתי אותה לבד לבית החולים באוטובוס, ונאבקתי שם כדי שיבינו מה אני אומרת כי אני כמעט לא מדברת עברית. נורא ריחמתי עליה כששאלו אותה למי להתקשר, והיה לה מבט אטום לגמרי. אני לא אומרת שהם אנשים רעים, אבל אני באה מתרבות שבה גם אם אין כסף אנחנו מתכנסים ביחד ועוזרים אחד לשני ופה לא ראיתי את זה".

 

איך הצלחת להישאר פה אחרי מותה של מלכה?

"בדרך כלל באמת עובד זר צריך לעזוב אם המעסיק שלו נפטר, אבל אני מצאתי מעסיק אחר שנלחם עלי במשרד הפנים. ככה זה עובד".

מריסל מנהלת את הבלוג שלה באתר iSavta  – אתר שהוקם על ידי אריאל כבירי, שנאלץ לחפש עבור סבתו מטפלת ומצא את עצמו מחליף למעלה ממאה כאלה, והחליט להקים לוח דרושים ומבקשי עבודה בסיעוד המציע את שירותיו ללא תשלום. כבירי הוא שפנה אל מריסל, והציע לה לחלוק את חוויותיה. היא כותבת באנגלית, בקול רהוט, מפוכח, מצחיק ונוגע ללב – כדי שאנחנו, מעסיקים פוטנציאלים ובני משפחותיהם – נוכל לקרוא. בעיניה זו הזדמנות לדבר אל אנשים שבדרך כלל לא נפתחים לשמוע אותה, הזדמנות להשמיע את קולן של חברותיה שלא לכולן יש יכולת או מקום להתבטא.

אנחנו מנהלות את הריאיון ב"סקייפ", בשיחת וידיאו. היא יושבת מול המחשב בחדר שלה בירושלים, אצל הקשישה שבה היא מטפלת היום, ומזהירה אותי מראש שפה ושם תאלץ להתרחק לכמה דקות מהמחשב כשזו תקרא לה, להאכיל אותה או לכל בקשה אחרת. זה באמת קורה – צלצול פעמון מבשר למריסל שהמטופלת שלה זקוקה לה, והיא הולכת וחוזרת. היא תכליתית, חייכנית, גם כשהיא מספרת על רגעים קשים היא מנסה להפגין אופטימיות. היא פה כדי להרוויח כסף ולהמשיך הלאה, בתקווה להצטרף לבני משפחה שהיגרו לקנדה או לאוסטרליה ונהנים מרמת חיים גבוה עוד יותר. והיא מעדיפה לא לחשוף את שם משפחתה או להצטלם, למרות שלדבריה היא שוהה פה ברישיון.

למה את שומרת כל כך על הפרטיות שלך – משטרת ההגירה לא בעקבותיך…

"כי אני לא כותבת רק את הסיפורים שלי, אני רוצה להיות קול של עוד אנשים, של אנשים שבדרך כלל לא רואים אותם. בשבילכם הישראלים אנחנו כאילו לא קיימים, אבל יש פה קהילה די גדולה ודי קרובה של עובדים זרים ואם תחפשי בתחנה המרכזית בתל אביב תגלי שיש גם כמה עיתונים בשפות המקומיות של הפיליפינים או הנפאלים למשל וגם כמה פרסומים באנגלית. אנחנו קהילה מאוד מגובשת ובעיקר אם מישהו צריך עזרה כלכלית או תמיכה כלשהי, מתגייסים לעזור. "

אתם גם מבלים ביחד?

"יש מסיבות, יש מפגשים. אני בירושלים קצת רחוקה מכל זה עכשיו, אבל כשיש לי חופשות אני יורדת לתל אביב כדי לפגוש חברות וחברים. כתבתי על זה שהרבה נשים מחפשות אהבה, רוצות למצוא בני זוג, אבל מגלות שהגברים מהפיליפינים מוכנים לצאת עם כל אחת ובעיקר להחליף נשים לעתים קרובות, כך שאין טעם לטרוח, לא תצא מזה זוגיות שווה. אנחנו באים ממדינה מאוד שמרנית, והגברים שבאים לכאן חושבים שפתאום מותר להם הכול, והם מתנהגים לנשים בצורה לא הגונה. זה מאוד כואב. חלק השאירו משפחות מאחור, וחיים כל הזמן במתח כי הם לא יודעים אם הם יכולים לסמוך על בן או בת הזוג שלהם, כל עניין הנאמנות מציק מאוד".

וחוץ מזה הרשויות פה לא ממש מרשות לכם להקים משפחה

"אנחנו יודעים שאסור לנו ללדת פה ילדים ולהקים משפחה, אבל אנחנו בני אדם. איך אפשר להימנע מזה? את לא באמת יכולה להגיד למישהי, היי, אל תתאהבי, אל תנהלי מערכת יחסים, והיי, גם לא יהיו לך ילדים. מצד שני, יש נשים שמשתמשות בילדים כדי להישאר פה. אין להן לאן לחזור. "

החיים האלה נשמעים לא פשוטים בכלל

"אני מודה שקשה כאן, גם פיזית וגם נפשית, אבל לא הכול רע. בסך הכול לרוב העובדים הזרים פה יש חיים יותר טובים מאלה שהם השאירו מאחור. אתם לא יודעים את זה, אבל רוב העובדים הזרים משכילים – זאת אחת הדרישות של משרד הפנים שלכם – אבל הם באו מכפרים קטנים והם יותר אוהבים את צורת החיים בישראל".

בגלל זה הם נשארים גם אחרי שתוקף הוויזה שלהם פג?

"כן, רובם מפרנסים יחידים ויש להם משפחה בפיליפינים שתלויה בהם. הם לא יכולים להניח למשפחה שלהם לרעוב. אין להם ברירה. זה מסוכן לחיות ככה, אבל זה הסיכוי היחיד שלהם להתפרנס. להרבה נשים יש ילדים שגדלים רחוק מהן, הן לא רואות אותם אבל הן רוצות שתהיה להם אפשרות ללמוד, ללכת לקולג', אין להן דרך אחרת להשיג את הכסף הזה".

יצא לך להיתקל במשטרת ההגירה?

"זאת חוויה מפחידה מאוד. כבר קרה שביליתי עם כמה חברות ובאמצע הלילה, כשכולן ישנו, פתאום היו דפיקות חזקות בדלת ופרצו פנימה שוטרים של משטרת ההגירה. פעם יצאתי למכולת ותוך כמה דקות ניגש אלי מישהו בלבוש אזרחי, תפס את הזרוע לי וביקש את הפספורט שלי. פחדתי לבקש ממנו תעודה מזהה למרות שלא הייתי בטוחה שהוא באמת שוטר. אמרתי לעצמי תתרגלי, מותק, אבל הלב לא מפסיק לדפוק. חברה אחרת סיפרה לי איך אחרי שהמעסיקה שלה מתה, היא ירדה לזרוק את הזבל ומצאה את עצמה מוקפת קבוצת גברים. היא כמעט מתה מפחד – היא חשבה שמאשימים אותה במותה של האישה, והם גררו אותה בחזרה לדירה כדי לראות את המסמכים שלה".

מריסל השאירה מאחור את אחיה ואחותה, שלא יצאו מגבולות הפליפינים, ואת הוריה "שמכירים אותי ויודעים שאני אישה עצמאית ושאני אעשה מה שאני רוצה. עזבתי את הבית בגיל 13 והלכתי לגור אצל סבא וסבתא, כי שם היה לי יותר טוב, כך שההורים שלי למעשה לא מכירים אותי. באתי לבקר אותם רק מדי פעם בחופשות. הם נלחצו כשאמרתי שאני נוסעת לישראל, כי הם יודעים מהחדשות שפה המצב לא יציב ומפחיד, והם אמרו לי להיזהר. גם לי זה נראה מפחיד, בעיקר אחרי שיום אחד נתקלתי בתור ברחוב וכששאלתי התברר לי שאנשים מחכים לקבל מסיכת גז. זה נורא מבהיל – תהיה מלחמה? יזרקו עלינו פצצות עם גז? אחר כך את מסתכלת על הישראלים ברחוב והם לא נראים מודאגים אז את אומרת לעצמך, אולי זה לא כל כך נורא לחיות פה".

חשבת לעזוב?

"הסתכלתי מסביב והבנתי שהתנאים שלי די טובים. בארצות אחרות במזרח התיכון, למשל, התנאים יותר קשים בעיקר לנשים שלא יכולות להסתובב בחופשיות. אני לא יכולה לחזור לפיליפינים, כי לא תהיה לי אפשרות למצוא שוב עבודה ולהתחיל את החיים מהתחלה. כדי להגיע למדינה אחרת, אני צריכה לעבור שוב את כל הראיונות והתהליכים הבירוקרטיים שכבר עברתי פה ושוב לשלם הרבה כסף לחברות כוח אדם. זה לא קל. מותר לי להישאר פה ארבע שנים ושלושה חודשים – אני מנסה לחסוך כמה שיותר כסף, וחולמת על מקום שבו אני אוכל לא רק לעבוד ולעבוד ולעבוד אלא גם ליצור לעצמי חיים".

 

את הבלוג של מריסל אפשר לקרוא כאן