המדור לאיבוד קרובים
ריקי גלעד והלן מנשה. צילום: צביקה טישלר (ללאשה)
ריקי הייתה חברה שלי כשהיינו ממש ממש קטנות. אבל מי דיבר אז על החיים האמתיים. היינו עסוקות בהמצאת משחקים משונים בחצר הבית שלה, או בקשקושים אינסופיים בטלפון. נפגשו לגרמי במקרה בשדה התעופה הית'רו, והקשר ההוא, מלפני עשרות שנים, התחדש, בזהירות, עד שנולדה ההזדמנות לשמוע ממנה ומהלן (המיתולוגית, בת ה-91), את סיפור חייהן האמתי.
http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4917171,00.html
בהמשך לראיון הקודם בבלוג, עם הגברת שו ראדוק שמנסה להכין אותנו לקראת המחצית השנייה של החיים – הנה כמה מילים מעניינות שהחלפתי עם ג'יין מילר, שבגיל שמונים יש לה פרספקטיבה שונה משל רובנו:
הזקנים של המאה ה – 21 חשבו שהצרה הכי גדולה שלהם היא שאיש כבר לא רואה בהם גורו ולא עולה לרגל כדי לשאול בעצתם. עכשיו מתברר שיש להם צרה יותר גדולה: אף אחד לא מרשה להם להזדקן. למעשה, אם הם (הן) לא מותחים פנים, מנתחים שדיים, בולעים ויאגרה וצובעים את השיער מאשימים אותם ב"הזנחה", ובמילים פשוטות: חנינה מקבל רק מי שהסביבה משוכנעת שהוא עושה ככל יכולתו להישאר צעיר. עד המוות. תשאלו את ג'יין מילר, האישה שכתבה את "חיים משוגעים – למה אני אוהבת להיות בת 78". היא לא תשכנע אתכם שמה שהגיל עושה לגוף הוא תענוג גדול, אבל תעזור לכם להבין שה"עצמנו" הזה שאנחנו נדרשים לשמר ולטפח הוא לעתים קרובות כל כך זר ומוזר ולא קשור אלינו, ושכשמרפים ממנו, ממש מרפים, תחושת השחרור היא נפלאה.
מילר כבר בת 80. את "חיים משוגעים" (מאנגלית: אורלי מזור-יובל, "כתר") כתבה לפני שנתיים, אחרי שקיבלה שתי ברכיים חלופיות, המשיכה לשחות בכל בוקר עשרים בריכות והחלה לקרוא את אנה קרנינה בפעם החמישית, אבל הפעם ברוסית. היא שימשה מורה בתיכון ומרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת לונדון, הכשירה מורים וערכה כתבי עת אקדמיים על תרבות, מגדר וספרות – קריירה נאה שהחלה רק אחרי גיל 40, אחרי שילדיה עזבו את הבית. היא הייתה נשואה 54 שנה, ועדיין מתגוררת בצ'לסי, באותו בית שבו התגוררה עם בעלה. יש לה שלושה ילדים ושישה נכדים והיא מצחיקה במיוחד כשהיא כותבת על סקס, על תרופות, על סמים ובראיון ל"גארדיאן" בבריטניה אמרה "אני לא באמת משוכנעת שיום אחד אמות".
אני מאמינה לה. לא שלמילר יש בעיות בתפישת המציאות, אבל היא מסרבת לחיות כשעננת המוות הבלתי נמנע מלווה את שנות הזקנה שלה. להפך, היא רוצה ליהנות מהשנים שבהם היא לא חייבת לקום בכל בוקר לעבודה, השנים שבהן התשוקה המינית כבר לא משמיעה את קולה ולא מנהלת לה את החיים, מהיכולת להשלים עם מי שהיא ועם מי שהיא לא תהיה לעולם. ומקריאה ב"חיים משוגעים" (במקור: "גיל משוגע", כותרת שנלקחה משיר של רוברט ברנס הסקוטי המוקדש לאותו נושא) נדמה שמצליח לה. בספר שלה היא כותבת על הפחד מהמוות, על הקושי להתמודד עם מה שהשנים החולפות חומסות מתוך חייה – אבל גם על היכולת להתפנות לעיסוק בדברים שהיא אוהבת, על נחמות שהיא מוצאת בספרות, בקרבתם של חברים ובני משפחה, ובמיני פטורים שהגיל מעניק – למשל לנשים, שיכולות לנוח ולהפסיק להתאמץ להיראות כמו נשים, כלומר כמו שגברים חושבים שנשים צריכות להיראות.
מילר לא משוכנעת שכולנו מפחדים מהמוות, ושאם כן, זה בגלל שאנחנו רואים זקנים חולים, סובלים, בודדים או מכוערים, כלשונה. "הזקנה", היא אומרת בראיון שקיימנו עם צאת הספר, "מגיעה בהדרגה והיא לא דומה למה שדמיינו כשהיינו צעירים. הצעירים מפחדים לאבד את הכוח הגופני, את הכוח המיני, כוח, כוח, כוח. בגלל זה הם חושבים שזקנים הם בהכרח עיוורים, חרשים, טיפשים. ברור שקשה להתמודד עם תדמית כזאת."
שמין הסתם מועצמת בתקשורת, בקולנוע
"המדיה משתדלת יותר לספק את טעמם של הצעירים, ולעתים עושה את זה בטיפשות גדולה – כי לצעירים יש בדרך כלל הרבה פחות כסף פנוי, פחות זמן ופחות עניין בכל מה שקורה בעולם. לנשים יותר קשה להתמודד עם האימג'ים האלה. בבריטניה, למשל, נשים מגיל חמישים (ובטח זקנות יותר) כמעט לא יכולות להופיע כמגישות בטלוויזיה או מראיינות בזמן שגברים נחשבים ראויים למסך גם כשהם משמינים, מזדקנים ומתכערים מאוד".
אז מה, לנשים קשה יותר להזדקן?
"להפך. כשאני מסתכלת על אנשים שאני מכירה, לנשים דווקא קל יותר להתמודד עם הזיקנה. נדמה לי שבכלל, נשים מגיעות לגיל מבוגר בבריאות יותר טובה מגברים. אנחנו רגילות לעשות המון דברים במקביל לעבודה, אז יש לנו תחביבים ועיסוקים ועניינים. כשגברים פורשים מהעבודה, הם מאבדים את כל הכוח שלהם. חלקם פשוט לא יודעים מה לעשות עם הזמן שהתפנה להם ובגלל שהם כבר לא הולכים למקום עבודה, פתאום אין להם חברים. לרוב הנשים שאני מכירה היה פחות כוח כשהיו צעירות ורק עם השנים הן מתחילות להרגיש מסוגלות ובטוחות בכישרונות וביכולות שלהן. עבור נשים רבות הידיעה שהן לא ילדו יותר ילדים מהווה הקלה גדולה, וכמוה המחשבה שן לא צריכות יותר לחשוב איך להיות יפהפיות ובאופן כללי איך לרצות אנשים אחרים".
מילר מציינת שאחת המתנות הגדולות של הזקנה היא היכולת להפסיק לנסות לזכות בהערכה והתפעלות של אחרים או במילים אחרות, הרשות להיות אנחנו עצמנו ולא מה שאחרים רוצים שנהיה. המתנה הזו, היא אומרת, הופכת כל מיני עיסוקים כמו קניית בגדים למיותרים. הסוודר החביב עליה, למשל, הוא סוודר חום ומתפורר של גאפ, שנלבש מעל חולצת טריקו כהה שנועדה לטשטש את החורים במרפקיו. "הסוודר, כמוני", היא כותבת, "זקוק למרפאה שיובאו בה בחשבון השיקולים בעד ונגד להחזיק אותו בחיים או לוותר עליו". מילר, כמובן, לא מוותרת. לא על הסוודר ולא על החיים. האופנה אמנם כבר לא מעניינת אותה, אבל הספרות כן והיא מצטטת בכתיבה את הקלסיקונים הרוסים, את ג'ולאין ברנס, את פיליפ רות – כולם עסוקים בהזדקנות, וכולם מוצאים בה הרבה יותר מסתם דעיכה פיזית.
יכול להיות שכדי ליהנות מהשנים המאוחרות, צריך להיוולד אופטימיסטים?
"אני מניחה שפסימיסטים ואנשים שיש להם ראיית עולם שלילית, יהפכו אט אט למיזנתרופים ויהיו משוכנעים שהעולם הוא מקום נורא, בדיוק כמו שהם ציפו שיהיה. אבל גם הם עשויים להיות מופתעים כשיגלו שהלחץ יורד, שזקנים הם אנשים חופשיים יותר, שהם יכולים לצפצף על מה שאחרים אומרים…."
לי זה עדיין נשמע מפחיד. מתי מגיע הרגע שבו משלימים עם התואר "זקנה"?
"אנחנו חיים בתקופה שבה אפשר לא להרגיש זקנה גם כשכבר הזדקנת. אני שוחה והולכת ברגל כל יום, למרות הכאבים בגוף ואז אני ממש לא מרגישה זקנה. פרשתי מעבודה במשרה מלאה כשהייתי בת 65, כי הייתי חייבת, אבל המשכתי לעבוד בבית בכתיבה ועריכה ובכל הדברים האחרים שתמיד עשיתי, כמו בישול, אפייה, קניות טיפול בגינה, ניקיונות וטיפול באנשים אחרים. בגיל שבעים כבר ממש הרגשתי זקנה. לא עשיתי שום דבר כדי להיראות צעירה מגילי, אבל עברתי ניתוחים להחלפת פרקים בברכיים וטיפול שיניים ענק שמימנתי בכסף שקיבלתי על התרגום לגרמנית של הספר האחרון שלי. אני מכירה אנשים שעוברים ניתוחים פלסטיים וצובעים שיער ו… הם נראים לא רע, אבל אני לא מקנאה בהם. לי אין כוח לזה".
את כותבת על הילדים והנכדים כעל מארג התמיכה שלך. את יכולה לדמיין מה עובר על אנשים שמזדקנים בלי זה?
"אין לי ספק שהילדים והנכדים הם חלק חשוב בחיים שלי ואני מאושרת על קיומם. אני מניחה שאנשים שאין להם צאצאים יקבלו את התמיכה והעניין בחיים מחברויות שהם יוצרים. מאז שפרשתי, אני נותנת מקום גדול בחיים שלי לחברות. היו לי חברות גם קודם, אבל לא יכולתי להקדיש להם הרבה זמן כמו שאני עושה עכשיו. משפחה זה דבר נורא חשוב, אבל גם עמוס במתיחויות, עליות ומורדות, ולפעמים קל יותר להיות מוקפת בחברות מאשר בקרובים".
את נשמעת כמו האופציה השפויה – זקנה שיש לה תוכן בחיים, אבל היא לא פעלתנית כפייתית ולא יוצאת לכבוש את הקוטב הדרומי…
"אני מבלה המון שעות ביום ליד המחשב, כותבת מיילים לחברים ומיילים בענייני עבודה, יש י טוב חודשי בכתב את אמריקאי ואני עורכת רבעון בריטי, אני עושה תחקירים בגוגל אבל עם מכשירים אחרים כמו טלפון סלולארי ומצלמות דיגיטליות אני לא ממש מסתדרת ולכן אני לא נוגעת בהם. גם פייסבוק נראה לי משהו נורא, שמעודד סוג של אקסהיביציוניזם. הילדים והנכדים שלי משתמשים בזה, ולחלק מהם יש אתרי אינטרנט. הם מנסים לפתות אותי, אבל ללא הצלחה".
1980 הייתה השנה שבה ארה"ב הכריזה חרם על אולימפיאדת מוסקבה, סעודיה הוציאה להורג 63 איש בגלל התפרעויות במסגד במכה, הסרט "האחים בלוז" הוקרן לראשונה בקולנוע וספר ילדים קטן עם איורים נהדרים ראה אור כשבעמוד האחרון שלו מתנוססת השורה החתרנית "ובסוף הם לא התחתנו". "הנסיכה שלבשה שקית נייר" , אגדה מהפכנית לילדים נמכר מאז במיליוני עותקים, תורגם לעשרות שפות ושימש מודל להרבה מאוד ילדות שעד לספר הזה איש לא סיפר להן שהן יכולות להיות אמיצות ובטוחות בעצמן, לנצח דרקונים ולתכנן לעצמן חיים גם בלי נסיך.
בימים אלה רואה אור (ב"ידיעות ספרים") תרגום מחודש של "הנסיכה שלבשה שקית נייר". רוברט מאנץ' כתב, מייקל מרצ'נקו אייר. העלילה היא היפוך כמעט מלא של סיפורי אגדה קלאסיים: הנסיך והנסיכה עומדים להתחתן ואת הרגע המאושר מחרב דרקון, שיורק אש ובולע חתונה שלמה. אלא שכאן הדרקון חוטף את הנסיך, והנסיכה המסורה והאוהבת יוצת לדרך על מנת להציל אותו. משום ששמלת הכלה שלה נהרסה במתקפת האש, היא לובשת שקית נייר חומה ומשום שהיא אישה, היא לא מנסה להרוג את הדרקון אלא רותמת את היוהרה הטבעית, שהמפלצת מטבעה ניחנה בה, ומביאה לכך שהדרקון מתיש את עצמו וכל שנותר לה הוא לדלג מעליו אל תוך המערה ולשחרר את הנסיך משביו. זה מצדו מתגלה כילדותי, נרקיסיסטי, כפוי טובה ומפונק עד בחילה כשהוא נוזף בה על כך שהיא מוזנחת ולא נראית כמו נסיכה אמתית. הנסיכה, אליזבת, במקום לעשות מה שדורות של נשות פרברים נשואות עשו לפניה, כלומר להשתכר, לאכול עד קהות חושים או להתמכר לקניות, פשוט מעיפה אותו, כאילו גם בארמון שלה הרדיו היה פתוח על התוכנית של ורדה רזיאל.
הרעיון שלנשים יש אפשרות לחיים מצוינים גם בלי שיבוא הנסיך שיציל אותן, יעיר אותן או סתם יאפשר להן קיום באמצעות התואר "אשתו של" כמעט לא קיים באגדות, ויותר מזה – ספרות הילדים, שהיא אחד הקולות הבולטים בשילוב הצאצאים שלנו בחברה, גם כמעט לא גילתה לנו שבנות יכולות להיות הרפתקניות, נועזות, חכמות, אמיצות. גם אחרי שבמאה העשרים ספרות הילדים השתחררה מהצורך לחנך את הדור הבא להיות צייתן, שקט וכנוע ונולדו גיבורים צעירים שהעזו למתוח ביקורת על עולם המבוגרים ולקחת את העניינים לידיים, הבנות היו תמיד העזר כנגדם, יפות, נוגות, מסורות ומוכנות להקריב את עצמן לטובת הגיבור או האגו שלו. כך בחסמב"ה, כך בספרי חבורות הילדים של אניד בלייטון (ג'ורג' שלה, מהחמישייה הסודית, הייתה ילדה מנהיגה, אבל זה עלה לה במחיר אובדן כל סממן נשי, כולל הסיומת של שמה, והפיכתה למין בן), ואפילו בסדרת הארי פוטר: הרמיוני היא דמות חכמה מאוד, אבל שקולה, צנועה ואין בה שמץ ולו זעיר של פורענות.
ביום ההולדת ה – 25 של "הנסיכה שלבשה שקית נייר", כשהודפסה מהדורה מיוחדת של הספר שכללה סיפורים של נשים מכל העולם שהושפעו ממנו, רוברט מאנץ' כבר לא היה לבד. על המדף שלידו כבר ישבו לא מעט ספרי ילדים שבהן אפשר למצוא ילדות שחיות את חייהן בלי לחכות לאישור מאף אחד. ב"רשימות קריאה בלי נסיכות" שמופיעות בהמון בלוגים של אימהות פמיניסטיות, מככבת "הנסיכה חוכמולוגה" של בבט קול (שתורגמה לעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן), הנסיכה שלא רוצה להתחתן כי טוב לה לרכוב על אופנוע או לשבת בחדרה ולקרוא ספרים ולגדל המון חיות פרא, כולל דרקון מחמד (ספר שהיו לו אר כך המשכים מסעירים לא פחות); לידה יושבת בילבי של אסטריד לינדגרן, הוותיקה מדור המייסדות, שהצליחה איכשהו להגיע אלינו בספרים ובסדרת טלוויזיה ובסרט המסכת "הילדה הרעה" ולומר בקול שגם ילדות יכולות לגדל סוסים וקופים ולהיות חזקות נורא ולחיות לבד; וחבורה גדולה שטרם תורגמה לעברית: הארייט הבלשית, גיבורת ספרי ההרפתקאות של לואיז פיציו, אמנדה בת השמונה שרוצה להגיע לבית הלבן ולנהל את המדינה, ב"תקראו לי גברתי הנשיאה" של סו פאייט; שודדת הים של קורנליה פונקה, שבה מולי הקטנה נחטפת על ידי פיראטים, ואימא שלה בעלת השם הנפלא ברטה ברברוס יוצאת להציל אותה, מכניעה את כולם ומכריחה את השודדים הנאלחים לצחצח לה את הנעליים 14 פעמים בשבוע ואפילו כלבה קטנה אחת, שיודעת משהו על הגבולות הלא ברורים של המגדר, בספר הילדים הנפלא PUGDOG מאת אנדריאה או-רן, כלבה שבעליה חושב בטעות שהיא כלב וכשהוא מגלה שהיא נקבה מנסה ללמד אותה איך היא צריכה להתנהג ולהיראות.
אפילו בארץ ראתה אור "אגדה חדשה" של גיל הראבן (עם עובד, 1994, איורים נפלאים של איציק רנרט) שבה הנסיכה רוזמרין נדהמת לשמוע שאביה הבטיח את ידה כפרס לנסיך שיהרוג את הדרקון המאיים על הממלכה, ויוצאת לצוד אותו בעצמה. היא מגלה נסיכים שלא רוצים להילחם ודרקון שלא אוהב להפחיד בני אדם ובקיצור את מה שהפמיניזם מנסה לומר לנו כבר עשרות שנים, שאם נתנער מתפקידי המגדר הקלאסיים שאנחנו כופים על עצמנו, נוכל לשאוף למימוש עצמי אמתי. כולנו: נסיכות, נסיכים ודרקונים.
רונית ידעיה רצתה מאוד להשתתף ב"מחוברות", אבל הבמאית, ג'ולי שלז, אמרה לה ' לא תודה, אנחנו לא רוצים אישה בת 58'. וכולנו הפסדנו. כי ידעיה התכוונה לפברק את הריאליטי, כלומר להשתמש בחשיפה לכאורה כדי ליצור דמות וחיים, אירועים והתחבטויות שאינם אמתיים לגמרי אלא סוג של יצירת אומנות מצולמת, כמו אחד הרומנים שלה, שנראים כולם כמו השתקפות מדוקדקת ומפורטת של החיים עד שלפעמים קשה להאמין שהיא בודה וממציאה ולא פשוט מעתיקה את חייה שלה.
אלא שרונית ידעיה רחוקה מאוד מגיבורות ספריה. מובן שכמו כל אמנית, גם היא משתמשת בחומרים שחלקם נובע מתוכה, וחלקים אחרים היא דגה מתוך סביבתה באמצעות האזנה ותצפית ודמיון, אבל המציאות שהיא בוראת נדמית ריאליסטית עד כדי תעתוע. לפעמים זה קיבוץ, שחבריו מתקשים להגדיר את גבולותיהם האישיים, בפעם אחרת זו שכונת יוקרה שהחיים בה נוגעים ולא נוגעים במציאות הישראלית.
ב"שכן טוב", ספרה החדש (החמישי) היא מתארת שכונה פרברית שתושביה מתקשים להכיל את הפשרות שהם נאלצים לעשות בחייהם ומקנאים במי שהצליח להגיע לבית שיש בו פרופילים בלגים בחלונות ותצפית על "איקאה". הדמויות שלה פשוטות רק לכאורה: גילה הגננת נשואה לאיציק הסוהר. הוא שוכב עם אשת אחד האסירים, והיא מנהלת רומן אובססיבי ומיוסר עם מוטי, טכנאי המזגנים שגר ממש מעבר לגדר, ואשתו, לוסיאנה, מעדיפה לחלוק את מיטתה עם להקה של חתולים. ידעיה מתצפתת עליהם בעין חסרת רחמים. היא חושפת את התסכולים והקנאות שלהם ומניחה להם להתייחס זה לזה (ולעצמם) באכזריות. ומאחר שהיא סופרת מדויקת מאוד, היא לכל אחד מאלה יש שפה משלו ומבט מובחן מאוד על המציאות. ובמציאות של "שכן טוב" יש גם רצח ואונס ותקוות מנופצות של ילדים קטנים והתמודדות עם הורים מזדקנים ועם האינטימיות הכפויה של גוף חסר אונים, ופנטזיות על סקס וחיפוש נואש אחרי אהבה ובטחון ולמרות כל אלה הוא מצליח להיות ספר מצחיק ביותר.
ההומור של ידעיה דקיק ומענג ומפוזר בין השורות מבלי להפריע לעלילה לנוע משיא רגשי אחד לשני. לפעמים הוא נמצא שם בחרוזים שצמד הגננות גילה וצילה משמיעות באוזני הילדים בגן, לפעמים בהרהורים (איציק, שמגלה שגילה בוגדת בו, תוהה האם יתכן שהיא רבגונית יותר מששיער) ולעתים בהתמסרות העיוורת של הדמויות להשגת יעדים מופרכים, כמו ניסיונות ההתחזקות הדתית של איציק וגילה, שמתקיימים במקביל לבגידות ההדדיות שלהם, ובחסות כללים מלאכותיים שהם כופים על עצמם ומובילים, למשל, את גילה לקיים יחסי מין עם מוטי בכל צורה אפשרית, מלבד זו הכוללת חדירה קונבנציונאלית.
"שכן טוב" ('כתר') הוא כאמור ספרה החמישי של ידעיה. היא בת 58 ועומדת בראש מגמת הכתיבה בבית הספר לאומנויות "מנשר" בתל אביב, שהקימה לפני שש שנים ביחד עם עודד, בעלה, שלו נישאה כשהייתה בת 19. היא גרה בנווה צדק אבל בקרוב תעבור ליפו. כשנישאו גרו בקיבוץ חניתה, שבו גדל עודד, והיא, שהייתה אומנית, עבדה המפעל, מול מכונה אימתנית וקיבלה אישור להקדיש שלושה ימים בשבוע לציור, למורת רוחם של חלק מהחברים שנהגו להתלונן אם נראתה יושבת במועדון וקוראת עיתונים וביקשו לוודא שבתמורה לימי היצירה היא תקבל את משמרות הלילה הכי קשות. היא למדה אומנות בניו יורק, ואת הרווחה הכלכלית שלה יצרה במו ידיה, ממסחר ביהלומים. היא, אגב, הייתה מן הנשים הראשונות שהתקבלו כחברות בבורסת היהלומים, שהתירה קבלת נשים רק בשנת 1987.
יש לה נוכחות כובשת, היא מצחיקה והיא מגדירה את עצמה כפמיניסטית ולוחמנית, וזה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהיא גדלה בבית רביזיוניסטי, שמצד אחד נכחו בו נשים לוחמות ועוצמתיות ומצד שני החברה שמסביב הביטה בו בזלזול, שלא לומר בתיעוב. יש לה שתי בנות (קרן ואלה) ונכד אחד(אמיר) שאתו היא מבלה לפחות יום בשבוע, וכשהיא כותבת היא מסתגרת מהעולם ומתרגלת משמעת עבודה חסרת פשרות.
סליחה, אבל כמי שנישאה בילדותה המוקדמת ומעולם לא התגרשה, מאיפה את יודעת כל כך הרבה על רומנים ובגידות ונטישות והתאהבויות ואכזבות?
"הוי, כמה כיף לדמיין, לא? יש סופרים, בעיקר גברים אני חוששת, שכמו ארנסט המינגווי צריכים לחוות הכול כדי לכתוב. הם נוסעים למסעות, הם עוברים לחיות בהודו, הם בוגדים. אני לא מרגישה שאני זקוקה לזה. אני מאוד אוהבת לצותת לאנשים שמדברים שיחות קטנות, כל שטות שאני שומעת את מיד רושמת על פתק – אם אני לא שוכחת, ויש לי כמובן חלומות ופנטזיות".
יש הרבה סקס בפנטזיות האלה
"סקס זה בעיני דבר חשוב מאוד. אחרי הספר הראשון שלי "ואקום", עודד באמת נבהל קצת, אבל הוא ראה שהדברים חוזרים על עצמם בספרים הבאים, עם דמויות אחרות ומצבים אחרים, והוא הבין שלא מדובר באוטוביוגרפיה. ב"אור" כתבתי על מישהי שנתונה לניצול מיני והיא מנסה לנצל את זה כדי להתקדם בבורסה ליהלומים. אני מכירה נשים כאלה, אבל את לעולם לא תוכלי לחשוד בי שכך אני חיה. כדי להיות נועזת, לחצות גבולות בכתיבה, אני צריכה עוגן. העוגן הזה הוא הזוגיות שלי, שמגנה עלי. בזכותה אני מעזה ללכת למקומות אפלים מאוד".
זה מזל גדול למצוא זוגיות כזו בגיל כל כך צעיר
"זה לא קשור למזל. לא התחתנתי מתוך אהבה. מהילדות עשיתי רשימות וידעתי איזה סוג של גבר אני מחפשת. כמו כולם, גם אני התחתנתי בהריון. היו לנו גלולות מהדור הראשון, כך שכולם נכנסו להיריון. השיקול שלי היה קר מאוד. עוד לפני שעודד ואני היינו חברים, ידעתי שהוא אדם ראוי, שיש לנו תחומי עניין משותפים, שיש לו פוטנציאל. בחרתי אותו כמו שבוחרים חתן בשידוך, כי ידעתי שאלה הנישואים שהכי מצליחים. בלי הסחרור הרומנטי. האהבה הגיעה במשך הזמן. יש לנו עליות ומורדות. בארבעים שנות נישואים אפשר גם לשנוא ולארוז מזוודה, אבל החיים יציבים. הוא איש טוב, הוא אומן, יש לנו אותו טעם וחוץ מזה אנחנו לא מפסיקים לריב ולקנטר, אבל מצליחים לחיות וגם לעבוד ביחד כל השנים האלה".
הספרות הרוסית לא לימדה אותך שמתחתנים עם הגבר שבגללו את רוצה להשליך את עצמך על פסי רכבת?
"לא קראתי ספרות רוסית. זה נורא שמאלצי בעיני. אני אדם קר, מנוכר ושכלתני מאוד"
גם הנשים שאת כותבת מנוכרות למדי. הן רוצות סקס, אבל הן לא ממש חרמניות
"הן משתמשות בסקס ככלי, אבל הן גם רוצות אהבה, הן לא דפוקות בשכל. היסטורית, לפני שהיה לנו פמיניזם, הסקס היה כלי של נשים להתקדם וכלי שיעבוד של הגברים. זה נושא בעייתי גם היום, בעיקר אצל נשואים, כי לאישה יש כביכול התחייבות להיענות לדרישות המיניות של בעלה".
רוב הנשים שאני מכירה רוצות הרבה סקס. קרבה הן יכולות לקבל גם מחברות שלהן
"זה נהדר, ועוד יותר נהדר שהן יכולות לדבר על זה ולבטא את זה בחופשיות. זה הישג אדיר של המהפכה הפמיניסטית. אני זוכרת את עצמי כצעירה לא מיינסטרימית, מקבלת תגובות מאוד צוננות ועוינות מהסביבה. בגיל 20 כשלמדתי בניו יורק, כל החברות שלי הפכו לסביות ועברו עיקור. אני ילדתי בנות, אבל למדתי לחיות כמו שאני רוצה למרות שאנחנו פה בחברה מאוד שמרנית וצרת אופקים".
התחלת כציירת. מתי התחלת לכתוב?
"בקיבוץ, במשמרות לילה במפעל. הייתי צריכה להשגיח על מכונה שיצרה גלילים של חומר שנראה כמו אלומיניום רך. שעות על שעות, רק להשגיח ולהתבונן. חשבתי להעביר את הזמן בציור, אבל אי אפשר גם לצייר ולגם להתבונן, אז התחלתי לכתוב. לא חשבתי שאי פעם אפרסם את זה. ניסיתי לכתוב כמו שאני מציירת, בצורה מאוד פלסטית, בלי יותר מדי מטאפורות, בלי רבדים פסיכולוגיים".
זה לא נכון…
"נכון שזה לא נכון. יש רבדים פסיכולוגיים, אבל לא כמו שאנחנו רגילים לקרוא אותם. יש לדמויות עבר, חלק מההתנהגויות שלהן אפשר להסביר בסיפורי הילדות והיחסים שלהם עם בני משפחה אחרים, אבל אין את אצלי הקול שעוקב אחרי הסיפור ונותן פרשנות למה שקורה בתוך כל דמות."
את מצליחה לכתוב סצנות סקס בוטות אבל לא מביכות
"לקחתי על עצמי משימה לכתוב על המיניות הנשית כמו שאנחנו רואות אותה, ולא להשאיר את זה בידי הסופרים הגברים. זו המשימה הלאומית שלי. עודד תמיד התבייש שיש בספרים שלי כל כך הרבה סקס ואמר לי 'למה את לא כותבת על פוליטיקה, על דברים אחרים', אבל היצר המיני הוא בעיני הכוח החזק של החיים ושל היצירה. כשכתבתי את הספר הרביעי שלי התחלתי לחוות את גיל המעבר. חצי מוח הלך לי וגם היצר. הייתי אומללה נורא עד שהבנתי שאם אין לי הורמונים אני לא יכולה להיות סופרת ומוטב שאתאבד. הרופאה אמרה לי שסטטיסטית אם אקח הורמונים אחיה שלוש שנים פחות, אבל לפחות עד אז יהיו לי יצרים, ואני אוכל להמשיך ליצור".
יש בספרים שלך סצנות קשות מאוד של התעללות בבעלי חיים
"כולם אצלי מתעללים בבעלי חיים, כי אני מאוד אוהבת חיות. אני מנסה לחשוב מה גורם לאנשים לעשות דברים נוראיים כאלה. הרבה אנשים מוצאים פורקן לאכזריות הטבעית שלהם בהתעללות ביצורים חלשים מהם. כשאיציק דורס כלב, זה מעורר את גילה מינית כי היא מצפה ממנו שיהיה גבר חזק שיגן עליה. כשגילה שופכת אקונומיקה לשלולית שבה חיות צפרדעים, היא מחסלת את הדמות הטובה שהיא בנתה ומייצגת אותה".
אבל את עצמך מצילה סדרתית של בעלי חיים נטושים
"כשגרתי בכפר נטר, שם התחלתי לכתוב את "שכן טוב", היה לי צער בעלי חיים פרטי בבית והייתי עסוקה מאוד בלטפל בחיות עזובות. עברו דרכי לפחות שבעים חתולים וכלבים, אנשים היו זורקים בחצר שלי גורים. הייתה לי גם אתון בשם פליקה, שעברה התעללות ואני טיפלתי בה, והיה לי תיש. חברה שלי ואני היינו נכנסות לחצרות של וילות עם מספרי פלדה, גונבות כלבים שאנשים מזניחים או קושרים לכל החיים בחצר ומוצאות להם בתים. "
לגילה, וגם לנשים בספרים הקודמים שלך, אין חברות, הן לא חולקות את מה שעובר עליהן עם אף אחד…
"בגלל זה הן עושות מעשים קיצוניים, למרות שלכאורה הן נשים נורמטיביות לגמרי. גם לי אין חברות. יש לי חברה טובה שאני פוגשת פעם בשלוש שנים. אין לי זמן או יכולת. מי שיש לה חברות פורקת הכול בשיחות איתן ולא יוצרת. כשאני כותבת אני בסוג של התנזרות מהחיים. אני מפענחת את החיים דרך הכתיבה, במקום בשיחות אינסופיות עם חברים או עם פסיכולוגית".
לעומת זאת, יש לנשים האלה אחיות אומללות, אחת מטורפת, אחת מפגרת..
"אני מקווה שאחותי המסכנה טלי, שהיא פסיכולוגית, מקבלת בהבנה את הדמויות של האחיות. היא תמיד הייתה הילדה היפה בינינו, ואני הייתי המכוערת שניחמו אותה שהיא חכמה. אני זוכרת שחשבתי עצמי שבתור מכוערת אני לא חייבת לעשות חשבון לאף אחד כי לא ירצו אותי מילא וככה אני לא אפחד להיות שונה ולעסוק במה שמעניין אותי באמת. היום זה אפילו יותר קל לי, כי אני סבתא ואני בגיל שבו נשים הופכות לשקופות, ואני לא מוכנה לבזבז את החיים על שטויות אז אני לא מנקה את הבית כמו שאימא שלי הייתה עושה ואין לי עוזרת ואני לא צופה בטלוויזיה ואני בכלל יכולה לצפצף על כולם".
בבלוג החדש שלי, שמוקדש כולו לדרמה (ותאמינו לי, איסט אנדרס קטן עלי) של ההורדה במשקל, אני מנסה לכתוב ולהגג ולפענח את המרכיבים הנפשיים של ההשמנה וההרזיה. מנגד אני מקבלת המון מיילים מקוראים (או במילים אחרות: קוראות) שרוצות עצות מעשיות. השתדלתי לאסוף כמה כאלה, ואחרות יבואו אולי בעתיד.
המדור לאיבוד קרובים 