יופיה של אומללות משפחתית

מיכל פאר

 

 

זר שהיה מביט בהם מבחוץ יכול היה לטעות ולחשוב שמדובר במשפחה רגילה שברגילות: אבא, אימא, בת ובן. כמו בספרים. חוץ מבספרים כמו "אתם, שחיים יפה כל כך" – שם האב נוטש, האם מעניקה בעיקר אשליות, הבן בוחר לבלות את מרבית ימיו בשינה והבת נאלצת לשאת על כתפיה את שלמותם הנפשית של כל השאר. ולא, שיחות רגילות שברגילות לא מתקיימות במשפחה הזו, רק שיחות שבהן האב מאיים שייקח אתו למקום המסתורי שאליו הוא נוסע "ילדים אחרים" או מסנן פתאום קללה בשפה פרטית, שהיא כמו סיסמא "שנשלחה, השער נפתח ותהום ארבה לנו מאחוריו".

"אתם, שחיים יפה כל כך" הוא רומן הביכורים המרשים מאוד של מיכל פאר (וההימור, לא, ההמלצה שלי לפרס ספיר לספרי ביכורים). במרכזו – משפחה הנאבקת על קיומה בשכונת עוני בשולי תל אביב, במקום שיש בו בעיקר בוץ ושבילי עפר ורעש רכבות. האב, נוכל כריזמטי וגנב לבבות מיומן, נוטש וחוזר, מפנטז ומרמה ונע בעולם בשפע זהויות בניסיון למצוא את הגדולה שהוא משוכנע שהעולם חייב לו; האם נותרת מאחור ונאלצת להתמודד עם מי שמשוכנעים שגם היא מעורבת בתככיו והילדים, כמו ילדים, תקועים באמצע. מותר להמר שפאר, שכבר פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת נחשבים, עומדת בפתחה של קריירה ספרותית שתזכה לתשומת לב רבה מצד הביקורת והקוראים. לא רק משום שהיא מעזה לפורר לחלוטין את העיסה המשפחתית הדביקה ולהצביע על המקומות שבהם הורים חורכים את נשמותיהם של ילדיהם גם בלי לבצע פשעים נוראיים, ככה סתם, מתוך החולשות והניסיונות הנואשים והתקווה למצוא לעצמם מקום ומשמעות בעולם. אלא משום שפאר פשוט כותבת מצוין. היא יודעת לספר סיפורים, והיא עושה את זה בשילוב של הומור פרוע, רגישות גדולה ודייקנות פיוטית.

למרות שחלקו הגדול של הרומן כתוב בגוף ראשון, מפיה של אילזה, הבת הבכורה, היפה, הגבוהה והמבודדת חברתית, פאר מתעקשת שהיסודות האוטוביוגרפיים בספר מקריים לגמרי. למעט העובדה שהיא נולדה וגדלה בתל אביב, דור שלישי לניצולי שואה "ובלי אבא, מיום שאני זוכרת את עצמי". וכמו הגיבורה שלה, גם היא לא מרירה. להפך. היכולת של אילזה, בספר, ושל פאר, ככותבת, לגלות הבנה לאותן חולשות שהופכות הורים לבני אדם כמו כולם, מעוררת התפעלות. היא בת 50, אם לשני ילדים בוגרים, מלמדת קולנוע בבית ברל, עומדת כבר תשע שנים בראש המגמה לקולנוע ב"עירוני א'", עורכת ספרים וכותבת דוקטורט על שואה וקולנוע ובני הדור השלישי במרכז ללימודים גרמניים באוניברסיטה העברית. למרות סיפורי השואה הרבים ששמעה בבית מסבתא, שהגיעה ארצה מוורשה, היא מצאה את עצמה נמשכת משיכה עזה דווקא לגרמניה, ובעיקר לברלין, ושם היא מבלה מדי שנה שבועות של התבודדות, טיולים וכתיבה.

"לפני 12 שנה, כשהגעתי לברלין בפעם הראשונה לבדי, הרגשתי שחזרתי הביתה. מרחוק, חשבתי שלא אוהב להיות שם, ומה לי ולגרמניה בכלל, אבל הייתה לי מיד תחושה של בית. המקום היה מאוורר יותר, לא לחוץ כמו פה, בלי הרבה תיירים, היה עדיין הרבה הרס שנותר מהמלחמה, המון אמנות חדשנית, כאילו כל העיר נמצאת בתהליכי גילוי – מה שכמובן בינתיים נדרס על ידי הקפיטליזם. כשחיפשתי מקום לבלות בו קיץ כדי לכתוב והבנתי שבארץ יהיה יקר מדי לשכור בית מרוחק באיזה כפר, שכרתי דירה בברלין. לא הכרתי כלום, הייתי זרה לגמרי, סגרתי את עצמי בדירה ויצאתי החוצה רק כדי לקנות אוכל. הדירה לא הייתה באזור סימפטי מדי, רחוב מלא חנויות סקס ומועדונים, ולכן נעלתי את עצמי בדירה והחלטתי שאני כותבת רומן. "

 

וכתבת רומן?

"לא ממש. במקרה הגעתי לחנות ספרים באנגלית ויצאתי מנה עם ערימה של קבצי סיפורים קצרים. הרגשתי מאושרת וזה היכה בי – שאני לא חייבת לכתוב רומן, שאני יכולה לכתוב סיפורים קצרים ארוכים, וכך נולדו חלקים שהיוו את הבסיס לספר הזה".

פאר מעידה כי בנשמתה היא נודדת. אחת שחולמת על חיים שבהם אין לה כלום, למעט הבגדים שלעורה והספרים שלה, והיא יכולה לקום וללכת מכל מקום ובכל זמן. בפועל היא חיה, מגדלת משפחה, עובדת ומלמדת ברדיוס מצומצם, למעט נדודיה השנתיים לצרכי כתיבה. יש לה פינת עבודה בחדר השינה שלה, ולאחרונה, בגלל כאבי גב שריתקו אותה למיטה, העבירה לשם את ערימות הדפים והספרים "אני יוצרת לי בבית איים של כתיבה", היא מסבירה. ממש כמו באמרה המפורסמת של מבקר הספרות האנגלי סיריל קונולי, שטען כי "העריסה במסדרון היא האויב הכי גדול של אמנות טובה", גם פאר מוצאת שקשה לה לכתוב בבית. "אמנם בתקופות של כתיבה אין לי מושג מי אני, אני לא מזהה את הילדים שלי, אני שקועה לגמרי בעולם שבראתי ואני מסוגלת לקרוא להם בשמות אחרים", היא אומרת, "אבל יש בי צד שכל הזמן מודע לזה שאני בבית, ולכן אני חייבת לצאת. יש משהו שמשתחרר בכתיבה רק מחוץ לבית, מחוץ למשפחה, במרחק".

והמרחק הזה הוא גרמניה?

"אולי במקרה ואולי לא. זה מורכב מאוד. יש לי הרבה חברים גרמנים ואני לא עושה אבחנה בינם לבין אנשים אחרים. חלק מהמכרים שלי שם נושאים תחושת אשמה גדולה בגלל השואה ומעלים את הנושא במפגשים הראשונים. הייתי אצל חבר שאבא שלו היה בזמנו בנוער ההיטלראי. מדובר באיש בן תשעים, אינטלקטואל, איש ספרות מרשים, שמכיר אותי הרבה שנים ובכל זאת כשביקש ממני לקרוא באוזניו בעברית הוא לא יכול היה להפסיק לבכות. בעיניו זה היה מדהים שיהודיה מישראל, דור שלישי לשואה, יושבת אצלו ומדברת עברית. סוג של סגירת מעגל, עבורו, כמובן, לא עבורי".

היא חלמה לקרוא קפקא בשפת המקור, גרמנית, ולכן למדה במכון "גתה" ואף קיבלה מלגה של שגרירת תרבות בברלין. "בכל מקום אחר, ובטח בארץ, תמיד הרגשתי זרות. יש בי משהו פנימי כזה. זה נשמע נורא אופנתי לומר שאני מרגישה זרות, אבל זאת תחושה שאני מרגישה כל חיי ודווקא שם כולם מרגישים ככה, ואני יכולה לנשום לרווחה ולא לשאת את הגיבנת הזו על גבי".

הדחף שלה לנדוד הגיע גם מהצד השני של המשפחה, מסבא וסבתא שהגיעו מחאלב. "להורים של סבתא הייתה חנות ממתקים, משובחת כל כך שאפילו ערבים היו באים לאכול ממתקים ערביים אצל היהודים שמכינים ממתקים ערביים יותר טוב מהערבים עצמם", היא אומרת בנשימה אחת. "ומאחר שידוע, כן ידוע, שבקיץ לא אוכלים מתוקים, היו סוגרים את החנות בקיץ, לוקחים מונית לירושלים ונוסעים לבקר חברים ולא חוזרים לסוריה אלא בתחילת שנת הלימודים. את מבינה שזה אומר שהמרחב שבתוכו אנחנו חיים היום היה פתוח?"

אותה סבתא גם החדירה בה את אהבת הקולנוע. "סבתא גרה ליד קולנוע גורדון וכשישנתי אצלה, היא הייתה לוקחת אותי לסרטים בלי שום התחשבות בגיל, בלי לשאול את עצמה אם הסיפור מתאים לי, אם אני מסוגלת להכיל את הדימויים, וכך יצא שבגיל שמונה כבר ראיתי את "פדרה פדרונה" ואת "קריאת העורב" וסרטים שהציתו בי אהבה גדולה לקולנוע. " בגיל שש שיחקה בסרטו של ניסים דיין "אור מן ההפקר" וכשנרשמה למגמת הקולנוע ב"תיכון חדש" כבר הייתה מכורה. "הלכתי אחרי המורה שנשא ערימות של סרטים ביד, רק כדי להריח את קופסאות המתכת ואת ריח הפילם".

ובכל זאת את כותבת ולא עושה סרטים

"כי חשובה לי נורא הלשון, וכי אני פרפקציוניסטית חסרת תקנה. כשאני כותבת יש לי מפה מסודרת ומלאה של ההתרחשויות, מאיפה כל דמות נכנסת לאן היא הולכת, מה היא רואה בדרך. אני בוראת ערים שלמות ומלאות פרטי פרטים של רחובות וחנויות ותחנות אוטובוס ונופים. אני יכולה לברוא מציאות שבה דברים קורים במרחב וזמן שאני ממציאה וגם לנדוד בין מציאות לחלום.

"כאדם כותב, אני יודעת שהכול נובע מתוכי. גם כשכתבתי מתוך חרדה עצומה סיפור על ניסיון לרצוח את הנשיא אובמה, זה נולד מאיזה דחף ופחד נוראי מרצח אב, שכולם חווים בצורה כזו או אחרת. גם התחושה שכל המשפחות האחרות רגילות ושלנו לא היא משהו שאני בטוחה שכולם מרגישים. איפה אני בסיפור הזה? אולי בשבילי הכורכר שבהם הלכתי בילדותי יחפה? בשיחות המצחיקות שהיו לי עם אח שלי וחלקן מופיעות בספר?"

פאר אומרת שאילזה, גיבורת הספר הצעירה, דומה לה, אבל חזקה ממנה פי כמה. "הלוואי שהייתי כמוה", היא אומרת. "היא חזקה נורא, היא שומרת על הבית והמשפחה שלא יתפוררו, שלא ייעלמו, שלא יותקפו מבחוץ. היא סוג של מגן לאימא שלה, שכל הזמן מחפשת ישועה אצל גברים. אין לה חברות כי היא בתפקיד השומרת, ויחסים חברותיים זה מותרות אצל שומרת".

היית חנונית כמוה?

"במידה רבה. ילדה שאהבה קולנוע וספרים, אבל בגיל 17 גם הלכתי לקורס דוגמנות אצל לאה פלטשר האגדית (חלוצת מדריכות מלכות היופי), למדתי אצלה גם נימוסים והליכות ואיך לעלות ולרדת מאניית פאר, למקרה שאוזמן אי פעם לשייט כזה, ועד אחרי הצבא דגמנתי בתצוגות אופנה סוג ג' וד', מין אירועים לא במיוחד נעימים במלונות זולים שבהם חברות בגדים מציגות את הקולקציות שלהם. זה היה שיפור לעומת הג'וב שהיה לי קודם – כמוכרת בלונים בגני התערוכה, שנגמר בטרגדיה, כי הסתובבתי לראות משהו וכל הבלונים עפו לי לשמיים ונאלצתי לשלם עליהם מכספי".

 

*

הראיון עם מיכל פאר התפרסם בשבועון לאשה

 

אישה – טייפון (ולא במקרה)

 

 

 

 

 

 

 

את "במקרה, או שלא", רומן הביכורים של טלי שפירא-שחטר, מפתה מאוד לקרוא כרומן מפתח: הגיבורה, עידית, אשת מקצוע שאפתנית, אם אכולת רגשי אשם, כמנהגם של הורים עסוקים ואישה שיש לה מאהב, נאלצת לעצור ולבחון מחדש את חייה נוכח שני משברים אדירים, המאיימים למוטט אותה כלכלית ונפשית. בחיים שמחוץ לספר, שפירא-שחטר עברה משברים דומים, אלא שהנתיב שהוביל אותה להשתקמות מהם לא כלל את האלמנטים הבאים, הנכללים בסיפור: רצח, תאונה כמעט קטלנית, בגידה, חזרה בתשובה, אשפוז פסיכיאטרי, בגידה נוספת וגילויים משפחתיים מטרידים.

ההבדלים, לפחות בעיניה של עיתונאית היוצאת לקושש כתבה, זעירים. שפירא-שחטר חולקת עליה בעניין. "נכון שגם אני, כמו עידית בסיפור, עברתי רעידת אדמה שהפכה את עולמי. אדם קרוב מאוד לנו פגע באמון המשפחתי וכתוצאה מזה נפגענו מאוד כלכלית וירדנו משמעותית ברמת החיים. נכון שגם אני, כמו עידית בסיפור, נאלצתי לעזוב את העבודה, משרה בפרקליטות שראיתי את עצמי ממשיכה להתקדם ממנה ומבלה שם את חיי. נכון ונכון ונכון – ובכל זאת, זה רק הבסיס שהבעיר בי את הצורך לכתוב. מנקודות המוצא האלה לקחתי את הסיפור למחוזות הדמיון והתפרעתי".

שחטר-שפירא, אוטוטו בת 51, היא עורכת דין, מגשרת ומרצה למשפטים. חוץ מזה היא גם זמרת ג'אז שכותבת ומלחינה את רוב החומרים שלה בעצמה. היא נשואה כבר 30 שנה לליאור שחטר, עו"ד גם הוא ושותפה במשרד, ואם לשלושה: דניאל (23), מאיה (21) ויונתן (16). אחרי דקה וחצי של שיחה, קל לתייג אותה כאמביציוזית לא פחות מאשת הפרסום העומדת במרכז "במקרה, או שלא" (הוצאת טל-מיד) ולכן מפתיע לשמוע שאת יום הולדתה ה – 50 היא בילתה באשרם בהודו, ושמאז היא נוהגת למצוא לעצמה חלונות זמן פנוי למדיטציה. "זה המהפך שעברתי כתוצאה מהמשברים בחיי", היא מודה. המהפך הזה כלל מקצה שיפוצים פנימי וחיצוני: היא חזרה הביתה, לבלות עם ילדיה, חזרה ללימודי מוזיקה ב"רימון וגם השילה 30 ק"ג ומתחזקת את הגזרה החדשה שלה באמצעות דיאטה וספורט.

אבל תיוג זה לא משהו שממש תופס כשזה נוגע לשחטר-שפירא. קודם כל, היא מצחיקה בדרכים שרובן פורצות כל קופסא אפשרית. היא מלאת חיוּת, ואם לשפוט על פי הרומן שכתבה, גם פנטזיות לא חסרות לה, בכול תחום שאתם יכולים להעלות על הדעת. היא נולדה וגדלה בתל אביב, ואת אהבת האופרה – שלא רק מחלחלת לתוך הספר אלא מהווה גורם מפתיע המשפיע על התקדמות העלילה – ירשה מאימא שלה, זמרת האופרה שולמית שפירא, זמרת הסופרן שכיכבה בהפקות של "ריגולטו", "העטלף", "הספר מסיביליה" ועוד (באופרה הישראלית בימים שזו נוהלה על ידי אדיס דה פיליפ המיתולוגית). טלי, בת הזקונים, למדה בגימנסיה הרצליה ושירתה כסולנית תזמורת חיל האוויר. "גדלתי על מוזיקה, ומגיל צעיר רציתי לקפוץ על כל במה שעברתי לידה ולתפוס את המיקרופון", היא אומרת. "אבל במקביל גם קראתי את דיקנס וראיתי סדרות פלילים בטלוויזיה, ברחתי מבית ספר כדי לראות משפטים בבית המשפט ורציתי נורא לתקן את העולם ולעשות צדק".

היא למדה משפטים, תואר ראשון ושני (בת"א), התמחתה בפלילים וזכויות אזרח והחלה לעבוד בפרקליטות מחוז ת"א. את כסף הכיס כסטודנטית עשתה משירה בחתונות, וגם הוציאה תקליט (וקסטה!) עם ירסולב יעקובוביץ'. גגלו אותה, השירים מהתקליט שלה, ושירים חדשים, זמינים ביו-טיוב.

אחרי יותר מעשור של הופעות יומיומיות בבתי משפט (בין השאר במשפטו של מוסטפה דיראני) ובעקבות אכזבה צורבת אחרי שלא קיבלה קידום שרצתה, החליטה לפרוש מעבודתה. "זה כאב נורא, תמיד עבדתי מסביב לשעון והקריירה הייתה במקום ראשון, כך שהילדים שמחו לקבל אותי בבית", היא אומרת. אלא שהעיתוי התגלה כלא מזהיר: באותם ימים ממש חוותה המשפחה שלה שבר עצום, פגיעה כלכלית גדולה כתוצאה ממה שהיא מגדירה בזהירות "פגיעה באמון של אדם מאוד קרוב". היא לא מרחיבה, מחשש לפגוע בקרובים אליה מאוד.

מצד אחד את לא רוצה לדבר על זה, ומצד שני כתבת על זה ספר…

"אני לא גיבורת הספר. לקחתי את החוויות שאני כן מכירה, משבר עמוק כלכלי ומקצועי, ואת השאלות ששאלתי את עצמי באותו זמן 'מה אני רוצה, לאן אני הולכת, מה הלאה, איך מתחילים מהתחלה, מה קרה פה, האם נכנסתי באין כניסה?' והוספתי לזה משברים שלא התרחשו בחיים שלי, דברים שקראתי בתיקים בבית משפט, המאהב, רצח, סיפורים מהעיתונות…רציתי לייצר בספר את אותה חוויה שתחייב את עידית לבחון את עצמה לעומק".

הגיבורה שלך מגלה, באופן רומנטי ביותר, שכשמוותרים על עושר ופאר, וילת ענק, נסיעות לחו"ל, חוג מכרים נוצץ, בריכת שחיה פרטית ואינסוף  תכשיטים ובגדי מעצבים, החיים יותר שמחים. זה מה שאת גילית?

"גיליתי שכשיש פחות, נהנים יותר ממה שיש, שאפשר לשמוח על מה שכבר השגתי בלי כל הזמן להסתכל קדימה ולשאול את עצמי כמה יותר אני יכולה עוד להשיג. לתקופה מאוד ממושכת ירדנו מאוד ברמת החיים שלנו. מצאתי את עצמי במצב כלכלי שלא חשבתי שאני עלולה להיקלע אליו אי פעם וויתרתי על דברים שלא העליתי בדעתי שאני מסוגלת לוותר עליהם. אבל יש בפשטות הרבה נחת וגם רווח, כשקונים פריט אחד במקום חמישה נהנים ממנו יותר. לומדים ליהנות מדברים שלא עולים כסף. במקום מסעדות יוקרה, בתי מלון, חו"ל, עושים ארוחה בבית, שנראית בהתחלה כאילו היא ירידה ברמה, אבל בפועל היא משמחת הרבה יותר, הולכים לים, עושים סקס."

זה נשמע קיטשי. משברים כלכליים לא פוערים סדקים נוראיים בזוגיות? ביחסים עם הילדים?

"משבר כזה הוא כמו טייפון. יש בו הרבה פחד ממה שיקרה, ואז – כמו עידית הגיבורה שלי – צריך להתגייס להחזיק את קירות הבית שלא יתפוררו. אני גיליתי פתאום, לשמחתי, שמותר לי לחלום ולא רק ללכת במסלול המוכר שמוביל מהישג אחד לשני. כשהצהרתי שאני מורידה מהלך בתחום המקצועי, ההורים שלי, למשל, תמכו בי, אבל גם הרימו גבה. גדלתי באווירה שאמרה שצריך לעבוד, כל הזמן לעבוד ולהראות תוצאות. ופתאום הרשיתי לעצמי לחשוב על דברים והבנתי שלא הכול עושה לי טוב, ושאולי בגלל זה אני אוכלת כל הזמן ומשמינה".

החלום הגדול היה לרזות?

"כאישה שמנה הרגשתי סקסית, אהבתי לעמוד על במה. זאת לא הייתה הבעיה. העניין היה שבבוקר הייתי מבטיחה לעצמי לשמור דיאטה ובערב שונאת את עצמי כי לא עמדתי בזה. רציתי לשמור על הבריאות, לא ליפול רגשית ולתקוע שלוש מנות פלאפל. הכמיהה הזו לאוכל התחילה בגיל צעיר, אבל רק כשהצטרפתי לקבוצה לדיאטה הבנתי שכל זה עניין רגשי, שאני אוכלת כשאני עצבנית או מתוחה או עצובה במיוחד. רציתי לשנות את זה. הדבר הכי מדליק שקרה לי זה שלמדתי לקבל את עצמי בלי לרצות להיות מושלמת, בלי להיות תלויה בדברים חיצוניים. הפסקתי לבוז לעצמי, לשפוט את עצמי, להלקות את עצמי. בזכות זה אני מסוגלת לשמור על עצמי כבר עשר שנים".

זה נשמע כאילו בעקבות המשברים חווית סוג של הארה?

"מה פתאום הארה, אני מתמודדת כל יום וכל שעה ומזכירה לעצמי שאני אחראית על חיי ולא קורבן – ולא משנה מה קורה, אני יכולה לבחור איך להתייחס לזה. זה יישמע לך מצחיק, אבל זה מאוד קשה ללמוד לאהוב את עצמך".

 

*** הכתבה התפרסמה במדור הספרים של השבועון "לאשה (היום – בדוכנים המובחרים).

 

 

מתאהבים בה במבט שני – אבל עמוק, עמוק

 

 

 

סצנת המקלחת הייתה לה קשה במיוחד. כמה לא מפתיע. אלמה דישי, שחקנית בראשית הדרך, וכבר בתפקיד נשי לצדו של יהודה לוי, עומדת במקלחת, בעירום, לצדו של הכוכב. "הוא היה נהדר", היא אומרת. "הוא עשה כל מה שהוא רק יכול היה כדי שאני ארגיש נוח. הזהרתי אותו שיסתכל לי בעיניים, ושלא יעז להוריד את המבט לשום חלק אחר של הגוף שלי".

ליהודה לוי אסור היה לראות את מה שחצי מדינת ישראל תכף תראה בטלוויזיה?

"את הצופים האחרים אני לא רואה ולא שומעת. הוא עמד ביחד אתי, מתחת למים, אם הוא לא היה כל כך נחוש לעזור לי לא הרגיש נבוכה, אין לי מושג איך הייתי עוברת את זה".

דישי, בת 27, מגלמת בסדרה "איש חשוב מאוד" (הוט בידור ישראלי) את רונה, סטודנטית שמתפרנסת ממלצרות ורחוקה שנות אור מעולם הסלבס ההזוי שבתוכו חי יהודה לוי. לוי, שמגלם גרסה אגוצנטרית (שלא לומר נרקיסיסטית) לא מודעת ומוקצנת מאוד של עצמו, נכנס במפתיע אל חייה, בעדינות של מערבל בטן הנחבט בקיר. היחסים ביניהם מלווים בהרבה סקס ובכל העליות והירידות המתבקשות מדרמה טלוויזיונית. דישי מלוהקת בתפקיד הבחורה שלוי נמשך אליה במפתיע ובניגוד לכל הכללים: היא לא הדוגמנית הזוהרת, לא היפהפייה שצלמים רודפים אחריה ברחוב, והיא אישה חזקה, עצמאית, דעתנית, אחת שבמציאות הייתה אולי מבריחה כוכבים שרוצים מישהי שתלקק להם את האגו, אבל תענוג לראות אותה על המסך.

המפגש שלנו הוא הריאיון הראשון של דישי לתקשורת, והיא זו שמבקשת לציין את זה בהתרגשות. באותה הזדמנות כדאי לציין שהיא קורנת וכובשת ובכלל, עושה רושם של מישהי שכל אחת הייתה שמחה שתהיה בארסנל החברות שלה.

אלמה ("נשמה" בספרדית) היא בתם היחידה של איש הקולנוע שאול דישי ואילנה עופרי, עורכת דין ואשת עסקים היא נולדה בתל אביב, בשיכון בבלי, ומגיל חמש גדלה בסביון. "תמיד הייתי קצת אחרת", היא אומרת. "למדתי בבית הספר לאומנויות ואחר כך בתלמה ילין, הגעתי הביתה מאוחר, אף פעם לא הייתי ממש מחוברת לשכונה. עשיתי תפקידים ראשיים, הייתי מוערכת, אהבתי את הבמה.  אני מתארת לעצמי שזה קשור למה שאבא שלי עושה, למרות שכל השנים היה הבדל ברור: הוא בעולם המצולם ואני על הבמה. הוא לא כל כך אוהב תיאטרון ואני רק עכשיו, בצילומים, הבנתי משהו מהעולם שלו, מהאינטימיות הזו שנוצרת על הסט, שהיא בעצם נורא פרוצה, אבל כשחווים אותה היא מאוד אינטנסיבית".

 

לא היית ילדה שמסתובבת על הסט ומקבלת תפקידים קטנים בסרטים של אבא

"יש לי תכונה כזו, שרק כשאני בשלה למשהו הוא קורה לי. באהבה, בחיים בכלל וגם בקריירה. לא הייתי ילדת פלא שרשומה אצל סוכנים מגיל אפס. בדיוק להפך. מדי פעם הלכתי עם חבר או חברה לאודישן ולא התקבלתי. וגם בצבא, לא התקבלתי להקה צבאית והחלטתי ללכת לכיוון אחר. הלכתי לחינוך, הייתי מפקדת של נערי מקא"ם בחוות השומר. ילדה בת 18 עומדת מול חבורת גברים עם מטען חיים כבד – הם פשוט קרעו אותי, השאירו אותי המומה ובוכה. אבל למדתי מהם המון, והיום אין סיטואציה אנושית שאני לא יודעת לפענח".

מפתיע ששום להקה לא קפצה עליך בזרועות פתוחות

"יש בי משהו שגורם לאנשים להתאהב בי רק ממבט שני. אני יודעת שרבים מאוהביי לא יסכימו לאמירה הזו, אבל זה ככה. יש משהו שנופל יותר טוב רגע אחרי, אבל מאוד עמוק. זה בדיוק התפקיד שאני עושה בסדרה. מישהי שלוקח זמן עד שהיא נכנסת לך מתחת לעור אבל אחר כך זה עמוק וחזק. החלטתי לעשות את השירות הצבאי ולראות מה ינצח אחרי הצבא – איזה סוג של חיים יהיו בעיני בעלי משמעות. אני כל הזמן בחיפוש אחרי ערך מוסף שאני יכולה להביא בתפקידים שאני עושה. זה לא בא לבד במקצוע הזה. אחרי ההקרנה לעיתונאים באה שלי מישהי ואמרה לי שזה היה לה נורא משמעותי לראות את הדמות הזו, מבחינה פמיניסטית, אז ידעתי שזה מה שאני מחפשת, מעבר למחמאה, מעבר להילולה שעושים סביבי בתור פנים חדשות, משהו שעשיתי נגע במישהו. מפחיד אותי שזה יהיה רק האגו".

להפתעתה התקשתה להתקבל לבתי ספר למשחק, ובסופו של דבר הצליחה להתקבל וללמוד בסמינר הקיבוצים. "גם שם לקח זמן עד שהבינו את הגובה שלי והגודל שלי והיופי, וגם לי לקח זמן להבין איפה החוזקה שלי. תוך כדי הלימודים הבנתי שאני לא אקבל תפקידים עד שאני לא אראה את עצמי כשחקנית ואגיד לעצמי שאני מתאימה לתפקידים כאלה, עד שלא אצליח לדמיין את ה"כן" הזה שיגידו לי אחרי האודישן".

העובדה שאת גבוה, כהה, לא כחושה כמו גבעול, יש לה משמעות גדולה בתחום?

"לא תמיד ברור מה הביצה ומה התרנגולת, אם זה באמת משמעותי או שזה משמעותי בעיני. בסופו של דבר חשוב הביטחון העצמי שאני מביאה אתי לתפקיד. כששירלי מושייף (יוצרת "איש חשוב מאוד") פגשה אותי בפעם הראשונה היא שאלה אותי אם התפקיד של רונה בכלל מדבר אלי, כי בעיניה אני מאוד יפה. לי היה ברור שזה מאוד מדבר אלי. שירלי תפסה אותי בנקודה שהיא אמנם הרבה אחרי סיום גיל ההתבגרות, אבל היא בדיוק הנקודה שבה אמרתי לעצמי שזאת אני, זה מה שיש, ואו שאני אתאהב בזה ואלך עם זה עד הסוף, או שאני אאבק".

איך מגיעים לרגע של השלמה? הרבה נשים משלימות עם המראה שלהן רק בגיל הרבה יותר מבוגר, אם בכלל

"זה פשוט קרה. לקח לי זמן לגלות שאני יפה. הגובה היה תמיד בעייתי. רק נשים היו מחמיאות לי. בתור נערה מתבגרת הייתי הולכת למסיבה ומקווה שיקרה משהו, ופתאום בחורה אחרת הייתה אומרת לי 'את ממש מיוחדת'. זה לא ממש מה שאת רוצה לשמוע בגיל הזה. תוך כדי הצילומים, ראיתי את עצמי במוניטור, והבנתי שאני מסתובבת עם דימוי אחר לגמרי של עצמי. פתאום אמרתי וואו, יש לי חזה, יש לי גודל. יש לי גבות. ראיתי אישה אחרת, יותר נשית, יותר רכה ממה שדמיינתי. זה הפתיע אותי, אבל החלטתי לקחת את זה".

מיד אחרי הלימודים דישי השתתפה בהצגה "הרדופים" של מאור זגורי, שעלתה בתיאטרון "תמונע" ("הוא שלף אותי מבית הספר, זה היה מצוין") ב"רגעים", של מיכל בת אדם וב"השולחן" של נולה צ'לטון בפסטיבל עכו.  בימים אלה היא משתתפת בסדרת אינטרנט מוצלחת "בקרוב אצלך", על חמש חברות בנות שלושים ומשהו, המציגה כל אחת מהן ברגע משברי-קריטי בחייה. בין לבין היא עבדה כמלצרית בקפה "נוח" התל אביבי. עכשיו כבר לא. "נפגשתי עם רינה ירושלמי שביימה אותי בסמינר", היא מספרת, "ושאלתי אותה ממה מתחילים, כן תיאטרון, לא תיאטרון, איך יודעים. היא אמרה לי: זה ייבחר בך. וככה קרה. לא חשבתי בכלל על טלוויזיה. תמיד אמרו לי שאישה עם נוכחות וגובה ותווי פנים כמו שלי זה בול לתיאטרון, ושטלוויזיה זה לאנשים קטנים. ופתאום זה בא. יחד עם חשיפה גדולה והערות שלא תמיד נעים לשמוע…"

היא מתכוונת בעיקר לטוקבקים מרושעים "קראתי בטעות, אסור, אסור, אסור לקרוא דברים כאלה", היא צוחקת. באחת התגובות מישהו שאל למה לקחו לתפקיד הראשי ספרנית טיפוסית מגבעתיים, כל כך לא מלבבת לעין ולנפש. "מצד אחד האגו נפגע", היא מודה. "מצד שני, מישהו ראה אותי וקיבל בשיא הרצינות את הדמות שאני מגלמת, את הסיפור. יש לי בסדרה סצנה עם ליאת אשורי, שאומרת לי שם 'את יודעת שאת יציאה', כלומר מה קרה ליהודה לוי שהוא מסתכל על אחת כמוך. ואז אני שואלת את עצמי, יהודה משחק את עצמו, ליאת משחקת את עצמה, אז מה אני בכל הדבר הזה? יש ברונה המון דברים שונים מאוד ממני, ובכל זאת – הסדרה הזו כל הזמן משחקת בין מציאות לבדיון וזה לא תמיד קל".

איזה מערכת יחסים נוצרה בינך לבין יהודה לוי?

"התיידדנו לאט לאט. אני חושבת שלו היה יותר קשה להתקרב אלי ולבטוח בי ולהיחשף. אני נורא התרגשתי לעמוד מולו, גם כשחקן, גם כגבר, גם כסלב. הייתי צריכה להתגבר על ההתרגשות הזאת, ולהגיד לעצמי שיהיה בסדר, שאני אעבוד קשה, שאני אלמד מה קורה לדמות הזו, של בחורה שפתאום איזה סלב נכנס לה לחיים והוציא אותה מאיזון וזה הכי לא היא, שאני אתמקד בסיפור האנושי הזה ואני אפסיק להתרגש מזה שאני משחקת עם יהודה לוי. האמת היא שכבר באודישן הראשון הוא חיבק אותי, עם העיניים הכחולות האלה שלו, כמו ילד בן 16 שקופץ בחדר. הרגשתי את הכימיה בינינו מהרגע הראשון".

היום את כבר לא מתרגשת כשאת פוגשת את יהודה…

"ועוד איך מתרגשת. בגלל זה אני כל כך מתאימה לתפקיד. אבל זה משתפר. עכשיו בדיוק ישבנו יחד ושאלתי אותו איך הוא מעביר את הימים האלה, התברר שהוא מתרגש בטירוף, אז מה אני מתפלאת שאני מתרגשת מזה. "

אתם חברים קרובים?

"עוד לא, אבל זה יקרה. בחיים לא שאלתי אותו על הפרידה מנינט, למשל. הייתה לי אינטואיציה פנימית שאמרה שזה הדבר הכי מדהים שאני יכולה להביא לקשר בינינו. הגענו לשיא של אינטימיות במשחק, נתנו אחד לשני שקט, והקשר בינינו רק מתחיל להתפתח עכשיו, שנה עכשיו. המבוכה בינינו נעלמה כבר מזמן. תארי לך. את מחכה לסצנת סקס, ערומה, מתחת לשמיכה, שוכבים אחד על השני. וזה כשלא ישבנו על בירות, לא ידענו שום דבר אחד על השני. ניקזנו הכול לתוך המשחק. ורואים שבלי לתאם עמדות, נחשפנו נורא במשחק. אני אוהבת את זה בשחקן שהוא. יהודה מביא כל כך הרבה עושר לתוך כל סצנה, שיש לי המון אפשרויות להגיב".

איך התגברת על המבוכה?

"אני אגיד לך מילה אחת: קאווה. וכמובן המקצועיות של יהודה. באתי אליו לפני סצנת הסקס הראשונה שלנו, ואמרתי לו, מה עושים עכשיו? והוא, בלי שום ציניות, פשוט הדריך אותי – תזיזי יד לשם, ורגל לשם, הכי טכני. אני בחיים לא אשכח את זה. היו רגעים מביכים, דווקא כשחשבתי שאני הכי טבעית ומשוחררת, למשל כשתוך כדי סצנת הסקס על הרצפה הרטובה, כשאני שוכבת שם עם משולש קטן שמסתיר לי את שערות הערווה וצריכה לחכות שהוא יגמור לרקוד ויוריד את המכנסיים, פתאום נתקע לי הראש במצלמה. הרגשתי מגושמת ועל המצח היה לי כדור אדום גדול".

רונה היא דמות מאוד קולית. היא מתנהגת כמו שהרבה נשים היו רוצות להיות מסוגלות להתנהג במערכת יחסים

"היא יותר קולית ממני. כשהוא הולך ממנה אחרי הלילה הראשון והיא פשוט אומרת לו "ביי, לילה טוב"… שירלי עבדה אתי על הרפליקה הזו כל כך המון, רק כדי שזה לא יצא נקמני, פאסיב- אגרסיב, מריר. בהמון מקומות שהם רונה לא עושה דרמה אני הייתי עושה דרמה או לפחות מראה שנפגעתי. למדתי מרונה. יש לה את עצמה, את המקום שלה, עלי, על אלמה, רואים הכול על הפרצוף ועליה לא".

העובדה שהייתה על הסט גם במאית אישה עזרה לך?

"מאוד. היא הייתה שם בשבילי כל הזמן. הייתה סצנה אחת שבה לא אמורים היו לראות את החזה שלי, ושירלי פתאום שאלה אותי מה דעתי שכן יראו, כי זה מספר את הסיפור יותר טוב." זאת הייתה סצנת המקלחת המפורסמת, מתחילת הכתבה. "הייתי צריכה אותו בטירוף, את התמיכה שלו", היא אומרת. "לא שיחקתי. פשוט התקלחתי. הייתי חשופה לגמרי. התאים לי. זאת הייתה סצנה מעולה ולטעמי הטובה ביותר בסדרה".

דישי מתגוררת בימים אלה בסביון, אצל ההורים. היה לה חבר ראשון בגיל 21 ובסך הכול שלוש אהבות גדולות. מבן הזוג האחרון נפרדה לפני חודשיים, והיא מחפשת דירה, שבה תתגורר לראשונה לבדה. "לקח לי זמן להבין איזה גבר אני רוצה. בהתחלה נמשכתי לגברים יותר קשים וסגורים, מתוך מקום טיפולי כזה שהרבה נשים מכירות. במשך השנים הבחירות שלי הלכו והשתפרו." החבר האחרון, היא אומרת, "פרגן לי במהלך העבודה בצורה ממש על אנושית". אחרי הצילומים הוא נסע לפריז ללמוד משחק, היא הצטרפה, "להתאושש ולעכל מה קרה כאן". חצי שנה נחה, טיילה, שבה בבתי קפה, פגשה אנשים מהעולם ולמדה צרפתית. ובכל זאת הם נפרדו. "זה מורכב", היא אומרת במבוכה.

היית יוצאת עם סלב, כמו רונה?

"זה מביך אותי ונראה לי מאוד קשה לנהל זוגיות לאור הזרקורים, מאוד מבלבל, קשה לדעת מה מרגש יותר, הזוגיות או הדיבורים עליה וההופעות הפומביות. אני בנאדם של חברים מכיתה א'. אחרי הפרימיירה ישבתי עם חברות, פתחנו שמפניה, הן לימדו אותי איך להצטלם לעיתונות, באיזה פוזות. זאת תחושה מדהימה – שהצלחתי להגיע לאן שרציתי, ועדיין יש לי את החברות האלה שלי".

בעתיד, דישי רוצה גם לכתוב. היא נרשמה לבית הספר לתסריטאות "סם שפיגל", אבל החליטה שזה מוקדם מדי, ושהיא רוצה "קודם לתת לאדוות לעשות את שלהם" . "יש לי מתנה", היא אומרת. "להצליח להביא דברים אינטימיים בפומבי, לספר סיפור, להכניס חמש מאות איש לאולם ולרגש אותם או לספר להם דברים שאנשים לא מדברים עליהם. המפגש עם שירלי גרם לי להבין איזה כוח ואחריות יש בכתיבה. כשאת בוראת מציאות מחדש, את בוחרת איזה מודל נשי ללהק, איזה ערכים את מעבירה, מה יגע באנשים. זה אדיר".

 

חולמת מחוץ לקופסאות

אם מרית בן ישראל הייתה אומרת לי  בתום שיחתנו, שהיא בעצם מין דמות כזו, שהגיעה מאחת האגדות שעליהן היא כותבת, הייתי מאמינה לה. לא, זה לא בגלל שיש לה זנב או נוצות או מראה של נסיכה פרסית מצועפת – אלא משום שהיא רואה את העולם דרך עיניים שלא נכנעות לחלוקות האוטומטיות של התרבות שלנו, והיא מפרקת אותו ומרכיבה מחדש בכל מיני דרכים מפתיעות שמעלות ניחוח של אגדה. של סיפור שבתוכו יצורים הופכים לחפצים, וחפצים משנים צורה, ומילים בוראות צורות חיים חדשות.

השיחה שלנו גלשה אל מעבר לגדות ספרה החדש "סיפורים יכולים להציל" (עם עובד וסל תרבות ארצי) משום שבן ישראל –  שגם בספר אינה מציבה גבולות ברורים, או גבולות בכלל למחשבה, לאסוציאציות ולדמיון – היא אישה כזו, שאפשר להתחיל לדבר אתה על כיפה אדומה ולצאת משם למסע הגיגים שינוע בקלות הלוך ושוב בין באר שבע, בית רפאים בצפון קליפורניה, קולנוע תמר, מסע טרמפים סחוף רוחות באיסלנד ולב תל אביב – שם היא חיה, ומשם היא מניחה למחשבותיה להשתגר למקומות רחוקים. "עשיתי פעם אנליזה של גלי המוח שלי", היא אומרת. "והבודקת אמרה לי שעל הצג שלה הופיעה פעילות כל כך אינטנסיבית, כמו שרואים אצל בני אדם על סמים קשים".

הסיפורון הזה לא מאוד מפתיע. בן ישראל ישנה מעט, יוצרת הרבה והתוצאות תמיד מפתיעות. היא אומרת על עצמה שנולדה רב תחומית והיא כזו עד לקצה. "סיפורים יכולים להציל" הוא אוסף רשימות שלה על אגדות, החל בסיפורי "אלף לילה ולילה", דרך שלאגרים כריסטאן-אנדרסנים כמו חייל הבדיל, מוכרת הגפרורים הקטנה ובגדי המלך החדשים או אגדות שכתב אוסקר וילד ועד האחים גרים עם כיפה אדומה, הנסיך הצפרדע ועוד. בן ישראל אינה מנתחת את האגדות באזמל אקדמי יובשני, אלא קוראת אותן בהתלהבות ותשוקה גדולות, ומשוחחת אגב כך עם קוראיה על העושר העצום שיש בהן, בשפה נגישה וישירה, כאילו לא דיברה על הסודות העמוקים של חיי הנפש הקולקטיביים שלנו אלא על מחירי הקוטג'. היא מחברת חיבורים מסקרנים, משעשעים, מאירי עיניים בין סיפורי האגדות לבין התיאטרון של ברכט, המיצגים של יוזף בויס, סיפורים של עגנון ואנקדוטות מילדותה. היא מדברת על אגדות תוך כדי נגיעות בקוהלת, אנטואן דה סנט אקזופרי, אריך קסטנר, פליני ודבורה ברטונוב, והיא אומרת, למשל,  שהחייטים שתפרו למלך בגדים חדשים לא שיקרו, כי הבגדים שלא היו אכן הבדילו בין חכם (הילד) לטיפש (המלך) – אבל בסופו של דבר היא מדברת על אגדות משום שהן כל כך רלוונטיות לנו, לבני אדם, בכל תקופה. "כשאומרים באגדות מלך ומלכה", היא אומרת, "מתכוונים לאבא ואימא… לא צריך להתבלבל מזה".

בן ישראל, בת 56, נולדה בבאר שבע וגדלה שם ובירושלים. היא למדה שנה אחת אומנות בבצלאל ושנה אחת תיאטרון וספרות באוניברסיטת תל אביב, ובמקום להמשיך ללמד החלה ליצור קולנוע ותיאטרון. היצירות שלה כללו תמיד גם עיצוב של עולם יוצא דופן מחפצים ובובות. ב – 1986 נענתה להזמנתו של הדס עפרת והייתה ממקימי בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, שם לימדה כעשרים שנה. לכתיבה הגיעה כמעט במקרה, למרות שמילדות הייתה ילדה שעולמה מלא ספרים, ובינתיים כתבה וערכה מספר ספרי עיון ואת הרומנים "אסור לשבת על צמות", "טבע דומם" ו"בנות הדרקון" – אגדה פנטסטית שמתרחשת ב"עיר האושר" ובמרכזה ילדות יתומות שמוקרבות על ידי תושביה המבועתים של העיר לדרקון המאיים עליהן, ונאלצות להתבגר רגשית ואינטלקטואלית נוכח עולם שיש בו יותר ממפלצת אחת. הכרך הראשון במה שאמורה להיות טרילוגיה זכה לביקורות נלהבות מאוד. "עיר האושר" הוא גם שם הבלוג שלה, שבו היא כותבת על נקודות החיבור שהיא מוצאת בין ספרות לאומנות חזותית. את ספרה הקודם "כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י" פרסמה קודם בבלוג, פרק בשבוע, כשקהל קוראים גדול ונסער מחכה בשעה הקבועה וממהר להגיב. "אם הייתי יודעת כמה האינטרנט נפלא, הייתי ממציאה אותו קודם", היא אומרת.

איך הגעת לאגדות?

"לא הגעתי אליהן. נולדתי באגדות. מהרגע הראשון הן היו שקופות לי, כאילו הן כתובות בשפת האם שלי ואני רואה דרכן את החיים. אני מתפעלת מכל ההמצאות הסיפוריות, אבל לא נתקעת בשלב שבו מדברים אתי על דרקונים ואימא חורגת, אלא רואה בהן את החיים".

 

לרובנו יש נטייה לראות באגדות סיפורי ילדים, ואת כותבת עליהן כאילו הן לקוחות מהחיים האמתיים שלנו

"גם אני הכרתי את כל הסיפורים האלה בילדות, אבל בגלל שהם היו נורא רלוונטיים לחיים שלי הם לא נשכחו ממני ולא נפרדתי מהם מעולם. מה שנפלא באגדות זה שיש בהן המון שכבות. גם מה שנראה חמוד ותמים לגמרי, מכיל עוצמות רגש בלתי רגילות. הספר מתחיל עם "אלף לילה ולילה", שאני לא יודעת איך קראתי אותו בגיל עשר, כי הוא הרי סיפור מלא סקס. אהבתי אותו נורא, והזדהיתי לא רק עם שחרזאדה אלא גם עם המלך, שכל כך כעס עד שהיה צריך לרצוח כל ערב מישהי אחרת. כילדה, היו בי עוצמות כאלה של כעס, שלא מצאתי בשום סיפור ריאליסטי. בסיפורים ריאליסטים כועסים, מתפייסים, ובסיפור הזה מצאתי משהו שסוף סוף היה בווליום שלי. מצאתי מוצא. ידעתי שסיפורים יכולים להציל".

אגדות לא נכתבו במקור כסיפורים דידקטיים?

"לא, לגמרי לא. הסיפורים האלה בכלל לא נכתבו לילדים.  עד המאה ה – 14 לא הכירו את מושג הילדות. כשהאחים גרים התחילו לכתוב את האגדות שלהם, הם התערבו ושינו דברים. ב"כיפה אדומה" למשל, הסוף המקורי היה שהיא נטרפת, ובגרסאות מתונות יותר היא מצליחה לברוח אחרי שהיא אוכלת מהבשר של סבתא שלה והזאב משקה אותה בדם. הם הדביקו סוף אחר, כי הם כבר כתבו לילדים. הם הוסיפו מוסר השכל וסופים יותר טובים, אבל אלה כיסויים דקיקים של דידקטיות – כמו פלסטר ששמים על פצע, שלא באמת מעלים את הפצע. האגדות המקוריות הן סיפורים על החיים במלוא החושפנות המזעזעת שלהם".

סיפורים שמשקפים את התקופה שבה נכתבו?

"בהחלט. זה שהמלך יכול לרצוח אישה בלילה ובבוקר לחפש לו חדשה – זה משהו שסולטנים יכלו לעשות. הם לא צריכים היו לתת דין וחשבון לאיש. מעניין אולי לציין שלא בכל האגדות הנשים הן חלשות וקורבניות או משמשות כחפץ של הגברים – ויש לא מעט אגדות שבהן יש נשים חזקות וחכמות מאוד ויש אגדות שעוסקות באופן עמוק בחלומות ובשאיפות של נשים. לא בכל הסיפורים הנסיכה מחכה לאביר הנפלא שיציל אותה. בגרסה המקורית של היפהפייה הנרדמת, למשל, היא בכלל לא מתעוררת והוא, אדם מפוקפק ביותר, אונס אותה בשנתה, היא יולדת ילד ורק כשהתינוק מושך את אצבעה היא קמה. אלה סיפורים שסופרו בעל פה, על ידי נשים. הן לא ידעו קרוא וכתוב אז הן היו המספרות ואת כתיבת הספרים הם השאירו לגברים. להבדיל מסיפורים ריאליסטיים יותר, אגדות מדברות ישר מהתת מודע. יש להן מראית של סיפור רגיל, עם התחלה אמצע וסוף, ואז הקוראים לא תמיד שמים לב שאלה סיפורי נפש."

סיפורים שמבטאים את נפשו של הקורא?

"בעיני, ספרים בכלל הם ראי שהקורא רואה בהם את עצמו. אגדות כתובות לכאורה בפשטות, אז לקוראים קל יותר להתגמש ולהיכנס פנימה".

והסוף תמיד טוב…

"ככה מקובל באגדות. הטובים זוכים בעושר ואושר, הרשעים מקבלים את העונש שמגיע להם, ויש סדר בעולם. רק לעתים נדירות ביותר יש אגדות שלא מסתיימות בסוף טוב. למשל ב"הדייג ואשתו", סיפור שיש בו גם עומק פסיכולוגי וגם פיוט וגם הומור – ושרובנו מכירים גרסה שטוחה לגמרי שלו שכתב פושקין, שבו הוא הפך את אשת הדייג למפלצת שנענשת בסוף נורא, בעוד שבמקור היא אפילו לא חמדנית מאוד, שיש לה שאיפות מובנות לגמרי, שבסופו של דבר אמנם יוצאת בידיים ריקות, אבל זה כאמור מאוד חריג בעולם הזה".

את חושבת שאופרות סבון הן ממלאות המקום של האגדות?

"באופרות סבון יש משהו אחר. כמו שחרזאדה, חייהן תלויים בזה שהקהל יחזור מחר. הן מושכות את הקהל בחזרה בתחבולות ופיתוי שאי אפשר לזלזל בהם. יש בהן סטים מוכנים של תגובות ומצבים שמהם מרכיבים כל הזמן עלילות, זה לכאורה נורא פרימיטיבי אבל למעשה מתוחכם מאוד. הייתה תקופה שבה ראיתי טלנובלות, והן עוד יותר דומות לאגדות – כי יש בהן עלילה עם סוף מוגדר, וכל מיני דברים על טבעיים כמו למשל תוכי מדבר. "

בן ישראל היא בת למשפחה שאין ברירה אלא לכנות אותה מלח הארץ. סבא שלה היה ממייסדי תל אביב, וסבתא שלה, בת לנטורי קרתא, ברחה ליפו על חמור בגיל 16 כדי לא להינשא גבר שלא רצתה.  אימא שלה היא פרופסור רות בן ישראל, כלת פרס ישראל למשפט, ואבא שלה, גדעון בן ישראל, היה חבר בכנסת הרביעית והחמישית ולפני כן מהבולטים במנהיגי מועצת הפועלים. הדוד שלה הוא הפרופסור יובל נאמן. המשא הזה לא הפריע לה לפתח אישיות מרדנית ורוח אנטי ממסדית. היא אמנם חיה עם אותו בן זוג (אבי גולן) כבר שלושים שנה (ועדיין קוראת לו בכתובים "אהוב לבי"), ומגדלת שני בנים (נוח, בן 13, ונמר, בן 28, להטוטן במקצועו), אבל לא מפתיע לשמוע שהיא ובן זוגה נדדו בחייהם בין עשרות כתובות מגורים בארץ ובעולם, שבבית שלהם לא היה "צריך" או "מוכרחים" (מלבד עניינים אלמנטריים של בטיחות והתחשבות באחרים), שהיא ילדה את בנה בקלנדיה, משום ששם פגשה את הרופא שהכי התאים לה, שכשלא טוב לה התרופה שלה היא לנדוד לבדה למקומות רחוקים, שהיא מעורבת בכל מיני פרויקטים חברתיים (כמו למשל הקמת הספרייה הבינלאומית למהגרים בגן לווינסקי), שהיצירות שלה לעולם לא הולכות בתלם אלא פורחות בשטחי ההפקר שבין תחומי האומנות השונים ושהיא מתייחסת נורא ברצינות לחלומות שלה שחלקם מספקים לה השראה ובאחרים קדחת המחשבות שלה, שלרוב בכלל לא מאפשרת לה לישון, מביאה אותה לפתור בעיות שנגררו משעות היום לשעות הלילה.

את מדריכה, מרצה, מביימת ועוסקת בתיאטרון בובות אומנותי. מתי תכתבי את ספר ההמשך ל"בנות הדרקון"?

"אני מקווה להתחיל לכתוב אותו ברגע שתירגע המהומה הקטנה סביב "סיפורים יכולים להציל", אבל אני לא יכולה להתחייב… התכוונתי לכתוב אותו מיד אחרי שיצא הכרך הראשון, אבל כל מיני דברים קרו ובינתיים כתבתי במקום זה שלושה ספרים אחרים…"

 

עלית-יסטית?

ראיתם את הגליון האחרון של מסמרים המוקדש לסיפורי אהבה? נכון שזה תירוץ נפלא לשוחח עם עלית קרפ, מעורכות כתב העת ואישה מצחיקה ומעניינת גם בימי חול?

צילום: גל חרמוני

 

היא כותבת, מתרגמת, מבקרת ספרות, עורכת באחד מכתבי העת הנחשבים ויותר מכל  היא האישה הכי פחות ברנז'אית שיש. למעשה, עלית קרפ –  מעורכות "מסמרים" ובעלת טור במוסף הספרים של "הארץ" – נעדרת לחלוטין את אותם גינונים, שאני לפחות התרגלתי כל כך לזהות עם מי שנמצאים בנקודות השפעה על עולם הספרות המקומי. כשגל, הצלם שלנו, מופיע בבית הקפה שבו שוחחנו, חמוש במאפרת, קרפ נעתרת לשניהם בקלות. אין לה בעיה להתאפר בין הבר למטבח, אין לה בעיה לקבל הוראות בימוי גם כשהאורחים האחרים במקום נועצים עיניים. "גדלתי בקיבוץ", היא אומרת. "אני אוכלת הכול, ואני עושה מה שאומרים לי".

התירוץ הרשמי לשיחה עם קרפ הוא צאתו של גיליון "מסמרים" החדש, המוקדש הפעם לסיפורי אהבה. כתב העת הספרותי, רואה אור זו השנה החמישית, והולך וכובש לו קהל קוראים אדוק ומעריץ. זה לא מפתיע, משום ש"מסמרים" מצליח להיות נגיש ואיכותי גם יחד. בדומה לכתב העת הבריטי "גרנטה" (www.granta.com) שבדמותו נולד, הוא מציע אחת לשלושה חודשים כותרת מגרה ("ארוטיקה", "ניסיון", "ביקור מאחורי הגדר", "ילדות") שמאחוריה ניתן למצוא סיפורים קצרים, תרגומים, שירה, צילום וציור של יוצרים מוכרים (סוזן אדם, אלונה פרנקל, רוני סומק ויורם קניוק, למשל) לצד קולות חדשים. קרפ הצטרפה לצוות (העורך אמיר רותם והמו"לית נעה גלר דנציגר) לפני כשלוש שנים.  "כמו כל הדברים הטובים גם זה קרה לי במקרה", היא אומרת. היא הצטרפה קודם כל כלקטורית, שתפקידה לבחור מתוך נחשולי היצירות הנשלחות למערכת את אותן טיפות הראויות לדפוס. "זאת העבודה שאני הכי אוהבת", היא מודה. "אני מוצאת שהשלב הראשון בכל תחרות הוא גם הכי מעניין, ומסמרים הוא סוג של תחרות כי לכל גיליון ייכנסו לא יותר מ – 12 סיפורים. זה כמו האודישונים של כוכב נולד. שם מתגלים הדברים המעניינים באמת. אחר כך הם מתקלקלים, מלבישים אותם, מפנפנים אותם, מלמדים אותם מה לעשות. בראשוניות יש משהו מעניין יותר".

 

התחרות גדולה? נשלחים אליכם המוני סיפורים?

"לקראת כל גיליון אני קוראת בין 60 -80 סיפורים ולפעמים יותר. אבל אל תתני לתנובה הזו לסחוף אותך ברוב שמחה, כי לפעמים זה מעיד על רצון עז לכתוב ורצון קטן בהרבה של הכותבים לקרוא. אחד הדברים שמאפיינים כותבי בוסר, זו העובדה שהם קראו מעט מדי והסיפור הראשון שהם כותבים, הם תכף קוראים לו 'סיפור פשוט'. יש קושי רב בעריכה של כותבים כאלה."

מה צריך להיות בסיפור בוסרי כזה כדי שלא תעיפי אותו משולחנך?

"אני לא מעיפה בכלל. בעיני המטרה של כתב העת, ושל כל יצירה אומנותית בכלל, היא קודם כל היופי. אני מחפשת סיפורים שיהיו מובנים, ולא יכללו רק הגיגים שלא התגבשו לסיפור, שתהיה בהם עלילה – ובסיפור קצר היא צריכה להיות קדחתנית יותר מברומן – ושיהיו יפים. אני לא ניגשת עם שלושת הקריטריונים האלה ובוחנת לאורם את מה שאני קוראת, אני מתחילה לקרוא ובדיעבד זה מה שאני מוצאת או לא. לעתים קרובות ההתחלות יפות, אנשים מתחילים לספר משהו בתנופה, אבל לא יודעים לאן הסיפור הולך".

את קוראת הרבה יצירות ביכורים… זה לא מעייף?

"יש משהו נעים בלקרוא משהו שאף אחד עוד לא קרא ולגלות מישהו שיש לו משהו להגיד. לא תמיד זה המון. יש אנשים שיש להם קצת מה להגיד, והקצת הזה יפה ואז אני שמחה לפרסם אותו. זה תפקיד שמחייב פתיחות וסובלנות. בקריאה, כמו בתיאטרון ובקולנוע, אני מיישמת את הכלל: משנכנסתי אני נשארת עד הסוף. יש מחברים צעירים ששולחים לי עשרה סיפורים, ואני קוראת את כולם, כי יכול להיות שאחד מהם יהיה בסדר, שיהיה בו משהו, שאני לא רוצה להחמיץ."

את מקווה לגלות את הכותב הגדול הבא, כמו שמנסים לעשות כתבי עת ספרותיים נחשבים בחו"ל?

"כדי לדעת שגילית מישהו, את צריכה לראות מה נשאר ממנו בפרספקטיבה של שנים רבות. לנו יש יומרות קטנות, ובעיני זה מתכון טוב לכל עשייה

קרפ, בת 48, גרה בכרמיאל, ועובדת "מחמש בבוקר עד תשע בערב, ואחר כך עוד כמה שעות במחשבות בלבד", כדבריה, "לא בבתי קפה אלא בחשכת חדרי, במסתור". דלת חדר העבודה שלה תמיד פתוחה, ובאורח פלא – היא אומרת – יושבים בו בדרך כלל גם ילדיה, נועה (14) ועודד (18) וגם החתולים (הרבה). היא מגדירה את עצמה במילים "אני אשת עמל", ומתכוונת לכך שכדי להתפרנס כתבה במהלך השנים כתבות פרסומיות ואחרות "בכל עיתון שיצא לאור בין חיפה לביירות", ושגם היום היא קוראת שלושה ספרים בשבוע כדי לסקור אותם ב"הארץ", מתרגמת טקסטים אקדמיים ועורכת, ומסוגלת ברצף ממטלה אחת לשנייה בריכוז גמור. "אני כל הזמן בלחץ אטומי, אבל זה כנראה מה שמתאים לי".

לא מפריע לך המרחק מהמרכז? הרי כל מי שכותב היום שיר מיד עובר לגור בתל אביב…

"הרבה שנים חשבתי שהישיבה בפרובינציה מפריעה לי בעבודה, אבל מה יכולתי לעשות בת"א שאני לא עושה בכרמיאל? צריך נחישות, ודואר אלקטרוני. את יודעת, האינטרנט הייתה מהפכה גדולה לא פחות מהמהפכה שהכניסה עניין לחיינו הנשים, המהפכה הפמיניסטית".

היא נולדה בקיבוץ המעפיל, עברה לירושלים כשאביה החל ללמוד רפואה, וחזרה לקיבוץ כשהוריה התגרשו. את לביא, בעלה מזה 20 שנה, גם הוא בן "המעפיל", הכירה לה השדכנית של הקיבוץ, שחשבה שהגיע זמן ששניהם (הוא מבוגר ממנו בשמונה שנים) יתחתנו. היא למדה ספרות אנגלית ("חשבתי שזה יביא לי עבודה טובה כזאת בתור מזכירה שיודעת להדפיס בשתי שפות") הוא למד מתמטיקה והפוסט דוקטורט שלו הביא אותם לשבדיה. את רוב שהותם בשטוקהולם, כשלוש שנים, היא בילתה כנספחת תרבות בשגרירות ישראל לצד "אוסף האידיוטים הכי גדול שפגשתי בחיי. בטלנים שתפקידם בלתי חשוב", כהגדרתה. קרפ , אישה מנומסת בדרך כלל, אומרת שהחוויה הדיפלומטית המעניינת שלה הייתה מתסכלת, משום שנתקלה ביותר תככים ופוליטיקה מיצירה ועשייה. כשחזרה, הפיקה משך מספר שנים את פסטיבל סרטי הילדים בחיפה, אבל הבינה ש"האדמיניסטרציה של התרבות" לא ממש מתאימה לה, וחזרה לכתוב.

את הרגעים שבהם צץ בראשה רעיון היא מגדירה כרגעי אושר עילאי, מהסוג שהיא משוכנעת שכל יוצר מכיר. יש מעט כאלה, והרבה עבודה, התמדה ועמידה בלתי מתפשרת בדד ליינים. היא מעידה על עצמה שכעורכת היא מתערבת ביצירות של אחרים כמה שפחות. לא רוצה להפוך אותן לשלה, לא מוכרחה להשאיר בהן חותם. "בעיני העריכה היא לא אריגה ולא תפירה אלא גיהוץ", היא אומרת. "וכדי לעשות את זה היטב, אני משתמשת בשני הכלים החשובים של כל עורך, הלא הם קור הרוח וקור הלב".

קור הלב?

"עריכה של יצירת ספרות מחייבת אותי למשש חלק מאוד עמוק בהווייתם של אנשים זרים. הם קשורים מאוד למה שהם כתבו, לעתים קרובות הדברים נכתבו תוך כדי או אחרי בכי, דברים שקשורים ברבדים עמוקים מאוד של אישיותם. אני צריכה למצוא דרכים לדבר על הסיפור, על הגיבורים, מבלי שהשיחה תהיה עלי ועל הכותב, הרי זו ספרות ולא פסיכולוגיה. אני צריכה למצוא דרך לומר לכותב שיש בסיפור שלו דבשת שמכערת אותו, וחייבים לקצץ אותה גם אם הוא מאוד קשור לדבשת הזו".

איך עושים את זה?

"מציעים דרך פרקטית, מה להוריד ומה להשאיר ובדרך כלל זה פותח נתיבות ללבו של הכותב".

ומתי את תכתבי רומן?

"מה גורם לך לחשוב שאכתוב רומן?"

נדמה לי שזאת פסגת הביטוי שכל כותב שואף אליה, אבל אולי אני טועה…

"כשחייתי בשבדיה, הזרות הציבה אותי בעמדה של ילד, שהכל היה לו חדש ולא מוכר, וזו עמדה מצוינת ליצירה. אני לא יודעת אם יש לי את זה היום. ואולי אזדקק גם לתהליכי עיבוד עמוקים לפני שאוכל לכתוב רומאן. אני לא "קלילוש", אני אישה כבדה מאוד. אם היו מצלצלים אלי מהוצאת ספרים ומודיעים לי שהם מחכים לספר בתאריך כזה וכזה, הייתי כותבת. יש לי משמעת, אבל אני לא אשת חלומות".

 

* הרשימה התפרסמה במוסף הספרים המרתק של "לאישה".