ארכיון תג: חתולים

האנשים שמאחורי – הפרויקט האינטרבלוגי

 

 

הפוסט הזה הוא חלק מפרויקט "שאלה עוברת" שיזמה עדנה אברמסון. שמונה בלוגרים שעוסקים גם בספרות – אירית וינברג, גילי בר הלל סמו, מרית בן ישראל, טלי כוכבי, ירין כץ, פאר פרידמן, עדנה אברמסון ואני – שואלים ועונים אלה לאלה, וכל הפוסטים מתפרסמים הבוקר בשרשרת:

זו השאלה ששאלה אותי עדנה אברמסון מ"הרפובליקה הספרותית":

http://www.lit-republic.co.il

 

כמי שפגשה כל כך הרבה סופרות וסופרים במסגרת ראיונות, מה את יכולה לגלות לנו על הפער בין המילים החזקות והנפלאות לאישיות שמאחוריה? האם מתגלה תמיד אמן מיוסר וחסר ביטחון? וירטואוז-מילים גם פנים אל פנים? ואולי בכלל אישיות אפורה ומשעממת? ובקיצור, מה בין ההבטחה שבין דפי הספר ובין האנשים שמאחוריהם.

ובכן:

בשבוע האחרון צפיתי בשני חלקים של ראיון טלוויזיוני עם פיליפ רות'. המונח "צפיתי" לא מתאר עשירית מההתרגשות, ההתלהבות והמחשבות שאחרי הצפייה, משום שרות', אחד הסופרים האהובים עלי ביותר (ולדברי אלן ינטוב, שראיין אותו לבי. בי. סי "כנראה גדול הסופרים החיים כיום") לא דיבר הרבה במהלך הקריירה שלו. רות' כתב, כל יום, בכל רגע פנוי שלו (כמעט 40 ספרים), ולא הסכים להתראיין. עכשיו, משהודיע על פרישה מכתיבה ("חשבתי שאני אמות, אבל אני מאושר") הוא מסוגל לדבר, ומתברר שיש לו הרבה מה לומר, ושמאוד מרגש להקשיב לו.

את רות' לא ראיינתי מעולם, וכן, זה חלום שאולי לא יתגשם. אבל ראיינתי לא מעט סופרים טובים בשנים האחרונות, ולא כולם היו מסעירים או אפילו מסקרנים בשיחה פנים אל פנים. למעשה, היו דווקא יותר סופרים שחשבתי שהספרים שלהם לא ממש יוצאי דופן, נחמדים אבל לא הרבה יותר מזה – שהתגלו כאנשים מרשימים, קלי שיחה, משעשעים או מקסימים באופן כללי. הקשר בין המילים הכתובות לאישיות שמתגלה בראיון? לא ברור, לא אחיד ובוודאי לא צפוי מראש.

אני פוגשת את הסופרים שאני מראיינת כשהם מקדמים ספר חדש. כמעט לא יוצא לי לראיין אותם סתם ככה, משום שהם מעניינים אותי, אבל אין אירוע ספרותי כלשהו שמצדיק את המפגש הזה מבחינתם. הסיטואציה הזו מביאה איזה ממד מלאכותי לשיחה עוד לפני שהחלה. לפעמים העננה הזו מתפוגגת בקלות, ולפעמים המרואיין כל כך מותש ממסע יחסי הציבור שהוא לוקח בו חלק, שהוא מפעיל איזה טייס אוטומטי, ולא נכנע לפלירטוטיה של המראיינת. פול אוסטר, למשל, הבהיר לי בראשית השיחה שמבחינתו כל דיבור על הספרים שלו מיותר. הוא הרי כותב את כל מה שיש לו לומר, ואין הרבה טעם לשוחח מעבר לזה. יחד עם זאת, מאחר שמדובר באיש כריזמטי מאוד, ואינטליגנטי, השיחה אתו הייתה מעניינת מאוד. אוסטר המרואיין היה כובש, מהורהר, מתוחכם ורגיש בדיוק כמו הספרים שלו.

לעומת אוסטר, פטר הוג, הסופר הדני המשובח, התראיין ברצון ובפתיחות והשיחה אתו גלשה להמון מקומות מפתיעים. הוא סיפר, למשל, שכתב מאות ואלפי עמודים שלא נכנסו לספריו, ונפרד מהם בקלות לטובת פח המחזור ברחוב שלו. לא, אין לו קשר סנטימנטלי למשפטים נפלאים שהגה או לרעיונות שנפסלו. הוג רואה את עצמו חלק מנהר ענק ושוצף של יצירה אנושית שלעולם לא יפסיק לזרום. והאגו שלו? זה אחד הדברים המפתיעים בראיונות עם סופרים. המצליחים ביותר בהם מפגינים, בראיון לפחות, אגו מרוסן, מתון, זערורי ממש לעומת, נניח, כדורגלנים או כוכבי ריאליטי.

כמעט לא פגשתי סופרים בעלי אישיות אפורה ומשעממת. המדגם שלי בוודאי אינו גדול מספיק, ואולי גם הבחירה מראש במי שמשהו ממילותיו הדהד משהו בתוכי. וגם אמנים מיוסרים כמעט לא פגשתי. סופרים שכותבים את האמת על כאבים גדולים לא יושבים מול מרואיינת עם טישו כדי לשחזר את הדרמה. ליונל שרייבר, למשל, שספרה "מוכרחים לדבר על קווין" הוא מן הכואבים שקראתי, הייתה המאופקת והקשה לפיצוח ממרואיינותי. הגילוי המפתיע (מפתיע? באמת?) האחד הוא שרוב הסופרות המוצלחות (מרגרט אטווד, קייט אטקינסון, אודרי ניפנגר, ורונית ידעיה – הנה, הזכרתי שם של מרואיינת עברית, למרות שהבטחתי לעצמי לא, אבל ידעיה היא דוגמא למישהי שחוויית המפגש אתה מסחררת ומצחיקה ומפתיעה כמו כתיבתה) מגדלות חתולים, וגם מעלות את זה מתישהו במהלך השיחה, ביוזמתן. ואז זה נגמר, בדרך כלל. אנחנו לא מצליחות לשוחח על שום דבר נוסף, כי לספרות יש רק מתחרה אחד בעולם הזה, מסתבר (ויש לו זנב).

 

tumblr_mznm6gygFu1t4iob6o1_500

אני שאלתי את מרית בן ישראל בעלת הבלוג "עיר האושר" (ומרואיינת שהשיחה אתי שלחה אותי, ממש כמו הכתיבה שלה, לנבור בועד ועוד ספרים ועוד ועוד אסוציאציות) מה דוחף אותה לכתוב דווקא ברשת, מאיפה המוטיבציה שנולדה כשהקהל היה עדיין אלמוני ועד כמה היא מרגישה שהכתיבה שלה מנותבת על ידי הידיעה (שכבר קיימת היום) מיהם קוראיה.  התשובה בבלוג שלה: http://maritbenisrael.wordpress.com

 

קווים לדמותה של קומונת הזקנות "סוף הדרך"

אין לי ילדים. דווקא נולדתי למשפחה שבמשך דורות נולדו בה ילדים, ככה שההחלטה הזו שלי לא להיות אימא לא עברה אלי בתורשה.

אני זוכרת את עצמי דורשת מאימא שלי לספר לי פרטי פרטים ומזדעזעת לשמוע לראשונה את המילה "חוקן". בשלב הזה – בגיל חמש או שש – הטרידו אותי העניינים הטכניים בלבד כמו כמה זה כואב, מה חותכים לך ואיך ולמה יש נשים שלא מניקות. בגיל קצת יותר מבוגר, חמש עשרה או שש עשרה, עדיין הייתי מוטרדת מעניינים פרוצדוראליים בלבד כמו כמה שנים כדאי שיעברו בין לידה אחת לשנייה והמחשבות האלה, אני זוכרת, היו מלוות תחושת צער עמומה שרק ממרחק של שנים הבנתי שהיא ביטאה סוג של אין אונים מול חיים שהייתי בטוחה שאין לי ברירה לחיות אבל לא ממש רציתי. האפשרות בכלל לא ללדת ילדים לא עלתה על הפרק.

זה לא שהבעתי רצון כזה ומישהו טרח לדכא אותו. להפך. אבא שלי, שנוטה לגלות חיבה רק כלפי משפחתו הקרובה ועוינות גדולה כלפי שאר האנושות, הסביר לי לא פעם שהעולם הזה הוא מקום מחורבן וצריך לחשוב עשרים פעם לפני שמביאים אליו עוד יצור אנושי תמים – אבל במקביל להרצאה הזו ממנו, כל המבוגרים שהכרתי ולא היו הורים נחשבו מוזרים ו/או אומללים. היו כמה זוגות כאלה בין החברים של הורי. אנשי מקצוע, אנשים שטיילו בעולם וניהלו חיי חברה מפותחים. הייתי אצלם בבית כמה פעמים ואני זוכרת שהתרשמתי לטובה מהספרייה שלהם, מתחומי העניין שלהם. הם לא באמת נראו לי אומללים ועם איש מהם לא ניהלתי שיחה אינטימית מעולם, אבל איך הסתכלנו עליהם, בתערובת של רחמים והתנשאות. כאילו ברור שאם לא הפכו להורים זה מפני שניסו ולא הצליחו, ויש להיזהר שלא להכאיב להם ולא להעלות את הנושא הזה לעולם.

גם בספרות הילדים המשפחות המאושרות היו כאלה שבהן היו לכולם ילדים: לדודים, לדודות, לשכנים, למכרים – ואם הייתה אישה חסרת ילדים בסיפור, היא בדרך כלל לוהקה לתפקיד המכשפה, זו שמפחידה ומאיימת על ילדים של אחרים – משום שהיא מרירה ומאוכזבת מהחיים – וזו שרק אם היא תחזור בתשובה, אלוהים או יצור כל יכול אחר יעניק לה ילד. המקום היחיד שבו נראו נשים שבשום אופן לא רצו תינוק ונדמה היה שהן נהנות מהחיים גם בלי לגדל, לטפל ולטפח מישהו אחר, היו הסרטים האירופאיים – בעיקר הצרפתים – שם התבנית המוכרת של משפחה רב דורית ממש דורשת דודה אחת, חתיכה, שיש לה מאהב או שניים ומכונית ספורט אדומה, ואין לה צרות. הדמות הזו, אני חייבת להודות, הקסימה אותי תמיד אבל גם הרתיעה, משום שהחיוניות שלה, שהיום אני יודעת לקרוא לה "מיניות", לא הייתה קלה לעיכול, לפחות לא עד שהגעתי לגיל שבו הבנתי שנשים שנהנות ממין אינן בגדר השפעה רעה אלא להפך, הן יכולות ללמד אותי כמה דברים נחמדים מאוד על החיים.

החלוקה הזו להורות = שמחה ואושר – מול – חיים ללא ילדים = חשיכה, בדידות ואימה נכחה שם תמיד, בין אם הוגדרה במילים או לא. היא עדיין נוכחת מאוד בחברה הישראלית. למעשה, לידת ילד היא גם היום הדרך המהירה והבטוחה לקבל אישור חברתי על שפיות ותפקוד תקין. במקומות רבים אחרים התקן הישראלי התגמש והתרופף. איש כבר לא מצפה מאתנו להתאהב רק בבני המין השני, מעטים בלבד מרימים גבה אם בני זוג מחליטים לחיות יחד כל חייהם בלי נישואים, וגם אם לא עשיתם צבא, ברוב הסיטואציות החברתיות תוכלו להודות בזה בלי שיסקלו אתכם. ילדים זה משהו אחר. זה עדיין סוג של ערך מקודש, שהפרתו דורשת הסברים וברוב המקרים התנצלות.

בסביבות גיל 30 עברתי להתגורר באנגליה למשך חמש שנים. הייתי נשואה אז, ולמודת קרבות. משפחתו של בעלי לא הפסיקה לרמוז ש"הגיע הזמן לילד" ובכל ארוחה משפחתית הושמעו סיפורים שכללו משפטים כמו "דודה אדלה אומרת שלכל דבר יש זמן ואסור לפספס" שמהם הייתי אמורה ללמוד שאם לא נעשה ילדים בקרוב, נתחרט על זה כל חיינו. מאחר שכל ניסיון להסביר שאני פשוט לא רוצה ילדים נתקל בתגובה מילולית כמעט אלימה ובהנחות גסות רוח בנוגע לשפיות שלי, לנשיות שלי ולמידת התאמתי לחיים בחברה אנושית, לא שיתפתי איש מהם במחשבות שלי על הנושא ושמחתי כשחלק מהדודים והדודות הסיקו שיש לי בוודאי בעיות פוריות ושרחמנות עלי, וכדאי להפסיק להציק לי. אנגליה. הזכרתי את השנים שם כי ההפתעה הגדולה שהן הביאו לחיי הייתה המפגש עם תרבות שבה השאלה אם בחרת להיות אימא או לא נחשבת שאלה אישית מאוד, ובכל מקרה, לא מאוד מעניינת. הבחירה בחיים עם או בלי ילדים נתפשת שם כבחירה בסגנון חיים, שלסביבה אין בה עניין עמוק יותר מבשאלה האם את צמחונית, האם את מתעמלת, האם את צופה באופרות סבון או האם את מגלחת את בית השחי.

כשאין לך ילד, יש לך זמן להתחבא בשיחים ולהציץ על שאר העולם

 לא מדויק. ענייני אופנה, ובעיקר משקל, גודל השדיים וסגנון הלבוש, הפכו גם באנגליה שהייתה פעם מעוז הטעם הרע, למרכזיים ונשים גועליות כמו טריני וסוזנה עושות שם כל הזמן מיליונים על חשבון אי הנוחות ואי הקבלה העצמית של נשים אחרות. אבל אף אחד לא שואל אותך אם יש לך ילדים, כמה, מתי תלדי עוד אחד, למה אין לך והאם את עוברת טיפולים. אף אחד לא מייעץ בנושא בהתנדבות – לא הקופאית במכולת ששמה לב שאת קונה בעיקר צ'יפס ובירה, לא האחות במרפאה שמספקת לך אמצעי מניעה בחינם ואפילו לא נהגי המוניות, שמנהלים שיחות ארוכות ונלהבות לא פחות מאלה שלנו, אבל מתמקדים במזג האוויר ובכדורגל. כשחזרנו ארצה, כבר הייתה לי שכבת מגן שאפשרה לי לשאול את עצמי בכנות אם אני רוצה ילדים או לא (לא!) ולנהוג על פי הבחירה האישית שלי, בלי להרגיש משונה, סוטה, פגומה, לא נשית, אגואיסטית, נכה רגשית, סוציומטית או חתרנית.

כל שמת התואר האלה, אגב, הוטחו בי לאחרונה כשרואיינתי לתוכנית טלוויזיה בערוץ 10 ונתבקשתי לספר על הבחירה בחיים בלי ילדים. בנוסף המראיין אמר שהוא משוכנע שהורי – שכל החיים עודדו אותי לעשות כל צעד שיעשה אותי מאושרת – ראים בי כישלון נורא, והמראיינת שלידו שאלה אותי "אם אין לך ילדים אז איזה תוכן יש לחיים שלך", שאלה שלמרות גילי המתקדם, אני מודה שהדהימה אותי. בקרב הוריי, אחיי והחברות שלי העובדה שאני לא אימא לא זיכתה אותי מעולם בתשומת לב מיוחדת. איש לא ניסה לשכנע אותי לבחור אחרת ואף אחד לא ניסה ללחוץ עלי לשנות את החלטתי. את הביקורות המחמירות ביותר קיבלתי תמיד בחוץ, ודווקא מנשים. נשים שקראו מאמרים שלי ומצאו אותם מאיימים, נשים שחשו צורך למשטר אותי, כמו שאנחנו לעתים כל כך קרובות ממשטרות נשים אחרות באמצעות ביקורת או זלזול במראה שלהן, בדעות שהן מביעות – בלי לחשוב שככה בדיוק אנחנו מתחזקות את התבניות שמגבילות את חופש הבחירה שלנו כבני אדם.

אני יודעת ממרואיינים רבים ששוחחתי אתם על הנושא לצורך כתבות שהכנתי, שיש לא מעט משפחות שמפעילות לחץ דורסני, איומים, הצקות ואפילו מנתקות את הקשר עם בנים ובנות שמצהירים שהם לא מעוניינים בילד, או בלשון אותה משפחה: לא מוכנים לספק נכדים. חלק מההורים שמתנהגים כך מתרצים את זה בדאגה. הם חוששים שהילדים שלהם לא יבנו משפחה ויבלו את חייהם בבדידות. למרות ההתנגדות הטבעית הראשונית שחשתי כלפי הורים כאלה, אני חייבת להודות שאני מבינה את מקור הדאגה שלהם. הם רוצים שהילדים שלהם יהיו כמו כולם, כי הם משוכנים שככה קל יותר. ההבנה שלחיות חיים "כמו של כולם" כשזה לגמרי לא מה שאת רוצה או מה שמתאים לך, זה בכלל בכלל לא קל דורשת הקשה לניואנסים, לקולות שהחברה משתדלת בכל כוחה להשתיק.

הבחירה שלי לא להיות אימא לא נובעת מרצון לחיות לבדי, בלי מגע אנושי או בלי משפחה. להפך. יש לי משפחה גדולה למדי, שכל הזמן מתרחבת וזה בטח תרם לכך שלא חשתי צורך דחוף בילדים משלי. ויש לי גם משפחה חלופית. גדוד של חברות קרובות, שנבחרו ועדיין נבחרות בתהליך ארוך ומיוזע של ניסוי ותעייה. כבר כמה שנים שאנחנו הוזות ביחד על קומונת הזקנות שבה נחיה כשנזדקן. לחלק מאתנו יש ילדים, אבל גם הם הרי יעזבו את הבית ביום מן הימים, ויש לנו גם בני זוג, אבל סטטיסטית אנחנו הרי חיות 4.7 שנים יותר.

ערב שקט טיפוסי בקומונת סוף הדרך

רעיון קומונת הזקנות – שתקרא – כך על פי חברתי ענת, חברה בכירה בקומונה העתידית "קומונת סוף הדרך") – נולד ממחשבה ששיתוף משאבים כלכלי. משום שהביטוח הלאומי לא מוכן לתת לי קצבת אם חד הורית חשוכת ילדים, קומונה כזו אמורה לאפשר לנו ליהנות מכל מיני לוקסוסים גם כשתגיע השעה לחיות על קצבת ביטוח לאומי: נהג צמוד, טיולים בחו"ל, משלוחי פיצות וכמויות של וודקה וסמים קלים. התוכניות שלנו לימי הקומונה כל כך מפורטות, שאפילו הכנו רשימה של טלפונים חיוניים ובהם זה של חברה המספקת חיתולים למבוגרים עד הבית ובחרנו דגם של חלוק פלנל, שעתיד להיות התלבושת האחידה בקומונה. אחרי הכל, אם נגיע לשם, זה יהיה אחרי שהוכחנו לעצמנו שאנחנו יכולות לבחור איזה מין חיים אנחנו רוצות לעצמנו, ושכדי להרגיש טוב אנחנו לא חייבות להתאים לפנטזיה של מישהו אחר.

* סקיצה להרצאה שנתתי במסגרת ערב "12 דקות"

לקחתי על עצמי משימה לכתוב על המיניות הנשית

רונית ידעיה רצתה מאוד להשתתף ב"מחוברות", אבל הבמאית, ג'ולי שלז, אמרה לה ' לא תודה, אנחנו לא רוצים אישה בת 58'. וכולנו הפסדנו. כי ידעיה התכוונה לפברק את הריאליטי, כלומר להשתמש בחשיפה לכאורה כדי ליצור דמות וחיים, אירועים והתחבטויות שאינם אמתיים לגמרי אלא סוג של יצירת אומנות מצולמת, כמו אחד הרומנים שלה, שנראים כולם כמו השתקפות מדוקדקת ומפורטת של החיים עד שלפעמים קשה להאמין שהיא בודה וממציאה ולא פשוט מעתיקה את חייה שלה.

אלא שרונית ידעיה רחוקה מאוד מגיבורות ספריה. מובן שכמו כל אמנית, גם היא משתמשת בחומרים שחלקם נובע מתוכה, וחלקים אחרים היא דגה מתוך סביבתה באמצעות האזנה ותצפית ודמיון, אבל המציאות שהיא בוראת נדמית ריאליסטית עד כדי תעתוע. לפעמים זה קיבוץ, שחבריו מתקשים להגדיר את גבולותיהם האישיים, בפעם אחרת זו שכונת יוקרה שהחיים בה נוגעים ולא נוגעים במציאות הישראלית.

 ב"שכן טוב", ספרה החדש (החמישי) היא מתארת שכונה פרברית שתושביה מתקשים להכיל את הפשרות שהם נאלצים לעשות בחייהם ומקנאים במי שהצליח להגיע לבית שיש בו פרופילים בלגים בחלונות ותצפית על "איקאה". הדמויות שלה פשוטות רק לכאורה: גילה הגננת נשואה לאיציק הסוהר. הוא שוכב עם אשת אחד האסירים, והיא מנהלת רומן אובססיבי ומיוסר עם מוטי, טכנאי המזגנים שגר ממש מעבר לגדר, ואשתו, לוסיאנה, מעדיפה לחלוק את מיטתה עם להקה של חתולים. ידעיה מתצפתת עליהם בעין חסרת רחמים. היא חושפת את התסכולים והקנאות שלהם ומניחה להם להתייחס זה לזה (ולעצמם) באכזריות. ומאחר שהיא סופרת מדויקת מאוד, היא לכל אחד מאלה יש שפה משלו ומבט מובחן מאוד על המציאות. ובמציאות של "שכן טוב" יש גם רצח ואונס ותקוות מנופצות של ילדים קטנים והתמודדות עם הורים מזדקנים ועם האינטימיות הכפויה של גוף חסר אונים, ופנטזיות על סקס וחיפוש נואש אחרי אהבה ובטחון ולמרות כל אלה הוא מצליח להיות ספר מצחיק ביותר.

 

ההומור של ידעיה דקיק ומענג ומפוזר בין השורות מבלי להפריע לעלילה לנוע משיא רגשי אחד לשני. לפעמים הוא נמצא שם בחרוזים שצמד הגננות גילה וצילה משמיעות באוזני הילדים בגן, לפעמים בהרהורים (איציק, שמגלה שגילה בוגדת בו, תוהה האם יתכן שהיא רבגונית יותר מששיער) ולעתים בהתמסרות העיוורת של הדמויות להשגת יעדים מופרכים, כמו ניסיונות ההתחזקות הדתית של איציק וגילה, שמתקיימים במקביל לבגידות ההדדיות שלהם, ובחסות כללים מלאכותיים שהם כופים על עצמם ומובילים, למשל, את גילה לקיים יחסי מין עם מוטי בכל צורה אפשרית, מלבד זו הכוללת חדירה קונבנציונאלית.

"שכן טוב" ('כתר') הוא כאמור ספרה החמישי של ידעיה. היא בת 58 ועומדת בראש מגמת הכתיבה בבית הספר לאומנויות "מנשר" בתל אביב, שהקימה לפני שש שנים ביחד עם עודד, בעלה, שלו נישאה כשהייתה בת 19. היא גרה בנווה צדק אבל בקרוב תעבור ליפו. כשנישאו גרו בקיבוץ חניתה, שבו גדל עודד, והיא, שהייתה אומנית, עבדה המפעל, מול מכונה אימתנית וקיבלה אישור להקדיש שלושה ימים בשבוע לציור, למורת רוחם של חלק מהחברים שנהגו להתלונן אם נראתה יושבת במועדון וקוראת עיתונים וביקשו לוודא שבתמורה לימי היצירה היא תקבל את משמרות הלילה הכי קשות. היא למדה אומנות בניו יורק, ואת הרווחה הכלכלית שלה יצרה במו ידיה, ממסחר ביהלומים. היא, אגב, הייתה מן הנשים הראשונות שהתקבלו כחברות בבורסת היהלומים, שהתירה קבלת נשים רק בשנת 1987.

 יש לה נוכחות כובשת, היא מצחיקה והיא מגדירה את עצמה כפמיניסטית ולוחמנית, וזה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהיא גדלה בבית רביזיוניסטי, שמצד אחד נכחו בו נשים לוחמות ועוצמתיות ומצד שני החברה שמסביב הביטה בו בזלזול, שלא לומר בתיעוב. יש לה שתי בנות (קרן ואלה) ונכד אחד(אמיר) שאתו היא מבלה לפחות יום בשבוע, וכשהיא כותבת היא מסתגרת מהעולם ומתרגלת משמעת עבודה חסרת פשרות.

סליחה, אבל כמי שנישאה בילדותה המוקדמת ומעולם לא התגרשה, מאיפה את יודעת כל כך הרבה על רומנים ובגידות ונטישות והתאהבויות ואכזבות?

 "הוי, כמה כיף לדמיין, לא? יש סופרים, בעיקר גברים אני חוששת, שכמו ארנסט המינגווי צריכים לחוות הכול כדי לכתוב. הם נוסעים למסעות, הם עוברים לחיות בהודו, הם בוגדים. אני לא מרגישה שאני זקוקה לזה. אני מאוד אוהבת לצותת לאנשים שמדברים שיחות קטנות, כל שטות שאני שומעת את מיד רושמת על פתק – אם אני לא שוכחת, ויש לי כמובן חלומות ופנטזיות".

 יש הרבה סקס בפנטזיות האלה

"סקס זה בעיני דבר חשוב מאוד. אחרי הספר הראשון שלי "ואקום", עודד באמת נבהל קצת, אבל הוא ראה שהדברים חוזרים על עצמם בספרים הבאים, עם דמויות אחרות ומצבים אחרים, והוא הבין שלא מדובר באוטוביוגרפיה. ב"אור" כתבתי על מישהי שנתונה לניצול מיני והיא מנסה לנצל את זה כדי להתקדם בבורסה ליהלומים. אני מכירה נשים כאלה, אבל את לעולם לא תוכלי לחשוד בי שכך אני חיה. כדי להיות נועזת, לחצות גבולות בכתיבה, אני צריכה עוגן. העוגן הזה הוא הזוגיות שלי, שמגנה עלי. בזכותה אני מעזה ללכת למקומות אפלים מאוד".

זה מזל גדול למצוא זוגיות כזו בגיל כל כך צעיר

"זה לא קשור למזל. לא התחתנתי מתוך אהבה. מהילדות עשיתי רשימות וידעתי איזה סוג של גבר אני מחפשת. כמו כולם, גם אני התחתנתי בהריון. היו לנו גלולות מהדור הראשון, כך שכולם נכנסו להיריון. השיקול שלי היה קר מאוד. עוד לפני שעודד ואני היינו חברים, ידעתי שהוא אדם ראוי, שיש לנו תחומי עניין משותפים, שיש לו פוטנציאל. בחרתי אותו כמו שבוחרים חתן בשידוך, כי ידעתי שאלה הנישואים שהכי מצליחים. בלי הסחרור הרומנטי. האהבה הגיעה במשך הזמן. יש לנו עליות ומורדות. בארבעים שנות נישואים אפשר גם לשנוא ולארוז מזוודה, אבל החיים יציבים. הוא איש טוב, הוא אומן, יש לנו אותו טעם וחוץ מזה אנחנו לא מפסיקים לריב ולקנטר, אבל מצליחים לחיות וגם לעבוד ביחד כל השנים האלה".

הספרות הרוסית לא לימדה אותך שמתחתנים עם הגבר שבגללו את רוצה להשליך את עצמך על פסי רכבת?

 "לא קראתי ספרות רוסית. זה נורא שמאלצי בעיני. אני אדם קר, מנוכר ושכלתני מאוד"

 גם הנשים שאת כותבת מנוכרות למדי. הן רוצות סקס, אבל הן לא ממש חרמניות

"הן משתמשות בסקס ככלי, אבל הן גם רוצות אהבה, הן לא דפוקות בשכל. היסטורית, לפני שהיה לנו פמיניזם, הסקס היה כלי של נשים להתקדם וכלי שיעבוד של הגברים. זה נושא בעייתי גם היום, בעיקר אצל נשואים, כי לאישה יש כביכול התחייבות להיענות לדרישות המיניות של בעלה".

 רוב הנשים שאני מכירה רוצות הרבה סקס. קרבה הן יכולות לקבל גם מחברות שלהן

"זה נהדר, ועוד יותר נהדר שהן יכולות לדבר על זה ולבטא את זה בחופשיות. זה הישג אדיר של המהפכה הפמיניסטית. אני זוכרת את עצמי כצעירה לא מיינסטרימית, מקבלת תגובות מאוד צוננות ועוינות מהסביבה. בגיל 20 כשלמדתי בניו יורק, כל החברות שלי הפכו לסביות ועברו עיקור. אני ילדתי בנות, אבל למדתי לחיות כמו שאני רוצה למרות שאנחנו פה בחברה מאוד שמרנית וצרת אופקים".

התחלת כציירת. מתי התחלת לכתוב?

"בקיבוץ, במשמרות לילה במפעל. הייתי צריכה להשגיח על מכונה שיצרה גלילים של חומר שנראה כמו אלומיניום רך. שעות על שעות, רק להשגיח ולהתבונן. חשבתי להעביר את הזמן בציור, אבל אי אפשר גם לצייר ולגם להתבונן, אז התחלתי לכתוב. לא חשבתי שאי פעם אפרסם את זה. ניסיתי לכתוב כמו שאני מציירת, בצורה מאוד פלסטית, בלי יותר מדי מטאפורות, בלי רבדים פסיכולוגיים".

זה לא נכון…

 "נכון שזה לא נכון. יש רבדים פסיכולוגיים, אבל לא כמו שאנחנו רגילים לקרוא אותם. יש לדמויות עבר, חלק מההתנהגויות שלהן אפשר להסביר בסיפורי הילדות והיחסים שלהם עם בני משפחה אחרים, אבל אין את אצלי הקול שעוקב אחרי הסיפור ונותן פרשנות למה שקורה בתוך כל דמות."

את מצליחה לכתוב סצנות סקס בוטות אבל לא מביכות

 "לקחתי על עצמי משימה לכתוב על המיניות הנשית כמו שאנחנו רואות אותה, ולא להשאיר את זה בידי הסופרים הגברים. זו המשימה הלאומית שלי. עודד תמיד התבייש שיש בספרים שלי כל כך הרבה סקס ואמר לי 'למה את לא כותבת על פוליטיקה, על דברים אחרים', אבל היצר המיני הוא בעיני הכוח החזק של החיים ושל היצירה. כשכתבתי את הספר הרביעי שלי התחלתי לחוות את גיל המעבר. חצי מוח הלך לי וגם היצר. הייתי אומללה נורא עד שהבנתי שאם אין לי הורמונים אני לא יכולה להיות סופרת ומוטב שאתאבד. הרופאה אמרה לי שסטטיסטית אם אקח הורמונים אחיה שלוש שנים פחות, אבל לפחות עד אז יהיו לי יצרים, ואני אוכל להמשיך ליצור".

יש בספרים שלך סצנות קשות מאוד של התעללות בבעלי חיים

"כולם אצלי מתעללים בבעלי חיים, כי אני מאוד אוהבת חיות. אני מנסה לחשוב מה גורם לאנשים לעשות דברים נוראיים כאלה. הרבה אנשים מוצאים פורקן לאכזריות הטבעית שלהם בהתעללות ביצורים חלשים מהם. כשאיציק דורס כלב, זה מעורר את גילה מינית כי היא מצפה ממנו שיהיה גבר חזק שיגן עליה. כשגילה שופכת אקונומיקה לשלולית שבה חיות צפרדעים, היא מחסלת את הדמות הטובה שהיא בנתה ומייצגת אותה".

אבל את עצמך מצילה סדרתית של בעלי חיים נטושים

 "כשגרתי בכפר נטר, שם התחלתי לכתוב את "שכן טוב", היה לי צער בעלי חיים פרטי בבית והייתי עסוקה מאוד בלטפל בחיות עזובות. עברו דרכי לפחות שבעים חתולים וכלבים, אנשים היו זורקים בחצר שלי גורים. הייתה לי גם אתון בשם פליקה, שעברה התעללות ואני טיפלתי בה, והיה לי תיש. חברה שלי ואני היינו נכנסות לחצרות של וילות עם מספרי פלדה, גונבות כלבים שאנשים מזניחים או קושרים לכל החיים בחצר ומוצאות להם בתים. "

 לגילה, וגם לנשים בספרים הקודמים שלך, אין חברות, הן לא חולקות את מה שעובר עליהן עם אף אחד…

 "בגלל זה הן עושות מעשים קיצוניים, למרות שלכאורה הן נשים נורמטיביות לגמרי. גם לי אין חברות. יש לי חברה טובה שאני פוגשת פעם בשלוש שנים. אין לי זמן או יכולת. מי שיש לה חברות פורקת הכול בשיחות איתן ולא יוצרת. כשאני כותבת אני בסוג של התנזרות מהחיים. אני מפענחת את החיים דרך הכתיבה, במקום בשיחות אינסופיות עם חברים או עם פסיכולוגית".

 לעומת זאת, יש לנשים האלה אחיות אומללות, אחת מטורפת, אחת מפגרת..

"אני מקווה שאחותי המסכנה טלי, שהיא פסיכולוגית, מקבלת בהבנה את הדמויות של האחיות. היא תמיד הייתה הילדה היפה בינינו, ואני הייתי המכוערת שניחמו אותה שהיא חכמה. אני זוכרת שחשבתי עצמי שבתור מכוערת אני לא חייבת לעשות חשבון לאף אחד כי לא ירצו אותי מילא וככה אני לא אפחד להיות שונה ולעסוק במה שמעניין אותי באמת. היום זה אפילו יותר קל לי, כי אני סבתא ואני בגיל שבו נשים הופכות לשקופות, ואני לא מוכנה לבזבז את החיים על שטויות אז אני לא מנקה את הבית כמו שאימא שלי הייתה עושה ואין לי עוזרת ואני לא צופה בטלוויזיה ואני בכלל יכולה לצפצף על כולם".

רחוק מתקינות פוליטית ומפמיניזם עדכני (אבל מצחיק!)

צילום: גל חרמוני

עשרים או שלושים עמודים לתוך "בניגוד להוראות היצרן" מצאתי את עצמי מחייכת ומדמיינת שיחות עתידות שאנהל עם גיבורת הרומאן, ליאנה רוט. זה היה מפתיע, כי מדובר בטיפוסה שאני ממש לא מאחלת לעצמי כחברה. היא נוירוטית – שלא לומר נרקסיטית – היא נוטה להתפרצויות, וטיפות חמלה בודדות נסחטות ממנה רק במצבים קיצוניים. ולמרות זאת מדובר באישה מצחיקה, שאחדות משריטותיה המרובות מלאות חן. כעורכת לשונית היא רגישה במיוחד לשפה העברית ולכן מצד אחד היא נתקפת עוויתות כשהיא שומעת שיבושי לשון נפוצים, אבל מצד שני המונולוג שלה – הלא הוא הספר – בנוי כולו משפה מפתיעה, חריפה, קצבית, דחוסה ובעיקר מצחיקה מאוד.

השפה הזו, וגם האומץ של עידית אלנתן לגלוש למחוזות רחוקים מאוד מתקינות פוליטית ופמיניזם עדכני, מונעים מ"בניגוד להוראות היצרן" (זמורה ביתן) להיות עוד רומאן ביכורים קלאסי העוסק בסצנת הדייטים הבלתי אפשרית של רווקה תל אביבית בת שלושים ומשהו. אלנתן מיקמה את הגיבורה שלה ביפו, בדירה קטנה, ברחוב שיש בו בעיקר הומלסים, ריח שתן וחתולים עזובים, והקיפה אותה במגוון גורמים עוינים: זוג שכנים ערבים שעושים סקס קולני ומשתלטים לה על מתלה הכביסה, גור חתולים שמתעקש להירדם במיטתה, גברים צעירים שלא מעוניינים להתחתן איתה, חסר בית ששוכב הלום אלכוהול בחדר המדרגות שלה ומהומות בין ערבים ליהודים. וכולם מטרידים אותה באותה מידה.

אלנתן עצמה בת 41, חיה ביפו, מתפרנסת מעריכה ולא הייתה מתנגדת למצוא חתן. אלא שבניגוד לגיבורת הרומאן שלה, נדמה לי שמדובר במישהי שיכולה לשאת בשלווה את התואר "מבוגר אחראי". מאז הגיעה לעיר הגדולה (מפתח תקווה) היא עסקה שנים בכתיבה ועריכה של מגזיני תיירות וטבע, שימשה עורכת בכירה במהדורה העברית של הנשיונל ג'יאוגרפיק, סיימה תואר שני בלימודים קוגניטיביים של השפה, ערכה ספרים וכיום היא מנהלת תוכן במיזם אינטרנט חדש בתחום התיירות שיעלה לרשת בקרוב. והיא גם כותבת. מלבד הספר, היא כתבה גם שני תסריטים והספר הבא שלה מאיים לפרוץ החוצה בקרוב.

כדי לכתוב היא גם עזבה את העבודה (ב"מאקו") למרות שהיא מעידה על עצמה שהיא אישה שחשוב לה לקום בבוקר וללכת לעבודה. "החלטתי להתמסר לכתיבה וזהו, שיצא לי מזה משהו טוב", אומרת אלנתן. "כתבתי שני תסריטים, האחד קומדיית דייטים מדליקה והשני דרמה, היו מפיקים שהתלהבו ונורא רצו את זה, אבל לא יצא מזה כלום. למדתי שזו תעשייה נוראית ואיומה, ונשבעתי שלעולם לא, לעולם לא. את יודעת מה? אסור להגיד לעולם לא".

לא ידעת שבארץ נורא קשה להתפרנס מכתיבה?

"זה משגע אותי. את מקבלת מחמאות על הכתיבה שלך, את מוסרת תסריט שמתלהבים ממנו, אז איך זה יכול להיות שלא יוצא מזה משהו. בינתיים קיבלתי הצעה לערוך בזמורה ביתן את ספרי ההעשרה לילדים שלהם, שזו נחשבת עבודה קשה אבל אני מאוד אוהבת את הדברים האלה, ופעם ראשונה בחיים עבדתי מהבית ואפילו נהנתי מזה. עברתי ליפו, הייתי באופוריה. קשה לתאר כמה התאהבתי במקום הזה".

זה לא עולה מהספר. יפו שאת מתארת היא מקום קשה ומכוער…

"נכון, זו ממש כפיות טובה מצדי. אני כל כך אוהבת את יפו. בשבילי לגור במרחק כזה מהים, זה נס שקשה לתאר. כשהייתי קטנה הדרך לים מפתח תקווה הייתה בעיני סיוט ותמיד קינאתי במי שגר במרחק הליכה יכול פשוט לרדת מהבית לים. מיום שעברתי לגור פה אני כל יום הולכת לים, צועדת שעות לאורך הטיילת, שוחה בים. זה נפלא. אני נורא אוהבת להכיר את האזור שבו אני חיה, ובראש אני מחלקת את יפו לצד המערבי, שהוא גן עדן, ולצד המזרחי שהוא הגיהנום. התאים לי יותר למקם את ליאנה בגיהנום. לא מתאים לה להתחבר למקום נהדר, היא רואה רק את הדברים השליליים בכל מקום".

אלנתן הגיעה ליפו אחרי שבע שנים בבית יהושע, מושב שבו התגוררה עם מי שהיה בעלה. נישואים קצרים, אחרי חברות ארוכה, "התחתנו כדי להתגרש", כהגדרתה. "לפני שנתיים וחצי, כשהפסקתי לעבוד בתל אביב, היה לי פתאום חשוב נורא לחזור אליה, כי הנתק האמיתי העיר נראה לי בלתי נסבל. המחירים היו בשמים, אז החלטתי לפתוח את הראש ולחשב על פלורנטין והשכונות בדרום. ראיתי מודעה על דירה נורא קטנה ביפו. התלבטתי ובעל הבית אמר לי 'לכי לים ותחזרי'. הלכתי, התלהבתי, וחתמתי. "

יפו השתנתה פראית מאז שהגעת אליה…

"אין מה להשוות. כשהגעתי לכאן, בערב הראשון שישנתי פה באה אלי חברה ושתינו הלכנו ברחוב שלי בלילה והיו שם כל ההומלסים שהשתינו בפתחי הבתים ואמרתי לעצמי 'אלוהים, מה עשיתי'. אבל לא באמת פחדתי, כי ישר התחברתי למקום. האנשים מעניינים והרחובות מדהימים. את הולכת ושומעת דברים שלא שמעת בחיים. בפעם הראשונה שהבנתי כמה אנחנו דפוקים שאנחנו לא יודעים ערבית. בניגוד לגיבורה שלי אני אוהבת לתקשר עם בני אדם, וביפו אני פשוט מתמוגגת".

מה שמביא אותנו לנקודה כאובה. לגיבורה שלך אין בכלל חברות. היתכן?

"זה הקטע שבו ליאנה ואני הכי שונות. היא יודעת להרחיק מעצמה את כל האנשים, ולי יש המון אנשים. בחוויה שלי אני אדם אהוב, ויש לי תרבות שימור חברים. אני יכולה להעביר בזה קורסים. הסוד הוא לא לצפות ליותר מדי במערכות יחסים ולא להתאכזב. אני נותנת לחברות שלי את הזכות להתנהג כמו שהן רוצות".

ואת יודעת להתנהג ככה גם עם בני זוג?

"הלוואי וידעתי. זה היה הופך את החיים להרבה יותר פשוטים. אני כל הזמן בחיפוש אחרי האהבה הזו שמרגישים בה הכול, וכשזה קורה אני מתמסרת עד כלות, כמו בסרטים וכמו בספרים. אני אפילו לא יכולה לחשוב על זה שאולי זה לא יהיה לכל החיים. זה לא קרה לי הרבה, אבל זה קרה ואני בטוחה שזה עוד יקרה".

הספר שלך מתחיל כספר דייטים קלאסי, אבל תופס תפנית פרועה לגמרי

"התחלתי לכתוב אותו אחרי שהחלטתי לגנוז את התסריטים, ובאופן טבעי חשבתי לכתוב על דייטים ושזה יהיה ספר נורא מצחיק אבל תהליך הכתיבה הוציא ממני גם הרבה דברים נורא כואבים. זה הפתיע גם אותי. העובדה שעדיין יש בספר הרבה הומור, נובעת מכך שאותי פשוט משעמם לכתוב אם אני לא משעשעת לפחות את עצמי".

הגיבורה שלך קרובה אליך באיזה אופן?

"אני מכירה את המצבים שבהם היא חיה. את העבודה מהבית, את החיפוש אחרי האהבה. בואי נגיד שהיא אני, כשאני מאוד מאוד עצבנית. אם אני נכנסת למכונית ויש פקק, אני ישר שומעת את ליאנה בראש שלי. היא מנהלת את החיים שלה כל הזמן בעצבים האלה ובביקורתיות הארסית הזאת, היא לא מפחדת מכלום, אומרת מה שבראש שלה, לא חושבת לרגע צעד קדימה. היא רואה את הכל דרך הצרכים שלה, אפילו את הסכסוך הערבי יהודי. כל מה שקורה לה קורה בהתפרצויות ולכן היא גם מסתבכת בדברים שאי אפשר היה לתאר שיקרו."

 יש לך רגישויות כמו שלה לעברית?

"כן, ומאחר שאני עובדת עכשיו עם המון אנשים צעירים, אני מבינה כמה העברית שלי כבר לא קיימת. מצד אחד אני מתרגזת כל הזמן, מצד שני, אני יודעת שאני נשמעת מיושנת כמו המורות של פעם, שכבר יצאו מהאופנה. לפעמים אני אומרת לעצמי אלוהים ישמור, מה יהיה עם השפה, אבל אני גם נהנית, כי אני נורא אוהבת סלנג ושפת דיבור. רציתי לעשות בזה את הדוקטורט שלי, שמעולם לא היה לי זמן להשלים".

בלי להסתכן בספוילר, אפשר לציין שיש לספר סוף דרמטי. בעיניך זה סוף טוב או רע?

"כשכתבתי חשבתי שמדובר בסוף מר ועצוב, אבל אני מוקפת באנשים אופטימיים שחושבים שמדובר בסוף טוב. זה גרם לי לחשוב שאולי זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לליאנה, ושמעכשיו היא תיקח הרבה יותר אחריות על החיים שלה. היו לה שלושה שבועות מטורפים לגמרי, שבהם היא הייתה במצב נפשי מעורער לגמרי, אבל נדמה לי שהיא תפיק הרבה לקחים ואני בטוחה שהיא תשתפר."

המתים שלי הם כמו שכנים, שקטים אבל אהובים מאוד – ראיון עם ורד מוסנזון

 

צילום: גל חרמוני

 

לפני הפגישה עם ורד מוסנזון, בבית המאוד יפה ועמוס בכל טוב שלה ממש באמצע שוק הפשפשים ביפו, קראתי ראיונות קודמים שנתנה לעיתונים שונים. בכולם חוזרת משאלה אחת: למצוא קצת זמן לעשות פחות. נדמה לי שמוסנזון רחוקה היום, ממש כבעבר, מלהגשים את המשאלה הזו. אחד מחללי הבית שלה הוא משרד, שבו היא (וצוות העובדים שלה) ממשיכה לעסוק בפרסום ומיתוג ושיווק, היא כותבת שירה ופרוזה ואחת לשנה שנתיים גם מפרסמת ספר חדש, היא נותנת אינספור הרצאות בכל חודש בפני אנשי מקצוע שרוצים לחדד את כלי היצירתיות שלהם, היא כותבת תסריט שבמרכזו הגמד קרשינדו, גיבור הילדות של ילדי שנות השבעים (פרטים בהמשך). ובשעות הפנאי? אם יש כאלה, הן מוקדשות לריצה ולשחייה ולפילאטיס וכמובן לחמשת החתולים והכלב.

בימים אלה ראה אור ספרה החדש של מוסנזון "מפגש המזלות". הספר שנכתב בשיתוף פעולה עם בתה בר ועם אחותה דבורה עומר, הוא סיפור מיסטי למחצה על מפגש חירום המתקיים בממלכת השמיים ובו דנים נציגי 12 המזלות במשבר האמונה הנורא הפושה בקרב בני האדם. מוסנזון מתארת ויכוחים סוערים בין פייסי האמוציונאלית להחריד, נציגת מזל דגים, לבין טורוס, בת השור הרגועה והיציבה יותר, סג'יטריס הקשת בעל הנפש החופשית וקפריקון, הגדי החינני, השובב, הלא מאוד אחראי. הם מנסים להגיע להחלטה הנוגעת לגורלו של האדם בעולם ומוסנזון, מפיה של החושבת למרחקים, משלבת תובנות ואגדות ואפיונים של המזלות השונים שבבנייתם, אגב, התייעצה שוב ושוב עם האסטרולוג עמוס אהרוני. הספר הזה מפתיע ולא מפתיע. מצד אחד, כתבה אותו מוסנזון שבחיי היומיום שלה היא אשת מקצוע בהירה, מדויקת ומונעת מטרות, אותה אישה שכתבה את הלהיט "ארגז הכלים הצהוב – מדריך לגידול רעיונות" (2008), אך מצד שני, תמיד נחבאה בה המשוררת הרומנטיקנית, שכבר בגיל 19 מכרה 120 אלף עותקים מ"דברים שצריכים לעבור", ספר ההגיגים שכל נערה בארץ נצרה מתחת לכרית.

מוסנזון חגגה זה עתה יום הולדת חמישים. לרגל המאורע היא רכשה לעצמה במתנה גורת חתולים סיאמית שובת לב וקראה לה כשמה, "ורד". בלחץ קרובים וחברים השם הוחלף ל"רוזה", והחתולה, הרכה והמתרפקת, קיבלה את הדין. היא חולקת את שלל המרפסות, העציצים, הכורסאות ופינות הרביצה בביתה של מוסנזון עם שלל החיות האחרות, עם ורד (האישה) ועם בן הזוג שלה מזה חמש שנים, אחי פורת, שהוא במאי ועורך וידיאו וגם צעיר ממנה בלמעלה מעשר שנים. בתה בר, בת 22, מנישואיה לגל פרידמן, כבר לא גרה בבית, לומדת ספרות, כותבת שירה ומשתפת פעולה יצירתית עם אמא. היא ערכה ועיצבה את ספרי השירה שלה, וכאמור השתתפה בכתיבת "מפגש המזלות" שהחל להיכתב כשהייתה בת 14.

 הגן היצירתי ששתיהן נושאות הפגין נוכחות בולטת לאורך כל ענפיה של משפחת מוסנזון: אבא משה היה סופר, עיתונאי ועורך (של "במעלה"), הדוד יגאל היה סופר ומחזאי (ונודע בעיקר הודות לסדרת ספרי חסמב"ה), דוד נוסף, עמוס היה סופר גם הוא, והאחות הבכורה דבורה (עומר) מלכת ספרי הילדים הישראלית הראשונה. גם בקרב דור האחיינים ובני הדודים נרשמה עשייה מרשימה: גיל עומר הוא מנהל מוזיאון הילדים בחולון, גילי מוסינזון הוא כדורסלן מצליח ורנן מוסינזון היא עיתונאית ותסריטאית שלאחרונה הייתה מעורבת בהפקה המחודשת של חסמב"ה לטלוויזיה. ורד אומרת שכל השבט – כמאה איש, מפורסמים ואנונימיים גם יחד – שומרים על קשר חם וקרוב. "אנחנו חזקים בלוויות ואזכרות ולא כל כך מתחתנים. אין לנו אנשים מאוד עשירים במשפחה ולא כאלה שמופיעים במדורי רכילות, אבל כולם אנשים טובים, אוהבי אדם, שאני אוהבת".

אחרי מות הוריה היא לקחה על עצמה להיות הציר המרכזי שיבטיח שהקשרים האלה ימשיכו להתקיים. היא המארגנת של המפגשים המשפחתיים". אחד כזה עומד להתרחש ממש בימים אלה לרגל יום הולדתו המאה של אביה, משה. "הוא נפטר כשהייתי בת 18, אבל זה לא גמר את מערכת היחסים שלי אתו. אני מתייחסת למתים שלי כאילו הם שכנים שגרים בדירה מעלי, שכנים שקטים שלא עושים הרבה רעש, אבל במחשבות אני תמיד יכולה לחזור אליהם ולדבר איתם. אני מרגישה את האהבה שלהם, יכולה להשתמש בידע שלהם. בכל פעם שיש לי דילמה אני שואלת את עצמי מה אבא היה אומר על זה ואני יודעת את התשובה כי אני מכילה אותו בתוכי. החלק הפחות משמח זה הגעגועים, אבל מצד שני אין להם דרישות והם עומדים לרשותי 24 שעות ביממה".

מאחורי הביטוי "המתים שלי" מסתתרות לא מעט טרגדיות. מוסנזון המודה שהיא תמיד הייתה קשורה מאוד לאביה, איבדה אותו למעשה כבר בגיל 12, כשחלה מאוד, הלך רק בעזרת הליכון וסבל מהתקפים של אובדן הכרה. אמא שלה, מלכה, נפטרה בגיל 80 לפני כשבע שנים, ומוסנזון אומרת שמאחר שידעה שהיא בודדה ומדוכאת הקפידה לשוחח איתה מדי ערב, שיחות שלפעמים מתקיימות גם היום, כאמור בדמיון. אחיה רן מת מדום לב כשהיה בן 59, ואחיה גיורא, שהיה כלכלן, התאבד לפני כמעט 25 שנה, בגיל 45, מעשה שהדהד אירוע כואב קודם במשפחה: גם סבא שלה התאבד. ניסיון ההתאבדות הראשון של הסב התרחש כשקיבל מידע לפי אשתו ובנו, שהיו בדרכם לוינה לטיפול נגד דיכאון במרפאה של פרויד, נשרפו באונייה. הוא שתה בקבוק יוד וקפץ מהגג אך רק שבר את הרגליים. הוא ניסה שוב, כשגילה שאשתו התאהבה בגבר אחר, והפעם הצליח.

מוסנזון הייתה מודעת מגיל צעיר מאוד למורשת המשפחתית המבלבלת, הלא פשוטה והמאוד מחייבת הזו. היא נולדה בקיבוץ נען, לאם שהייתה גרושה ואם לאבי, ולאב שהיה גרוש פעמיים ואב לדבורה, עירית, גיורא ורן. היא הייתה בת הזקונים, הממתק שנולד לאביה בגיל 50, והילדה האהובה על כולם. "הייתי מאוד מאוד הכי קטנה. אחותי הבכורה דבורה גדולה ממני ב – 28 שנים, וגרתי בקיבוץ שזה סוג של מיקרוקוסמוס. עד גיל 21 כבר הספקתי להוציא שלושה ספרים, שזה מגוחך ממש, כי כמה כבר ידעתי על העולם".

ידעת שקיבלת בירושה כשרון כתיבה?

"גדלתי בבית שבו דיברו על כתיבה והעריכו כתיבה. כל השבט עסק בזה. אפילו הסבא שמעולם לא הכרתי כתב שירה והיה מתוסכל כי איש לא פרסם את שיריו. אז כתבתי גם. זה כמו שמי שגדל בבית שמבשלים בו יודע לבשל, ומי שבארוחות הערב בביתו מדברים על עריכת דין נמשך למשפטים. לי אמרו שאני מוכשרת עוד לפני שידעתי מי אני, ואמרו לי שאני יודעת לכתוב עוד לפני שבאמת ידעתי לכתוב. זה מייצר את האפשרות לכתוב אבל גם מניח עליך ציפיות כבדות מאוד".

ציפיות משתקות?

"לפעמים משתקות ולפעמים מדרבנות לעשות יותר. לא הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לקבל הכרה. נולדתי אחרי חמישה אחים מוכשרים ומוצלחים מאוד,אבל הייתה במשפחה גם הרבה שיפוטיות ואני כל הזמן רציתי לא לאכזב, הייתי חייבת להוכיח שההערכה שקיבלתי מראש מוצדקת. הייתי ילדה עקשנית ואסרטיבית מאוד. הקטע של לינה משפחתית, למשל, לא נראה לי. הייתי נחושה וקיבלתי אישור מיוחד לישון אצל ההורים. אבא שלי היה אידיאולוג קיבוצי בנשמתו וזה שלא הייתי כמו כולם העליב אותו, ולמרות זאת ההורים נתנו לי את חדר השינה שלהם והם ישנו בסלון. גם בבית הספר החלטתי מה אני רוצה ומה אני לא רוצה ללמוד. בגלל זה, אגב, אין לי תעודת בגרות והדרך היחידה שלי להגיע לאקדמיה הייתה ללמד שם. כבר עשר שנים שאני מלמדת בבצלאל ובמכללות שונות את המתודולוגיה היצירתית שלי ".

יצאת מהקיבוץ בלי תעודת בגרות אבל עם רב מכר והמון כסף מהתמלוגים, לא?

"בכלל לא. את כל התמלוגים נתתי לקיבוץ לפני שעזבתי. רציתי לחשוב שאני לא עוזבת בגלל שקיבלתי את הצ'ק הגדול על "דברים שצריכים לעבור". יצאתי משם עם מאתיים דולר. היה לי משעמם בקיבוץ. לא היו מספיק תזוזות בפריים. חזרתי מהצבא עם רצון להביא לשינוי בקיבוץ, להביא למשהו שדומה למה שקורה שם עכשיו. ניסיתי במשך כשנה לעשות את השינוי הזה, אבל הפרטנר שלי לעשייה הזו מת פתאום באמצע. חברי הקרוב והיקר משה מנדלסון, שהיה מבוגר ממני וחבר של אבא שלי, ולקח עלי מין חסות כשאבא שלי התחיל לדעוך. הוא לימד אותי לקרוא מדע בדיוני, הביא לי את 'שר הטבעות', היה בשבילי סוג של מנטור. הערצתי אותו. דיברנו על עשייה משותפת בקיבוץ אבל הוא מת מסרטן אלים ומפתיע שלושה חודשים אחרי שהשתחררתי. זאת הייתה תקופה קשה, הייתי לבד, עבדתי בבית ילדים וזה לא היה המקום הטבעי שלי".

אז עברת לתל אביב?

"קודם הגעתי לתל אביב לשבוע הספר. דבורה הייתה שם, יגאל היה שם, רנן וגילי הסתובבו ופרקו את הדוכנים ביריד והיה נורא חם ומשפחתי, ובנוסף פתאום כל מיני כותבים כמו יונתן גפן נתנו לי את הטלפון שלהם וחזרתי לקיבוץ עם תיק כבד מלא ספרים שקיבלתי מתנה. עברתי ליד המזכירות, ראיתי את המזכיר יושב ליד השולחן ואמרתי לו משהו שלא תכננתי, שאני עוזבת. אפילו לא הייתי בטוחה שתל אביב, חשבתי על קיבוץ אורטל ברמת הגולן ששם יש לי בן דוד. חשבתי ללכת על האידיאליזם הצרוף כמו שהיה באורטל או על קפיטליזם עירוני. יצאתי לכביש והחלטתי שאלך לאן שייקח אותי האוטו הראשון שיעבור. הוא לקח אותי לשינקין ושם נשארתי".

צריך הרבה בטחון עצמי כדי ללכת ככה לדרך חדשה

"או טיפשות, ובעיקר הרבה תמימות. היו לי בתל אביב אחות ודוד, אבל להיעזר בהם לא הייתה בעיני אופציה וגם מעולם לא לקחתי מאיש כסף. היום אני לא יכולה אפילו לעשות את התרגיל המחשבתי ולדמיין מה עבר לאותה בת עשרים בראש."

מוסנזון היא לא רק רכזת השבט, היא גם הארכיונאית הגדולה. היא שומרת התכתבויות בין אחותה דבורה למערכת "דבר לילדים", מכתבי אהבה שהחליפו הוריה וגם מכתבים שכתב יגאל מוסינזון מניו יורק לאחיו, אביה, ובהם הוא מתחנן לשמוע ממנו. משה מוסנזון היה אז סופר ידוע ונערץ יותר ולא ממש העריך את כתיבתו של יגאל. לדברי ורד "הייתה ביניהם מערכת יחסים מורכבת ולא נקייה מקנאה. אבי היה איש עדין, שלא אמר מילה רעה למרות שהוא לא אהב שיגאל היה מביא לי חסמב"ה ולא אהב את הסיפורים שהוא כתב ב"לאישה", ויכולתי להרגיש את המתח ביניהם. היום רנן, בתו של יגאל, ואני עושות איזה תיקון לקשר הזה. יש בינינו קשר נהדר".

בינך ובין דבורה לא נוצרה קינאה כזאת?

"מה פתאום? איך אפשר? אנחנו בכלל לא יושבות על אותה משבצת. דבורה היא מין אייקון. איפה אני ואיפה היא. אני כל כך גאה בה. היא תמיד הייתה מודל ההזדהות שלי, הסופרסטאר, הכי יפה בעולם והערצתי את האדמה שהיא דורכת עליה. הספר הראשון שלה "עד השמיים" יצא לאור כשנולדתי. אבא שלי ערך חלק מהספרים שלה ואני הייתי יושבת לידו,ילדה בת שבע, ומנסה לנחש מה הוא יעשה, ככה למדתי לערוך".

איזה מערכת יחסים יוצרים עם אייקון?

"היא גם אהבה אותי, והייתי באה אליה לחופשות. היא אהבה מאוד את הציורים שלי ומזמינה ממני עבודות. החמיא לי שהם תלויים אצלה בבית. התקשורת בינינו הייתה טובה יותר ככל שהתבגרתי. כשהתחלתי לעבוד על התסריט ל"קרשינדו" לפני עשר שנים, היא אמרה לי שהיא סומכת עלי בעיניים עצומות".

קרשינדו הוא הגמד שכיכב בסיפוריה של עומר ואחר כך בתסכיתי רדיו, גמד שרק מי שאוהב אותו יכול לראות אותו. מוסנזון מספרת שקרשינדו נולד בכלל במוחו של אביהן, שהיה גרוש מאמה של דבורה ויכול היה לבקר אותה במעוז חיים רק לעתים רחוקות. "דבורה הייתה ילדה חולמנית, בודדה והיה לה קשה מאוד בחיים. היא ממש חיה מביקור לביקור של אבא וסבלה מאוד בכל פרידה ממנו. ואז רצה המלחמה והוא התגייס לצבא הבריטי ונעלם לשנים, וזה היה נורא, כי הפרידה הזו הייתה מעורבת בפחד, לכן הוא השאיר בכף ידה גמד דמיוני שיארח לה לחברה במקומו". בתסריט שהיא כותבת דבורה מעורבת פחות, משום שבגיל 78 היא כבר לא במיטבה , אינה בקו הבריאות וכמעט אינה כותבת. "אני מקריאה לה, אני מראה לה, שולחת טיוטות לה ולילדים שלה וכולם מעירים הערות, אבל דבורה פחות פעילה קריאטיבית".

מתי את מעריכה שהסרט יצולם?

"החלום הוא שהסרט יהיה בינלאומי ויעשה בתלת ממד, אז זה כנראה ייקח עוד זמן. אני כבר בדראפט השביעי, אני מניחה שיהיו שלושים או משהו. אני כותבת לא רק על קרשינדו, אלא גם על סיפור המסגרת שהגיבורה שלו היא הילדה דבורי. הגמד הזה הרי מלווה אותה כל חייה. עד היום, אין שיחת טלפון אחת בינינו שבה אנחנו לא מדברות על אבא ולמרות שהזיכרון שלה כבר לא ממש ממש שלם, אין שיחה שבה לא עולה בינינו השאלה איך הוא המציא את הקרשינדו הזה. זו שאלה מאוד חיה אצלה. בסרט שצילמתי אותה לפני כמה שנים, כשהרגשתי שדברים עומדים להשתנות לרעה, היא מדברת על הקרשינדו הזה שליווה אותה כל החיים והיה משוש חיה".

נדמה שלמרות הדיבורים שלך על מנוחה ושקט, את רק עושה יותר ויותר ויותר בכל שנה

"מסתבר. יש לי משמעת עבודה, אין לי בעיה להתרכז, אני חרוצה ובסך הכול אני נהנית מאוד מהלונה פארק הזה, שבו כל רגע קורה משהו חדש".

 

* הראיון פורסם בשבועון לאישה.

אתו הייתי מתחלפת

עוד לפני שידעתי איך קוראים לו, מה בדיוק הוא עושה ואיפה, היה לי ברור שהוא חי את החיים שאני רוצה לעצמי, לפחות בפנטזיה. קוראים לו קווין ריצ'ארדסון, הוא חי בשמורת אריות בדרום אפריקה, ואם להחיל עליו את המשפט אמור לי מי חבריך וגו', הוא כנראה אחד הגברים המופלאים בתבל. קשה לי לזהות איזה פריים בדיוק בסרטו הזה הציף אותי בדמעות (היו הרבה כאלה) אבל אני יודעת למה – כי מדובר באהבה. הוא אוהב אותם – חתולי ענק, צבועים, צ'יטות, פנתרים שחורים, והם אוהבים אותו, מעבר לגבולות שלעתים נדמה שהם בלתי עבירים בין האנושי לחייתי.

לא היה לי ממי ללמוד שפמיניזם זה כזה עניין רציני

שיחה מענגת מאוד שקיימתי עם מרגרט אטווד בביקורה בתל אביב בחודש שעבר:

 

לא רבים זכו לעיין בספרה הגנוז של מרגרט אטווד. הגיבורות הראשיות שלו הן נמלים, והוא עוקב, בפרטנות מייגעת למדי, אחרי פרטי הפרטים של חייהן, בלוויית איורים של המחברת. הסוף – רק שתדעו – טוב. אטווד הייתה בת שש בערך כשכתבה את הספר הזה, הראשון בחייה, זה שמעולם לא ראה אור. "אחריו", היא אומרת, "למדתי לעולם לא לספר סיפור בסדר כרונולוגי אדוק, ואולי גם לבחור גיבורות אחרות, שיש להן עולם פנימי קצת יותר עשיר".

מאז ספר הנמלים ההוא חלפו 65 שנה, למעלה מ-30 ספרים ועשרות פרסים ספרותיים בינלאומיים – קריירה ספרותית מרשימה ביותר, בהתחשב בעובדה שהילדה ההיא, שבגיל שש כבר ידעה שהיא רוצה להיות סופרת, נאלצה לפלס לעצמה את הדרך לכתיבה ויצירה מבעד לג'ונגל עבות של דעות קדומות, צרות אופקים ואפליית נשים שאפיינו את מולדתה, קנדה. כשאני מתפעלת מהעובדה שהיא כתבה כל כך הרבה ובכל כך הרבה סגנונות (רומאנים, מדע בדיוני, מאמרים, סיפורים קצרים ושירה) אטווד משתדלת להצטנע. "זה נראה הרבה כי אני זקנה", היא אומרת, "אני המון שנים בשטח".

נפגשנו בתל אביב. אטווד הגיעה לכאן על מנת לקבל את פרס דן דוד מטעם אוניברסיטת תל אביב ובהזדמנות זו גם לציין את צאתו לאור של "האוהל" בתרגום לעברית (הוצאת כינרת). היא בת 71, ולמרות המראה השברירי היא מתמסרת לסדרת ראיונות שלהם אני מקשיבה מהצד עד שמגיע תורי. לאטווד יש מוניטין של אקטיביסטית. היא פעילה למען איכות הסביבה, היא כותבת בעד זכויות אדם ונגד דיכוי, היא פמיניסטית. לא מפתיע שכולם שואלים אותה את אותה שאלה: איך זה שהיא מבקרת כאן, בישראל, מקום שרבים מעמיתיה מעקמים לעומתו את האף. לא, היא לא התלבטה. היא מעדיפה דיאלוגים על פני חרמות, ומרגישה אחריות לשימור הקשר עם כותבים ויוצרים, גם אם יש לה טענות כלפי מעשים והחלטות של בעלי השררה.

אטווד נראית עייפה ואני מבטיחה לה שאני מעדיפה שיחה אישית ולא פוליטית. היא צוהלת. ממש. צהלות שמקפיצות גם את גל, הצלם שלנו, שחושד, בצדק, ששוב התאהבתי במרואיינת שלי. אטווד היא אחרי הכל אישה שקל מאוד להתאהב בה. אם זה לא קרה לכם אחרי שקראתם את "לטענת גרייס", "מעשה השיפחה", "האישה האכילה", "עין החתול", "ליידי אורקל" או "אי סדר מוסרי" (כולם ספרים שמפנים הרבה מקום לגיבורות הנשיות, שאף פעם לא נכנעות למוסכמות) זה היה קורה לכם אחרי שתי דקות של שיחה, משום שהיא מאוד מצחיקה וחריפה ויש בה איזו נינוחות מעוררת קינאה ביחס לעצמה.

היא נולדה באונטריו, קנדה, ועד גיל שש בילתה את רוב ימיה ביערות מבודדים בצפון קוויבק לשם נדדה המשפחה בעקבות מחקריו של האב האנטמולוג קארל. "לא היו לנו רדיו או טלוויזיה, וגם לא שכנים. מדי פעם היו מדענים אחרים באים לבקר את הורי, ובמרחק גדול היה כפר של כמה בתים שאליו היינו מגיעים בסירה. לא היו חנויות, לא היה חשמל אבל היה הרבה גשם, ולא הייתה לי ברירה אלא לשקוע בציור ובכתיבה. כתבתי בעיקר ספרי קומיקס, שהתרחשו על כוכבים אחרים והיו בהם סופר-ארנבות מעופפות עם גלימות אדומות ויצורים כאלה".

עד היום את מדי פעם כותבת מדע בדיוני. ב"באז וניאלה", למשל או ב"המתנקש העיוור"

"אני מאוד אוהבת את הקופה השערורייתית של המדע הבדיוני, את שנות השלושים שבאמת מוזכרות ב"המתנקש העיוור", לפני שאורסולה לה גווין החלה לכתוב והז'אנר נעשה יותר רציני.כילדים היינו משוכנעים שבקרוב מאוד נבקר על מאדים, וזה גרם לדמיון להשתולל. "באז וניאלה" מבוסס על המציאות של חיינו כאן, ומזכיר יותר את ספריו של ז'ול וורן, והשתדלתי ליצור בו המשך טבעי, גם אם אפוקליפטי, לחיים שאנחנו מנהלים היום על פני כדור הארץ".

כילדה כתבת, אבל היית משוכנעת שתהיי ציירת

"אחי ואני כתבנו הרבה והוא היה טוב ממני בזה, אבל בחר להיות מדען. אני ציירתי הרבה, ואני עדיין מציירת, ועד גיל 16 הייתי משוכנעת שזה הייעוד שלי, אבל מאחר שאיש לא חשב שאישה יכולה לבחור קריירה של יצירה, תכננתי להיות מעצבת שמלות. בבית הספר יכולתי לבחור בין לימודי כלכלת בית לבין הדפסה.זה מה שהציעו לבנות בשנת 1951. חילקו לנו בתיכון ספר הדרכה שדיבר על קריירות אפשריות: מזכירה, מורה, אחות, דיילת אוויר או כלכלת בית. "

מה בחרת?

"לא רציתי אף אחד מהמקצועות האלה, אבל חשבתי שעוזרת בית מרוויחה יותר. מאחר שעבדתי מגיל 8 והיה לי חשבון בנק משלי, היה לי חשוב להרוויח הרבה. לימדו אותנו כלכלת בית כאילו שזה מדע. בשיעורי בישול הסבירו שעל כל צלחת צריך להיות משהו ירוק ומשהו חום בלי שום קשר לטעם".

ומתי חזרת לכתוב?

"בגיל 16. חשבתי ללמוד ביולוגיה, אבל הכתיבה משכה אותי מאוד ולא יכולתי לסרב. לא הכרתי אז אנשים כותבים ובסביבה שלי חשבו שאני מטורללת. לא אמרו לי מפורשות שבגלל שאני אישה לא אוכל להיות סופרת, אבל שידרו לי שהם מקווים שאני אתגבר על השיגעון הזה ואלמד מקצוע. בקנדה של אז לא הכרתי נשים שהתפרנסו מכתיבה ובעיתונות נתנו להן לכתוב רק עמוד לנשים או את ההספדים".

השיגעון לא ממש עבר לך

"למדתי ספרות אנגלית ולימדתי וכל אותו זמן כתבתי. למזלי, הצלחתי למכור את "האישה האכילה" לחברת הפקות ושילמו לי על כך, ככה התחילה הקריירה שלי. זו הייתה תקופה מאוד זכרית בספרות, לא הכרתי סופרות בנות גילי והאווירה הכללית לא הייתה מעודדת. היום איש לא ידבר כך על אישה כותבת, אבל אז היה מקובל לזלזל בנו, וכשפרסמתי שירה חלקו לי מחמאות שאמרו שהתעליתי מעבר להיות אישה, כי ידוע שנשים מסוגלות להתעניין רק בעצמן. "

את כותבת בשמחה או מתייסרת?

"אני לא מזוכיסטית. אני כותבת רק כשאני נהנית מזה ותמיד נהניתי מזה. בתהליך הכתיבה אני עומדת על המשמר שלא להירדם ולכן אני תמיד כותבת רק מה שמעניין אותי מאוד. כשהתמקדתי בציור, לא אהבתי למלא חוברות צביעה לפי מספרים או לעבוד על פי נוסחא מוכתבת מראש, וכך גם בכתיבה. אני אף פעם לא יודעת איך יסתיים רומאן שאני מתחילה לכתוב, ואם אני יודעת משהו מראש על הכתיבה שלי, אני מיד נרדמת מרוב שעמום".

כמו הרבה סופרים גם את פעילה מאוד בכל מיני ארגונים חברתיים

"באופיי אני בכלל לא אקטיביסטית. סופרים נדחפים לזה כי אין להם משרות מסודרות אז הם לא חוששים, כמו אחרים, שאם יביעו את דעתם יפטרו אותם. מדי שנה פונים אלי ומבקשים מיליוני בקשות שונות, אז אני מגבילה את עצמי לשלושה תחומי פעילות: כתיבה ועבודה בארגון הסופרים הבינלאומי, פעילות למען איכות הסביבה שחשובה לי מאוד וקידום נשים. אני מסייעת בנושאים משפטיים, למשל, ולא כל כך משתתפת בהפגנות. בעיקר לא בנושאי לבוש שעכשיו פופולאריים מאוד. אולי בגלל עברי כמעצבת שמלות, חשוב לי המגוון… יש לי עניין רב בגוף, בלבוש, בתכשיטים – אני חושבת שהם מהותיים מאוד. העולם נראה אחרת מתוך המחוך של סקרלט אוהרה, הנעליים שאת נועלת משפיעים על היכולת שלך לעמוד על שלך".

 

אטווד נשואה (בשנית) לגרהאם גיבסון והיא אם לבת. הם חולקים את זמנם בין טרונטו לבין האי פלי באונטריו,והיא, כצפוי, מרבה בנסיעות סביב העולם. מתי היא מוצאת זמן לכתיבה? לדבריה מדובר במאבק אינסופי. "כבר 40 שנה שאני אומרת שאני חייבת לשנות את חיי, אבל רק לעתים נדירות אני סוגרת את הדלת ומתמסרת כולי ליצירה. אני ישנה שמונה שעות בלילה, אחרת אני לא מסוגלת לתפקד. לכולם נדמה שאני נורא פוריה, אבל הספרים שלי פשוט הצטברו כי אני כבר זקנה מאוד".

כשאת כותבת, את רואה בדמיונך את הקוראים?

"אני כותבת אל הבלתי נודע הגדול שהוא קוראיי. בשום אופן לא לאקדמיה ולמבקרים, למרות שקיבלתי מהם הרבה מאוד פרסים".

אם כבר הזכרת את האקדמיה, איך זה שהתחלת ולא סיימת את הדוקטורט שלך הספרות בהארוורד?

"כתבתי על "הרומן האנגלי המטפיזי" ובשלב מסוים זה הפסיק לעניין אותי והעדפתי לכתוב. אומרים לי שלספרות יש השפעה גדולה על החיים, אבל אין לי מושג איך זה קורה. כשאני בוחנת ספרים שקראתי אני לא יודעת באיזה אופן הם שינו את חיי, אם כי אין לי ספק שבזכות הקריאה הפכתי לסקרנית יותר, מוכנה להקשיב לדעות אחרות. את רואה שיש לי עגילים בצורת אוזניים? זה מפני שאני רוצה לא רק לדבר אלא גם להקשיב. כשאני קוראת וגם כשאני כותבת, אני מרגישה שאני בעיקר מעוררת שאלות, ושאלות פותחות דלת לדברים חדשים שלא חשבתי עליהם קודם".

ב"פנלופאה", הגרסה שלך למיתוס של אודיסיאוס ופנלופי, את נותנת את רשות הדיבור לנשים. פנלופי והמשרתות מספרות את כל מה שהמיתוס המקורי לא סיפר לנו…

"פנלופי חיכתה לאודיסיאוס 20 שנה, והייתה צריכה לעשות משהו בכל הזמן הזה, לא? במקור מספרים לנו שהיא הייתה רעיה נאמנה, שהתפללה ובכתה כל השנים האלה. זה לא נראה לי הגיוני, וגם לא מעניין. לאישה חזקה כמוה בטח היו עניינים יותר בוערים מלבכות ולהתפלל…"

 

את פמיניסטית פעילה. איך קרה שפרסמת סיפורים ב"פלייבוי"?

"נשים תמיד התלוננו שלא הרשו להן לכתוב שם, ואז הגיעה עורכת אישה וחשבתי שלא בא בחשבון שאוותר על ההזדמנות הזו, על האפשרות שגברים יקשיבו למה שאישה אומרת, בתוך סביבה שנוח להם להיות בה. כפמיניסטית יכולתי להחרים את פלייבוי, לא ללכלך את ידי הנקיות בתוך עיתון כזה, אבל זו בעיני גישה שופטנית מאוד כלפי הנשים שמצטלמות שם".

בספרים שלך יש הרבה הומור. גם זה לא ממש אופייני לפמיניסטיות…

"אני זקנה, אמרתי לך. אני פמיניסטית מהדור השני שהחל בשנות השבעים, כך שגיבשתי את העמדות שלי לבד, ולא היה לי ממי ללמוד כמה פמיניזם זה עניין רציני…אני נצר של אימהות וסבתות שעבדו קשה ומאז ומתמיד חשבתי שנשים הן חזקות ועצמאיות ומסוגלות.בקנדה כתבו על הנושאים האלה לפני האמריקאים, ובמשפחה שלי מעולם לא אמרו לי שכילדה יש דברים שאני לא יכולה לעשות. ידעתי שאני יורה ברובה פחות טוב מאחי ומאבא שלי,כי תמיד פספסתי, אבל התברר שזה בגלל בעיית ראייה…"

האמת היא שאני חושבת שאת מושלמת לא רק בגלל הכתיבה, אלא גם משום שאת מגדלת המון חתולים…

"כבר לא, כבר לא…משך שנים היו לי המון חתולים וכלבים וסוסים ופרות וטווסים ואווזים וברווזים ותרנגולות. גרהאם לא יכול היה לעמוד בפני חיות והיה מביא הביתה כל מה שמצא או קנה. הכל חוץ מחזירים ועזים, שחשבנו שהם חכמים מדי וידעו איך לברוח מהחווה שלנו. היום אנחנו מרגישים מבוגרים מדי לזה אבל אני עדיין יכולה לספר לך על החתול החכם, הנוירוטי, המתחנחן, הטיפש, הנאמן וזה שהיה צד סנאים…"

זה לא בודד לחיות בבית גדול, בלי בעלי חיים?

"הבית שלנו ישן מאוד, ועשינו כל מה שיכולנו כדי להפוך אותו לידידותי לסביבה. אין מזגן, יש חלונות בתקרה והוא מאוד יעיל אנרגטי, אם כי קריר מדי לטעמם של רוב בני האדם. אין לי חיות, אבל יש לי גינה קטנה שאני מטפחת בעצמי, אני מאוד אוהבת לצפות בציפורים ואני יוצאת לטיולים ברגל ביערות שסביב הבית. אני גם כותבת בימים אלה ספר חדש, אבל על זה אני לא מתכוונת לגלות לך אף מילה". 

 

** הראיון התפרסם במוסף הספרים המשובח שלנו, בלאישה

אני כותבת על נשים רגילות, חזקות, חכמות, כמוני

ליסה סקוטוליין עזבה קריירה משפטית מוצלחת כדי לגדל את התינוקת שנולדה לה. מיד לאחר מכן התפרקו החיים שהכירה. כדי להתפרנס, התחילה לכתוב ספרי מתח שרובם מתרחשים באולם המשפט ומציבים את הגיבורות שלה בפני דילמות מוסריות לא פשוטות. התוצאה סוחפת, לעתים מצחיקה ותמיד מפתיעה מאד. באופן לגמרי לא מפתיע מדובר ברבי מכר בינלאומיים. ראיינתי אותה למוסף הספרים של לאישה:

ליסה סקוטוליין אוהבת לצטט את אלינור רוזוולט המנוחה, שאמרה כי אישה היא כמו שקיק תה. אי אפשר לדעת עד כמה היא חזקה, עד שטובלים אותה במים רותחים. אם לשפוט על פי סיפור חייה, סקוטוליין עצמה היא בדיוק אישה כזו. וגם הנשים שהיא כותבת: עצמאיות, מלאות חיים, חזקות מאוד – וגם אם נדמה שלא, ברגעים של מצוקה אמיתית הן והסביבה שלהן מופתעות לגלות כמה עוצמה הן אוצרות בתוכן.

אם להמשיך את המטפורה של רוזוולט, סקוטוליין מצאה את עצמה במים רותחים זמן קצר אחרי שילדה את בתה, פרנצ'סקה. נישואיה התפרקו, ומאחר שזה עתה עזבה את עבודתה כעורכת דין על מנת לגדל את התינוקת, היא מצאה את עצמה מתקשה להתפרנס, והחלה לכתוב, בתקווה שהדרמות הגדולות שהיא מכירה מחיי האישיים ומעבודתה בתחום המשפט יעניינו את הקוראים.  מאז עברו כמעט שלושים שנה. סקוטוליין כתבה 16 רבי מכר, יש לה טור פופולארי בכתב עת, היא מבקרת ספרות בניו יורק טיימז ובוושינגטון פוסט  ואתר האינטרנט שלה מוצף מעריצים. תשעה מספריה נרכשו על ידי רשתות טלוויזיה אמריקאיות לפיתוח סדרות מתח והיא זכתה במגוון פרסים ובהם ה"אדגר", המוענק לספרי מתח, וספריה תורגמו ללא פחות מ – 25 שפות. היא גם מלמדת באוניברסיטת פנסילבניה, קורס שפיתחה בעצמה על ספרות ומשפט. וכן, עשרות מיליוני העותקים שנמכרו עד כה מספריה בהחלט מעידים שהיא בחרה בדרך הנכונה.

סקוטוליין מאמינה גדולה בכתיבה על דברים המוכרים לה אישית. לכן היא כותבת ספרי מתח זלילים, מלאי הומור, על נושאים הקרובים ללבה. המותחנים שלה אינם אוטוביוגרפיים, אבל הגיבורה הכמעט קבועה שלה היא עורכת דין, בנדטה (בני) רוזטו, שיש לה חוש צדק מפותח והיא אינה מסוגלת אלא להתקומם כשהיא נתקלת בפרשיות שיש בהם עיוות דין. ב"אתה הילד שלי", הספר הראשון שלה שרואה אור כעת בעברית (הוצאת "עברית", מאנגלית: עפרה אביגד), הגיבורה היא דווקא עיתונאית. אלן גליסון, פוגשת במהלך הכנת כתבה על ילדים חולי לב בבית החולים בפעוט ששובה את ליבה ומחליטה לאמץ אותו. כשהילד, וויל, כמעט בן שלוש, מגיעה אליה יום אחד תמונתו של תינוק חטוף הדומה לו שתי טיפות מים. כמי שמחוננת באותן תכונות שסקוטוליין מעניקה לכל גיבורותיה (דחף בלתי ניתן לכיבוש לגלות את האמת, למשל, ויושרה פנימית) היא יוצאת לברר את העניין, ומוצאת את עצמה נקרעת בין הדחף האימהי-רכושני שלא לוותר על הילד, לבין הרצון העז לפתור את התעלומה. העלילה מותחת, כיאה לספר סקוטולייני אופייני, אבל החלק הכובש בו הוא דווקא עיצוב הדמויות, ובמיוחד דמותה של גליסון. היא אינה חד ממדית ועולם העיתונות (והפשע) שבו היא חיה מורכב, צבעוני ונדמה שגם אמיתי מאוד.

סקוטוליין חזרה לעבודה כמשפטנית כמעט במקביל לפריצת הקריירה שלה כסופרת, בשנת 1986. בראיון שקיימנו השבוע, היא מודה שהיא מוצאת הרבה דמיון בין שני העולמות הלכאורה נפרדים הללו. "בכתיבה וגם בחיים אני אוהבת את הנושאים הגדולים כמו אהבה ושנאה, צדק ועוול, טוב ורע, ואלה גם הנושאים המרכזיים שמניעים את מערכת המשפט", היא אומרת. "ממש כמו בבית המשפט, בכל הספרים שלי אני מציגה נשים רגילות שמוצאות את עצמן במצבים קשים וחייבות להתמודד עם שאלות מוסריות גדולות. אני מרגישה אליהן קרבה מיוחדת כשהן אימהות לילדים, כמו בספר "אתה הילד שלי". הגיבורה מוצאת מודעה על ילד חטוף וממנה ניבטות פניו של הילד המאומץ שלה. היא מתייסרת בשאלות קשות ביותר לפני שהיא מחליטה לצאת לברר למי באמת שייך הילד הזה".

את כל הדרמה הזו את מלבישה בלבוש של ספר מתח, ז'אנר פופולארי, שמבקרים אוהבים לאנפף לעומתו בסנוביות…

"אני חושבת שהגישה משתנה…ב"החטא ועונשו" דוסטוייבסקי מתמודד עם אמיתות מוסריות גדולות, ממש כמו שעושה ספרות המתח שנכתבת בימינו. אני מכבדת את כל הז'אנרים, משום שלדעתי הם מבטאים את הקול האנושי ואני מכבדת את כל סוגי בני האדם".

עד כמה את עצך נוכחת בתוך גיבורות ספריך?

"כל האלמנטים הרגשיים בספרים שלי אותנטיים לגמרי, אני כותבת תמיד על רגשות שחוויתי בעצמי. הלב הפועם של "אתה הילד שלי" הוא השאלה למי בעצם שייך הילד וכמה קשה לשחרר אותו כשצריך. כאמא, אני יודעת שקשה מאוד להרפות מילד, והשתמשתי ברגש הזה שלי כדי ליצור את הדרמה בספר".

סקוטוליין היא אכן אמא גאה במיוחד. בביוגרפיה האישית שהיא מציגה באתר שלה (http://scottoline.com) היא כותב שההישג הגדול ביותר שלה הוא שבתה סיימה בהצטיינות את לימודה בהארוורד ועושה את צעדיה הראשונים ככותבת. הרעיון ל"אתה הילד שלי", היא אומרת, נולד כשהסיעה את בתה לקולג'. פתאום, במכונית, הבינה שיום אחד היא תצטרך להיפרד ממנה, שילד הוא יצור שחולף בחייך וצריך להניח לו ללכת, למרות שזה נורא כואב. "החפצים שלה היו דחוסים במכונית" ,היא נזכרת, ועל הגג קשרנו את השטיח האדום שלה. תוך כדי נסיעה קצוות השטיח נשמטו וכיסו את החלונות הצדדים של המכונית הלבנה, ונראינו כאילו אנחנו נוסעים במכונית מדממת מסרט אימה. אנשים שחלפנו לידינו הצביעו עלינו ונעצו מבטים ואנחנו נסענו חמש שעות עד הבית, מתפוצצות מצחוק. זאת הייתה הנסיעה שבה הבנתי שילדים לעולם לא שייכים להוריהם, ואנחנו רק מקבלים הזדמנות מדהימה לגדל אותם ולאהוב אותם – וזה הפך את העובדה שבתי יוצאת לעולם לקלה יותר להתמודדות. "

"אתה הילד שלי" הוא המותחן הראשון שלך שמתרחש הרחק מאולם המשפט. איך זה קרה?

"מעולם לא ראיתי בספרים שלי מותחנים משפטיים… אני חושבת שאני כותבת ספרים על נשים חזקות, חכמות, סקסיות, ובמקרה יש להן גם קריירות. אני עצמי מעולם לא הגדרתי את עצמי באמצעות המשרה שלי, ואני חושבת שהדמויות שאני כותבת הן נשים, שהן גם במקרה עורכות דין, עיתונאיות, שופטות או אימהות. עם זאת, אני יכולה להבטיח לקוראים שכבר פונים ושואלים אותי אם בעתיד יפגשו את עו"ד רוזטו ושות' בהרפתקאות נוספות, שהתשובה הוודאית היא כן".

הדמויות הנשיות האלה אמורות לשמש דוגמא ומופת?

"במובן מסויים כן, משום שמדובר בנשים רגילות לגמרי, ממש כמו הנשים שנוכחות בחיי, כמו אמא שלי, החברה הכי טובה שלי או הבת שלי, וממש כמו הנשים שקוראות את הספרים שלי שאותן אני פוגשת כל הזמן. הקוראות שלי מזדהות עם גיבורות הספרים, משום שהן דומות לגמרי לנשים שהן מכירות באמת, חכמות, חזקות, נשים שנדרשות למצוא בתוכן כוח פנימי כדי להתמודד עם מצבים לא רגילים".

כשכתבת את "אתה הילד שלי" ניסית לדמיין את עצמך במקומה של אלן גליסון?

"כל הזמן. אני לא מתכננת את כל הספר לפני הכתיבה, ולכן רק תוך כדי כתיבה גיליתי מה אלן הייתה עושה. התשובות שלי השתנו במהלך הדרך… היה מעניין לגלות שלאנשים שונים היו תשובות שונות לשאלה מה היא הייתה אמורה לעשות. הנושא ממש הצית סביבי דיונים נפלאים מלאי התלהבות ותשוקה. לשמחתי, ובטח מאותה סיבה, הספר הצליח מאוד גם במועדוני קריאה".

הכתיבה של סקוטוליין, כבר אמרתי, יש בה הומור ונינוחות נעימים. לא מפתיע, לכן, לגלות שהיא חיה בחווה בפילדלפיה, מבשלת מצוין, מכורה לעשרות סוגים של מוזיקה שלהם היא מאזינה באי-פוד ומוקפת במגוון אדיר של חיות מחמד לא צייתניות. יש לה שני גולדן רטריברים, פני ואנג'י, כלבת קורגי בשם רובי ועוד שלושה כלבים שפרנצסקה הביאה: פיפ, טוני הקטן ופיצ'. יש גם חתולים: ויוי ומימי, נסיכות הבית ואחראיות המשמעת של להקת החיות, סוסים ותרנגולות ובחג המולד האחרון נרשם בחווה אירוע היסטורי: ביצה ראשונה הוטלה בלול.

כאוהבת חיות אחת לשנייה, גלי לי איך את מצליחה לכתוב בלי שכולם מתיישבים לך על המקלדת ומשתלטים על השולחן…

"ברור שאף אחד מהם לא מכבד את הזמן והמרחב שלי, וזה בדיוק מה שאני אוהבת בהם. לא הייתי רוצה שיהיה אחרת. הכתיבה הכי טובה שלי לא נעשית בבידוד מוחלט, אלא כשאני מוקפת בחיות המחמד שלי. אם את רוצה לכתוב על החיים האמיתיים, את צריכה להתנסות בהם, אפילו אם תכוסי בשערות של כלבים…"

את מפרסמת מדי שנה ספר חדש, ובנוסף גם כותבת טור קבוע על חיי היומיום שלך

"לכתוב את הטור זה כייף גדול. 700 המילים האלה באות לי בקלות, ובסופו של דבר זה הקול שלי, נטו, ממש כמו בספרים שאני כותבת. תמיד מדובר בנשים רגילות לגמרי – כמוני. ההבדל העיקרי הוא שכשאני כותבת טור אישי, אני מרשה לעצמי להשתטות הרבה יותר. אני כותבת על מערכות היחסים של אימהות עם בנותיהן, על הסבים והסבתות ועל החברות הכי טובות. קל מאוד להכיר אותי דרך הכתיבה שלי, כי אני כותבת בפתיחות מלאה, בלב פתוח, אני מאפשרת לכל קוראי להתבונן ישר לתוך נפשי".

כשהתחלת לכתוב, תיארת לעצמך שתהיה לך הצלחה היסטרית כל כך?

"תמיד קיוויתי שזה מה שיקרה, אבל לא יכולתי לדמיין את זה ממש. אני אסירת תודה על מה שקרה, ואני בטוחה שהקוראים שלי שמים לב ששום דבר בי לא השתנה בעקבות ההצלחה הזו".

 

היא אכלה, התפללה, אהבה ועכשיו היא מתחתנת

 

אליזבט גילברט בסך הכול רצתה להימלט מחיים (ונישואים) שבהם הרגישה לכודה וקורסת. כמעט בלי כוונה היא הפכה להיות גורו של מאות אלפי נשים בכל העולם. הגעתי לשיחה איתה חמושה בכל הציניות החביבה עלי, וגיליתי אישה חריפה ומרתקת שאין ברירה אלא להציע לה חברות

אבא שלי, החוגג השנה 62 שנות נישואין לאימי, טבע פעם את האמרה המדויקת כל כך, לפיה "מי שנישא בשנית, סימן שלא ראוי היה להיות גרוש". לא ציטטתי אותו באוזניה של אליזבט גילברט בראיון הטלפוני שקיימנו, למרות שהיא, מצדה, הצחיקה אותי לעתים תכופות. גילברט, מחברת רב המכר המטאורי "לאכול, להתפלל, לאהוב" נמצאת בימים אלה בעיצומו של מסע לקידום מכירות ספרה החדש "להתחתן" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, תרגום: קטיה בנוביץ'), ספר המסכם את הדרך הארוכה והמתלבטת שעברה לפני שהחליטה להינשא בשנית. "אני עדיין אופטימית", היא אומרת, שלוש שנים אחרי חתונה מס' 2, "יש בינינו אינטימיות נעימה, אבל אני אומרת את זה ונוקשת בעץ, נגד עין רעה, כמו כל מי שעבר גירושין ויודע לאן זה יכול להגיע".

גילברט, בת 40, הייתה סופרת ועיתונאית מוערכת (שאפילו זכתה בפרסים) אבל אלמונית למדי, עד לפני כארבע שנים, אז פרסמה את "לאכול, להתפלל, לאהוב" שתיעד את המסע האישי שעשתה, בגיל שלושים, לאחר שהתפוררו נישואיה הראשונים והיא החליטה לנטוש את חיי הפרברים האמריקאים ולחפש את עצמה, תוך שהיא דוגמת מזון באיטליה, מתרגלת יוגה ומחפשת הארה בהודו, ומתאהבת בבאלי. בסיומו של המסע, שלדבריה הציל אותה מדיכאון קליני ואפשר לה להבין מה היא באמת רוצה בחיים, היא פגשה את חוזה, המכונה בספר "פיליפה", יבואן של אבני חן מברזיל. המבוגר ממנה ב-18 שנה. משום ששניהם, לדבריה, "ניצולי גירושין קשים", הם נשבעו לא להתחתן ועברו לגור ביחד בפילדלפיה, כשאחת לשלושה חודשים הוא נאלץ לנדוד אל מחוץ לארה"ב ולחדש את הויזה שלו. אלא ששלטונות ארה"ב לא שיתפו פעולה עם הפנטזיה, וערב אחד קיבלה גילברט הודעה שבן זוגה נעצר בשדה התעופה, כניסתו למדינה סורבה והוא עתיד להיות מגורש לעד. הפתרון היחיד שעמד בפניהם היה להתחתן, אלא שאז הגיעו החרדות והתהיות והשאלות, וגילברט, כדרכה, יצאה לתחקיר שכלל מסע סביב הגלובוס, נבירה בספרים וספר חדש.

ב"להתחתן" גילברט משלבת סיפורים אישיים, תחקיר היסטורי וניסיון להבין את הרקע המשפחתי והנוירוזות האישיות שלה. היא מראיינת קשישות בכפר בויאטנם, בודקת את יחס הנצרות ודתות אחרות לנישואין, לומדת על "חתונות רפאים" במסורת הסינית (שחיתנו צעירות עם גברים מתים על מנת לאפשר למשפחות לאחד את הונן), ובודקת את מנהג חילופי הזוגות של אסקימואים באלסקה. שורות הסיכום שלה לא מאוד אופטימיות. לגברים במערב – כך עולה מדבריה – יש סיבות טובות הרבה יותר מלנשים לרצות להתחתן. הם חיים יותר מרווקים, צוברים יותר רכוש ומקטינים את סיכוייהם למות מוות אלים. נשים נשואות, לעומת זאת, מדווחות על רמת סיפוק ואושר נמוכה בהרבה משל אחיותיהן הרווקות, הן סובלות יותר מדיכאון ומחלות ומצליחות הרבה פחות בעבודה. אפילו הסיכוי שלהן למות מוו אלים (מידי הבעל, בחלק גדול מהמקרים) גדל. אז למה בכל זאת היא בחרה להתחתן? היא הרגישה שלא הייתה לה ברירה, והיא, כאמור, מקווה לטוב. "גיליתי שחשוב מאוד עם מי מתחתנים ואני חושבת שבעלי השני מתאים לי הרבה יותר מבעלי הראשון. חוץ מזה גם אני אישה אחרת ממי שהייתי בגיל 23, האופי שלי מעוצב יותר, וקל לי יותר להיות אדם טוב".

וכדי לדעת את זה נזקקת לתחקיר מפרך כל כך?

"נזקקתי לפרספקטיבה, להבנה למה בכלל אנחנו מתחתנים. איך מוסד ארכאי כזה, מיושן ומאובק וחסר קשר לחיים המודרניים שורד. מה המטרה של כל זה. ככל שלמדתי הרגשתי איך משהו משתנה כימית במוח שלי, והחרדות מתפוגגות. הבנתי שאנשים זקוקים לאינטימיות עם אדם אחר, שכדי לשמר אותה הם צריכים סוג של גלגל הצלה, שיגן על הפרטיות שלהם מפני הרשויות או במקרה שלנו מפני משטרת ההגנה. הנישואין הם כמו טבעת הגנה, שמגנה על הזוג מפני חדירה של אחרים לפרטיות שלהם."

נדרשת לשם כך חותמת רשמית של הרשויות?

"הרבה זמן חשבתי שמספיקות ההבטחות שהבטחנו זה לזה, אבל בשתי דקות בשדה התעופה הבנתי שבלי חותמת הכל מתפורר. אחרי שהתחתנו, הרשויות חייבות לכבד את הנדר שיש בינינו, ולי יש ברשותי מילה רבת עוצמה, רעייה, אישה, איש לא יכול להפריד בינינו חוקית. "

זה סוג של שמרנות שמפתיע לגלות שעדיין קיימת גם במערב המתקדם והנאור…

"במדינות סקנדינביה או בצרפת למשל אין למושגים כמו "בעל" או "רעיה" כוח כל כך גדול כמו פה בארה"ב. לנו יש ממש פֶטיש לנישואין – כל יחס החברה אליך משתנה כשאת נשואה. הרגשתי את זה על בשרי כשעברנו לגור בקהילה קטנה מאוד, ומאחר שאנחנו נשואים מיד קיבלנו הכרה, בלי מאמץ, הניחו שאנחנו מכובדים וראויים לאמון".

גילברט נולדה בקונטיקט וגדלה בחווה מבודדת שגידלו בה עצי אשוח לחג המולד. אביה היה מהנדס כימי ואמה אחות. מאחר שלא הייתה להם טלוויזיה והשכנים גרו במרחק עצום, היא ואחותה קת'רין בילו את רוב זמנן בכתיבה וקריאה. כיום שתיהן סופרות. מסלול חיה הקודמים היה שיגרתי למדי – עבודה (בעיקר בכתבי עת לגברים כמו "GQ"  או"אסקווייר") חתונה ובית מרווח בפרבר. "פתאום הגעתי לרגע שבו הסתכלתי סביב ושאלתי את עצמי של מי החיים האלה, של מי הגוף הזה ומי זה הגבר הזה שחי אתי… הרגשתי כמו סנאי כלוא בקופסא, המנסה לחפור לעצמו דרך החוצה… הבנתי שקיבלתי את ההחלטות הכי חשובות בחיים שלי בלי להיות שלמה איתן". אחרי ההתעוררות, המסע וההצלחה חסרת התקדים של היומן שכתבה במהלכו, גילברט אימצה לעצמה את ההרגל לתחקר ולברר כל דבר לעומק, לפני שהיא מבצעת צעד בחייה. לשם כך, למשל, ראיינה ב"להתחתן" גם את סבתא שלה, מוד עדנה מורקמב אולסון. הסיפור שלה לא מן האופטימיים בספר, אבל השפעתו על גילברט הייתה מפתיעה.

סבתא מוד נולדה עם חך שסוע, מה שגרם למשפחתה לחשוב שהיא לעולם לא תתחתן. כתוצאה מכך היא בילתה את נעוריה חופשייה ומאושרת, זכתה להשכלה טובה מאחיותיה, נסעה בעולם וצברה ממון משל עצמה. בכסף הזה היא רכשה מעיל פרווה מרהיב ולימים, כשכנגד כל הסיכויים נישאה, היא עברה לגור עם משפחת בעלה, משפחה של מהגרים נוקשים משוודיה, בחווה מבודדת, ויתרה על ההרפתקאות ואפילו גזרה את המעיל היוקרתי על מנת לתפור בגדים לשבעת ילדיה.

זה לא גרם לך לרצות לברוח הכי רחוק שאפשר מנישואין?

"לא, משום שהבנתי שנישואין זה לא קופסא שמעבירים מדור לדור. זה מושג הרבה יותר נזיל וכל זוג שנכנס לתוכו משנה אוו ומעצב אותו בדמותו. הרגשתי שלא דוחסים אותי לקופסא, אלא מזמינים אותי לשיחה על טבע האינטימיות, שמתנהלת כבר שנים".

והחלטת לא ללדת ילדים

"החלטתי להקשיב למה שקיים בתוכי, והבנתי שאני לא רוצה להיות אם. ככל שחולפות השנים אני מרגישה פחות בלבול ופחות אמביוולנטיות בנושא, אני יודעת שאי אפשר לעשות הכול בגלגול חיים אחד, וזה בסדר מבחינתי. אני מעדיפה לכתוב וליצור ולוותר על גידול ילדים, משום שברור לי שאני לא מסוגלת לעשות את שני הדברים יחד".

ישנן נשים יוצרות שהן גם אימהות

"אין לי ספק. אני מכירה את האנרגיה האישית שלי, ויודעת שלי זה בלתי אפשרי. אני צריכה הרבה זמן כדי ליצור ולכתוב ושום דבר בתוכי לא משתוקק לילד. לבי מעולם לא זעק לתינוק, כמו שקרה לנשים רבות סביבי. אני חושת שיש נשים שנולדו להיות אימהות, אחרות צריכות להיות דודות ויש נשים שלא צריכות להיות בסביבת ילדים בכלל. כל אחת צריכה להודות בכנות לאיזו קבוצה היא משתייכת, כי אחרת יכולה להיות טרגדיה נוראית".

לנשים שלא יולדות יש לעתים קרובות תדמית של מכשפות אגוצנטריות

"שטויות. 50% מהנשים באמריקה של היום לא יולדות ילדים. חלק לא רצו מעולם, ואחרות דחו את ההחלטה והתעוררו יום אחד וגילו שנעים ונוח להן בחייהן והן ממש לא רוצות לשנות את זה. בעיני זה משחרר מאוד.  אנחנו יכולות להיות נדיבות ואוהבות בדרכים אחרות. אני, למשל, אוהבת ילדים ומרגישה נוח לטפל באנשים ולהזין אום, אבל אני לא אם. יש לי חברים שרצו לאמץ ילד מסין ולא היה להם כסף, אז אני מימנתי את זה – והבנתי שכך אני יכולה לעזור, להיות חלק ממשפחה וקהילה, בלי לגדל בעצמי ילד".

המשפה המורחבת לא הפעילה עליך לחצים ללדת?

"להפך. יש לי תחושה חזקה שכל הסבתות שלי לדורותיהן שכל החיים שלהן הוקדשו רק לגידול ילדים כי זה מה שעשו פעם, שולחות אלי את רוחות הרפאים שלהן ואומרות לי אל תעש את זה, אנחנו רוצות לדעת שלפחות לאחת מאיתנו יהיו חיים טובים יותר. אמא שלי לא לוחצת עלי, היא שמחה לראות שיש לי חיים כל כך מלאים משל עצמי".

את כותבת על הציפיות הבלתי אפשריות שיש לנו מנישואין

"אנחנו רוצות למצוא חבר נפש, מישהו שווה לנו אינטלקטואלית, חבר טוב, מנחם וחכם ומעורר השראה שיהיה גם המאהב הטוב ביותר – וזה כמובן בלתי אפשרי. האם היינו מוכנות שמישהו יצפה מאתנו להיות כל זה עבורו? מצד שני, אני לא חושבת שנשים צריכות להתפשר מחשש שישארו לבד ובלי ילדים, משם שזה לא גורל נורא כל כך. אני בעד לבחון בזהירות רבה את הציפיות שיש לנו מנישואין ולהבין שיחסים בין בני אדם זה לא כמו רכישת מכונית, זה יותר מורכב. "

לזוגות בלי ילדים יש יותר סיכוי לשרוד נשואים?

"לא יודעת מה הנתונים הסטטיסטיים, אם כי זוגות עם ילדים קטנים הביעו פחות שביעות רצון מחייהם ביחס לחסרי ילדים או כאלה שילדיהם עזבו את הבית. זה די ברור, שהלחצים והחרדות והתשישות של גידול ילדים זה שדה מוקשים, שופע הזדמנויות לריבים ואי הבנות. בעלי ואני מגדלים ארבע חתולים וכלב ואפילו על זה מוצאים סיבות להתווכח".

אחרי "לאכול, להתפלל, לאהוב" מיליוני נשים ראו בך גורו. חשבת על זה כשכתבת את "להתחתן"?

"כתבתי כי זה מה שאני עושה, כותבת, למרות שברור לי שהצלחה כמו של "לאכול, להתפלל, לאהוב" לא תתרחש שוב, וזה בסדר, אני חיה עם זה בשלום. אני נזהרת מלראות בעצמי גורו, כי אני לא חולת נפש, את יודעת – אני לא מדריכה רוחנית של איש, אני כותבת את הספרים שהייתי רוצה לקרוא ואני נמלאת אושר אם אני מצליחה לגעת באנשים דרכם. כרגע אני עובדת על רומאן חדש. עברו 12 שנה מאז שכתבתי ספרות ואני מתגעגעת לזה נורא. "

 ***הראיון עם גילברט התפרסם במוסף הספרים המשובח של לאישה