ארכיון תג: טכנולוגיה

היו שלום ותודה על הדפים

iPad-eBook-Reader

 

האפשרות לשוטט בעולם כשבאמתחתכם ערימה נאה של ספרים לכל מצב רוח ופנאי הייתה פעם פריבילגיה של אותם טיילים עשירים שמאחוריהם נשרכה שיירת סבלים ואי אילו אתונות שנשאו את הציוד ההכרחי. היום כבר לא. את מקום הסבלים והאתונות מחליפים מכשירים אלקטרוניים זעירים, חטובי מסך ומעודני תאורה, שמאפשרים לנוע בעולם בביטחון מלא ומתוך תחושת סיפוק נפלאה, שכל ספר שתחפצו בו בכל עת נמצא במרחק נגיעה.

התיאור המתענג הזה מדויק יותר, כמובן, אם אתם קוראים באנגלית, גרמנית, צרפתית, רוסית, סינית או כל שפה שיש לה די מיליוני קוראים ולכן גם מובטח שכל ספר חדש שיוצא לשוק תהיה לו גם גרסה דיגיטלית. בעברית השוק קטן יותר, אבל עדיין אפשר למצוא כמה אלפי כותרים בפורמט שניתן לטעון על מכשיר נייד. חלק מהוצאות הספרים הגדולות מפיצות מהדורות דיגיטליות של ספרים חדשים, בעיקר רבי מכר, ספרי עיון וספרי ילדים, ולאחרונה מתרבים הכותרים שרואים אור בפורמט כזה במקום, ולא לצד, הספר המודפס. ספרים ישנים, קלאסיקות וספרים שאזלו בדפוס כמעט לא ניתן למצוא, למרות שהגירסאות הדיגיטליות ממש נוצרו עבורם: אמזון, למשל, מאפשרת הורדה בחינם של ספרים קלאסיים שזכויות היוצרים שלהם כבר לא בתוקף. אנחנו יכולים לקרוא אותם במסגרת "פרויקט גוטנברג" או "פרויקט בן יהודה", שתי ספריות ענק דיגיטליות העומדות ברשת לשימושם של קוראים, בחינם, אבל בפורמט פחות נוח להורדה ושימוש. (לכל הכתובות ראו בוקסה).

אוצרות ספרותיים שלא מהעולם הזה תמצאו ברשת גם בספרייה הלאומית שהעלתה מאגר של אלפי ספרים סרוקים, עם כותרים מראשית הדפוס במאה ה – 15, אלפי כתובות יהודיות מעשרות אוספים בכל העולם, כתבי יד נוצריים, עיתונות עברית חלוצית ועוד; האוניברסיטה הפתוחה שמציעה במסגרת "פאר – פותחים אוצרות רוח" את כל ספרי הלימוד והעיון בעשרות קורסים; והמרכז לטכנולוגיה חינוכית שמציע לשוחרי ידע את "כותר", ספרייה מקוונת לתלמידים וסטודנטים המכילה אנציקלופדיות וספרי מחקר תמורת 25 שקל לחודש.

הצעד הגדול לקראת קריאה דיגיטלית נעשה ב – 2007 כש"אמזון" השיקה את ה"קינדל" שלה, האבא של מכשירי הקריאה האלקטרוניים, והראשון בגל של מכשירים הולכים ומתחכמים. לקריאה כזו יש מספר יתרונות בולטים, החל מהאפשרות זמנית מספר עצום של ספרים וכלה במחיר. ההוצאות הגדולות מוכרות ספרים דיגיטליים בזול יותר מגרסאות הדפוס, וההוצאות הקטנות מקפידות על מחירים זעומים של פחות מ – 20 שקל לכותר. החיסרון הטכני הבולט של ספרים דיגיטליים נובע כמובן מאורך חיי הבטרייה של מכשירי הקריאה השונים, אבל נדמה שלא מסיבות טכניות אימוץ הקריאה הדיגיטלית מזדחל. עינת ניב, העורכת הראשית של הוצאת "כתר", אומרת שלמרבית הקוראים יש צורך רגשי בחפץ מודפס, שהם יכולים להחזיק ביד ולהתייחס לעיצוב שלו, לדפדף בו קדימה מאחורה, להביט בכריכה. ” יש תופעות טכנולוגיות ששוטפות כמו גל, ומחריבות פורמטים קודמים. אנחנו זוכרים את זה מתחום קסטות הטייפ, לדוגמא. כשהדיסק הגיע, הקסטות נעלמו באחת. בתחום הספרים האלקטרוניים זה אינו המצב.", אומרת ניב. "חלחול הפורמט החדש קיים, אבל זהו חלחול איטי שאינו מחריב את הפורמט הקודם, אלא מתקיים לצדו בשלום. גם בעולם, נתח הספרים הדיגיטליים הוא קטן, בסופו של דבר, ביחס לספרים המודפסים. למה הציבור לא מזנק אל הקדמה הטכנולוגית? זו שאלה טובה, ובעיני היא רגשית יותר מטכנולוגית. מוזיקה אתה שומע באוזניות או ברכב, אתה לא נוגע בה פיזית. את הספר שאתה קורא אתה מחזיק ביד. הוא שלך. אתה מדפדף בו. אתה מקפל בו דפים וממרקר מירקורים ותוקע בו סימניות והופך אותו כשפניו מטה. הוא חומר של ממש. אז נכון, כל זה קיים, קצת אחרת, גם בדיגיטלי, אבל מי שהתרגל להחזיק ספר, לא תמיד מצליח לעשות את המעבר לפורמט ממוחשב."

בעברית עדיין אין לנו ספריות דיגיטליות (בעולם יש. אין צורך לצאת מהבית והספרים מתפוגגים המכשיר שלכם בתום תקופת ההשאלה) אבל כבר יש מספר מיזמים לספרות אלקטרונית. הראשון והגדול מכולם הוא E-vrit מבית ידיעות אחרונות, שבעבר ניסה להישען על קורא דיגיטלי באותו שם, שהיה כנראה פחות מדי אטקרטיבי. היום נמכרים ב"עברית" ספרים מקוריים ומתורגמים ממבחר הוצאות בהן כתר, עם עובד, ידיעות ספרים, קשת, מטר, הקיבוץ המאוחד, בבל ועוד. האתר ידוע כבעל אבטחה מהודקת מפני העתקות, מה שכנראה מאפשר להוצאות למסור לידיו קבצים להורדה. באתרים הקטנים יותר מעדיפים לסמוך על הקורא ועל חוש הצדק שלו – קח את הספר במחיר מינימלי, ותוכל להרשות לעצמך לקנות ולא להעתיק.

כשוורד כהן ברזילי הקימה את הוצאת הספרים Novel Rights המתמקדת בספרות הקשורה לזכויות אדם בעולם היא התלבטה האם להוציא גם גרסאות דפוס בנוסף לדיגיטליות, והחליטה לא. "הספרות הדיגיטלית מאפשרת לנו לקשר בין הסיפורים לבין פעילות סולידריות למען מי שסיפוריהם האמתיים נושקים לאלה שביצירה, להפנות למידע נוסף על זכויות אדם ולהוכיח שיצירה ספרותית יכולה להוביל לשינוי חברתי. אני יודעת שזה מהפך לא קל, אבל הוא בלתי נמנע. ספרים מקוונים הם גם ידידותיים לסביבה, מונגשים לבעלי צרכים מיוחדים וקשישים".

"אינדיבוק" , החנות העצמאית שהוקמה כתנועת נגד לרשתות הגדולות, למבצעי מכירות הספרים לפי משקל, ולתמלוגים האפסיים שמשולמים לסופרים, מכריזה כי היא מעניקה (בדומה למיזמים האחרים הדיגיטליים) 70% מהתמלוגים ליוצרים. לצד ספרים של הוצאות גדולות, הם מוציאים בעצמם ספרים כמו  "מחשב אהבה מחדש" של אלכס אפשטיין, ספר של נועה סיוון שמבוסס על קצרצרים שהתפרסמו קודם בטוייטר ובפייסבוק, שירים של עידו אנג'ל וקובץ סיפורים על הגירה – פרויקטים ניסיוניים שלא היו מוצאים בית בהוצאות פחות קלות תנועה.

את הרוח החדשה הזו אפשר לחוש גם ב"מנדלי מוכר ספרים", אולי היחיד בעולם שמציע ספרים ללא קידוד, כלומר ללא הגנה מהעתקה (פרט לחותמת עם שמו ופרטיו של הקונה המופיעה על העמודים, כדי בכל זאת להרתיע מהפצה פיראטית). הפתיחות הזו נועדה לאפשר לקונים לשמור גיבוי, להעביר את הספר ממכשיר למכשיר ולכבד בעצמו את זכויות היוצרים.

ב"מנדלי", "אינדיבוק" ו – ב"בוקסילה", עוד פרויקט דיגיטלי צעיר וחלוצי, אפשר גם למכור ספרים עצמאית – אתם כותבים, הם ממירים לפורמט דיגיטלי, ומעניקים לכם פלטפורמת מכירה. ב"בוקסילה", מיזם שנועד לקדם תרבות עברית, מדברים על דו קיום בין הדפוס לדיגיטלי, בין ריח הדפים לבין היכולת ליהנות מתכנים טובים בעברית במחירים צנועים ומציעים גם סינגלים, סיפורים בודדים – פורמט שאין סיכוי שיתקיים בדפוס. הם גם יוזמים אסופות של ספרים והוצאה לאור של כותבים חדשים. ריקי כהן, משוררת ובלוגרית, ערכה לאחרונה את "אצלכם זה בוכה?" אסופת סיפורי אימהות רבי עוצמה ומפתיעים. האם לא חששה שלא יחשפו למספיק קוראים? "זאת בעיה", היא מודה, "התגובות שקיבלנו חזקות, אבל לא מספיקות. הקהל עדיין שמרן, אבל זה היה מעשה חלוצי ואני גאה בו. ברור לי שעוד נעבור לקריאה במסכים. אין ברירה. אני דווקא אוהבת ספרים מודפסים, אבל מקום בבית כבר אין וגם המחיר הוא שיקול".

אם שוק הספרים הדיגיטיליים מחפש סיבות לאופטימיות, הרי לכם סקר של האו"ם טוען כי בזכות הטכנולוגיה אנשים קוראים יותר. בגאנה, אתיופיה, הודו, קניה, ניגריה, זימבבוואה ופקיסטן  62% מהמשיבים אמרו שהם קוראים לילדים שלהם סיפורים מהסמארטפון  – קל יותר להשיג שם ספרים דיגיטליים, וקל הרבה יותר לנוע עם כל הספרייה בכיס.

 

 

לנוחותכם:

 

פרויקט גוטנברג: http://www.gutenberg.org

פרויקט בן יהודה: http://benyehuda.org/h_faq.html

הספרייה הדיגיטלית של הספרייה הלאומית: http://tinyurl.com/o297j9c

פא"ר, אוצרות האוניברסיטה הפתוחה: http://ocw.openu.ac.il

"כותר" – הספרייה המקוונת של מט"ח: http://www.kotar.co.il

חנות הספרים הדיגיטליים "עברית" e-vrit :  http://www.e-vrit.co.il

אינדיבוק – חנות ספרים אלקטרונית עצמאית: http://indiebook.co.il

בוקסילה: http://booxilla.com

מנדלי מוכר ספרים: http://mendele.co.il

פורום הספרים הדיגיטלים ב"סימנייה": http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=16402

Novel Rights – http://novelrights.com

 

המעבדה שבתוכה שני אנשים נשארים ללא עור

שמונה עשרה שנה שענת לויט אוספת חומרים לרומן הזה. בראיון היא טוענת ש"יומנה של אישה מודרנית" איננו ספר אוטוביוגרפי, ואני מאמינה לה –  כי מדובר ביצירה ספרותית שנולדה אחרי שנעשה העיבוד האומנותי הנדרש, ממרחק הצעדים המתבקשים מהמציאות – אבל ברור לגמרי שמדובר בטקסט שחלקיו, ובעיקר הניואנסים שביניהם, לוקטו בפינצטה והונחו על משטח לבחינה תחת מיקרוסקופ. התוצאה היא דו"ח מעבדה פיוטי ורגיש על זוגיות, נשיות וכמיהה סודקת לב לחום והגנה.

"יומנה של אישה מודרנית" (כנרת זמורה ביתן) כתוב בשפה עולה ויורדת בהתאם למצבי הרוח והנפש של הגיבורה – במין משחקיות לשונית שמאפשרת ללויט לפעמים להיכנס לתוך הסיפור בהזדהות שלמה עם נוגה, ולפעמים להביט מהצד, להטביע את הקורא בשלוליות רגשניות מצד אחד ולחייך אליו באירוניה מתוחכמת מצד שני. התוצאה, אם תהיתם, סוחפת, מהנה ומעוררת מחשבה.

נוגה, המספרת, מתאהבת בדוב, גבר שפגשה באתר הכרויות באינטרנט, ומשליכה את עצמה מיד על פסי הרכבת הרגשיים, נכונה להידרס. הציפייה שלה מגשימה את עצמה די מהר – בזכות זיכרונות הילדות שלה, המורכבים מאינספור דחיות בעיקר מצדו של אב מתנכר, בזכות הפנטזיות הקולקטיביות על אהבה טוטלית ונשיות כנועה שהיא מכירה מסביבתה ובשל היכולת של דוב, המאהב הכרסתן והשכלתני, לזהות את כל אלה ולשחק בהם להנאתו. מערכת היחסים ביניהם מובילה את נוגה לאינספור רגעים של רעב רגשי, אבל גם להיכרות עם יכולות נפשיות שלא ידעה שיש לה – בעיקר כשנכנסת לתמונה נטשה, האישה האחרת. לויט כותבת את כל זה בכנות מכאיבה אבל גם בהומור עצמי.

לויט, בת 53, גרושה ואם לתמר (23) ודנה (21), היא משוררת, סופרת ועורכת ותיקה. היא בעלת תואר שני בספרות, עבדה כעורכת לשון בשלל עיתונים וגם בספריית ידיעות אחרונות ושמונה ספרי השירה והפרוזה שפרסמה עד "יומנה של אישה מודרנית" זיכו אותה בפרס ברנשטיין (1987) ובפרס ראש הממשלה (1988). גם הביקורות על ספריה היו משובחות, מה שלא מקטין את התסכול מכך שהפריצה הגדולה, זו שמבטיחה לכותבת קהל מיידי, טרם הגיעה.

 

"אני כל פעם חושבת שאני אפרוץ", אומרת לויט. "יורם קניוק כתב פעם ביקורת נהדרת על "ניקול ופייר" וחשבתי שאז זה בטח יקרה. זה לא קל וזאת שאלת השאלות. אני מוציאה ספר, אחרי שהשקעתי בו את דם לבי ואין לי שום מושג מה קורה אתו. שלושים שנה אני יוצרת ואני עדיין מופתעת כשאנשים אומרים לי שהם קראו אותי. לסופר שלא מגיע לרבי המכר, אין מגע עם הקהל. אני כותבת מתוך ייעוד, יש לי מסרים, אני אדם תקשורתי במהות שלי והיצירה היא תקשורת עילית, רק שהיא לא דו צדדית – אני מאוד זקוקה לקהל שמגיב, ואני ממשיכה ליצור כנגד כל סיכוי".

הדחף להמשיך לכתוב, שלויט מעידה כי הוא גדול מכל תחושה אחרת, הוא שהוליד את "יומנה של אישה מודרנית". "הספר נוצר מהחומרים הכי כואבים בנשמתי", היא אומרת. "כל האנשים שמוזכרים בו גרמו לי ועדיין גורמים לי יותר כאב מכפי שכתוב בספר. כשהתגרשתי, ממש זעקתי לאלוהים והתחננתי שיוציא אותי למסע, שיניח לי להגיע לעצמי האמיתי שלי שאני מרגישה אותו קבור מאחורי חומות ומוקף בעשבים שוטים. מאותו רגע הוא שלח לי שליחים, בזה אחר זה והשליח האחרון הוא זה שמבחינתי הביא אותו לסוף המסע".

את מתכוונת למעורבויות רומנטיות? לגברים שנכנסו לחייך?

"אני מתכוונת לגברים וגם לנשים. היו לי מערכות יחסים גם עם נשים אם כי אני לא לסבית, יש לי נפש שפתוחה לנשמה אחרת ולא מבחינה בין גברים לנשים. אני מתכוונת לכל האנשים שהיו לי אתם קשרים, שעוררו בי רגשות עזים מאוד. בערוב ימי אני שונאת את המילה רומנטיקה, שהיא בעיני עלה תאנה לפגיעות נפש חמורות שאנחנו פוגעים אלה באלה. זו המעבדה שבתוכה שני אנשים מתחברים ונשארים חשופים, בלי עור. "

זה רע? זאת הזדמנות לחוות את עצמך בקיצוניות…

"הצרה היא שמאז שהושלכנו מגן עדן, הרומנטיקה מכילה כל כך הרבה התמודדויות ופגיעות וכאבים. כל החיים נמנעתי מרגשות עמוקים כל כך, אבל במסע הזה משהו בי נפתח כמו שלא קרה קודם, וכל אחד מהאנשים האלה, השליחים, חיבר אותי למקום שלא הכרתי קודם. הייתה לי ילדות בעייתית מאוד. נולדתי להורים שלא היו טובים זה לזה וגם לא כלפי, ולאט לאט נוצרו בי שיבושים, משהו השתנה בחומר הגלם הצרוף הראשוני שנקרא 'ענת'. אני, כמו רובנו, לא זוכרים איך היינו בראשית הדרך, לפני השיבושים האלה. מערכות היחסים החשופות שעברתי בשנים האחרונות החזירו אותי למקומות שזיהיתי באינטואיציה שהם המקומות הפגועים שלי, אלא שהפעם, כבוגרת, עשיתי את אותה דרך בעיניים פקוחות. יכולתי לשחזר את החוויה, בלי פסיכולוגים ובלי כלום, רק אני ואלוהים, ולא להשתגע ממנה אלא לצמוח. עכשיו אני מבינה מה זאת גאולה דרך הביבים".

במובן הזה את דומה מאוד לגיבורת הספר. היא מזהה מהר מאוד שדוב, הגבר הבלתי מושג שהיא כמעט נובלת בקשר אתו, משחזר את הפגיעות שאבא שלה פגע בה

"אני דומה לה מאוד. עד נישואי לגבר שמבוגר ממני רק בשבע שנים, מעולם לא היו לי קשרים עם גברים צעירים. בגיל 26 היה לי קשר זוגי עם המלחין בן ציון אורגד עליו השלום, שהיה מבוגר ממני ב – 32 שנה. היה לי ברור שחסר לי אבא. בעשר השנים אחרי גירושי התנזרתי מגברים. לקח לי שנים להשתחרר מהמקום שלו בנשמה שלי. לקחתי את הזמן להכשיר את עצמי למערכת יחסים עם גבר שאתו ארגיש אחרת, שלא ישתבשו בי דברים כמו שתמיד קרה ברגע שהתאהבתי. נוגה היא כמוני, היא דעתנית, היא קרייריסטית, היא מפרנסת ובכל זאת כשהיא פוגשת גבר, משהו בה משתבש. היא אישה מודרנית, היא קורבן של המהפכה הפמיניסטית שדפקה לנו את החיים. אנחנו עושות הכול, אבל עדיין מחפשות את החיבוק ולא יודעות איך לבנות זוגיות".

היא מחפשת את החיבוק אצל גברים שממש כמו אבא שלה, מענישים אותה בהתעלמות. בעלה אפילו לובש תחתונים, מסרב להסיר אותם במיטה ומעניש אותה על ידי מניעת מין

"לכל החוויות האלה יש רגליים במציאות. כשפגשתי את הדוב, זיהיתי מיד שהוא בן דמותו של אבא שלי וקיוויתי שהדמיון הזה יאפשר לי לעשות תיקון לאבא, שלתחושתי לא אהב אותי. גדלתי בבית שואתי, פה בתל אביב, אצל אבא מכונאי ואימא עקרת בית. הם רבו והתפייסו כל הזמן, וכבת בכורה הייתי כל הזמן ביניהם ובעיקר מצדדת באימא ומגיל אפס קיבלתי מכות ואבא שלי – שלפני מותו אמר שהייתי ילדה טובה – היה עושה אתי ברוגזים. ימים הוא לא היה מדבר אתי. כשעושים את זה למישהו מאיינים אותו. הוא היה אדם אכזרי ביותר שגם הכה אותי ואת אמא שלי. הדוב האמיתי בחיי קלט את זה בשנייה הראשונה שנפגשנו. הסיפור האמיתי שלנו היה יותר מסויט מזה שבספר. אני אולי לא אראה אותו לעולם אבל יש לו מקום נצחי בנשמה שלי".

נדמה לי שבסוף הספר נוגה מצליחה לעשות תיקון, אבל במחיר נפשי כבד מאוד. את הצלחת?

"הגעתי למקום שבו אין לדובים ולאריות ולנמרים בעולם הזה שום סיכוי להתקרב אלי אם יש באוויר ריח קל של סכנת פגיעה. כל זה לא מונע ממני לשמור בתוך נפשי את האנשים האלה. אני סוג של בית קברות לאנשים חיים, אבל אני לאדם שיכול לפגוע בי אפילו להתקרב".

התחספסת? צימחת שריון?

"השתחררתי מהתפישה המוטעית שנשים הן חלשות. לא נולדנו חלשות, רק לימדו אותנו להיות כאלה. אני בת 53 ואני מרגישה שאני רק עכשיו מתחילה את החיים. עברתי את כל הדרך, בדם, יזע ודמעות, עד שהגעתי לייאוש העמוק, למקום שממנו אין ברירה ואי אפשר לסבול יותר. בסוף המסע הזה הייתי כל כך מותשת, שידעתי שאם אפול עוד פעם כבר לא אוכל לקום. הרי יש לנו מכסה של אנרגיות, זה לא אין סופי. זה המקום שבו אני מתחילה להיות תמימה עם עצמי, עם הרצונות והצרכים האמיתיים שלי, שבו אני הופכת לאדם עם עור".

ויתרת על זוגיות?

"ויתרתי על ההתניה שהייתה לי להיות קשובה לצרכים של אחרים. אני לומדת לאט לאט את קצב הנשימה שלי ומקווה שהמשיכה הקמאית הלא בריאה שלי הגיעה לסופה. יהיה לי קשר אם אמצא מישהו שישמח אותי, שיפריח אותי. רק זה ולא פחות מזה".

 

 

ג'ונתן קו מהגר אל העולם הדיגיטלי

 

לא מפתיע שמקסוול סים התאהב באֶמַה. יש לה קול מלטף, ובכל פעם שהוא מתלבט לאן עליו לפנות, היא מורה לו את הדרך בלי היסוס. "לאישה הזאת", הוא ממלמל לעצמו בסיפוק כשהוא חושב על האישה האחת המלווה אותו במסע הארוך שלו לאורכה של בריטניה, "יש תשובה לכל שאלה". אמה היא הקול הבוקע ממכשיר הניווט הלוויני שלו. במכונית. (והיא אגב, קרויה על שם אמה תמפסון, כמו שמקסוול סים עצמו קרוי על שם ג'ון סים – וכן, קו ממשיך לשמש אנצקלופדיה בזמן אמת של התרבות הפופולארית האנגלית).

מלבד אמה, יש למקסוול סים 74 חברים בפייסבוק, שאת רובם הוא, כמובן, לא מכיר. עבורם הוא כותב שורות סטטוס מצחיקות, אירוניות, מתוחכמות, והוא מעדכן אחת לכמה שעות, כדי להראות לכולם איזה חיים מלאים ודינאמיים הוא מנהל. האמת היא, שהוא כלוא במכונית, בתוך בועה קטנה ובודדה המתנהלת בכבישים, בדרכו למכור מברשות שיניים אורגניות, לן לבדן במוטלים שבצדי הדרך ואוכל לבדו במסעדות מזון מהיר בתחנות דלק. והוא יודע, כמובן, להשתמש בטכנולוגיה, זו שעל פי ג'ונתן קו, מחבר "הפרטיות האיומה של מקסוול סים" (כתר, מטר, מאנגלית: ברוריה בן ברוך) משתכללת כל העת ומבטיחה שנוכל לנהל את כל קשרינו האנושיים לא ממגע חם, ללא שיחה פנים אל פנים, בניכור הולך וגובר.

לג'ונתן קו, אחד הסופרים הפופולאריים בבריטניה, יש נטייה להשתמש בדרמות הקטנות והלכאורה אישות שהוא מייצר ברומנים שלו כדי לנסות למצות מתוך אירועים ומצבים את רוח התקופה. אחת ההצלחות המפוארות שלו הייתה ב"מועדון האידיוטים" המתאר חבורה של צעירים על רקע ההתרחשויות האלימות הנובעות מהסכסוך בצפון אירלנד, ספר שעובד לטלוויזיה על ידי הבי בי סי, תורגם לעברית וגם שבר שיא חשוב במיוחד: המשפט הארוך ביותר שנכתב ברומן באנגלית, משפט בן 13,995 מילים. ב"בית השינה" הנהדר שלו הוא כותב על סטודנטים בשנת השמונים, ואנגליה הרעועה של הת'אצ'ריזם היא התפאורה.

קו הוא גם מוזיקאי וגם אתאיסט, וניתן למצוא עקבות ברורים של זה וגם זה בכתיבתו. ב"פרטיות האיומה של מקסוול סים" הוא מציע מבט-על על מאפייני העולם המוטרף טכנולוגית שבו אנחנו חיים, ואם להאמין לו, המאפיין הבולט ביותר של חיינו כיום הוא הבדידות. הבדידות הזו צובעת את חייו של הגיבור שלו, מקסוול סים ושל הדמויות האחרות שקולן נשמע לסירוגין בספר. סים, המתקרב לגיל 50, נעזב על ידו אשתו קרולין ולוסי, בתו, מתקשה כל כך לקרוא מחוות אנושיות שכל שיחה פשוטה, שלא לדבר על ארוחת ערב עם אנשים אחרים, מצריכה ממנו מאמץ אדיר. הוא כמהה למערכת יחסים ובו זמנית בורח ממנה, הוא משעמם עד מוות אבל גם מעורר אמפטיה כי הוא דומה לכולנו, וכי מצבו העגום הוא ביטוי לסימפטום חברתי נפוץ. הוא לובש את הג'ינס הנכון ואת החולצות הנכונות, אבל הוא מנהל את רוב התקשורת שלו בתיווכן של מכונות ומשום שהוא מדווח בשידור חי להמון אנשים, הוא משוכנע שכל מה שהוא עושה נורא חשוב. הטכנולוגיה, שסים משוכנע שתקל על בדידותו, למעשה מעצימה אותה עד למקום שבו הוא מתחיל לדמיין את עצמו כגלגול מחודש של דונלנד קרוהרסט, שייט שבשנות השישים ניסה להקיף את העולם לבדו בסירה ועקבותיו נעלמו. קרוהרסט, שיצא לדרך בתקופה שבה הניווט בים נעשה בסיוע כוכבים ואיש לא ידע בדיוק איפה הוא נמצא, ניסה לזייף את המסע שלו, וכנראה קפץ מהסירה כשהבין שתרמיתו נחשפה. סים, לעומתו, חי בתקופה שבה לוויינים מתעדת כל תזוזה שלך, ושוקל לקפוץ בעצמו דווקא בגלל שברגעים שבהם כל כך הרבה אנשים מתצפתים עליו הוא חש את הבור הפעור שלתוכו הוא נופל לבדו. למרות הנימה הטראגית, "הפרטיות האיומה של מקסוול סים" הוא ספר מצחיק, שיש בו גם דרמה משפחתית מעניינת וסוף מפתיע (ומה לעשות, מלאכותי להחריד), ומאחר שקו מרשה לעצמו פירואטים פוסט מודרניסטיים, הוא עצמו עורך בספר הופעת אורח קצרה ומשוחח עם קוראיו.

 קו הוא כותב שנון, ומאחר שהוא בסך הכול בן 50, הוא לא באמת רואה בעולם הווירטואלי ובחיים הדיגיטליים אסון נורא. הוא בסך הכול מנסה לתאר את אורח החיים החדש שלנו, שלתוכו גלשנו כמעט מבלי לשים לב בזמן שהיינו עסוקים במהפכות שחשבנו, בטעות, שהן גדולות יותר, כמו המהפכה הפמיניסטית או השחרור המיני.

 אני מסכימה עם הקביעה שלך שהטכנולוגיה נותנת לנו כלים שמאפשרים לנו לא לדבר אחד עם השני, אבל מה עם סקס? אומרים שהרשת נולדה בשביל פורנו, שהמון אנשים משתמשים בה כדי למצוא סקס…

 "ברור שאנשים משתמשים ברשת בשביל סקס, אבל בעיני זה אחד הדברים הכי פחות מרנינים שאפשר לעשות שם. אם נתחיל לחשוב על הדרכים שבהן הפורנוגרפיה ברשת משפיעה (ומרעילה) את המודעות המינית של דור שלם, נוכל לכתוב רומן שלם וחשוב אחר".

יכול להיות שאנשים כמו מקסוול מתקשים להסתגל לעולם הממוחשב החדש בגלל שהוא (ואנחנו?) היגרנו לתוכו ולא נולדנו בו?

"נכון. הדור של הבת שלי משתמש באינטרנט באותה טבעיות שבה הוא נושם, בעוד שאנשים כמו מקסוול (ואני, כי אל תשכחי שאני בדיוק בן גילו), לא משנה כמה אנחנו משתמשים ברשת, עדיין יש לנו הרגשה שמדובר במשהו שהגיע מספר מדע בדיוני. אבל הטכנולוגיה היא לא באמת הבעיה המרכזית כאן. אנשים כמו מקסוול נעדרים מודעות עצמית, ולכן הם לא מצליחים לנהל מערכות יחסים לאורך זמן. הטכנולוגיות החדשות רק מעצימות את תחושת הבדידות במקרים כאלה, הן לא יוצרות אותה".

אנחנו נמצאים היום בקשר קבוע עם הרבה יותר אנשים מכפי שהיינו בעידן שלפני פייסבוק. אייך זה שאנחנו בכל זאת מרגישים כל כך לבד?

"בדידות ודיכאון הם חלקים קבועים מהמצב האנושי. הטכנולוגיה לא מסוגלת לרפא אותם. היא אולי מציעה לנו דרכים חדשות לטיפול בתסמינים, אבל היא לא יכולה לעזור לנו בכל מה שקשור לסיבות העמוקות שבגללן אנחנו מרגישים כך. זה משהו מהותי מאוד בטבע האנושי".

אתה עצמך משתמש לעתים קרובות בכל האפשרויות הטכנולוגיות האלה?  באיזה תדירות אתה בודק האם מישהו השאיר לך הודעה בטלפון הנייד – הפייסבוק – במייל?

"אני בודק את המייל שלי לעתים קרובות מדי. הטכנולוגיות האלה ממכרות. אנחנו חייבים ללמוד מחדש ליהנות מהשקט והבידוד, אנחנו צריכים ללמוד איך להתרחק ממגע אנושי רציף. זה חשוב מאוד להיות לפעמים גם בודדים וגם משועממים. נדמה לנו שמצאנו תרופת פלא, שמאפשרת לנו לעולם לא לחוות את התחושות האלה, שמהן אנחנו מנסים לברוח. אנחנו שוכחים שלפעמים אין תחושה בודדה יותר מלגלוש ברשת, כשבמקום זה יכולת לבלות עם החברים שלך או עם בני משפחה בעולם האמתי…

" כשאנשים מתלוננים שמיילים וסמסים וצ'טים הם סוג של תקשורת מנוכרת, שלא מאפשרת לנו ליצור מגע אנושי אמתי – זה נשמע בדיוק כמו התלונות שבטח נשמעו לפני מאתיים שנה, כשהתקינו לראשונה ברזי מים בבתים, ואנשים קיטרו על זה שעכשיו, כשהם כבר לא יצטרכו ללכת לבאר להביא משם מים, הם יפסידו את המגע האנושי האמתי והחשוב כל כך… מה דעתך?

"אני מסכים אתך. היחס לטכנולוגיות החדשות שלנו מלווה גם בסוג של דעות קדומות חשדניות מאוד. יש הרבה דברים שאני אוהב בעידן המחשב – בעיקר את כמויות המידע העצומות שעומדות לרשותי בכל שנייה, את היכולת לשלוח תמונות וקטעי מוזיקה בתוך שניות לקצה השני של העולם. אבל כמו כל סוג אחר של טכנולוגיה, גם באלה אנחנו יכולים להשתמש כדי להעשיר את חיינו או כדי לפגום בהם. הרומן הוא לא בעד ולא נגד השימוש בטכנולוגיה כדי לתקשר. ניסיתי בעיקר להעלות שאלות משעשעות ומעניינות על הדרכים שבהם אנחנו משתמשים בהן, ועל האופנים שבהם ננהל את מערכות היחסים הקרובות וחשובות ביותר שלנו בעתיד".