ארכיון תג: טלוויזיה

מתאהבים בה במבט שני – אבל עמוק, עמוק

alma

 

 

 

סצנת המקלחת הייתה לה קשה במיוחד. כמה לא מפתיע. אלמה דישי, שחקנית בראשית הדרך, וכבר בתפקיד נשי לצדו של יהודה לוי, עומדת במקלחת, בעירום, לצדו של הכוכב. "הוא היה נהדר", היא אומרת. "הוא עשה כל מה שהוא רק יכול היה כדי שאני ארגיש נוח. הזהרתי אותו שיסתכל לי בעיניים, ושלא יעז להוריד את המבט לשום חלק אחר של הגוף שלי".

ליהודה לוי אסור היה לראות את מה שחצי מדינת ישראל תכף תראה בטלוויזיה?

"את הצופים האחרים אני לא רואה ולא שומעת. הוא עמד ביחד אתי, מתחת למים, אם הוא לא היה כל כך נחוש לעזור לי לא הרגיש נבוכה, אין לי מושג איך הייתי עוברת את זה".

דישי, בת 27, מגלמת בסדרה "איש חשוב מאוד" (הוט בידור ישראלי) את רונה, סטודנטית שמתפרנסת ממלצרות ורחוקה שנות אור מעולם הסלבס ההזוי שבתוכו חי יהודה לוי. לוי, שמגלם גרסה אגוצנטרית (שלא לומר נרקיסיסטית) לא מודעת ומוקצנת מאוד של עצמו, נכנס במפתיע אל חייה, בעדינות של מערבל בטן הנחבט בקיר. היחסים ביניהם מלווים בהרבה סקס ובכל העליות והירידות המתבקשות מדרמה טלוויזיונית. דישי מלוהקת בתפקיד הבחורה שלוי נמשך אליה במפתיע ובניגוד לכל הכללים: היא לא הדוגמנית הזוהרת, לא היפהפייה שצלמים רודפים אחריה ברחוב, והיא אישה חזקה, עצמאית, דעתנית, אחת שבמציאות הייתה אולי מבריחה כוכבים שרוצים מישהי שתלקק להם את האגו, אבל תענוג לראות אותה על המסך.

המפגש שלנו הוא הריאיון הראשון של דישי לתקשורת, והיא זו שמבקשת לציין את זה בהתרגשות. באותה הזדמנות כדאי לציין שהיא קורנת וכובשת ובכלל, עושה רושם של מישהי שכל אחת הייתה שמחה שתהיה בארסנל החברות שלה.

אלמה ("נשמה" בספרדית) היא בתם היחידה של איש הקולנוע שאול דישי ואילנה עופרי, עורכת דין ואשת עסקים היא נולדה בתל אביב, בשיכון בבלי, ומגיל חמש גדלה בסביון. "תמיד הייתי קצת אחרת", היא אומרת. "למדתי בבית הספר לאומנויות ואחר כך בתלמה ילין, הגעתי הביתה מאוחר, אף פעם לא הייתי ממש מחוברת לשכונה. עשיתי תפקידים ראשיים, הייתי מוערכת, אהבתי את הבמה.  אני מתארת לעצמי שזה קשור למה שאבא שלי עושה, למרות שכל השנים היה הבדל ברור: הוא בעולם המצולם ואני על הבמה. הוא לא כל כך אוהב תיאטרון ואני רק עכשיו, בצילומים, הבנתי משהו מהעולם שלו, מהאינטימיות הזו שנוצרת על הסט, שהיא בעצם נורא פרוצה, אבל כשחווים אותה היא מאוד אינטנסיבית".

 

לא היית ילדה שמסתובבת על הסט ומקבלת תפקידים קטנים בסרטים של אבא

"יש לי תכונה כזו, שרק כשאני בשלה למשהו הוא קורה לי. באהבה, בחיים בכלל וגם בקריירה. לא הייתי ילדת פלא שרשומה אצל סוכנים מגיל אפס. בדיוק להפך. מדי פעם הלכתי עם חבר או חברה לאודישן ולא התקבלתי. וגם בצבא, לא התקבלתי להקה צבאית והחלטתי ללכת לכיוון אחר. הלכתי לחינוך, הייתי מפקדת של נערי מקא"ם בחוות השומר. ילדה בת 18 עומדת מול חבורת גברים עם מטען חיים כבד – הם פשוט קרעו אותי, השאירו אותי המומה ובוכה. אבל למדתי מהם המון, והיום אין סיטואציה אנושית שאני לא יודעת לפענח".

מפתיע ששום להקה לא קפצה עליך בזרועות פתוחות

"יש בי משהו שגורם לאנשים להתאהב בי רק ממבט שני. אני יודעת שרבים מאוהביי לא יסכימו לאמירה הזו, אבל זה ככה. יש משהו שנופל יותר טוב רגע אחרי, אבל מאוד עמוק. זה בדיוק התפקיד שאני עושה בסדרה. מישהי שלוקח זמן עד שהיא נכנסת לך מתחת לעור אבל אחר כך זה עמוק וחזק. החלטתי לעשות את השירות הצבאי ולראות מה ינצח אחרי הצבא – איזה סוג של חיים יהיו בעיני בעלי משמעות. אני כל הזמן בחיפוש אחרי ערך מוסף שאני יכולה להביא בתפקידים שאני עושה. זה לא בא לבד במקצוע הזה. אחרי ההקרנה לעיתונאים באה שלי מישהי ואמרה לי שזה היה לה נורא משמעותי לראות את הדמות הזו, מבחינה פמיניסטית, אז ידעתי שזה מה שאני מחפשת, מעבר למחמאה, מעבר להילולה שעושים סביבי בתור פנים חדשות, משהו שעשיתי נגע במישהו. מפחיד אותי שזה יהיה רק האגו".

להפתעתה התקשתה להתקבל לבתי ספר למשחק, ובסופו של דבר הצליחה להתקבל וללמוד בסמינר הקיבוצים. "גם שם לקח זמן עד שהבינו את הגובה שלי והגודל שלי והיופי, וגם לי לקח זמן להבין איפה החוזקה שלי. תוך כדי הלימודים הבנתי שאני לא אקבל תפקידים עד שאני לא אראה את עצמי כשחקנית ואגיד לעצמי שאני מתאימה לתפקידים כאלה, עד שלא אצליח לדמיין את ה"כן" הזה שיגידו לי אחרי האודישן".

העובדה שאת גבוה, כהה, לא כחושה כמו גבעול, יש לה משמעות גדולה בתחום?

"לא תמיד ברור מה הביצה ומה התרנגולת, אם זה באמת משמעותי או שזה משמעותי בעיני. בסופו של דבר חשוב הביטחון העצמי שאני מביאה אתי לתפקיד. כששירלי מושייף (יוצרת "איש חשוב מאוד") פגשה אותי בפעם הראשונה היא שאלה אותי אם התפקיד של רונה בכלל מדבר אלי, כי בעיניה אני מאוד יפה. לי היה ברור שזה מאוד מדבר אלי. שירלי תפסה אותי בנקודה שהיא אמנם הרבה אחרי סיום גיל ההתבגרות, אבל היא בדיוק הנקודה שבה אמרתי לעצמי שזאת אני, זה מה שיש, ואו שאני אתאהב בזה ואלך עם זה עד הסוף, או שאני אאבק".

איך מגיעים לרגע של השלמה? הרבה נשים משלימות עם המראה שלהן רק בגיל הרבה יותר מבוגר, אם בכלל

"זה פשוט קרה. לקח לי זמן לגלות שאני יפה. הגובה היה תמיד בעייתי. רק נשים היו מחמיאות לי. בתור נערה מתבגרת הייתי הולכת למסיבה ומקווה שיקרה משהו, ופתאום בחורה אחרת הייתה אומרת לי 'את ממש מיוחדת'. זה לא ממש מה שאת רוצה לשמוע בגיל הזה. תוך כדי הצילומים, ראיתי את עצמי במוניטור, והבנתי שאני מסתובבת עם דימוי אחר לגמרי של עצמי. פתאום אמרתי וואו, יש לי חזה, יש לי גודל. יש לי גבות. ראיתי אישה אחרת, יותר נשית, יותר רכה ממה שדמיינתי. זה הפתיע אותי, אבל החלטתי לקחת את זה".

מיד אחרי הלימודים דישי השתתפה בהצגה "הרדופים" של מאור זגורי, שעלתה בתיאטרון "תמונע" ("הוא שלף אותי מבית הספר, זה היה מצוין") ב"רגעים", של מיכל בת אדם וב"השולחן" של נולה צ'לטון בפסטיבל עכו.  בימים אלה היא משתתפת בסדרת אינטרנט מוצלחת "בקרוב אצלך", על חמש חברות בנות שלושים ומשהו, המציגה כל אחת מהן ברגע משברי-קריטי בחייה. בין לבין היא עבדה כמלצרית בקפה "נוח" התל אביבי. עכשיו כבר לא. "נפגשתי עם רינה ירושלמי שביימה אותי בסמינר", היא מספרת, "ושאלתי אותה ממה מתחילים, כן תיאטרון, לא תיאטרון, איך יודעים. היא אמרה לי: זה ייבחר בך. וככה קרה. לא חשבתי בכלל על טלוויזיה. תמיד אמרו לי שאישה עם נוכחות וגובה ותווי פנים כמו שלי זה בול לתיאטרון, ושטלוויזיה זה לאנשים קטנים. ופתאום זה בא. יחד עם חשיפה גדולה והערות שלא תמיד נעים לשמוע…"

היא מתכוונת בעיקר לטוקבקים מרושעים "קראתי בטעות, אסור, אסור, אסור לקרוא דברים כאלה", היא צוחקת. באחת התגובות מישהו שאל למה לקחו לתפקיד הראשי ספרנית טיפוסית מגבעתיים, כל כך לא מלבבת לעין ולנפש. "מצד אחד האגו נפגע", היא מודה. "מצד שני, מישהו ראה אותי וקיבל בשיא הרצינות את הדמות שאני מגלמת, את הסיפור. יש לי בסדרה סצנה עם ליאת אשורי, שאומרת לי שם 'את יודעת שאת יציאה', כלומר מה קרה ליהודה לוי שהוא מסתכל על אחת כמוך. ואז אני שואלת את עצמי, יהודה משחק את עצמו, ליאת משחקת את עצמה, אז מה אני בכל הדבר הזה? יש ברונה המון דברים שונים מאוד ממני, ובכל זאת – הסדרה הזו כל הזמן משחקת בין מציאות לבדיון וזה לא תמיד קל".

איזה מערכת יחסים נוצרה בינך לבין יהודה לוי?

"התיידדנו לאט לאט. אני חושבת שלו היה יותר קשה להתקרב אלי ולבטוח בי ולהיחשף. אני נורא התרגשתי לעמוד מולו, גם כשחקן, גם כגבר, גם כסלב. הייתי צריכה להתגבר על ההתרגשות הזאת, ולהגיד לעצמי שיהיה בסדר, שאני אעבוד קשה, שאני אלמד מה קורה לדמות הזו, של בחורה שפתאום איזה סלב נכנס לה לחיים והוציא אותה מאיזון וזה הכי לא היא, שאני אתמקד בסיפור האנושי הזה ואני אפסיק להתרגש מזה שאני משחקת עם יהודה לוי. האמת היא שכבר באודישן הראשון הוא חיבק אותי, עם העיניים הכחולות האלה שלו, כמו ילד בן 16 שקופץ בחדר. הרגשתי את הכימיה בינינו מהרגע הראשון".

היום את כבר לא מתרגשת כשאת פוגשת את יהודה…

"ועוד איך מתרגשת. בגלל זה אני כל כך מתאימה לתפקיד. אבל זה משתפר. עכשיו בדיוק ישבנו יחד ושאלתי אותו איך הוא מעביר את הימים האלה, התברר שהוא מתרגש בטירוף, אז מה אני מתפלאת שאני מתרגשת מזה. "

אתם חברים קרובים?

"עוד לא, אבל זה יקרה. בחיים לא שאלתי אותו על הפרידה מנינט, למשל. הייתה לי אינטואיציה פנימית שאמרה שזה הדבר הכי מדהים שאני יכולה להביא לקשר בינינו. הגענו לשיא של אינטימיות במשחק, נתנו אחד לשני שקט, והקשר בינינו רק מתחיל להתפתח עכשיו, שנה עכשיו. המבוכה בינינו נעלמה כבר מזמן. תארי לך. את מחכה לסצנת סקס, ערומה, מתחת לשמיכה, שוכבים אחד על השני. וזה כשלא ישבנו על בירות, לא ידענו שום דבר אחד על השני. ניקזנו הכול לתוך המשחק. ורואים שבלי לתאם עמדות, נחשפנו נורא במשחק. אני אוהבת את זה בשחקן שהוא. יהודה מביא כל כך הרבה עושר לתוך כל סצנה, שיש לי המון אפשרויות להגיב".

איך התגברת על המבוכה?

"אני אגיד לך מילה אחת: קאווה. וכמובן המקצועיות של יהודה. באתי אליו לפני סצנת הסקס הראשונה שלנו, ואמרתי לו, מה עושים עכשיו? והוא, בלי שום ציניות, פשוט הדריך אותי – תזיזי יד לשם, ורגל לשם, הכי טכני. אני בחיים לא אשכח את זה. היו רגעים מביכים, דווקא כשחשבתי שאני הכי טבעית ומשוחררת, למשל כשתוך כדי סצנת הסקס על הרצפה הרטובה, כשאני שוכבת שם עם משולש קטן שמסתיר לי את שערות הערווה וצריכה לחכות שהוא יגמור לרקוד ויוריד את המכנסיים, פתאום נתקע לי הראש במצלמה. הרגשתי מגושמת ועל המצח היה לי כדור אדום גדול".

רונה היא דמות מאוד קולית. היא מתנהגת כמו שהרבה נשים היו רוצות להיות מסוגלות להתנהג במערכת יחסים

"היא יותר קולית ממני. כשהוא הולך ממנה אחרי הלילה הראשון והיא פשוט אומרת לו "ביי, לילה טוב"… שירלי עבדה אתי על הרפליקה הזו כל כך המון, רק כדי שזה לא יצא נקמני, פאסיב- אגרסיב, מריר. בהמון מקומות שהם רונה לא עושה דרמה אני הייתי עושה דרמה או לפחות מראה שנפגעתי. למדתי מרונה. יש לה את עצמה, את המקום שלה, עלי, על אלמה, רואים הכול על הפרצוף ועליה לא".

העובדה שהייתה על הסט גם במאית אישה עזרה לך?

"מאוד. היא הייתה שם בשבילי כל הזמן. הייתה סצנה אחת שבה לא אמורים היו לראות את החזה שלי, ושירלי פתאום שאלה אותי מה דעתי שכן יראו, כי זה מספר את הסיפור יותר טוב." זאת הייתה סצנת המקלחת המפורסמת, מתחילת הכתבה. "הייתי צריכה אותו בטירוף, את התמיכה שלו", היא אומרת. "לא שיחקתי. פשוט התקלחתי. הייתי חשופה לגמרי. התאים לי. זאת הייתה סצנה מעולה ולטעמי הטובה ביותר בסדרה".

דישי מתגוררת בימים אלה בסביון, אצל ההורים. היה לה חבר ראשון בגיל 21 ובסך הכול שלוש אהבות גדולות. מבן הזוג האחרון נפרדה לפני חודשיים, והיא מחפשת דירה, שבה תתגורר לראשונה לבדה. "לקח לי זמן להבין איזה גבר אני רוצה. בהתחלה נמשכתי לגברים יותר קשים וסגורים, מתוך מקום טיפולי כזה שהרבה נשים מכירות. במשך השנים הבחירות שלי הלכו והשתפרו." החבר האחרון, היא אומרת, "פרגן לי במהלך העבודה בצורה ממש על אנושית". אחרי הצילומים הוא נסע לפריז ללמוד משחק, היא הצטרפה, "להתאושש ולעכל מה קרה כאן". חצי שנה נחה, טיילה, שבה בבתי קפה, פגשה אנשים מהעולם ולמדה צרפתית. ובכל זאת הם נפרדו. "זה מורכב", היא אומרת במבוכה.

היית יוצאת עם סלב, כמו רונה?

"זה מביך אותי ונראה לי מאוד קשה לנהל זוגיות לאור הזרקורים, מאוד מבלבל, קשה לדעת מה מרגש יותר, הזוגיות או הדיבורים עליה וההופעות הפומביות. אני בנאדם של חברים מכיתה א'. אחרי הפרימיירה ישבתי עם חברות, פתחנו שמפניה, הן לימדו אותי איך להצטלם לעיתונות, באיזה פוזות. זאת תחושה מדהימה – שהצלחתי להגיע לאן שרציתי, ועדיין יש לי את החברות האלה שלי".

בעתיד, דישי רוצה גם לכתוב. היא נרשמה לבית הספר לתסריטאות "סם שפיגל", אבל החליטה שזה מוקדם מדי, ושהיא רוצה "קודם לתת לאדוות לעשות את שלהם" . "יש לי מתנה", היא אומרת. "להצליח להביא דברים אינטימיים בפומבי, לספר סיפור, להכניס חמש מאות איש לאולם ולרגש אותם או לספר להם דברים שאנשים לא מדברים עליהם. המפגש עם שירלי גרם לי להבין איזה כוח ואחריות יש בכתיבה. כשאת בוראת מציאות מחדש, את בוחרת איזה מודל נשי ללהק, איזה ערכים את מעבירה, מה יגע באנשים. זה אדיר".

 

הלא-גיבור-על הכי מצליח בטלוויזיה (ראיון עם יו לורי על "האוס" ועוד קצת)

הפרסומת ל"לוריאל" היא כנראה החותמת הרשמית. יו לורי (שעל פי עדותה של אמה תומפסון אהב תמיד להעמיד פנים שהוא אחד הגברים הקשוחים, המסוקסים והמסתוריים שגברים אחרים היו מתים להיות) הגיע למעמד של סופרסטאר. האיש משחק (בהצלחה היסטרית את "ד"ר האוס") ומנגן (ולפני מספר חודשים השיק דיסק ג'אז-בלוז ראשון), חלקים נרחבים מאחוזות ההומור הבריטי רשומים על שמו (ביחד עם שותפו הנצחי סטיבן פריי), מלכת בריטניה העניקה לו תואר כבוד (OBE) ורשימת הפרסים שקיבל ארוכה מכדי לצטט בכתבה. ועכשיו הוא מפרסם מוצרי טיפוח, אקט שרק מאצ'ו אולטימטיבי, כזה שגם קלינט איסטווד ממצמץ לעומתו בקנאה, יכול לעשות.

אה, וגם – הספר הראשון שלו "מכירת חיסול" תורגם זה עתה לעברית. לורי כתב אותו לפני למעלה מ – 16 שנה, וכבר הספיק לפרסם אחריו את "חייל של נייר", שכמו "מכירת חיסול" גם הוא ספר מתח – ריגול הומוריסטי. וזה לא שלורי מתכנן קריירה של סופר דווקא. צבר הכישרונות שלו פשוט לא מניח לו לשקוט. כשהוא לא מצלם (בקליפורניה) הוא מלחין או מקליט או מופיע (עם להקה שלמה של מוזיקאים שהם גם כוכבי טלוויזיה בארה"ב) וגם כותב. הגיבור שלו ב"מכירת חיסול" (עם עובד, תרגום: יעל אכמון) תומאס לאנג, חייל בדימוס המסתבך בפרשיית סחר בנשק חובקת עולם, הוא בדיוק האולטרא גיבור, האופנוען הגברי להחריד, שמתאים ללורי להמציא. אחד שמחסל את הרעים ומשאיר אחריו שובל ברור של בדיחות סרקסטיות. לורי, שסיפר בראיונות על מאבק מתמשך בדיכאון, משתמש כל חייו באותו נשק עצמו. האיש שהגיע למשחק כמעט במקרה, אחרי שהקריירה שלו כחותר ספורטיבי עם חלומות אולימפיים נקטעה באיבה (בגלל מחלת הנשיקה) הוא הצטרף לקבוצת הדרמה של הסטודנטים בקיימברידג', שם כיכבו שמות מהוללים כמו תומפסון ופריי – והשאר היסטוריה.

לורי, בן 53, יליד אוקספורד, הוא צעיר האחים במשפחה שכללה שני בנים ושתי בנות. אביו, אגב, היה רופא וגם חותר שאפילו זכה במדליית זהב באולימפיאדת לונדון 1948. הוא זכה להשכלה משובחת (פנימיית איטון, תואר בארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה בקיימברידג') וניצל כל מילימטר של היכרות קרובה עם האצולה הבריטית כשגילם דמויות נפלאות כמו ברטי ווסטר בסדרת המופת "ג'יבס וְוּסטר" או הנסיך ג'ורג' השלישי בסדרת-העוד-יותר-מופת "עלילות הפתן השחור ובסרטים כמו "החברים של פיטר" או "על תבונה ורגישות". הבי בי סי הימר עליו ועל פריי כשהיו צעירים אנונימיים ונתן להם תוכנית משלהם ("קטעים של פריי ולורי") שהפכה ללהיט, למרות שצמד כוכביה התגלו כחיות במה חסרות נימוס, כבוד לרשויות או מעצורים ובעיקר כמצחיקים להחריד. הוא נשוי ואב לצ'ארלי, ביל ורבקה ומאז 2004, אז החלה משודרת הסדרה "האוס" הוא לא יכול לעבור ברחוב כמעט בשום מדינה בעולם המערבי, כולל יפן, מבלי שגדודי מעריצים ישעטו אחריו בצרחות חדווה.

"האוס", הסדרה שהפכה אותו לגיבור על (ואם להאמין לטי וי גייד האמריקאי גם לכוכב היקר ביותר כרגע, המקבל כמעט חצי מיליון דולר לפרק), תובעת מלורי כמעט את שעותיו. לצורך הצילומים הוא מבלה לפחות 9 חודשים בשנה בארה"ב ומחזיק גם שם אופנוע כבד (בריטי), כמו בבית. העונה הנוכחית (השמינית) שלה, היא כנראה האחרונה, ויש ללורי לא מעט תכניות לאח"כ. "אני מקווה לחזור לכתוב אחרי האוס", הוא אומר השבוע בראיון. "הכתיבה היא עיסוק שמתאפשר בשעות יותר תרבותיות מצילומי טלוויזיה ולא צריך להקפיד על לבוש או הגיינה אישית. כשכתבתי את "מכירת חיסול" חשבתי על חמישה או שישה ספרי המשך. יהיה לי הרבה מה לעשות, בכל בוקר, החל מעשר, בפיג'מה".

ומה לגבי מוזיקה? לא מזמן הוצאת דיסק ראשון – איך אתה בכלל מחליט באיזה מכישרונותיך המרובים להשקיע?

"בדרך כלל אני פשוט עובד על מה שמונח לפניי. אם יש בחדר פסנתר, אני מנגן או מנסה לנגן. אם יש מכונת כתיבה, אני אכתוב, או אנסה לכתוב. אם יש בחדר טרמפולינה… נו, טוב, את מבינה, נכון? אני לא ממש מתכנן דברים, אם בכלל. יש לי סוכנים ומנהלים שמדברים על פרויקטים שיתרחשו בעוד חודשים או שנים – אבל אני מתקשה מאוד להאמין שיש דבר כזה, עתיד. ההווה מספיק מסובך לי".

 לורי (בבור) עם פריי (הקסום) בימיהם הראשונים בטלוויזיה

לא מזמן צילמת תוכנית חגיגית עם סטיבן פריי, במלאת 20 שנה לשיתוף הפעולה שלכם. איך נשארתם חברים כל כך קרובים כל השנים? שניכם בעסקי טלוויזיה וקולנוע, בתחומים שיש בהם כל כך הרבה אגו וקנאה ויריבות…

"עבדנו יחד כי הצלחנו להצחיק זה את זה. זה כל העניין. אני לא חושב שהייתה בינינו אי פעם תחרות, מלבד אולי כששיחקנו שחמט או דמקה. האמת היא שכשהיינו משחקים, זה היה מכניס את שנינו לכזה מתח, שהיינו חייבים להפסיק עם זה לתקופה. סטיבן עדיין חייב לי 4 מיליון ליש"ט, אלה חובות הדמקה שלו מחופשה שבילינו יחד בכרתים לפני עשרים שנה. הוא אומר שהצ'ק בדואר".

האם אני צודקת כשאני רואה בכם צמד ששינה לגמרי את ההומור בטלוויזיה הבריטית?

"זה מאוד מחמיא לי, אבל אני לא בטוח שזה נכון. ניסינו לכבוש לעצמנו מקום בהיסטוריה הארוכה, העשירה והמוצלחת של מערכוני הטלוויזיה הבריטיים – מסורת ששנינו תמיד אהבנו ועדיין אוהבים. גדלנו על הגונס (פיטר סלרס וספייק מיליגן), על פיטר קוק ודדלי מור, על מונטי פייטון ועל הגודיז. אלה קומיקאים שמטילים צל ענק, כולם. "

תיארת לך שאי פעם תככב בסדרה בינלאומית כל כך מצליחה כמו "האוס"? הדמות המאצ'ואיסטית של גרגורי האוס שונה מאוד מהטיפוסים האנגלים-טמבלים-מגוחכים שעשית עד אז…

"ההצלחה של האוס הפתיעה אותי, אבל לא איכות הסדרה. מרגע שהתחלתי לקרוא את התסריט הראשון, מהעמודים הראשונים אפילו, ידעתי שזאת תהיה סדרה טובה. לא חשבתי על הפן הזה, של סופר-גיבור, למרות שידעתי תמיד שהאמריקאים (במקרה הזה – הקנדים) אוהבים לכתוב על אנשים שהם מעריצים, דמויות שהם היו רוצים להיות. כותבים בריטים כותבים לעתים קרובות מתוך נקמה, בניסיון למצוא פיצוי על עגמת נפש וסבל שהם עברו בבית או בבית הספר. זה לא רע, אבל ככה לא נולדים גיבורי על. הגיבורים הגדולים הבריטיים היחידים שאני יכול לחשוב עליהם הם שרלוק הולמס, ג'ימס בונד והארי פוטר. לאמריקאים יש אלפים כאלה".

אם כבר מדברים על אמריקאים – איך אתה מצליח להישמע כל כך אמריקאי בסדרה?

"אני עובד על זה. אני עושה הרבה מאוד חזרות. אף פעם לא ניסיתי לשכנע את המפיקים לשנות את המוצא של ד"ר האוס, אם כי לפני הפיילוט ניסינו את זה ומיד זנחנו את הרעיון. אני חושב שכולנו הבנו שהדמות גם ככה די קשה לעיכול לקהל האמריקאי, קשה להם לחבב אותו ולהבין אותו, ולא צריך שהוא יהיה גם זר דפוק בנוסף לכל".

יש לך תפקיד שאתה חולם לגלם ועוד לא יצא לך?

"אין תפקיד שעליו אני חולם. לא ממש. אני חושב שאני אדע שיש תפקיד כזה כשאתקל בו. "האוס" הוא התפקיד הכי חלומי שנתקלתי בו, החלום שכל שחקן יכול לקוות שיתגשם".

יש לך תכניות לחזור אי פעם לקומדיה?

"אני לא חושב על זה בתור חזרה. "האוס" היא תוכנית מצחיקה יותר מרוב התוכניות שמשודרות בימים אלה בטלוויזיה, ויש לי מזל גדול שיש לי הזדמנות לשחק תפקיד שמכיל כל כך הרבה רבדים וגוונים. יש בסדרה שנינות, סלפסטיק, טרגדיה, חרדות, הירואיות. הכול".

 

חברו הטוב של לורי, פריי, מגיע ארצה מדי פעם. גם הספרים שלו ("היפופוטם", "עושים היסטוריה") תורגמו לעברית, ויש לו משפחה בישראל. גם ללורי, מסתבר, או ליתר דיוק – לאשתו. למרות זאת לא יצא לו עדיין לבקר כאן, ו"מכירת חיסול" לא זוכה למסע יחצנות שיביא אותו לכאן בקרוב. "תוכניות לבקר בישראל? " הוא אומר. "לא כרגע, לצערי הרבה. אחרי ש"האוס" תרד, אני מתכנן לנסוע להרבה מקומות, לאורך ולרוחב כדור הארץ".

 ** ]ורסם במדור הספרים של לאישה

קווים לדמותה של קומונת הזקנות "סוף הדרך"

אין לי ילדים. דווקא נולדתי למשפחה שבמשך דורות נולדו בה ילדים, ככה שההחלטה הזו שלי לא להיות אימא לא עברה אלי בתורשה.

אני זוכרת את עצמי דורשת מאימא שלי לספר לי פרטי פרטים ומזדעזעת לשמוע לראשונה את המילה "חוקן". בשלב הזה – בגיל חמש או שש – הטרידו אותי העניינים הטכניים בלבד כמו כמה זה כואב, מה חותכים לך ואיך ולמה יש נשים שלא מניקות. בגיל קצת יותר מבוגר, חמש עשרה או שש עשרה, עדיין הייתי מוטרדת מעניינים פרוצדוראליים בלבד כמו כמה שנים כדאי שיעברו בין לידה אחת לשנייה והמחשבות האלה, אני זוכרת, היו מלוות תחושת צער עמומה שרק ממרחק של שנים הבנתי שהיא ביטאה סוג של אין אונים מול חיים שהייתי בטוחה שאין לי ברירה לחיות אבל לא ממש רציתי. האפשרות בכלל לא ללדת ילדים לא עלתה על הפרק.

זה לא שהבעתי רצון כזה ומישהו טרח לדכא אותו. להפך. אבא שלי, שנוטה לגלות חיבה רק כלפי משפחתו הקרובה ועוינות גדולה כלפי שאר האנושות, הסביר לי לא פעם שהעולם הזה הוא מקום מחורבן וצריך לחשוב עשרים פעם לפני שמביאים אליו עוד יצור אנושי תמים – אבל במקביל להרצאה הזו ממנו, כל המבוגרים שהכרתי ולא היו הורים נחשבו מוזרים ו/או אומללים. היו כמה זוגות כאלה בין החברים של הורי. אנשי מקצוע, אנשים שטיילו בעולם וניהלו חיי חברה מפותחים. הייתי אצלם בבית כמה פעמים ואני זוכרת שהתרשמתי לטובה מהספרייה שלהם, מתחומי העניין שלהם. הם לא באמת נראו לי אומללים ועם איש מהם לא ניהלתי שיחה אינטימית מעולם, אבל איך הסתכלנו עליהם, בתערובת של רחמים והתנשאות. כאילו ברור שאם לא הפכו להורים זה מפני שניסו ולא הצליחו, ויש להיזהר שלא להכאיב להם ולא להעלות את הנושא הזה לעולם.

גם בספרות הילדים המשפחות המאושרות היו כאלה שבהן היו לכולם ילדים: לדודים, לדודות, לשכנים, למכרים – ואם הייתה אישה חסרת ילדים בסיפור, היא בדרך כלל לוהקה לתפקיד המכשפה, זו שמפחידה ומאיימת על ילדים של אחרים – משום שהיא מרירה ומאוכזבת מהחיים – וזו שרק אם היא תחזור בתשובה, אלוהים או יצור כל יכול אחר יעניק לה ילד. המקום היחיד שבו נראו נשים שבשום אופן לא רצו תינוק ונדמה היה שהן נהנות מהחיים גם בלי לגדל, לטפל ולטפח מישהו אחר, היו הסרטים האירופאיים – בעיקר הצרפתים – שם התבנית המוכרת של משפחה רב דורית ממש דורשת דודה אחת, חתיכה, שיש לה מאהב או שניים ומכונית ספורט אדומה, ואין לה צרות. הדמות הזו, אני חייבת להודות, הקסימה אותי תמיד אבל גם הרתיעה, משום שהחיוניות שלה, שהיום אני יודעת לקרוא לה "מיניות", לא הייתה קלה לעיכול, לפחות לא עד שהגעתי לגיל שבו הבנתי שנשים שנהנות ממין אינן בגדר השפעה רעה אלא להפך, הן יכולות ללמד אותי כמה דברים נחמדים מאוד על החיים.

החלוקה הזו להורות = שמחה ואושר – מול – חיים ללא ילדים = חשיכה, בדידות ואימה נכחה שם תמיד, בין אם הוגדרה במילים או לא. היא עדיין נוכחת מאוד בחברה הישראלית. למעשה, לידת ילד היא גם היום הדרך המהירה והבטוחה לקבל אישור חברתי על שפיות ותפקוד תקין. במקומות רבים אחרים התקן הישראלי התגמש והתרופף. איש כבר לא מצפה מאתנו להתאהב רק בבני המין השני, מעטים בלבד מרימים גבה אם בני זוג מחליטים לחיות יחד כל חייהם בלי נישואים, וגם אם לא עשיתם צבא, ברוב הסיטואציות החברתיות תוכלו להודות בזה בלי שיסקלו אתכם. ילדים זה משהו אחר. זה עדיין סוג של ערך מקודש, שהפרתו דורשת הסברים וברוב המקרים התנצלות.

בסביבות גיל 30 עברתי להתגורר באנגליה למשך חמש שנים. הייתי נשואה אז, ולמודת קרבות. משפחתו של בעלי לא הפסיקה לרמוז ש"הגיע הזמן לילד" ובכל ארוחה משפחתית הושמעו סיפורים שכללו משפטים כמו "דודה אדלה אומרת שלכל דבר יש זמן ואסור לפספס" שמהם הייתי אמורה ללמוד שאם לא נעשה ילדים בקרוב, נתחרט על זה כל חיינו. מאחר שכל ניסיון להסביר שאני פשוט לא רוצה ילדים נתקל בתגובה מילולית כמעט אלימה ובהנחות גסות רוח בנוגע לשפיות שלי, לנשיות שלי ולמידת התאמתי לחיים בחברה אנושית, לא שיתפתי איש מהם במחשבות שלי על הנושא ושמחתי כשחלק מהדודים והדודות הסיקו שיש לי בוודאי בעיות פוריות ושרחמנות עלי, וכדאי להפסיק להציק לי. אנגליה. הזכרתי את השנים שם כי ההפתעה הגדולה שהן הביאו לחיי הייתה המפגש עם תרבות שבה השאלה אם בחרת להיות אימא או לא נחשבת שאלה אישית מאוד, ובכל מקרה, לא מאוד מעניינת. הבחירה בחיים עם או בלי ילדים נתפשת שם כבחירה בסגנון חיים, שלסביבה אין בה עניין עמוק יותר מבשאלה האם את צמחונית, האם את מתעמלת, האם את צופה באופרות סבון או האם את מגלחת את בית השחי.

כשאין לך ילד, יש לך זמן להתחבא בשיחים ולהציץ על שאר העולם

 לא מדויק. ענייני אופנה, ובעיקר משקל, גודל השדיים וסגנון הלבוש, הפכו גם באנגליה שהייתה פעם מעוז הטעם הרע, למרכזיים ונשים גועליות כמו טריני וסוזנה עושות שם כל הזמן מיליונים על חשבון אי הנוחות ואי הקבלה העצמית של נשים אחרות. אבל אף אחד לא שואל אותך אם יש לך ילדים, כמה, מתי תלדי עוד אחד, למה אין לך והאם את עוברת טיפולים. אף אחד לא מייעץ בנושא בהתנדבות – לא הקופאית במכולת ששמה לב שאת קונה בעיקר צ'יפס ובירה, לא האחות במרפאה שמספקת לך אמצעי מניעה בחינם ואפילו לא נהגי המוניות, שמנהלים שיחות ארוכות ונלהבות לא פחות מאלה שלנו, אבל מתמקדים במזג האוויר ובכדורגל. כשחזרנו ארצה, כבר הייתה לי שכבת מגן שאפשרה לי לשאול את עצמי בכנות אם אני רוצה ילדים או לא (לא!) ולנהוג על פי הבחירה האישית שלי, בלי להרגיש משונה, סוטה, פגומה, לא נשית, אגואיסטית, נכה רגשית, סוציומטית או חתרנית.

כל שמת התואר האלה, אגב, הוטחו בי לאחרונה כשרואיינתי לתוכנית טלוויזיה בערוץ 10 ונתבקשתי לספר על הבחירה בחיים בלי ילדים. בנוסף המראיין אמר שהוא משוכנע שהורי – שכל החיים עודדו אותי לעשות כל צעד שיעשה אותי מאושרת – ראים בי כישלון נורא, והמראיינת שלידו שאלה אותי "אם אין לך ילדים אז איזה תוכן יש לחיים שלך", שאלה שלמרות גילי המתקדם, אני מודה שהדהימה אותי. בקרב הוריי, אחיי והחברות שלי העובדה שאני לא אימא לא זיכתה אותי מעולם בתשומת לב מיוחדת. איש לא ניסה לשכנע אותי לבחור אחרת ואף אחד לא ניסה ללחוץ עלי לשנות את החלטתי. את הביקורות המחמירות ביותר קיבלתי תמיד בחוץ, ודווקא מנשים. נשים שקראו מאמרים שלי ומצאו אותם מאיימים, נשים שחשו צורך למשטר אותי, כמו שאנחנו לעתים כל כך קרובות ממשטרות נשים אחרות באמצעות ביקורת או זלזול במראה שלהן, בדעות שהן מביעות – בלי לחשוב שככה בדיוק אנחנו מתחזקות את התבניות שמגבילות את חופש הבחירה שלנו כבני אדם.

אני יודעת ממרואיינים רבים ששוחחתי אתם על הנושא לצורך כתבות שהכנתי, שיש לא מעט משפחות שמפעילות לחץ דורסני, איומים, הצקות ואפילו מנתקות את הקשר עם בנים ובנות שמצהירים שהם לא מעוניינים בילד, או בלשון אותה משפחה: לא מוכנים לספק נכדים. חלק מההורים שמתנהגים כך מתרצים את זה בדאגה. הם חוששים שהילדים שלהם לא יבנו משפחה ויבלו את חייהם בבדידות. למרות ההתנגדות הטבעית הראשונית שחשתי כלפי הורים כאלה, אני חייבת להודות שאני מבינה את מקור הדאגה שלהם. הם רוצים שהילדים שלהם יהיו כמו כולם, כי הם משוכנים שככה קל יותר. ההבנה שלחיות חיים "כמו של כולם" כשזה לגמרי לא מה שאת רוצה או מה שמתאים לך, זה בכלל בכלל לא קל דורשת הקשה לניואנסים, לקולות שהחברה משתדלת בכל כוחה להשתיק.

הבחירה שלי לא להיות אימא לא נובעת מרצון לחיות לבדי, בלי מגע אנושי או בלי משפחה. להפך. יש לי משפחה גדולה למדי, שכל הזמן מתרחבת וזה בטח תרם לכך שלא חשתי צורך דחוף בילדים משלי. ויש לי גם משפחה חלופית. גדוד של חברות קרובות, שנבחרו ועדיין נבחרות בתהליך ארוך ומיוזע של ניסוי ותעייה. כבר כמה שנים שאנחנו הוזות ביחד על קומונת הזקנות שבה נחיה כשנזדקן. לחלק מאתנו יש ילדים, אבל גם הם הרי יעזבו את הבית ביום מן הימים, ויש לנו גם בני זוג, אבל סטטיסטית אנחנו הרי חיות 4.7 שנים יותר.

ערב שקט טיפוסי בקומונת סוף הדרך

רעיון קומונת הזקנות – שתקרא – כך על פי חברתי ענת, חברה בכירה בקומונה העתידית "קומונת סוף הדרך") – נולד ממחשבה ששיתוף משאבים כלכלי. משום שהביטוח הלאומי לא מוכן לתת לי קצבת אם חד הורית חשוכת ילדים, קומונה כזו אמורה לאפשר לנו ליהנות מכל מיני לוקסוסים גם כשתגיע השעה לחיות על קצבת ביטוח לאומי: נהג צמוד, טיולים בחו"ל, משלוחי פיצות וכמויות של וודקה וסמים קלים. התוכניות שלנו לימי הקומונה כל כך מפורטות, שאפילו הכנו רשימה של טלפונים חיוניים ובהם זה של חברה המספקת חיתולים למבוגרים עד הבית ובחרנו דגם של חלוק פלנל, שעתיד להיות התלבושת האחידה בקומונה. אחרי הכל, אם נגיע לשם, זה יהיה אחרי שהוכחנו לעצמנו שאנחנו יכולות לבחור איזה מין חיים אנחנו רוצות לעצמנו, ושכדי להרגיש טוב אנחנו לא חייבות להתאים לפנטזיה של מישהו אחר.

* סקיצה להרצאה שנתתי במסגרת ערב "12 דקות"

גם אני רוצה לחיות בסרט

Never Say Gever

בחודשים האחרונים יצא לי לצפות בהנאה עצומה בכמה וכמה סדרות אקשן משובחות: "המגן" – העוסקת בבלשי משטרה המתייחסים לגבול החוקי בגמישות רבה; "הסמויה" – על יחידה מיוחדת, מאולתרת ויוצאת דופן הנלחמת בקרטל סמים מתוחכם; "מחוז דורהאם" – על סדרה של מעשי פשע אכזריים בטירוף המתרחשים בעיר קטנה ומחניקה ו"DeadWood" – על ימיה הראשונים ונטולי החוק של עיירת מחפשי זהב אמריקאית. בגלל האלימות, הקשיחות ואינטראקציות המאצ'ואיסטיות, הנוכחות הכמעט מזערית של נשים על המסך נראתה לי טבעית.

 אלא שאז שמתי לב שבסדרות (המצוינות) האלה קורה מה שקורה בכל כך הרבה סרטים וסדרות: הן שם, הנשים. רק שהתפקידים השמורים להן נועדו בדרך כלל רק להאיר איזה פן מרתק באישיותם של הגברים. בנות זוג, מאהבות, זונות, סגניות המפקד שצמתן מוטלת על כתפן – כולם תפקידים משובחים, מגולמים על ידי שחקניות מוכשרות ומשום שמדובר בתסריטים טובים באמת, יש לכל הדמויות האלה גם עומק ואישיות וצבע וסצנות נהדרות.

ב"הסמויה" למשל, אחת הדמויות המרכזיות היא לא רק אישה אלא לסבית; ב"המגן" ישנה מפקדת תחנת משטרה (שתיים, למעשה, ואחת מהן היא גלן קלוז) וגם אשתו של הגיבור היא דמות מורכבת ומעניינת מאוד; ב" Deadwood" ישנה להקה שלמה של זונות שלכל אחת יש אישיות משלה. ולמרות זאת אף אחד מהסדרות האלה לא הייתה עומדת במבחן בצ'דל, הקרוי כך על שם אליסון בצ'דל, יוצרת הקומיקס האמריקאי Dykes to Watch For . המבחן מודד סרטים וסדרות על פי שלושה מדדים: האם יש בסרט לפחות שתי דמויות נשיות שיש להן שם? האם הן מדברות זו עם זו? האם הן מדברות על משהו אחר, מלבד גברים? כל הסדרות שהזכרתי לא עוברות את המבחן הזה.

ב"Deadwood" נרקמת חברות מרגשת בין אחת הזונות בעיירה לבין קלאמיטי ג'יין (הדמות האמתית הנודעת מן ההיסטוריה של המערב הפרוע), עם רמזים לסביים, אבל גם אז רוב הדיאלוגים עוסקים ביחסיהן עם גברים שונים המנהלים את העניינים בעיירה. ב"המגן" ישנן מספר בלשיות, דמויות מפותחות מאוד מבחינת אישיות ואומץ, אבל הן לא מתייחסות זו לזו. זה די מפתיע, כי מניסיוני הדל, דווקא בסביבה גברית כל כך (למשל בצה"ל) נשים נוטות לחבור זו לזו בטבעיות עוד יותר גדולה מתמיד.

בשליפה מהמותן הייתי בטוחה ש"סקס והעיר הגדולה" תעבור את מבחן בצ'דל בהצטיינות. אבל האמת היא שממש ממש לא. יש שם שיחות נשים נפלאות, אותנטיות, מצחיקות ומלהיבות. חלקן היו אפילו פורצות דרך, משום שהזכירו בגלוי סקס לסוגיו, גווניו, טעמיו ופוזותיו, וגם העזו להציג נשים שלא רוצות להתחתן. אבל כמה מהשיחות עסקו במשהו אחר חוץ מגברים? נכון, פה ושם קארי מדברת עם חברותיה גם על נעליים, ובשלב המאוחר יותר, והעבש יותר של הסדרה, הן משוחחות גם על גידול ילדים, אבל את רוב הזמן והמרץ הן מקדישות, כמו מרבית הנשים על המסך, לשיחה על ההוא, והזה, והאם הוא יתקשר, והאם הוא רוצה אותי, והאם הוא באמת רוצה אותי, ולמה הוא התכוון ומה לומר לו ואיך לומר לו ומה את חושבת שהוא יעשה וגו'.

באתר של מבחן בצ'דל (http://bechdeltest.com) נבחנים מיטב הסרטים שניתן להעלות על הדעת, וכמעט כולם נכשלים: ביג לובובסקי,אווטאר, סול קיצ'ן, גוד ויל האנטינג, בחזרה לעתיד, מנהטן, שגעון המוזיקה, מלחמת הכוכבים, הארי פוטר – סרטים מכל ז'אנר המיועדים, לכאורה, למגוון גדול של קהלים. בסרטים האלה הנשים לא חוברות זו לזו, וכשכן, הן עסוקות רק בגברים.

איך זה יכול להיות? כשאני צופה ביצירה קולנועית או טלוויזיונית אני לא מצפה לראות העתק מושלם של חיי, אבל משהו הרי צריך להיות מעוגן במציאות, ובעולמנו העובר מהפכה פמיניסטית זוחלת, יש לנו כבר מזמן נוכחות משמעותית בהרבה. נשים אולי עסוקות עדיין לא מעט בזוגיות ובגברים שבחייהן, אבל הן כבר מזמן לא משמשות רק רקע לפעילות הגברית בעולמנו. אנחנו עובדות, לומדות, יוצרות, כותבות, אוכלות, רוקדות, מקללות, מרוויחות, מפסידות, חולמות ומה לא. וחוץ מזה, במציאות שאני מכירה חברויות בין נשים הן הדבר הכי טבעי, עמוק, מספק ומעניין שיש – ויש לזה אפילו סימוכין במחקרים רפואיים (נשים מפרישות הורמונים שמשפרים את מצב הרוח שלהן כשהן מבלות בחברת נשים אחרות). אני מקווה שלתעשיית הקולנוע והטלוויזיה יקרה בקרוב מה שכבר קרה לספרות, ושדור הצופות הבא יוכלו למצוא גם שם דמויות הזדהות שיגרמו להן לרצות לחיות בסרט.

Jesus on the Wire

את "הסמויה" גיליתי באיחור ניכר, אבל מרגע שהתחלתי לצפות בה ניכרים סימני התמכרות. סדרת משטרה, עם כוכבים לא ממש כריזמטיים, סלאנג בולטימורי שחור שובר אוזניים (בעותקים שלי אין תרגום) וסוג של תזזיתיות שמחייב שקט ותשומת לב, ואלה גם ככה מצרכים שקשה לי להשיג.

 נדמה לי שמדובר באיזה רנסנס של הטלוויזיה האמריקאית. אחרי ניסיונות נפל לאמץ הצלחות בריטיות (איזו עיסה נוראית הם עשו מ"החיים על מאדים" בגירסה הדלוחה שלהם עם הארווי קייטל) ושנים ארוכות של נוסחתיות תקינה פוליטית (אומרים שרוזאן קנתה את הזכויות ל"פשוט נהדרת" לפני שהבינה שמהסדרה הזו לא יישאר כלום אם היא תוציא ממנה, כנדרש באמריקה, את ניבולי הפה, הסמים, הדיבורים על סקס פרוע וחוסר הכבוד הבסיסי למיעוטים) – האמריקאים עושים טלוויזיה מצוינת. טוני סופרנו, מסתבר, כבר לא לבד. שובר שורות, Deadwood, Mad Men, וכמובן The Wire, הלא היא הסמויה, שממנה לקוח הצילום הבא:

תמונת הפתיחה באחד מפרקי העונה השלישית. המצלמה נעוצה ב"הסעודה האחרונה" ממסוגרת ותלויה על הקיר. הטקסט שמתחת נאמר ברקע (על המסך שלי הוא הופיע הודות לכתוביות לכבדי שמיעה) – הסצנה: ישיבה שבועית של קציני משטרה בבוליטימור על כל החנופה והתככים המתבקשים. מי בתפקיד ישו? צריך כנראה לטבול בעומק הסדרה כדי להבין. רק דוגמא קטנה לבימוי מוקפד, לתכנון מדויק של כל פריים, לסדרה שבה כל פריים נבנה בכוונה מלאה. תענוג.