צילום: גל חרמוני
באחד המכתבים שקיבלה רנה ורבין מאימא שלה, ומתוכו היא מצטטת בספרה "כמה טוב לחיות", ממליצה לה אימא לצחוק קצת יותר, ובעיקר על עצמה. בראיון איתה, שנמשך כדרכן של שיחות נשים לעוד המון כיוונים מלבד ספר הביכורים שכתבה, מתברר שורבין יישמה היטב את העצה הזו. היא יודעת לצחוק על עצמה, והצחוק הזה מקנה לה איזו נקודת הסתכלות מהצד על הכתיבה שלה עצמה, למרות שזו מבוססת על חייה הפרטיים, או לפחות על הרישומים שהותירו ביומנים שכתבה מגיל עשר ועד, כמעט, היום.
"כמה טוב לחיות" הוא מין ספר זיכרונות, ערוך לכדי סיפור, מתוך קטעי יומניה האותנטיים של ורבין שנמצאו במזוודה ישנה שאביה שלף מהבוידעם. בשלב ראשון חשבה לכתוב רומאן המבוסס על הטקסטים ההם שכתבה, אבל כשהבינה שגם באמצעות עריכה – שליפה מכוונת של קטעים נבחרים, מחיקה של אחרים, קיצור, הזזת תאריכים וארגון מחדש ובדיעבד של המציאות – היא יכולה לברוא סיפורים חדשים, בחרה במה שהיא מכנה "אוטו-ריאליטי". התוצאה היא סיפור התבגרותה של ילדה תל אביבית, שבדרכה אל הנשיות עסוקה בכל אותם דברים שילדות, נערות, צעירות ונשים עסוקות בהם: אהבה, תשוקה, חושניות, מיניות, דימוי גוף, זוגיות, קריירה, אימהות, משפחה, יצירה ולעתים קרובות גם רחמים עצמיים. וכאמור, מאחר שרנה מקשיבה (לפעמים) לאמא שלה, אלה מצופים שכבה דקיקה של הומור עצמי.
אחת ההפתעות הגדולות שציפו לי, כקוראת, בספר, היה העיסוק האובססיבי של ורבין במראה, במשקל, באוכל, והאופן הפשוט והגלוי לגמרי שבו היא מציגה את כמיהתה לאישורים, לאהבה, להשתוקקות אליה. ורבין, בת 37, היא אישה מצליחה. היא למדה משחק בניו יורק ושיחקה בארץ בתיאטרון ובטלוויזיה, כתבה ביקורות ספרים ואף זכתה בפרס ברנשטיין לביקורת, היא עורכת ספרות המקור של "ידיעות ספרים" (ההוצאה שבה ראה אור גם ספרה) ומלבד כל אלה היא גם אישה יפה מאוד. "וכמו רובנו, אני לוקה בתסמונת שטוקהולם. גם אני הפנמתי את הדרישות האלה של איך אישה צריכה להיראות ולהתנהג ומה היא צריכה לעשות ולהשיג. אני לא מכירה אישה אחת שזה לא חלק מעולמה. אבל אל תשכחי שאני ערכתי את הספר, אני בחרתי את הקטעים, אני הצמדתי אותם זה לזה וידעתי בדיוק איזו תמונה שלי הם מציירים. אמנם לא כתבתי אותם מתוך מודעות -אבל ערכתי בצורה מניפולטיבית. יכול להיות שאם אחד האקסים שלי יקרא הוא יגיד שהדברים בכלל לא היו ככה, אבל הדברים היו, רק הזזתי אותם ממקום למקום כדי לשים דגש על מה שבעיני אפיין את מערכת היחסים הזו, או להבליט משהו אחר במערכת יחסים אחרת כדי שהסיפורים לא יחזרו על עצמם".
אז זה אמיתי או לא?
"זה אמיתי, אבל אני בחרתי איך לספר את זה. למשל את תקופת הצבא שלי בחרתי לתאר רק מנקודת המבט המינית. הצבא היה המקום שבו לקחו אותי, תלמידה מצטיינת, אדם שלם, מוכשר ובטוח בעצמו ורוקנו אותי מכל תוכן, נתנו לי רק להגיש קפה לקצינים בכירים ולהיות משהו צעיר ויפה שמסתובב שם מול עיניהם. אבל את זה כבר שמענו בספרות העברית מיליון פעם, אז אני הבאתי תשעה חודשי צבא סמליים שמתחילים בניסיונות שלי לעשות סקס ונגמרים בניסיונות להיכנס להריון כדי להשתחרר. זה סמלי: זו התקופה שבה הכי ניסו להכניס אותי למחוך הקולקטיבי וגם הכי התמרדתי".
ורבין מקדישה לא מעט מהספר למערכות היחסים שלה עם גברים, לאלה שחשקה בהם, אלה שאיתם שכבה, אלה שהתאהבה בהם ואלה שלא יכלה לסבול. מאחר שבמקור כתבה מבלי לדמיין שמישהו יקרא, הכתיבה שלה חושפנית וכנה. מראיין אחר העיר לה, היא מספרת לי, שהיא מחפצנת גברים, כי בלא מעט קטעים יש לה הערות על חלקי הגוף שלהם ועל מה שהם מעוררים או מכבים בגופה.
חפצון? לאורך רוב הספר את הרי מודה בנזקקות עמוקה וגדולה בגברים ובאישור מהם. את מתארת מפגש שלך עם חברתך המשוררת ננו שבתאי, שבו שתיכן יושבות, המשוררת והעורכת, ולמרות שאתן כאלה מתוחכמות אתן מדברות רק על בנים…
"ובכל זאת אני חושבת שמדובר בטקסט פמיניסטי, כי הוא גם מתאר תמונת מצב של ילדה ונערה ששבויה בקונספציות החברתיות ומפנימה אותן לחלוטין ומצד שני יש התפתחות, אותה ילדה שואלת את עצמה מה היא באמת רוצה, איך היא רוצה לחיות, ופועלת בהתאם. אני לא מאמינה בפמיניזם מהסוג ששורף חזיות, למרות שהרבה פעמים אני הולכת בלי. אני לא מאמינה שאת חייבת להיות לא נשית בשביל להיות פמיניסטית. להפך,במקום שאנחנו נאמץ את סוג המחשבה הגברית, נודה שאכפת לנו ממערכות יחסים, אכפת לנו לאהוב ולהיות נאהבות ואנחנו יכולות במקביל להצליח בקריירה ולהרוויח המון כסף".
בקטע יומן מגיל צעיר מאוד את מספרת על שיחה עם מכרה מבוגרת יותר, שבה את תוהה אם את שטחית או טיפשית בגלל שאת כל כך מתעניינת בבנים, והיא אומרת לך שזה בסדר גמור שאת חושנית ושאת לא צריכה לעשות לזה סובלימציה לדברים אחרים, כמו למשל לשעות על שעות בחדר כושר
"והיא צודקת לגמרי. בעיני זה טעם החיים. עכשיו אני בשנים המיניות שלי, זכותי להיות מינית. ההתבגרות המינית שלי התחילה בגיל 14 ואז התחלתי להתעניין בבנים, אבל זה בסדר, כי גם הם מתעניינים בנו,גם הם חרמנים ומסוחררים ומלאי הורמונים. אולי זה יגמר בעוד עשור, אבל כרגע זה מעניין אותי וזה מצוין בעיני. זה לא הופך אותי לחלשה. בעיני, הכוח האמיתי הוא להכיר ולהודות בחולשות שלך. אני אדם שדי מצליח בחיים, ואני מרשה לעצמי להודות במקומות שבהן חסרים לי דברים".
את מודה בלא מעט דברים, חלקם כואבים מאוד. את כותבת למשל שכשעושים ילד אז כבר אי אפשר להחליט למות
"כתבתי את זה, אבל כתבתי עוד המון דברים אחרים. תראי, בעריכה של הספר עברתי תהליך שלם. קראתי את הקטעים אחרי שנים, ולא תמיד מה שהיה כתוב ביומנים שלי תאם את הזיכרונות שלי מאותם ימים. המפגש הזה עם עצמי כילדה או מתבגרת ואפילו כאישה בת עשרים המם אותי. פתאום את רואה את הדפוסים החוזרים של עצמך, את המחשבות האובססיביות, את התובנות שעלו בטיפולים פסיכולוגיים."
ומצטיירת דמות של אישה שמצד אחד היתה נורא רוצה להיות קונפורמיסטית, להתחתן וללדת ילדים כמו כולם, ומצד שני יודעת שאם זה יקרה היא תצא מדעתה
"זה שביומן שלי הפגנתי לבטים בכל מה שנוגע לילדים ומשפחה, זה לא אומר שבחיים האמיתיים שלי רציתי את זה אי פעם. במציאות, בגיל עשר כבר הודעתי לכולם שלי לא יהיו ילדים. כל החיים שלי שאפתי לדברים ענקיים, להיות שחקנית, להתפרסם, להצליח, ובתוך כל זה תמיד יש את המחשבה שאם רק הייתי רוצה דברים יותר קטנים, היה לי יותר קל, שאם היו לי שאיפות קטנות היה בטוח יותר שאצליח. אבל זה לא גרם לי להקטין את החלומות שלי. אני מכירה בזה שלשחות בזרם זה קל יותר, ומקוננת על זה שאני לא מסוגלת".
איך ידעת כבר בגיל עשר מה תרצי להמשך חייך?
"אמרתי את זה, כמו התרסה לסביבה, אבל אחר כך היו תקופות שבהן עשיתי תוכניות חומש, ותמיד היו כלולים בהם ילדים, אבל אני לא יכולה להגיד שבאמת התכוונתי ללדת אותם. כילדה קראתי המון המון ספרים, ורובם לא היו מיועדים לגילי. כמעט כל הספרות המתורגמת שקראתי אז, הספרות הקלאסית, הבהירה לי שהברירות היחידות של אישה הן להגשים את עצמה או להתחתן, ואי אפשר גם וגם. אמא שלי שאלה אותי איך זה שלא הסתכלתי מסביב, עליה למשל, שהיא נשואה ואם ויש לה קריירה משגשגת והיא תמיד הרוויחה יותר מאבא שלי, ולא הייתה לי תשובה טובה".
מה הכי הופתעת לגלות כשקראת את היומנים שלך?
"כמה שהכל חוזר על עצמו. שיש תקופות שיש בהן אהבה ואז התפכחות, ושוב אהבה ושוב זה נגמר, ורע ואחר כך טוב. יש תקופות שאני מרגישה שמנה ואחר כך רזה. אני שונאת את המשפחה שלי ואחר כך מאוהבת בהם. זה מאוד מרגיע, כי אני יודעת שלא משנה איפה אני נמצאת עכשיו, באיזה תהומות של ייאוש, זה יעבור, בזמן אחר אני ארגיש אחר כך".
מקובל לחשוב שכשכותבים יומן זה נורא פרטי, ושאם מישהו יקרא בו זה יהיה נורא ואיום
"גם לי היה ברור שאת היומנים שלי איש לא יקרא ואני אשרוף אותם לפני מותי. משום שערכתי אותם בעצמי, היה פה אלמנט גדול של שליטה ומצד שני, היה גם שחרור גדול בלשים הכול על השולחן ולהציג את זה לאנשים: הנה כל מה שאני חושבת, כל מה שעבר עלי, תקראו. אלה דברים שבמהלך החיים את חושבת לעצמך מה יהיה אם ידעו את זה עלי, ופתאום את מגלה שלא קורה כלום. כולם קראו, כולל הבוס שלי, ואף אחד לא התמוטט. אפילו לא פיטרו אותי מהעבודה".
אחרי שכתבת ספר, את רואה אחרת את העבודה שלך כעורכת?
"אני מאוד אוהבת לערוך, אבל עכשיו ברור לי עד כמה אני זקוקה לדבר הזה, ליצור את היצירה של עצמי ולא רק לסייע ליצירה של מישהו אחר. אני אוהבת לערוך, ובטח עשה את זה כל החיים, אבל בשביל לתדלק אהיה חייבת לכתוב עוד דברים משל עצמי".
המדור לאיבוד קרובים 