Tag Archives: ילדים

שנים ברחתי מהסיפור הזה…בכתיבה היה לי אומץ

 

 

 

מרב

 

אחרי אבשלום היא נהגה לדקור את הרגל בקיסם, עד שזאת נראתה כמו פיתה מחוררת. "זה לא כואב", היא הסבירה לאחותה. "כואב זה לידה, כואב זה שהחבר שלך עוזב אותך… תאמיני לי… בשביל הדבר הזה עוד לא המציאו מילה". בספר הביכורים שלה, מרב זקס-פורטל לא חסה על הגיבורה שלה. אם צעירה שאיבדה את בנה התינוק ושנים אחר כך אינה מצליחה להתנער מאשמה וחרדות. אלה מעצבות את הזוגיות שלה, את יחסיה עם המשפחה המורכבת וכמובן, את יחסיה עם הילדים שנולדו אחרי. היא חשבה שהאושר הוא "תליית בני תינוק על חבל תחת אלכסוני שמש מאירים ברוך, בתוך ריח מרק עדשים וחלב אם" אבל אז גילתה שהאושר חמקמק עוד יותר מהארנב של אליסה, וכשמנסים לרדוף אחריו אין ברירה אלא ליפול לבור עמוק ומבהיל.

"מלאכים באופק" ("ידיעות ספרים") הוא סיפורה של ענבל, צעירה יוצאת קיבוץ, המוצאת את עצמה מרותקת הביתה אחרי פציעה בקרסול, כשבעלה – זה שמזמן הפסיקה להקשיב לו ואולי אפילו לראות אותו – בנסיעת עבודה בחו"ל והילדים במחנה קיץ. היא נסחפת למערבולת זיכרונות וניסיונות לפענח דרמות מודחקות, הזדמנויות שהוחמצו, בחירות רומנטיות ומיניות, חששות ופחדים עמוקים. היא מגלה את מה שזקס-פורטל מעידה שהיא יודעת היטב מחייה שלה "שמה שלא הורג אותך לא מחשל אותך אלא סודק אותך ומאיים לשבור".

מרב זקס-פורטל, בת 51, מתרגמת ותיקה, נולדה וגדלה בקיבוץ גבעת ברנר, להורים ששניהם בני הקיבוץ, כלומר למשפחה ותיקה ומכובדת, ממש כמו ענבל גיבורת "מלאכים באופק". "צד אחד של המשפחה בא מליטא וצד אחד מגרמניה ואז זה נחשב אינטגרציה", היא אומרת, "כי כל צד התנשא על השני".  אלא שמרב הצעירה אתגרה את התפיסה הנושנה ההיא כשהתאהבה דווקא באיציק פורטל, מקריית עקרון, המעברה שמעבר לכביש. "הייתה גזענות בקיבוץ", היא מסבירה. "וכמעט לא נפגשנו עם הילדים משם, עד שאחת המורות שלנו, הסופרת מירי ורון העבירה שיעורים משותפים וחברות שלי שהלכו לשם פגשו חברים שלו, וככה הכרנו. איציק היה חתיך ואחר מאוד, מרוקאי, עם תלתלים עד הכתפיים ועיניים שחורות ובעיקר מאוד לא מפה. ראיתי אותו מוקף להקת בנות, כמו תרנגולות נרגשות, ומיד אמרתי זה שלי, ועשיתי לו עיניים וזהו. לא שזה עבר בקלות, אימא שלי שאלה אותי אם אני עושה אינטגרציה ובקיבוץ היו מי ששאלו מה פתאום מישהו משם בא ולוקח אותי".

הביקורת לא הרתיעה אותך?

"זה היה חלק מהמרד שלי ודי נהניתי מזה. אני חושבת שאיציק עזר לי להתרחק מהקיבוץ".

את הרצון לעזוב את הקיבוץ היא זוכרת מגיל צעיר מאוד. למרות האכזבה העמוקה של אביה, שהיה מורה ומנהל בית ספר, מזכיר משק ודמות מרכזית מאוד בגבעת ברנר, היא, הבכורה, סירבה להשתכנע ובגיל 18 כבר גרה בעיר. "איציק נפצע קשה בצבא ואחר כך, כנכה צה"ל, קיבל דירה ולימודים ואני הלכתי לגור אתו".

 

האמת היא שניצני התשוקה הראשונים לנדוד למקומות אחרים נבטו בה עוד קודם, כשבכיתה ו' נסעה עם משפחתה לשליחות בארה"ב. "אני זוכרת שבילדות נורא פחדתי ממחבלים. היו בחדשות כל הזמן סיפורים על מחבלים שנכנסו לבתי ילדים ובתי ספר, וכשאמרו לי שנוסעים לארה"ב הדבר הראשון שאמרתי היה 'יופי, שם אין מחבלים'. היה לי חדר משלי, עם וילונות ורודים, ישנתי עם ההורים באותו בית, הייתה אינטימיות כזו ולמרות שלא ידעתי מילה באנגלית וחודשים ישבתי בכיתה כזרה, אילמת וחרשת, חשבתי שהגעתי לגן עדן".

לא התגעגעת ללינה משותפת?

"הלינה המשותפת הייתה לי קשה כילדה. נורא פחדתי לישון רחוק מההורים שלי והיו לילות שבהם הייתי בורחת, כמו כולם, לחדר של ההורים ולא אכפת היה לי שבבוקר ינזפו בי שוב על כך שישנתי שם."

אחרי שנתיים התגעגעה לקיבוץ וחזרה לפני הוריה, שערכו בדרך הביתה טיול באירופה. "נורא רציתי לפגוש את החברות שלי, אבל כשנחתתי ודרך מחיצת הזכוכית שהייתה אז באולם הנוסעים הנכנסים ראיתי אותן מחכות, נבהלתי נורא ובכל פעם שהגיע התור שלי לגשת לדלפק, לקחתי את המזוודה וחזרתי לסוף התור. ככה החברות חיכו לי שעות וכשהגענו לקיבוץ רצתי והתחבאתי בבית של דודה שלי ולא רציתי לצאת ולא באתי למסיבה שהכינו לכבודי. לקח לי זמן להתרגל מחדש".

היית ילדה רגישה נורא, כמו הגיבורה שלך…

"זה לא ספר אוטוביוגרפי לגמרי, אבל בהחלט יצרתי פסיפס מאבני הלב ומאבני המקום".

הרומן שלה ושל איציק פורטל, שהוא היום צלם טלוויזיה וקולנוע ("זגורי אימפריה", "פלפלים צהובים", "אחד העם 101", "אביבה אהובתי") נקטע אחרי מספר שנים "כשהוא אמר שבגלל שאנחנו ביחד מגיל אפס, זה בטח יתפוצץ בעתיד וכדאי לקחת הפסקה. אני חושבת שהוא הסתחרר מזה שבלימודים בבית צבי הוא היה מוקף בשחקניות צעירות, גם הוא הרי בא מהפריפריה ולא הכיר דברים כאלה, ואחרי שגמרנו לצלם את סרט הגמר שלו בדירה שלנו, הוא הודיע לי שנפרדים".

אתם בכל זאת ביחד, הורים לשלושה ילדים

"לא כל כך הצלחנו להיפרד. כל לילה גשום היה מוביל למפגש מחודש, אבל אז איציק נסע להודו ואני החלטתי שאני אראה לו מה זה ואתהולל ואקרע את העיר. לא ממש הצלחתי. הוא היה שולח לי גלויות ריקות מהודו, כדי שלא אשכח אותו, ולמרות שכעסתי נורא, לא הפסקתי לחשוב עליו. כשהוא חזר, הצעתי לו להתחתן, והייתי בטוחה שהוא יסרב, אבל הוא הסכים".

היום הם מתגוררים בגבעתיים ומגדלים את שלושת הילדים, רועי, בן 22, חייל בנח"ל, איתי, בן 18, ממש לפני צבא, ועדי, תיכוניסטית בבית הספר תלמה ילין. "כל הכישרון שלה מהמשפחה של איציק", אומרת זקס-פורטל. "והתלבטנו קשות אם לתת לה ללמוד שם, כי שנינו אמנים ויודעים כמה קשה להתפרנס מזה, אבל הבנו שזאת היא וככה זה".

בלבו של "מלאכים באופק" מונחת חוויית האובדן הנורא שחווה הגיבורה: התינוק שלה בוכה ללא הפסקה וכשהיא מבינה שמשהו כנראה מאוד לא בסדר ומבהילה אותו לבית החולים, זה מאוחר מדי. בחייה של זקס-פורטל לאותו סיפור עצמו היה סוף הטוב, בנה הבכור ניצל, אבל הטראומה שחוותה הייתה עמוקה מאוד והולידה חרדות שלא מרפות ממנה עד היום.  "כשרועי היה בן 6 שבועות הוא היה חולה מאוד. לא ידענו שהוא נולד עם פגם חמור בלב, שמאפשר לדופק לעלות לקצב מהיר מאוד. בהיריון היה לו דופק לא סדיר, אבל הלכתי לבדיקות וביקורות והקרדיולוג אמר לי שהכול בסדר. אחרי הברית הוא בכה מאוד. בדיעבד הבנו שהיה לו התקף ובגיל שישה שבועות זה קרה שוב. הוא לא הפסיק לבכות ואני הנקתי אותו, נענעתי אותו ושום דבר לא עזר. בשלוש לפנות בוקר צלצלתי לאימא שלי, והיא אמרה לי 'טוסו לבית החולים'. היא הצילה אותו.

"הייתי אמנם אם צעירה, אבל הייתי בטוחה בעצמי. הכרתי תינוקות, טיפלתי בתינוקות בקיבוץ. לא הייתי היסטרית וחשבתי שיהיה בסדר. כשהגענו לבית החולים הוא איבד דופק והפסיק לנשום ובבת אחת מהורים שחשבו שיגידו להם שהם היסטריים וישלחו אותם הביתה, פתאום הרחיקו אותנו, הרופא יצא בפנים חמורות ואמר שלתינוק יש מחלה קשה והם לא יודעים מהי ולקחו אותו על אלונקה כשהוא מביט בנו בעיניים גדולות ואבודות".

לרופאים, כאמור, לא היה מושג מה הבעיה, וכשלרגע נדמה היה להם שהגודש בשדיה אחרי יום שלם שבו לא הניקה הוא סוג של זיהום שהתינוק בוודאי נדבק בו, היא עצמה אושפזה "ואיציק רץ ביני לבין הילד, כשאני שוכבת שם ובוכה ומתחננת שיבינו שזאת טעות". אחרי שישה ימים של טיפול אנטיביוטי נדמה היה שהילד מתאושש, אבל אז בבת אחת הדרדר שוב וחזר לחיים רק אחרי טיפול בחשמל. "ורק אז הבינו שזה הלב שלו והתחילו לטפל בו, אבל הוא היה במצב כל כך ירוד שאמרו לנו להתפלל. מזל שהיה שם רופא אחד מלאך, שאמר לי 'תשאבי חלב כדי שיהיה לך מה לתת לו כשיתאושש' וכך נתן לי תקווה שיהיה בסדר".

 

מלאכים

איך העזת לכתוב בספר דווקא על המקרה שבו שום דבר לא בסדר והתוצאה של אותו אירוע מחרידה כל כך?

"שנים ברחתי מהסיפור זה, לא יכולתי בכלל לדבר על מה שקרה. הרגשתי אשמה איומה כי איך לא ראיתי שהילד שלי, שמחובר אלי, במצוקה. שנים הלכתי לטיפול פסיכולוגי ורק בכיתי, ולאט לאט הצלחתי לדבר על זה. מהחרדה לא השתחררתי. לא סתם גרנו 12 שנה ליד בית החולים קפלן – הייתי צריכה שתהיה אופציה לרוץ עם כל ילד לחדר מיון. כל לילה בדקתי שכולם עדיין נושמים. וכשהתחלתי לכתוב, זה הדבר הראשון שעלה. הפחד הכי גדול שלי היה מה היה קורה אילו… איך הייתי מתמודדת… האם הייתי חיה עם זה… בכתיבה פתאום היה לי אומץ לבדוק".

היה לך ברור שאסון כזה מפרק זוגיות?

"שום דבר לא היה לי ברור. ידעתי שלזוגיות קשה לשרוד טראומה כזו, כי יש משהו נורא אינטימי באימא-אבא ותינוק ואם משהו פתאום מפר את המשוואה זה שבר גדול".

הכתיבה לא הייתה בשבילה תרפיה, אם כי היא, שמילדותה כתבה שירה ("במחברת גדולה שאימא שלי לא שמרה, כי אין לה בגוף אפילו עצם סנטימנטלית אחת") העזה לכתוב רק כשהגיעה לנקודת שפל רגשית. אצל בעלה אובחן בגיל 40 גידול במוח "ואני הרגשתי שהאדמה מתמוטטת" היא אומרת. "זאת הייתה מבחינתי נקודת שבר, אחרי שנים שבהם הדחקתי והסתרתי את כל הקשיים אפילו מעצמי. גדלתי בבית שבו אמרו תמיד שמסכן רק מי שחושב שהוא מסכן. הקפדתי תמיד להפגין חיצוניות שבה הכול בסדר. כשאיציק נפצע בצבא הייתי בת 16 בסך הכול ולמרות שזה היה מבהיל, והייתה לו פציעת בטן קשה, חשבתי שזה מדליק ורומנטי שאני אצלו בבית החולים כל יום, לוקחת אותו על כסא גלגלים לעשן סיגריה. הרפתקה. אחר כך באה המחלה של רועי, ואז הגידול של איציק. פתאום הוא הרגיש חולשה, צלע קצת, היה לו קשה לעלות במדרגות. הוא עמד לנסוע לחו"ל לצלם איזו פרסומת ואני התעקשתי שילך לבדיקות וכשראיתי אותו יוצא מהסי טי מלווה באחות, ידעתי, לא היו צריכים לומר לי מילה. למרבה המזל הוציאו לו את הגידול והוא התאושש לא רע, אבל אני נשברתי לגמרי. הטראומות הקודמות לא חיזקו אותי אלא סדקו אותי עוד ועוד, עד שלא יכולתי יותר. הייתה לי תחושה שאי אפשר לסמוך בחיים האלה על שום דבר".

בניסיון להתגבר על המשבר, הם חזרו לקיבוץ. "הוא חשב על הקיבוץ כעל מקום נהדר ואני ידעתי שזאת טעות, אבל נתתי לעצמי להתפתות לזה שלילדים תהיה חצר ויהיה לנו עץ מנגו והכול יהיה בסדר. מהרגע הראשון הרגשתי ערומה וחשופה לגמרי, שנאתי את זה שאני מכירה את כל מי שאני פוגשת בשביל והתחיל אצלי תהליך הדרדרות שאפילו לא שמתי לב אליו".

מה זאת אומרת?

"אני תמיד אסופה מאוד ויש לי חומות הגנה, ולכאורה הכול תמיד בסדר ואני מתפקדת כרגיל. אבל הנפש היא כמו רצפת האגן – היא הולכת ומתרופפת עם השנים ואני היום יותר חרדתית מאי פעם, לא יותר קשוחה. בביקור אצל רופאת המשפחה התחלתי פתאום לבכות ולא ידעתי למה, הכול נראה לי מפחיד. היא אמרה לי שאני בדיכאון. פתאום הבנתי מה עובר עלי וחוויתי התמוטטות לא פשוטה, שכמובן הקפדתי להסתיר. מבחוץ איש לא ידע".

עזבתם את הקיבוץ?

"לא מיד, כי שיפצנו שם בית וכלכלית היה לנו קשה לקום וללכת, אבל איציק עודד אותי לחשוב מה אני רוצה לעשות. הוא אופטימי מטבעו ולא קיבל את הטענה שלי שבגיל 45 האופק שלי הולך ומצטמצם. החלטתי ללמוד כתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון ושם התפרצה מתוכי הכתיבה".

זקס-פורטל נמצאת כבר באמצעו של רומן שני, סוג של תעלומה בלשית שהיא יודעת את ראשיתה ומכירה את גיבוריה אבל עדיין אין לה מושג לאן תתגלגל. "כמו קיבוצניקית טובה, הייתי צריכה אישור שאני יודעת לכתוב ושיש לי מה לומר", היא אומרת. "כמתרגמת באתי עם ארגז כלים טוב, כמו צבע שיודע לבחור צבע ומכחולים לפני שהוא מתחיל לצייר, אבל נזקקתי לאישורים מהמורים שלי, אתגר קרת, שמעון אדף, חיים באר. אחרי שקיבלתי ביקורות מצוינות דווקא כשהייתי במקום רע כל כך, העזתי ועכשיו ברור לי שזאת רק ההתחלה".

 

 

*** גרסה מקוצרת של הכתבה התפרסמה הבוקר במדור הספרים של "לאשה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יופיה של אומללות משפחתית

מיכל פאר

מיכל פאר

 

 

זר שהיה מביט בהם מבחוץ יכול היה לטעות ולחשוב שמדובר במשפחה רגילה שברגילות: אבא, אימא, בת ובן. כמו בספרים. חוץ מבספרים כמו "אתם, שחיים יפה כל כך" – שם האב נוטש, האם מעניקה בעיקר אשליות, הבן בוחר לבלות את מרבית ימיו בשינה והבת נאלצת לשאת על כתפיה את שלמותם הנפשית של כל השאר. ולא, שיחות רגילות שברגילות לא מתקיימות במשפחה הזו, רק שיחות שבהן האב מאיים שייקח אתו למקום המסתורי שאליו הוא נוסע "ילדים אחרים" או מסנן פתאום קללה בשפה פרטית, שהיא כמו סיסמא "שנשלחה, השער נפתח ותהום ארבה לנו מאחוריו".

"אתם, שחיים יפה כל כך" הוא רומן הביכורים המרשים מאוד של מיכל פאר (וההימור, לא, ההמלצה שלי לפרס ספיר לספרי ביכורים). במרכזו – משפחה הנאבקת על קיומה בשכונת עוני בשולי תל אביב, במקום שיש בו בעיקר בוץ ושבילי עפר ורעש רכבות. האב, נוכל כריזמטי וגנב לבבות מיומן, נוטש וחוזר, מפנטז ומרמה ונע בעולם בשפע זהויות בניסיון למצוא את הגדולה שהוא משוכנע שהעולם חייב לו; האם נותרת מאחור ונאלצת להתמודד עם מי שמשוכנעים שגם היא מעורבת בתככיו והילדים, כמו ילדים, תקועים באמצע. מותר להמר שפאר, שכבר פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת נחשבים, עומדת בפתחה של קריירה ספרותית שתזכה לתשומת לב רבה מצד הביקורת והקוראים. לא רק משום שהיא מעזה לפורר לחלוטין את העיסה המשפחתית הדביקה ולהצביע על המקומות שבהם הורים חורכים את נשמותיהם של ילדיהם גם בלי לבצע פשעים נוראיים, ככה סתם, מתוך החולשות והניסיונות הנואשים והתקווה למצוא לעצמם מקום ומשמעות בעולם. אלא משום שפאר פשוט כותבת מצוין. היא יודעת לספר סיפורים, והיא עושה את זה בשילוב של הומור פרוע, רגישות גדולה ודייקנות פיוטית.

למרות שחלקו הגדול של הרומן כתוב בגוף ראשון, מפיה של אילזה, הבת הבכורה, היפה, הגבוהה והמבודדת חברתית, פאר מתעקשת שהיסודות האוטוביוגרפיים בספר מקריים לגמרי. למעט העובדה שהיא נולדה וגדלה בתל אביב, דור שלישי לניצולי שואה "ובלי אבא, מיום שאני זוכרת את עצמי". וכמו הגיבורה שלה, גם היא לא מרירה. להפך. היכולת של אילזה, בספר, ושל פאר, ככותבת, לגלות הבנה לאותן חולשות שהופכות הורים לבני אדם כמו כולם, מעוררת התפעלות. היא בת 50, אם לשני ילדים בוגרים, מלמדת קולנוע בבית ברל, עומדת כבר תשע שנים בראש המגמה לקולנוע ב"עירוני א'", עורכת ספרים וכותבת דוקטורט על שואה וקולנוע ובני הדור השלישי במרכז ללימודים גרמניים באוניברסיטה העברית. למרות סיפורי השואה הרבים ששמעה בבית מסבתא, שהגיעה ארצה מוורשה, היא מצאה את עצמה נמשכת משיכה עזה דווקא לגרמניה, ובעיקר לברלין, ושם היא מבלה מדי שנה שבועות של התבודדות, טיולים וכתיבה.

"לפני 12 שנה, כשהגעתי לברלין בפעם הראשונה לבדי, הרגשתי שחזרתי הביתה. מרחוק, חשבתי שלא אוהב להיות שם, ומה לי ולגרמניה בכלל, אבל הייתה לי מיד תחושה של בית. המקום היה מאוורר יותר, לא לחוץ כמו פה, בלי הרבה תיירים, היה עדיין הרבה הרס שנותר מהמלחמה, המון אמנות חדשנית, כאילו כל העיר נמצאת בתהליכי גילוי – מה שכמובן בינתיים נדרס על ידי הקפיטליזם. כשחיפשתי מקום לבלות בו קיץ כדי לכתוב והבנתי שבארץ יהיה יקר מדי לשכור בית מרוחק באיזה כפר, שכרתי דירה בברלין. לא הכרתי כלום, הייתי זרה לגמרי, סגרתי את עצמי בדירה ויצאתי החוצה רק כדי לקנות אוכל. הדירה לא הייתה באזור סימפטי מדי, רחוב מלא חנויות סקס ומועדונים, ולכן נעלתי את עצמי בדירה והחלטתי שאני כותבת רומן. "

 

מיכל פאר ספר

וכתבת רומן?

"לא ממש. במקרה הגעתי לחנות ספרים באנגלית ויצאתי מנה עם ערימה של קבצי סיפורים קצרים. הרגשתי מאושרת וזה היכה בי – שאני לא חייבת לכתוב רומן, שאני יכולה לכתוב סיפורים קצרים ארוכים, וכך נולדו חלקים שהיוו את הבסיס לספר הזה".

פאר מעידה כי בנשמתה היא נודדת. אחת שחולמת על חיים שבהם אין לה כלום, למעט הבגדים שלעורה והספרים שלה, והיא יכולה לקום וללכת מכל מקום ובכל זמן. בפועל היא חיה, מגדלת משפחה, עובדת ומלמדת ברדיוס מצומצם, למעט נדודיה השנתיים לצרכי כתיבה. יש לה פינת עבודה בחדר השינה שלה, ולאחרונה, בגלל כאבי גב שריתקו אותה למיטה, העבירה לשם את ערימות הדפים והספרים "אני יוצרת לי בבית איים של כתיבה", היא מסבירה. ממש כמו באמרה המפורסמת של מבקר הספרות האנגלי סיריל קונולי, שטען כי "העריסה במסדרון היא האויב הכי גדול של אמנות טובה", גם פאר מוצאת שקשה לה לכתוב בבית. "אמנם בתקופות של כתיבה אין לי מושג מי אני, אני לא מזהה את הילדים שלי, אני שקועה לגמרי בעולם שבראתי ואני מסוגלת לקרוא להם בשמות אחרים", היא אומרת, "אבל יש בי צד שכל הזמן מודע לזה שאני בבית, ולכן אני חייבת לצאת. יש משהו שמשתחרר בכתיבה רק מחוץ לבית, מחוץ למשפחה, במרחק".

והמרחק הזה הוא גרמניה?

"אולי במקרה ואולי לא. זה מורכב מאוד. יש לי הרבה חברים גרמנים ואני לא עושה אבחנה בינם לבין אנשים אחרים. חלק מהמכרים שלי שם נושאים תחושת אשמה גדולה בגלל השואה ומעלים את הנושא במפגשים הראשונים. הייתי אצל חבר שאבא שלו היה בזמנו בנוער ההיטלראי. מדובר באיש בן תשעים, אינטלקטואל, איש ספרות מרשים, שמכיר אותי הרבה שנים ובכל זאת כשביקש ממני לקרוא באוזניו בעברית הוא לא יכול היה להפסיק לבכות. בעיניו זה היה מדהים שיהודיה מישראל, דור שלישי לשואה, יושבת אצלו ומדברת עברית. סוג של סגירת מעגל, עבורו, כמובן, לא עבורי".

היא חלמה לקרוא קפקא בשפת המקור, גרמנית, ולכן למדה במכון "גתה" ואף קיבלה מלגה של שגרירת תרבות בברלין. "בכל מקום אחר, ובטח בארץ, תמיד הרגשתי זרות. יש בי משהו פנימי כזה. זה נשמע נורא אופנתי לומר שאני מרגישה זרות, אבל זאת תחושה שאני מרגישה כל חיי ודווקא שם כולם מרגישים ככה, ואני יכולה לנשום לרווחה ולא לשאת את הגיבנת הזו על גבי".

הדחף שלה לנדוד הגיע גם מהצד השני של המשפחה, מסבא וסבתא שהגיעו מחאלב. "להורים של סבתא הייתה חנות ממתקים, משובחת כל כך שאפילו ערבים היו באים לאכול ממתקים ערביים אצל היהודים שמכינים ממתקים ערביים יותר טוב מהערבים עצמם", היא אומרת בנשימה אחת. "ומאחר שידוע, כן ידוע, שבקיץ לא אוכלים מתוקים, היו סוגרים את החנות בקיץ, לוקחים מונית לירושלים ונוסעים לבקר חברים ולא חוזרים לסוריה אלא בתחילת שנת הלימודים. את מבינה שזה אומר שהמרחב שבתוכו אנחנו חיים היום היה פתוח?"

אותה סבתא גם החדירה בה את אהבת הקולנוע. "סבתא גרה ליד קולנוע גורדון וכשישנתי אצלה, היא הייתה לוקחת אותי לסרטים בלי שום התחשבות בגיל, בלי לשאול את עצמה אם הסיפור מתאים לי, אם אני מסוגלת להכיל את הדימויים, וכך יצא שבגיל שמונה כבר ראיתי את "פדרה פדרונה" ואת "קריאת העורב" וסרטים שהציתו בי אהבה גדולה לקולנוע. " בגיל שש שיחקה בסרטו של ניסים דיין "אור מן ההפקר" וכשנרשמה למגמת הקולנוע ב"תיכון חדש" כבר הייתה מכורה. "הלכתי אחרי המורה שנשא ערימות של סרטים ביד, רק כדי להריח את קופסאות המתכת ואת ריח הפילם".

ובכל זאת את כותבת ולא עושה סרטים

"כי חשובה לי נורא הלשון, וכי אני פרפקציוניסטית חסרת תקנה. כשאני כותבת יש לי מפה מסודרת ומלאה של ההתרחשויות, מאיפה כל דמות נכנסת לאן היא הולכת, מה היא רואה בדרך. אני בוראת ערים שלמות ומלאות פרטי פרטים של רחובות וחנויות ותחנות אוטובוס ונופים. אני יכולה לברוא מציאות שבה דברים קורים במרחב וזמן שאני ממציאה וגם לנדוד בין מציאות לחלום.

"כאדם כותב, אני יודעת שהכול נובע מתוכי. גם כשכתבתי מתוך חרדה עצומה סיפור על ניסיון לרצוח את הנשיא אובמה, זה נולד מאיזה דחף ופחד נוראי מרצח אב, שכולם חווים בצורה כזו או אחרת. גם התחושה שכל המשפחות האחרות רגילות ושלנו לא היא משהו שאני בטוחה שכולם מרגישים. איפה אני בסיפור הזה? אולי בשבילי הכורכר שבהם הלכתי בילדותי יחפה? בשיחות המצחיקות שהיו לי עם אח שלי וחלקן מופיעות בספר?"

פאר אומרת שאילזה, גיבורת הספר הצעירה, דומה לה, אבל חזקה ממנה פי כמה. "הלוואי שהייתי כמוה", היא אומרת. "היא חזקה נורא, היא שומרת על הבית והמשפחה שלא יתפוררו, שלא ייעלמו, שלא יותקפו מבחוץ. היא סוג של מגן לאימא שלה, שכל הזמן מחפשת ישועה אצל גברים. אין לה חברות כי היא בתפקיד השומרת, ויחסים חברותיים זה מותרות אצל שומרת".

היית חנונית כמוה?

"במידה רבה. ילדה שאהבה קולנוע וספרים, אבל בגיל 17 גם הלכתי לקורס דוגמנות אצל לאה פלטשר האגדית (חלוצת מדריכות מלכות היופי), למדתי אצלה גם נימוסים והליכות ואיך לעלות ולרדת מאניית פאר, למקרה שאוזמן אי פעם לשייט כזה, ועד אחרי הצבא דגמנתי בתצוגות אופנה סוג ג' וד', מין אירועים לא במיוחד נעימים במלונות זולים שבהם חברות בגדים מציגות את הקולקציות שלהם. זה היה שיפור לעומת הג'וב שהיה לי קודם – כמוכרת בלונים בגני התערוכה, שנגמר בטרגדיה, כי הסתובבתי לראות משהו וכל הבלונים עפו לי לשמיים ונאלצתי לשלם עליהם מכספי".

 

*

הראיון עם מיכל פאר התפרסם בשבועון לאשה

 

לעסתי וטחנתי וקיצצתי ובישלתי ומיציתי את הפופיק של עצמי – עד שיכולתי לטפל ברעיון מסודר, שונה לגמרי

כתבה ומחקה עד שיצא לה ספר. אביבית משמרי

כתבה ומחקה עד שיצא לה ספר. אביבית משמרי

העתיד מעולם לא נראה עגום יותר. ביום שאחרי נאומו של הזקן – ובמקרה של ספר הביכורים של אביבית משמרי לא מדובר בדוד בן גוריון אלא בזקן אחר, ראש ממשלה שהתעורר אחרי שנים בתרדמת – העם נמלא שנאה. החילונים, שעד לאותו רגע הודרו אט אט מכל חלקה טובה ומכל עמדת כוח במדינת ישראל, יצאו לרחובות על מנת לשבור את העצמות לדתיים. אלה הרגו באלה, אלה חבטו באלה, אלה פלשו לבתיהם של אלה, ואלה נשבעו לנקום באלה. והרחובות נמלאו עלטה, עזובה, אלימות ומחסור.

משמרי אינה הראשונה לתאר בספרות העברית חזון אפוקליפטי אפל כל כך. "הזקן השתגע" שלה (הוצאת חרגול) מצטרף לשורה של חזיונות זוועה קודמים, שהבולטים בהם היו "פונדקו של ירמיהו" של בנימין תמוז (שראה אור, כמה סמלי, ב – 1984) וכלל שורות כמו "היו בירושלים גם חילונים. כלומר: אדם חילוני אי אפשר היה לו להתקיים בירושלים אפילו שעה אחת. אילו נתפס, היו קורעים אותו כדג"; "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן (שראה אור באותה שנה סימבולית עצמה) שתיאר השתלטות של חונטה צבאית על המדינה, גירוש של כל ערביי הארץ ומצר מוחלט על תל אביב, שהותיר רק אזור זעיר שהתנהל בידי מורדים חופשיים; "פרגוד הבדולח" הנושן (1969) של יהושע גרנות החוזה מדינה אנטי דמוקרטית, גזענית, שמחתרת שמאל קיצוני מנסה להפיל בה את השלטון באלימות; ו"אנרכיה מותק" של דניאל דותן (משנת 1999), קובץ סיפורים שאחד מהם מתאר מדינה הנשלטת על ידי חרדים קיצוניים חסרי רחמים, שרק מחתרת פמיניסטית מעזה להתקומם מולם.

אצל משמרי, כמה מפתיע, אין פמיניסטיות. אין כמעט דמויות נשיות משמעותיות – למעט חיה-לאה, זקנה דתית מבולבלת, שנקלעת ללב המאורעות בעל כורחה, אישה מאמינה עם נטיות מיסטיות, שמוצאת את עצמה נערצת ונסגדת, דמות שאלמלא נכתבה בהרבה חמלה עלולה הייתה להיות מגוחכת. הדמויות הראשיות שאחריהן היא עוקבת מתחברות אלה לאלה רק בנגיעות קלות, כשהעובדה שאנחנו ארץ קטנה מוקפת אויבים, מביאה את דרכיהם להצטלב. צעיר חילוני שלרגע נדמה שעם הצטרפותו למורדים יתגלו בו תכונות של גיבור, אבל מובן שהוא אינו מסוגל להשתנות באמת; זוג דתיים שאוספים צעיר פצוע לביתם, ומתחבטים בשאלות של מצפון ומוסר; קיבוצניקים וקיבוצניקית לשעבר; פוליטיקאים; אנשי תקשורת; נשות פוליטיקאים; מתנחלים, אנשי שב"כ – תערובת של כמעט כל מה שיש פה, בחברה הישראלית. כמעט.

את אם לשני ילדים קטנים. הפתיע אותי לגלות שבתוך חזון האימים הזה, לא ניסית לדמיין מה היה קורה לאימא שצריכה איכשהו לדאוג לילדים שלה כשאין חשמל, כשעשרים איש נהגרים פתאום ברחוב, הטלפונים קורסים, חנויות נבזזות, לא נשאר אוכל…

"יכול להיות שדווקא בגלל שאני אימא לא כתבתי על זה, כי זה תסריט מחריד. המחשבה לקום בבוקר למציאות כזו, ואת צריכה לדאוג למישהו אחר היא נוראית. במלחמת לבנון השנייה ממש דמיינתי בחרדה מה יהיה אם נצטרך להיות פליטים ולנדוד למקום אחר. היה לי תינוק וכל דבר הכי קטן נראה לי פשוט מזוויע. זה מקום כואב נורא. הסיפור הבא שהתחלתי לכתוב עוסק מאוד באימהות. שם יש אימא עם כל רגשות האשם והפשלות והרצון הטוב שהולך לעזאזל".

משמרי, בת 45, אם יחידנית לשניים (שני בנים, בני 8 וחצי ו-4 וחצי), עורכת תוכן ובלוגרית ותיקה ופופולארית ("כותבת מוחקת") עסקה בעבר בעיתונות, בעיקר בתחום מדעי החיים וההיי טק, ושימשה אנליסטית של חברות סטרט-אפ. היא מתחזקת נוכחות בולטת ורציפה בפייסבוק, רציפה כל כך שגם המפגש לצורך כתבה זו דווח מיד, והיא כותבת ומוחקת בבלוג שלה. לפני קצת יותר משנה היא שינתה את שמה מ"אביבה" ל"אביבית", מטעמי חיבה ושמחת חיים בלבד.

היא נולדה בשכונת פלורנטין בתל אביב, אבל מגיל חמש גדלה בחולון. יש לה אח אחד, והבית שבו גדלו היה מסורתי-דתי. מיד אחרי הצבא היא חזרה לתל אביב ו"כמעט שלא עזבתי אותה למעט כמה שנים באמסטרדם, שם חקרתי את העולם. עשיתי אומנות, למדתי הולנדית, לימדתי עברית, הכרתי אנשים, חייתי באווירה קוסמופוליטית נהדרת".  היא זוכרת את עצמה כותבת מגיל צעיר "הייתי הכתבת הראשית והעורכת של העיתון, בכיתה, בתנועה ובבסיס בצבא. דברים בלתי רשמיים שכנראה הייתי חייבת לעשות". במשך מספר שנים כתבה שירה ואפילו השתתפה בסדנה של אילן שיינפלד. "חשבתי שספרות לא מעניינת אותי", היא אומרת. "השירה הייתה מפלט נוח, כי לא צריך להגיד המון רק לתפוס איזה רגע או לתפוס דימוי מדויק, ואני חושבת בדימויים אז זה קל לי".

הדרך של משמרי מכתיבת שירים בעיקר למגרה, לכתיבה לקהל גדול, עברה דרך כתיבה ב"גלובס" ובהמשך כתיבה בבלוג, שהיא מקפידה לעדכן בכל שבוע. "ובשנתיים האחרונות", היא אומרת, "הייתה לי מין קפיצה יצירתית. הרגשתי שאני רוצה שהבלוג יהיה יותר מסתם מקום להביא בו כל מיני אנקדוטות ודעות, אלא חלק מתהליך יצירה. לשמחתי, התגבש שם גם קהל קוראים קטן אבל נאמן, שזה מאוד חשוב. "

הכתיבה שלך בבלוג התמקדה בעיקר בחיי האהבה שלך, בילדים שלך – נושאים קלאסיים של ספרי ביכורים. הבחירה שלך לכתוב על חזון מלחמת החרדים-חילונים מפתיע מאוד

"במשך שנתיים לעסתי וטחנתי וקיצצתי ובישלתי ומיציתי את הפופיק של עצמי, עם משוב מדהים של קוראים, ובחינה ברמה של מצבי הרוח היומיומיים ולאט לאט זה התפתח לסיפורונים קטנים של 300-אלף מילה, ומזה נולד הרצון שלי לכתוב סיפור. זה נתן לי תנופה, קפיצה לכיון אחר. הרעיון לספר צץ בשיחה עם חברים. דיברנו פוליטיקה. יש לי חבר טוב שמאוד מודאג מהפער הדמוגרפי שהולך ומתפתח מול החרדים. ישבתי ושתיתי את דבריו וחשבתי מה היה קורה אילו קם איזה פוליטיקאי שהיה משסה חילונים בדתיים בנאום אחד, בגפרור מוצת אחד. הלכתי הביתה וכתבתי 2500 מילה של הפרק הראשון. אני שמחה שהכתיבה האישית נגרסה מכל הכיוונים ויכולתי לטפל ברעיון מסודר שונה לגמרי".

בספר נשארת בתמונה בתור קול של מספר יודע כל…

"הקול הזה הוא מעין מקהלה יוונית מקוננת והיא לא עקבית. הדעות שהיא מביעה הן לא בהכרח הדעות שלי. המספר פעם מקונן על אלוהים, אחר כך אומר שאין אלוהים, מחפש את אלוהים, שמח ששברו למישהו את העצמות ואחר כך אומר כמה זה טראגי ונורא. יש לו, כמו שיש לי, יחס של משיכה דחייה לעניין הזה המהפכני, ההתפרצות האלימה, שיש בה משהו מדליק, אבל מצד שני את לא רוצה להיות חלק מזה. בחרתי קול שמשקף את כל הצדדים האלה, הסוחף והמרתיע בו זמנית".

היא כתבה בלילה, אבל חשבה על הספר כל היום. זה לקח פחות מחצי שנה. "את הפרק הראשון כתבתי כסיפור קצר, וחשבתי שבזה זה ייגמר. שלחתי אותו לתחרות סיפורים ולשמחתי לא זכיתי, כי בתקופה שחיכיתי וכססתי ציפורניים אמרתי לעצמי 'רגע, אבל מה היה בבוקר שאחרי?' והמשכתי לכתוב. "

כאמור, משמרי כבר עובדת על הספר השני שלה.

נכנסת לרוטינת עבודה של סופרת?

"זה כנראה כמו השמיכות. כשהייתי בסוף ההיריון עם הילד הקטן חשבתי שיהיה נחמד לתפור שמיכות טלאים, שזה יעזור לי להעביר את הזמן. קניתי בדים והתחלתי לתפור ועכשיו כל הבית מלא שמיכות. בקיצור, זו אובססיה נחמדה מאוד. אני מתעלת את האובססיביות שלי למשהו יצירתי. עדיף לכתוב מאשר לאכול ציפורניים, ואולי אפילו לגרום לאחרים הנאה".

את טיפוס חרדתי במיוחד?

"לא, בדיוק להפך, אני אישה אופטימית מאוד. האמת היא שכתבתי ספר שאולי לא הייתי מסכימה לקרוא, אני לא רוצה לשמוע על הדברים הרעים, תעזבו אותי, אני רוצה לקרוא משהו נחמד. "

מאיפה אישה אופטימית מוציאה חזון נורא כל כך כמו "הזקן השתגע"?

"אולי זה הגיל. הגיל וניסיון החיים נותנים לך מספיק חבטות ואת מתחילה להבין שלא תמיד יהיה טוב בסוף, שלפעמים היה טוב ולפעמים יהיה נורא ואיום ולפעמים בינוני – ושיש ריבוי נקודות מבט, זה חלק מההתבגרות".

משמרי מתארת בספר, בלשון ביקורתית מאוד, את הישראלים של האמצע. אלא שלא רוצים לבחור עמדה. נאחזים בסממני בורגנות של מעמד בינוני שאפתני, ומנהלים חיים חילוניים אבל עושים קידוש וחגים ובר מצווה בכותל, בשביל הילדים. מקיימים מנהגים סתם, לא בגלל שמשהו בא מבפנים. היא משוכנעת שזה רוב העם, ושמאחר שגם היא מוקפת בהם, אין ספק שיהיה מכרים שישנאו אותה.

את התנתקת לגמרי מהמסורת שעליה גדלת?

"גדלתי בבית מסורתי מזרחי. שבו כילדה הלכתי המון עם אבא לבית כנסת. הייתה האמונה, אבל זה נורא גמיש. אם מישהו מחליט שהוא מתחזק ומפסיק לנסוע בשבת, מוחאים לו כפיים. מישהו אחר כן נוסע, וזה גם סבבה. היה משא ומתן פנימי של כל אחד עם עצמו על כמה מקפידים על הרגלים ומנהגים. אין חרמות ואיסורים, הכל יותר מחובר לחיים וזורם – אלה היו החיים לפני ש"ס, עם פחות הקפדה ופחות השפעות אשכנזיות. אני איבדתי את שארית הקשר לזה כשיצאתי מהבית, אבל שנים חשבתי שאני מאמינה באלוהים, ואפילו התפללתי תפילות אישיות. שירי גוספל ודבקות דתית הקסימו אותי, שמעתי מוזיקה חסידית בהנאה. בשנה האחרונה, ותוך כדי כתיבה, הלכתי והתחלנתי. ממש אמרתי לעצמי 'עזבי, זה כבר לא נכון', בדקתי את ההרגלים הישנים שלי, וגיליתי שכבר אין בי אמונה, אז הפסקתי להעמיד פנים."

יש בספר לא מעט הזדמנויות להתחבט בשאלה אם יש או אין אלוהים

"זה כנראה העיבוד שלי, הכאב הזה על כך שחתכתי ואני לא מסתכלת יותר על השאלה אם יש או אין מישהו שברא את העולם".

רק השבוע – חמישה סיפורים קצרים של הלן סימפסון

 

אם היא הייתה כותבת בעברית, הלן סימפסון הייתה בטח משלמת לריקי כהן כדי להשתמש בכותרת הנהדרת שריקי נתנה לבלוג שלה – קורות האם האובדת –  כי על זה בדיוק סימפסון כותבת. על אימהות, על משפחה, על מה שאלה עושים לזוגיות ועל מה שהם עושים לנשים – כי הגיבורות שלה הן תמיד נשים שמדברות בכנות או מגלות את מה שדורות של נשים ניסו להדחיק. השבוע הועלו באתר המצוין של רדיו 4 הבריטי חמישה סיפורים קצרים של סימפסון. כולם מצחיקים-כואבים-אירוטיים-מפוכחים כדרכה, ומצוינים, פשוט מצוינים. הקריינות גם טובה מאוד – רק הצרה היא שהם יהיו שם, באתר, רק לשבוע. הנה לינק לאחד מהם. כדי למצוא את האחרים הקליקו את שמה של סימפסון בתיבת החיפוש שלמעלה מימין.  רק לשבוע – אני מדגישה שוב, כי חבל להחמיץ. וחוצמזה הנה ראיון שראיינתי אותה לפני שנה וחצי, כשאוסף סיפורים שלה – "כן, בטח, מה שתגידי" – ראה אור בעברית:

 

אם ישנו מקום כזה, החצר האחורית של האימהות, הלן סימפסון לקחה על עצמה לדווח לעולם על המתרחש שם. היא כותבת סיפורים קצרים, חלקם דחוסים עד קוצר נשימה, שנוגעים בכאב. כאב הכרסום בזוגיות, הניכור הפתאומי מן הגוף, מן החיים שלפני האימהות, הניסיונות הנואשים לשמר איזו שפיות בתוך המרוץ הזה של קריירה-הורות-אהבה-שלא-להזכיר-תשוקה, ולמרות זאת היא שומרת על הומור. כאילו היא הצליחה להתכופף ותת לגלים העכורים של המרירות להתנפץ מעליה, והיא נאחזת בכל כוחה במצוף האירוניה העצמית. "טוב", אומרת לי סימפסון בראיון שקיימנו השבוע. "להיאנח ולקטר בלבד זה לא ממש מקדם אותך, וזה משעמם את הקוראים. אני מעדיפה קומדיה. הומור מכל סוג. הומור שחור, שנינות, פארסה. לא אכפת לי איזה, כל עוד אני ממשיכה לכתוב את האמת שלי".

סימפסון, בת 51, אחת מכותבות הסיפורים הקצרים הפופולאריות בבריטניה, נולדה בבריסטול, גדלה וחיה בלונדון. היא למדה ספרות אנגלית באוקספורד ועבדה כעיתונאית ב"ווג", פרסמה שני ספרי בישול ומאז 1990 אז התפרסם הקובץ הראשון שלה "4 רגליים ערומות במיטה וסיפורים אחרים" גרפה שלל פרסים ספרותיים, בהם פרס הסופר הצעיר של הסאנדיי טיימז, פרס סומרסט מוהם, פרס א.מ.פורסטר ובחירה מכובדת מאוד של כתב העת "גרנטה" לאחת מעשרים הכותבים הצעירים המבטיחים בבריטניה. היא גם כתבה ליברית לאופרת הג'אז "יום שישי הטוב, 1661" שהוקרנה בערוץ 4 הבריטי. היא נשואה, ואם לשני ילדים. ב-17  השנים האחרונות היא גידלה גם חתול, אבל הוא מת לאחרונה. ככותבת היא לא רק שנונה, היא גם סוערת, ויש לה שפה עשירה ומלאה המצאות. היא משתמשת הרבה בסלנג וממציאה מיני המצאות לשוניות, שמן הסתם היוו אתגר בתרגום "כן, בטח, מה שתגידי" שראה אור לאחרונה בעברית (ידיעות אחרונות, ספרי חמד. מאנגלית: ברוריה בן ברוך). אין לה בעיה לתאר ילד כ"צוחק כמו רודן משושלת טיודור" או את החיוך "נושר מפניה אל אורחת כמו חביתה המחליקה ממחבת".

האימהות שעליהן היא כותבת "תשושות כמו מתאגרף בזירה שמנסה לקום במהלך הספירה לאחור", ולעתים קרובות גם דהומות, מבולבלות ומבוהלות מהמטלה הענקית שעומדת בפניהן: גידול ילדים. באחד מסיפוריה מנסה יולדת לעטות מסיכה מעיסת נייר כדי לחסוך מעצמה את המבוכה בכל פעם שתלמידי רפואה פוערים את רגליה כדי לבדוק אותה. אחד מסיפוריה הוא מחזה שבו מככבים גם הרחם וצוואר הרחם, ובסיפור אחר מנסות הגיבורות להיכנס לחנות בגדים כל כך סודית שהן נזקקות לסיסמא. מתחת לשנינות הזו, סימפסון חוזרת ואומרת שאימהות היא עניין מתיש, כואב, תובעני ולעתים קרובות מלוכלך מאוד. ושיש לה מזל שהיא חיה וכותבת בתקופה שבה מותר להגיד את הכול בגלוי.

כמה מכל זה מבוסס על ניסיונך האישי?

"אני שומרת על אוזניים זקורות, מקשיבה הרבה לנשים אחרות, אני קוראת הרבה ואני משתמשת בדמיון שלי. אני לא כותבת רק על דברים שחוויתי בעצמי. הרבה מהרעיונות לסיפורים שלי מגיעים דווקא מחלומות".

נדמה שלמרות שאנחנו, הנשים, עברנו דרך ארוכה מאוד מאז ראשית המהפכה הפמיניסטית, אנחנו עדיין נתקלו בהרבה שובניזם, אפליה, הטרדה ומעל הכול הצורך לתמרן בין ביטוי עצמי לחיי משפחה…את אופטימית?

"שאלתי את בעלי מה הוא חושב עלי, והוא אמר שכן, שאני ריאליסטית ואופטימית. אני חושבת שכולנו צריכות להתמודד עם בריונות ועם אי יושר, במיוחד כשמקורם של אלה באנשים שאנחנו אוהבות, אבל אנחנו גם חייבות להמשיך להאמין שיש סיכוי לשינוי בחיים האלה".

 

את אחת הכותבות הבודדות שמגבילות את עצמן לסיפורים קצרים בלבד ולא מנסות לכתוב רומאן…

"אני מאוד אוהבת סיפורים קצרים ומאוד אוהבת לכתוב בז'אנר. זה מאפשר לי לכתוב דברים עוצמתיים מאוד עם מגע קליל. סיפור קצר הוא לא בהכרח סיפור קטן או קלוש. האתגר הוא לבטא מקסימום כוח באורך מינימאלי".

סופרת בריטית אחרת, אלי סמית, אמרה פעם שנשים מתמקדות מדי בכתיבה על דברים קטנים, עניינים ביתיים. מה דעתך?

"אני חוששת שאלי לא ממש התכוונה לזה כמו שזה צוטט, אבל כן, בבריטניה (להבדיל מארצות הברית דווקא) יש נטייה להתנגד לכתיבה בדיונית על נושאים בייתיים יומיומיים. לעתים קרובות ההתנגדות הזו היא פוליטית ולא ספרותית. התנגדות לסוג החיים שמתואר בספרות, לא לעצם הכתיבה עליו. זה יצר מצב אבסורדי שבו כתיבה על מצבים יומיומיים שמהווים את מציאות החיים של רוב הנשים בעולם נחשבת לא חשובה ולא רלוונטית".

את לא מתחמקת מלכתוב על דברים כואבים מאוד הקשורים לאימהות ואת לא עושה אידיאליזציה של הקשר בין הורים לילדים. בעיני זה אמיץ…

"לפעמים גם אני מרגישה אמיצה. היום לכאורה אפשר כבר לדבר על הכול, אבל כשאני קוראת מסיפורי בפני קהל, באות אלי נשים שמודות שחלק מהסיפורים גרמו להן לבכות, ושיש סיפורים שהן לא מעזות להראות לבני הזוג שלהן. אז יכול להיות שעדיין יש עניינים שהם טאבו. אני חושבת שחייבים לנסות להיות אמיצים וכנים אם רוצים לכתוב משהו ששווה קריאה."

 

קרלה ברוני – אימאל'ה…

ההיריון של קרלה ברוני זכה להתעניינות תקשורתית צפויה. אחרי הכול, מדובר באישה יפה, סוערת, שרשימת ההישגים שלה נאה לא פחות, ומן הסתם ההתרחשויות בתוך וסביב מיטתה מעניינות את הציבור. ברוני כבר בת 43. פעם נשים בגילה היו מצופות לתפקד בעיקר כסבתות, ולהמיר את הליבידו שלהן בהוראות סריגה מ"בורדה". היום זהו גיל שבו נשים רבות יכולות להרשות לעצמן להתחבט האם הן בכלל רוצות ילדים, וברוני – מסתבר – למרות שכבר יש לה ילד אחד, רוצה.

אז מה בעצם הבעיה כאן? במישור האישי אין בעיה בכלל. ברוני האישה הפרטית, זו שנכנסה בפועל להריון, זו שתלד את הילד ותגדל אותו, תישא לבדה בתוצאות של החלטותיה והיא באמת לא חייבת דין וחשבון לתקשורת או למעריצים. במישור המופשט יותר – שבו ברוני מתפקדת כסמל, כדמות שיש מי שנושאות אליה עיניים, כמודל חיקוי או ביקורת ובכל מקרה כאישה שחייה ומהלכיה מבטאים משהו מרוח התקופה שבה אנחנו חיות, קל להיות ציניים וקל לצקצק מולה בביקורתיות.

למה? בואו נתחיל מהאספקטים הכי פשוטים ושטחיים של הביקורות שנשמעה על הבשורה. השנה האחרונה לא הייתה קלה במיוחד מבחינת התדמית הציבורי של הזוג ברוני-סרקוזי. בבעלה של הגברת הוטחה לא מעט ביקורת בעיקר בכל הקשור להחלטות שניסה לקדם בכל הקשור למדיניות הרווחה של צרפת. האהדה אליו צנחה, והמבקרים שלו ליקקו את השפתיים מול ביוגרפיות ושמועות שתועדו גם בעיתונות על קרעים בחיי הזוגיות, ואולי גם בגידות הדדיות. הריון ותינוק עתידי רך וענוג משנים, כמובן, את התמונה. אין כמו תמונות משפחתיות לצד העריסה כדי להפגין מסורתיות חמה ורוגעת, ונדמה שגם באירופה, הנוטה לטיפונת פחות צביעות מתחסדת מארה"ב, פוליטיקאים שיש להם את זה זוכים ביותר קולות.

הביוגרפיה של ברוני כוללת לא מעט תחנות מרשימות: היא הייתה דוגמנית, היא הצטלמה בעירום, היא הייתה (ועודה?) זמרת ושחקנית ומאהבת של גברים נחשקים ביותר בהם כוכבים כמו קווין קוסטנר ואריק קלפטון ופילוסוף נודע אחד, וכעת כמובן גם ראש ממשלה – שדווקא ממנו, למרות גילו, מראהו ועברו המשובץ ניאופים, החליטה להרות.  מותר להניח שהצורך בילד לא נבע מתוך שעמום פתאומי ותחושת ריקנות. היא גם מורגלת בדרמות – אחרי הכול, היא גדלה במשפחה צבעונית מאוד, גדלה אצל אב אחד וגילתה שגבר אחר הוא אביה, נשלחה ללמוד הרחק מהבית וגם הפגינה כישרונות במבחר תחומים.  היא גם סקסית ומפגינה חיוניות רבת עוצמה, ואם מותר לשפוט אותה מרחוק נדמה שהיא אישה תשוקתית שאינה חוששת להביע דעה בנושאים פוליטיים, בעיקר אם הם נוגעים לנשים.

בהחלט יכול להיות שברוני, האישה הפרטית, שומעת את השעון הביולוגי שלה מתקתק וכמהה מאוד לחבוק בזרועותיה עולל. ברוני הציבורית, המופשטת, מאכזבת אותי בהחלטתה לממש את התשוקה הזו. אימהות אינה דבר פסול בעיני. בכלל לא. אלא שכשדמות שכזאת, שעשתה ועושה ויכולה ומגשימה ונדמה שהיא חיה את חיה במלואם בוחרת פתאום להוריד מהלך בגיל מבוגר יחסית (ביולוגית, לא נפשית, חברתית או אופנתית) כדי ללדת שוב, זאת הוכחה לכך שמאה ומשהו שנות פמיניזם לא שינו את התפישה הבסיסית, לפיה המימוש העמוק, המלא והאמתי שלנו כנשים יכול להתקיים רק באמצעות האימהות.

בחירה כזו כאילו מזכירה שלמרות השינויים שחלו במעמד האישה במאה האחרונה ולמרות האפשרויות שנפתחו בפנינו, רבות כל כך משוכנעות שהאושר האמתי נמצא רק במקום שבו אנחנו מטפלות במישהו, או במשהו, ורצוי בתינוק. שכדי שחיינו יהיו מושלמים אנחנו חייבות לוותר על חלקים גדולים מהם, על מנת לתת חיים למישהו אחר. מה הייתי אומרת על זה לברוני? קודם כל מזל טוב, בריאות וגו' ואחר כך את המשפט הידוע שאומרים הגויים בחג המולד למי שמבקש במתנה כלבלב או חתלתול: תזכרו שגורים זה לא רק לכריסמס, זה לכל החיים.

 

זרים זה לא מה שחשבתם

נדאק מייקל

נדאק מייקל, פליטה מדרום סודאן, נמצאת בישראל מאז 2005.  היא בת 28, גרה בדרום תל אביב, נשואה ואם לשלושה ומנהלת מספרה עצמאית משלה. בימים אלה היא לוקחת חלק בפרויקט שיזם מוקד הסיוע לפליטים במטרה להכיר לישראלים את הקהילות החדשות שבאו לחיות בתוכנו. נדאק היא אחת מחמישה פליטים שסיפורי ההצלחה של קליטתם המוצגים בפרויקט.
* את הפרויקט כולו אפשר לראות באתר: http://www.naimlehakir.co.il ובקרוב באמצעי התקשורת

*את השיחה הקצרה הבאה ניהלנו לטובת המדור "אשת השבוע" בלאישה:

מאיפה הגעת?
נולדתי במלקאי, בדרום סודן, במשפחה גדולה, אני אחת משמונה ילדים וכולנו התפרנסנו או מחקלאות או מדייג. החיים שם היו נעימים, עד שהמלחמה הגיעה גם אלינו: הצבא נכנס לעיירה שלנו והתחיל לשרוף בתים ולהרוג אנשים. הם תפסו את אבא שלי ולקחו אותו, אבל אני והאחים והאחיות שלי ברחנו. קודם לקניה ואחר כך למצרים. הייתי במצרים שבע שנים וחיכיתי לאישורים או ויזה שתאפשר לי להתגורר במדינה אחרת".

יש לך קשר כלשהו עם בני המשפחה האחרים שלך?
"לא. הייתי בת 18 כשברחתי, ורק שמעתי שאבא שלי שוחרר כמה שנים אחר כך ועדיין חי בדרום סודן. גם אחת האחיות שלי שם אבל אני לא יודעת מה מצבה. במצרים גרתי במחנה פליטים, בתנאים קשים, אבל גם הכרתי את בעלי סולומון, שגם הוא פליט מסודן. התחתנו ונולדו לנו שני הילדים הגדולים שלנו, שון (בן 10) ושרה (בת 4 וחצי)."
איך הגעתם ממצרים לישראל?
"לפני שש שנים היו בקהיר מהומות שבהן הרגו פליטים סודנים, אז החלטנו לברוח גם משם ולא היתה לנו אפשרות אחרת, רק לישראל. היינו קבוצה של כמה עשרות פליטים שהלכו במדבר: ביום ישנים ובלילה הולכים, עד שחצינו את הגבול. בכניסה לישראל העבירו אותנו מיד לבית הכלא קציעות, ומשם לבית מלון וסוף סוף יכולנו לישון וגם לאכול משהו אחרי הרבה ימים של רעב".
איך פתחת לך פתאום עסק? איפה למדת לעבוד כספרית?
"התחלתי ללמוד ספרות במחנה הפליטים במצרים, וגם החלטתי ללמוד אנגלית כדי שאוכל להסתדר בכל מקום שנגיע אליו. כשהגענו לישראל עזרו לנו מתנדבים מכל מיני ארגונים. הילדים הלכו ללמוד בבית הספר ביאליק ושם בקשו ממני לשמש מתורגמנית עבור הורים של תלמידים, פליטים שלא ידעו אנגלית, אז עבדתי שלושה חודשים בחינם. ידעתי שלכולם קשה, לכל הקהילה שלנו ולמי שבאו מאריתריאה. אחר כך כבר הציעו לי משכורת. גם בעלי מצא כל מיני עבודות וחסכנו כסף כדי שנוכל לפתוח מספרה משלנו בנווה שאנן".

בארץ נולד לך עוד בן…
"יוני, עוד מעט בן שלוש. לו ולאחים שלו יש חברים ישראלים. הגדולים גם מדברים טוב עברית. קשה לגדל אותם וגם לנהל עסק, אבל סלומון ואני חרוצים".
הלקוחות שלך הם רק בני הקהילה הסודנית?
"מה פתאום. יש לי הרבה לקוחות ישראלים שאוהבים את אופנת השיער האפריקאית. גם גברים וגם נשים. יש לי לקוחות קבועים ויש שכנים שבאים רק כדי לראות מה שלומנו ואם אנחנו צריכים משהו."
אומרים שיש הרבה ישראלים שמגלים גזענות כלפי הפליטים
"לא כולם. יש הרבה אנשים טובים. לנו יש מעמד של פליטים מטעם האו"ם, אז אנחנו מרגישים בטוחים פה. הילדים בבית ספר, אנחנו עובדים בעסק, ומבלים ביחד בעיקר בסופי שבוע".
את רואה את העתיד שלך בישראל?
"האמת היא שאני לא רואה עתיד בכלל. אני חיה את היום. החיים לא פשוטים. כל הזמן צריך לחדש את הויזות, ואין לנו אזרחות ישראלית כך שאי אפשר לדעת מה יהיה, אבל אני מאמינה בלהיות אופטימית ולעבוד קשה. החלום האמיתי שלי הוא לחזור לסודן ולגדל שם את הילדים שלי. אם המלחמה תיגמר באמת , ויש עכשיו סיכוי שדרום סודן תהיה מדינה עצמאית ואולי יהיו לה קשרים עם ישראל, יכול להיות שנוכל להגשים את החלום ולחזור הביתה".

יומני הנסיכה

צילום: גל חרמוני

באחד המכתבים שקיבלה רנה ורבין מאימא שלה, ומתוכו היא מצטטת בספרה "כמה טוב לחיות", ממליצה לה אימא לצחוק קצת יותר, ובעיקר על עצמה. בראיון איתה, שנמשך כדרכן של שיחות נשים לעוד המון כיוונים מלבד ספר הביכורים שכתבה, מתברר שורבין יישמה היטב את העצה הזו. היא יודעת לצחוק על עצמה, והצחוק הזה מקנה לה איזו נקודת הסתכלות מהצד על הכתיבה שלה עצמה, למרות שזו מבוססת על חייה הפרטיים, או לפחות על הרישומים שהותירו ביומנים שכתבה מגיל עשר ועד, כמעט, היום.

 

"כמה טוב לחיות" הוא מין ספר זיכרונות, ערוך לכדי סיפור, מתוך קטעי יומניה האותנטיים של ורבין שנמצאו במזוודה ישנה שאביה שלף מהבוידעם. בשלב ראשון חשבה לכתוב רומאן המבוסס על הטקסטים ההם שכתבה, אבל כשהבינה שגם באמצעות עריכה – שליפה מכוונת של קטעים נבחרים, מחיקה של אחרים, קיצור, הזזת תאריכים וארגון מחדש ובדיעבד של המציאות – היא יכולה לברוא סיפורים חדשים, בחרה במה שהיא מכנה "אוטו-ריאליטי". התוצאה היא סיפור התבגרותה של ילדה תל אביבית, שבדרכה אל הנשיות עסוקה בכל אותם דברים שילדות, נערות, צעירות ונשים עסוקות בהם: אהבה, תשוקה, חושניות, מיניות, דימוי גוף, זוגיות, קריירה, אימהות, משפחה, יצירה ולעתים קרובות גם רחמים עצמיים. וכאמור, מאחר שרנה מקשיבה (לפעמים) לאמא שלה, אלה מצופים שכבה דקיקה של הומור עצמי.

 

אחת ההפתעות הגדולות שציפו לי, כקוראת, בספר, היה העיסוק האובססיבי של ורבין במראה, במשקל, באוכל, והאופן הפשוט והגלוי לגמרי שבו היא מציגה את כמיהתה לאישורים, לאהבה, להשתוקקות אליה. ורבין, בת 37, היא אישה מצליחה. היא למדה משחק בניו יורק ושיחקה בארץ בתיאטרון ובטלוויזיה, כתבה ביקורות ספרים ואף זכתה בפרס ברנשטיין לביקורת, היא עורכת ספרות המקור של "ידיעות ספרים" (ההוצאה שבה ראה אור גם ספרה) ומלבד כל אלה היא גם אישה יפה מאוד. "וכמו רובנו, אני לוקה בתסמונת שטוקהולם. גם אני הפנמתי את הדרישות האלה של איך אישה צריכה להיראות ולהתנהג ומה היא צריכה לעשות ולהשיג. אני לא מכירה אישה אחת שזה לא חלק מעולמה. אבל אל תשכחי שאני ערכתי את הספר, אני בחרתי את הקטעים, אני הצמדתי אותם זה לזה וידעתי בדיוק איזו תמונה שלי הם מציירים. אמנם לא כתבתי אותם מתוך מודעות -אבל ערכתי בצורה מניפולטיבית. יכול להיות שאם אחד האקסים שלי יקרא הוא יגיד שהדברים בכלל לא היו ככה, אבל הדברים היו, רק הזזתי אותם ממקום למקום כדי לשים דגש על מה שבעיני אפיין את מערכת היחסים הזו, או להבליט משהו אחר במערכת יחסים אחרת כדי שהסיפורים לא יחזרו על עצמם".

 

אז זה אמיתי או לא?

"זה אמיתי, אבל אני בחרתי איך לספר את זה. למשל את תקופת הצבא שלי בחרתי לתאר רק מנקודת המבט המינית. הצבא היה המקום שבו לקחו אותי, תלמידה מצטיינת, אדם שלם, מוכשר ובטוח בעצמו ורוקנו אותי מכל תוכן, נתנו לי רק להגיש קפה לקצינים בכירים ולהיות משהו צעיר ויפה שמסתובב שם מול עיניהם. אבל את זה כבר שמענו בספרות העברית מיליון פעם, אז אני הבאתי תשעה חודשי צבא סמליים שמתחילים בניסיונות שלי לעשות סקס ונגמרים בניסיונות להיכנס להריון כדי להשתחרר. זה סמלי: זו התקופה שבה הכי ניסו להכניס אותי למחוך הקולקטיבי וגם הכי התמרדתי".

 

ורבין מקדישה לא מעט מהספר למערכות היחסים שלה עם גברים, לאלה שחשקה בהם, אלה שאיתם שכבה, אלה שהתאהבה בהם ואלה שלא יכלה לסבול. מאחר שבמקור כתבה מבלי לדמיין שמישהו יקרא, הכתיבה שלה חושפנית וכנה. מראיין אחר העיר לה, היא מספרת לי, שהיא מחפצנת גברים, כי בלא מעט קטעים יש לה הערות על חלקי הגוף שלהם ועל מה שהם מעוררים או מכבים בגופה.

חפצון? לאורך רוב הספר את הרי מודה בנזקקות עמוקה וגדולה בגברים ובאישור מהם. את מתארת מפגש שלך עם חברתך המשוררת ננו שבתאי, שבו שתיכן יושבות, המשוררת והעורכת, ולמרות שאתן כאלה מתוחכמות אתן מדברות רק על בנים…

 

"ובכל זאת אני חושבת שמדובר בטקסט פמיניסטי, כי הוא גם מתאר תמונת מצב של ילדה ונערה ששבויה בקונספציות החברתיות ומפנימה אותן לחלוטין ומצד שני יש התפתחות, אותה ילדה שואלת את עצמה מה היא באמת רוצה, איך היא רוצה לחיות, ופועלת בהתאם. אני לא מאמינה בפמיניזם מהסוג ששורף חזיות, למרות שהרבה פעמים אני הולכת בלי. אני לא מאמינה שאת חייבת להיות לא נשית  בשביל להיות פמיניסטית. להפך,במקום שאנחנו נאמץ את סוג המחשבה הגברית, נודה שאכפת לנו ממערכות יחסים, אכפת לנו לאהוב ולהיות נאהבות ואנחנו יכולות במקביל להצליח בקריירה ולהרוויח המון כסף".

 

בקטע יומן מגיל צעיר מאוד את מספרת על שיחה עם מכרה מבוגרת יותר, שבה את תוהה אם את שטחית או טיפשית בגלל שאת כל כך מתעניינת בבנים, והיא אומרת לך שזה בסדר גמור שאת חושנית ושאת לא צריכה לעשות לזה סובלימציה לדברים אחרים, כמו למשל לשעות על שעות בחדר כושר

"והיא צודקת לגמרי. בעיני זה טעם החיים. עכשיו אני בשנים המיניות שלי, זכותי להיות מינית. ההתבגרות המינית שלי התחילה בגיל 14 ואז התחלתי להתעניין בבנים, אבל זה בסדר, כי גם הם מתעניינים בנו,גם הם חרמנים ומסוחררים ומלאי הורמונים. אולי זה יגמר בעוד עשור, אבל כרגע זה מעניין אותי וזה מצוין בעיני. זה לא הופך אותי לחלשה. בעיני, הכוח האמיתי הוא להכיר ולהודות בחולשות שלך. אני אדם שדי מצליח בחיים, ואני מרשה לעצמי להודות במקומות שבהן חסרים לי דברים".

 

את מודה בלא מעט דברים, חלקם כואבים מאוד. את כותבת למשל שכשעושים ילד אז כבר אי אפשר להחליט למות

"כתבתי את זה, אבל כתבתי עוד המון דברים אחרים. תראי, בעריכה של הספר עברתי תהליך שלם. קראתי את הקטעים אחרי שנים, ולא תמיד מה שהיה כתוב ביומנים שלי תאם את הזיכרונות שלי מאותם  ימים. המפגש הזה עם עצמי כילדה או מתבגרת ואפילו כאישה בת עשרים המם אותי. פתאום את רואה את הדפוסים החוזרים של עצמך, את המחשבות האובססיביות, את התובנות שעלו בטיפולים פסיכולוגיים."

 

ומצטיירת דמות של אישה שמצד אחד היתה נורא רוצה להיות קונפורמיסטית, להתחתן וללדת ילדים כמו כולם, ומצד שני יודעת שאם זה יקרה היא תצא מדעתה

"זה שביומן שלי הפגנתי לבטים בכל מה שנוגע לילדים ומשפחה, זה לא אומר שבחיים האמיתיים שלי רציתי את זה אי פעם. במציאות, בגיל עשר כבר הודעתי לכולם שלי לא יהיו ילדים. כל החיים שלי שאפתי לדברים ענקיים, להיות שחקנית, להתפרסם, להצליח, ובתוך כל זה תמיד יש את המחשבה שאם רק הייתי רוצה דברים יותר קטנים, היה לי יותר קל, שאם היו לי שאיפות קטנות היה בטוח יותר שאצליח. אבל זה לא גרם לי להקטין את החלומות שלי. אני מכירה בזה שלשחות בזרם זה קל יותר, ומקוננת על זה שאני לא מסוגלת".

 

איך ידעת כבר בגיל עשר מה תרצי להמשך חייך?

"אמרתי את זה, כמו התרסה לסביבה, אבל אחר כך היו תקופות שבהן עשיתי תוכניות חומש, ותמיד היו כלולים בהם ילדים, אבל אני לא יכולה להגיד שבאמת התכוונתי ללדת אותם.  כילדה קראתי המון המון ספרים, ורובם לא היו מיועדים לגילי. כמעט כל הספרות המתורגמת שקראתי אז, הספרות הקלאסית, הבהירה לי שהברירות היחידות של אישה הן להגשים את עצמה או להתחתן, ואי אפשר גם וגם. אמא שלי שאלה אותי איך זה שלא הסתכלתי מסביב, עליה למשל, שהיא נשואה ואם ויש לה קריירה משגשגת והיא תמיד הרוויחה יותר מאבא שלי, ולא הייתה לי תשובה טובה".

 

מה הכי הופתעת לגלות כשקראת את היומנים שלך?

"כמה שהכל חוזר על עצמו. שיש תקופות שיש בהן אהבה ואז התפכחות, ושוב אהבה ושוב זה נגמר, ורע ואחר כך טוב. יש תקופות שאני מרגישה שמנה ואחר כך רזה. אני שונאת את המשפחה שלי ואחר כך מאוהבת בהם. זה מאוד מרגיע, כי אני יודעת שלא משנה איפה אני נמצאת עכשיו, באיזה תהומות של ייאוש, זה יעבור, בזמן אחר אני ארגיש אחר כך".

 

מקובל לחשוב שכשכותבים יומן זה נורא פרטי, ושאם מישהו יקרא בו זה יהיה נורא ואיום

"גם לי היה ברור שאת היומנים שלי איש לא יקרא ואני אשרוף אותם לפני מותי. משום שערכתי אותם בעצמי, היה פה אלמנט גדול של שליטה ומצד שני, היה גם שחרור גדול בלשים הכול על השולחן ולהציג את זה לאנשים: הנה כל מה שאני חושבת, כל מה שעבר עלי, תקראו. אלה דברים שבמהלך החיים את חושבת לעצמך מה יהיה אם ידעו את זה עלי, ופתאום את מגלה שלא קורה כלום. כולם קראו, כולל הבוס שלי, ואף אחד לא התמוטט. אפילו לא פיטרו אותי מהעבודה".

 

אחרי שכתבת ספר, את רואה אחרת את העבודה שלך כעורכת?

"אני מאוד אוהבת לערוך, אבל עכשיו ברור לי עד כמה אני זקוקה לדבר הזה, ליצור את היצירה של עצמי ולא רק לסייע ליצירה של מישהו אחר. אני אוהבת לערוך, ובטח עשה את זה כל החיים, אבל בשביל לתדלק אהיה חייבת לכתוב עוד דברים משל עצמי".

 

גם אל-הורות היא אופציה

 

הבחירה בחיים בלי ילדים נחשבת, עדיין, בארץ, לבחירה  חתרנית. זה במקרה הטוב, כשנשים (וגברים) המעדיפים את אורח החיים הזה לא מתויגים כסוטים, פגומים, אגואיסטים או סתם נכים רגשית. למה החברה שלנו מייצרת כל כך הרבה לחצים (וכל כך מעט מחשבה) בכל מה שנוגע להורות או אל-הורות? ומתי תחזור האופציה הזו להיות בחירה אישית?

אורנה דונת. צילום: תמי אבן

דווקא אליזבט גילברט, מחברת רב המכר הבינלאומי "לאכול, להתפלל, לאהוב" סיכמה את זה יפה: "יש נשים שנולדו להיות אימהות, אחרות צריכות להיות דודות ויש נשים שלא צריכות להיות בסביבת ילדים בכלל. כל אחת צריכה להודות בכנות לאיזו קבוצה היא משתייכת, כי אחרת זו יכולה להיות טרגדיה נוראית". אורנה דונת, שראיינה עשרות (א)נשים שבחרו לא ללדת ילדים הגיעה למסקנות דומות. המחקר שלה, היא אומרת, התמקד בבחירה שאינה שגרתית בארץ, לחיות ללא ילדים, אבל למעשה הוא עוסק גם בהורות. הוא מציב מעליה סימן שאלה גדול, ומאתגר את האמונות והמיתוסים הכי מקודשים בחברה הישראלית. דונת אינה מנסה לשכנע לא ללדת, רק לעודד בחירה חופשית.

 

"ממני והלאה" (ידיעות ספרים) הוא סיכום המחקר של דונת לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הוא נולד מתוך הבחירה האישית שלה שלא ללדת, אבל נכתב בפרספקטיבה רחבה בהרבה. דונת ראיינה גברים ונשים, סטרייטים, שגדלו במסלול הכי שיגרתי ומקובל, וסביבתם (ולעתים קרובות גם הם עצמם) ציפתה שיקימו משפחה ויעמידו צאצאים. באמצעות הראיונות האלה, ומעקב אחר פורום אינטרנטי של נשים שאינן מעוניינות לגדל ילדים, היא בודקת את הגורמים שהצמיחו את האמביוולנטיות כלפי הולדת ילדים, את התעמולה בעד, את הציפיות העצומות לאושר וסיפוק ומימוש עצמי באמצעות הורות ואת ההתפכחות שלעתים מגיעה יחד אתה וסיבות רבות נוספות לבחירה במה שהיא מכנה "אלהורות".

 

את מרואייניה היא בכל רחבי הארץ,לא רק בלב תל אביב. רבים מהם סיפרו לה שכשסיפרו למשפחה וחברים על ההחלטה לא ללדת ילדים, הרגישו כאילו שהם יוצאים מהארון. הם נתקלו בעוינות, רחמים, זלזול, יש מי שראה בהם חולי נפש, סוטים, פגומים וגם מי שנתקלו באמירה "תחיו איך שבחרתם אבל למה לעשות מזה רעש?". הספר שלה הוא בעיניה עוד צעד שנותן לגיטימציה לבחירה שלא ללדת, ומאפשר לדבר עליה בגלוי. "יש אנשים שהבחירה באלהורות לא חשפה אותם ללחצים כבדים, אבל הם לא הרוב. עדיין יש צורך גדול לדבר על הנושא,להציף אותו, להשמיע את הקול שמשך הרבה שנים בכלל לא נשמע בחברה הישראלית."

 

דונת היא בת 34, גדלה ברמת השרון ומתגוררת בתל אביב. יש לה אחות אחת ושתי אחייניות, והיא עצמה חולקת את חייה עם בן זוג, אדריכל במקצועו, שכמוה, אינו מעוניין בילדים. "אני זוכרת את עצמי בגיל 16 משוחחת עם חברות על הולדת ילדים ויודעת בוודאות שזה לא משהו שאני רוצה.  הן דיברו על חלום שאני הרגשתי כלפיו זרות. זה מאוחר יחסית. אני מכירה אנשים שהידיעה הזו ליוותה אותם מגיל הרבה יותר צעיר. "

זה מפתיע. האפשרות לא להיות הורים לא כל כך דוברה כשגדלת פה. בספרות, בקולנוע, אדם בלי ילדים נתפש תמיד כדמות טראגית

"אנשים ללא ילדים מצוירים ברוב המקומות כעריריים, בודדים, עצובים, משוגעים. כנערה לא חשבתי על זה. לא ידעתי שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני, לא חשבתי מה הסטריאוטיפ, דיברתי מהבטן, מתוך ידיעה פנימית עמוקה".

ובמשך השנים לא הרגשת לחץ מבחוץ ללדת ילדים?

"היו דיבורים, אבל לא לחצים ששיבשו את הדימוי העצמי שלי או את אורחות חיי. הרבה אנשים במחקר שלי מתארים לחצים דורסניים, הצקות בלתי נפסקות. חלק אפילו ניתקו את הקשר עם המשפחה כי לא יכלו לעמוד בזה. היו אחרים, בעיקר נשים, שהמשפחה איימה לנשל אותן אם לא ילדו ילדים, שספגו אמירות פוגעניות ומעליבות נורא, ויש כאלה שהמשפחה שלהם מפעילה לחץ פשוט מדאגה, מחשש שיהיו בודדים".

 

ההחלטה הזו לא הקשתה עליך ליצור זוגיות?

"הנושא הזה עלה אצלי בשיחות די מוקדם, ותמיד הנחתי הכול על השולחן. בכל מפגש חדש עם גבר הדיבור הוביל לשם די מהר. היו כאלה שהסתקרנו, שחקרו אותי לגבי הבחירה הזו, אבל אף אחד לא נרתע, הזמין חשבון וטס החוצה לברוח מהמוזרה הזו שיושבת איתו".

 

אני מניחה שרוב חברותיך בחרו כן ללדת

"לרוב מוחץ יש ילדים. הן עשו בחירה אחרת בחיים שלהן, אבל אנחנו נפגשות ומדברות ומערכת היחסים שלהן עם הילדים מעניינת אותי מאוד. כל הנושא המשפחתי מרתק אותי, כי זה המקום שמעצב וקובע מי אנחנו, ומעניין אותי מאוד לבדוק את המיתוסים שקשורים במשפחה, ואיך הם עומדים מול המציאות שבה יש הורים נוטשים והורים מתעללים, ואנשים שילדיהם לא נמצאים בקשר איתם".

 

לכאורה מצפים מאישה שלא רוצה להיות אימא, שתשנא ילדים

"אני לא שונאת ילדים ויש אפילו ילדים, כמו הבנות של אחותי, שאני מאוד אוהבת. אחד הסטריאוטיפים הכי מקוממים אומר שמי שלא רוצה להיות אם אין לה את סט התכונות ההומאניות, ההקשבה, ההכלה, האמפטיה. זה בדיוק להפך. יש הרבה נשים שיש להן את כל היכולות האלה, ודווקא בגלל שהן מבינות מה זה תובע, הן לא רוצות ילד, אבל הן יכולות להיות אימהיות מאוד כלפי אנשים אחרים, כלפי הסטודנטים שלהן, כלפי ילדים של אחרים, כלפי בעלי חיים.  בהרבה מקרים הבחירה לא לגדל ילד לא קשורה לחיבה לילדים. היא קשורה לרצון לחיות חיים אחרים, בלי לקחת אחריות על אדם אחר, רצון לחופש, חרדה מהעולם הזה ואי רצון להביא לתוכו עוד אדם".

 

הרבה נשים שאינן אימהות מרגישות שמטילים ספק בנשיות שלהן

"בארץ מקובל לראות במי שלא גידלה ילדים מישהי שלא מימשה את נשיותה, שיש לה חיים ריקים, שהיא לא מתבגרת, אגואיסטית ואפילו חולת נפש. התפישות האלה כל כך חזקות שנשים רבות מפנימות אותן. אלה שבוחרות לא ללדת משלמות את מחיר הדימוי הזה. הן עושות את זה מתוך מודעות לכך שאלה החיים שהן מעדיפות לחיות – יש להן לעתים קרובות חיים מלאים מאוד, הן לוקחות אחריות בתחומים אחרים לגמרי, הן בוחרות את מה שבאמת מתאים להן ויכול להיות שהתדמית שלהן תשתנה אם נדבר על זה יותר ויותר".

 

בארץ התגובות לבחירה הזו קשות יותר מבאירופה

"כן, אנחנו בסוג של פיגור אחרי אירופה, כמו בהרבה נושאים אחרים. יש בטח מי שיתפלצו לשמוע שאני חושבת שהתפיסה שרואה בחיים בלי ילדים סגנון חיים לגיטימי תגיע גם לכאן בעתיד… ההיסטוריה שלנו ספוגה פחד מחידלון, הילדים מסמלים את הנצח, את המשך המסורת. החברה הייתה רוצה שנראה ילדים רק כמקור אושר ענק. אנשים עדיין מתקשים להודות שיש מורכבות בגידול ילדים, רגשות מעורבים, שלפעמים זה קשה מאוד ומסתכל ולפעמים זה לא מגשים את כל הציפיות שנתלו בזה. הרבה שנים צבעו את הנושא הזה בוורוד בלבד, ורק בשנים האחרונות יש כותבות שצובעות את ההורות בקשת של צבעים ומדברות גם על המחירים שהאימהות גובה מהן".

 

אני מניחה שיש לא מעט נשים שלא רצו ילדים ובכל זאת ילדו אותם,כדי להתיישר בהתאם לנורמות

"יש הרבה כאלה, וגם הרבה שפשוט לא חשבו על הנושא והלכו בתלם. מי שלא רצו ולא ילדו הן אלה שיש להן משאבים לשחות נגד הזרם. ברוב המקרים זו לא הייתה הכוונה. זו הייתה בחירה אישית, לא רצון למרוד, והן מצאו את עצמן בלית ברירה מתמודדות עם התגובות של החברה".

 

כי ההחלטה שלהן נתפשת כמעשה לא טבעי

"אי אפשר היום לדבר על טבעי ולא טבעי, כל נושא ההולדה והפריון הוא תלוי תרבות. מעורבות בו כל כך הרבה טכנולוגיה, אמצעי מניעה, שיבוט, הפריות מלאכותיות, שאיבת ביציות. אפילו התנהגות אימהית היא לא עניין משותף לכל התרבויות והיא מאוד תלויה בהיסטוריה".

 

בשנתיים האחרונות דונת שקועה במחקר הבא שלה. היא כותבת דוקטורט על הורים לילדים, המתחרטים על בחירתם ללדת. הטאבו שהיא מנסה לפרק שם גדול, נפיץ ומפחיד הרבה יותר. כשאני מבקשת אותה להעריך האם החברה הישראלית תוכל אי פעם בעתיד להתמודד עם הנושאים שהיא בודקת בלי מטעני הכעס, ההתנגדות וההתגוננות הנפוצים כל כך היום היא אומרת: אני מניחה שדברים לא ישתנו פה כל כך מהר. נישואים וילדים הם עדיין נושא מקודש כמעט, אבל ככל שיותר אנשים בוחרים אחרת ומדברים על זה, יש יותר סיכוי שתהיה לכל אחד התחושה שהוא יכול לבחור את מה שהוא באמת רוצה".

 

הסיפור הקטן והמלוכלך של רוני גלבפיש

 

צילום: גל חרמוני

אלמלא הייתה רוני גלבפיש מתכננת לעצמה עתיד של כתיבה, עכשיו, אחרי שראה אור הספר הראשון שלה ואחרי שהיא ומשפחתה עברו לגור בתל אביב, אפשר היה להציע לה מקום בנבחרת האולימפית, בקפיצה במוט. האישה הזאת דילגה ב-41 שנותיה בין מקצועות ומקומות מגורים רבים כל כך, עד שלא ברור איך ומתי למדה ללכת ישר, להתקדם לעבר מטרה מוגדרת מראש ולחצות את כל המרחק הזה בהתמדה.

אבל עובדה: גלבפיש, שהספיקה להיות לולנית, קוטפת דובדבנים, מתכנתת, מנהלת אישית (של הראל מויאל), פועלת במפעל לייצור כותנה, תקליטנית, מוכרת בחנות תקליטים ועיתונאית עברה בילדותה, נעוריה וחלק ניכר בבגרותה ממקום ישוב אחד לשני ובהתאם גם מבית ספר אחד לאחר, "והיו לי הרגלים מגונים… מי שעוזב מהר מתרגל שלא צריך לתקן טעויות, כי כשעוברים דירה במקום החדש אף אחד לא יודע עליך כלום". למרות זאת היא היום אם לשלושה, נשואה כבר 15 שנה ליואב, איש היי טק, גרה בשכונה צפונית מהוגנת וממשיכה לכתוב. הרומאן הראשון "סיפור קטן ומלוכלך" (זמורה ביתן) ראה אור לאחרונה, וגלבפיש כבר עמוק בתוך השני והשלישי.

"אפשר להספיק הרבה דברים עד גיל 41", אומרת גלבפיש. היא נולדה בקיבוץ ברור חיל, ועזבה, עם הוריה בגיל שמונה ומאז עברה דירה בכל שנה שנתיים "אני משום מקום, אני מערים, קיבוצים, מושבים בבקעה, תבחרי מקום. אני חושבת שהיה אי שקט בזוגיות שלהם והם בחרו ב'טיפול גיאוגרפי', בכל פעם שמשהו לא הסתדר הם עברו דירה. למדתי ב – 12 בתי ספר שונים, בכיתה ז' הייתי בשלושה בתי ספר שונים. אין לי מקום שאני ממש מזהה כבית. ליצור חברויות היה מאוד מסובך. הרבה שנים חשבתי שאני לא טובה בזה, ואז אם נשארתי באיזה מקום גיליתי שאני דווקא בסדר. "

גם הגיבור של ספרה, "סיפור קטן ומלוכלך" (זמורה ביתן) מקווה לאורך הסיפור כולו לגלות שהוא דווקא בסדר. איתן, שהוא איש מחשבים וגבר יפה (ומה לעשות, זה פן חשוב באישיותו), נתקל במהלך ריצה שגרתית בפארק בנערה שנאנסה. האירוע מציף אצלו זיכרונות ילדות קשים, שולח אותו להתמודד עם מורכבותה של התפתחותו הרגשית והמינית ולהתעמת עם המעמד שהיה לו אז, בכיתה, והיום, לצד אשתו, חברו הטוב, אמא שלו ובתו הקטנה, ועם מעמדו ואחריותו כיום. גלבפיש לא מפחדת לכתוב בגוף ראשון זכר, על יחסי כוח ומין בין גברים לנשים, על הקו המטושטש שלפעמים נמתח בין הסכמה למין לבין כפייה.

בחירת הנושא שלך מפתיעה מאוד

"אחד הכייפים הגדולים בכתיבה זה שאת יכולה להיות מי שאת לא. בחיים זה לפעמים מתחשק ל, אבל כל האחרים כבר תפוסים… זה לא הספר הראשון שכתבתי. התחלתי לעסוק בכל מיני נושאים, בין השאר היה ספר חברתי רחב יריעה שכתבתי על, איך נגדיר את זה, אולי התפוררות הקיבוץ, והיה עוד אחד אחריו שנטשתי ואני כבר יודעת שלא כל מה שאני כותבת מבשיל לכדי רומאן. אני מוכנה לעבוד על משהו חצי שנה או שנתיים ואם אני מרגישה שזה מתפורר לי בין האצבעות אני שמה אותו בצד. המשכתי לכתוב את הספר שהיה לי אכפת ממנו ברמה של בערה פנימית. "

בערה פנימית? דווקא בסיפור שלכאורה רחוק ממך כל כך?

"בדרך כלל אנשים כותבים רומאן ראשון אוטוביוגרפי, ונדמה כאילו שהספר הזה לא כזה, אבל יש הרבה השקות בינו לבין הביוגרפיה שלי, שאותה אני שודדת ללא בושה לטובת הכתיבה. הנושא הזה, של הטעויות שאנחנו עושים והמחיר שאנחנו משלמים עליהן, גם אם נדמה לנו שאין מחיר ואיך שהן יכולות לזנק עלינו אחרי שנים, מעסיק אותי כל הזמן".

את מדברת על דברים דרמטיים שקרו לך? בסיפור מדבר גבר שלא ברור אם הוא אנס…

"אני מדברת על דברים גדולים וקטנים. בשביל לכתוב רומאן הייתי צריכה סיפור גדול, שיש בו פגיעה אמיתית ועמוקה באדם אחר. אבל החיים לימדו אותי שגם בדברים הקטנים, יש מחיר שצריך לקחת בחשבון כשפוגעים במישהו, כשלא רואים אותו".

לי דווקא הייתה תחושה שהשתפנת קצת בכתיבה. שהשארת דברים עמומים ולא הלכת אתם עד הסוף

"כי יותר מהכול עניין אותי הספק. איתן לא יודע אם הוא משלם מחיר על משהו שהוא עשה או לא עשה. לא רציתי שתהיה ודאות. תהליך שבסופו אין תשובה חד משמעית הוא בעיני מעניין יותר, כי הגיבור עדיין צריך להחליט מה הוא עושה בחיים שלו שנותר בהם ספק. לי אישית יש חטאים נסתרים, אנשים שפגעתי בהם. אני לא שוכחת. זה לא נעלם. האם יבוא יום שבו אצטרך להתמודד איתם? אם לא היו לי ילדים הייתי פותחת את זה יותר בקלות, אבל אני לא מאמינה שהם צריכים לדעת עלי הכול".

הכתיבה הגיעה אליה, ככל הנראה, בירושה, בגנים. "כל השנים התעצבנו על סבתא שלי, מרים, שאמרה שכולנו קיבלנו את כשרון הכתיבה ממנה, שבגימנסיה בבודפשט היא כתבה הכי יפה. ממש לפני מותה פתאום הבנתי שבאמת היה לה את זה. את היכולת הזו לתפוש משהו ולקורא לו בשם אחר, משהו שמהדהד באוזניו של כל מי שקורא את זה. הדברים שהיא כתבה לא נשמרו, כי היא עברה את השואה. ואבא שלי תמיד חלם להיות סופר, אבל אף פעם לא כתב רומאן".

אבא שלה, גבי בשן, היה עיתונאי נודע ולפני 11 שנה שם קץ לחייו. במלחמת לבנון הוא נפצע ושתי רגליו נקטעו. האיש, שלדברי בתו, אמר תמיד שהוא לא יזדקן וספר אם יגיע לגיל 60, מצא את עצמו במצבים קשים מאוד, גופנית ונפשית, ובחר לסיים את חייו בירייה. הוא היה בן 52, ולא השאיר אחריו מכתב פרידה. גלבפיש כתבה לא מעט על הנושא, בבלוג שלה (http://gelbfish.com) . על החיפושים אחריו כשנעלם, על מציאת גופתו בחדר במלון, על הרגע שבו קיבלה את הבשורה, מחזיקה בידיה את בנה הבכור שהיה בן חודשיים וחצי בלבד ועל ההיבטים המעשיים לכאורה, כמו הצורך לענות להודעות מייל שאביה קיבל לאחר מותו, או לנתק את חשבונות האי-סי-קיו שלו, "פרידה מהישות הוירטואלית שממשיכה להתקיים במחשב שלי", היא קראה לזה. "מרגע שאבא שלי מת ידעתי שאכתוב על זה. התאבדות זה חור שחור, שלעולם לא נסתם. ואנשים מתביישים בזה, כך שהפעולה הראשונה שעשיתי הייתה לדאוג שלא יכתבו על זה בשום עיתון אבל עם הזמן הבנתי שאם אני אכתוב, הסוד האפל יתפוגג ואני אפסיק לפחד מזה. רציתי שאם מישהו ששוקל התאבדות ומחפש על זה מידע ברשת, הוא ימצא גם את הקול שלי".

הכתיבה עזרה לך להשלים עם זה?

"מה שעזר לי זה שבשנה האחרונה לחייו, אבא שלי ואני תיקנו כל מיני דברים ולא היה בינינו פצע. ההתאבדות נבעה מפצע שלו, שאני מבינה וכואב לי, אבל אני מקבלת את זכותו לבחור".

כילדה היא כתבה, מיני ניסיונות וגישושים שלא שמרה, ואמרה תמיד שהיא רוצה לעסוק בכתיבה, וגם ללמוד ספרות, אבל אבא שלה אמר שזה לא פרקטי ואחרי רומן בזק עם האוניברסיטה ("אחרי הקורס במחשבה מדינית- מיציתי") הלכה לעבוד כפועלת במפעל ("התנועות האוטומטיות אפשרו לי לחשוב") וכחקלאית בקיבוץ ("אני כל כך אוהבת חקלאות. זה לא מסתייע באורח חיי הנוכחי, אבל בכל פעם שיש הזמנה לקטיף, אני שם ואני עדיין טובה בזה"). "בשנות העשרים שלי הייתי מדי פעם אומרת לעצמי 'עכשיו', ומתיישבת וכותבת עשרת אלפים מילים של משהו, אבל לא התחייבתי לתהליך. אני זוכרת את אבא שלי אומר לי שבגיל 20 יש לי זמן, אז 'שבי, תכתבי' ואני עונה לו 'אין לי מה להגיד על שום דבר. כשאהיה בת 40 יהיה לי'."

באמת הרגשת שאין לך מה לומר על החיים?

"כנראה, כי זה מה שאמרתי לו אז. את יודעת, יש כל מיני גאונים, בעיקר צרפתים מתים, שהוציאו בגיל 18 טקסטים מופתיים, הם ידעו משהו על הקיום האנושי, וזה מדהים. אני לא כזאת. בגיל עשרים הייתי טמבלית, ובמשך הזמן למדתי דברים על בשרי, הבנתי דברים על עצמי ועל העולם שלא יכולתי לדעת אז. אני קוראת דברים שכתבתי אז, וחושבת שהייתי ילדה נחמדה ולא מעניינת. כתבתי ספר שלם אז, מין רומאן בין בחור לבין משרתת מבוגרת, שלא מעוגן בזמן ובמקום, ונתתי לדוד גרוסמן לקרוא. הוא אמר שניכר כישרון אבל צריך לעבוד על זה, ולא היה לי מושג איך לעשות את מה שהוא מבקש, אז עזבתי את זה. אני אוהבת את הספר הזה, אבל לא יעלה בדעתי להוציא אותו לאור. הוא שלי, ואני גונבת ממנו סיפורים כל הזמן אבל לא יכולה לטפל בו כמו שמגיע לו".

וידעת שיום אחד זה יבוא?

"תמיד חשבתי שכדי לכתוב ספר צריך קודם כל כישרון. התגלית הכי חשובה ומרעישה בחיי המקצועיים הייתה שהכישרון הוא משני לעבודה נורא קשה ושההתמודדות שלנו היא עם החרדה של 'מה יקרה אם אני אצליח לכתוב'".

"סיפור קטן ומלוכלך" נכתב, היא אומרת, לאורך שלוש שנים ("עם נטו כתיבה, אולי חודש"). יש לי פרצי כתיבה אינטנסיביים, אני קמה בארבע בבוקר כדי לכתוב, וכותבת עד הלילה עם שעה הפסקת שינה. נוסעת מהבית לכמה ימים בשביל זה. עד שקראתי שככה עבד ג'ורג' סימנון חשבתי שאני לא נורמלית. אין לי טלוויזיה, אני מכבה את הטלפון. לא מדברת עם אנשים. אוכלת, ישנה, כותבת. ובין נסיעה לנסיעה קורים המון דברים שמוצאים את דרכם לספר. הראדר שלי פתוח בלי שאני שמה לב, וכשאני יושבת לכתוב פתאום כל מיני תובנות מופיעות בספר".

בדרך לספר, גלבפיש עברה את המסלול הצפוי בעיתונות: דבר, על המשמר, טלגרף ויום אחד נשלחה להכין כתבה על ספק האינטרנט הראשון בארץ, ונשארה לעבוד שם. "ככה הכרתי את בעלי", היא אומרת. "היו אז אולי 50 איש מישראל מחוברים לרשת, ובאופן טבעי התחלנו לדבר, וזה מזל גדול כי אחרת לא הייתי פוגשת אותו. הוא דתי, הוא צעיר ממני, ואין לנו בכלל מעגלים משותפים".

ואיך אחרי כל השנים האלה ביחד, הוא לא הצליח לגרום לך להיות דתייה?

"מי אמר שלא? הייתי דתייה. וכבר לא. כל אחד מאתנו חי את חייו מתוך כבוד עצום לחייו של השני. אני מאמינה באלוהים, וזה עוד מלפני שהכרתי אותו, ובתקופה מסוימת גם קיימתי מצוות, והבית שלנו עדיין כשר ושומר שבת והכול. אני מאוד אוהבת את הביטוי 'דתילוני', שזה אנשים כמוני שאינם דתיים אבל גם לא חילוניים. יש ליהדות מקום בחיים שלנו, אנחנו הולכים לבית כנסת אבל יש לנו ואריאציות שלנו על הנושא. "

זה מצריך הרבה מאוד סובלנות הדדית

"התחתנתי עם אחד הגברים הטובים בתבל, אם לא הטוב שבהם. בפעם הראשונה שהבאתי אותו לבית הורי, שהיו אוכלי שפנים ובועלי נידות, אמא שלי הגישה לו קפה ועוגה והוא שתה ואכל. ואני תהיתי אם לומר משהו, ושאלתי אותו איך. הוא אמר 'דרך ארץ קדמה לתורה' הבנתי אם מי יש לי עסק, ומאז זה רק הולך ומשתפר. את הילדים (ינאי, בן 11, אוריה בת 8 וחצי והללי בת שלוש) אנחנו מגדלים כדתיים, כשההסכם בינינו אומר שהם ילכו לחינוך דתי עד כיתה ח' ואז הם יעשו את הבחירה. גרנו הרבה שנים במודיעין כדי לתת להם בית ספר מעורב, והיום הם לומדים בבית ספר שמוגדר 'דתי תל אביבי'…

כשכתבת על אבא שלך, כתבת בין השאר שכולנו מקבלים החלטות ממקום מאוד בודד. החיים שלך נשמעים כמו ההפך הגמור מזה

"אני חיה בבית מאוד הומה ושמח ואני מאוד אוהבת את זה. אבל אני רואה כמה דברים שקורים לי בתוך הראש הם לא יודעים, אז אני יכולה לשער שגם אני לא מכירה אותם לגמרי. אני מכירה את הבדידות מגיל צעיר מאוד, עוד מלפני שהיה לי שם בשבילה. הרבה שנים חשבתי שמשהו לא בסדר בי, ואז בגיל 15 נתקלתי בשיר באנגלית עתיקה של המשורר מתיו ארנולד, שהשד יודע איך הבנתי בכלל, שאומר שככה כולנו, לבד, וזה הדהד לי מוכר ונכון. וכשנכנסתי למערכת יחסים עם יואב שמחתי שלא הפכנו לאחד, לזוג מהסרטים, יש לנו נפרדות עצומה ואנחנו נהנים מאוד להיפגש. אנחנו מכירים היטב, אבל אני תמיד מוכנה לאפשרות שהוא יעשה בחירה שתפתיע אותי, שאני לא אבין, אני אוהבת את זה ואני חושבת שכל צורת חיים אחרת היא אשליה. "

  * הראיון עם רוני גלבפיש פורסם במוסף הספרים של לאישה, בגליון שראה אור אך אתמול!