סיפור קטן על מחסומים עצומים

אל תטעו. למרות שמו המשדר אופטימיות ירוקה ומלבלבת, "גדר חיה", הרומן החדש של דורית רביניאן אינו סיפור נאיבי ואין בו שורה אחת שמייפה את המציאות שבתוכה אנחנו חיים. ליאת וחילמי, ישראלית ופלסטיני, נפגשים, במקרה, בניו יורק, ומתאהבים. איש מהם אינו מגיע לקשר הזה נקי מהקשרים או מנותק מהרקע שבתוכו גדל ושאליו, בסופו של דבר, יצטרך לחזור, והאהבה, כמו בחיים, לא מנצחת. אבל היא גם לא מובסת. בעיקר משום ששניהם, ועמם הקוראים של רביניאן, לומדים לתהות על מה בכלל המהומה, ואיך יכול להיות שאנחנו כל כך דומים ובכל זאת עומדת בינינו גדר קוצנית גבוה מכפי שאנחנו מסוגלים לחצות.

"גדר חיה" (עם עובד) הוא הרומן השלישי של רביניאין, והוא עורר התרגשות עוד לפני שפורסם, משום שחלפו 15 שנה מאז ספרה הקודם. את רומן הביכורים שלה "סמטת השקדיות בעומריג'אן" פרסמה בגיל 22 והצלחתו המסחררת הפכה אותה ליקירת הקוראים והביקורת. חמש שנים לאחר מכן שחזרה את אותה הצלחה ב"החתונות שלנו" וכאילו לא הספיקו לה הפרסים הספרותיים המגוונים שהורעפו עליה, גם התסריט שכתבה ל"הבחור של שולי" (סרטו של דורון צברי) זיכה אותה בפרס האקדמיה לקולנוע, וספריה תורגמו ליותר מעשר שפות. בשנים שחלפו היא פרסמה רק ספר ילדים ("אז איפה הייתי אני?") וכתבה רומן, "במשך שש שנות כתיבה מלאות להט אינטנסיבי וקושי גדול שבסופן החלטתי לגנוז אותו".  "גדר חיה" שלדבריה "יצאתי לכתוב כמעין פעולת הצלה", נולד מניסיון לשחזר זיכרון פרטי – קשר עמוק שנוצר בינה לבין אמן פלסטיני שפגשה כשבילתה שנה בניו יורק. הסיפור הפרטי הזה צמח תחת ידיה לרומן מורכב הבוחן את שאלות הדמיון והזרות, החרדות הקולקטיביות והדעות הקדומות, תחושת החד פעמיות של המאוהבוּת מול הרצון להשתייך, לא להכזיב, למשל את המשפחה.

רביניאן, בת 41, נולדה וגדלה בכפר סבא, ושירתה ככתבת צבאית של "במחנה". "הגעתי לשם במקריות גדולה", היא נזכרת. "התערבתי עם מישהו. הייתי בדרך לנח"ל, והוא אמר שהוא הולך למבחנים לבמחנה ולגלי צה"ל. אמרתי שגם אני רוצה, והוא אמר לי 'לא נראה לי שמקבלים שם שחורים'. זה מאד עצבן אותי. ברור שאותי קיבלו ואותו לא. זיהו אצלי משהו מהכישרון התיאורי, אותו משהו שאחרי כמעט שנתיים גרם לזה שהעיפו אותי כי גילו שאני ממציאה את רוב הכתבות. אחרי שנהייתי סופרת, הם השוויצו שאת הפיקשן הראשון כתבתי אצלם".

זה נשמע מרדני מאוד, אבל רביניאן אומרת שלקח לה זמן להבין את ההבדל בין עיתונות לספרות. "בהתחלה זייפתי קצת, בדיאלוגים, כדי שהכתבה תזרום ואז הם אמרו 'את רואה, כשאת רוצה את יכולה', וזה עודד אותי להמשיך, אז הוספתי וקישטתי ובסוף גם המצאתי דמויות שלא קיימות וראיינתי אותן. "בעיניה, ספרות היא מופע של שליטה, להבדיל מעיתונות שמנסה לשקף את המציאות, וזו, כמובן, אינה מתארגנת בצורה של סיפור סדור. "גם במקרה של 'גדר חיה'", היא מסבירה. "היסוד האוטוביוגרפי שקיים בספר הוא הגרעין שממנו אני הנדסתי את הפרח ואחרי כל אחד מהקוראים קורא בתוכו פרח אחר משלו. הספרות לא מפסיקה לגנוב מהחיים, היא באה אליהם והולכת מהם, אבל היא רק המקפצה. שנתיים מתוך שש שנות הכתיבה ניסיתי להיזכר, אבל אם הייתי מסתפקת בזיכרון הספר היה נותר דל ושדוף במקום להפוך למעשה אומנותי".

יש ברביניאן להט שלא מאפיין סופרים שכבר חוו הצלחה גדולה. אולי משום שהייתה צעירה מאוד כשהתרחשה מהומת הפופולאריות בחייה, ואולי משום שהיא מבני המזל האלה, שהיצירה לעולם תרגש אותם. "המציאות לא מספיקה לספרות", היא אומרת. "הספרות חייבת את הסאונד של הפנטזיה כדי לראות את המציאות בכל הצבעים שלה, בכל הצלילים שלה, עם התודעה האנושית שקודמת לרגע המסופר. כשזה מצליח, הסיפור מגייס את הדופק של הקורא, משבש לו את התוכניות וסוחף אותו לתוך חיים של זר, זר מדומה".

כמי שנסחפה לתוך הסיפור שלך, תסכל אותי שהגיבורה שלך כל כך פסיבית. שהיא משלימה עם זה שלרומן שלה עם חילמי אין עתיד, שזו אהבה גדולה אבל זמנית

"לא עניין אותי לכתוב סיפור אהבה. עניין אותי לכתוב מהלך גדול של התנגדות לסיפור אהבה. אני מאמינה שלבני אדם יש רצון ומעצור. יותר משעניין אותי לגלוש על הרצון, עניין אותי להתבונן במעצור. שני אנשים טובים נפגשים ומוצאים את עצמם זה בזה. בעיני החדווה וההסתמאות שלנו כשאנחנו מתאהבים נובעת מגילוי הבבואה שלנו באחר, שם אנחנו עפים. גילוי האחר, הזולת, מהפנט וממלא כשלעצמו, אבל אנחנו יצורים נרקיסיסטיים שמתאהבים בעצמנו, שרואים את עצמנו באישון של האחר. רציתי לצייר את הגל העצום הזה כשהוא נבלם – את הדרמה הגדולה של הפחד, שהוא רגש לא פחות חזק מאהבה".

למה היא מפחדת יותר ממנו?

"היא לקחה על עצמה את תפקיד המפחדת. כשמחלקים את התפקידים בקשר, כשנחתם חוזה בין שניים, מישהו לוקח את תפקיד המאמין והאחר את תפקיד המפקפק. סיפור אהבה זה כמו משחק בחול בים, אם מישהו לא יעצור את הגלים, יהיה סחף גדול. ליאת היא המג"בניקית, שומרת הגבולות הגדולה של הקשר".

למה כל כך ברור לה שרומן כזה יהיה אכזבה גדולה להוריה?

"ליאת שייכת למשפחה שעשתה את הדרך משולי הישראליות למרכז ולא בקלות. היא הפנימה את הצו של הישראליות. יכולתי לספר על מישהי יותר שמאלנית, יותר רדיקלית, אחת שמתייחסת לרומן כזה יותר בקלות, אבל אז היה נגמר הסיפור".

ההרחקה של הסיפור לניו יורק בחורף, "ללובן השלגי הזה", כפי שהיא מגדירה זאת, אפשר לרבינאין להתמודד עם נושאים שיש בהם נפיצות גדולה. למשל, העובדה שבסצנת הפתיחה ליאת נחקרת על ידי סוכנים אמריקאים שמשוכנעים שהיא ערבייה.

בניו יורק כל כך ברור כמה הם דומים, כמה יש ביניהם יותר משותף ממבדיל

" כל עוד הם בניו יורק הדמיון הוא מקור לקרבה ולא למתח, אבל במחשבה על העתיד, על מה שצפוי כשהם יחזרו לכאן, דווקא המזרחיות שלה מקשה עליה להתמסר לרומן הזה, כי היא מעמידה אותה בסכנת הטעמות. בגלל הדמיון ביניהם סכנת ההתאחדות, ההתמוססות ואובדן העצמיות נוכחת הרבה יותר. הפחד הזה לאבד את הגבול קיים בכל זוגיות. אצלם הגבול הזה מוגדר בצורה כל כך חריפה, יש חומה, משוכה ברורה. כשליאת מדברת בלהט על שתי מדינות לשני עמים, היא מדברת על אותה חרדה גדולה מפני מצב שבו לא ברור איפה נגמר האני ומתחיל האתה, ואיך ל"אנחנו" יש כוח מוחק".

את כבר כותבת את הספר הבא או שנאלץ לחכות עוד 15 שנה?

"זה לא שנכנסתי למקלט אטומי. כל השנים כתבתי. אני לא יודעת להעביר את הימים בלי שיהיה לי מרכז של כתיבה. גם אם אני מתפרנסת כדי לממן את הכתיבה, ורק גונבת שניים וחצי ימים בשבוע לכתיבה, כי אלה חיי הסופר בישראל 2014. את "גדר חיה" הגשתי באוקטובר, אחרי שאימא שלי הציבה לי אולטימטום שאם אני לא גומרת את הספר אין לי מה להיכנס הביתה, והעורך שלי, יובל שמעוני, תלה בי מבט של 'למה את עושה את זה לעצמך, הרי הספר גמור'. תהליך העריכה גם מתסיס מאוד את הכוחות שפועלים מתחת לסיפור, כי פתאום את רואה את הסיפור במלאותו, ויש עוד משיכה אחורה ואת רוצה להוריד ולהזיז. אני זוכרת שישבתי עם יהודית קציר בשלב ההגהות האחרונות ואמרתי לה 'את לא מאמינה, אתמול בלילה זרקתי את פרק 2'. עכשיו אני קצת בשגעת של אחרי שהספר יצא, ואומרת תודה לאלוהים על ההתקבלות הנפלאה שלו. אני עדיין לא ממש בתהליך כתיבה חדש, אבל יש כבר איזה מצמוץ שפתיים כזה, כי אני חסרה את החיים הסודיים האלה שיש לסופר במקביל לחיים האמתיים".