ארכיון תג: יפו

סיפור קטן על מחסומים עצומים

דורית_רביניאן

אל תטעו. למרות שמו המשדר אופטימיות ירוקה ומלבלבת, "גדר חיה", הרומן החדש של דורית רביניאן אינו סיפור נאיבי ואין בו שורה אחת שמייפה את המציאות שבתוכה אנחנו חיים. ליאת וחילמי, ישראלית ופלסטיני, נפגשים, במקרה, בניו יורק, ומתאהבים. איש מהם אינו מגיע לקשר הזה נקי מהקשרים או מנותק מהרקע שבתוכו גדל ושאליו, בסופו של דבר, יצטרך לחזור, והאהבה, כמו בחיים, לא מנצחת. אבל היא גם לא מובסת. בעיקר משום ששניהם, ועמם הקוראים של רביניאן, לומדים לתהות על מה בכלל המהומה, ואיך יכול להיות שאנחנו כל כך דומים ובכל זאת עומדת בינינו גדר קוצנית גבוה מכפי שאנחנו מסוגלים לחצות.

"גדר חיה" (עם עובד) הוא הרומן השלישי של רביניאין, והוא עורר התרגשות עוד לפני שפורסם, משום שחלפו 15 שנה מאז ספרה הקודם. את רומן הביכורים שלה "סמטת השקדיות בעומריג'אן" פרסמה בגיל 22 והצלחתו המסחררת הפכה אותה ליקירת הקוראים והביקורת. חמש שנים לאחר מכן שחזרה את אותה הצלחה ב"החתונות שלנו" וכאילו לא הספיקו לה הפרסים הספרותיים המגוונים שהורעפו עליה, גם התסריט שכתבה ל"הבחור של שולי" (סרטו של דורון צברי) זיכה אותה בפרס האקדמיה לקולנוע, וספריה תורגמו ליותר מעשר שפות. בשנים שחלפו היא פרסמה רק ספר ילדים ("אז איפה הייתי אני?") וכתבה רומן, "במשך שש שנות כתיבה מלאות להט אינטנסיבי וקושי גדול שבסופן החלטתי לגנוז אותו".  "גדר חיה" שלדבריה "יצאתי לכתוב כמעין פעולת הצלה", נולד מניסיון לשחזר זיכרון פרטי – קשר עמוק שנוצר בינה לבין אמן פלסטיני שפגשה כשבילתה שנה בניו יורק. הסיפור הפרטי הזה צמח תחת ידיה לרומן מורכב הבוחן את שאלות הדמיון והזרות, החרדות הקולקטיביות והדעות הקדומות, תחושת החד פעמיות של המאוהבוּת מול הרצון להשתייך, לא להכזיב, למשל את המשפחה.

רביניאן, בת 41, נולדה וגדלה בכפר סבא, ושירתה ככתבת צבאית של "במחנה". "הגעתי לשם במקריות גדולה", היא נזכרת. "התערבתי עם מישהו. הייתי בדרך לנח"ל, והוא אמר שהוא הולך למבחנים לבמחנה ולגלי צה"ל. אמרתי שגם אני רוצה, והוא אמר לי 'לא נראה לי שמקבלים שם שחורים'. זה מאד עצבן אותי. ברור שאותי קיבלו ואותו לא. זיהו אצלי משהו מהכישרון התיאורי, אותו משהו שאחרי כמעט שנתיים גרם לזה שהעיפו אותי כי גילו שאני ממציאה את רוב הכתבות. אחרי שנהייתי סופרת, הם השוויצו שאת הפיקשן הראשון כתבתי אצלם".

זה נשמע מרדני מאוד, אבל רביניאן אומרת שלקח לה זמן להבין את ההבדל בין עיתונות לספרות. "בהתחלה זייפתי קצת, בדיאלוגים, כדי שהכתבה תזרום ואז הם אמרו 'את רואה, כשאת רוצה את יכולה', וזה עודד אותי להמשיך, אז הוספתי וקישטתי ובסוף גם המצאתי דמויות שלא קיימות וראיינתי אותן. "בעיניה, ספרות היא מופע של שליטה, להבדיל מעיתונות שמנסה לשקף את המציאות, וזו, כמובן, אינה מתארגנת בצורה של סיפור סדור. "גם במקרה של 'גדר חיה'", היא מסבירה. "היסוד האוטוביוגרפי שקיים בספר הוא הגרעין שממנו אני הנדסתי את הפרח ואחרי כל אחד מהקוראים קורא בתוכו פרח אחר משלו. הספרות לא מפסיקה לגנוב מהחיים, היא באה אליהם והולכת מהם, אבל היא רק המקפצה. שנתיים מתוך שש שנות הכתיבה ניסיתי להיזכר, אבל אם הייתי מסתפקת בזיכרון הספר היה נותר דל ושדוף במקום להפוך למעשה אומנותי".

יש ברביניאן להט שלא מאפיין סופרים שכבר חוו הצלחה גדולה. אולי משום שהייתה צעירה מאוד כשהתרחשה מהומת הפופולאריות בחייה, ואולי משום שהיא מבני המזל האלה, שהיצירה לעולם תרגש אותם. "המציאות לא מספיקה לספרות", היא אומרת. "הספרות חייבת את הסאונד של הפנטזיה כדי לראות את המציאות בכל הצבעים שלה, בכל הצלילים שלה, עם התודעה האנושית שקודמת לרגע המסופר. כשזה מצליח, הסיפור מגייס את הדופק של הקורא, משבש לו את התוכניות וסוחף אותו לתוך חיים של זר, זר מדומה".

כמי שנסחפה לתוך הסיפור שלך, תסכל אותי שהגיבורה שלך כל כך פסיבית. שהיא משלימה עם זה שלרומן שלה עם חילמי אין עתיד, שזו אהבה גדולה אבל זמנית

"לא עניין אותי לכתוב סיפור אהבה. עניין אותי לכתוב מהלך גדול של התנגדות לסיפור אהבה. אני מאמינה שלבני אדם יש רצון ומעצור. יותר משעניין אותי לגלוש על הרצון, עניין אותי להתבונן במעצור. שני אנשים טובים נפגשים ומוצאים את עצמם זה בזה. בעיני החדווה וההסתמאות שלנו כשאנחנו מתאהבים נובעת מגילוי הבבואה שלנו באחר, שם אנחנו עפים. גילוי האחר, הזולת, מהפנט וממלא כשלעצמו, אבל אנחנו יצורים נרקיסיסטיים שמתאהבים בעצמנו, שרואים את עצמנו באישון של האחר. רציתי לצייר את הגל העצום הזה כשהוא נבלם – את הדרמה הגדולה של הפחד, שהוא רגש לא פחות חזק מאהבה".

למה היא מפחדת יותר ממנו?

"היא לקחה על עצמה את תפקיד המפחדת. כשמחלקים את התפקידים בקשר, כשנחתם חוזה בין שניים, מישהו לוקח את תפקיד המאמין והאחר את תפקיד המפקפק. סיפור אהבה זה כמו משחק בחול בים, אם מישהו לא יעצור את הגלים, יהיה סחף גדול. ליאת היא המג"בניקית, שומרת הגבולות הגדולה של הקשר".

למה כל כך ברור לה שרומן כזה יהיה אכזבה גדולה להוריה?

"ליאת שייכת למשפחה שעשתה את הדרך משולי הישראליות למרכז ולא בקלות. היא הפנימה את הצו של הישראליות. יכולתי לספר על מישהי יותר שמאלנית, יותר רדיקלית, אחת שמתייחסת לרומן כזה יותר בקלות, אבל אז היה נגמר הסיפור".

ההרחקה של הסיפור לניו יורק בחורף, "ללובן השלגי הזה", כפי שהיא מגדירה זאת, אפשר לרבינאין להתמודד עם נושאים שיש בהם נפיצות גדולה. למשל, העובדה שבסצנת הפתיחה ליאת נחקרת על ידי סוכנים אמריקאים שמשוכנעים שהיא ערבייה.

בניו יורק כל כך ברור כמה הם דומים, כמה יש ביניהם יותר משותף ממבדיל

" כל עוד הם בניו יורק הדמיון הוא מקור לקרבה ולא למתח, אבל במחשבה על העתיד, על מה שצפוי כשהם יחזרו לכאן, דווקא המזרחיות שלה מקשה עליה להתמסר לרומן הזה, כי היא מעמידה אותה בסכנת הטעמות. בגלל הדמיון ביניהם סכנת ההתאחדות, ההתמוססות ואובדן העצמיות נוכחת הרבה יותר. הפחד הזה לאבד את הגבול קיים בכל זוגיות. אצלם הגבול הזה מוגדר בצורה כל כך חריפה, יש חומה, משוכה ברורה. כשליאת מדברת בלהט על שתי מדינות לשני עמים, היא מדברת על אותה חרדה גדולה מפני מצב שבו לא ברור איפה נגמר האני ומתחיל האתה, ואיך ל"אנחנו" יש כוח מוחק".

את כבר כותבת את הספר הבא או שנאלץ לחכות עוד 15 שנה?

"זה לא שנכנסתי למקלט אטומי. כל השנים כתבתי. אני לא יודעת להעביר את הימים בלי שיהיה לי מרכז של כתיבה. גם אם אני מתפרנסת כדי לממן את הכתיבה, ורק גונבת שניים וחצי ימים בשבוע לכתיבה, כי אלה חיי הסופר בישראל 2014. את "גדר חיה" הגשתי באוקטובר, אחרי שאימא שלי הציבה לי אולטימטום שאם אני לא גומרת את הספר אין לי מה להיכנס הביתה, והעורך שלי, יובל שמעוני, תלה בי מבט של 'למה את עושה את זה לעצמך, הרי הספר גמור'. תהליך העריכה גם מתסיס מאוד את הכוחות שפועלים מתחת לסיפור, כי פתאום את רואה את הסיפור במלאותו, ויש עוד משיכה אחורה ואת רוצה להוריד ולהזיז. אני זוכרת שישבתי עם יהודית קציר בשלב ההגהות האחרונות ואמרתי לה 'את לא מאמינה, אתמול בלילה זרקתי את פרק 2'. עכשיו אני קצת בשגעת של אחרי שהספר יצא, ואומרת תודה לאלוהים על ההתקבלות הנפלאה שלו. אני עדיין לא ממש בתהליך כתיבה חדש, אבל יש כבר איזה מצמוץ שפתיים כזה, כי אני חסרה את החיים הסודיים האלה שיש לסופר במקביל לחיים האמתיים".

 

לשיר זה כמו להיות ליבידו מזוקק

צילום: גליה אלוני דגן
 
במרכז המוזיקה של יפו מתקיימת בימים אלה סדנת הקיץ הבינלאומית של האופרה. זו השנה ה – 25 שבה מתקיימת הסדנה, שמפגישה זמרים לעתיד עם מורים גדולים ועם קולגות מכל העולם. המסגרת הרשמית כוללת העלאה של חמש אופרות – השנה אלה יהיו שיקוי אהבה של דוניצטי, לה בוהם של פוצ'יני, דון ג'ובאני של מוצרט, המדיום של ז'ן קרלו מנוטי ואריאדנה בנקסוס של ריכארד שטראוס. חוץ מאלה יהיו עוד ערבי מוזיקה מגוונים, אבל נדמה לי שההזדמנות האמיתית לראות משהו אחר לגמרי ניתנת בכיתות האמן. אתמול נכחיתי בכיתה כזו שהגישה ג'ואן דורנמן, מדריכה קולית ותיקה, מוערכת ומשובחת מאוד במטרופוליטן אופרה הניו יורקית. דורנמן היא המנהלת האומנותית של הסדנה מאז הקמתה והיא גם פרופרמית משובחת שתענוג לראות על הבמה. בכל כיתת אמן כזו, דורנמן פוגשת ארבעה או חמישה זמרים צעירים שמבצעים עבורה אריה אחת, על מנת לקבל ממנה הערות והארות. דורנמן – שחושיה המחודדים מעידים על כך שבעץ המשפחתי שלה מסתתרים נץ, שועל, חתול, ינשוף וצ'יטה – פותחת את בית החזה של מי שנראים בתחילה כמו שבלונות דהויות של זמרי אופרה ומוציאה מתוכם יצרים ופראות ורעב ותשוקה ופלרטטנות וכריזמה, כל מה שצריך כדי לכבוש את העולם בשירה.
דורנמן עושה את זה בנגיעות רכות ובהומור מנומס ובהרבה חוכמה. נדמה לי שאת העצות שלה כדאי לקחת גם לכל תחום אחר של יצירה: אל תנסו להיות נחמדים, תייצרו יופי מבלי לייצר בידור, תדברו אל מישהו – לא משנה אל מי, אבל אי אפשר להגיד שום דבר משמעותי אם לא מדברים אל אף אחד, אל תנסו להיות כמו מישהו אחר, אל תדברו על דברים שאתם לא מכירים, על כאבים שלא כאבתם, על מרירות שלא חוויתם, ותגידו רק את האמת, כי אם תחשבו רק על הקול שלכם ולא על מה שאתם אומרים בו איש לא ירצה להקשיב.
 

רחוק מתקינות פוליטית ומפמיניזם עדכני (אבל מצחיק!)

צילום: גל חרמוני

עשרים או שלושים עמודים לתוך "בניגוד להוראות היצרן" מצאתי את עצמי מחייכת ומדמיינת שיחות עתידות שאנהל עם גיבורת הרומאן, ליאנה רוט. זה היה מפתיע, כי מדובר בטיפוסה שאני ממש לא מאחלת לעצמי כחברה. היא נוירוטית – שלא לומר נרקסיטית – היא נוטה להתפרצויות, וטיפות חמלה בודדות נסחטות ממנה רק במצבים קיצוניים. ולמרות זאת מדובר באישה מצחיקה, שאחדות משריטותיה המרובות מלאות חן. כעורכת לשונית היא רגישה במיוחד לשפה העברית ולכן מצד אחד היא נתקפת עוויתות כשהיא שומעת שיבושי לשון נפוצים, אבל מצד שני המונולוג שלה – הלא הוא הספר – בנוי כולו משפה מפתיעה, חריפה, קצבית, דחוסה ובעיקר מצחיקה מאוד.

השפה הזו, וגם האומץ של עידית אלנתן לגלוש למחוזות רחוקים מאוד מתקינות פוליטית ופמיניזם עדכני, מונעים מ"בניגוד להוראות היצרן" (זמורה ביתן) להיות עוד רומאן ביכורים קלאסי העוסק בסצנת הדייטים הבלתי אפשרית של רווקה תל אביבית בת שלושים ומשהו. אלנתן מיקמה את הגיבורה שלה ביפו, בדירה קטנה, ברחוב שיש בו בעיקר הומלסים, ריח שתן וחתולים עזובים, והקיפה אותה במגוון גורמים עוינים: זוג שכנים ערבים שעושים סקס קולני ומשתלטים לה על מתלה הכביסה, גור חתולים שמתעקש להירדם במיטתה, גברים צעירים שלא מעוניינים להתחתן איתה, חסר בית ששוכב הלום אלכוהול בחדר המדרגות שלה ומהומות בין ערבים ליהודים. וכולם מטרידים אותה באותה מידה.

אלנתן עצמה בת 41, חיה ביפו, מתפרנסת מעריכה ולא הייתה מתנגדת למצוא חתן. אלא שבניגוד לגיבורת הרומאן שלה, נדמה לי שמדובר במישהי שיכולה לשאת בשלווה את התואר "מבוגר אחראי". מאז הגיעה לעיר הגדולה (מפתח תקווה) היא עסקה שנים בכתיבה ועריכה של מגזיני תיירות וטבע, שימשה עורכת בכירה במהדורה העברית של הנשיונל ג'יאוגרפיק, סיימה תואר שני בלימודים קוגניטיביים של השפה, ערכה ספרים וכיום היא מנהלת תוכן במיזם אינטרנט חדש בתחום התיירות שיעלה לרשת בקרוב. והיא גם כותבת. מלבד הספר, היא כתבה גם שני תסריטים והספר הבא שלה מאיים לפרוץ החוצה בקרוב.

כדי לכתוב היא גם עזבה את העבודה (ב"מאקו") למרות שהיא מעידה על עצמה שהיא אישה שחשוב לה לקום בבוקר וללכת לעבודה. "החלטתי להתמסר לכתיבה וזהו, שיצא לי מזה משהו טוב", אומרת אלנתן. "כתבתי שני תסריטים, האחד קומדיית דייטים מדליקה והשני דרמה, היו מפיקים שהתלהבו ונורא רצו את זה, אבל לא יצא מזה כלום. למדתי שזו תעשייה נוראית ואיומה, ונשבעתי שלעולם לא, לעולם לא. את יודעת מה? אסור להגיד לעולם לא".

לא ידעת שבארץ נורא קשה להתפרנס מכתיבה?

"זה משגע אותי. את מקבלת מחמאות על הכתיבה שלך, את מוסרת תסריט שמתלהבים ממנו, אז איך זה יכול להיות שלא יוצא מזה משהו. בינתיים קיבלתי הצעה לערוך בזמורה ביתן את ספרי ההעשרה לילדים שלהם, שזו נחשבת עבודה קשה אבל אני מאוד אוהבת את הדברים האלה, ופעם ראשונה בחיים עבדתי מהבית ואפילו נהנתי מזה. עברתי ליפו, הייתי באופוריה. קשה לתאר כמה התאהבתי במקום הזה".

זה לא עולה מהספר. יפו שאת מתארת היא מקום קשה ומכוער…

"נכון, זו ממש כפיות טובה מצדי. אני כל כך אוהבת את יפו. בשבילי לגור במרחק כזה מהים, זה נס שקשה לתאר. כשהייתי קטנה הדרך לים מפתח תקווה הייתה בעיני סיוט ותמיד קינאתי במי שגר במרחק הליכה יכול פשוט לרדת מהבית לים. מיום שעברתי לגור פה אני כל יום הולכת לים, צועדת שעות לאורך הטיילת, שוחה בים. זה נפלא. אני נורא אוהבת להכיר את האזור שבו אני חיה, ובראש אני מחלקת את יפו לצד המערבי, שהוא גן עדן, ולצד המזרחי שהוא הגיהנום. התאים לי יותר למקם את ליאנה בגיהנום. לא מתאים לה להתחבר למקום נהדר, היא רואה רק את הדברים השליליים בכל מקום".

אלנתן הגיעה ליפו אחרי שבע שנים בבית יהושע, מושב שבו התגוררה עם מי שהיה בעלה. נישואים קצרים, אחרי חברות ארוכה, "התחתנו כדי להתגרש", כהגדרתה. "לפני שנתיים וחצי, כשהפסקתי לעבוד בתל אביב, היה לי פתאום חשוב נורא לחזור אליה, כי הנתק האמיתי העיר נראה לי בלתי נסבל. המחירים היו בשמים, אז החלטתי לפתוח את הראש ולחשב על פלורנטין והשכונות בדרום. ראיתי מודעה על דירה נורא קטנה ביפו. התלבטתי ובעל הבית אמר לי 'לכי לים ותחזרי'. הלכתי, התלהבתי, וחתמתי. "

יפו השתנתה פראית מאז שהגעת אליה…

"אין מה להשוות. כשהגעתי לכאן, בערב הראשון שישנתי פה באה אלי חברה ושתינו הלכנו ברחוב שלי בלילה והיו שם כל ההומלסים שהשתינו בפתחי הבתים ואמרתי לעצמי 'אלוהים, מה עשיתי'. אבל לא באמת פחדתי, כי ישר התחברתי למקום. האנשים מעניינים והרחובות מדהימים. את הולכת ושומעת דברים שלא שמעת בחיים. בפעם הראשונה שהבנתי כמה אנחנו דפוקים שאנחנו לא יודעים ערבית. בניגוד לגיבורה שלי אני אוהבת לתקשר עם בני אדם, וביפו אני פשוט מתמוגגת".

מה שמביא אותנו לנקודה כאובה. לגיבורה שלך אין בכלל חברות. היתכן?

"זה הקטע שבו ליאנה ואני הכי שונות. היא יודעת להרחיק מעצמה את כל האנשים, ולי יש המון אנשים. בחוויה שלי אני אדם אהוב, ויש לי תרבות שימור חברים. אני יכולה להעביר בזה קורסים. הסוד הוא לא לצפות ליותר מדי במערכות יחסים ולא להתאכזב. אני נותנת לחברות שלי את הזכות להתנהג כמו שהן רוצות".

ואת יודעת להתנהג ככה גם עם בני זוג?

"הלוואי וידעתי. זה היה הופך את החיים להרבה יותר פשוטים. אני כל הזמן בחיפוש אחרי האהבה הזו שמרגישים בה הכול, וכשזה קורה אני מתמסרת עד כלות, כמו בסרטים וכמו בספרים. אני אפילו לא יכולה לחשוב על זה שאולי זה לא יהיה לכל החיים. זה לא קרה לי הרבה, אבל זה קרה ואני בטוחה שזה עוד יקרה".

הספר שלך מתחיל כספר דייטים קלאסי, אבל תופס תפנית פרועה לגמרי

"התחלתי לכתוב אותו אחרי שהחלטתי לגנוז את התסריטים, ובאופן טבעי חשבתי לכתוב על דייטים ושזה יהיה ספר נורא מצחיק אבל תהליך הכתיבה הוציא ממני גם הרבה דברים נורא כואבים. זה הפתיע גם אותי. העובדה שעדיין יש בספר הרבה הומור, נובעת מכך שאותי פשוט משעמם לכתוב אם אני לא משעשעת לפחות את עצמי".

הגיבורה שלך קרובה אליך באיזה אופן?

"אני מכירה את המצבים שבהם היא חיה. את העבודה מהבית, את החיפוש אחרי האהבה. בואי נגיד שהיא אני, כשאני מאוד מאוד עצבנית. אם אני נכנסת למכונית ויש פקק, אני ישר שומעת את ליאנה בראש שלי. היא מנהלת את החיים שלה כל הזמן בעצבים האלה ובביקורתיות הארסית הזאת, היא לא מפחדת מכלום, אומרת מה שבראש שלה, לא חושבת לרגע צעד קדימה. היא רואה את הכל דרך הצרכים שלה, אפילו את הסכסוך הערבי יהודי. כל מה שקורה לה קורה בהתפרצויות ולכן היא גם מסתבכת בדברים שאי אפשר היה לתאר שיקרו."

 יש לך רגישויות כמו שלה לעברית?

"כן, ומאחר שאני עובדת עכשיו עם המון אנשים צעירים, אני מבינה כמה העברית שלי כבר לא קיימת. מצד אחד אני מתרגזת כל הזמן, מצד שני, אני יודעת שאני נשמעת מיושנת כמו המורות של פעם, שכבר יצאו מהאופנה. לפעמים אני אומרת לעצמי אלוהים ישמור, מה יהיה עם השפה, אבל אני גם נהנית, כי אני נורא אוהבת סלנג ושפת דיבור. רציתי לעשות בזה את הדוקטורט שלי, שמעולם לא היה לי זמן להשלים".

בלי להסתכן בספוילר, אפשר לציין שיש לספר סוף דרמטי. בעיניך זה סוף טוב או רע?

"כשכתבתי חשבתי שמדובר בסוף מר ועצוב, אבל אני מוקפת באנשים אופטימיים שחושבים שמדובר בסוף טוב. זה גרם לי לחשוב שאולי זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לליאנה, ושמעכשיו היא תיקח הרבה יותר אחריות על החיים שלה. היו לה שלושה שבועות מטורפים לגמרי, שבהם היא הייתה במצב נפשי מעורער לגמרי, אבל נדמה לי שהיא תפיק הרבה לקחים ואני בטוחה שהיא תשתפר."

המתים שלי הם כמו שכנים, שקטים אבל אהובים מאוד – ראיון עם ורד מוסנזון

 

צילום: גל חרמוני

 

לפני הפגישה עם ורד מוסנזון, בבית המאוד יפה ועמוס בכל טוב שלה ממש באמצע שוק הפשפשים ביפו, קראתי ראיונות קודמים שנתנה לעיתונים שונים. בכולם חוזרת משאלה אחת: למצוא קצת זמן לעשות פחות. נדמה לי שמוסנזון רחוקה היום, ממש כבעבר, מלהגשים את המשאלה הזו. אחד מחללי הבית שלה הוא משרד, שבו היא (וצוות העובדים שלה) ממשיכה לעסוק בפרסום ומיתוג ושיווק, היא כותבת שירה ופרוזה ואחת לשנה שנתיים גם מפרסמת ספר חדש, היא נותנת אינספור הרצאות בכל חודש בפני אנשי מקצוע שרוצים לחדד את כלי היצירתיות שלהם, היא כותבת תסריט שבמרכזו הגמד קרשינדו, גיבור הילדות של ילדי שנות השבעים (פרטים בהמשך). ובשעות הפנאי? אם יש כאלה, הן מוקדשות לריצה ולשחייה ולפילאטיס וכמובן לחמשת החתולים והכלב.

בימים אלה ראה אור ספרה החדש של מוסנזון "מפגש המזלות". הספר שנכתב בשיתוף פעולה עם בתה בר ועם אחותה דבורה עומר, הוא סיפור מיסטי למחצה על מפגש חירום המתקיים בממלכת השמיים ובו דנים נציגי 12 המזלות במשבר האמונה הנורא הפושה בקרב בני האדם. מוסנזון מתארת ויכוחים סוערים בין פייסי האמוציונאלית להחריד, נציגת מזל דגים, לבין טורוס, בת השור הרגועה והיציבה יותר, סג'יטריס הקשת בעל הנפש החופשית וקפריקון, הגדי החינני, השובב, הלא מאוד אחראי. הם מנסים להגיע להחלטה הנוגעת לגורלו של האדם בעולם ומוסנזון, מפיה של החושבת למרחקים, משלבת תובנות ואגדות ואפיונים של המזלות השונים שבבנייתם, אגב, התייעצה שוב ושוב עם האסטרולוג עמוס אהרוני. הספר הזה מפתיע ולא מפתיע. מצד אחד, כתבה אותו מוסנזון שבחיי היומיום שלה היא אשת מקצוע בהירה, מדויקת ומונעת מטרות, אותה אישה שכתבה את הלהיט "ארגז הכלים הצהוב – מדריך לגידול רעיונות" (2008), אך מצד שני, תמיד נחבאה בה המשוררת הרומנטיקנית, שכבר בגיל 19 מכרה 120 אלף עותקים מ"דברים שצריכים לעבור", ספר ההגיגים שכל נערה בארץ נצרה מתחת לכרית.

מוסנזון חגגה זה עתה יום הולדת חמישים. לרגל המאורע היא רכשה לעצמה במתנה גורת חתולים סיאמית שובת לב וקראה לה כשמה, "ורד". בלחץ קרובים וחברים השם הוחלף ל"רוזה", והחתולה, הרכה והמתרפקת, קיבלה את הדין. היא חולקת את שלל המרפסות, העציצים, הכורסאות ופינות הרביצה בביתה של מוסנזון עם שלל החיות האחרות, עם ורד (האישה) ועם בן הזוג שלה מזה חמש שנים, אחי פורת, שהוא במאי ועורך וידיאו וגם צעיר ממנה בלמעלה מעשר שנים. בתה בר, בת 22, מנישואיה לגל פרידמן, כבר לא גרה בבית, לומדת ספרות, כותבת שירה ומשתפת פעולה יצירתית עם אמא. היא ערכה ועיצבה את ספרי השירה שלה, וכאמור השתתפה בכתיבת "מפגש המזלות" שהחל להיכתב כשהייתה בת 14.

 הגן היצירתי ששתיהן נושאות הפגין נוכחות בולטת לאורך כל ענפיה של משפחת מוסנזון: אבא משה היה סופר, עיתונאי ועורך (של "במעלה"), הדוד יגאל היה סופר ומחזאי (ונודע בעיקר הודות לסדרת ספרי חסמב"ה), דוד נוסף, עמוס היה סופר גם הוא, והאחות הבכורה דבורה (עומר) מלכת ספרי הילדים הישראלית הראשונה. גם בקרב דור האחיינים ובני הדודים נרשמה עשייה מרשימה: גיל עומר הוא מנהל מוזיאון הילדים בחולון, גילי מוסינזון הוא כדורסלן מצליח ורנן מוסינזון היא עיתונאית ותסריטאית שלאחרונה הייתה מעורבת בהפקה המחודשת של חסמב"ה לטלוויזיה. ורד אומרת שכל השבט – כמאה איש, מפורסמים ואנונימיים גם יחד – שומרים על קשר חם וקרוב. "אנחנו חזקים בלוויות ואזכרות ולא כל כך מתחתנים. אין לנו אנשים מאוד עשירים במשפחה ולא כאלה שמופיעים במדורי רכילות, אבל כולם אנשים טובים, אוהבי אדם, שאני אוהבת".

אחרי מות הוריה היא לקחה על עצמה להיות הציר המרכזי שיבטיח שהקשרים האלה ימשיכו להתקיים. היא המארגנת של המפגשים המשפחתיים". אחד כזה עומד להתרחש ממש בימים אלה לרגל יום הולדתו המאה של אביה, משה. "הוא נפטר כשהייתי בת 18, אבל זה לא גמר את מערכת היחסים שלי אתו. אני מתייחסת למתים שלי כאילו הם שכנים שגרים בדירה מעלי, שכנים שקטים שלא עושים הרבה רעש, אבל במחשבות אני תמיד יכולה לחזור אליהם ולדבר איתם. אני מרגישה את האהבה שלהם, יכולה להשתמש בידע שלהם. בכל פעם שיש לי דילמה אני שואלת את עצמי מה אבא היה אומר על זה ואני יודעת את התשובה כי אני מכילה אותו בתוכי. החלק הפחות משמח זה הגעגועים, אבל מצד שני אין להם דרישות והם עומדים לרשותי 24 שעות ביממה".

מאחורי הביטוי "המתים שלי" מסתתרות לא מעט טרגדיות. מוסנזון המודה שהיא תמיד הייתה קשורה מאוד לאביה, איבדה אותו למעשה כבר בגיל 12, כשחלה מאוד, הלך רק בעזרת הליכון וסבל מהתקפים של אובדן הכרה. אמא שלה, מלכה, נפטרה בגיל 80 לפני כשבע שנים, ומוסנזון אומרת שמאחר שידעה שהיא בודדה ומדוכאת הקפידה לשוחח איתה מדי ערב, שיחות שלפעמים מתקיימות גם היום, כאמור בדמיון. אחיה רן מת מדום לב כשהיה בן 59, ואחיה גיורא, שהיה כלכלן, התאבד לפני כמעט 25 שנה, בגיל 45, מעשה שהדהד אירוע כואב קודם במשפחה: גם סבא שלה התאבד. ניסיון ההתאבדות הראשון של הסב התרחש כשקיבל מידע לפי אשתו ובנו, שהיו בדרכם לוינה לטיפול נגד דיכאון במרפאה של פרויד, נשרפו באונייה. הוא שתה בקבוק יוד וקפץ מהגג אך רק שבר את הרגליים. הוא ניסה שוב, כשגילה שאשתו התאהבה בגבר אחר, והפעם הצליח.

מוסנזון הייתה מודעת מגיל צעיר מאוד למורשת המשפחתית המבלבלת, הלא פשוטה והמאוד מחייבת הזו. היא נולדה בקיבוץ נען, לאם שהייתה גרושה ואם לאבי, ולאב שהיה גרוש פעמיים ואב לדבורה, עירית, גיורא ורן. היא הייתה בת הזקונים, הממתק שנולד לאביה בגיל 50, והילדה האהובה על כולם. "הייתי מאוד מאוד הכי קטנה. אחותי הבכורה דבורה גדולה ממני ב – 28 שנים, וגרתי בקיבוץ שזה סוג של מיקרוקוסמוס. עד גיל 21 כבר הספקתי להוציא שלושה ספרים, שזה מגוחך ממש, כי כמה כבר ידעתי על העולם".

ידעת שקיבלת בירושה כשרון כתיבה?

"גדלתי בבית שבו דיברו על כתיבה והעריכו כתיבה. כל השבט עסק בזה. אפילו הסבא שמעולם לא הכרתי כתב שירה והיה מתוסכל כי איש לא פרסם את שיריו. אז כתבתי גם. זה כמו שמי שגדל בבית שמבשלים בו יודע לבשל, ומי שבארוחות הערב בביתו מדברים על עריכת דין נמשך למשפטים. לי אמרו שאני מוכשרת עוד לפני שידעתי מי אני, ואמרו לי שאני יודעת לכתוב עוד לפני שבאמת ידעתי לכתוב. זה מייצר את האפשרות לכתוב אבל גם מניח עליך ציפיות כבדות מאוד".

ציפיות משתקות?

"לפעמים משתקות ולפעמים מדרבנות לעשות יותר. לא הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לקבל הכרה. נולדתי אחרי חמישה אחים מוכשרים ומוצלחים מאוד,אבל הייתה במשפחה גם הרבה שיפוטיות ואני כל הזמן רציתי לא לאכזב, הייתי חייבת להוכיח שההערכה שקיבלתי מראש מוצדקת. הייתי ילדה עקשנית ואסרטיבית מאוד. הקטע של לינה משפחתית, למשל, לא נראה לי. הייתי נחושה וקיבלתי אישור מיוחד לישון אצל ההורים. אבא שלי היה אידיאולוג קיבוצי בנשמתו וזה שלא הייתי כמו כולם העליב אותו, ולמרות זאת ההורים נתנו לי את חדר השינה שלהם והם ישנו בסלון. גם בבית הספר החלטתי מה אני רוצה ומה אני לא רוצה ללמוד. בגלל זה, אגב, אין לי תעודת בגרות והדרך היחידה שלי להגיע לאקדמיה הייתה ללמד שם. כבר עשר שנים שאני מלמדת בבצלאל ובמכללות שונות את המתודולוגיה היצירתית שלי ".

יצאת מהקיבוץ בלי תעודת בגרות אבל עם רב מכר והמון כסף מהתמלוגים, לא?

"בכלל לא. את כל התמלוגים נתתי לקיבוץ לפני שעזבתי. רציתי לחשוב שאני לא עוזבת בגלל שקיבלתי את הצ'ק הגדול על "דברים שצריכים לעבור". יצאתי משם עם מאתיים דולר. היה לי משעמם בקיבוץ. לא היו מספיק תזוזות בפריים. חזרתי מהצבא עם רצון להביא לשינוי בקיבוץ, להביא למשהו שדומה למה שקורה שם עכשיו. ניסיתי במשך כשנה לעשות את השינוי הזה, אבל הפרטנר שלי לעשייה הזו מת פתאום באמצע. חברי הקרוב והיקר משה מנדלסון, שהיה מבוגר ממני וחבר של אבא שלי, ולקח עלי מין חסות כשאבא שלי התחיל לדעוך. הוא לימד אותי לקרוא מדע בדיוני, הביא לי את 'שר הטבעות', היה בשבילי סוג של מנטור. הערצתי אותו. דיברנו על עשייה משותפת בקיבוץ אבל הוא מת מסרטן אלים ומפתיע שלושה חודשים אחרי שהשתחררתי. זאת הייתה תקופה קשה, הייתי לבד, עבדתי בבית ילדים וזה לא היה המקום הטבעי שלי".

אז עברת לתל אביב?

"קודם הגעתי לתל אביב לשבוע הספר. דבורה הייתה שם, יגאל היה שם, רנן וגילי הסתובבו ופרקו את הדוכנים ביריד והיה נורא חם ומשפחתי, ובנוסף פתאום כל מיני כותבים כמו יונתן גפן נתנו לי את הטלפון שלהם וחזרתי לקיבוץ עם תיק כבד מלא ספרים שקיבלתי מתנה. עברתי ליד המזכירות, ראיתי את המזכיר יושב ליד השולחן ואמרתי לו משהו שלא תכננתי, שאני עוזבת. אפילו לא הייתי בטוחה שתל אביב, חשבתי על קיבוץ אורטל ברמת הגולן ששם יש לי בן דוד. חשבתי ללכת על האידיאליזם הצרוף כמו שהיה באורטל או על קפיטליזם עירוני. יצאתי לכביש והחלטתי שאלך לאן שייקח אותי האוטו הראשון שיעבור. הוא לקח אותי לשינקין ושם נשארתי".

צריך הרבה בטחון עצמי כדי ללכת ככה לדרך חדשה

"או טיפשות, ובעיקר הרבה תמימות. היו לי בתל אביב אחות ודוד, אבל להיעזר בהם לא הייתה בעיני אופציה וגם מעולם לא לקחתי מאיש כסף. היום אני לא יכולה אפילו לעשות את התרגיל המחשבתי ולדמיין מה עבר לאותה בת עשרים בראש."

מוסנזון היא לא רק רכזת השבט, היא גם הארכיונאית הגדולה. היא שומרת התכתבויות בין אחותה דבורה למערכת "דבר לילדים", מכתבי אהבה שהחליפו הוריה וגם מכתבים שכתב יגאל מוסינזון מניו יורק לאחיו, אביה, ובהם הוא מתחנן לשמוע ממנו. משה מוסנזון היה אז סופר ידוע ונערץ יותר ולא ממש העריך את כתיבתו של יגאל. לדברי ורד "הייתה ביניהם מערכת יחסים מורכבת ולא נקייה מקנאה. אבי היה איש עדין, שלא אמר מילה רעה למרות שהוא לא אהב שיגאל היה מביא לי חסמב"ה ולא אהב את הסיפורים שהוא כתב ב"לאישה", ויכולתי להרגיש את המתח ביניהם. היום רנן, בתו של יגאל, ואני עושות איזה תיקון לקשר הזה. יש בינינו קשר נהדר".

בינך ובין דבורה לא נוצרה קינאה כזאת?

"מה פתאום? איך אפשר? אנחנו בכלל לא יושבות על אותה משבצת. דבורה היא מין אייקון. איפה אני ואיפה היא. אני כל כך גאה בה. היא תמיד הייתה מודל ההזדהות שלי, הסופרסטאר, הכי יפה בעולם והערצתי את האדמה שהיא דורכת עליה. הספר הראשון שלה "עד השמיים" יצא לאור כשנולדתי. אבא שלי ערך חלק מהספרים שלה ואני הייתי יושבת לידו,ילדה בת שבע, ומנסה לנחש מה הוא יעשה, ככה למדתי לערוך".

איזה מערכת יחסים יוצרים עם אייקון?

"היא גם אהבה אותי, והייתי באה אליה לחופשות. היא אהבה מאוד את הציורים שלי ומזמינה ממני עבודות. החמיא לי שהם תלויים אצלה בבית. התקשורת בינינו הייתה טובה יותר ככל שהתבגרתי. כשהתחלתי לעבוד על התסריט ל"קרשינדו" לפני עשר שנים, היא אמרה לי שהיא סומכת עלי בעיניים עצומות".

קרשינדו הוא הגמד שכיכב בסיפוריה של עומר ואחר כך בתסכיתי רדיו, גמד שרק מי שאוהב אותו יכול לראות אותו. מוסנזון מספרת שקרשינדו נולד בכלל במוחו של אביהן, שהיה גרוש מאמה של דבורה ויכול היה לבקר אותה במעוז חיים רק לעתים רחוקות. "דבורה הייתה ילדה חולמנית, בודדה והיה לה קשה מאוד בחיים. היא ממש חיה מביקור לביקור של אבא וסבלה מאוד בכל פרידה ממנו. ואז רצה המלחמה והוא התגייס לצבא הבריטי ונעלם לשנים, וזה היה נורא, כי הפרידה הזו הייתה מעורבת בפחד, לכן הוא השאיר בכף ידה גמד דמיוני שיארח לה לחברה במקומו". בתסריט שהיא כותבת דבורה מעורבת פחות, משום שבגיל 78 היא כבר לא במיטבה , אינה בקו הבריאות וכמעט אינה כותבת. "אני מקריאה לה, אני מראה לה, שולחת טיוטות לה ולילדים שלה וכולם מעירים הערות, אבל דבורה פחות פעילה קריאטיבית".

מתי את מעריכה שהסרט יצולם?

"החלום הוא שהסרט יהיה בינלאומי ויעשה בתלת ממד, אז זה כנראה ייקח עוד זמן. אני כבר בדראפט השביעי, אני מניחה שיהיו שלושים או משהו. אני כותבת לא רק על קרשינדו, אלא גם על סיפור המסגרת שהגיבורה שלו היא הילדה דבורי. הגמד הזה הרי מלווה אותה כל חייה. עד היום, אין שיחת טלפון אחת בינינו שבה אנחנו לא מדברות על אבא ולמרות שהזיכרון שלה כבר לא ממש ממש שלם, אין שיחה שבה לא עולה בינינו השאלה איך הוא המציא את הקרשינדו הזה. זו שאלה מאוד חיה אצלה. בסרט שצילמתי אותה לפני כמה שנים, כשהרגשתי שדברים עומדים להשתנות לרעה, היא מדברת על הקרשינדו הזה שליווה אותה כל החיים והיה משוש חיה".

נדמה שלמרות הדיבורים שלך על מנוחה ושקט, את רק עושה יותר ויותר ויותר בכל שנה

"מסתבר. יש לי משמעת עבודה, אין לי בעיה להתרכז, אני חרוצה ובסך הכול אני נהנית מאוד מהלונה פארק הזה, שבו כל רגע קורה משהו חדש".

 

* הראיון פורסם בשבועון לאישה.

חופשי חודשי לעבירות תנועה

 

החיים ביפו עלולים לעוות משהו בראיית העולם.

בכיתה ה' (שהייתה רחוקה מאוד מיפו) הצטרפנו למשמרות הזה"ב, קיבלנו מקל ארוך עם שלט "עצור" בקצהו ולמדנו ששוטרי התנועה הם חברינו הטובים. 

 רק שנים רבות אחר כך למדתי לזהות את מכונית המשטרה החונה על קצה המדרכה, מתעלמת מהסימון האדום-לבן וביחד עם מכוניות אחרות מייצרת פקק תנועה במעלה רחוב יפת, משום ששני שוטרים עומדים בתור לרכישת פיתות עם זעתר אצל אבולעפיה.

את שלוש הכבאיות שהמנוע המטרטר שלהן והאורות האדומים המבהבהים מעירים אותי באמצע הלילה וכשאני שומעת את ההתנהלות הרוגשת במכשירי הקשר שלהם ומשוכנעת שמתרחש אירוע רב נפגעים ממש מתחת לחלון שלי, אלא שאז מסתבר שמה שבוקע ממכשירי הקשר זה "לי תביא וניל עם צימוקים", כי הכבאים מהתחנה הלא מאוד רחוקה קונים גלידה ומה זה חשוב שדיירי הרחוב ישנים, ושכבאיות שהמנוע שלהן עובד ככה זה בזבוז כסף וגם לא מאוד מנומס לסביבה.

את משטרת התנועה, שוב משטרת התנועה, שאורבת לנהגים ליד תחנת האוטובוס, ועוצרת אותם כך שהם חוסמים את הכניסה לבית וכדי לצאת ולהיכנס צריך לצפצף עד שהשוטר מואיל להניח לנהג להזיז את האוטו, או עד שהוא מסיים את פרודצדורת הדו"ח.

ואת המכונית של משטרת התנועה שחונה בתחנת אוטובוס, למרות שהרחוב שופע חנייה, כאילו לא הייתה ברירה אלא לעצור שם כי מדובר באירוע חירום, אלא שהצצה קטנה בגלידרייה מגלה שם, כרגיל, את השוטרים, בתור לגלידה, כאילו שמדי משטרה הם כרטיס חופשי חודשי לעבירות תנועה, כאילו שהם לא אמורים להיזהר כפליים בכבודם של החוקים, כאילו שכמו שעובדי חברת החשמל מקבלים חשמל חינם, שוטרים מקבלים זיכוי מראש לעבור על החוק.

התמונות צולמו ברחוב יהודה מרגוזה ביפו, בתחנת האוטובוס שליד בית 31, ביום חמישי האחרון,  23 בדצמבר, בסביבות שלוש אחה"צ.  והן לא יוצאות דופן. כמעט בכל יום אפשר לראות כמותן בשכונה.

אלה השוטרים בוחרים גלידה ב"ויקטורי":

וזו המכונית שחיכתה להם בתחנת האוטובוס:

*** אגב, ניסיתי לשלוח את התמונות ומייל כתלונה דרך אתר המשטרה. באתר מופיעה אזהרה שלפיה זמן הטיפול בתלונות הנשלחות במייל ארוך מהרגיל, משום שיש צורך לחכות ל"הלבנה" (המרכאות במקור) של ההודעה, ובנוסף, כדי לשלוח מייל המתלוננים מתבקשים להוריד למחשבם סרגל כלים מיוחד. ויתרתי.

של מי הרגליים האלה?

התינוק (תינוקת?) הזה נרדם ככה, בעגלה, מתחת למעטה המגן עליו משמש, זבובים ומרבית הרחשים הבלתי חשובים שסביבו, בקפה נוח בלב תל אביב. כשהתעורר (ה?) והתחיל להניע את הרגליים, ההורים שלו השמיעו את הקוצי מוצי המתענג הטבעי, חייכו אליו, הרימו, חיבקו.

את התמונה הבאה – מצאו את ההבדלים – צילמה נעמי ביפו. גן שעשועים על רחוב מרזוק ועזר, קרניים אחרונות של היום לפני השקיעה, וחסר בית אחד נרדם, בתוך המגלשה, רק הרגליים בחוץ, כל יתר הגוף מוגן על ידי צינור הפלסטיק הגדול מפני זבובים, רעשים, עיניהם של מרבית העוברים ושבים, מחשבותיהם. יכול להיות, ממש ממש יכול להיות, שההומלס הזה התחיל את החיים שלו ממש כמו התינוק שלמעלה. אני מתכוונת לקוצי מוצי, לחיוכים ולחיבוקים. משהו בכל אופן שיבש מאוד את התמונה:

סמי וסוסו (חומוס של צהרים ביום אביבי)

 

הסוס בוחן את יושבי בית הקפה בביקורתיות

כמה מופלאה יכולה להיות לפעמים המקריות הזאת. נושאי המגבעת לא התכוונו אלי כשכתבו את השורות הביזאריות "אנשים שמנים יושבים לי על הראש, מסתבר שאני לא לבד בבניין", ולמרות ההזדהות העמוקה שלי אתן, שום דבר לא הכין אותי להתגשמותה מול עיני של השורה החוזרת באותו שיר: "הבא בתור הוא סוס".

צהרים, שמש, גליה ואני יושבות בבית הקפה עלמה אוף-שדרות ירושלים, והאיש על הסוס מגיע לאכול חומוס אצל אבו חסן. לא מדובר בהיכל החומוס הזעיר המקורי אלא בשלוחה המהודרת יותר שלו, שיש לה מעין מרפסת מקורה ועציצים מסביב. הרעש בפנים הוא אמנם אותו רעש, אבל אין תור, גם לא בצהרים, ואין ברירה אלא לחשוב שהצעקות הן חלק מתהליך עיבוד החומוס. ובחוץ, במקום שבו משתרך האין תור, יש אפילו מקום לקשור את הסוס.

רואים עליו שהוא סוס עירוני. יש לו חיים קשים. גם אם הם לא עובדים באלטע זאכען יש להם צלעות בולטות ומראה כללי של הירואין שיק, בכל שבת רוחצים אותם בדהרה פראית לתוך הים, מה שלא מעניק לפרווה שלהם מראה של קטיפה בינלאומית, ואין סיכוי שאליזבט טיילור, העומדת בימים אלה על סף נישואיה התשיעיים, תחליק להם לפה קוביית סוכר. כשהוא עומד ברחוב הראשי, בין כסאות בית הקפה, ממתין לאיש שאוכל חומוס, יש לו לרגע הבעה של עקרת בית שעוצרת לרגע, כדי להניח את הסלים, בדרך חזרה מהקניות. הבעה שאומרת שאפילו הוא נהנה ממזג האוויר, כי, מה, הוא לא חמור.