עשר שעות עם אבא

סיון אלירזי עם אביה, בקייב

ברגעים האחרונים לפני שהמטוס נחת בקייב, סיון אלירזי הרגישה איך המתח משתלט על כל מילימטר בגופה. היא לא הייתה בטוחה שאבא שלה באמת יחכה לה שם, בשדה התעופה, בעיר שהותירה מאחור, ממש כמו את אביה, כשעלתה עם אמהּ ארצה בגיל חצי שנה. אבל הוא היה שם, ואת עשר השעות שבין טיסה לטיסה הם בילו ביחד. ואולי "ביחד" היא מילה חזקה מדי לתיאור המפגש המהוסס הזה, בין אב ובתו שאינם מכירים זה את זה, שמנסים להתקרב ומיד לאחר מכן חוזר ומפריד ביניהם מרחק של אלפי קילומטרים.

סדרת הצילומים של אלירזי "עשר שעות בקייב" לוכדת בדיוק את המתח הזה: סיון ואבא שלה, אנטולי, עומדים בשלג, בקייב הקפואה של פברואר 2016 ומנסים לכרות מתוך הפצע הפתוח של פרידתם לפני יותר מעשרים וחמש שנה רסיסים של חום, קרבה, דמיון, אהבה אפילו. אלירזי, בת 27, לומדת לתואר שני בצילום ב'בצלאל', ואת המפגש הזה עם אביה היא תיעדה כחלק מעבודתה שם. אלירזי יוצרת מתוך הפצעים הכי עמוקים שלה: ההגירה, הניכור, המשפחה שרצתה ומעולם לא הייתה לה, הפרידה הכפויה מאביה, מאחיה שנפטר מסרטן והאאוטסיידריות. למרות שאלירזי נוכחת כמעט בכל הצילומים שלה, היא תמיד מביטה מבחוץ. אפילו השם שלה, אינו השם שבו היא נולדה אלא שם – פרטי ומשפחה – שבחרה לעצמה לפני פחות מעשר שנים. "אחרי שאחי, יבגני, נפטר מסרטן, אימא שלי הייתה במצב מאוד קשה, והיא קצת פנתה למיסטיקה, והלכה למישהו שמשנה שמות בנומרולוגיה. היא שינתה את השם שלה ואני נכנסתי איכשהו לתהליך הזה".

היא נולדה, כאמור, בקייב, בדירת שיכון קטנה שאינה שונה מאוד במראה מזו שאליה הגיעה בגיל חצי שנה, במרכז הקליטה בקרית ים, אבל רחוקה ממנה מרחק כוכבים וגלקסיות. הוריה, שניהם מהנדסי תוכנה, נפרדו עוד קודם, ואימא שלה, דניאלה, החליטה במאי 1990  "לממש את החלום הציוני" ועלתה ארצה עם בן בן 14 ותינוקת. האב, מצדו, ניתק כל קשר. לדבריה, למעט ביקור קצר בארץ, שנולד אחרי אינספור שכנועים כשסיון הייתה כבר בת 20, הוא לא ענה לטלפונים, לא כתב מכתבים ושקע בחזרה לשגרת חייו בקייב. "אני לא יודעת למה", מודה אלירזי. "לא שאלתי ולא דיברנו על זה." בקורות החיים הקצרים והפיוטיים להפליא שהעלתה לאתר שלה, אלירזי כותבת: "גדלתי כילדה נטולת אב ורציתי לדעת הכול. 'איך עשית אותי, מאמה?' הייתי מתכרבלת על ברכיה כמו פרעוש בצנצנת. 'רציתי מאוד חזק וביקשתי מאלוהים ואז הגעת'".

אלירזי ואמהּ. מתוך הסדרה Skvaznak

"אימא שלי אומרת שהיא הייתה נורא נאיבית", היא מודה. "היא אומרת שבגיל 36 היא הייתה צריכה לדעת כמה קשה יהיה לה לבוא לכאן ולגדל שני ילדים לבד, כי ההורים שלה ואחותה נשארו באוקראינה. אבל בקייב הייתה אנטישמיות רבה, ולא נתנו לה ללמוד שם אלא הכריחו אותה לנסוע לליטא, וסיפרו להם על ישראל שפה כולם חברים, כולם עוזרים לכולם, חם ויש ים ולא קוראים לאף אחד 'יהודי מסריח'". המציאות התגלתה, כמובן, כשונה לגמרי מהחלום. איש אמנם לא קרא להם 'יהודים מסריחים', אבל בגיל עשר, כשגרו ברעננה, הילדים ועוד איך קראו לסיון 'רוסיה מסריחה'.

רעננה הייתה אחת מתחנות רבות שבהן עברו בארץ: ממרכז הקליטה הם עברו לקצרין, שאותה היא מכנה "גולאג קטן ליד הכנרת", שם היא התחילה ללכת לגן ולמדה עברית, אבל גם נשאלה אם השיער שלה לבן כי היא זקנה. מקצרין נדדו לאריאל "המקום הכי קרוב לתל אביב שיכולנו להרשות לעצמנו לגור בו", כהגדרתה. אחיה כבר יצא מהבית, לצבא ובהמשך לצבא קבע, ואמהּ "עבדה בכל יום בשלוש עבודות מזדמנות נורא קשות, כולל חלוקת עיתונים בלילה שהשאירה לה בערך שעתיים שינה". שמונה שנים חלפו עד שאימא שלה הצליחה למצוא עבודה במקצוע שלה, והתוצאה המידית הייתה שסיון החלה לבלות שעות רבות וארוכות לבדה, בבית, בחוץ, בימים מטיילת ברחובות ובשדות ובתוך ראשה משוחחת עם אלוהים ומספרת לו איך עבר עליה היום, ובלילות "סוגרת את החלונות כשהיה מחשיך כדי לא להניח לרוח הפרצים להיכנס הביתה ומחכה לאימא שתחזור מהעבודה." היא מספרת שחברה ל'ילדים משוטטים' אחרים בשכונה, וביחד הם היו מושא קנאתם של 'הילדים המבויתים', שהוריהם חיכו להם בבית כשחזרו מבית הספר.

סיון אלירזי. דיוקן עצמי

הילדוּת הזו, בבית כמעט ריק, הביאה לכך שהקשר בין סיון לאימא שלה הוא הדוק, אינטימי וחם במיוחד. אימא שלה גם מככבת ברבים מתצלומיה, וברור שהיא מתמסרת לעדשה בשלמות. בסדרת צילומים מרגשת במיוחד, אלירזי מביימת סצנות שבהן היא מציבה את עצמה ואת אימא שלה, בפוזות שונות בנופים ברחבי הארץ. "זה הפך להיות חלק מהבילוי שלנו, תענוג כזה. אני גרה בירושלים ואימא גרה היום בכפר סבא, אז בכל סופשבוע שבו חזרתי הביתה, היינו יוצאות ביחד למקום חדש ומצטלמות". בסדרת צילומים אחרת "בתים שבהם לא גרתי מעולם", היא מנסה לעומת זאת לבנות לעצמה ביוגרפיה חלופית – כזו שבה יש לה משפחה גדולה, שחיה ברווחה ובאושר. הצילומים האלה, שבהם היא נראית לצד גברים, נשים, ילדים ואפילו חיות מחמד, במה שנראה כמו תמונות שגרתיות מאלבומי משפחה, צולמו בוושינגטון, והמצולמים בהם הם אנשים זרים. זרים שהסכימו לדגמן עבורה את המשפחה שמעולם לא הייתה לה. היא עצמה נראית בהם אוחזת בכבל המפעיל את המצלמה – הסימן הברור שהיא בשליטה, שהסצנות האלה הן יצירה שלה, ולא התרחשו מעצמן.

אלירזי החלה לצלם בגיל הנעורים. כשאחיה חלה בסרטן היא הייתה בת 16. האם והאח נסעו לארה"ב לסדרה של טיפולים אלטרנטיביים, במסגרת הקרב, שלא צלח, במחלה. הם הביאו לה משם מצלמת 'ניקון' קטנה שבבת אחת חיברה אותה לעולם. עד אז, היא מעידה, היא לא בדיוק הבינה את הסביבה, והייתה בטוחה שאיש לא יהיה מסוגל לעולם להבין אותה. "את מסמנת את עצמך מראש כשונה, כי עברת דברים קיצוניים וקשים ואת לא חושבת שאי פעם יהיה מישהו שיהיה מסוגל להכיל אותך", היא אומרת. "זאת נטייה שיש לי גם היום, אבל אני נלחמת בה".

כילדה רגישה, אינטליגנטית, שבילתה את רוב השעות בבית הספר בקריאה חשאית של ספרים מתחת לשולחן, היא התקשתה להתמודד עם הלעג והאלימות שחבורות הילדים הצברים חילקו במנות נדיבות כל כך לכל עולה חדש, כמוה. לפני שהחלה לצלם היא כתבה, והיא עדיין כותבת (וגם עובדת כעורכת תוכן ב-Xnet) ומקווה לפרסם יום אחד את סיפוריה. באתר שלה היא חולקת סיפור קצרצר וקורע לב על היום שבו כנופיית בנים מבית הספר ברעננה כיתרו אותה, ובוז'י השמן שלף לעומתה את האיבר. "הרגשתי את רוח הפרצים נושבת בשיערי, מחדדת את הסכין באישוניי, והסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שיש לו קטן. זו הייתה הפעם האחרונה שהציקו לי בחיי".

מתוך סדרת 'בתים שמעולם לא גרתי בהם'

לא מפתיע לכן שהיא בחרה להסתגר, ובשלב מאוחר יותר גם הפסיקה לאכול. כשהגיעה למשקל של 43 קילו, כשהמחזור החודשי שלה נפסק והרופאה איימה עליה באשפוז, היא חזרה יום אחד הביתה ומצאה את אימא שלה בוכה. כך התברר לה שאחיה, שנפטר כעבור שלוש שנים, חולה, והיא עצמה חזרה לחיים אף שהיא מגדירה את התקופה כ"קיום מבוהל". "כל החיים הרגשתי נורא זקנה", היא מודה. "אנשים תמיד לוקחים כמובן מאליו את המשפחה שלהם, את הזמינות של ההורים שלהם, את האחים שלהם. אני ידעתי תמיד שכל זה לא מובן מאליו בכלל, והרגשתי שאני הרבה יותר מבוגרת מאחרים".

ניסית במהלך השנים ליצור קשר עם אבא שלך?

"אימא שלי ניסתה אבל הוא כנראה סינן אותה, לא ענה לה, התחמק. כשהייתי בת עשרים הוא פתאום כן ענה לה, והם התחילו להתכתב במייל ולדבר בסקייפ. אני חושבת שזה קשור לזה שהילדים הבוגרים שלו, מנישואים קודמים התבגרו. אימא שאלה אותי אם אני רוצה לדבר אתו ואמרתי כן, כי בדיוק התקבלתי לבצלאל והרגשתי פתאום מלאת כוח וחיים. בפעם הראשונה הרגשתי שייכת, פגשתי אנשים שדומים לי. אז ביקשתי ממנו שיבוא להכיר אותי. הוא הסכים ואז אימא איימה עליו שהוא חייב לעמוד בהבטחה שלו ולא להיעלם שוב. הייתה שתיקה רועמת והבנתי שהוא מרגיש מחויב".

והוא בא?

"כן. עשינו לו סיור בארץ הקודש ואז הוא שוב נעלם והייתה שתיקה של שנים."

השתיקה הזו נשברה כשאליזרי, המתגוררת כיום בירושלים עם בן זוגה אוהד בן משה (הלומד תקשורת חזותית) תכננה חופשה באמסטרדם. "כתבתי לאבא שלי שתהיה לי חניית ביניים של עשר שעות בקייב ושאני רוצה להיפגש. לא הייתי בטוחה שהוא יגיע. אוהד נורא גונן עליי, ואמר לי שאם אבא שלי לא יבוא, ניסע בעיר ונצלם את המקום שבו נולדת".

אימא שלה מעולם לא חזרה לקייב, ולה זה היה גם ביקור ראשון. האם העיר דמתה לזו שבדמיונה? לא לגמרי, למרות שהיא גדלה אפופה בסיפורים, אגדות, תיאורים, חלומות, והיא אוהבת מאוד את האור הרך, הלא צורב, האירופאי של המקום.

מתוך הסדרה 'עשר שעות בקייב'

מפגש כזה לא מייצר עומס רגשי עצום?

"ברור. לפני הנחיתה בקושי יכולתי לנשום. כשנפגשנו הוא לקח אותנו לטייל בשיא השלג והקור באיזה מוזיאון מטוסים גדול, והיה איזה מרחק כזה שהיה קשה להתגבר עליו. זה לא פשוט. אני נראית בתמונות מאופקת, אבל בפנים הכול השתולל. לא ככה דמיינתי. הוא חיבק אותי, אבל הרגשתי שהוא נכנס לדמות ומתפקד כמו שמצפים ממנו".

את לא מלאה כעס עליו?

"לא, כי אם יש לך אבא לא מתפקד, הוא מזיק פחות כשהוא רחוק. אם הוא היה עולה אתנו בעל כורחו לכי תדעי איזה פיצוצים היו יכולים להיות ואיזה נזק, יותר גדול, הוא היה עושה לי בחיים. אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה. אני מתרגשת מזה שפגשתי באותה הזדמנות את שני הילדים האחרים שלו, ששמחו לגלות אותי פתאום, ואני חולמת לעשות פרויקט צילום גם אתם, בכל זאת – יש לי פתאום עוד מישהו בעולם,  ואני בוחרת לא לכעוס על זה שמיד אחרי הפגישה בקייב הייתה שוב שנה שלמה של שתיקה מצדו".

 (הכתבה פורסמה בשבועון 'לאשה'. האתר של אלירזי נמצא כאן)

נשים על העור

עמליה הדובה הגדולה. צילום: דפנה קפלן

 

ספק אם כשהמשוררת סילביה פלאת' קראה "שאו, בחיים האלה, את לבכם על העור" היא צפתה את גדודי הנשים שלימים יקעקעו את השורה הזו שלה על עורן –  אבל אין ספק שהיא ידעה משהו על האופן שבו הרגש והגוף מתחברים. אחד החיבורים העזים האלה נעשה באמצעות קעקועים. התחום, שהופקע מהטקסים הדתיים רוחניים שאפיינו אותו בימי ראשית האנושות לטובת מעמד, אופנה ואומנות – חווה היום פריחה נשית משמחת. נכון, הן כבר לא נחשבות חתרניות, אמניות הקעקועים, אבל איזושהי ארומה מיוחדת יש בהן – כאילו הבחירה המקצועית הזו הכריחה אותן להרהר לעומק, והתוצאות – תראו בעצמכם – מרהיבות.

עמליה זנד היא מאימהות הז'אנר. מקעקעת ותיקה, ומראשונות הנשים הארצישראליות שבחרו לאחוז במחט. היא עובדת, בפרדס חנה, תחת הכינוי המקצועי "הדובה הגדולה", ומתראיינת תוך כדי שהיא סוחבת דליי אדמה לטובת טיפוח הגינה שלה. זנד, בת 54, החלה לקעקע לפני 22 שנה. "לא הייתי אז מאוד צעירה", היא מסבירה. עד אז הספיקה ללמוד בבצלאל, לעסוק באומנות ולהתפרנס כמודל עירום לציור. "הגעתי לזה כל כך במקרה", היא נזכרת. "לא שמעתי, לא ידעתי, כאילו הייתה לי עין עיוורת לגמרי לקעקועים. עניינה אותי העבודה כמודל, האומנות שלי, ופתאום הגיע רגע שבו היקום קרא לי להתייצב לתפקיד שלי ולא הייתה לי ברירה אלא לציית לו".

היקום?

"רצה הגורל, ולשותף שלי לדירה היה אז חבר טוב מאוד שהיה חבר טוב מאוד של אחד המקעקעים בתל אביב, שהיו בה איזה ארבעה מקעקעים בסך הכול. הוא ראה את הציורים שלי, לא ממש אהב אותם, אבל חשב שאני מתאימה להיות מקעקעת והמליץ לי ללכת לדבר עם החבר שלו. הלכתי, לא מתוך מחשבה עמוקה, וגיליתי שהגעתי למקום האמתי שלי. מרגע שנעמדתי בפתח החנות, ידעתי שזה זה".

זנד למד לקעקע כשולייה, מעשית, בתקופה שהיא מכנה "ימי הזוהר של תל אביב", ומאז לא פסקה לעבוד. הגוף שלה – ככל שניתן לראות כשהיא עובדת – מכוסה קעקועים. זה המקום לגלות שאת הקעקוע הראשון שלי עשיתי אצל זנד, ומה שראיתי מתחת לשרוולים הרשים אותי מאוד. היא מתעקשת ש"זה כלום לעומת מה שרואים היום מסביב". חלק מאלה קועקעו על גופה על ידי בן זוגה לשעבר ואבי בתה "פשוט כי הוא היה סקרן נורא לראות איך זה מרגיש". את מרבית הקעקועים שלה היא עשתה לבד "כשהכרס עדיין לא הפריעה, הנחתי רגל על הכסא והתאמנתי בכל פעם בקשקוש אחר". בהזדמנות אחרת לימדה אישה שהגיעה אליה כיצד להשתמש במחט המקעקעים "כי הגיע זוג, והגבר רצה קעקוע במקום אינטימי. בעיני זה לא מצא חן, הם התעקשו, אז הכנתי הכול ונתתי לה לעשות את זה".

איך את בוחרת מה לעשות ומה לא?

"למדתי לסנן. למקעקע יש המון סמכות והמון אחריות, ממש כמו למנתח פלסטי, ואני לוקחת אחריות כי מה שאני עושה משפיע על האדם להמשך חייו. לפעמים אנשים מבקשים קעקועים שלא נראים לי, ואני לא מוכנה להיות חלק מהקרמה שלהם, אז אני מסרבת. "

מה למשל?

"לא מקעקעת צלבי קרס, לא מקעקעת כל מיני משפטים טפשיים, ובעיקר לא את המשפט הנפוץ Only God Will Judge Me – שהוא משפט עברייני, לא מוסרי ומטריף ומזמין צרות. אני מאמינה בכוח המגי של הקעקוע ולא רוצה להכניס את עצמי לזה. משפטים כאלה באים מסדרות אמריקאיות על בתי סוהר שיוצרות תחושה שנורא מגניב להיות עבריין".

יש לך לקוחות שאת מקעקעת עליהם פרויקטים מתמשכים?

"אני בפרובינציה, אז יש, אבל מעט. הקהל שלי מאוד מעורב, כולל סבתות. אני כל הזמן בדילמה עד כמה לעשות רק את האומנות שלי, לקעקע פרי-הנד, וכמה לעשות כל מה שמבקשים, כי צריך להתפרנס. אני מאלה שמקעקעים כדי לשרוד".

 

יסמין ברגנר. צילום: ג'וד מוסקוביץ'

יסמין ברגנר למדה את המקצוע אצל זנד. ביום הולדתה החמישים של זנד היא קעקעה עליה "לייק" פייסבוקי כחול, אבל זה מאוד לא מאפיין את העבודות שלה. ברגנר היא מאלה שנחושות לעשות אומנות בלבד. היא מקעקעת בשחור ואפור, בטכניקת נקודות ייחודית, ובעיקר קעקועים שבטיים פולינזיים מהפנטים. בסטודיו הביתי שלה בפלורנטין היא מקבלת את הלקוחות לשיחה מוקדמת שלפני המפגש שבו תחרוט על גופם. ביחד הם מחליטים מה מתאים, מה הלקוח רוצה, למה בדיוק הוא מתחבר. במפגש הבא היא תתחיל את הקעקוע, והלקוח ישב אצלה לבד. בלי מלווים. יש בזה, כמובן, היא מודה, גם פן טיפולי. גם היא מתייחסת לקעקועים כאל סוג של ביטוי רוחני, רחוק מאוד מקישוט סתמי.

ברגנר, בת 41, עוסקת גם ברישום, פיסול ומיצגים, וביתה מלא יצירות מרשימות שלה מכל הסוגים. המרשימות מכולן נמצאות על גופה שלה – למשל על הרגליים, שאת הדוגמאות המורכבות והמרהיבות עליהן סיימה לקעקע ימים ספורים לפני שנפגשנו. גם היא למדה בבצלאל, אחרי קורס אומנות מקיף באוניברסיטת חיפה "וסיימתי מאוד צעירה ובוסרית, בלי הרבה הבנה מה יש לי להגיד בתור אמנית, ובלי רצון לשבת כל היום בסטודיו ולחכות שמשהו יקרה", היא אומרת. בחיפושיה אחרי נתיב מעשי השלימה תואר שני בטיפול באומנות, עבדה חמש שנים בגן לילדים אוטיסטים ובבית ספר לחינוך מיוחד עם נוער שסובל מהפרעות רגשיות קשות, ובמחלקה אונקולוגית לילדים בבית החולים "דנה". את הרצף הזה קטעה נסיעה להודו, עם בן זוגה דאז ובתם התינוקת, שבמהלכה נחשפה לעולם הקעקועים  – כשחילטרה בקעוקעי חינה – ונשבתה.

"חזרנו אחרי שנתיים", היא מספרת, וכשהתחלתי לבנות לעצמי קליניקה הבנתי שאני ממש לא רוצה ושאני מעדיפה ללמוד לקעקע. היא למדה אצל זנד, מפגש שהיא מסמנת כאחת התחנות החשובות בחיים שהובילו אותה למקום "המדוייק" כהגדרתה, שבו היא נמצאת. היא המשיכה ללמוד בסטודיו תל אביבי, ובאופן עצמאי החלה להקדיש זמן רב לתחקיר ולימוד ההיסטוריה של הקעקועים ותרבויות קעקוע מרחבי תבל "מתוך מחשבה שככה אני אהפוך למקעקעת יותר טובה ומועילה למתקעקעים שלי". היום היא גם מעבירה הרצאות על תרבויות קעקוע ועל השילוב בין אמנות, קעקועים ורוחניות וכותבת על הנושא בכתבי עת.

ההתבססות שלה במקצוע הייתה כרוכה בטלטלות כלכליות, אבל ברגנר הייתה נחושה "לא לקעקע פרפרים ועקרבים אלא רק את הדברים שאני באמת אוהבת, שאליהם אני נמשכת אינטואיטיבית". היא מכנה את עצמה "מקעקעת קהילתית", בין השאר בגלל שהעבודה שלה עם כל לקוח כרוכה בהיכרות עמוקה, בהבנת הצורך הרוחני שמוביל אדם לקעקע משהו על גופו, ובסוג של חיבור ערכי שמתאים לאורח החיים שלה שיש בו, היא אומרת, הרבה מודעות חברתית וסביבתית".

ואפשר להתפרנס מזה?

"מרגע שצמצמתי את טווח העשייה שלי, נהייתה פתאום קליינטורה יותר גדולה", היא אומרת, "ובאים רק אנשים שמחפשים כלים להתפתחות אישית ורוחנית, שמשתמשים בקעקוע כדי להבין מי הם, מה חשוב להם, מה הם רוצים".

סוניה. ככה.

 

סוניה – ככה, בלי שם משפחה (כמו אלביס? לולו? מדונה?) היא אושיית רשת, ויותר מזה – מאושיות הסצנה המקועקעת של תל אביב, למרות ותק של שלוש שנים בלבד במקצוע. סוניה נחשבת לכוכבת עם קהל מעריצים גדול. היא בת 30, ועובדת בסטודיו הנחשב "אינק דונקי" בפלורנטין. "לפני כן חייתי בסרט", היא אומרת. "מילצרתי, טיילתי, חיפשתי את עצמי כמו כולם וחשבתי ללמוד אנתרופולוגיה באוניברסיטה. אבל אז התעוררתי בוקר אחד ואמרתי לעצמי שאני כבר בת 27, וזה גיל מבוגר מדי, ואני לא יכולה להרשות לעצמי ללמוד שמונה שנים ורק אחר כך להתחיל את החיים, שזה מטורף עכשיו ללמוד ולנסות להתפרנס איכשהו שנים על שנים".

סוניה מתקעקעת מגיל 15. את ההשתייכות החברתית שלה היא מגדירה כ"סצינת הרוקבילי והמוזיקה, שבה כולם מקועקעים, כך ששנים אני מוקפת באהבה גדולה לקעקועים וכל החיים היו לי במחשב תיקיות עם רפרנסים לקעקוע, דברים שתכננתי לעשות על הגוף שלי". היא מציירת מיום שהיא זוכרת את עצמה, ואפילו התפרנסה מציורי קיר, בעיקר בגני ילדים. "גם אז חשבתי לקעקע", היא מודה, "אבל לפני עשר שנים זה היה פחות מקובל. אהבתי את זה נורא, זה היה חלום גדול מבחינתי להעשיר את האומנות שלי ולהפוך אותה לכזו שנשארת לאנשים על הגוף לכל החיים. אני מאושרת שזה התגשם".

ההתעוררות הגדולה שהיא מתארת התרחשה, כאמור, לפני שלוש שנים. "עברתי משבר גיל", היא אומרת, "והרגשתי שאין לי מה להפסיד. הייתי מוקפת בידידים מקעקעים, אז התייעצתי אתם והלכתי לקנות ציוד, התחלתי ללמוד, ובמשך שנה הגעתי לסטודיו כל יום כדי ללמוד, להתאמן על עורות ועל רגליים של חברים טובים, עד שלמדתי איך להחזיק את המכונה, איך לשלוט בקווים".

קל לשכנע חברים שיתנו לך להתאמן על גופם?

"חברים נתנו לי ברצון… אחרי שנה כזו כבר התחלתי לגבות תשלום".

סוניה מקעקעת בשיטה מסורתית המכונה "אולד סקול": "קעקועים של פעם", היא מסבירה. "כמו אלה שהיו עושים מלחים ואסירים. קעקועים בקו עבה, מילוי שטח, בלי לדלל את הצבע במים. אלה קעקועים שיראו טוב בכל גיל. אני גם מציירת בסגנון הזה, והיום 90% מהקעקועים שאני עושה הם ציורים שלי. אנשים באים אלי עם קונספט, אבל אני מציירת להם מחדש. אני עושה דברים מסורתיים, ואפשר לזהות את היד שלי בכל קעקוע."

אנשים משתכנעים בקלות לתת לך יד חופשית?

"כמעט עם כולם נוצר קשר עמוק. מקעקעת היא גם פסיכולוגית של הלקוח. קשה להסביר איך אבל אני מתחברת מאוד לאנשים שאני מציירת עליהם".

 

ג'ולי מגן בסטודיו בבוואריה

ההתאהבות של ג'ולי מגן, בת 40, בעולם הקעקועים הייתה גם היא כמעט מקרית, גם היא שינתה לגמרי את חייה, והגיעה בסופה של דרך מפותלת שבה למדה אומנות, הייתה תלמידה מצטיינת אבל לא סיימה בגרות, הקימה להקת רוק, למדה רפואה סינית, עיצוב אתרים וקפוארה, ושימשה מזכירת אגף בליכוד. היום היא מקעקעת, בכפר קטן בבוואריה, גרמניה, וכן, היא מצאה את ייעודה בחיים, כמובן.

מגן נולדה בברית המועצות והגיעה ארצה עם אמה בגיל שנה. כשהייתה בת 7, עברה עם אמה, לריסה גרשטיין למינכן. האם עבדה שם ב"רדיו ליברטי" תחנת שידור אמריקאית לגוש המזרחי. מגן זוכרת את הימים ההם כתקופה רעה ומנותקת, ושמחה לחזור. יום אחד ליוותה חבר לסטודיו לקעקועים, ישבה בחדר ההמתנה עם ספר הסקיצות "וכמו תלמידת אומנות מחונכת, הלכתי לכל מקום עם בלוק ורשמתי סקיצות". המקעקעת שהציצה מעבר לכתפה התרשמה וביקשה שתישאר לשיחה. "היא עשתה דבר יוצא דופן ונתנה לי להתנסות על לקוח שלה", היא נזכרת, "וכך אני ממשיכה גם היום ללמד את התלמידות שלי (והתלמיד האחד). מהשנייה שחדרתי עם המחט לעור נדבקתי בחיידק ולא רציתי להפסיק".

למרות האהבה הגדולה שחשה לקעקועים, היא לא התמידה, עברה ממורה למורה "ולא הצלחתי ללמוד יותר מדי". היא למדה פירסינג באנגליה, ואחרי שבועיים של לימודים העזה לקעקע את עצמה: קעקוע זעיר מתחת לקרסול, שנועד, לדבריה "לפרוץ את בתוליי".

ממה חששת?

"רוב הקעקועים שראיתי היו בעיני מכוערים, עד שהתחלתי ללכת למסיבות טראנס, לקחתי אל אס די ובעזרתו הצלחתי לטפל בכמה חוסר הבנת עם עצמי ונפתח לי הרצון להתקעקע. שלושה ימים אחרי הקעקועון הראשון עשיתי גם שלד של נחש לאורך זרוע ימין".

לפני 15 שנה היא נסעה לטייל בהודו, עבדה בדרכים גם כמקעקעת, וכשחזרה החליטה להפסיק.
לא הייתי מרוצה מההתקדמות שלי. הלכתי ללמוד רפואה סינית ואימא סידרה לי עבודה בליכוד, כבת למשפה רוסית אימפריאליסטית טובה".

הג'וב הזה (מזכירת אגף העולים בליכוד ואחראית על אתר האינטרנט) ומשרות דומת שבאו בעקבותיו לא סיפקו אותה. "התגעגעתי נורא לקעקועים", היא מודה. "אז ארזתי הכול, שמתי במחסן ונסעתי לניו יורק כדי למצוא מחדש את המקצוע".

ושם מצאת את עצמך?

"תוך יומיים מצאתי עבודה בחנות ג'יפה, אבל במקביל ביקרתי הרבה אצל מקעקע מעולה מלונג איילנד, קיט קירמלו, שהתפרסם מאוד בארה"ב, ואצלו ואצל המקעקעים המצוינים שהיו בסטודיו למדתי את המקצוע מחדש. עבדתי 14 שעות ביום, כמו במפעל, התאמנתי בקפוארה וביליתי במסיבות.".

היא המשיכה לנדוד בעולם, טיילה בהודו, קיוותה להגיע לניו זילנד ובסופו של דבר נישאה לבחור גרמני, לימדה אותו לקעקע ויחד פתחו חנות בכפר בבוואריה. הם נפרדו, אבל היא נשארה שם, כבר תשע שנים. היא לומדת ציור ומוזיקה אלקטרונית, ועובדת, מוקפת בצוות שהכשירה בעצמה, ושהיא רואה בו משפחה.

נעמה בר יוסף. צילום: דפנה קפלן

 

נעמה בר יוסף,  עסקה שנים רבות בעיצוב חלונות ראווה, ציירה על חולצות בשוק הכרמל בתל אביב והיום מקעקעת בסטודיו  בכפר סבא. היא בת 40, אם לשני בנים ותינוקת, שנולדה וגדלה בקיבוץ דפנה. "הייתה לי החלטה אחת כשעזבתי את הקיבוץ", היא אומרת. "לעבוד במה שאני באמת רוצה ואוהבת. השגתי את המטרה הזו במאה אחוז, ולא הייתי מחליפה את המקצוע שלי בשום דבר אחר".

אצל בר יוסף בסטודיו אין אלבומי דוגמאות ואין סקיצות מוכנות. "אני כמעט תמיד מקעקעת ציורים שלי. בא אלי לקוח, אני יושבת אתו ומציירת לו ציור ייחודי, מכוון במיוחד בשבילו, לפי הבקשות שלו. זה כייף גדול כי זה מייצר אינטראקציות אנושיות נהדרות, אחד על אחד, סוג של טיפול פסיכולוגי. יש לי גם לקוחות שבאים להתקעקע באותה תדירות שאחרים הולכים לפסיכולוג".

עד כמה קל לך לקלוע לטעמם?

"כשאדם בא למקעקעת שתצייר לו במיוחד, הוא כבר עשה שיעורי בית, הוא לא התגלגל לכאן במקרה. המון אנשים באים להתקעקע כדי להתגבר על מצבים קשים, רוצים לתת ביטוי לחוויה שעברה עליהם, לצייר על הגוף משהו שאולי יראה מבחוץ קישוטי, אבל עבורם יש לו משמעות עמוקה. אנחנו מדברים, אני שומעת את כל הסיפור, וביחד נבנה הקעקוע המתאים".

זה נשמע משהו שמצריך קהל יותר בוגר

"הקהל שלי יחסית מבוגר יותר, בדרך כלל בני שלושים ומעלה. הייתה אצלי אישה בת 84 שעשתה קעקוע ראשון בחייה, ואמרה "חיכיתי עד עכשיו שהמנוול ילך ועכשיו אני עושה מה שאני רוצה". זה היה מצחיק, אבל גם מאוד עצוב. "

בר יוסף מספרת על הרבה חברויות שנולדו בסטודיו שלה, אנשים שהתחברו "לראש שלה", ויצאו עם קעקועים מרהיבים. "יש אנשים שבאים עם כל מיני 'לא'", היא מספרת. "לא רוצה ככה ולא רוצה ככה. לי חשוב להדגיש את החיוב, ואם הם לא משתחררים אני לא עושה. מי שהנוכחות שלו, בגלל הגישה שלו לחיים, לא נעימה לי, אני לא יכולה לקעקע עליו – אנחנו צריכים לבלות יחד שעות, ואני בוחרת לסרב. כמעט תמיד אני מציירת ישר על הגוף, זה מחייב אמון גדול ואם הוא לא קיים, אין טעם לנסות".

יש מתקעקעים שמחפשים במיוחד מקעקעת אישה?

"יש הרבה, בעיקר מי שרוצה משהו אינטימי ומתבייש קצת. אני לא עושה קעקועים באיברים אינטימים, אבל אני עושה תיקונים כמו רפואיים, כיסוי צלקות או הגדלת פטמות, למשל, וכיסויים של קעקועים שאנשים מתחרטים עליהם ומעדיפים להפוך למשהו אחר במקום להסיר בלייזר. לאחרונה קעקעתי אישה שבמקום לשחזר פיטמה, בחרה לעשות במקום הזה ורד גדול – כאקט של העצמה נשית. זה נהדר לראות איך אנשים מתייחסים לגוף שלהם כאל יצירה".

 

 

(הכתבה התפרסמה בשבועון "לאשה").

 

 

 

 

מתאהבים בה במבט שני – אבל עמוק, עמוק

 

 

 

סצנת המקלחת הייתה לה קשה במיוחד. כמה לא מפתיע. אלמה דישי, שחקנית בראשית הדרך, וכבר בתפקיד נשי לצדו של יהודה לוי, עומדת במקלחת, בעירום, לצדו של הכוכב. "הוא היה נהדר", היא אומרת. "הוא עשה כל מה שהוא רק יכול היה כדי שאני ארגיש נוח. הזהרתי אותו שיסתכל לי בעיניים, ושלא יעז להוריד את המבט לשום חלק אחר של הגוף שלי".

ליהודה לוי אסור היה לראות את מה שחצי מדינת ישראל תכף תראה בטלוויזיה?

"את הצופים האחרים אני לא רואה ולא שומעת. הוא עמד ביחד אתי, מתחת למים, אם הוא לא היה כל כך נחוש לעזור לי לא הרגיש נבוכה, אין לי מושג איך הייתי עוברת את זה".

דישי, בת 27, מגלמת בסדרה "איש חשוב מאוד" (הוט בידור ישראלי) את רונה, סטודנטית שמתפרנסת ממלצרות ורחוקה שנות אור מעולם הסלבס ההזוי שבתוכו חי יהודה לוי. לוי, שמגלם גרסה אגוצנטרית (שלא לומר נרקיסיסטית) לא מודעת ומוקצנת מאוד של עצמו, נכנס במפתיע אל חייה, בעדינות של מערבל בטן הנחבט בקיר. היחסים ביניהם מלווים בהרבה סקס ובכל העליות והירידות המתבקשות מדרמה טלוויזיונית. דישי מלוהקת בתפקיד הבחורה שלוי נמשך אליה במפתיע ובניגוד לכל הכללים: היא לא הדוגמנית הזוהרת, לא היפהפייה שצלמים רודפים אחריה ברחוב, והיא אישה חזקה, עצמאית, דעתנית, אחת שבמציאות הייתה אולי מבריחה כוכבים שרוצים מישהי שתלקק להם את האגו, אבל תענוג לראות אותה על המסך.

המפגש שלנו הוא הריאיון הראשון של דישי לתקשורת, והיא זו שמבקשת לציין את זה בהתרגשות. באותה הזדמנות כדאי לציין שהיא קורנת וכובשת ובכלל, עושה רושם של מישהי שכל אחת הייתה שמחה שתהיה בארסנל החברות שלה.

אלמה ("נשמה" בספרדית) היא בתם היחידה של איש הקולנוע שאול דישי ואילנה עופרי, עורכת דין ואשת עסקים היא נולדה בתל אביב, בשיכון בבלי, ומגיל חמש גדלה בסביון. "תמיד הייתי קצת אחרת", היא אומרת. "למדתי בבית הספר לאומנויות ואחר כך בתלמה ילין, הגעתי הביתה מאוחר, אף פעם לא הייתי ממש מחוברת לשכונה. עשיתי תפקידים ראשיים, הייתי מוערכת, אהבתי את הבמה.  אני מתארת לעצמי שזה קשור למה שאבא שלי עושה, למרות שכל השנים היה הבדל ברור: הוא בעולם המצולם ואני על הבמה. הוא לא כל כך אוהב תיאטרון ואני רק עכשיו, בצילומים, הבנתי משהו מהעולם שלו, מהאינטימיות הזו שנוצרת על הסט, שהיא בעצם נורא פרוצה, אבל כשחווים אותה היא מאוד אינטנסיבית".

 

לא היית ילדה שמסתובבת על הסט ומקבלת תפקידים קטנים בסרטים של אבא

"יש לי תכונה כזו, שרק כשאני בשלה למשהו הוא קורה לי. באהבה, בחיים בכלל וגם בקריירה. לא הייתי ילדת פלא שרשומה אצל סוכנים מגיל אפס. בדיוק להפך. מדי פעם הלכתי עם חבר או חברה לאודישן ולא התקבלתי. וגם בצבא, לא התקבלתי להקה צבאית והחלטתי ללכת לכיוון אחר. הלכתי לחינוך, הייתי מפקדת של נערי מקא"ם בחוות השומר. ילדה בת 18 עומדת מול חבורת גברים עם מטען חיים כבד – הם פשוט קרעו אותי, השאירו אותי המומה ובוכה. אבל למדתי מהם המון, והיום אין סיטואציה אנושית שאני לא יודעת לפענח".

מפתיע ששום להקה לא קפצה עליך בזרועות פתוחות

"יש בי משהו שגורם לאנשים להתאהב בי רק ממבט שני. אני יודעת שרבים מאוהביי לא יסכימו לאמירה הזו, אבל זה ככה. יש משהו שנופל יותר טוב רגע אחרי, אבל מאוד עמוק. זה בדיוק התפקיד שאני עושה בסדרה. מישהי שלוקח זמן עד שהיא נכנסת לך מתחת לעור אבל אחר כך זה עמוק וחזק. החלטתי לעשות את השירות הצבאי ולראות מה ינצח אחרי הצבא – איזה סוג של חיים יהיו בעיני בעלי משמעות. אני כל הזמן בחיפוש אחרי ערך מוסף שאני יכולה להביא בתפקידים שאני עושה. זה לא בא לבד במקצוע הזה. אחרי ההקרנה לעיתונאים באה שלי מישהי ואמרה לי שזה היה לה נורא משמעותי לראות את הדמות הזו, מבחינה פמיניסטית, אז ידעתי שזה מה שאני מחפשת, מעבר למחמאה, מעבר להילולה שעושים סביבי בתור פנים חדשות, משהו שעשיתי נגע במישהו. מפחיד אותי שזה יהיה רק האגו".

להפתעתה התקשתה להתקבל לבתי ספר למשחק, ובסופו של דבר הצליחה להתקבל וללמוד בסמינר הקיבוצים. "גם שם לקח זמן עד שהבינו את הגובה שלי והגודל שלי והיופי, וגם לי לקח זמן להבין איפה החוזקה שלי. תוך כדי הלימודים הבנתי שאני לא אקבל תפקידים עד שאני לא אראה את עצמי כשחקנית ואגיד לעצמי שאני מתאימה לתפקידים כאלה, עד שלא אצליח לדמיין את ה"כן" הזה שיגידו לי אחרי האודישן".

העובדה שאת גבוה, כהה, לא כחושה כמו גבעול, יש לה משמעות גדולה בתחום?

"לא תמיד ברור מה הביצה ומה התרנגולת, אם זה באמת משמעותי או שזה משמעותי בעיני. בסופו של דבר חשוב הביטחון העצמי שאני מביאה אתי לתפקיד. כששירלי מושייף (יוצרת "איש חשוב מאוד") פגשה אותי בפעם הראשונה היא שאלה אותי אם התפקיד של רונה בכלל מדבר אלי, כי בעיניה אני מאוד יפה. לי היה ברור שזה מאוד מדבר אלי. שירלי תפסה אותי בנקודה שהיא אמנם הרבה אחרי סיום גיל ההתבגרות, אבל היא בדיוק הנקודה שבה אמרתי לעצמי שזאת אני, זה מה שיש, ואו שאני אתאהב בזה ואלך עם זה עד הסוף, או שאני אאבק".

איך מגיעים לרגע של השלמה? הרבה נשים משלימות עם המראה שלהן רק בגיל הרבה יותר מבוגר, אם בכלל

"זה פשוט קרה. לקח לי זמן לגלות שאני יפה. הגובה היה תמיד בעייתי. רק נשים היו מחמיאות לי. בתור נערה מתבגרת הייתי הולכת למסיבה ומקווה שיקרה משהו, ופתאום בחורה אחרת הייתה אומרת לי 'את ממש מיוחדת'. זה לא ממש מה שאת רוצה לשמוע בגיל הזה. תוך כדי הצילומים, ראיתי את עצמי במוניטור, והבנתי שאני מסתובבת עם דימוי אחר לגמרי של עצמי. פתאום אמרתי וואו, יש לי חזה, יש לי גודל. יש לי גבות. ראיתי אישה אחרת, יותר נשית, יותר רכה ממה שדמיינתי. זה הפתיע אותי, אבל החלטתי לקחת את זה".

מיד אחרי הלימודים דישי השתתפה בהצגה "הרדופים" של מאור זגורי, שעלתה בתיאטרון "תמונע" ("הוא שלף אותי מבית הספר, זה היה מצוין") ב"רגעים", של מיכל בת אדם וב"השולחן" של נולה צ'לטון בפסטיבל עכו.  בימים אלה היא משתתפת בסדרת אינטרנט מוצלחת "בקרוב אצלך", על חמש חברות בנות שלושים ומשהו, המציגה כל אחת מהן ברגע משברי-קריטי בחייה. בין לבין היא עבדה כמלצרית בקפה "נוח" התל אביבי. עכשיו כבר לא. "נפגשתי עם רינה ירושלמי שביימה אותי בסמינר", היא מספרת, "ושאלתי אותה ממה מתחילים, כן תיאטרון, לא תיאטרון, איך יודעים. היא אמרה לי: זה ייבחר בך. וככה קרה. לא חשבתי בכלל על טלוויזיה. תמיד אמרו לי שאישה עם נוכחות וגובה ותווי פנים כמו שלי זה בול לתיאטרון, ושטלוויזיה זה לאנשים קטנים. ופתאום זה בא. יחד עם חשיפה גדולה והערות שלא תמיד נעים לשמוע…"

היא מתכוונת בעיקר לטוקבקים מרושעים "קראתי בטעות, אסור, אסור, אסור לקרוא דברים כאלה", היא צוחקת. באחת התגובות מישהו שאל למה לקחו לתפקיד הראשי ספרנית טיפוסית מגבעתיים, כל כך לא מלבבת לעין ולנפש. "מצד אחד האגו נפגע", היא מודה. "מצד שני, מישהו ראה אותי וקיבל בשיא הרצינות את הדמות שאני מגלמת, את הסיפור. יש לי בסדרה סצנה עם ליאת אשורי, שאומרת לי שם 'את יודעת שאת יציאה', כלומר מה קרה ליהודה לוי שהוא מסתכל על אחת כמוך. ואז אני שואלת את עצמי, יהודה משחק את עצמו, ליאת משחקת את עצמה, אז מה אני בכל הדבר הזה? יש ברונה המון דברים שונים מאוד ממני, ובכל זאת – הסדרה הזו כל הזמן משחקת בין מציאות לבדיון וזה לא תמיד קל".

איזה מערכת יחסים נוצרה בינך לבין יהודה לוי?

"התיידדנו לאט לאט. אני חושבת שלו היה יותר קשה להתקרב אלי ולבטוח בי ולהיחשף. אני נורא התרגשתי לעמוד מולו, גם כשחקן, גם כגבר, גם כסלב. הייתי צריכה להתגבר על ההתרגשות הזאת, ולהגיד לעצמי שיהיה בסדר, שאני אעבוד קשה, שאני אלמד מה קורה לדמות הזו, של בחורה שפתאום איזה סלב נכנס לה לחיים והוציא אותה מאיזון וזה הכי לא היא, שאני אתמקד בסיפור האנושי הזה ואני אפסיק להתרגש מזה שאני משחקת עם יהודה לוי. האמת היא שכבר באודישן הראשון הוא חיבק אותי, עם העיניים הכחולות האלה שלו, כמו ילד בן 16 שקופץ בחדר. הרגשתי את הכימיה בינינו מהרגע הראשון".

היום את כבר לא מתרגשת כשאת פוגשת את יהודה…

"ועוד איך מתרגשת. בגלל זה אני כל כך מתאימה לתפקיד. אבל זה משתפר. עכשיו בדיוק ישבנו יחד ושאלתי אותו איך הוא מעביר את הימים האלה, התברר שהוא מתרגש בטירוף, אז מה אני מתפלאת שאני מתרגשת מזה. "

אתם חברים קרובים?

"עוד לא, אבל זה יקרה. בחיים לא שאלתי אותו על הפרידה מנינט, למשל. הייתה לי אינטואיציה פנימית שאמרה שזה הדבר הכי מדהים שאני יכולה להביא לקשר בינינו. הגענו לשיא של אינטימיות במשחק, נתנו אחד לשני שקט, והקשר בינינו רק מתחיל להתפתח עכשיו, שנה עכשיו. המבוכה בינינו נעלמה כבר מזמן. תארי לך. את מחכה לסצנת סקס, ערומה, מתחת לשמיכה, שוכבים אחד על השני. וזה כשלא ישבנו על בירות, לא ידענו שום דבר אחד על השני. ניקזנו הכול לתוך המשחק. ורואים שבלי לתאם עמדות, נחשפנו נורא במשחק. אני אוהבת את זה בשחקן שהוא. יהודה מביא כל כך הרבה עושר לתוך כל סצנה, שיש לי המון אפשרויות להגיב".

איך התגברת על המבוכה?

"אני אגיד לך מילה אחת: קאווה. וכמובן המקצועיות של יהודה. באתי אליו לפני סצנת הסקס הראשונה שלנו, ואמרתי לו, מה עושים עכשיו? והוא, בלי שום ציניות, פשוט הדריך אותי – תזיזי יד לשם, ורגל לשם, הכי טכני. אני בחיים לא אשכח את זה. היו רגעים מביכים, דווקא כשחשבתי שאני הכי טבעית ומשוחררת, למשל כשתוך כדי סצנת הסקס על הרצפה הרטובה, כשאני שוכבת שם עם משולש קטן שמסתיר לי את שערות הערווה וצריכה לחכות שהוא יגמור לרקוד ויוריד את המכנסיים, פתאום נתקע לי הראש במצלמה. הרגשתי מגושמת ועל המצח היה לי כדור אדום גדול".

רונה היא דמות מאוד קולית. היא מתנהגת כמו שהרבה נשים היו רוצות להיות מסוגלות להתנהג במערכת יחסים

"היא יותר קולית ממני. כשהוא הולך ממנה אחרי הלילה הראשון והיא פשוט אומרת לו "ביי, לילה טוב"… שירלי עבדה אתי על הרפליקה הזו כל כך המון, רק כדי שזה לא יצא נקמני, פאסיב- אגרסיב, מריר. בהמון מקומות שהם רונה לא עושה דרמה אני הייתי עושה דרמה או לפחות מראה שנפגעתי. למדתי מרונה. יש לה את עצמה, את המקום שלה, עלי, על אלמה, רואים הכול על הפרצוף ועליה לא".

העובדה שהייתה על הסט גם במאית אישה עזרה לך?

"מאוד. היא הייתה שם בשבילי כל הזמן. הייתה סצנה אחת שבה לא אמורים היו לראות את החזה שלי, ושירלי פתאום שאלה אותי מה דעתי שכן יראו, כי זה מספר את הסיפור יותר טוב." זאת הייתה סצנת המקלחת המפורסמת, מתחילת הכתבה. "הייתי צריכה אותו בטירוף, את התמיכה שלו", היא אומרת. "לא שיחקתי. פשוט התקלחתי. הייתי חשופה לגמרי. התאים לי. זאת הייתה סצנה מעולה ולטעמי הטובה ביותר בסדרה".

דישי מתגוררת בימים אלה בסביון, אצל ההורים. היה לה חבר ראשון בגיל 21 ובסך הכול שלוש אהבות גדולות. מבן הזוג האחרון נפרדה לפני חודשיים, והיא מחפשת דירה, שבה תתגורר לראשונה לבדה. "לקח לי זמן להבין איזה גבר אני רוצה. בהתחלה נמשכתי לגברים יותר קשים וסגורים, מתוך מקום טיפולי כזה שהרבה נשים מכירות. במשך השנים הבחירות שלי הלכו והשתפרו." החבר האחרון, היא אומרת, "פרגן לי במהלך העבודה בצורה ממש על אנושית". אחרי הצילומים הוא נסע לפריז ללמוד משחק, היא הצטרפה, "להתאושש ולעכל מה קרה כאן". חצי שנה נחה, טיילה, שבה בבתי קפה, פגשה אנשים מהעולם ולמדה צרפתית. ובכל זאת הם נפרדו. "זה מורכב", היא אומרת במבוכה.

היית יוצאת עם סלב, כמו רונה?

"זה מביך אותי ונראה לי מאוד קשה לנהל זוגיות לאור הזרקורים, מאוד מבלבל, קשה לדעת מה מרגש יותר, הזוגיות או הדיבורים עליה וההופעות הפומביות. אני בנאדם של חברים מכיתה א'. אחרי הפרימיירה ישבתי עם חברות, פתחנו שמפניה, הן לימדו אותי איך להצטלם לעיתונות, באיזה פוזות. זאת תחושה מדהימה – שהצלחתי להגיע לאן שרציתי, ועדיין יש לי את החברות האלה שלי".

בעתיד, דישי רוצה גם לכתוב. היא נרשמה לבית הספר לתסריטאות "סם שפיגל", אבל החליטה שזה מוקדם מדי, ושהיא רוצה "קודם לתת לאדוות לעשות את שלהם" . "יש לי מתנה", היא אומרת. "להצליח להביא דברים אינטימיים בפומבי, לספר סיפור, להכניס חמש מאות איש לאולם ולרגש אותם או לספר להם דברים שאנשים לא מדברים עליהם. המפגש עם שירלי גרם לי להבין איזה כוח ואחריות יש בכתיבה. כשאת בוראת מציאות מחדש, את בוחרת איזה מודל נשי ללהק, איזה ערכים את מעבירה, מה יגע באנשים. זה אדיר".

 

בגיל 11 הייתה לי התגלות

עמוק בתוך ספריה של רוז טרמיין מסתתרים, קרוב לוודאי, גם חומרים אוטוביוגרפיים, כאלה שנלקחו מחייה המעשיים ומחיי הנפש שלה. אלה שאת אלה מסוגלים לזהות רק מי שמכירים את הסופרת הבריטית מקרוב מאוד. קוראיה האחרים נאלצים לתהות למה ואיך היא בוחרת שוב ושוב לדבר מגרונם של מי שנדמה שעולם רחוק כל כך משלה. טרמיין כותבת לרוב רומאנים היסטוריים והגיבורים שלה הם אנשי השוליים, האאוטסיידרים, מי שאנחנו מסוגלים לחלוף על פניהם בלי להבחין בקיומם.

 

לאחרונה ראה אור בעברית "הסגת גבול" (ידיעות ספרים, מאנגלית: יואב כ"ץ), רומן חדש של טרמיין שבמרכזו סכסוך שכנים בדרום צרפת ומערכת יחסים מורכבת וטראגית בין אח לאחות.  השניים, אראמון לונל האלכוהוליסט הנגמל ואחותו, אודרן, תאוות הנקם, מתנהלים בסוג של בועה טעונה שלתוכה נכנס, כמעט במקרה, סוחר עתיקות לונדוני, המקווה להתיישב בשכנות. ההתנגשות הבלתי נמנעת אלימה ואפלה מאוד.

את הראיון הבא עם טרמיין קיימתי עם צאת ספרה הקודם "חלומות פרטים", והוא התפרסם אז במוסף הספרים של לאישה.

ב"חלומות פרטיים" שזיכה אותה בשנה שעברה בפרס אורנג' (היוקרתי מאוד) היא בוחנת את העולם מבעד לעיניו של לב, מהגר ממדינה מזרח אירופאית לא מזוהה, אלמן צעיר, שהותיר מאחוריו את בתו הפעוטה ובא ללונדון כדי לחפש עבודה, ואולי גם חיים חדשים. "זה הכי מרגש לכתוב גיבורים ששונים ממני כל כך", אומרת טרמיין. "אני יכולה לתת לדמיון שלי להשתולל. הייתי צריכה לפלס לעצמי דרך אל תוך הגבריות של לב, וזה היה אתגר נפלא, מגרה מאוד".

 

לב הוא לא רק גבר. הוא חסר בית, הוא ישן ברחובות, הוא לא ממש מבין את השפה…

"לפני הכתיבה ביליתי זמן ברוסיה ובמזרח גרמניה, וניסיתי לגלות כמה שאפשר על החיים במדינות מזרח אירופה. אבל אלה רק הפרטים החיצוניים, כי ברגע שפיצחתי את הדמות שרציתי לכתוב, הבנתי את טיב לבו השבור, לא היה לי קשה להפוך להיות הגבר הזה. היו ספרים שכתבתי והרגשתי שאני עובדת בפרך, שלא יכולתי אלא לחכות בזוועה שהם כבר ייגמרו. הספר הזה היה תענוג. הוא לא ספר ממש שמח, אבל ימי הכתיבה שלו היו שמחים מאוד ואני מקווה שגם הקריאה שלו מהנה".

 

"חלומות פרטיים" (ידיעות ספרים, בתרגום ניצה פלד) אינו הספר הראשון של טרמיין בת ה – 65 הזוכה להערכה ופרסים. הרשימה המכובדת כוללת את פרס ספר השנה של הסאנדיי אקספרס, פרס הסיפור הקצר ע"ש דילן תומאס, פרס ויטברד, פרס ג'ימס טייט וגם את הפרס הצרפתי Prix Femina המוענק על ידי צוות שכולו שופטות. טרמיין נולדה בלונדון ומתגוררת שם גם היום. היא גרושה פעמיים, וכבר למעלה מ-15 שנה שהיא חיה עם בן זוגה הנוכחי, ריצ'ארד הולמס. יש לה בת אחת, אלינור, שהיא שחקנית וגם פסיכולוגית. אביה, קנת' תומפסון, היה מחזאי כושל, שעזב את הבית כשהייתה בת עשר, הקים משפחה חדשה וניתק עמה כל קשר. "גדלתי בצל הרעיון שכתיבה היא משהו שאי אפשר להצליח בו", היא אומרת. "למזלי, כשהייתי סטודנטית, יצא לי לפגוש סופרים שכן הצליחו, ולאט לאט הבנתי שאולי אפשר לכתוב ולא בהכרח להפוך לכישלון…"

ואז הבנת שגם את תהיי סופרת?

"בגיל 11 הייתה לי ממש התגלות. עמדתי באמצע שדה בפנימייה שבה למדתי, והבנתי שאני מוקסמת מהמראה, אבל לא רוצה להסתפק בלתאר אותו, שאני רוצה לעבד את מה שאני מרגישה ואת האופן שבו התחושות האלה קשורות לחיים שלי. זאת הייתה חוויה מאוד אינטנסיבית".

היא החלה לכתוב סיפורים, ובגיל 20 גם שלחה אותם לכתב עת ספרותי שדחה אותה בנימוס. גם הרומאן הראשון שלה נדחה על ידי מספר מו"לים, ורק בגיל 33 החלו סיפורים קצרים מפרי עטה להתפרסם והיא נבחרה (ביחד עם איאן מקיואן וסלמן רושדי) לרשימת הסופרים הצעירים המבטיחים של בריטניה. "קיבלתי מאבא שלי את הגן היצירתי", היא מצהירה. "רק שאני מימשתי אותו והוא לא כל כך, וכשחידשנו את הקשר אחרי שנים רבות אבא מאוד קינא בהצלחה שלי כסופרת, וזה היה נורא ואיום".

 

סיפור חייה של טרמיין כולל לא רק משפחה מתפרקת וסדרה של מערכות יחסים כושלות. אימא שלה, ויולה, הייתה בת למשפחה עשירה מאוד, וכילדה חלקה את זמנה בין הבית בלונדון לבין אחוזות הכפר המאובזרות במשרתים של סבא וסבתא. אלא שהסבים הללו איבדו שנים מבניהם, האחד במחלה והשני נהרג במלחמת העולם השנייה, והיחסים בתוך המשפחה היו מורכבים וטעונים. רוז למדה בבית ספר פרטי לבנת, אך כשאמא שלה נישאה מחדש (לבן דוד של בעלה הראשון) נשלחה לפנימייה. יש לה משם זיכרונות על אוכל נורא וקור נורא עוד יותר, אבל גם על המון זמן פנוי שהוקדש לכתיבת מחזות וסיפורים. מהפנימייה נשלחה לתיכון בפריז, ובמקביל החלה ללמוד בסורבון תרבות ושפה צרפתית. מאז היא פרנקופילית, וגם הראיון עמה התקיים בטלפון לדרום צרפת, שם יש לה בית שבו היא מבלה כל קיץ, נמלטת מהקור האנגלי ומתמסרת לכתיבה. למרות שכל הפרטים האלה יכולים בקלות ליצור סדרה של טלנובלות, טרמיין מעדיפה לכתוב על דברים אחרים. כשלימדה כתיבה יוצרת באוניברסיטה, דרשה מתלמידיה להתעלם מכלל המקובל כל כך הקובע "תכתבו על מה שאתם מכירים". היא, כך היא מודה, מעדיפה להמציא.

 

רבים מהגיבורים שלך הם קשישים. סופר בן 87 שעומד למות, אלמה קשישה, נזירה מזדקנת…

"החלק האחרון של חיי האדם מעניין אותי במיוחד. אני כבר בת 65, ואני חייבת לומר לך שאחרי גיל 60 את כבר מזהה את הצורה של חייך… זה לא אומר שהכל נגמר, בכלל לא, בעיקר אם את כותבת ועדיין יכולה לעבוד, אבל את מתחילה לזהות את האלמנטים השונים של חייך ולהבין מה קרה עד כה".

 

היה נדמה לי שהכתיבה שלך דווקא מנסה לברוח ממה שקורה בחייך האישיים

"אני ממציאה הרבה, בעיקר משום שאני משתעממת בקלות רבה. אם אנסה לכתוב על דברים שחוויתי בעצמי, זה ישעמם אותי. אני משתמשת בכתיבה כדרך לגילוי, כלי שמרחיק אותי מחיי ולוקח אותי למקומות שאחרת לא הייתי יכולה לבקר בהם. עם זאת, ברור שכל כותב מכניס לטקסטים שלו משהו מעצמו.  כתבתי הרבה על אובדן ועל גלות, וזה הרי דומה מאוד לגירושין ולפנימייה, כך שחיי נמצאים שם, רק לא בצורה של תיעוד אוטוביוגרפי".

"חלומות פרטיים" הוא הספר הראשון שבו את כותבת על ההווה, על בריטניה של ימינו.

"תמיד חשבתי שזה מסוכן לעסוק בהווה, משום שהוא משתנה במהירות, וגם הדעות והעמדות של אנשים כלפיו משתנות במהירות. עם זאת, לא יכולתי שלא לכתוב על נושא שכל כך נוכח בחיינו כעת, על מהגרי העבודה, והאופן שבו אנחנו נוהגים בהם. כחברה אנחנו חלוקים מאוד בדעותינו על המהגרים האלה. אנחנו רוצים לחשוב על עצמו כמזמינים וסובלניים, כי יש לנו פה בבריטניה דורות של מהגרים שהשתלבו היטב, ואנחנו משוכנעים שאנחנו חברה רב תרבותית, אבל אנחנו גם חרדים מאוד מתחרות על מקומות עבודה, ממחסור בדיור, מבעיות כלכליות. אנחנו קצת סכיזופרנים בנושא, וזה מזמין כתיבה".

לב, הגיבור שלך, הוא גבר צעיר שחטף לא מעט מכות בחייו, והוא נושא את עיניו לאנגליה בתקווה. אלא שאנגלים שאת מתארת לא ממש נחמדים אליו…

"יש בספר כמה דמויות שמגלות כלפיו אנושיות ואכפתיות, אבל לונדון באופן כללי אינה מצטיירת כמקום ידידותי. אני חושבת שאנחנו האנגלים מוכנים להיפתח כלפי מהגרים כל עוד הם מסכימים להיטמע בקרבנו. אלא שהיום רוב המהגרים שמגיעים אלינו מגיעים מתוך התפשרות. החלום האמיתי שלהם הוא אמריקה. הם בכלל לא רוצים להפוך לבריטים. מצד שני, אנחנו צריכים אותם כי הצעירים שלנו לא רוצים לעשות עבודות פיזיות כמו קטיף תותים או עבודה בבנייה, ואנחנו לא ממש יודעים איך להתמודד עם הדואליות הזו. אני זוכרת שראיתי תוכני טלוויזיה על מהגר מצ'כיה שעבד בלונדון וישן מתחת לגשר בכביש, בתוך כוך ששומרים בו עצים להסקה. זה הציף אצלי זיכרון ילדות על כוך כזה שבו שמרנו פחם וההתרגשות שלי הייתה כל כך גדולה, שהיה לי ברור שאני חייבת להפוך את בעיית המהגרים הזו, את הסטטיסטיקה, לסיפור של יחיד, של אדם עם שם ורגשות".

הספר הבא שלך יהיה גם הוא מחובר כל כך לאקטואליה?

"האמת היא שסיימתי לכתוב אותו בימים אלה. הוא ממוקם ברובו בדרום צרפת, אזור שאני מכירה היטב, והוא עוסק בהתנגשות בין קבוצה של איכרים מקומיים לקבוצה של לונדונים מתוחכמים שמגיעים לאזור לנופש. סיקרן אותי מאוד לעמת את שתי התרבויות האלה, של אנגליה ושל צרפת, ומובן שלא התאפקתי, והכנסתי פנימה גם מחשבות על זיקנה… מה לעשות, אני מוקפת אנשים שהיו בעלי עמדות כוח ומאז שפרשו לפנסיה אינם מצליחים להתמודד עם החיים… אני כל הזמן חושבת איזה מזל עצום יש לי שלא אוזלים לי הרעיונות לכתיבה".

שאלת גאגא

דווקא על דן בן אמוץ חשבתי פתאום כשהתחלתי לקרוא את The Finkler Question של האוורד ג'ייקובסון. מאז בן אמוץ לא קראתי גבר שכותב ככה על גברים: בהומור עצמי, בחריפות, בחום, בהשלמה, כאילו הוא עומד מול המראה עירום ובגרביים.

בן אמוץ עסק לא אחת בשאלה המטרידה, למה בחברה שלנו כל כך מקובל שנשים יחברו זוגית ומינית לגברים מבוגרים מהן בהרבה. מקובל הרבה יותר מהסידור שלהפך, למרות שמבחינת הטמרפמנט (והיכולות) המיניות, ההתאמה הכמעט מושלמת אמורה להתרחש בין גבר בן 18 לאישה בת 40. נו ברור שהפריון משחק כאן תפקיד, וגם ההתנייה החברתית לראות בנשיות משהו רך, זעיר ולא מאיים ולייחס לניסיון וכוח גבריות, והעניין עם הטינ-אייג'ר לא ממש מושלם אם את שואפת לשוחח אחר כך על משהו שבו גם לך יש סיכוי להבין.

ג'ייקובסון, שהכתיבה העדינה, המתוחכמת, שופעת הניואנסים והמענגת כל כך שלו הבאה לו בצדק את פרס "בוקר" לשנת 2010, נדרש לנושא במספר סצנות, שבאחת מהן הוא שולח את ליבור הקשיש בן שמונים ומשהו (שהיגר בנעוריו מצ'כיה ללונדון ונותר ג'נטלמן אירופאי קפוץ הרבה פחות מילידי מולדתו החדשה) לדייט עם בחורה שגילה מחצית-או-שליש מגילו.

החברים חשבו שמאחר שהוא אלמן והיא מתמודדת עם אובדן בן זוגה שהתאבד, תהיה להם שפה משותפת. זה רחוק מלקרות. כל אחד מהם מדבר בשפה שנוצקה בשנים אחרות, בתנאים תרבותיים אחרים. הם משמיעים צלילים אבל לא מצליחים לפענח זה את מחשבותיו של זה. כשליבור שולח לה למחרת פרחים, לאות התנצלות, החברים חושבים שזה אסון, משום שעכשיו היא תחשוב שהוא עדיין מעוניין. "אל דאגה", הוא אומר. "אמרתי לה שאני אימפוטנט".

האסוציאציה הבאה הובילה אותי לטוני בנט, שהוא בערך בגיל של הגיבור של "שאלת פינקלר", אבל רחוק מאימפוטנציה. אני לא כותבת מנקודת המבט האורולוגית , שאין לי בה עניין רב וגם לא מידע. כששומעים אותו שר ברור מאוד כמה כוח חיים יש לבנט, און יצירתי, הוא שר כאילו לא חלפו מאתיים שנה מאז שעלה לבמה בפעם הראשונה, והדיאלוג שלו עם ליידי גאגא, שגילה מחצית-או-שליש מגילו, משדר קומוניקציה על-דורית נהדרת.  בדיסק החדש של בנט יש דואטים נהדרים עם עוד אמנים, והמעניינת מכולם היא כמובן איימי ויינהאוז המנוחה, אבל עם גאגא  קורה משהו חסר גיל לחלוטין, אם כי לא חסר מיניות –  שנובע, לדעתי, מכך שיש לה מבחר מופעים, רובם כל כך יוצאי דופן שקשה לקטלג אותה ובטח אי אפשר לדחוס אותה לתבנית של אישה קטנה ובלתי מזיקה. היא שרה לצדו של בנט, והוא הפעם בתפקיד המתמסר לחלוטין:

לשיר זה כמו להיות ליבידו מזוקק

צילום: גליה אלוני דגן

 

במרכז המוזיקה של יפו מתקיימת בימים אלה סדנת הקיץ הבינלאומית של האופרה. זו השנה ה – 25 שבה מתקיימת הסדנה, שמפגישה זמרים לעתיד עם מורים גדולים ועם קולגות מכל העולם. המסגרת הרשמית כוללת העלאה של חמש אופרות – השנה אלה יהיו שיקוי אהבה של דוניצטי, לה בוהם של פוצ'יני, דון ג'ובאני של מוצרט, המדיום של ז'ן קרלו מנוטי ואריאדנה בנקסוס של ריכארד שטראוס. חוץ מאלה יהיו עוד ערבי מוזיקה מגוונים, אבל נדמה לי שההזדמנות האמיתית לראות משהו אחר לגמרי ניתנת בכיתות האמן. אתמול נכחיתי בכיתה כזו שהגישה ג'ואן דורנמן, מדריכה קולית ותיקה, מוערכת ומשובחת מאוד במטרופוליטן אופרה הניו יורקית. דורנמן היא המנהלת האומנותית של הסדנה מאז הקמתה והיא גם פרופרמית משובחת שתענוג לראות על הבמה. בכל כיתת אמן כזו, דורנמן פוגשת ארבעה או חמישה זמרים צעירים שמבצעים עבורה אריה אחת, על מנת לקבל ממנה הערות והארות. דורנמן – שחושיה המחודדים מעידים על כך שבעץ המשפחתי שלה מסתתרים נץ, שועל, חתול, ינשוף וצ'יטה – פותחת את בית החזה של מי שנראים בתחילה כמו שבלונות דהויות של זמרי אופרה ומוציאה מתוכם יצרים ופראות ורעב ותשוקה ופלרטטנות וכריזמה, כל מה שצריך כדי לכבוש את העולם בשירה.

דורנמן עושה את זה בנגיעות רכות ובהומור מנומס ובהרבה חוכמה. נדמה לי שאת העצות שלה כדאי לקחת גם לכל תחום אחר של יצירה: אל תנסו להיות נחמדים, תייצרו יופי מבלי לייצר בידור, תדברו אל מישהו – לא משנה אל מי, אבל אי אפשר להגיד שום דבר משמעותי אם לא מדברים אל אף אחד, אל תנסו להיות כמו מישהו אחר, אל תדברו על דברים שאתם לא מכירים, על כאבים שלא כאבתם, על מרירות שלא חוויתם, ותגידו רק את האמת, כי אם תחשבו רק על הקול שלכם ולא על מה שאתם אומרים בו איש לא ירצה להקשיב.