כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו

(צילום: גל חרמוני. מתוך הראיון כפי שהתפרסם במדור הספרים של לאישה)

 

 

 

הנשים של אורית וולפיילר חיות בשוליים. כל ניסיון להושיט רגל מהססת אל מעבר לגבול המפריד בינן לבין המציאות האמתית כרוך בסכנת התמוטטות. כאילו שההתנהלות היומיומית עלולה לבלוע אותן. ולסביבה לא ברור למה. אחרי הכול, מה כבר נדרש ממנה? למצוא בעל, ללדת ילדים, לשלוח אותם לצבא, לחייך, להקריב את חייה? וכל זה בנוף הנפלא שלנו, בשמש הנהדרת, כי מה חסר פה? שוויצריה ממש.

וולפיילר, בת 43, לא מפתיעה כשהיא מצהירה שגדלה כאאוטסיידרית. היא מדברת, כמובן, על תחושה פנימית – מה שב"בורגנים" תיארו במשפט האלמותי "יש לי פה חור והוא שואב אותי פנימה". היא גדלה ב"כפר סבא האיומה של שנות השבעים" והייתה, מה שהיא מכנה "ילדת שמנת חמצמצה". התפאורה של ילדותה הייתה התפאורה הישראלית השגרתית, המסודרת, שמקבלת ממנה את התואר "איומה" בגלל השמרנות, התביעות, התבניות. "לכאורה ילדות נוחה ומרופדת, אבל למעשה הכל חייב להיות מוגדר, דיכוטומי, את חייבת לעשות מה שכל הילדים האחרים עושים, משהו נוקשה, שלא מאפשר סטיות. אפילו מה ללמוד בתיכון קבעו לנו. רציתי סוציולוגיה – אבל זה לא היה טוב ולא נחשב, אז נשלחתי ללמוד ביולוגיה. ההכוונה הזו הייתה ביד גסה, בלי מגע, אבל מתוך המון אלימות, כי ניסיון לשנות את מי שאת באמת זה מעשה מאוד אלים. אסור היה להעביר ביקורת, אסור היה להביע דעה חריגה. אפילו אם את שונאת את "המעגל" של דן שילון, שכל המדינה יושבת ורואה, את מפרה טאבו, את חולה. ככה התנהלה הסביבה, לא רק הבית שלי. לכאורה יישרתי קו, עשיתי כל מה שנדרש, אבל ללב שלי היה קשה, וזה כנראה מה שמצטבר עם השנים בכיס המרה".

כמה סמלי. אנחנו משוחחות ב"סקייפ" מכיוון שביום שבו היינו אמורות להיפגש, וולפיילר כיס המרה של וולפיילר הרים ידיים ושלח אותה למיון עם כאבי תופת, ומשם לניתוח. הכיס בחוץ אמנם, אבל מאחר שהשפעתו ניכרת בכל שורה שכתבה עד היום, סביר להניח שגם לתוך הספר הבא אחרי "שווייצריה זה כאן" ("אחוזת בית") יחלחלו המרירות, המרדנות, הסרבנות העיקשת ליישר קו. כי כאלה כל גיבורות אסופת הסיפורים הקצרים שלה – זו שכמהה לחיות בגרמניה ונוטשת את הלימודים כדי לטפל בקשישה מקומית, זו שמתכננת את חגיגת הפרידה הסופית מבנה הפעוט, החגיגה שתתקיים כשיתגייס לצה"ל ולא ישוב, זו שחלמה על תינוק מושלם אבל יולדת תינוק מפגר, שהיא קוראת לו משיח אבל מתקשה לגעת בראשו ולנחם אותו, ואפילו זו שגדלה בארמון המלוכה הבריטי, ומאחר שאימא שלה אינה נוגעת בה, היא זוחלת אליה בלילות ומכרסמת את ציפורני רגליה.

וולפיילר גרה בתל אביב, למדה יחסים בינלאומיים ולימודי סין אבל עובדת בהיי טק, נשואה לליאור, שעשה דוקטורט בהיסטוריה גרמנית אבל גם הוא עובד בהיי טק, והיא אימא של יובל בן עשר וחצי.  המרד הגדול שלה במסגרת שבתוכה התחנכה לא התבטא בסממנים חיצוניים: היא לא ברחה להרים ולא הצטרפה לקומונה של חובצי חמאת גמלים, אבל היום היא עושה, חושבת וכותבת את מה שהלב שלה דורש. וזה התחיל מיד אחרי האוניברסיטה, כשנסעה  לחיות לבדה בברלין "עפתי מפה הביתה", היא אומרת.

מה בברלין הרגיש לך בבית?

"ברלין של לפני עשרים שנה הייתה אחרת. לא מלאה ישראלים, לא מתוירת, שלא דמתה לאף בירה אירופאית אחרת. מהרגע הראשון הרגשתי שדווקא שם, רחוק, אני הכי מחוברת למשפחה שלי. המשפחה הגיעה במקור מפולין, אבל היה משהו בהוויה, בשפה, ברדיו שנדלק אצל סבא וסבתא בחמש בבוקר עם חדשות בגרמנית. סבתא שלי עברה את השואה קשה מאוד, בבירנקאו, קצת אצל מנגלה, ולבקשתי היא הייתה מרדימה אותי עם סיפורים מהשואה הארד-קור. הייתי חולמת עליה, זה מילא את הילדות שלי ואני אומרת את זה לחיוב".

מה יכול להיות חיובי בסיפורים על השואה?

" סיפורי השואה מילאו אותי בילדות גם בחרדות, אבל הם היו חלק מהשורשים שלי, מהמהות שלי, מהזיקה לסבתא. זה משך אותי מיום שאני זוכרת את עצמי. פעם הייתי בברלין עם חבר טוב שלי, הסופר סמי ברדוגו, ויחד נסענו למחנה הריכוז זקסנהאוזן. הגענו בשעת צהריים והייתה שמש חמימה והרגשתי שזה המקום הכי לא מאיים בעולם היום, שלווה מוחלטת, כי לא יכול לקרות בו שום דבר יותר רע ממה שכבר היה שם. כל הזוועה, והמוות, וההריגות, והרמקולים, והצעקות והסבל – נגמרו כבר, ועכשיו זה מקום שאפשר לנוח בו. יכול להיות שזו חוויה שמחברת אותי בחזרה לילדות הנעימה במיטה של סבתא, למקום שהוא כולו שלי, שאף אחד לא רוצה להיות בו חוץ ממני".

סבתא שלך לא הסתייגה מהרצון שלך לחיות בגרמניה?

"היא שידרה לי כל השנים הערצה גדולה לגרמניה. היא קנתה רק מוצרים גרמניים. היא עשתה הפרדה ברורה בין הפולנים, השכנים שהיו השטן, לבין הגרמנים, שלמרות הדבר הנורא שהם עשו, אי אפשר להתעלם מהאיכות שלהם".

את הנסיעה הראשונה לברלין בגיל 25 היא מתארת כ"הימלטות מכאן". היא גרה בדירת חדר עם בחור שלא הכירה והיה מכר של מכר של מכר, במזרח העיר שטרם שופץ אז. בערב שוטטו בבית קברות, אחר כך צפו בסרטי שואה. "תקופה קשה והזויה", היא נזכרת, "שהובילה אותי אחרי חודשיים לרצות לחזור ארצה, אבל אחרי שבועיים בארץ נמלטתי בחזרה. הפעם כבר מצאתי דירה, עבדתי באל על, והתחלתי להכיר את ברלין בכל הדרכים האפשריות".

בגלל ההומור, ובגלל ההקצנה שיש בה לפעמים שבבים קסטל-בלומיים או אלמודוברים, קשה לזהות את האלמנט האוטוביוגרפי בסיפורים של וולפיילר, אבל הוא קיים. גיבורות שלה כולן מנסות להימלט מתוך העור של עצמן –  אחת מהן אפילו כל כך לא יכולה להתמודד עם הבהמיות, הטמטום, האגרסיביות והקורבניות שבהוויה הישראלית, שהיא מעדיפה לתפוס את עמדת התוקפן הנאצי, אחרת מוצאת מחסה בתוך ביצת תרנגולת ושלישית, מטפלת רוסיה, מנהלת בדמיונה רומן סוער עם זמר אופרה – כולן מגדרות לעצמן עולם פנימי, בועה, שהנחמה הכמעט יחידה בו היא המגע, העור, הגוף, הריח – ובדרך כלל זה של ילדיהם. "בשביל זה עושים ילדים, לא?" היא צוחקת.

ילדים הם הגאולה?

"ממש לא. יש בזכותם רגעי חסד, אבל מאוד קטנים. גאולה יכולה לבוא, אולי, וגם זה בספק, מתוך האדם עצמו. וגם אז מדובר במושג חמקמק שאני לא ממש יודעת מה פירושו".

בברלין היא פגשה את מי שהפך לימים להיות בעלה, ויחד חזרו ארצה. "שמש, ים, כל השטויות והאשליות הריקות האלה", היא אומרת. את השנים שחלפו מאז היא מגדירה "15 שנה של ערגה. חשבנו לחזור לשם, אבל המחשבות מפה הן אחרות – תמיד יש סיבות להישאר, ילד, עבודה, משפחה. כשחזרנו נכנסו להיי טק, שלא נפסיד את זה חלילה, את יודעת, השתלבנו לא רע. אנחנו מתרגלים פה חיים של הישרדות. מצד אחד, כמו שנאמר בסיפורים שלי, יש פה הכל. מצד שני, אני חיה פה בתחושת זרות, שחלק גודל ממנה המתנקז לכתיבה".

כמו אצל כותבים רבים וגדולים, הכתיבה היא עבורה שילוב של סיוט וכלי ראשון להישרדות. היא לא עסקה בזה בצעירותה אבל "כל החיים כתבתי בלב. זה העסיק אותי ומילא אותי. זה יישמע נורא פלצני, אבל ידעתי שיום אחד זה גם יצא ממני ויצא לאור, ממש ככה, ופשוט נתתי לזה את הזמן".

השפה שלך אחרת, המון משפטים שנגמרים בפועל, כאילו שאת חושבת בשפה זרה

"לא ידעתי שזה ככה, עד שהכל יצא אל הנייר. השפה הזו הייתה יותר קיצונית בהתחלה, ועברה עידון. יש לי שפה שבורה. הגיבורות שלי שבורות. זה לא דבר שלילי. שבר, פצע, דם, מוגלה – הם סימני שאלה, משהו שצריך לטפל בו, שמעניק הזדמנות לעשות משהו בחיים. הממשק שלי עם החיים הוא כזה – לכאורה אני חיה חיים נוחים, אבל בתוכי אני נשרטת, נפצעת, אני כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו. לפני חצי שנה התחלתי לכתוב רומן, ובו אני מרגישה שאני אפילו יותר ערומה, חשופה ומשוחררת ממה שהייתי בסיפורים האלה".

הנוירוזות שלנו

את הפרק הזה של הסימפסונים ראיתי תוך כדי התכווצות נבוכה על הספה. הומר, מארג' והילדים מצטרפים לקבוצה של נוצרים מאמינים במסעם לארץ הקודש. הם פוגשים פה חיילים משופמים שכופתים אותם ומאיימים בנשק אוטומטי כדי לחלץ מהם הודאה שהלטקעס טובים יותר מפנקייקס, הם פוגשים מדריך תיירים לבוש ברישול, צעקני, חמדן ואגרסיבי שבעיקר מעליב אותם, צועק עליהם, משוכנע שהוא יודע הכול ומורה להם לסתום את הפה, מקלל ומגרש מישהו שמנסה להקשיב להסברים שלו בחינם, כי הוא לא מוכן לצאת פרייר. אפילו הילדה הקטנה שמחזרת אחרי בארט עושה את זה באמצעות קרב מגע במסגרתו היא בועטת לו שוב ושוב באשכים. כל ניסיון להתמודד עם האגרסיביות הנוראה שמגלים הישראלים מסתיים, כצפוי, בהצטדקויות בנוסח "אנחנו כאלה כי עברנו את גירוש ספרד ועברנו את השואה ונראה אתכם שורדים רבע מזה".

את פרופסור גד יאיר, מרצה בחוג לסוציולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים (ועד לאחרונה ראש החוג), הדימויים האלה לא הפתיעו. להפך. יאיר, שהמליץ לי לצפות בפרק, משוכנע שהסימפסונים הציבו מולנו מראה וההשתקפות שלנו בה ריאליסטית. בספרו "צופן הישראליות – עשרת הדיברות של שנות האלפיים" ("כתר") הוא מצייר את דמות הישראלי העכשווי, זו שכל אחד מאתנו יכול לזהות בתוכו אבל מעדיף להצביע עליה אצל אחרים ולקרוא לה, בעדינות, "הישראלי המכוער".

למען הדיוק כדאי לומר שלא כל התכונות הישראליות שפרופ' יאיר מונה בספרו מכוערות לחלוטין. הרשימה כוללת חרדה קיומית עמוקה, חוצפה ועמידה על שלנו, תחושה של זכות ובעלות, נטייה לנהל משא ומתן מתמשך עם המדינה (שקיומה, ועוד יותר מזה, שהותנו בה, ארעיות), אימה עמוקה מלצאת פראיירים, דחף כפייתי להשמיע דעה וגם לכפות אותה על אחרים, חפיפניקיות ואלתור, זלזול עמוק בכל סוג של היררכיה, גם אם זה מבוססת על מומחיות, ידע וניסיון, חטטנות ותחושה של קולקטיביזם, וטיפוח סוג של קרבה נטולת אינטימיות. מה לא מכוער פה? בעיקר הערבות ההדדית, האכפתיות, הנכונות לעזור גם לזרים וההזדהות העמוקה שלנו זה עם זה. משהו שבגללו אנחנו מרגישים בבית ומתקשים להשתלב במקומות רחוקים שלפעמים אנחנו בורחים אליהם מאימת כל שאר התכונות המשותפות לנו.

יאיר הוא חוקר יוצא דופן באקדמיה. הוא מחפש את הצופן התרבותי שמפעיל עמים שונים – חיפוש שאקדמאים רבים אחרים נבהלים ממנו בגלל אי תקינות פוליטית. בעיניו האדם הוא לא יצור אוניברסילי אלא תבנית נוף מולדתו, והתנהגותו ואפילו מחשבתו, נגזרות מאינספור מרכיבים בסביבה שבה הוא מתפתח. הוא אינו חושש לדבר על מאפיינים של עם, על האופן שבו תרבות מעצבת את הפרטים שבתוכה, להסתכל על העולם כמחולק לשבטים שלכל אחד מהם יש אידיאולוגיות וסמלים והיסטוריה שמכתיבה את ההווה שלו ואת התיאוריות שהוגיו ויוצריו יפענחו באמצעותן את העולם. אצלנו, הישראלים, הוא מצביע על הגורם הראשי שבצלו נבראה דמותנו: אנחנו פוסט טראומטיים, אנחנו חיים בחרדה קיומית עמוקה, זוכרים ומזכירים אינספור אירועים שבהם ניסו להשמיד אותנו ומסתכלים על העולם דרך האפשרות והפחד מפני השמדה. אנחנו מקפידים להנחיל את החרדה הזו הלאה, לדורות הבאים, ואנחנו אולי היחידים בעולם המערבי שמסוגלים לשלב בשיח היומיומי שלנו – על כוס קפה –  משפטים כמו "מי יודע אם המקום הזה בכלל ישרוד בעוד עשרים שנה".

מהספר שלך עולה שאנחנו בעצם סוג של משפחה –  שבתוכה אנחנו סולחים לעצמנו על כל הפרטאצ'יות והחפיפניקיות והסחבקיות –  אבל משפחה חולת נפש, שעושה כמיטב יכולתה לשמר את הטראומה שגרמה לה לחלות

"וגם להעצים אותה, את הטראומה. היום הייתי ב"יד ושם" ושם את רואה את התעשייה. צה"ל שולח גדודים לתוך גיא ההריגה. המדינה שלנו עובדת בשימור הטראומה, כי זו התשובה הציונית, בגלל זה אנחנו פה, זה שניסו להשמיד אותנו זה הצידוק האולטימטיבי לקיומנו".

אחרי למעלה משישים שנות מדינה אנחנו עדיין צריכים צידוק?

"מה שישים שנה? יש לנו את אחמדינג'אד, זה אומר שבשבוע הבא יכול להיות עוד אושוויץ. זה לא מספיק שנולדנו פה ואין לנו בית אחר, אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו למה אנחנו כאן, מה יהיה בעוד 25 שנה, האם בטוח שנהיה פה. הלגיטימיות של הישיבה שלנו פה עדיין מוטלת בספק ברמה הבינלאומית, ואנחנו כל הזמן מתמודדים אתה. היטלר והרצל היו שניהם תושבי וינה ושניהם הציעו פתרון סופי לשאלת היהודים – אחד כזה ואחד כזה, ואנחנו עדיין מקבלים כל הזמן את השכנוע שהפתרון הסופי הנכון הוא הפתרון ההרצליאני, כי האלטרנטיבה כל הזמן מהדהדת".

אתה מדבר על האופן שבו המדינה מעצימה ומטמיעה את טראומת השואה בכל מי שחי פה, כולל עולים חדשים ובנים למשפחות שמעולם לא חוו את השואה.  אין כאן ציניות של בעלי שררה, של ממשלות שמעוניינות לנהל פה עם מבוהל שימשיך לחפש לעצמו מנהיג חזק?

"זה הרבה יותר עמוק מזה. ביבי ואביגדור ליברמן לא כותבים את תכניות הלימוד לגננות. זה מוטמע בסדר החגים שלנו, בחגים הדתיים ובחגים החילוניים – יום הזיכרון, יום השואה – חוויית הכמעט השמדה היא החוויה המרכזית שלנו. מנגד אנחנו בונים לעצמנו כל הזמן מפות אלטרנטיביות: קנדה, אוסטרליה, אנחנו שמחים שישראלים יושבים בברלין, שיש יהודים בארצות הברית שלא עולים ארצה. אנחנו צריכים אופציות. מי שיכול לעשות דרכון זר עושה את זה למרות שמעטים מממשים את זה".

אתה מדבר על "הישראלים", למרות שנדמה שקשה מאוד להגדיר יצור כזה. אנחנו אוסף של אנשים שהגיע ממקומות שונים בזמנים שונים, עם שפות שונות ומסורות שונות…

"סיפור ההשמדה הוא שמחבר את כל היהודים. בכל התפוצות קוראים את אותם טקסטים כבר אלפיים שנה. אנחנו שונים מאוד ממדינות הגירה אחרות . אנחנו משננים "וקם עליך להרגך", והאמריקאים לעומתנו מדי בוקר נשבעים לחוקה האמריקאית, שמבטאת את הטראומה שלהם, את התנגדות לכיבוש הבריטי, למלך. הם מסורים לרעיון של "I did it my way", להתנגדות להתערבות של הממשל בחופש של האינדיבידואל. הנראטיב הציוני מחבר את כולנו ברגע שאנחנו יורדים מהמטוס. גם עולים חדשים שיש להם קשר רופף ביותר לקיום מצוות, מתחברים לזה מיד. הילדים שלהם עוברים את מערכת החינוך, שלושה סיורים ב"יד ושם" ובאתרי מורשת וכבר הם חרדים כדבעי ויודעים למה זה המקום, זה הפתרון שלנו."

אתה גוזר מהטראומה הזו שלנו את כל קווי האופי הישראלים האחרים: האגרסיביות, הצורך להביע דעה על כל דבר, לזלזל בחוקים ובסמכות, העובדה שאנחנו נדחפים לחיים של אחרים. איך קרה שהם לא מאפיינים גם את היהודים בתפוצות?

"ליהודים בתפוצות יש את השואה, אבל אין להם את הר הרצל, אין להם את התשובה הציונית, את המקום הזה שייצר לא מעט אסונות משל עצמו וחיזק וממשיך לחזק בנו כל הזמן את חרדת ההשמדה".

מצד שני, גם כשאנחנו עוזבים את המדינה אנחנו לא מפסיקים להיות ישראלים, לקרוא עיתון בעברית, לשמוע חדשות מהארץ

"אנחנו מאוד אנשי מדינה. תסתכלי על אנשי המחאה החברתית. הם כבר מאוד עצבניים על נתניהו, אבל הם לא מורידים את הכפפות. הם נורא נאמנים, הם לא ישברו את הכלים כי כמו כולנו הם חיילים, הם מזדהים עם המדינה, הם מגויסים. "

אנחנו אולי מגויסים, אבל לכל אחד מאתנו יש דעה…

"בניגוד לאירופאים, אנחנו לא גדלנו תחת עול הכנסייה והמלוכה, שתי משקולות ענק. לנו אין דבר מעל למצפון שלנו, אפילו לא אלוהים, ולכן אנחנו מייחסים לדעה שלנו אותה חשיבות שיש לדעתו של מי שלמד ועבר הרבה מבחנים כדי להגיע למעמד שאליו הגיע. מצד אחד יש כאן הפגנת בורות נוראית וזלזול בצורך ללמוד ולהבין על מה אתה מדבר, מצד שני יש כאן חשיבה יצירתית, מחוץ קופס. זה הדבש והעוקץ שמאפיינים אותנו בהרבה תחומים".

 

זה ישתנה אי פעם?

"אני לא חושב. היה פה ניסיון של הקבוצה הכנענית ליצור ילידיות ישראלית. זה לא עבד. אין פה תופעות ילידיות. אנחנו לא לוקחים את המקום הזה כמובן מאליו, כל הזמן מרחפות לנו אפשרויות אחרות בראש, חשוב לנו שלא יגיעו טילים לנתב"ג כדי שנוכל לצאת מפה. מצד שני, הפחד הוא גורם מגבש ושעותינו היפות הן השעות שבהן קיומנו פה מאוים. את זוכרת איזו סולידריות הייתה פה כשסדאם חוסיין הפגיז אותנו? איך התגייסנו כולנו למען גלעד שליט? אלה דברים שמייצרים אחווה, אבל כולם מהדהדים קישינב, פרעה, היטלר. בשם הסבל שלנו אנחנו מכחישים את הסבל של עמים אחרים. אנחנו לא רוצים לשמוע על מיליון נשים גרמניות שנאנסו במלחמת העולם השנייה, אנחנו לא רוצים לשמוע על טראומת גזל האדמות של הפלסטינאים, וכשכל צד מתבצר בסבל שלו בלי להבין את הטראומה של הצד השני, איזה סיכוי יש להם אי פעם להידבר?"