Tag Archives: כוח

לא דיברתי אז. רציתי להיות כמו כולם.

ריקי גלעד והלן מנשה. צילום: צביקה טישלר (ללאשה)

ריקי גלעד והלן מנשה. צילום: צביקה טישלר (ללאשה)

 

ריקי הייתה חברה שלי כשהיינו ממש ממש קטנות. אבל מי דיבר אז על החיים האמתיים. היינו עסוקות בהמצאת משחקים משונים בחצר הבית שלה, או בקשקושים אינסופיים בטלפון. נפגשו לגרמי במקרה בשדה התעופה הית'רו, והקשר ההוא, מלפני עשרות שנים, התחדש, בזהירות, עד שנולדה ההזדמנות לשמוע ממנה ומהלן (המיתולוגית, בת ה-91), את סיפור חייהן האמתי.

http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4917171,00.html

 

כואב, אבל מצחיק

מתוך "הצחוק האחרון". מל ברוקס, בתזמון מושלם

מתוך "הצחוק האחרון". מל ברוקס, בתזמון מושלם

 

רנה פיירסטון אינה מסוגלת לשכוח את המפגש המקרי שלה עם ד"ר מנגלה. היא הייתה בת 15, והוא היה השטן שביצע באסירי מחנה ההשמדה אושוויץ ניסויים מזוויעים. "הוא הניח לי את היד על הכתף ואמר 'יש כאן עדיין די שומן'. אחר כך הוא הביט בי ואמר 'אם תשרדי, כדאי לך לבקש שיוציאו לך את השקדים'. אחרי המלחמה, כשנזכרתי בזה, לא יכולתי לא לצחוק. זה הרי כל כך אבסורדי, שאיזו ברירה יש לי חוץ מלצחוק?"

את הסיפור הזה מספרת פיירסטון בסרט "הצחוק האחרון" הבוחן את מקומו של ההומור בזיכרונות השואה. לצדה משתתפים בסרט קומיקאים נודעים החל במל ברוקס, דרך רוב ריינר, לארי דיוויד, ג'רי סיינפלד וג'ואן ריברס וכלה בשרה סילברמן. פיירסטון משמשת מעין נייר לקמוס. היא צופה בקטעי סטנד אפ, קולנוע וטלוויזיה שבכולם נעשים ניסיונות לנפץ את הטאבו ולצחוק גם על מה שקרה בשואה. על רובם היא מגיבה "זה לא מצחיק אותי", אבל לא משום שהיא נעלבת או נדהמת. להפך. פיירסטון היא סוג של אבן חן מבהיקה בסרט. ניצולת שואה, שרוב בני משפחתה נרצחו, ובכל זאת היא אומרת "צחוק היה הנשק היחיד שלנו בגטו. הומור היה הדבר היחיד שהנאצים לא יכלו להבין. השואה אינה מצחיקה – אבל היינו חייבים לצחוק כדי לשרוד".

"הצחוק האחרון סרטה של הבמאית עטורת הפרסים פרן פרלסטין עוסק בשואה, אבל מבקש לעורר דיון בשאלות רחבות יותר: האם יש להומור גבולות? האם ישנם נושאים שאסור – ולעולם אי אפשר יהיה – לצחוק עליהם? ואיפה עובר הגבול? הבמאי קרל ריינר מנדב תשובה פשוטה בתחילת הסרט "זה יותר מצחיק לצחוק מלא לצחוק" ואם לא הבנו, הוא משלים "בלי הומור אפשר למות". את ההנחה האחרונה הזו מחזקים קטעי ארכיון נדירים שמשובצים בסרט. נראים בהם מופעי קברט מאושוויץ ומטרזין שתועדו על ידי הנאצים עצמם. לכאורה נראות בהן התרחשויות תמימות על הבמה. בפועל, אסירי המחנה השתמשו במופעים כדי להעביר מסרים חתרניים וללעוג לאס אס. השחקן רוברט קלארי, שנשלח במלחמת העולם השנייה לבוכנוולד והיה היחיד מ-13 בני משפחתו שניצל, אומר: "זה מה שהציל אותי במחנה הריכוז. שרתי, רקדתי, צחקתי, הצחקתי אחרים. בגיל 16 נקרעתי ממשפחתי, אבל בכל פעם שהצחקתי אנשים, כולנו שכחנו לכמה דקות איפה אנחנו ויכולנו לפנטז שאנחנו חיים בתקופה נורמלית".

קלארי, שלימים כיכב בסיטקום אמריקאי בשם Hogan's Heroes שעסקה במחנה שבויים גרמני, אך לא נראו בה אסירים יהודים, אומר בסרט שבעיניו לא צריך להיות גבול להומור. הוא מסכים עם שרה סילברמן שאומרת "קומדיה מביאה אור למקומות חשוכים, אחרת בתוך החושך עלולות לגדול עוד מפלצות". קלארי, למשל, הודיע בפרהסיה שכשימות הוא רוצה שגופתו תישרף ואפרו יפוזר בים. לרב נדהם שאמר לו שככה לא נוהגים יהודים הוא ענה בלי להסס "אצלנו במשפחה זה מקובל".

"הצחוק האחרון" נולד לפני כמעט עשרים שנה. פרלסטין  – בת למשפחה יהודית מפילדלפיה שלא גדלה בקהילה של שורדי שואה "כל השכנים שלי היו יהודים שהיגרו הרבה קודם מרוסיה לארה"ב, משפחות ותיקות שלא הייתה להן נגיעה לשואה בכלל", קיבלה לידיה מחקר אקדמי שכתב חבר על הומור בשואה. החבר, קנט קירשנבאום, אמר לה 'לכי תעשי מזה סרט'  – היא מספרת בראיון שערכנו השבוע בסקייפ. 'במשך שנים לא הצלחתי לקבל מימון לסרט, בגלל הנושא הרגיש. אנשים הרימו גבה, אמרו לי שזה רגיש מדי, מוקדם מדי, חסר טעם. חיכיתי, אבל כשהתחלתי לשמוע סביב בדיחות על אירועי ה- 11 בספטמבר, על איידס, אפילו על הפיגועים בצרפת, הבנתי שהעולם מוכן גם לסרט שלי".

 

 

פיירסטון (משמאל) ופרלסטין. הלב והנשמה של הסרט

פיירסטון (משמאל) ופרלסטין. הלב והנשמה של הסרט

כשבסופו של דבר קיבלה מימון לסרט, מג'ן וורנר, בעצמה אשת קולנוע שהייתה מעורבת בסרטים נוספים על הקשר בין אומנות לאירועים טראגיים בעולם, פרלסטין יצאה למסע חיפושים אחרי מה שהיא מכנה "הלב והנשמה של הסרט". היא מצאה אותם בדמותה של פיירסטון בת ה – 92, מעצבת אופנה נודעת לשעבר, שיצירות שלה כלולות באוסף המוזיאון לאומנות בלוס אנג'לס. פיירסטון נולדה בצ'כוסלובקיה לאב שהיה איש עסקים בתחום הטקסטיל והחייטות ולאם שעיצבה כובעים למשפחת המלוכה בווינה. היא נשלחה לאושוויץ עם משפחתה, עבדה כפועלת בבית חרושת ולאחר מכן הועברה לעבודה במטבח. אחראית המטבח הייתה אישה שהכירה מעיירת הולדתה, שביקשה ממנה לעצב ולתפור לה בגדים במקום לקלף תפוחי אדמה. אחרי המלחמה היא למדה אומנות בפראג וכדי להתפרנס החלה לתפור שמלות לחנויות מקומיות. לימים, אחרי שהיגרה עם בעלה ברנרד (דב) ובתה התינוקת לארה"ב, הפכה למעצבת מבוקשת ובשיא הקריירה ניהלה מפעל עצמאי עם עשרות עובדים.

"אני לא חושבת שבלי הומור הייתי יכולה לשרוד כל כך הרבה שנים אחרי מה שקרה", אומרת פיירסטון בסרט. היא מצולמת בו עם בתה, קלייר, שמכירה היטב "הומור גרדומים" ששמעה מהוריה, ששניהם היו ניצולי שואה, וגם עם חברה-ניצולה, אלי גרוס. השתיים מצולמות כשהן שטות בגונדולה בתוככי מלון ונציה בלאס וגאס. גרוס אומרת "אני נשארתי עם הכאב והבכי והמתים. אני לא יכולה לצחוק", ופיירסטון עונה, "אני לא שוכחת אבל אני נהנית מהחיים. היטלר לא דמיין שיהיו לי שלושה נכדים מקסימים, אז זו הנקמה שלי, אני מוכרחה לצחוק".

"בלאס וגאס צילמתי סצנה שלא נכנסה לסרט", מספרת פרלסטין. "בדרנית שמופיעה במסיבת חנוכה של ניצולי שואה. היא בעצמה בת של ניצולי שואה ובמופע שלה היא מגלמת את ההורים שלה ומספרת בדיחות פרטיות של ניצולים. יש כאלה הרבה. בניו יורק המופע שלה מצליח, אבל מול 700 ניצולי שואה, זה לא עבד. הם היו המומים ופגועים".

מל ברוקס אומר בסרט שזה עניין של תזמון, של מרחק – שאיש לא כועס עליו כשהוא מתבדח על האינקוויזיציה, אבל שכדי להתבדח על השואה צריך אומץ.

"זה לגמרי עניין של הקשר. תלוי מי מספר את הבדיחה, למה מספרים אותה. בעלי ואני הלכנו לראות את המופע של שרה סילברמן, באולם קטן בגריניץ' ויליג'. היא לא מספרת בדיחת שואה פה ושם, יש לה 25 דקות רצופות, שבהן פשוט התגלגלנו מצחוק. כשישבתי עם רנה וקלייר וצפינו במופע הזה בווידיאו, פתאום ראיתי אותו דרך העיניים שלהן וחלק מהבדיחות ממש זעזעו אותי, בדיחות שקודם צחקתי מהן בקול רם".

הן נפגעו?

"לא, אבל זה לא הצחיק אותן. הן אפילו לא נפגעו כשקראנו ביחד אתר שלם של בדיחות שואה. זה לא נכנס לסרט כי אלה בדיחות נורא חסרות טעם ופוגעניות, ממש בדיחות נוראיות, סוג של הומור שחור שכולם פה מכירים – בדיחות שילדים יהודים מספרים בבית ספר. רנה וקלייר קראו אחת ועוד אחת, והיה בזה משהו נורא כואב אבל כשהגענו לבדיחה האחרונה 'למה היטלר התאבד? כי הוא ראה את חשבון הגז" הן פרצו בצחוק. היה בזה משהו משחרר, סוג של צחוק מבעד לדמעות".

את הבדיחה הראשונה בסרט מספר רוב ריינר: "שני יהודים נשלחים לרצוח את היטלר. היה להם מידע מודיעני איפה הוא אמור להיות, והם עומדים ומחכים. עוברת שעה, עוברות שעתיים. היטלר לא מופיע. "איפה הוא?" אומר אחד מהם. "אני מקווה שלא קרה לו כלום".  ריינר היה הראשון שהסכים להופיע בסרט, ואחריו באו כולם".

אבל לא כולם גילו את אותה תעוזה. שרה סילברמן, שלא מפחדת לחצות גבולות (למשל בבדיחה הצורבת כל כך: "אילו היו שחורים בגרמניה של שנות השלושים, לא הייתה שואה… כלומר, לא הייתה שואה של יהודים") מודעת לעובדה שלפעמים הקהל צוחק מהדברים הלא נכונים. למשל, כשסשה ברון כהן מעודד חבורה של אמריקאים לשיר שיר הקורא להרוג יהודים, אין ספק שהם מוחאים לו כפיים ברצינות ומבלי להבין שהוא לועג להם. גם רוז ויינמן מרשת אן בי סי מביעה בסרט חרטה על שאישרה את הפרק על ה – Soup Nazi בסיינפלד, בגלל הזילות של הכינוי "נאצי", אבל לארי דייוויד לא מתחרט על הפרק המיתולוגי שבו פורץ ויכוח עז בין ניצול שואה ל"ניצול" הישרדות בשאלה מי מהם סבל יותר.

"הצחוק האחרון" הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל טרייבקה בניו יורק ולאחר מכן הוקרן גם במינכן ובירושלים. "התגובות בכול מקום היו שונות מאוד", אומרת פרלסטין. "במינכן כל הצופים ישבו בדממה מוחלטת, אלא אם מישהו מהניצולים בסרט סיפר בדיחה או צחקק. הם לא העזו לצחוק מאף מילה שנאמרה על השואה, אבל צחקו כשמישהו סיפר בדיחה זולה על יהודים. אחרי ההקרנה הם פחדו לשאול שאלות. כולם נשארו באולם ואיש לא פצה פה, עד שאמרתי להם שהם גרמו לי כיהודייה היחידה בחדר אי נוחות גדולה, ואז הם התחילו לדבר ולדבר בלי סוף. שבוע לאחר מכן הייתי בירושלים, מול קהל שהיה מורכב ברובו מחרדים. חששתי מזה, אבל נדמה לי שכל מי שצופה בסרט מבין שהמסר הוא שיש להומור כוח מרפא, מחזק, מעצים". את המסר הזה מבהירה רנה פיירסטון היטב בסרט כשהיא אומרת: "החלטתי לצחוק כדי שהבת שלי לא תחיה חיי אבל. לא יכולתי לבכות שבעים שנה – אז כשאני נזכרת אני בוכה וכשאני לא זוכרת, אני צוחקת".

 

*הראיון עם פרן פרלסטין התפרסם בשבועון "לאשה".

 

 

 

 

 

יופיה של אומללות משפחתית

מיכל פאר

מיכל פאר

 

 

זר שהיה מביט בהם מבחוץ יכול היה לטעות ולחשוב שמדובר במשפחה רגילה שברגילות: אבא, אימא, בת ובן. כמו בספרים. חוץ מבספרים כמו "אתם, שחיים יפה כל כך" – שם האב נוטש, האם מעניקה בעיקר אשליות, הבן בוחר לבלות את מרבית ימיו בשינה והבת נאלצת לשאת על כתפיה את שלמותם הנפשית של כל השאר. ולא, שיחות רגילות שברגילות לא מתקיימות במשפחה הזו, רק שיחות שבהן האב מאיים שייקח אתו למקום המסתורי שאליו הוא נוסע "ילדים אחרים" או מסנן פתאום קללה בשפה פרטית, שהיא כמו סיסמא "שנשלחה, השער נפתח ותהום ארבה לנו מאחוריו".

"אתם, שחיים יפה כל כך" הוא רומן הביכורים המרשים מאוד של מיכל פאר (וההימור, לא, ההמלצה שלי לפרס ספיר לספרי ביכורים). במרכזו – משפחה הנאבקת על קיומה בשכונת עוני בשולי תל אביב, במקום שיש בו בעיקר בוץ ושבילי עפר ורעש רכבות. האב, נוכל כריזמטי וגנב לבבות מיומן, נוטש וחוזר, מפנטז ומרמה ונע בעולם בשפע זהויות בניסיון למצוא את הגדולה שהוא משוכנע שהעולם חייב לו; האם נותרת מאחור ונאלצת להתמודד עם מי שמשוכנעים שגם היא מעורבת בתככיו והילדים, כמו ילדים, תקועים באמצע. מותר להמר שפאר, שכבר פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת נחשבים, עומדת בפתחה של קריירה ספרותית שתזכה לתשומת לב רבה מצד הביקורת והקוראים. לא רק משום שהיא מעזה לפורר לחלוטין את העיסה המשפחתית הדביקה ולהצביע על המקומות שבהם הורים חורכים את נשמותיהם של ילדיהם גם בלי לבצע פשעים נוראיים, ככה סתם, מתוך החולשות והניסיונות הנואשים והתקווה למצוא לעצמם מקום ומשמעות בעולם. אלא משום שפאר פשוט כותבת מצוין. היא יודעת לספר סיפורים, והיא עושה את זה בשילוב של הומור פרוע, רגישות גדולה ודייקנות פיוטית.

למרות שחלקו הגדול של הרומן כתוב בגוף ראשון, מפיה של אילזה, הבת הבכורה, היפה, הגבוהה והמבודדת חברתית, פאר מתעקשת שהיסודות האוטוביוגרפיים בספר מקריים לגמרי. למעט העובדה שהיא נולדה וגדלה בתל אביב, דור שלישי לניצולי שואה "ובלי אבא, מיום שאני זוכרת את עצמי". וכמו הגיבורה שלה, גם היא לא מרירה. להפך. היכולת של אילזה, בספר, ושל פאר, ככותבת, לגלות הבנה לאותן חולשות שהופכות הורים לבני אדם כמו כולם, מעוררת התפעלות. היא בת 50, אם לשני ילדים בוגרים, מלמדת קולנוע בבית ברל, עומדת כבר תשע שנים בראש המגמה לקולנוע ב"עירוני א'", עורכת ספרים וכותבת דוקטורט על שואה וקולנוע ובני הדור השלישי במרכז ללימודים גרמניים באוניברסיטה העברית. למרות סיפורי השואה הרבים ששמעה בבית מסבתא, שהגיעה ארצה מוורשה, היא מצאה את עצמה נמשכת משיכה עזה דווקא לגרמניה, ובעיקר לברלין, ושם היא מבלה מדי שנה שבועות של התבודדות, טיולים וכתיבה.

"לפני 12 שנה, כשהגעתי לברלין בפעם הראשונה לבדי, הרגשתי שחזרתי הביתה. מרחוק, חשבתי שלא אוהב להיות שם, ומה לי ולגרמניה בכלל, אבל הייתה לי מיד תחושה של בית. המקום היה מאוורר יותר, לא לחוץ כמו פה, בלי הרבה תיירים, היה עדיין הרבה הרס שנותר מהמלחמה, המון אמנות חדשנית, כאילו כל העיר נמצאת בתהליכי גילוי – מה שכמובן בינתיים נדרס על ידי הקפיטליזם. כשחיפשתי מקום לבלות בו קיץ כדי לכתוב והבנתי שבארץ יהיה יקר מדי לשכור בית מרוחק באיזה כפר, שכרתי דירה בברלין. לא הכרתי כלום, הייתי זרה לגמרי, סגרתי את עצמי בדירה ויצאתי החוצה רק כדי לקנות אוכל. הדירה לא הייתה באזור סימפטי מדי, רחוב מלא חנויות סקס ומועדונים, ולכן נעלתי את עצמי בדירה והחלטתי שאני כותבת רומן. "

 

מיכל פאר ספר

וכתבת רומן?

"לא ממש. במקרה הגעתי לחנות ספרים באנגלית ויצאתי מנה עם ערימה של קבצי סיפורים קצרים. הרגשתי מאושרת וזה היכה בי – שאני לא חייבת לכתוב רומן, שאני יכולה לכתוב סיפורים קצרים ארוכים, וכך נולדו חלקים שהיוו את הבסיס לספר הזה".

פאר מעידה כי בנשמתה היא נודדת. אחת שחולמת על חיים שבהם אין לה כלום, למעט הבגדים שלעורה והספרים שלה, והיא יכולה לקום וללכת מכל מקום ובכל זמן. בפועל היא חיה, מגדלת משפחה, עובדת ומלמדת ברדיוס מצומצם, למעט נדודיה השנתיים לצרכי כתיבה. יש לה פינת עבודה בחדר השינה שלה, ולאחרונה, בגלל כאבי גב שריתקו אותה למיטה, העבירה לשם את ערימות הדפים והספרים "אני יוצרת לי בבית איים של כתיבה", היא מסבירה. ממש כמו באמרה המפורסמת של מבקר הספרות האנגלי סיריל קונולי, שטען כי "העריסה במסדרון היא האויב הכי גדול של אמנות טובה", גם פאר מוצאת שקשה לה לכתוב בבית. "אמנם בתקופות של כתיבה אין לי מושג מי אני, אני לא מזהה את הילדים שלי, אני שקועה לגמרי בעולם שבראתי ואני מסוגלת לקרוא להם בשמות אחרים", היא אומרת, "אבל יש בי צד שכל הזמן מודע לזה שאני בבית, ולכן אני חייבת לצאת. יש משהו שמשתחרר בכתיבה רק מחוץ לבית, מחוץ למשפחה, במרחק".

והמרחק הזה הוא גרמניה?

"אולי במקרה ואולי לא. זה מורכב מאוד. יש לי הרבה חברים גרמנים ואני לא עושה אבחנה בינם לבין אנשים אחרים. חלק מהמכרים שלי שם נושאים תחושת אשמה גדולה בגלל השואה ומעלים את הנושא במפגשים הראשונים. הייתי אצל חבר שאבא שלו היה בזמנו בנוער ההיטלראי. מדובר באיש בן תשעים, אינטלקטואל, איש ספרות מרשים, שמכיר אותי הרבה שנים ובכל זאת כשביקש ממני לקרוא באוזניו בעברית הוא לא יכול היה להפסיק לבכות. בעיניו זה היה מדהים שיהודיה מישראל, דור שלישי לשואה, יושבת אצלו ומדברת עברית. סוג של סגירת מעגל, עבורו, כמובן, לא עבורי".

היא חלמה לקרוא קפקא בשפת המקור, גרמנית, ולכן למדה במכון "גתה" ואף קיבלה מלגה של שגרירת תרבות בברלין. "בכל מקום אחר, ובטח בארץ, תמיד הרגשתי זרות. יש בי משהו פנימי כזה. זה נשמע נורא אופנתי לומר שאני מרגישה זרות, אבל זאת תחושה שאני מרגישה כל חיי ודווקא שם כולם מרגישים ככה, ואני יכולה לנשום לרווחה ולא לשאת את הגיבנת הזו על גבי".

הדחף שלה לנדוד הגיע גם מהצד השני של המשפחה, מסבא וסבתא שהגיעו מחאלב. "להורים של סבתא הייתה חנות ממתקים, משובחת כל כך שאפילו ערבים היו באים לאכול ממתקים ערביים אצל היהודים שמכינים ממתקים ערביים יותר טוב מהערבים עצמם", היא אומרת בנשימה אחת. "ומאחר שידוע, כן ידוע, שבקיץ לא אוכלים מתוקים, היו סוגרים את החנות בקיץ, לוקחים מונית לירושלים ונוסעים לבקר חברים ולא חוזרים לסוריה אלא בתחילת שנת הלימודים. את מבינה שזה אומר שהמרחב שבתוכו אנחנו חיים היום היה פתוח?"

אותה סבתא גם החדירה בה את אהבת הקולנוע. "סבתא גרה ליד קולנוע גורדון וכשישנתי אצלה, היא הייתה לוקחת אותי לסרטים בלי שום התחשבות בגיל, בלי לשאול את עצמה אם הסיפור מתאים לי, אם אני מסוגלת להכיל את הדימויים, וכך יצא שבגיל שמונה כבר ראיתי את "פדרה פדרונה" ואת "קריאת העורב" וסרטים שהציתו בי אהבה גדולה לקולנוע. " בגיל שש שיחקה בסרטו של ניסים דיין "אור מן ההפקר" וכשנרשמה למגמת הקולנוע ב"תיכון חדש" כבר הייתה מכורה. "הלכתי אחרי המורה שנשא ערימות של סרטים ביד, רק כדי להריח את קופסאות המתכת ואת ריח הפילם".

ובכל זאת את כותבת ולא עושה סרטים

"כי חשובה לי נורא הלשון, וכי אני פרפקציוניסטית חסרת תקנה. כשאני כותבת יש לי מפה מסודרת ומלאה של ההתרחשויות, מאיפה כל דמות נכנסת לאן היא הולכת, מה היא רואה בדרך. אני בוראת ערים שלמות ומלאות פרטי פרטים של רחובות וחנויות ותחנות אוטובוס ונופים. אני יכולה לברוא מציאות שבה דברים קורים במרחב וזמן שאני ממציאה וגם לנדוד בין מציאות לחלום.

"כאדם כותב, אני יודעת שהכול נובע מתוכי. גם כשכתבתי מתוך חרדה עצומה סיפור על ניסיון לרצוח את הנשיא אובמה, זה נולד מאיזה דחף ופחד נוראי מרצח אב, שכולם חווים בצורה כזו או אחרת. גם התחושה שכל המשפחות האחרות רגילות ושלנו לא היא משהו שאני בטוחה שכולם מרגישים. איפה אני בסיפור הזה? אולי בשבילי הכורכר שבהם הלכתי בילדותי יחפה? בשיחות המצחיקות שהיו לי עם אח שלי וחלקן מופיעות בספר?"

פאר אומרת שאילזה, גיבורת הספר הצעירה, דומה לה, אבל חזקה ממנה פי כמה. "הלוואי שהייתי כמוה", היא אומרת. "היא חזקה נורא, היא שומרת על הבית והמשפחה שלא יתפוררו, שלא ייעלמו, שלא יותקפו מבחוץ. היא סוג של מגן לאימא שלה, שכל הזמן מחפשת ישועה אצל גברים. אין לה חברות כי היא בתפקיד השומרת, ויחסים חברותיים זה מותרות אצל שומרת".

היית חנונית כמוה?

"במידה רבה. ילדה שאהבה קולנוע וספרים, אבל בגיל 17 גם הלכתי לקורס דוגמנות אצל לאה פלטשר האגדית (חלוצת מדריכות מלכות היופי), למדתי אצלה גם נימוסים והליכות ואיך לעלות ולרדת מאניית פאר, למקרה שאוזמן אי פעם לשייט כזה, ועד אחרי הצבא דגמנתי בתצוגות אופנה סוג ג' וד', מין אירועים לא במיוחד נעימים במלונות זולים שבהם חברות בגדים מציגות את הקולקציות שלהם. זה היה שיפור לעומת הג'וב שהיה לי קודם – כמוכרת בלונים בגני התערוכה, שנגמר בטרגדיה, כי הסתובבתי לראות משהו וכל הבלונים עפו לי לשמיים ונאלצתי לשלם עליהם מכספי".

 

*

הראיון עם מיכל פאר התפרסם בשבועון לאשה

 

המאמנים אמרו לה לא לחשוף חולשה – ראיון עם סוזי פייבור המילטון

 

Suzy Favor-Hamilton vann 1500 meter på 3:57,40

 

הסיפור של סוזי פייבור המילטון הוא קודם כל סיפור של הישרדות. מבחוץ היא נראתה תמיד כמו נסיכה באגדה אמריקאית: הנערה הבלונדינית, היפהפייה, האתלטית האולימפית המצטיינת, שנישאת לאהוב נעוריה, כוכב הבייסבול, וגרה בפרבר הנינוח. בפנים – הגעש והסערות לא הניחו לה לרגע: ילדות רצופת קשיים לצדו של אח חולה נפש, קריירה תובענית שלא היו לה כלים נפשיים להתמודדות אתה, התאבדותו של האח וקריסה נפשית שלה עצמה, שלא אובחנה כראוי והובילה אותה לעבוד כזונת צמרת. "איך שרדת?" אני שואלת אותה בראיון שקיימנו השבוע. "זה לא היה קל", היא אומרת. "אני יודעת שכשמסתכלים עלי מבחוץ, נדמה שעברתי הכול בקלות, אבל תאמיני לי, זה היה סיוט נורא. אני מרגישה בת מזל שיכולתי לפנות לרופאים מהשורה הראשונה, שבעלי תמך בי במאה אחוזים ואמר לי כל הזמן לא להתבייש, לא לפחד משום דבר, ושהבת שלי גדלה להיות אדם מדהים ומלא חמלה, שמבין מה זאת מחלת נפש יותר מ – 99% מהציבור. אני עדיין מרגישה שכל יום הוא התמודדות מחודשת, אבל עכשיו אני כבר בטוחה שאני בדרך הנכונה ולכן יש לי כוח להמשיך".

בימים אלה ראתה אור האוטוביוגרפיה של פייבור-המילטון Fast Girl  – A Life Of Running From Madness (כותרת שיש בה משחק מילים על "ריצה" אבל גם "בריחה" משיגעון). בספר חושפני, מפורט ונוגע ללב, היא מספרת איך גדלה להיות אצנית תחרותית עד אימה, כזו שהמאמנים שלה אמרו לה תמיד לא לחשוף את חולשותיה, ולכן לא העזה לספר כמה קשה לה וכמה היא חרדה מכל הפסד; איך העמידה פנים שנתקלה באצנית אחרת ונפלה, משום שלא יכלה לעמוד באפשרות להפסיד בגמר האולימפי; ואיך אחרי שפרשה מריצה, לא מצאה טעם בשגרת החיים הרכה והבטוחה שלה וחיפשה משהו שיחזור ויציף אותה באדרנלין – והמשהו הזה, עבודתה כיצאנית בלאס וגאס, נחשף והוביל לסערה בתקשורת, ביטול חוזים כפרזנטורית של חברות ענק וכצפוי גם הפנה כלפיה אצבע מאשימה וצקצוקים מכל עבר.

פייבור המילטון, היום בת 48, נולדה בסטיבנס פוינט, וויסקונסין, הבת הקטנה במשפחה בת חמישה ילדים, והחלה לרוץ כבר בגיל תשע. ברגע שהחלה להתחרות, וגם לנצח, בתחרויות אזוריות וארציות, היה ברור שיש לה כישרון יוצא דופן. היא גרפה מדליות, הוכתרה כאלופת ארה"ב בריצת 1500 מטרים וסומנה כמועמדת לסגל האולימפי בריצות למרחקים בינוניים (800 ו – 1500 מטרים).  "כבר ביסודי, המורים להתעמלות עודדו אותי לרוץ", אומרת פייבור-המילטון. "כל הילדות שיחקתי ביערות שסביב הבית, דילגתי ורצתי מסביב כמו סוסה. רצתי בעיקר בגלל התחושה הנהדרת שהייתה לי, סוג של מנוחה למוח, לאו דווקא בגלל מטרות מקצועיות – אם כי כבר מגיל צעיר כולם אמרו שאני מאוד מיוחדת ושיום יבוא ואגיע לאולימפיאדה".

היא אכן הגיעה, לשלוש אולימפיאדות, כחלק מסגל האתלטיקה האמריקאי בברצלונה (1992), אטלנטה (1996) וסידני (2000). היא הגיעה למקצי הגמר, אבל מעולם לא זכתה במדליה, ובאולימפיאדת סידני, שבה הייתה המועמדת הוודאית לניצחון נפלה על המסלול ולא השלימה את הריצה. שנים לאחר מכן, בראיון לבי בי סי, היא הודתה שזייפה את הנפילה ואת הפציעה, אחרי שהבינה שאין לה סיכוי לנצח ושהיא לא מסוגלת להתמודד עם הכישלון. "במהלך הקריירה הופעלו עלי לחצים אדירים", אומרת פייבור-המילטון. "התחרויות היו לי קשות מאוד, הרגשתי כאילו כל הפסד הוא אסון כי אני מאכזבת כל כך הרבה אנשים. רציתי לנצח, בעיקר כדי לרצות ולשמח את ההורים שלי. אחי סבל מתסמונת דו-קוטבית והבית כולו חי סביב התנהגות מאוד הרסנית שלו. חשבתי שאם אנצח בתחרויות אולי אוכל לשפר את המצב, לגרום שמחה למשפחה שלי. ראיתי עד כמה הם גאים ושמחים בכול פעם שזכיתי בתחרות."

איך התמודדת עם הלחצים האלה?

"הרבה פעמים ישבתי משותקת לפני תחרות, והתפללתי שכל זה יגמר כבר. היו לי חרדות עצומות. ידעתי שיש לי כישרון לריצה, אבל מגיל צעיר מאוד היו לי מאמנים שאמרו לי שאסור לי בשום אופן לחשוף חולשה, ולכן מעולם לא הבעתי את החרדות האלה. הלוואי שיכולתי אז לדבר עם מישהו, לספר עד כמה אני מפחדת מהפסד. לא אמרתי מילה למאמן שלי, אפילו לבעלי סיפרתי איזה התקפי חרדה היו לי על המסלול רק אחרי שהקריירה שלי נגמרה".

היו לך הישגים מדהימים, ובכל זאת, הרגשת מאוכזבת מהקריירה שלך…

"אף פעם לא הרגשתי שאני מספיק טובה. כשמאה אנשים אמרו לי כמה אני מוצלחת, אני שמעתי רק את האחד שאמר לי שאני כישלון, ושההישגים שלי לא מספיק טובים. כל החיים הקדשתי הרבה יותר מדי תשומת לב למה שאחרים אמרו והדימוי העצמי שלי היה נמוך מאוד. זה בלתי אפשרי להצליח בזירה הבינלאומית כשאת לא מאמינה בעצמך. היו לי רגעים שבהם הכול נראה טוב, הייתי בכושר מצוין, בריאה, לא לחוצה – אבל רוב הזמן הייתי פשוט מפורקת נפשית. "

ההתפרקות הנפשית הגיעה לשיאה ברצף של אירועים קשים: בשנת 1999 אחיה, דן, התאבד בקפיצה מבניין בן תשע קומות, חברתה הטובה מתה מסרטן ושנה לאחר מכן, באולימפיאדת סידני, ריחפה מעליה האפשרות שכישלון להשיג מדליה יביא גם לביטול חוזה ענק עם "נייק". הקריירה הספורטיבית שלה נגמרה. היא ניסתה לנהל שגרת חיים סבירה, להשתלב בעבודה לצד בעלה, מארק, בחברת הנדל"ן שלו, ובשנת 2005 ילדה את בתם, קיילי. אבל כל אלה לא מנעו ממנה להיכנס לדיכאון עמוק, וכפי שהיא מספרת בספרה, הרופאים שאליהם פנתה לעזרה לא אבחנו את התסמונת הדו קוטבית ממנה סבלה, נתנו לה טיפול תרופתי לא מתאים ושיגרו אותה ישירות למצב של מאניה חסרת שליטה, שדחפה אותה לקחת סיכונים הולכים וגדלים והובילה אותה בסופו של דבר גם לזנות.

בספרה, פייבור-המילטון מספרת את סיפורה בכנות מעוררת הערצה. באותה כנות שבה הגיבה מיד כשהחיים הכפולים שחיה במשך שנה אחת נחשפו בתחקיר עיתונאי, והיא מיהרה לצייץ בטוויטר ולספר לעולם שבגלל אבחון פסיכיטרי שגוי ניתנו לה תרופות נוגדות דיכאון שלא עזרו אלא החריפו את מצבה, העצימו במידה חסרת שליטה את הדחפים המיניים שלה, נתנו לה תחושת כוח מזויפת וחסרת גבולות וכמעט גרמו לה להתאבד. בעיניה, כך צייצה אז, הזנות הייתה סוג של בריחה. היא לא מצפה מאנשים שיבינו, אבל תחת השפעת התרופות זה נראה לה הגיוני. בעלה ידע, התנגד, ניסה לתמוך ולא תמיד הצליח, עד שמצא עבורה תמיכה רפואית מתאימה.

איך מגיעה יקירת אמריקה, אצנית, נשואה ואם לתעשיית הזנות של לאס וגאס? הכול, מסתבר, התחיל בתחושה שהחיים של אחרי הקריירה האולימפית דלים ומתסכלים. הזוג המילטון עמד לחגוג עשרים שנות נישואים והיא הציעה נופש בווגאס וסקס בשלישייה. על פי פייבור-המילטון, בעלה לא ממש התלהב אבל כשהיא שכרה את שרותיה של זונה, הסכים והמפגש הזה פשוט לא יצא לה מהראש. "רציתי שכל יום יהיה כזה", היא כותבת. "הבנתי שגם אני יכולה להרוויח אלף דולר ביום ולהיות נחשקת". שבוע לאחר אותה חגיגה היא חזרה לווגאס לבדה, בכוונה לשכור את שירותיו של גבר. במקום זה מצאה לקוח אחד, אחריו עוד אחד, אימצה זהות בדויה – תחת השם "קלי לונדי" – ופתחה במה שהייתה משוכנעת שתהיה קריירה שנייה, מוצלחת יותר מהראשונה.

 

41iWTgKpDKL._SY344_BO1,204,203,200_

חיפשת את תחושת ה"היי" הממכרת והזוהר שהייתה לך על המסלול?

"בכל פעם שניצחתי ה"היי" הזה היה ממש משכר. הריצה הייתה בשבילי כמו סם, אבל לא היה בעולם הזה שום דבר זוהר. זאת הייתה עבודה, ונאלצתי להקריב למענה כל כך הרבה קורבנות. היום אני יודעת כמה זה לא היה בריא מצדי לבחור מסלול כזה, שתבע את כל כולי. כל אחד צריך איזון בחיים, בעיקר אנשים שמתמודדים – כמוני – עם מחלת נפש. לא היה לי מושג מה לעשות עם עצמי אחרי הפרישה. ילדתי בת, עבדתי, חשבתי אולי לאמן. זה שכבר לא נאלצתי להתחרות – זאת הייתה הקלה גדולה. העולם 'האמתי' קשה מאוד לכל ספורטאי שרגיל להתחרות מול מיליונים ופתאום מוצא את עצמו מחוץ לזירה, ולי זה היה קשה פי כמה, בגלל המחלה. קיבלתי תרופות נוגדות דיכאון, שזה אסון גדול למי שסובל מהפרעה דו קוטבית ורק מחריף את השלב המאני והתמודדתי כמיטב יכולתי, בעיקר באמצעות אלכוהול וסקס. "

הסימנים למחלה הופיעו עוד הרבה קודם. כשהייתה בתיכון שמרה על תינוק של שכנים, וכשאלה איחרו לחזור בלילה, המוח שלה החל לרקום סיפורי אימה. היא יצאה מהבית, השאירה את התינוק לבדו, ויצאה לאימון ריצה – משום שלמחרת הייתה לה תחרות חשובה. היא הפגינה סוג כזה של התנהגות מוזרה ומנותקת בעוד מספר לא קטן של הזדמנויות. :שילמתי מחיר גבוה מאוד על כך שלא אובחנתי בזמן", היא אומרת. "איבדתי חוזי עבודה, חברים, בני משפחה, מוניטין. אני תוהה מה היה קורה אם הרופאה שלי הייתה פשוט שואלת אם יש במשפחה שלי היסטוריה של מחלות נפש. האם היא הייתה רושמת לי את אותה תרופה ("זולפוט" ובארץ "סרטרלין") אילו הייתה יודעת שאחרי סבל מהפרעה דו קוטבית? אני בטוחה שכל מה שקרה לא היה קורה לי, אבל אני בוחרת לא לשקוע במחשבות על העבר, כי זה עלול לכרסם אותי מבפנים. "

סקס עם זרים מזדמנים העניק לה, היא כותבת, תחושת אופוריה "כאילו שחזרתי להיות נערה, שכל מה שמעניין אותה זה כיף ולהיות נערצת". היא אכן מתארת שלל סצנות שבהם גברים הביטו בהערצה מחשמלת בגופה החטוב, ואפילו מקרים שבהם אחרי סקס בשלישייה עם שני גברים טלפנה לבעלה כדי לדווח לו כמה מדהימים הם היו. בין לבין היא חזרה הביתה, אבל חיכתה, על קוצים, לנסיעה הבאה, לכס,, לתכשיטים, למסיבות "ורק רציתי עוד ועוד". היא החלה לעבוד באותה סוכנות שדרכה שכרה את הזונה ההיא, ועד מהרה הייתה לה רשימת לקוחות קבועים, הכוללת לא מעט מפורסמים והיא השתתפה גם באורגיות ומסיבות מין. "לא חששתי מכלום", היא אומרת. דמותה החדשה הייתה בעיניה אישה חזקה, עצמאית, ששולטת במצב ונהנית מתשומת הלב, עד כדי כך שיצר התחרות שלה דחף אותה לתחרות סמויה עם יצאניות אחרות. היא בדקה עשרות פעמים ביום את הדירוג של "קלי לונדי" ב"אירוטיק ריביו", מדד זונות הצמרת – כן, יש כזה דבר בלאס וגאס – וחשה צביטה קטנה, כשהתברר שהיא מדורגת רק במקום שני.

ככל ששקעה לעומק העיסוק החדש שלה, פייבור המילטון הפכה פרועה וחסרת שליטה יותר ויותר. בספר היא מתארת איך התחילה עם גברים נוספים, בין מפגשים עם לקוחות, איך שכבה אתם גם במקומות ציבוריים וגלויים וכמה התעצבנה כשבתה טלפנה לומר לבקש שתחזור הביתה כי היא מתגעגעת. בעלה, היא אומרת, כל הזמן ביקש ממנה להפסיק והיא מצדה אמרה לו שהיא מעולם לא הייתה כל כך מאושרת. חלפה שנה שלמה עד שסיפורה הודלף לעיתונות.

איך התמודדת עם הפרסום?

"תזכרי שאז המחלה שלי עוד לא אובחנה, ועדיין קיבלתי תרופות לא מתאימות. אז כרגיל, שתיתי והשתדלתי לשכוח. ברגע שאובחנתי, הדברים החלו להשתפר. בהתחלה, כמובן, הדיכאון החריף מאוד ואחריו באה שוב תקופת המאניה, אבל בעלי תמך בי מאוד וגם הבת שלי. לא כל החברים בחרו להיעלם, חלק הציעו עזרה כמיטב יכולת. אני נעזרת בכל מה שאפשר, מתאמנת בריצה, יוגה, יצירה אומנותית. זה לקח המון זמן וזה עדיין לא פשוט. אני עדיין מתמודדת ונאבקת עם המחלה, אבל היום אני מרגישה שאני מסוגלת להסתדר".

מה גרם לך לכתוב ספר כל כך חושפני?

"היו לי הרבה סיבות לכתוב. רציתי לעזור לכל מי שסובלים ממחלות נפש בשתיקה, או אפילו בלי לדעת, לאנשים שיודעים שמשהו לא בסדר אבל לא מצליחים להסביר לאחרים איך הם מרגישים או למה הם מתנהגים ככה. רציתי לתת לכל אלה תקווה, לומר להם שהם לא לבד. אני מקווה שהסיפור שלי יעודד אותם לבקש עזרה ובעיקר לא להתבייש. מארק, בעלי, לימד אותי לא להתבייש בשום דבר, ולהבין שהבושה רק מעכבת את האפשרות שלי לחיות חיים בריאים. "

הכתיבה הייתה סוג של תרפיה?

"היה לי קשה מאוד לכתוב את הספר, אבל זה מאוד עזר לי להבין את עצמי ואת מה שקרה לי. הסיפור שלי מורכב מאוד, והכתיבה הייתה הדרך היחידה שבה יכולתי לפרק את השכבות המכוערות של ההתנהגות שנגרמה כתוצאה מהמחלה שלי, ולהבין אותן".

היא עצמה לא האמינה שנישואיה ישרדו את כל זה, אבל מארק בחר להישאר אתה, עודד אותה לא לברוח ולהיעלם מעין הציבור, סייע לה להסביר הכול לבתם בת ה – 11 (ואפילו לומר לה שאם, חלילה, יתברר כי קיבלה את המחלה בתורשה, הם יהיו שם כדי לעזור לה) ולדבריה אינו מפסיק לתמוך בה באהבה. הם מתגוררים היום בקליפורניה והיא מלמדת יוגה. האם תחושות הסחרור המטורפות לא חסרות לה? פייבור-המילטון אומרת "למדתי שהאושר נמצא בדברים הפשוטים בחיים, כמו לקחת את הילדה לבית הספר, לשחק בחוף הים, לראות אותה מחייכת"

*פורסם בשבועון "לאשה".

המחלה היא הדלק – דלק יקר מאוד

גליה אבן חן הזמנה

"איך נישאתי ולמה התחתנתי? אינני יודעת. מה הוא מצא בי? אני יודעת עוד פחות? ברור לי שרציתי להתעבר, למלא את כרסי השמנה בתינוק בשר ודם. למהול את הגנים המחורבנים שלי בגנים שישביחו אותם. שבני או בתי יהיו שלי אך שונים ממני…" כך נפתח סיפורה של הילה בֶּר, בת שלושימומשהו, סכיזופרנית, שרוצה ללדת, ומחליטה להפסיק לקחת תרופות כדי לא לסכן את ההיריון שלה, אחרי סדרה של הפלות. בתשעת חודשי ההיריון היא חווה התקפים שבהם המציאות מתעוותת ועולמה נמלא קולות, דמויות ומחשבות היוצרים עבורה עולם מקביל ואחר לגמרי מזה שבו חיים הסובבים אותה.

גליה אבן חן, מחברת "עובדות מהדמיון" איננה הגיבורה שלה, הילה בר. היא בחרה להעניק לה נסיבות חיים ומאפיינים דומים לשלה – החל בעיר הולדתה, ברקע המשפחתי שלה ובמקצועה וכלה במשפחה שהקימה – אבל במהלך השיחה שלנו היא חוזרת ומבהירה לי שתוך כדי מה שהיא מכנה "התקפה" היא אינה מסוגלת לכתוב, ולאחריה היא גם לא זוכרת הרבה. אבן חן גם היא פגועת נפש, וגם דרכה אל האימהות הייתה קשה וכללה ויתור על טיפול תרופתי ולא מעט מצוקות שהגיעו בעקבותיו, אבל את סיפורה של הילה היא כתבה, עיצבה, שיכללה, שכתבה, מחקה והוסיפה אחרי לא פחות מ – 14 טיוטות, לאורך שמונה שנים והוא יצירה ספרותית ולא אוטוביוגרפיה.

 

IMG_0445

"עובדות מהדמיון" (בהוצאת "ספרא") הוא רומן יוצא דופן. מצד אחד מתוארת בו שיגרת חייהם של בני זוג המתכוננים ללידת בתם, עוברים את סדרת הבדיקות הסטנדרטית, מנהלים חיי עבודה ומשפחה מורחבת רגילים, אבל מצד שני, אלה הולכים ונבלעים בתוך עולמה הפנימי של הגיבורה, שיש בו חוקים אחרים ומפתיעים: בן זוגה יוצא מן החדר וחוזר כאדם אחר לגמרי, כל אחד מהם מנהל חיי מין מגוונים בחסות אותן "התחלפויות" (שיש להן אסמכתא מדעית בספר), חייה מתועדים בחשאי לטובת סרט, הנשיא קלינטון הוא אביה הסודי וגם המאהב שלה, היא עתידה ללדת החללית בדרך לכוכב H, אמה המתה פותחת רשת מוקפצים בקנדה, אביה שניסה להתאבד נועץ את העין האחת שנותרה לו בשדיה הגדולים וסלב דמוי דודו טופז מתגלה כבעל יכולות אינטלקטואליות מפתיעות. התרחשויות, דמויות ואירועים שקל להיסחף לתוכם ומאחר שהם כתובים בלא מעט הומור, קשה מאוד להינתק מהם בסופו של סיפור.

גליה אבן חן מדברת על חייה בפתיחות מפתיעה, פתיחות שיש בה אמירה נחרצת על כך שפגיעה נפשית אינה שונה מכל פגיעה גופנית, ואין סיבה להסתיר אותה מאחורי מסכי בושה. על משפחתה היא אינה מוכנה להוסיף פרטים, מעבר לעובדה שהיא נשואה, שהוא הציע לה נישואים אחרי שבועיים של היכרות, שבתה כבר בת 15 ומלבדה הם מגדלים את בנו בן ה – 27 של בעלה מנישואיו הקודמים. היא בת 49, ילידת אשדוד וכעת מתגוררת בתל אביב. "עובדות מהדמיון" אינו היצירה הראשונה שלה – קדמו לו שני ספרי שירה "אשת העולם הקטן" (1991) ו"אישה מטורפת" (2009), ובימים אלה אפשר למצוא ברשת גם סרט קצר ראשון שלה "למשתמט", העוסק בפגועי נפש, שחשים מבוזבזים בעבודות השוליות שלהם והם פותחים סוכנות המלמדת אנשים בריאים איך להתחזות לפגועים על מנת לא לשרת בצה"ל.

"זה קרה לי בצבא", היא אומרת. "בגיל 19, המשבר הפסיכוטי הראשון, האשפוז הראשון, מה שאומר זה שאת כל החיים הבוגרים חייתי עם הפגיעות הנפשית. עד אז לא היו סימנים. שום דבר. תלמידה טובה, מקובלת בחברה, אדם רגיל לגמרי. שירתּי בבסיס סגור, פחות מדי שעות שינה, עבודה משעממת ששנאתי כפקידת מילואים ובריחה אל הדמיון. לאדם אחד רע אז הוא מנסה להתאבד, ואחר כשהמציאות לא טובה לו הוא מתחיל לדמיין, פורש מהמציאות ונוסע לעולם משלו".

את מדברת על סכיזופרניה?

"לא בדיוק. הילה, גיבורת הספר היא סכיזופרנית, לי יש פגיעות נפשית שבאה לידי ביטוי בבריחה מהמציאות. חשוב לי לציין שאני, כמו מרבית פגועי הנפש, נמצאת רוב הזמן במצב של רמסיה (הפוגה) מהמחלה, זה לא שאני כבר שלושים שנה בעולם דמיוני. בדרך כלל אני על הקרקע, כמו כולם".

הכתיבה שלך מאוד פרועה ומצחיקה. את כותבת בחופשיות על סקס, את מכנה את מי שלא מוכנים להתחלף עם אנשים אחרים בשם "פוצים", את מסתכלת על "ההתקפה" של הילה בצורה מאוד מפוכחת

"ברור שכשכתבתי הייתי לגמרי בסדר. "התקפה" זה משהו שקורה לי אחת לכמה שנים ונמשך חודשיים שלושה וזהו, אחר כך אני נוחתת. תוך כדי, אני משתדלת לתקשר עם הסביבה, אבל זה דורש מאמץ. אגב, אני לא אישה מצחיקה בכלל – בכתב אין חשש שהאדם שממול לא יצחק, אז הרשתי לעצמי להצחיק".

איך בחורה צעירה ממשיכה בחייה אחרי מה שקרה בצבא?

"אני לוקחת תרופות, אבל התרופות וגם ההתקפות הורסות את הזיכרון, וזה אומר למשל שעשיתי תואר ראשון עם זיכרון מרוסק, טיולים לחו"ל היו בלתי אפשריים, מפחידים ממש. נסעתי אם אימא שלי לאנגליה וזה עשה לי מאוד רע, חטפתי התקפה בטיול וברחתי לה לכול מיני מקומות ואחרי זה החלטתי שלא אסע יותר. וכשאת רוצה להתחתן את חייבת לחפש בן זוג שתוכלי לספר לו את הסוד שלך".

זה היה סוד?

"במשך הרבה שנים זה היה סוד ואף אחד לא ידע, אבל לא אהבתי את זה. להסתיר זה קשה, זה לא נעים, ובהרבה מקרים כשיש לך סוד גדול את נאלצת לשקר. כשלמדתי בבאר שבע (ספרות ופילוסופיה) הייתה לי חברה טובה וכדי שהיא לא תדע, שיקרתי לה, המצאתי דברים. גם לבעלי סיפרתי רק אחרי חמישה חודשים של חברות. השתתפתי בסדנה של צופית גרנט בעמותת "אנוש", ישבנו יחד וחשבנו איך נלחמים בסטיגמה ושם הבנתי פתאום שלא עשיתי שום דבר רע ושאין לי במה להתבייש".

הפתיחות שלך עדיין לא מבטיחה שלא תתקלי בדעות קדומות בסביבה

"נכון, אבל לפעמים דווקא הפתיחות מובילה להבנה. בהשקה של הספר כל השכנים מהבניין הוזמנו ובאו, וכולם ממשיכים להגיד לי שלום והכול בסדר. גם את העובדה שבעלי קיבל אותי למרות המחלה לא לקחתי כמובנת מאליה. ההורים שלי רבו המון. כל הילדות שלי היו בבית מריבות וצעקות. הם מעולם לא התגרשו אבל אני החלטתי שלי לא יהיה בית כזה. או שלא אתחתן, או שתהיה לי זוגיות פתוחה לגמרי וטובה ואני לא אתחתן בשקר ולא אסתיר את המחלה מבן הזוג שלי. אם את שואלת אותי איך יותר טוב לי – עכשיו, או עם הסוד הגדול – אז ברור שעכשיו".

קרה לך שמישהו קרוב בחר לצאת מחייך בעקבות המחלה?

"חברי הילדות שלי התנתקו כשזה קרה לי, אבל זה נבע מזה שהם ראו שאני עוברת משהו ולא יכולתי להסביר להם מה קורה. הם ראו את תופעות הלוואי, התרופות הישנות עשו לי רעד בכול הגוף. הם הרגישו משהו, אבל לא ידעו מה."

אבן חן, שלמדה גם מידענות ועבדה במשך שנים כספרנית בהרצליה, החלה לכתוב בגיל 16 "אבל אז לא הייתה איכות לכתיבה שלי", והפכה את הכתיבה לאפיק ביטוי מרכזי שלה כמעט מיד עם התפרצות מחלתה. שירים שכתבה הולחנו על ידי סטודנטים מבית הספר למוסיקה "רימון", במסגרת פרויקט "האני האחר" שיזם אריאל הורוביץ בעמותת אנוש, והיום היא כותבת תסריטים במסגרת לימודיה במגמת הקולנוע ב"כנפיים", בית ספר לאומנויות לאמנים פגועי נפש בשכונת שפירא. "כל נושא הדמיון בכתיבה שלי יש לי אותו בזכות המחלה. לא הייתי ילדה פנטזיונרית, רציתי להיות פסיכולוגית. אם לא הייתי חולה כנראה לא הייתי עוסקת בכלל באומנות".

זה נשמע כמעט מעורר קינאה

"ממש לא. אלה מצבים שאני מאוד סובלת בהם. יותר טוב לי בהפוגות. אל תטעי, כשאני אומרת 'פנטזיות' אני לא מתכוונת לאיזה חלומות נהדרים, חיוביים ונעימים. התקפות פסיכוטיות אמנם נותנות לי דלק ורעיונות להמשיך ליצור, אבל חלק גדול מהדמיונות לא טובים. כשנדמה לי שמישהו עוקב אחרי למשל, זאת לא חוויה נעימה".

הרצון שלה בילד, ההפלות שעברה וההחלטה להפסיק את התרופות שייצבו את מצבה בזמן ההיריון, שימשו השראה לסיפורה של גיבורת "עובדות מהדמיון". למרות שהספר כתוב בזמן הווה, אבן חן החלה לכתוב אותו כשבתה הייתה בת חצי שנה ועיצבה אותו בקפידה ספרותית. באחת הטיוטות הסיפור כולו סופר מפיה של העוברית, באחרת שובצו המון מילים ארכאיות מתוך תרגומים ישנים שהיא אוהבת ואחר כך נוכשו מתוכו מחשש שיהיו בלתי מובנות. אל העורכת שלה, נורית זרחי, שהכירה בסדנה לכתיבה לילדים, הגיעה כשבידיה רומן גמור ומוכן.

את מזכירה בהקדמה לספר את השורשים הגנטיים האפשריים של המחלה. ההחלטה ללדת לא מפחידה במצב כזה?

"מבחינה מדעית, הסיכוי שגם הילד יחלה, כשהבעל בריא לגמרי ואין לו במשפחה מצבים כאלה, הוא מזערי ולא משמעותי וחוץ מזה, כל אדם עלול להעביר לתינוק שלו איזשהן מחלות – מי קבע שזאת המחלה הכי גרועה? ואם הבת שלי תהיה כמוני, זה יהיה סוף העולם? לא יותר מכול מחלה אחרת. אני נורא שמחה שהחלטתי ללדת – ילדים מביאים אתם המון שמחה".

 

הגולשת חוקרת – מקבץ התרחשויות פמיניסטיות ברשת

 

עיצוב השער: טום טריגר

עיצוב השער: טום טריגר

  • "אני רק מזכירה שלהוריד במשקל רק הופך אותך לרזה יותר… לא חכמה יותר, נחמדה יותר, מצחיקה יותר, יצירתית יותר, נחושה יותר, טובה יותר או שמחה יותר". פוסט אחד מתוך רבים ומעצימים כל כך באחת הקהילות החדשות בפייסבוק, שצוברת תאוצה במהירות ראויה להתפעלות. "שוברות משקל" הוא עמוד שנועד לסייע לנשים להתמודד עם דימוי גוף נמוך, לאהוב את גופן ולטפח בטחון עצמי באמצעות שיתוף עם נשים אחרות. הפריצה הראשונה שלו לתודעה נעשתה באמצעות צילום נהדר של נשים מכול הגדלים והצורות, שחברו יחד על חוף הים, רובן בביקיני. המסר ברור – אל תתנו למכוני כושר וחברות אופנה לבלבל לכן את המוח. מותר לכן להיראות איך שאתן רוצות ואיך שמתאים לכן, בלי להתבייש, בלי להרגיש אשמות או לא שוות. העמוד מזמין נשים (וגברים) לחלוק חוויות אישיות, וגלי כהן, ממייסדות הקבוצה (שאחרי חודש כבר הצטרפו אליה כמעט 9000 חברות), אומרת שהשיתוף בסיפורים אישיים מעצים ומחזק מאוד. העמוד לא נועד לעודד נשים לרזות, וגם לא להשמין – אלא לקבל את עצמן בכול גודל, וזה קל הרבה יותר כשאת מוקפת בקהילה תומכת. כהן, מאמנת כושר במקצועה, מקווה ש"שוברות משקל" יחלחלו לתודעה הציבורית, ולשם כך הן חוברות עתה לגופים מחוץ לפייסבוק ובימים אלה, למשל, מצלמות קמפיין בשיתוף האופנאית נעמה בצלאל. facebook.com/shovrotmishkal

 

o-THIS-GIRL-CAN-5 untitled

  • גם האנגלים משוכנעים שחשוב לעודד נשים לאהוב את גופן בכול צורה, ולעודד אותן לקחת חלק בפעילות גופנית לטובת הכושר והבריאות. קמפיין ענק, עם נוכחות טלוויזיונית מרשימה, מפיץ בבריטניה את הסיסמא This Girl Can – הבחורה הזו מסוגלת! ולראשונה נראות בו נשים לא חטובות, לא מאופרות, עם קלוז אפ על צלוליטיס בישבנים וירכיים המבצבצים מתוך בגדי ים, שדיים מטלטלים, פוזות טבעיות, לא תמיד מחמיאות ולא מבוימות ומלוקקות של נשים מתאגרפות, שוחות, רצות, קופצות, בועטות בכדור ובעיקר מפגינות המון כוח ((thisgirlcan.co.uk. הקמפיין שנועד לעורר השראה מלווה בסיפורים אישיים של נשים מעוררי השראה של נשים על החשש לחשוף את הגוף, להצטייר כוחנית ולא עדינה, ועל ההעצמה בעיסוק בספורט. הסיסמאות שלו נפלאות: "אני מתאמנת כי אני אוהבת את הגוף שלי, לא כי אני שונאת אותו" וגם "אני רוטטת, משמע אני קיימת". ובארץ? תחת הסיסמא "ממשיכה להתאמן", ספורטאיות מפגינות את הישגיהן ומבטיחות להתעלם מהביקורת, המטיחה בהן שגופן שרירי מדי ולכן לא נשי ((www.youtube.com/watch?v=-gi2vJ7NvNk.

 

 

 

סניפה וסנופ. יש מצב שהם יהיו חברים טובים ושווי מעמד

סניפה וסנופ. יש מצב שהם יהיו חברים טובים ושווי מעמד

  • איך אתן קוראות לאיבר המין שלכן? בעברית יש למרבית הכינויים לפות גוון לא נעים, לעתים משפיל או בוטה מאוד, ומסתבר שכך גם בשפות רבות אחרות. למשל בשוודית. ולכן קבוצה של פמיניסטיות שם המציאה את השם "סניפה" (Snippa) , בת זוגו של השם המקובל לאיבר המין הזכרי "סנופ" (Snopp), והמלה אומצה בחום והוכנסה למילון הרשמי. בטלוויזיה השוודית מוקרן בחודשים האחרונים סרטון מצויר, שבו נראים סניפה וסנופ מרקדים בשמחה, ומסבירים לילדים מי הם ומה תפקידם בגוף. הישירות הזו, וגם השפה הנקייה מאסוציאציות, נועדה לפשר לילדים להכיר את אברי המין שלהם ללא פחד או בושה תחת הסיסמא "שונים, אבל די דומים". הסרטון כבר תורגם לאנגלית ומוקרן גם באנגליה, שם מכונה הפין בכינוי החיבה הוותיק "וילי" והפות קיבל את הכינוי החדש "טווינקל" שפירושו "מנצנץ". http://tinyurl.com/ozvzmo8

476807760

  • אמנית מקוסובו מצאה דרך מצמררת ומרגשת מאוד להציג לעולם את הכביסה המלוכלכת, את האמת הכואבת של הנפגעות הלא נספרות של כל מלחמה כמעט: נשים שנאנסות. האמנית, אלקטה חאהפה מריפה (Alketa Xhafa-Mripa) מילאה אצטדיון כדורגל בעיר הבירה פרישטינה, ענק בחבלי כביסה שעליהם תלתה אלפי שמלות, כמחווה לנפגעות תקיפה מינית במהלך המלחמה. היא קראה למיצג שלה "חושבות עליכן". מעריכים כי למעלה מ – 20 אלף נשים אלבניות במהלך המלחמה שהתחוללה בקוסובו בין 1998-1999. במהלך סיקור המלחמה בכלי תקשורת בעולם, מעשי האונס האלה כמעט לא הוזכרו. האמנית בת ה – 35, חיה כיום בלונדון. לדבריה, חשוב לה לחשוף את הנושא המושתק כל כך, וליצור דיבור פתוח על אלימות מינית, המלווה מלחמות בכול העולם אבל רק לעתים רחוקות זוכה לתהודה כלשהי והאשמים בה אינם עומדים בדרך כלל למשפט על פשעיהם. http://ir.as.nyu.edu/object/Thinkingofyou

 

Jewelbots 01

 

  • שרה צ'יפס מאמינה שנשים יכולות להגיע רחוק באמצעות טכנולוגיה, ושכדאי לפתוח בפניהן את הדרך הזו בגיל צעיר. לשם כך היא הקימה את "ילדות מפתחות!" (girldevelopit.com) , עמותה שמספקת לצעירות אמצעים, שיעורים ותמיכה קהילתית בלימודי תכנות ופיתוח טכנולוגי. הפרויקט החדש שלה קרוי "ג'ולבוט" (שילוב של תכשיט ורובוט) ומיועד לילדות. ביחד עם חוקרת טכנולוגיה נוספת, מריה סבה, היא מייצרת "צמידי ידידות" שנועדו לגרות את דמיונן של ילדות, ולאפשר להן להשתמש בתכנות כדי לתקשר עם החברות הטובות שלהן בצורה יצירתית ומעניינת. ניתן לתכנת את הצמידים להעברת מסרים בין חברות, להבהב, לרטוט ולשדר מסרים בשפת מורס. הם מתחברים אלה לאלה בבלותות' ואפשר אפילו לחבר אותם לאפליקציות בנייד או למחשב, וללמד אותם להבהב כשמגיעה הודעה חדשה בפייסבוק, למשל. לדברי צ'יפס, מספר הנשים בתחומי המחשב באקדמיה הולך ויורד מאז שנות השמונים, והיא מקווה שאם ימצאו דרכים להלהיב ילדות לעסוק בתחום בגיל צעיר, המצב ישתנה. ((www.facebook.com/jewelbots

 

* המדור "הגולשת חוקרת" מתפרסם מדי חודש בתוך "חדר משלך", האגף הפמיניסטי בשבועון "לאשה".

אישה – טייפון (ולא במקרה)

 

 

 

 

שחטר

 

 

 

את "במקרה, או שלא", רומן הביכורים של טלי שפירא-שחטר, מפתה מאוד לקרוא כרומן מפתח: הגיבורה, עידית, אשת מקצוע שאפתנית, אם אכולת רגשי אשם, כמנהגם של הורים עסוקים ואישה שיש לה מאהב, נאלצת לעצור ולבחון מחדש את חייה נוכח שני משברים אדירים, המאיימים למוטט אותה כלכלית ונפשית. בחיים שמחוץ לספר, שפירא-שחטר עברה משברים דומים, אלא שהנתיב שהוביל אותה להשתקמות מהם לא כלל את האלמנטים הבאים, הנכללים בסיפור: רצח, תאונה כמעט קטלנית, בגידה, חזרה בתשובה, אשפוז פסיכיאטרי, בגידה נוספת וגילויים משפחתיים מטרידים.

ההבדלים, לפחות בעיניה של עיתונאית היוצאת לקושש כתבה, זעירים. שפירא-שחטר חולקת עליה בעניין. "נכון שגם אני, כמו עידית בסיפור, עברתי רעידת אדמה שהפכה את עולמי. אדם קרוב מאוד לנו פגע באמון המשפחתי וכתוצאה מזה נפגענו מאוד כלכלית וירדנו משמעותית ברמת החיים. נכון שגם אני, כמו עידית בסיפור, נאלצתי לעזוב את העבודה, משרה בפרקליטות שראיתי את עצמי ממשיכה להתקדם ממנה ומבלה שם את חיי. נכון ונכון ונכון – ובכל זאת, זה רק הבסיס שהבעיר בי את הצורך לכתוב. מנקודות המוצא האלה לקחתי את הסיפור למחוזות הדמיון והתפרעתי".

שחטר-שפירא, אוטוטו בת 51, היא עורכת דין, מגשרת ומרצה למשפטים. חוץ מזה היא גם זמרת ג'אז שכותבת ומלחינה את רוב החומרים שלה בעצמה. היא נשואה כבר 30 שנה לליאור שחטר, עו"ד גם הוא ושותפה במשרד, ואם לשלושה: דניאל (23), מאיה (21) ויונתן (16). אחרי דקה וחצי של שיחה, קל לתייג אותה כאמביציוזית לא פחות מאשת הפרסום העומדת במרכז "במקרה, או שלא" (הוצאת טל-מיד) ולכן מפתיע לשמוע שאת יום הולדתה ה – 50 היא בילתה באשרם בהודו, ושמאז היא נוהגת למצוא לעצמה חלונות זמן פנוי למדיטציה. "זה המהפך שעברתי כתוצאה מהמשברים בחיי", היא מודה. המהפך הזה כלל מקצה שיפוצים פנימי וחיצוני: היא חזרה הביתה, לבלות עם ילדיה, חזרה ללימודי מוזיקה ב"רימון וגם השילה 30 ק"ג ומתחזקת את הגזרה החדשה שלה באמצעות דיאטה וספורט.

אבל תיוג זה לא משהו שממש תופס כשזה נוגע לשחטר-שפירא. קודם כל, היא מצחיקה בדרכים שרובן פורצות כל קופסא אפשרית. היא מלאת חיוּת, ואם לשפוט על פי הרומן שכתבה, גם פנטזיות לא חסרות לה, בכול תחום שאתם יכולים להעלות על הדעת. היא נולדה וגדלה בתל אביב, ואת אהבת האופרה – שלא רק מחלחלת לתוך הספר אלא מהווה גורם מפתיע המשפיע על התקדמות העלילה – ירשה מאימא שלה, זמרת האופרה שולמית שפירא, זמרת הסופרן שכיכבה בהפקות של "ריגולטו", "העטלף", "הספר מסיביליה" ועוד (באופרה הישראלית בימים שזו נוהלה על ידי אדיס דה פיליפ המיתולוגית). טלי, בת הזקונים, למדה בגימנסיה הרצליה ושירתה כסולנית תזמורת חיל האוויר. "גדלתי על מוזיקה, ומגיל צעיר רציתי לקפוץ על כל במה שעברתי לידה ולתפוס את המיקרופון", היא אומרת. "אבל במקביל גם קראתי את דיקנס וראיתי סדרות פלילים בטלוויזיה, ברחתי מבית ספר כדי לראות משפטים בבית המשפט ורציתי נורא לתקן את העולם ולעשות צדק".

היא למדה משפטים, תואר ראשון ושני (בת"א), התמחתה בפלילים וזכויות אזרח והחלה לעבוד בפרקליטות מחוז ת"א. את כסף הכיס כסטודנטית עשתה משירה בחתונות, וגם הוציאה תקליט (וקסטה!) עם ירסולב יעקובוביץ'. גגלו אותה, השירים מהתקליט שלה, ושירים חדשים, זמינים ביו-טיוב.

אחרי יותר מעשור של הופעות יומיומיות בבתי משפט (בין השאר במשפטו של מוסטפה דיראני) ובעקבות אכזבה צורבת אחרי שלא קיבלה קידום שרצתה, החליטה לפרוש מעבודתה. "זה כאב נורא, תמיד עבדתי מסביב לשעון והקריירה הייתה במקום ראשון, כך שהילדים שמחו לקבל אותי בבית", היא אומרת. אלא שהעיתוי התגלה כלא מזהיר: באותם ימים ממש חוותה המשפחה שלה שבר עצום, פגיעה כלכלית גדולה כתוצאה ממה שהיא מגדירה בזהירות "פגיעה באמון של אדם מאוד קרוב". היא לא מרחיבה, מחשש לפגוע בקרובים אליה מאוד.

מצד אחד את לא רוצה לדבר על זה, ומצד שני כתבת על זה ספר…

"אני לא גיבורת הספר. לקחתי את החוויות שאני כן מכירה, משבר עמוק כלכלי ומקצועי, ואת השאלות ששאלתי את עצמי באותו זמן 'מה אני רוצה, לאן אני הולכת, מה הלאה, איך מתחילים מהתחלה, מה קרה פה, האם נכנסתי באין כניסה?' והוספתי לזה משברים שלא התרחשו בחיים שלי, דברים שקראתי בתיקים בבית משפט, המאהב, רצח, סיפורים מהעיתונות…רציתי לייצר בספר את אותה חוויה שתחייב את עידית לבחון את עצמה לעומק".

הגיבורה שלך מגלה, באופן רומנטי ביותר, שכשמוותרים על עושר ופאר, וילת ענק, נסיעות לחו"ל, חוג מכרים נוצץ, בריכת שחיה פרטית ואינסוף  תכשיטים ובגדי מעצבים, החיים יותר שמחים. זה מה שאת גילית?

"גיליתי שכשיש פחות, נהנים יותר ממה שיש, שאפשר לשמוח על מה שכבר השגתי בלי כל הזמן להסתכל קדימה ולשאול את עצמי כמה יותר אני יכולה עוד להשיג. לתקופה מאוד ממושכת ירדנו מאוד ברמת החיים שלנו. מצאתי את עצמי במצב כלכלי שלא חשבתי שאני עלולה להיקלע אליו אי פעם וויתרתי על דברים שלא העליתי בדעתי שאני מסוגלת לוותר עליהם. אבל יש בפשטות הרבה נחת וגם רווח, כשקונים פריט אחד במקום חמישה נהנים ממנו יותר. לומדים ליהנות מדברים שלא עולים כסף. במקום מסעדות יוקרה, בתי מלון, חו"ל, עושים ארוחה בבית, שנראית בהתחלה כאילו היא ירידה ברמה, אבל בפועל היא משמחת הרבה יותר, הולכים לים, עושים סקס."

זה נשמע קיטשי. משברים כלכליים לא פוערים סדקים נוראיים בזוגיות? ביחסים עם הילדים?

"משבר כזה הוא כמו טייפון. יש בו הרבה פחד ממה שיקרה, ואז – כמו עידית הגיבורה שלי – צריך להתגייס להחזיק את קירות הבית שלא יתפוררו. אני גיליתי פתאום, לשמחתי, שמותר לי לחלום ולא רק ללכת במסלול המוכר שמוביל מהישג אחד לשני. כשהצהרתי שאני מורידה מהלך בתחום המקצועי, ההורים שלי, למשל, תמכו בי, אבל גם הרימו גבה. גדלתי באווירה שאמרה שצריך לעבוד, כל הזמן לעבוד ולהראות תוצאות. ופתאום הרשיתי לעצמי לחשוב על דברים והבנתי שלא הכול עושה לי טוב, ושאולי בגלל זה אני אוכלת כל הזמן ומשמינה".

החלום הגדול היה לרזות?

"כאישה שמנה הרגשתי סקסית, אהבתי לעמוד על במה. זאת לא הייתה הבעיה. העניין היה שבבוקר הייתי מבטיחה לעצמי לשמור דיאטה ובערב שונאת את עצמי כי לא עמדתי בזה. רציתי לשמור על הבריאות, לא ליפול רגשית ולתקוע שלוש מנות פלאפל. הכמיהה הזו לאוכל התחילה בגיל צעיר, אבל רק כשהצטרפתי לקבוצה לדיאטה הבנתי שכל זה עניין רגשי, שאני אוכלת כשאני עצבנית או מתוחה או עצובה במיוחד. רציתי לשנות את זה. הדבר הכי מדליק שקרה לי זה שלמדתי לקבל את עצמי בלי לרצות להיות מושלמת, בלי להיות תלויה בדברים חיצוניים. הפסקתי לבוז לעצמי, לשפוט את עצמי, להלקות את עצמי. בזכות זה אני מסוגלת לשמור על עצמי כבר עשר שנים".

זה נשמע כאילו בעקבות המשברים חווית סוג של הארה?

"מה פתאום הארה, אני מתמודדת כל יום וכל שעה ומזכירה לעצמי שאני אחראית על חיי ולא קורבן – ולא משנה מה קורה, אני יכולה לבחור איך להתייחס לזה. זה יישמע לך מצחיק, אבל זה מאוד קשה ללמוד לאהוב את עצמך".

 

*** הכתבה התפרסמה במדור הספרים של השבועון "לאשה (היום – בדוכנים המובחרים).

 

 

למי קראת שרמוטה?

 

בעקבות רצח הנערה שירה בנקי, מארגנות הצעדה החליטה לדחות אותה בשבוע והיא תתקיים ב – 14 באוגוסט, יום שישי, בשעה 09:00 עד 14:00. 

 

ביום שישי תתקיים בתל אביב צעדת השרמוטות, שתצהיר שוב, בקולי קולות, שלאיש(ה) לא מגיע להיאנס, ושנשים לבדן בוחרות איך מתאים להן להיראות. הכתבה הזו שלי, לקראת האירוע, התפרסמה היום ב"לאשה" במדור "חדר משלך".

שרמוטות

מייקל סנגינטי, קצין המשטרה, שאמר בהרצאה בפני תלמידים בבית הספר למשפטים באוניברסיטה בטורונטו, קנדה, ש"כדי לא להיות קורבנות לאלימות מינית, נשים לא צריכות להתלבש כמו שרמוטות", לא היה הראשון, ולמרבה הצער גם לא האחרון שדיבר ככה, ולא – הוא לא אמר את הדברים בימי הביניים אלא לפני קצת יותר מארבע שנים, זה הכול. אלא שהוא דיבר בפני פורום שלא הסכים לשתוק יותר, ושלושה חודשים אחרי אותה הרצאה אומללה יצאה לדרכה "צעדת השרמוטות" הראשונה – שלושת אלפים נשים קנדיות, ואחריהן עשרות אלפים ברחבי ארה"ב, דרום אפריקה, בריטניה, שוודיה, סינגפור, הודו,  וגם ישראל.

"צעדת השרמוטות" (SlutWalk, בשמה המקורי) נועדה למחות נגד התפישה שלפיה נשים מביאות על עצמן את האלימות המינית המופנית כלפיהן, וכי הן אשמות – בהתנהגותן, במראה שלהן ובעוד שלל סיבות – אם הן נאנסות או מותקפות. כחלק מהמחאה, נשים – וגברים, שעם השנים עלתה נוכחותם בין המוחים – בוחרות לא אחת להפגין לבוש חשוף או מושך תשומת לב במיוחד, כדי להצהיר באופן חד משמעי כי כולנו אמורות לבחור בעצמנו מה ללבוש, איך להיראות ואיך להתנהג ושום דבר מכל אלה אינו מעניק לאיש לגיטימציה להטריד אותנו. מעבר לשאלת הלבוש, הצעדה מוחה כנגד "האשמת הקורבן", הנטייה החברתית הנפוצה לראות במי שנפגעה מינית אשמה, מישהי ש"בטח עשתה משהו לא בסדר ובגלל זה זה קרה לה", או במילה אחת "שרמוטה".

"צעדת השרמוטות" הראשונה בישראל התקיימה לפני שלוש שנים בתל אביב, ומיד אחריה נערכו צעדות דומות גם בירושלים, חיפה ובאר שבע. המסורת הזו מצליחה להמשיך להתקיים, למרות שאין מאחורי הצעדות גוף מארגן ממוסד ומסודר, ומדי שנה קבוצה אחרת של מתנדבות פמיניסטיות לוקחות על עצמן את מטלת הארגון. במאי האחרון התקיימה צעדה מוצלחת במיוחד בירושלים (למעלה מאלף נשים לקחו בה חלק) וצעדה נוספת תתקיים בתל אביב ב – 7 באוגוסט (יציאה בשעה 10:00 מכיכר רבין, צועדות לעבר כיכר הבימה. כל הפרטים בפייסבוק כאן). ההפרדה הגיאוגרפית נובעת, אומרות המארגנות, מסיבות טכניות בלבד – כדי שלכולן יהיה נוח להגיע וכולן יוכלו להשתתף. מאותה סיבה בדיוק אין תלבושת אחידה. כל אחת מתלבשת כמו שהיא רוצה, חשוף, מכוסה, ארוך, קצר. הרעיון הוא להעניק לגיטימיות מלאה לכל מראה ולכל בחירה.

דניאל וייל, בת 19 מהמועצה האזורית גזר, היא אחת משש המארגנות של הצעדה הקרובה. בימים אלה היא מתגוררת בקומונה ביפו, ובמסגרת שנת השירות שלה, היא מתנדבת באיג"י, ארגון הנוער הגאה. וייל היא מסוג הצעירות שנחשפו לתכנים פמיניסטיים בגיל צעיר והיא עושה ככל יכולתה להעביר את זה הלאה. גם בעבודתה עם נוער גאה, גם בנוכחות שלה בפורומים פמיניסטיים ברשת וגם, למשל, בארגון הצעדה. "הצעדה בעיקר מעלה מודעות", היא אומרת. "זה אירוע שמושך תשומת ומעורר אנשים להגיב בעד או נגד ובעיקר מציף את העובדה שמשהו פה מאוד לא בסדר – כל קורבן של עבירה מינית מיד נשאלת מה היא לבשה או איפה היא הסתובבה. אלה שאלות שעולות גם במשטרה ובבתי משפט, לא רק ברחוב. הייתי שמחה אם אנשים היו עוצרים רגע לחשוב על מה שהם שואלים ובוחרים טוב יותר את המילים שלהם".

וייל השתתפה השנה בצעדה הירושלמית. "היו כל מיני תגובות מהקהל, כולל מבטים וקריאות גנאי. תמיד יהיו אנשים שלא יסכימו אתנו", היא אומרת. כדי להנגיש את הצעדה ואת מטרותיה לקהל רחב ככל האפשר, וייל מספרת כי השנה החליטו להקים דוכני הסברה ברחוב, שיספקו רקע והסברים למי שיקלעו למקום מבלי לדעת על מה המהומה. אחת השאלות החוזרות בכול האתרים של "צעדת השרמוטות" בעולם היא "מה רע בלהסביר לנשים איך להתגונן מאונס?" התשובה היא, כמובן, שאין רע בלתת לכל אדם כלים להגנה עצמית, אלא שדיון כזה מציב נשים בעמדה של "חייבות להתגונן" (ולכן גם "אולי לא עשית מספיק להתגונן אם זה קרה לך") במקום להבין שהבעיה היא קיומם של תוקפים וחברה שמעניקה להם תירוצים ורשות לתקוף.

אופק שור, בת 17 וחצי, תיכוניסטית מהמועצה האזורית גדרות, היא אחת משותפותיה של וייל לארגון הצעדה בת"א. "פמיניזם הוא חלק גדול מהחיים שלי", היא אומרת. "נכנסתי בשנה שעברה לקבוצה פמיניסטית בפייסבוק, ומצאתי גם מקום להזדהות ולפרוק בו הרבה תחושות שעולות בחיים כאישה במדינת ישראל ובכלל". שור התגייסה לארגון הצעדה רגע לפני שזו כמעט בוטלה. "היה לי חשוב שתהיה צעדה בתל אביב", היא מסבירה. "כי זו העיר שאליה יגיעו הכי הרבה אנשים, וזו העיר הכי מקבלת".

למה חשוב לך שתתקיים "צעדת שרמוטות"?
"הצעדה נותנת לאלפי נשים מקום לבטא את עצמן ואת הרעיון המרכזי – שאין שום דבר שמצדיק אונס. האשמה היא תמיד של האנס. כל הנשים האלה צועדות נגד האשמת הקורבן, שמתרחשת רק במקרי תקיפות מינית. איש לא מאשים קורבן רצח בכך ש"לבש משהו שהזמין רצח".

את מאמינה שזה סוג של מחאה שיכול להוביל לשינוי

"אני בטוחה שאם הצעדה תתקיים מדי שנה, בסופו של דבר היא תחולל שינוי".

ואיך זה בעולם?

  • בצעדה הראשונה בקנדה השתתפה גם קבוצה של נזירות. הן הגיעו בגלימות ונשאו שלטים שעליהן נכתב "גם נזירות הן שרמוטות".
  • בהודו שימשה הצעדה למחאה לא רק נגד אלימות מינית אלא גם נגד מה שעדיין קרוי שם "רצח על רקע כבוד המשפחה" והריגה של תינוקות נקבות. בצעדה בכלכותה, בשנת 2012, הקפידו המשתתפות להתעטף בסארי ובגלימות דומות, על מנת להדגיש שנשים אינן בטוחות גם כשגופן מכוסה לחלוטין.
  • במדינות דוברות ספרדית הצעדה מכונה "צעדת הזונות", כשהמילה PUTA ("זונה") משמשת גם כראשי תיבות בספרדית שמשמעותן "לשינוי חברתי אותנטי מהותי"). .
  • "צעדת השרמוטות" היא רק אחת מפעולות המחאה נגד מה שמכונה בז'רגון הפמיניסטי "סלאט-שיימנינג", ביוש נשים על רקע מראה או התנהגות שאינם נחשבים ראויים בעיני הסביבה. פעילות מחאה דומה נוספת היא למשל המחאה נגד האיסור על בנות ללבוש מכנסיים קצרים או גופיות בבתי הספר.

איך אפשר לחשוב שזו בחירה חופשית?

(כתבה שלי, שהתפרסמה השבוע במדור הספרים של "לאשה")

גבאי 2

מיכל מישל גבאי אומרת שהיא ויתרה על "המסלול לקורבנות", מסלול שהחל בילדות בבית אלים, גירושים של ההורים, ניסיון לא מוצלח להיקלט כילדת חוץ בקיבוץ ומגיל 16 וחצי הישרדות בתל אביב, בעזרת תעודת זהות של אחותה הגדולה, חושים מחודדים ונחישות שלא ליפול באחד מאלף הבורות שהמסלול הזה מרוצף בהן. לגיבורות ספר הביכורים שלה "חדרים של אהבה" היה הרבה פחות מזל. הילדות הסדוקה שלהן הולידה דימוי עצמי נמוך שהוביל אותן בסופו של דבר לעסוק בזנות.

"חדרים של אהבה" מספר את סיפורן של זונות, האחת עובדת בתחום הלכאורה יוקרתי – הליווי – בחברת עשירים שמרעיפים עליה מתנות ובילויים, והשנייה נאלצת לשכב עם עשרות גברים ביום, בדירה צפופה שבחדריה עובדות עוד נשים כמוה. שתיהן משוכנעות שהן בחרו במקצוע. היו להן הזדמנויות, השכלה, רהיטות, מראה. הן  שירתו בצבא, גדלו בשכונות טובות. אבל ברגע שהמספרת – עיתונאית שמראיינת את השתיים – חורצת קלות את הקליפה החיצונית שלהן, מתברר כי הבחירה לכאורה הזו אינה בחירה כלל, וחייהן של השתיים מכילים בעיקר כאב, השפלה, שנאה עצמית, כאבים פיזיים ונפשיים ותחושת אין אונים.

דמויותיהן של טלי ואליס הזונות, מורכבות מדמויותיהן של חמש נשים אמתיות שגבאי, לדבריה, פגשה לצורך התחקיר לספר. היא התכוונה לכתוב על אנורקסיה, מחלה שבה לקתה בעצמה, ועל מה שהיא מחוללת בחייהן של נשים. כדי לא להתמקד רק בסיפור האישי שלה, חיפשה ומצאה חמש נשים בנות 23-30 שסובלות מהפרעות אכילה שונות, ורק בשיחה איתן התברר לה ממה הן מתפרנסות. בדומה לעיתונאית בספר, גם היא הייתה, היא אומרת, בהלם, אבל המשיכה את סדרת הראיונות ואפילו ביקשה להתלוות לערב באחת הדירות שבהן עבדו. אחרי המסע הזה ואחרי הכתיבה היא עדיין לא בטוחה שפענחה לגמרי את הנשים האלה, אבל דבר אחד ברור לה: גם מי שחושבת שבחרה בזנות בחירה חופשית משלה את עצמה. כולן חוות את העיסוק הזה כאונס יומיומי ומתמשך, וכולן היו רוצות להימלט משם, לו רק האמינו שהן מסוגלות.

גבאי, בת 39, מתגוררת בצפון הישן של תל אביב ומגדלת את בנה בן השנתיים ושמונה חודשים, דניאל. כמכורה לספורט אתגרי, ובעיקר גלישה, רכיבת אופניים וטיפוס צוקים, היא עבדה שנים כמאמנת כושר, וכך גם הכירה את בן זוגה, וכעת היא לומדת להיות מאמנת אישית ויועצת זוגית. ההיריון, היא מספרת, הציל אותה מעצמה, מהאנורקסיה ואפילו מפשיטה משטרתית בבית בושת שבו נכחה לצורך התחקיר  – "בהיריון הלכתי פעם ראשונה בים עם בגד ים בלי להסתיר את הגוף ולחשוב שאני שמנה מדי, התחלתי לאכול בריא כי זה חשוב, יש לי ילד ואני חייבת להיות בריאה בשבילו".

גבאי 3

בילדותה, בשכונה שבה היא מתגוררת היום, חשה יוצאת דופן. "לא היו הרבה משפחת מרוקאיות", היא מסבירה. התחושה הזו ליוותה אותה גם בקיבוץ מעגן, לשם הגיעה אחרי שאימה נישאה מחדש והיגרה לתורכיה. "לא אהבו אותי שם כי הייתי ילדת חוץ יחידה ובאופן חריג הגעתי עם כסף". התחושה הזו דחפה אותה להצטיין בלימודים ובספורט. "הייתי ילדה היפראקטיבית והיה לי קל לרוץ ולקחת את כל המדליות בכול יום ספורט. היום, כאישה בוגרת, אני יודעת שזאת הייתה דרכי לברוח מהבית. היו בבית מצבים שבהם הרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום, אז פשוט יצאתי לריצה של עשרות קילומטרים".

למרות שהוכיחה שהיא מסוגלת להצטיין בכל תחום, ולמרות שהיא מעידה על עצמה ש"אני לא אחת שקל לשבור אותה", גבאי אומרת שהילדים בקיבוץ "ממש התאכזרו אליי", ואחרי שנתיים שם החליטה לחזור לתל אביב. היא "שאלה" את תעודת הזהות של אחותה, שכרה דירה בדרום העיר ("במקום שבו נרקומנים היו דוחפים מזרקים לתיבות הדואר") והחלה להתפרנס משורה של עבודות מזדמנות, כמוכרת בגדים, מלצרית וברמנית. האנורקסיה שהתחילה שנים קודם לכן, החלה מזדחלת וכובשת מקום מרכזי בחייה. בגיל 23 היא שקלה רק 36 ק"ג, התאמנה ארבע שעות בכל יום ולמרות שגופה כמעט קרס הייתה משוכנעת שהיא שולטת שליטה מלאה בחייה.

מתי זה התחיל?

"אני זוכרת את עצמי בכיתה ה' יושבת בשירותים ומפנטזת איך אני אחתוך לעצמי את הירכיים, שיהיו יותר דקות. אני בטוחה שזה התחיל עוד קודם. הייתי ילדה נורא רזה ותמיד חשבתי שאני נורא שמנה. לא הייתה לי שליטה על החיים אז בחרתי לעשות את זה דרך האוכל ובלי לשים לב חתמתי ברית עם השנאה העצמית".

הסביבה שלך לא הזדעקה?

"מצד אחד היו אימהות שהרחיקו ממני ילדים ברחוב, כי הן היו משוכנעות שאני חולה באיידס, ומצד שני היו גברברים שלא הפסיקו לתת לי מחמאות והיה לי חבר שאמר לי 'אני חולה על העצמות שלך'. בדיעבד אני יודעת שזימנתי לי גבר חולה, שהתאים למחלה שלי. הגעתי לאישפוז בתל השומר, אבל ברחתי אחרי יום כי הבנתי שבעיות האכילה שלי לא ייפתרו שם".

בהיריון עלתה רק שני קילו "לא הרשתי לעצמי להיראות הריונית, רצתי על עקבים, והמשכתי להתאמן, אבל גם התחלתי להתייחס לעצמי קצת יותר בחמלה, לאכול, לעשות יוגה. רק בזמן שערכתי את התחקיר לספר לבשתי שמלות היריון. זאת הייתה תקופה מורכבת ואין לי ספק שעוד אכתוב ספר על מה שבאמת קורה לאישה בזמן ההיריון".

את מרגישה שיצאת מזה?

"אני במשקל בריא. יש לי תקופות רזות יותר ותקופות מלאות יותר, אבל אני כבר לא עולה על המשקל, אני לא בודקת. הרגשתי את זה משתנה בהיריון, כאילו שכשיצא ממני דניאל, מיכל נולדה מחדש".

"תמיד חלמתי לכתוב", מספרת גבאי. "רציתי לכתוב על אנורקסיה, אבל לא רציתי שהזרקור כולו יהיה עליי. גם לא חשבתי שאני הכי אנורקטית שאפשר, הרי אני לא שלד, גם בין האנורקטיות יש תחרות מי ממש ממש אנורקטית. הכרתי מישהי שלא ידעתי שהיא פקידה בדירה כזאת, והיא הכירה לי מישהי שעבדה שם, וכשפתאום התברר לי שהן זונות, הסיפור הלך לכיוון חדש.

"פגשתי יותר מחמש הנשים שראיינתי, אבל בחרתי בכוונה את אלה שלא דומות למה שאנשים חושבים על זונה. רציתי שהספר יבליט את האנושיות שלהן, את זה שהן לכאורה לא שונות מכולנו. לא רציתי לכתוב על נרקומניות או על בנות שאנשים יוכלו להגיד לעצמן שלא מפתיע שהן הגיעו לזנות".

מצאת בכל זאת מכנה משותף בין כולן?

"העדר מוחלט של חמלה עצמית. הן כל כך יפות, כל כך מוכשרות, איכותיות מאוד ומשוכנעות שהן נכנסו בעיניים פקוחות לזנות. גם הסביבה אומרת להן, בעיקר לאלה שעובדות בליווי לכאורה יוקרתי, שזה כסף קל. בפועל זה מאוד קשה. הן כל הזמן נאנסות, כביכול בהסכמה. הן יודעות שרע להן נורא, אבל כולן אמרו לי 'אני לא יודעת איך לצאת מזה'".

את מתארת גם מקרי אונס ברורים – אירועים שבהם לקוח נוהג בהן באלימות

"הן יודעות שבמקרים כאלה אין להן מה לעשות, כי מי שמנהל את הדירה או את שירות הליווי יהיה תמיד לטובת הלקוח. רשמית מדברים שם על "אנחנו משפחה", בפועל הלקוח תמיד צודק ואם הוא לא מרוצה היא לא תקבל כסף".

כל זה מתנהל ממש מתחת לאף שלנו?

"טיילתי עם אחת מהן בתל אביב והיא הצביעה על כל מיני בניינים ואמרה לי 'פה יש דירה כזאת ופה יש דירה כזאת' ואז הגענו לבניין שבו יש מרתף סאדו, שבו הן נקשרות ומעונות תמורת סכומים נורא קטנים, ולמעלה יש דירות שהן מעמידות פנים שהן הבית שלהם, ושם גברים משלמים יותר, אבל גם שם יש מי שיורק עליהן, מדביק להן מסטיקים בשערות. עושים בהם כל מה שמתחשק להם, רוצחים להן את הנפש. הן בודדות ברמה שאי אפשר לתאר, ואז הן אוכלות ומקיאות ואוכלות ומקיאות – בין לקוח ללקוח".

לא פחדת לראות את זה מקרוב?

"למרתף העינויים לא הסכמתי להיכנס, זה נראה לי גיהינום. לדירה לא אכפת היה לי להיכנס, אבל כשיצאתי אתן לארוחת צהריים הטרידה אותי מאוד המחשבה שאולי מישהו חושב שאני אחת מהן".

אי אפשר לצאת מזה?

"קשה מאוד לצאת מזה לבד כי זה כמו נפילה לתהום. לא לכולן יש מספיק מודעות עצמית. הלקוחות הרי לא שואלים אותן אם נעים להן או כואב להן ומה הן רוצות. כואב להן, והן ממשיכות, כי יש להן 16 או 17 גברים שצריך לשכב אתם באותו יום. אני חושבת שהן חולמות לצאת מזה, ואולי חושבות שיום אחד יבוא מישהו וייקח אותן משם".

 

משכילות, חרוצות, מקושרות – אבל בלי גרוש

דיאן הריס בעבודה. מתוך הסרט

דיאן הריס בעבודה. מתוך הסרט "מרוששות"

"מרוששות" הוא במידה רבה סרט יציאה מהארון. יציאה מהארון של ציבור שלם – נשים בנות ארבעים ומשהו-חמישים ומשהו, שמודות בגלוי את מה שרבות כל כך מאתנו יודעות: גם אם יש לך השכלה, משרה נחשבת, משכורת סבירה ומעלה – קל מאוד להחליק משם במהירות אל העוני. משהו קטן משתבש והופ, את נושרת במהירות רבה מטה. החזרה לעבודה ואתה למנעמיו הבטוחים של המעמד הבינוני קשה, אם לא בלתי אפשרית. ב"מרוששות" הבמאית ג'ולי שלז עוקבת אחרי ארבע נשים, שעד גיל ארבעים היו משוכנעות שהכול בסדר. לפחות מבחינה כלכלית. הן עבדו, הרוויחו, כשהזוגיות שלהן הגיעה לקיצה הן לא נאחזו בה רק בגלל הנוחות הכלכלית, והן עשו מה שהן אהבו לעשות. העבודה, כך עולה מהסרט, לא הייתה עבורן רק מקור פרנסה אלא גם סטטוס, זהות. אף אחת מהן לא דמיינה שהעוני נמצא ממש מעבר לפינה. אף אחת מהן לא דמיינה את מה ששלז גילתה במהלך הכנת הסרט: שבסביבתה הקרובה הרבה מאוד נשים נאבקות באותם קשיים בדיוק, וגם אם במהלך הצפייה ב"מרוששות" מפתה לנסות למצוא מה "לא בסדר" בארבע הנשים האלה, מה הוביל דווקא אותן למצב כלכלי קשה כל כך, ברור שמדובר בבעיה חברתית רחבה בהרבה מסיפוריהן האישיים. דיאן הריס, אחת הנשים ב"מרוששות", נולדה בדרום אפריקה. אמה, שולה בקר, עלתה ארצה מיוהנסבורג בגיל 17, התגייסה לחיל האוויר ופגשה כאן את אביה, ג'ון הריס, טייס אנגלי שנלחם בשירות הוד מלכותה במלחמת העולם השנייה, והגיע (ביחד עם עזר ויצמן, אייבי נתן ואחרים) כדי להקים חיל אוויר עברי. הזוג הצעיר חזר לדרא"פ למספר שנים, ובשנת 1964 "עשה עלייה" סופית עם שלושת ילדיהם, לכפר שמריהו. בגיל 57, החיים ההם נראים לדיאן כמו חלום מתוק אבל רחוק. אביה היה נווט באל-על, המשפחה חיה ברווחה גדולה והשגרה כללה נסיעות תכופות לחו"ל, חופשות באתרי נופש יוקרתיים, לימודים בבית הספר האמריקאי בכפר וכל טוב, שנמשך עד לפני שנים בודדות. היום היא עדיין מגיעה לכפר שמריהו לעתים קרובות, אבל הפעם כעוזרת בית. היא מנקה בתים של חברות ושכנות לשעבר, שעדיין גרות בתוך העושר הזה. היא רוחצת, שוטפת, מסדרת, שואבת ומנקה – ובערב, כשהיא כמעט נופלת מהרגליים, היא חוזרת לדירת המרתף השכורה שלה בשכונה אחרת, שלא דומה במאום לפרבר העשיר. "החיים היו נהדרים, נוחים מאוד", נזכרת הריס. "לא הייתה לנו משפחה בארץ, אבל נסענו כל הזמן לביקורים בעולם, היה שפע של אוכל שהגיע מחו"ל, אפילו את הנייר טואלט אבא היה מביא מאירופה, כי הסוגים שהיו בארץ היו מחוספסים מדי. בגיל 16 כבר אכלתי במסעדות עם כוכבי "מישלן", נסעתי עם חברים לחופשות בבתי הנופש שלהם בשוויצריה". דיאן היית ילדה מפונקת שגדלה עם כפית של כסף בפה? "לגמרי לא. למרות השפע, הייתה מודעות לעבודה. אם רציתי כסף כיס, עבדתי כבייבי סיטר, אחותי הגדולה מילצרה. לא חסר לי כלום, אבל זה לא היה מובן מאליו". עד לשירות הצבאי היא הייתה משוכנעת שתהיה רקדנית. "המחול מילא אותי, אבל בצבא היה לי קשה והשמנתי כל כך שהכפלתי את הגודל שלי", מספרת הריס. "כשהשתחררתי הרגשתי אבודה, והורי שניסו לעזור לי לחזור למסלול, שלחו אותי ללמוד קוסמטיקה. גיליתי שיש לי מגע נהדר ושאני מעסה מצוינת והתחלתי לעבור מבית לבית, עם מיטת עיסוי מתקפלת, והייתי מלכת האזור". "זאת לא עבודה קלה", היא אומרת. "אבל אני חזקה ומאוד פיזית, והכסף היה מצוין. כולם רצו להיות לקוחות שלי, כל השמות הכי גדולים, הרווחתי הון ובזבזתי הון". על מה? "שכרתי דירה בהרצליה פיתוח, בבניין עם בריכה, היה נורא כייף, נסעתי כל חודשיים לחו"ל, ביליתי כל ערב במסעדות, קניתי כל מה שרציתי וחייתי את החיים הטובים בלי חשבון, כי פרנסתי את עצמי במו ידי. " למרות סיפורי אהבה רומנטיים, הריס לא נישאה ובחרה לא ללדת ילדים, ולדבריה, אחרי יותר מעשרים שנה של עבודה אינטנסיבית "שבמהלכן לא דאגתי לעצמי נפשית ופיזית, הרגשתי פתאום שאני כבר לא מסוגלת לגעת באנשים. התחלתי לבטל טיפולים, הרגשתי מרוקנת". היא נסעה לגור בלונדון, ניסתה לעבוד כמעסה שכירה, חיה על מעט החסכונות, חזרה ארצה ועבדה תשע שנים כדיילת בדיוטי פרי אבל חלמה לחזור לחיים שהיו לה קודם. "הפצתי את השמועה שאני שוב פה, כמעסה, בכפר שמריה אבל הטלפון לא צלצל אפילו פעם אחת, ותוך זמן קצר מאוד, כמעט בלי להרגיש מצאתי את עצמי בלי כלום ובחובות". בשנים שבהן הרווחת הרבה לא חסכת? לא קנית רכוש? "עשיתי טעויות גדולות, ויותר מזה – גם אבא שלי השקיע לא נכון ואיבד את הרכוש שהיה לו, וכשמצאתי את עצמי בלי כלום, גם הוא כבר לא יכול היה לעזור לי. הוא חלה ובשנה שעברה נפטר". שמונה חודשים בלבד ללא משכורת הספיקו להריס כדי למצוא את עצמה חסרת אונים, מנסה להתמודד מול הבנקים וחברות האשראי "מנסה להסביר להם שאני לא בורחת מאחריות ושאני רוצה להחזיר את החובות שלי". שמונה חודשים שבסיומם הבינה ש"עבודה רגילה ב – 25 שקל לשעה לא תאפשר לי לצאת מהמשבר הכלכלי. כשהחובות שלי הגיעו ל – 150 אלף שקל, שלחתי קורות חיים לעשרות מקומות ולא היה לי עם מי לדבר, פיתחתי חרדות. הרגשתי כאילו כל החיים שלי מתנהלים תחת עננה שחורה. ניסיתי לבקש הלוואות מהאנשים סביבי, שכולם מאוד אמידים, וחוויתי אכזבות עמוקות, ומצד שני דווקא אנשים שלא היו קרובים אינטימית פתחו אלי את הלב. מכרתי את כל התכשיטים שלי, כל דבר שהיה לי. הרגשתי כל כך לבד, פחדתי נורא וחשבתי לעצמי 'אני אפילו לא יודעת איך להתאבד', ולכן, כשחברה אמרה שהיא מחפשת עוזרת בית, הצעתי את עצמי". לא חשבת להכריז על פשיטת רגל? "לא הרשתי לעצמי. זה נראה לי לא הוגן לא להחזיר חובות, כשאני מסוגלת לעבוד. גם אם זה אומר לנקות בתים, לנקות אסלות של אנשים אחרים, לעבוד שש שעות בבית אחד ואחר כך עוד שש שעות בבית שני, כדי להחזיר 8000 שקל בחודש. אני חיה ככה כבר שנתיים". מאיפה יש לך כוח? "אין לי ברירה, ואני שמחה שיש לי עבודה. אני אישה חזקה ובכל זאת זה קשה מאוד פיזית וגם נפשית. אני לא מתביישת בזה, אבל זה היה משונה להיכנס לאותם בתים שהכרתי החברתית, אבל הפעם כמנקה". איך התייחסו אליך? "איך לומר את זה בעדינות? יש אנשים שמרשים לעצמם להתייחס לעוזרת הבית כאילו אנחנו ב'אדונים ומשרתים'. לא מתוך רוע, מתוך תבניות – המנקה היא בעיניהם נחותה. הייתי המומה מזה, אבל סיננתי את אלה. אין מחסור באנשים שמחפשים מנקה טובה, אז בחרתי לי את אלה שהם גם בני אדם, נחמדים, הגונים, אוהבים אותי, מעריכים אותי". כשאת רואה את החיים האלה, שהיו פעם החיים שלך, את לא מקנאה? "אני עובדת בבתים שאני מכירה מהילדות. אצל נשים שהכרתי כשגם אני הייתי עשירה. אבל אני לא מכירה את תחושת הקנאה, אני לא מערבת בכלל את האגו שלי. אני עסוקה מדי בהישרדות. כולי בעבודה ואומרת תודה לאל שאני בשליטה ושאני רואה את הדרך החוצה מזה". בלי טיפת קינאה? "הייתי חלק מהמיליֶה הזה, הייתי בקוקטיילים, במסיבות. ברור שיותר נוח כשיש כסף, אבל זה באמת לא מבטיח אושר. הגעתי לראות את החיים מהצד השני ואני מרוקנת נפשית. כרגע אין לי שום חשק לשום דבר – אני לא מתאפרת, לא יוצאת, לא מתלבשת, עובדת 7 ימים בשבוע ומדברת עם חברות קרובות שעוזרות לי נפשית." מה יהיה הלאה? אחרי החובות? "כרגע אני חיה מיום ליום. אני לא מסתכלת על האופק. אני במקום שבחיים לא חשבתי שאגיע אליו ומזל שיש לי כוח להתמודד עם זה".     (**"מרוששות" הוקרן בפסטיבל "דוקאביב" ואחריו גם "בערוץ 8". חפשו הקרנות נוספות שלו – כי זה סרט שכולנו חייבות לראות. )

ג'ולי שלז. צילם: אלון קנולר

ג'ולי שלז. צילם: אלון קנולר

אומרת ג'ולי שלז, במאית הסרט "מרוששות": "כל חיי עשיתי סרטים על נושאים קשים מאוד, שהיו קרובים ללבי אבל רחוקים מהמציאות שלי. ב"מרוששות" הזדהיתי מאוד עם המרואיינות, כי אני רואה סביבי הרבה מאוד נשים שחיות ככה, נשים שמתביישות להודות בזה בפני חברות, הורים של ילדים בבית הספר, הן לא רוצות רחמים והן לא יחשפו את המקרר הריק ולא ילכו לעובדת סוציאלית". ג'ולי שלז, בת 54, במאית קולנוע מוערכת, אומרת ש"מרוששות" נולד כשהייתה בחברת עיתונאית ותיקה ומוכרת שקיבלה שיחת פיטורין מהמערכת שלה ופשוט התמוטטה. "ראיתי אותה מאבדת הכול ברגע", אומרת שלז. "את העבודה, הכסף, הזהות, המעמד. והיה לה ברור שהיא לא יודעת לעשות שום דבר אחר, אז החיים נראו לה חסרי תקווה". העיתונאית ההיא לא נכללה בסופו של דבר בסרט, וכמוה גם עשרות נשים שרצו להשתתף. שלז בחרה מן את אלה שהסכימו להיחשף בפשטות אבל בלי להסתיר דבר. "כולן נשים שהלכו עם החלום שלהן, ולא רצו להיות בינוניות כמו האימהות שלהן, לא רצו מישרה בטוחה שרחוקה מהכישורים מצפייה בסרט נדמה שהקושי הגדול בעוני הזה הוא לא מעשי. יש להן מה לאכול, יש להן איפה לישון גם אם זה אצל ההורים בסלון… "הקושי הנפשי הוא עצום. הן לא הוכנו לזה, הן חיו חיים אחרים ופתאום כל המציאות שלהן השתנתה. העוני מצמצם להן את החיים לאפס. יש התמודדות עם חובות, עם אבטלה, וזהו. חוץ מזה אין כלום". שלהן רק בשביל הפנסיה, ומצאו את עצמן מתקשות להתמודד". זה קורה בוודאי גם לגברים שמאבדים עבודה בגיל חמישים "לנשים יש נקודת התחלה יותר קשה. הן מראש מרוויחות 25% פחות, הן חסכו פחות, הן מגדלות את הילדים ולכן עשו הפסקות בקריירה, וכשהן מזדקנות, המראה משחק נגדן בראיונות עבודה. הן מביטות במראה, והביטחון העצמי שלהן נפגע, כי הן יודעות שגם עם ניסיון מקצועי, הרבה מעסיקים יעדיפו לקחת מישהי צעירה מהן".   *** הכתבה פורסמה ב"לאשה".