ארכיון תג: כוח

נשים על העור

עמליה הדובה הגדולה. צילום: דפנה קפלן

עמליה הדובה הגדולה. צילום: דפנה קפלן

 

ספק אם כשהמשוררת סילביה פלאת' קראה "שאו, בחיים האלה, את לבכם על העור" היא צפתה את גדודי הנשים שלימים יקעקעו את השורה הזו שלה על עורן –  אבל אין ספק שהיא ידעה משהו על האופן שבו הרגש והגוף מתחברים. אחד החיבורים העזים האלה נעשה באמצעות קעקועים. התחום, שהופקע מהטקסים הדתיים רוחניים שאפיינו אותו בימי ראשית האנושות לטובת מעמד, אופנה ואומנות – חווה היום פריחה נשית משמחת. נכון, הן כבר לא נחשבות חתרניות, אמניות הקעקועים, אבל איזושהי ארומה מיוחדת יש בהן – כאילו הבחירה המקצועית הזו הכריחה אותן להרהר לעומק, והתוצאות – תראו בעצמכם – מרהיבות.

עמליה זנד היא מאימהות הז'אנר. מקעקעת ותיקה, ומראשונות הנשים הארצישראליות שבחרו לאחוז במחט. היא עובדת, בפרדס חנה, תחת הכינוי המקצועי "הדובה הגדולה", ומתראיינת תוך כדי שהיא סוחבת דליי אדמה לטובת טיפוח הגינה שלה. זנד, בת 54, החלה לקעקע לפני 22 שנה. "לא הייתי אז מאוד צעירה", היא מסבירה. עד אז הספיקה ללמוד בבצלאל, לעסוק באומנות ולהתפרנס כמודל עירום לציור. "הגעתי לזה כל כך במקרה", היא נזכרת. "לא שמעתי, לא ידעתי, כאילו הייתה לי עין עיוורת לגמרי לקעקועים. עניינה אותי העבודה כמודל, האומנות שלי, ופתאום הגיע רגע שבו היקום קרא לי להתייצב לתפקיד שלי ולא הייתה לי ברירה אלא לציית לו".

היקום?

"רצה הגורל, ולשותף שלי לדירה היה אז חבר טוב מאוד שהיה חבר טוב מאוד של אחד המקעקעים בתל אביב, שהיו בה איזה ארבעה מקעקעים בסך הכול. הוא ראה את הציורים שלי, לא ממש אהב אותם, אבל חשב שאני מתאימה להיות מקעקעת והמליץ לי ללכת לדבר עם החבר שלו. הלכתי, לא מתוך מחשבה עמוקה, וגיליתי שהגעתי למקום האמתי שלי. מרגע שנעמדתי בפתח החנות, ידעתי שזה זה".

זנד למד לקעקע כשולייה, מעשית, בתקופה שהיא מכנה "ימי הזוהר של תל אביב", ומאז לא פסקה לעבוד. הגוף שלה – ככל שניתן לראות כשהיא עובדת – מכוסה קעקועים. זה המקום לגלות שאת הקעקוע הראשון שלי עשיתי אצל זנד, ומה שראיתי מתחת לשרוולים הרשים אותי מאוד. היא מתעקשת ש"זה כלום לעומת מה שרואים היום מסביב". חלק מאלה קועקעו על גופה על ידי בן זוגה לשעבר ואבי בתה "פשוט כי הוא היה סקרן נורא לראות איך זה מרגיש". את מרבית הקעקועים שלה היא עשתה לבד "כשהכרס עדיין לא הפריעה, הנחתי רגל על הכסא והתאמנתי בכל פעם בקשקוש אחר". בהזדמנות אחרת לימדה אישה שהגיעה אליה כיצד להשתמש במחט המקעקעים "כי הגיע זוג, והגבר רצה קעקוע במקום אינטימי. בעיני זה לא מצא חן, הם התעקשו, אז הכנתי הכול ונתתי לה לעשות את זה".

איך את בוחרת מה לעשות ומה לא?

"למדתי לסנן. למקעקע יש המון סמכות והמון אחריות, ממש כמו למנתח פלסטי, ואני לוקחת אחריות כי מה שאני עושה משפיע על האדם להמשך חייו. לפעמים אנשים מבקשים קעקועים שלא נראים לי, ואני לא מוכנה להיות חלק מהקרמה שלהם, אז אני מסרבת. "

מה למשל?

"לא מקעקעת צלבי קרס, לא מקעקעת כל מיני משפטים טפשיים, ובעיקר לא את המשפט הנפוץ Only God Will Judge Me – שהוא משפט עברייני, לא מוסרי ומטריף ומזמין צרות. אני מאמינה בכוח המגי של הקעקוע ולא רוצה להכניס את עצמי לזה. משפטים כאלה באים מסדרות אמריקאיות על בתי סוהר שיוצרות תחושה שנורא מגניב להיות עבריין".

יש לך לקוחות שאת מקעקעת עליהם פרויקטים מתמשכים?

"אני בפרובינציה, אז יש, אבל מעט. הקהל שלי מאוד מעורב, כולל סבתות. אני כל הזמן בדילמה עד כמה לעשות רק את האומנות שלי, לקעקע פרי-הנד, וכמה לעשות כל מה שמבקשים, כי צריך להתפרנס. אני מאלה שמקעקעים כדי לשרוד".

 

יסמין ברגנר. צילום: ג'וד מוסקוביץ'

יסמין ברגנר. צילום: ג'וד מוסקוביץ'

יסמין ברגנר למדה את המקצוע אצל זנד. ביום הולדתה החמישים של זנד היא קעקעה עליה "לייק" פייסבוקי כחול, אבל זה מאוד לא מאפיין את העבודות שלה. ברגנר היא מאלה שנחושות לעשות אומנות בלבד. היא מקעקעת בשחור ואפור, בטכניקת נקודות ייחודית, ובעיקר קעקועים שבטיים פולינזיים מהפנטים. בסטודיו הביתי שלה בפלורנטין היא מקבלת את הלקוחות לשיחה מוקדמת שלפני המפגש שבו תחרוט על גופם. ביחד הם מחליטים מה מתאים, מה הלקוח רוצה, למה בדיוק הוא מתחבר. במפגש הבא היא תתחיל את הקעקוע, והלקוח ישב אצלה לבד. בלי מלווים. יש בזה, כמובן, היא מודה, גם פן טיפולי. גם היא מתייחסת לקעקועים כאל סוג של ביטוי רוחני, רחוק מאוד מקישוט סתמי.

ברגנר, בת 41, עוסקת גם ברישום, פיסול ומיצגים, וביתה מלא יצירות מרשימות שלה מכל הסוגים. המרשימות מכולן נמצאות על גופה שלה – למשל על הרגליים, שאת הדוגמאות המורכבות והמרהיבות עליהן סיימה לקעקע ימים ספורים לפני שנפגשנו. גם היא למדה בבצלאל, אחרי קורס אומנות מקיף באוניברסיטת חיפה "וסיימתי מאוד צעירה ובוסרית, בלי הרבה הבנה מה יש לי להגיד בתור אמנית, ובלי רצון לשבת כל היום בסטודיו ולחכות שמשהו יקרה", היא אומרת. בחיפושיה אחרי נתיב מעשי השלימה תואר שני בטיפול באומנות, עבדה חמש שנים בגן לילדים אוטיסטים ובבית ספר לחינוך מיוחד עם נוער שסובל מהפרעות רגשיות קשות, ובמחלקה אונקולוגית לילדים בבית החולים "דנה". את הרצף הזה קטעה נסיעה להודו, עם בן זוגה דאז ובתם התינוקת, שבמהלכה נחשפה לעולם הקעקועים  – כשחילטרה בקעוקעי חינה – ונשבתה.

"חזרנו אחרי שנתיים", היא מספרת, וכשהתחלתי לבנות לעצמי קליניקה הבנתי שאני ממש לא רוצה ושאני מעדיפה ללמוד לקעקע. היא למדה אצל זנד, מפגש שהיא מסמנת כאחת התחנות החשובות בחיים שהובילו אותה למקום "המדוייק" כהגדרתה, שבו היא נמצאת. היא המשיכה ללמוד בסטודיו תל אביבי, ובאופן עצמאי החלה להקדיש זמן רב לתחקיר ולימוד ההיסטוריה של הקעקועים ותרבויות קעקוע מרחבי תבל "מתוך מחשבה שככה אני אהפוך למקעקעת יותר טובה ומועילה למתקעקעים שלי". היום היא גם מעבירה הרצאות על תרבויות קעקוע ועל השילוב בין אמנות, קעקועים ורוחניות וכותבת על הנושא בכתבי עת.

ההתבססות שלה במקצוע הייתה כרוכה בטלטלות כלכליות, אבל ברגנר הייתה נחושה "לא לקעקע פרפרים ועקרבים אלא רק את הדברים שאני באמת אוהבת, שאליהם אני נמשכת אינטואיטיבית". היא מכנה את עצמה "מקעקעת קהילתית", בין השאר בגלל שהעבודה שלה עם כל לקוח כרוכה בהיכרות עמוקה, בהבנת הצורך הרוחני שמוביל אדם לקעקע משהו על גופו, ובסוג של חיבור ערכי שמתאים לאורח החיים שלה שיש בו, היא אומרת, הרבה מודעות חברתית וסביבתית".

ואפשר להתפרנס מזה?

"מרגע שצמצמתי את טווח העשייה שלי, נהייתה פתאום קליינטורה יותר גדולה", היא אומרת, "ובאים רק אנשים שמחפשים כלים להתפתחות אישית ורוחנית, שמשתמשים בקעקוע כדי להבין מי הם, מה חשוב להם, מה הם רוצים".

סוניה. ככה.

 

סוניה – ככה, בלי שם משפחה (כמו אלביס? לולו? מדונה?) היא אושיית רשת, ויותר מזה – מאושיות הסצנה המקועקעת של תל אביב, למרות ותק של שלוש שנים בלבד במקצוע. סוניה נחשבת לכוכבת עם קהל מעריצים גדול. היא בת 30, ועובדת בסטודיו הנחשב "אינק דונקי" בפלורנטין. "לפני כן חייתי בסרט", היא אומרת. "מילצרתי, טיילתי, חיפשתי את עצמי כמו כולם וחשבתי ללמוד אנתרופולוגיה באוניברסיטה. אבל אז התעוררתי בוקר אחד ואמרתי לעצמי שאני כבר בת 27, וזה גיל מבוגר מדי, ואני לא יכולה להרשות לעצמי ללמוד שמונה שנים ורק אחר כך להתחיל את החיים, שזה מטורף עכשיו ללמוד ולנסות להתפרנס איכשהו שנים על שנים".

סוניה מתקעקעת מגיל 15. את ההשתייכות החברתית שלה היא מגדירה כ"סצינת הרוקבילי והמוזיקה, שבה כולם מקועקעים, כך ששנים אני מוקפת באהבה גדולה לקעקועים וכל החיים היו לי במחשב תיקיות עם רפרנסים לקעקוע, דברים שתכננתי לעשות על הגוף שלי". היא מציירת מיום שהיא זוכרת את עצמה, ואפילו התפרנסה מציורי קיר, בעיקר בגני ילדים. "גם אז חשבתי לקעקע", היא מודה, "אבל לפני עשר שנים זה היה פחות מקובל. אהבתי את זה נורא, זה היה חלום גדול מבחינתי להעשיר את האומנות שלי ולהפוך אותה לכזו שנשארת לאנשים על הגוף לכל החיים. אני מאושרת שזה התגשם".

ההתעוררות הגדולה שהיא מתארת התרחשה, כאמור, לפני שלוש שנים. "עברתי משבר גיל", היא אומרת, "והרגשתי שאין לי מה להפסיד. הייתי מוקפת בידידים מקעקעים, אז התייעצתי אתם והלכתי לקנות ציוד, התחלתי ללמוד, ובמשך שנה הגעתי לסטודיו כל יום כדי ללמוד, להתאמן על עורות ועל רגליים של חברים טובים, עד שלמדתי איך להחזיק את המכונה, איך לשלוט בקווים".

קל לשכנע חברים שיתנו לך להתאמן על גופם?

"חברים נתנו לי ברצון… אחרי שנה כזו כבר התחלתי לגבות תשלום".

סוניה מקעקעת בשיטה מסורתית המכונה "אולד סקול": "קעקועים של פעם", היא מסבירה. "כמו אלה שהיו עושים מלחים ואסירים. קעקועים בקו עבה, מילוי שטח, בלי לדלל את הצבע במים. אלה קעקועים שיראו טוב בכל גיל. אני גם מציירת בסגנון הזה, והיום 90% מהקעקועים שאני עושה הם ציורים שלי. אנשים באים אלי עם קונספט, אבל אני מציירת להם מחדש. אני עושה דברים מסורתיים, ואפשר לזהות את היד שלי בכל קעקוע."

אנשים משתכנעים בקלות לתת לך יד חופשית?

"כמעט עם כולם נוצר קשר עמוק. מקעקעת היא גם פסיכולוגית של הלקוח. קשה להסביר איך אבל אני מתחברת מאוד לאנשים שאני מציירת עליהם".

 

ג'ולי מגן בסטודיו בבוואריה

ג'ולי מגן בסטודיו בבוואריה

ההתאהבות של ג'ולי מגן, בת 40, בעולם הקעקועים הייתה גם היא כמעט מקרית, גם היא שינתה לגמרי את חייה, והגיעה בסופה של דרך מפותלת שבה למדה אומנות, הייתה תלמידה מצטיינת אבל לא סיימה בגרות, הקימה להקת רוק, למדה רפואה סינית, עיצוב אתרים וקפוארה, ושימשה מזכירת אגף בליכוד. היום היא מקעקעת, בכפר קטן בבוואריה, גרמניה, וכן, היא מצאה את ייעודה בחיים, כמובן.

מגן נולדה בברית המועצות והגיעה ארצה עם אמה בגיל שנה. כשהייתה בת 7, עברה עם אמה, לריסה גרשטיין למינכן. האם עבדה שם ב"רדיו ליברטי" תחנת שידור אמריקאית לגוש המזרחי. מגן זוכרת את הימים ההם כתקופה רעה ומנותקת, ושמחה לחזור. יום אחד ליוותה חבר לסטודיו לקעקועים, ישבה בחדר ההמתנה עם ספר הסקיצות "וכמו תלמידת אומנות מחונכת, הלכתי לכל מקום עם בלוק ורשמתי סקיצות". המקעקעת שהציצה מעבר לכתפה התרשמה וביקשה שתישאר לשיחה. "היא עשתה דבר יוצא דופן ונתנה לי להתנסות על לקוח שלה", היא נזכרת, "וכך אני ממשיכה גם היום ללמד את התלמידות שלי (והתלמיד האחד). מהשנייה שחדרתי עם המחט לעור נדבקתי בחיידק ולא רציתי להפסיק".

למרות האהבה הגדולה שחשה לקעקועים, היא לא התמידה, עברה ממורה למורה "ולא הצלחתי ללמוד יותר מדי". היא למדה פירסינג באנגליה, ואחרי שבועיים של לימודים העזה לקעקע את עצמה: קעקוע זעיר מתחת לקרסול, שנועד, לדבריה "לפרוץ את בתוליי".

ממה חששת?

"רוב הקעקועים שראיתי היו בעיני מכוערים, עד שהתחלתי ללכת למסיבות טראנס, לקחתי אל אס די ובעזרתו הצלחתי לטפל בכמה חוסר הבנת עם עצמי ונפתח לי הרצון להתקעקע. שלושה ימים אחרי הקעקועון הראשון עשיתי גם שלד של נחש לאורך זרוע ימין".

לפני 15 שנה היא נסעה לטייל בהודו, עבדה בדרכים גם כמקעקעת, וכשחזרה החליטה להפסיק.
לא הייתי מרוצה מההתקדמות שלי. הלכתי ללמוד רפואה סינית ואימא סידרה לי עבודה בליכוד, כבת למשפה רוסית אימפריאליסטית טובה".

הג'וב הזה (מזכירת אגף העולים בליכוד ואחראית על אתר האינטרנט) ומשרות דומת שבאו בעקבותיו לא סיפקו אותה. "התגעגעתי נורא לקעקועים", היא מודה. "אז ארזתי הכול, שמתי במחסן ונסעתי לניו יורק כדי למצוא מחדש את המקצוע".

ושם מצאת את עצמך?

"תוך יומיים מצאתי עבודה בחנות ג'יפה, אבל במקביל ביקרתי הרבה אצל מקעקע מעולה מלונג איילנד, קיט קירמלו, שהתפרסם מאוד בארה"ב, ואצלו ואצל המקעקעים המצוינים שהיו בסטודיו למדתי את המקצוע מחדש. עבדתי 14 שעות ביום, כמו במפעל, התאמנתי בקפוארה וביליתי במסיבות.".

היא המשיכה לנדוד בעולם, טיילה בהודו, קיוותה להגיע לניו זילנד ובסופו של דבר נישאה לבחור גרמני, לימדה אותו לקעקע ויחד פתחו חנות בכפר בבוואריה. הם נפרדו, אבל היא נשארה שם, כבר תשע שנים. היא לומדת ציור ומוזיקה אלקטרונית, ועובדת, מוקפת בצוות שהכשירה בעצמה, ושהיא רואה בו משפחה.

נעמה בר יוסף. צילום: דפנה קפלן

 

נעמה בר יוסף,  עסקה שנים רבות בעיצוב חלונות ראווה, ציירה על חולצות בשוק הכרמל בתל אביב והיום מקעקעת בסטודיו  בכפר סבא. היא בת 40, אם לשני בנים ותינוקת, שנולדה וגדלה בקיבוץ דפנה. "הייתה לי החלטה אחת כשעזבתי את הקיבוץ", היא אומרת. "לעבוד במה שאני באמת רוצה ואוהבת. השגתי את המטרה הזו במאה אחוז, ולא הייתי מחליפה את המקצוע שלי בשום דבר אחר".

אצל בר יוסף בסטודיו אין אלבומי דוגמאות ואין סקיצות מוכנות. "אני כמעט תמיד מקעקעת ציורים שלי. בא אלי לקוח, אני יושבת אתו ומציירת לו ציור ייחודי, מכוון במיוחד בשבילו, לפי הבקשות שלו. זה כייף גדול כי זה מייצר אינטראקציות אנושיות נהדרות, אחד על אחד, סוג של טיפול פסיכולוגי. יש לי גם לקוחות שבאים להתקעקע באותה תדירות שאחרים הולכים לפסיכולוג".

עד כמה קל לך לקלוע לטעמם?

"כשאדם בא למקעקעת שתצייר לו במיוחד, הוא כבר עשה שיעורי בית, הוא לא התגלגל לכאן במקרה. המון אנשים באים להתקעקע כדי להתגבר על מצבים קשים, רוצים לתת ביטוי לחוויה שעברה עליהם, לצייר על הגוף משהו שאולי יראה מבחוץ קישוטי, אבל עבורם יש לו משמעות עמוקה. אנחנו מדברים, אני שומעת את כל הסיפור, וביחד נבנה הקעקוע המתאים".

זה נשמע משהו שמצריך קהל יותר בוגר

"הקהל שלי יחסית מבוגר יותר, בדרך כלל בני שלושים ומעלה. הייתה אצלי אישה בת 84 שעשתה קעקוע ראשון בחייה, ואמרה "חיכיתי עד עכשיו שהמנוול ילך ועכשיו אני עושה מה שאני רוצה". זה היה מצחיק, אבל גם מאוד עצוב. "

בר יוסף מספרת על הרבה חברויות שנולדו בסטודיו שלה, אנשים שהתחברו "לראש שלה", ויצאו עם קעקועים מרהיבים. "יש אנשים שבאים עם כל מיני 'לא'", היא מספרת. "לא רוצה ככה ולא רוצה ככה. לי חשוב להדגיש את החיוב, ואם הם לא משתחררים אני לא עושה. מי שהנוכחות שלו, בגלל הגישה שלו לחיים, לא נעימה לי, אני לא יכולה לקעקע עליו – אנחנו צריכים לבלות יחד שעות, ואני בוחרת לסרב. כמעט תמיד אני מציירת ישר על הגוף, זה מחייב אמון גדול ואם הוא לא קיים, אין טעם לנסות".

יש מתקעקעים שמחפשים במיוחד מקעקעת אישה?

"יש הרבה, בעיקר מי שרוצה משהו אינטימי ומתבייש קצת. אני לא עושה קעקועים באיברים אינטימים, אבל אני עושה תיקונים כמו רפואיים, כיסוי צלקות או הגדלת פטמות, למשל, וכיסויים של קעקועים שאנשים מתחרטים עליהם ומעדיפים להפוך למשהו אחר במקום להסיר בלייזר. לאחרונה קעקעתי אישה שבמקום לשחזר פיטמה, בחרה לעשות במקום הזה ורד גדול – כאקט של העצמה נשית. זה נהדר לראות איך אנשים מתייחסים לגוף שלהם כאל יצירה".

 

 

(הכתבה התפרסמה בשבועון "לאשה").

 

 

 

 

הגולשת חוקרת – לקט חודשי (3)

 

מכירים את המשחק "מונופוליידי"? סביר להניח שלא, אלא אם נכנסתם לאתר של אילאיל קופלר, והוקסמתם. קופלר, בת 30, מורה בבית הספר הדמוקרטי התל אביבי "קהילה", מלמדת ילדים וילדות פמיניזם ומגדר ואת תיבת האוצר שלה – מערכי השיעור, המלצות על משחקים, פעילויות, סרטים וקישורים לרעיונות נוספים ברשת – היא העלתה לאתר. קופלר, שהיא בוגרת התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, מלמדת מקצועות נוספים, החל באנגלית וכלה בחשבון (שלדבריה, נלמד דרך תפירה), ומוצאת דרכים יצירתיות במיוחד להעלאת נושאים פמיניסטיים בפני הקהל הצעיר מאוד שלה. האתר הוקם כדי ליצור מאגר נגיש לכל מי שמעוניין להעלות מודעות לנושאים מגדריים במסגרות חינוכיות, ומאחר שהוא ידידותי במיוחד, הוא בהחלט עשוי לעורר השראה גם במסגרות משפחתיות, מאחר שהוא מציע כלים להתייחסות לעולם שהילדים נחשפים אליו, החל בעיתונים וכלה בתוכניות טלוויזיה.  קופלר מציעה, למשל, להפנות תשומת לב למקצועות שנלמדים בבית הספר ונוטים להשמיט נשים, להקדיש יום בשבוע שבו לומדים חשבון באמצעות תפירה ובישול, מקדישים שעורי ספרות ליוצרות פמיניסטיות ובשיעורי ספורט מדברים על ספורטאיות נודעות – וגם אם יהיה ניחוח סטריאוטיפי קל, היא משוכנעת שהתרגיל הזה ישמש השראה לבנות. את "מונופוליידי" , יש לציין, יצרה דווקא אחת מתלמידותיה של קופלר, ליה דסאו צפריר בת ה – 11, שלומדת פמיניזם כבר מכתה ג'.  כל הפרטים ב: http://ililkofler.wix.com/feministschool

 

 

***

לפני כחודשיים התבשרנו על המצאה מבריקה, לכאורה, של ארבעה סטודנטים (כולם גברים) מאוניברסיטת צפון קרוליינה: לק לציפורניים, המשנה את צבעו כשטובלים את האצבע בכוס משקה שנמהל בה "סם אונס". זמן קצר לפני כן הועלה לרשת קמפיין שגייס כמה עשרות אלפי דולרים לפיתוח של תחתונים שכמעט בלתי ניתן להסיר מגופה של הלובשת, ללא מפה מורכבת של מיקום המנעולים המתוחכמים המשולבים בבד ( http://igg.me/at/AR-Wear). בשני המקרים נרשמה התלהבות, מצד אחד, ואנחות ייאוש מכל שאר הצדדים. נכון שמדובר בכלים שעשויים להיות יעילים לנשים שישתמשו בהם, אבל הם גם ממשיכים את קו המחשבה שלפיו אונס הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו, ושהחיים בפחד והתגוננות יהיו לעד חלק מהקיום הנשי.

לפני הלק, ולפני תחתוני הכספת, נעשו ניסיונות למלכד את אזור הפות כדי למגר אנסים פוטנציאליים. בשלהי שנת 2000 המציא הדרום אפריקאי יאפ האומן מתקן דמוי טמפון, שיש לו להב וקפיצים, וכל ניסיון לחדור לתוכו מסתיים בקטיעה של החלק העליון של הפין. סונט אהלרס, גם היא מדרום אפריקה, המציאה שנים ספורות אחריו את Rape-Axe, יריעת לטקס המאובזרת במעין תיל חד במיוחד ונלבשת כמו הקונדום הנשי – ניסיון חדירה ילכוד את הפין בתיל ויגרום לבעליו כאב נורא. המתקן נצמד לגופו של התוקף, וניתן להסירו רק באמצעים כירורגיים (http://antirape.co.za).  עיקר הביקורת על שני הפטנטים האלה הייתה, כמובן, על מרכיב הנקמה האלים שבהם, אם כי יש לזכור כי הם נולדו על מנת לתת מענה למצב בלתי נסבל שבו אונס הפך לאירוע יומיומי כמעט טריוויאלי.

לעניין לק הציפורניים(www.facebook.com/undercovercolors) בארה"ב, מולדתו, שיעור התקיפות המיניות של נשים עומד על 18%, והנתונים בשאר העולם המערבי דומים. רק מעט מאלה נעשות באמצעות סימום משקאות – ואחד החששות שהועלו כנגד ההמצאה, הוא שנשים שישתמשו בלק כזה עלולות ליהנות מתחושת בטחון כוזבת, שכן גם כשהמשקה שלהן נקי, הן עדיין לא מוגנות מאינספור איומי תקיפה אחרים. ומה על נשים שלא יוכלו לרכוש לק כזה? וממתי מניעת אונס הפסיקה להיות אחריות של כלל החברה (למשל באמצעות חינוך)? ומאחר שהתרבות שלנו נוטה להאשים את הקורבן – האם נשים שיצאו לבילוי בלי למרוח לק יואשמו ברשלנות אם יקרה להן משהו?  הבלוגרית "מאיה" מהאתר המומלץ "פמיניסטינג", מעלה תהיות נוספות, באחד המאמרים ביותר מעניינים שהוקדשו לנושא: http://tinyurl.com/ojtr8r4

 

***

"אני די מחוברת אלייך עדיין, ומתוך המקום הזה, האינטימי והילדי, אני חייבת לטפוח לך על השכם: היית מאה אחוז, כפרה. היית את, חדה וחד-פעמית, אפילו כשלא היית בטוחה ואפילו בגיל 15, כשחשבת שהצלחת לאלף את עצמך להיות משמימֵמֶת כזאת עם חבר ובגדי גוף צמודים. מזל שבשלב הזה כבר ידעת לגמור לבד בבית, כי עם חברים כאלה מי צריכה אויבים."

זוהי פסקת פתיחה ממכתב שנכתב על ידי אישה צעירה למי שהיא עצמה הייתה בגיל הנעורים. היא נזכרת, מהרהרת, מנתחת, מעודדת ממרחק הזמן וסוקרת את האני הנוכחי שלה לאור החששות ההם, הניסיונות ההם. מכתב אחד מרבים, בפרויקט המרגש מאוד "מכתב לנערה שהייתי" (http://a-letter-to-a-girl.blogspot.co.il). הבלוג השיתופי הזה מנסה, ומצליח, ליצור פזל צבעוני ויוצא דופן של חוויות הנעורים הנשיות. כצפוי, עולים מתוכו קולות מבולבלים, נרגשים, כואבים, נבוכים – נשים נזכרות בצעדים הראשונים שלהן בעולם, בגוף שהשתנה, בנפש שלא בדיוק ידעה איך לגשש ולמצוא לעצמה מקום בטוח. הכותבות רבות ומגוונות. חלקן בוחרות להישאר אלמוניות, אחרות מפרסמות שם מלא ותמונה מאז, תמונה מהיום – וכולן כנות וחשופות בעוצמה שמייצרת אינטימיות, גם עבור קוראות שיבחרו לא להוסיף את המכתב שלהן. כולן מוזמנות לכתוב (עד חצי עמוד), ואפשר גם להירשם לקבלת עדכונים על מכתבים חדשים.

***

Butch 03 Butch 02 Butch 01

נשיות גברית היא מופע שמציף אצל רבים (ורבות) מבוכה. טשטוש הגבולות המגדרי, אי הבהירות הזו, וההתרסה כנגד המודל הנשי שמציץ מכל עבר לא תמיד קלים לעיכול – מה שבהחלט אי אפשר לומר על אוסף צילומי הנשים הגבריות של הצלמת האמריקאית מג אלן. אלן, בת 36, מצלמת כבר למעלה מעשרים שנה. "רק בגיל 18", היא כותבת, "מצאתי ספר שבו ראיתי אנשים שנראו כמוני והוצפתי גאווה ". היום, היא מודה, לנשים בעלות מראה גברי קל יותר משהיה אז, אבל כולן עדיין חוות דחייה מהמיינסטרים, הערות, מבטים". בגלריה הוירטואלית שלה (http://megallenstudio.com/butch-1) אלן מציגה אוסף מעורר התפעלות (וחיוכים) של נשים שצילמה בשנתיים האחרונות, במה שהיא מכנה "חקירה של האסתטיקה הבוצ'ית". אלן מצלמת נשים שלא בחרו צד בחלוקה הכפויה לגברים-נשים, וברור שהן נחושות לבטא עצמיות אותנטית משל עצמן. השונות בקרב המצולמות מרשימה ובעיקר מנערת דעות קדומות.

 

***

ההתאגדות הווירטואלית של נשות העולם הערבי החלה לפני שלוש שנים בדיוק, בניסיון למצוא מקום שבו גם הן יוכלו להשמיע את קולן, במהלכו של מאבק העולם הערבי להתנערות מעריצות וחתירה לחברה שוויונית וחופשיה. הרשת, כמובן, מאפשרת לנשים האלה להתבטא בחופשיות גדולה יותר מכפי שהן מסוגלות לה בארצותיהן. סוריות, ארמניות, ורכיות, טורקמניות, כורדיות, נוביות, בֶּרבריות ועוד יצרו יחד מרחב חופשי מדעות קדומות או דת, שבו יוכלו לשוחח בחופשיות וללא פחד. באתר שלהן (http://uprisingofwomeninthearabworld.org) הן מנסות לשמר את רוח האביב הערבי, שלדבריהן עדיין ממלאת בתקווה נשים מתימן, בחרין, סוריה, לוב, מצרים וטוניס, המייחלות ל"חופש מחשבה, ביטוי, אמונה או אי אמונה, גוף, לבוש ומגורים, וקבלת החלטות עצמאית בנוגע לנישואין או להחלטה שלא להינשא כלל".  הקריאה בהצהרת הכוונות (הכתובה ערבית, אבל גוגל מתרגם אותה מצוין לאנגלית רהוטה) מעוררת תהיה לגבי נשים מערביות שמעזות להכריז על עצמן שהן לא פמיניסטיות, ומתייחסות כמובן מאליו לכל מה שאחיותיהן הערביות שואפות להשיג: חופש תנועה, השכלה, עבודה, הזכות להתגרש, הזכות לירושה, הזכות להיות בעלת רכוש ואזרחות שווה. ביטול חוקים מפלים וענישה דתית כמו סקילה או הצלפה בשוט, ביטול חוקים שבחסותם אנסים אינם נענשים מאחר שהם נחשבים מי שביצוע פשע "כבוד".  החלק המוקדש לבלוגריות ולנשים שבוחרות לספר את סיפוריהן האישיים באתר מעניין במיוחד. מומלץ לעיין גם בעמוד הפייסבוק של "פמיניסטיות המזרח התיכון" ((www.facebook.com/themiddleeasternfeminist שגם בו סיפורים אישיים שלא נתקלתם בכמותם בעיתונות.

 

***

המדור "הגולשת חוקרת" מתפרסם מדי חדש בשבועון "לאשה", ומביא שלל מרחבי הרשת הפמיניסטית. אתן מוזמנות להציע אתרים, מאמרים, קישורים ודיונים מעניינים. תודה.

 

יש להן שמות, ופנים וקול

 

 

 

שני שטלריד לא דמיינה לעצמה שכשתספר, במילים פשוטות וישירות, את סיפור האונס שעברה, זה יעורר אלפי אנשים לקום ולצעוק בקול שהם לא מוכנים לשתוק יותר. שאחרי שנים של הסתתרות ובושה, הם לא רוצים יותר להתבייש – הם, ובעיקר הן, רוצות לספר איך גם הם עברו אונס, תקיפה מינית, הטרדה וכמה כואב להן. האלפים האלה כתבו לשטלריד את סיפוריהם, והיא, שקמפיין האותיות שיזמה בפייסבוק כדי להוכיח לכל אלה שהם לא לבד, ממשיכה להיות אוזן קשבת וליזום עוד ועוד פעילויות שלא יאפשרו לנו לא לשמוע אותם. אוסף סרטונים שהגתה והפיקה עלה בימים אלה לרשת. פשוטים, ישירים, ממש כמו הסיפור האישי של שני. מדברים על אונס במילים שאיש מאתנו לא יוכל לשכוח.

הסרטונים הקצרים האלה מציגים נפגעים אמתיים של תקיפה מינית ואונס, שיושבים מול המצלמה, בפנים גלויות, ומספרים את סיפוריהם האישיים. בלי להסתיר, בלי לטשטש, בלי לעוות את הקול. יש להם שמות, יש להם פנים, יש להם זיכרונות קשים וכאבים גדולים, והם לא מוכנים יותר שהתקשורת תכנה אותם "א" או "ש" ותהפוך אותם למישהו אחר מכולנו. בחלק אחר של אותה סדרה מדברים התוקפים, האנסים, המטרידים. שטלריד שמה בפיהם מילים קשות, אבל נפוצות בחברה הישראלית: "ראית איך היא מסתובבת? זה ברור שהיא רצתה את זה" ; "נשים אוהבות את זה בכוח, הן רק מתביישות להגיד" או "כל היום היא מפלרטטת, אז למה היא ציפתה?" . בהיפוך תפקידים פניהם של אלה –שגולמו בסרטים על ידי שחקנים – מטושטשות. הקול שלהם מסונן ואי אפשר לזהות אותם. הם הופכים להיות ה"לא כמונו", מקום אנונימי, מחוק, שבאופן אבסורדי שמור בדרך כלל לקורבנות.

שטלריד לא רואה בסרטונים תחנה אחרונה בקמפיין שלה. כשכתבה בפייסבוק, בערב יום כיפור האחרון, את סיפורה, תיאור האונס הבורטאלי שעברה כחיילת בת 19, לא תיארה לעצמה כמה תשומת לב הוא יעורר, ואיזו היענות מדהימה תהיה מצד נשים וגברים שנפגעו בעצמם, ורק חיפשו מישהו שיעודד אותם לספר: להורים, לבני זוג, לחברים קרובים, לאנשים שלא העזו לחלוק אתם את מה שעברו במשך שנים ארוכות. שטלריד רוצה שיהיה לזה המשך. עוד יוזמות, עוד טלטלות שיכריחו את הציבור לחשוב ולעצור את התופעה הנפוצה כל כך, גם אונס וגם האשמת הקורבנות.

ביממה הראשונה אחרי הפוסט ההוא שלה, היא לא ישנה, רק קראה מאות סיפורים אישיים שהציפו את תיבת הדואר שלה, התפתלה מכאבי בטן, דפיקות לב ושילשולים, קדחה והמשיכה לקרוא. "איך יכולתי ללכת לישון כשילדה בת 16 כותבת לי שהיא עברה אונס אכזרי ורק עכשיו מצאה את הכוחות לספר על זה לאימא שלה? איך יכולתי להירדם כשאישה בת 65 כותבת לי שאחרי שקראה את הפוסט שלי היא סיפרה לבעלה שנאנסה לפני יותר מארבעים שנה, ומעולם לא העזה לחלוק אתו את זה?"

שטלריד, בת  40, היא האישה שמאחורי הסרטונים ועוד קודם, מאחורי "אות הזדהות", הקמפיין הפייסבוקי שבמהלכו החליפו עשרות אלפי אנשים את תמונת הפרופיל שלהם לאות הראשונה בשמם על מנת לאותת לנפגעות אונס ותקיפה מינית שהן לא לבד. שהעובדה שזהותן מטושטשת כשהתקשורת מדווחת שנאנסו, אין בה כדי לרמוז שהן אשמות.  שטלריד, כמו עשרות אלפי המצטרפים לקמפיין שלה, משוכנעת שאין אישה שלא חוותה משהו משלל החוויות הלא נעימות שבין הטרדה לתקיפה ואונס.

אנחנו נפגשות לשיחה למעלה משבועיים אחרי הלילה ההוא, שבו שטלריד נחשפה, חשיפה לא מתוכננת, ספונטנית, מתוך שילוב של זעם ומיאוס שגאו בה והתפרצו בבת אחת. תשומת הלב התקשורתית האדירה שהריצה אותה מתחנת רדיו אחת לאולפן טלוויזיה שני לא הצליחה לבלבל אותה. שטלריד, מורה ויועצת נדל"ן, אם יחידנית לשני בני עשרה, נראית מפוקסת מאוד, מלאת אנרגיה. "מצאתי את הייעוד שלי", היא אומרת. "זה מה שאני צריכה לעשות בחיים. להציף את הנושא הזה ולפעול כדי שעוד נשים יוכלו לקבל טיפול. "

את לא הראשונה שמשירה מבט למצלמה ומספרת שהיא נאנסה. לינור אברג'יל דיברה על זה. עוד נשים נחשפו. למה את חושבת שהפעם הייתה הענות כזו, והיו תגובות סוערות כל כך?

"כשלינור סיפרה את הסיפור שלה היו כל מיני תגובות ציניות שפקפקו באמינות שלה, וחשבו שזה קשור אולי לתשומת לב ולתחרות מיס תבל. גם עלי אמרו את זה. הייתה מישהי שכתבה לי "זה לא יאמן מה נשים יעשו כדי להתפרסם", מישהו אחר כתב לי "את בטח שונאת גברים ומתוסכלת מינית". אחד הגברים שכתבו לי סיפר שהוא הלך לפני כמה שנים למשטרה לספר שנאנס כילד. הוא הסתובב שעות כדי לאזור אומץ וכשהוא נכנס ואמר שהוא רוצה להתלונן על אונס, המוקדנית שאלה אותו 'אנסת מישהי?'. הוא הסתובב, יצא ולא דיבר עם איש עד היום. מצד שני, מאות קורבנות כתבו לי את הסיפורים שלהם בהודעות שהתחילו ב"תודה על מה שעשית". אני חושבת שבזכות הרשת נוצרה אווירה שאפשרה להמון נשים לספר אלה לאלה, לגלות שכולנו אותו דבר".

היא מתגוררת בבית חנניה, גרושה ואם לעמית בן 17 וחצי וטל בת 12 וחצי, מורה לאנגלית בתיכון אורט בנימינה ויועצת נדל"ן, כרגע בשנת שבתון שאינה משביתה את האקטיביזם שלה ברשת. "ומזל שכל זה קורה כשאני בשבתון, אחרת הייתי קורסת", היא אומרת.  קצת לפני יום הכיפורים היא קראה פוסט שעסק בקציני משטרה שהואשמו בעבירות מין. לתוך הדיון בנושא השתרבבו גם תגובות שהציגו את הנשים, קורבנות העבירה, כאשמות בגלל התנהגות מתגרה ולבוש פרובוקטיבי, ורמזים שהן צריכות להתבייש. "זה כל כך הכעיס אותי שלא יכולתי יותר לשתוק", אומרת שטלריד. "לי עצמי לקח שנים עד שעזתי לספר על האונס שעברתי לקרובים לי ביותר, שנים עד שהבנתי שאני לא אשמה ושאין לי במה להתבייש. הרגשתי סוג של שלחות. קיוויתי שאם אני אצעק בקול רם, משהו ישתנה".

הצעקה שלה נעשתה במשפטים מדודים, חסכוניים, מדויקים, שבהם תיארה איך כרב"טית בת 19 יצאה לבלות עם קצין שהכירה בבסיס וזוג חברים שלו. אחרי הבילוי כולם עלו ביחד לדירה, והזוג האחר הסתגר בחדר השינה. הקצין תקף אותה ואנס אותה באלימות שהותירה את כל גופה מכוסה חבלות. במהלך האירוע, היא אומרת, היא הייתה משוכנעת שלא תצא משם בחיים. "צרחתי, נאבקתי, ניסיתי לשכנע אותו שנצא משם למקום אחר, בכיתי, אפילו אמרתי לו 'אני אשמה, אני אשמה'. בתגובה הוא התנפל עלי כמו מפלצת".

כשחזרה הביתה, טלפנה לחברה טובה שאמרה לה 'ממי, עברת אונס' והתחילה לבכות, והיא, בתגובה אמרה: מה פתאום, זה לא אונס. חבר טוב שאל אותה למה עלתה אתו לדירה. "התקלחתי שעות ובכיתי שעות על איך עשיתי דבר כזה לעצמי.", היא נזכרת. למחרת בבוקר, כשישבה מול אימא שלה בארוחת הבוקר, מקפידה לכסות במדים את הסימנים הכחולים, לא הצליחה להוציא מפיה מילה. "לא יכולתי לשתף את ההורים", היא אומרת. "בבסיס ביקשתי עזרה, אבל הקב"ן והיועצת הארגונית פחות או יותר הבהיר לי שגם אם אני אתלונן לא יקרה לקצין הזה כלום ולכל היותר ינזפו בו, בעוד שאני אעבור תחקור כזה, שיגררו את ההיסטוריה המינית שלי ("את לא בתולה") שישפילו אותי, אז העדפתי לשתוק".

השתיקה הזו החלה כבר כשהייתה ילדה קטנה, ועברה תקיפה מינית והסביבה שידרה לה שמאחר שהיא כל כך יפה, לא מפתיע שנוגעים בה. "אחרי האונס היו 24 שעות, ואז נסתם לי הפה לשנים", היא אומרת. "לי נרצחה הנפש. ההחלמה הגופנית לקחה די הרבה זמן, אבל ההחלמה הנפשית הייתה הרבה יותר ארוכה."

 

 

 

שטלריד, הבת האמצעית בשלושת ילדי המשפחה, עזבה אחרי יומיים את הבית בראשון לציון ועברה להתגורר עם מחזר שלא באמת רצתה בתל אביב, מה שנראה לה כפתרון יחיד למצוקה שלה. "אחרי כמעט שנתיים חשבתי שהחלמתי, שאני סדר, וגיליתי שאני רחוקה מזה. הלכתי לטיפול ורק אז התחלתי לאט לאט להיפתח ולספר לאימא, לאחותי. עם אבא שלי עד היום אני לא מדברת על זה".

היא נישאה ("לגבר הראשון שהסכים שנעשה ילדים ומהר, נורא רציתי"), ילדה, וגם התגרשה. "ככל שנכנסתי יותר להיותי אימא ומורה, כך יותר בער לי לדבר ולשתף. הייתה לי תלמידה שנאנסה בכיתה יב. אז עדיין לא יצאתי מהארון – הקרובים שלי ידעו, אבל לא התלמידים. ליוויתי אותה ודיברנו המון  ושיתפתי אותה אבל העמדתי פנים שאני מספרת סיפור של חברה טובה. כשהיא הבינה שזו אני, היא נורא כעסה. ממש הרגישה מרומה. היום אני מספרת להם. אני רוצה שהם ידעו שאין קשר בין אונס למין. שאונס זה אלימות, כעס, ושבמין צריך רגישות והכלה".

איך הגיבו הילדים שלך לפרסום?

"הם הכירו את הסיפור עוד קודם. אחרי שכתבתי את הפוסט נתתי לבן שלי לקרוא, והוא חיבק אותי ואמר שהוא גאה בי. הוא הראה לי הודעות מחברים שלו 'אימא שלך מלכה'. גם הבת הקטנה חזרה מפגישה עם חברות, וסיפרה שמישהי שאלה אותה אם היא לא מרגישה מושפלת ומתביישת כיי אימא שלה נאנסה, והיא ענתה שאין לה במה להתבייש ואימא שלה עוזרת לאנשים.

גם אחרי שדיברה וכתבה וסיפרה והצטלמה ואפילו שרה על זה –  בשיר "ילדה יפה" שהקליטה ושודר ברדיו לפני מספר שנים – היא חשה היטב בצלקות הפנימיות שהותיר בה אותו אירוע. "הרגעתי אותן", היא אומרת. "אני מרגישה שאני קורבן חזק, שהוא לא הצליח להרוס לי את כל החיים, אבל זה קייים בתוכי וזה יהיה חלק ממני לנצח".

אחת מאלה שקראו את שטלריד והרגישו שנשימתם נעתקת, הייתה דני, בת שש עשרה וחצי. היא כתבה לה על כך, ובמקביל גם סיפרה בבלוג שלה את מה שעבר עליה כשהייתה בסך הכול בת 12. גבר שהטריד אותה מינית במשך שנה שלמה, אנס אותה בחדר השירותים של בית הספר. "הייתי כל כך מבוהלת, הגוף שלי לא הצליח לתפקד בכלל לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, ואז הצלחתי לאסוף את עצמי ולהגיד לו דיי, אני לא רוצה, תעזוב אותי, צעקתי הצילו ואז הוא דפק לי מכות ואמר סתמי ת'פה אני אשבור עליך משהו". דני חזרה הביתה מכוסה דם וסימנים כחולים. היא חתכה את עצמה, כפי שנהגה מאז החלו ההטרדות המיניות. הוריה לקחו אותה לבית החולים, וכעבור זמן, כשגילתה שהיא בהיריון גם עברה הפלה. "המצב שלי לא היה טוב בכלל. ניסיתי להתאבד ואז אישפזו אותי במחלקה פסיכיאטרית ורק שם הצלחתי לדבר על זה".

דני לומדת היום בפנימייה, עובדת ומתכוננת במקביל לבגרויות. היא מטופלת ומעידה שהיא מרגישה חזקה מתמיד. ארבע השנים האחרונות היו לה קשות ביותר, והוא מאמינה שהעובדה שעכשיו הפסיקה לשתוק, היא שלב נוסף בהחלמה. "רציתי לספר את זה מזמן", היא אומרת. "אבל לא היה לי אומץ. כשזה קרה לא שיתפתי אף אחד, והשתיקה מובילה לדיכאון. אני חושבת גם שאם ממשיכים לשתוק, אותם אנשים יכולים לעשות את זה שוב לאנשים אחרים".

בחרת לספר את הסיפור שלך ברשת – לא חששת מתגובות?

"זה לא קל לדבר על זה, ועדיין יש לי פלאשבקים, אבל אני מקבלת תמיכה מאנשים מסביב ושואבת מהם כוחות. ברגע שסיפרתי את הסיפור שלי, קיבלתי עוד הרבה תגובות של הזדהות ותמיכה, גם מבני נוער שעברו דברים דומים, וזה מעודד מאוד לדעת שאני לא לבד".

גלית, בת 35, החליטה גם היא לשבור את השתיקה הממושכת מאז שעברה תקיפה מינית. היא מוזיקאית, שמוצאת נחמה רבה ביצירה ובתמיכה של אמנים אחרים המתמודדים עם מצבי משבר ומצוקה בחייהם האישיים. "הייתי בטיפול", היא מספרת, "והרגשתי שאני בעיקר מדחיקה את מה שקרה לי, שאני חווה סוג של קיפאון ולא מסוגלת לטפל בזה. כשנתקלתי בפוסט של שני וב"אות הזדהות", הרגשתי שאני שוב כואבת את מה שקרה. זה ישמע לך מוזר, אבל זה היה סימן טוב, נזכרתי בכל מה שעברתי, והרגשתי שאני שוב בחיים".

איך מצאת בתוכך כוח לדבר על זה עם אחרים?

"דיברתי עם שלוש נשים שכמוני, הצטרפו ל "אות הזדהות". שלוש נשים שלא הכרתי קודם, ופניתי אליהן שם, בפייסבוק, כי ממה שהן כתבו זיהיתי שהן עברו דברים דומים למה שאני עברתי. דיברנו, שיתפנו. שמחתי להכיר אותן ולהרגיש שאני לא לבד".

לפני כן רצית ולא הצלחת לדבר על זה?

"לפני כן לא הייתי חזקה מספיק. היו תקופות שדיברתי בפורום של "שוברות שתיקה", אבל מעולם לא נחשפתי. כל מה שקרה עכשיו, זה שפייסבוק הוצף אותיות ואפשר היה לראות שפשוט כולן חוו את זה כך או אחרת. קראתי עוד ועוד דברים שאחרות כתבו, וזה העלה בי את הרצון לספר את הסיפור שלי".

לא חששת שזה יזרוק אותך שוב לאחור, למקום שהיית בו מיד אחרי שזה קרה?

"אני מספיק חזקה ויודעת לשמור על עצמי ולהרגיע את עצמי. אני מקווה שבחורות אחרות שכותבות וקוראות שם נמצאות בטיפול ויש להן תמיכה, אחרת זה בהחלט יכול לעורר אצלן תחושות קשות מאוד".

אביה ברוש, בת 32 היא שחקנית. היא פרסמה את סיפור התקיפה שעברה ברשת, ממש כששטלריד פרסמה את סיפורה שלה, וגם היא – כך היא אומרת – עשתה זאת בעקבות דיון בפייסבוק שעסק באב שהורשע באונס בתו, ובכותרת שדיווחה על כך נכתב שהוא "הורשע בעקבות חלום". "המגמתיות והעיוות הזה כל כך הרגיזו אותי, כאילו שכל העולם מלא נשים משוגעות שחולמות על אנסים ורוצות להכניס את כל הגברים שסביבן לכלא, שלא יכולתי יותר לשתוק". היא פרסמה את סיפורה "ובכוונה לא הגבלתי את קהל הקוראים. כל מי שרצה יכול היה לקרוא וגם לשתף. הרגשתי שבאווירה שנוצרה בארץ, אני כבר לא מסוגלת לשתוק".

ברוש, שמשתתפת גם בסרטון שהפיקה שטילרד, אומרת שהסיפור שלה בער בה במהלך 11 השנים שחלפו מאז התרחש. "שנים לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה שם", היא משחזרת. "חמש שנים אחרי המקרה מצאתי את עצמי מספרת עליו כאילו בדרך אגב, בכל מיני הזדמנויות מוזרות. לא בשיחות מלב אל לב עם חברה טובה, אלא בנסיעה, במושב האחורי של המכונית, פתאום בשיחת אגב חשפתי את עצמי. הרגשתי המון תחושות סותרות ומבלבלות, והבנתי שאני כל הזמן שואלת את עצמי אם אני אשמה במה שקרה, שאני פוחדת לחשוף את הגבר ואולי להזיק לו, כל מיני דברים שלא נשמעים נורא הגיוניים למי שלא עברה את זה בעצמה".

מה אפשר לך עכשיו לדבר על זה בצורה כל כך גלויה?

"בשנתיים האחרונות גיבשתי תודעה פמיניסטית ברורה. הבנתי שאנחנו חיים בתרבות אונס, שבה כל אישה עברה או תעבור הטרדה מינית, תקיפה או אונס. זה כל כך מטורף וכל כך בלתי נסבל בעיני. הפכתי להיות רגישה נורא לחוסר הביטחון האישי שנשים חוות בעולם הזה, והרגשתי שהגבולות שלי מתחדדים יותר ואני מסוגלת להגן עליהם. חלק מההגנה הזו הייתה לספר, לדבר, לא לשתוק".

ברוש קוראת וכותבת בפורומים פמיניסטיים ברשת "זה קשה וכואב ומתיש", היא מודה. "אבל גם נותן כוח, כי העובדה שאנחנו תומכות זו בזו ומשתפות מביאה אותי להיות מסוגלת להגיב להטרדות ברחוב – כאילו שאימנתי את המוח, שבמקום לספוג אגרוף קטן בבטן בכל פעם שגבר אומר לי משהו קשה, אני מצליחה להגיב. זה כרוך בהרבה פחד ודפיקות לב, אבל לפחות אני לא מרגישה ששולטים לי במרחב ומלכלכים לי את האוויר".

בחרת להיחשף בפני ציבור שאת רובו את לא מכירה

"קראתי את הפוסט של שני על האונס שהיא עברה, בצורה כל כך פשוטה, עובדתית, כמעט בלי סנטימנטים,  ואמרתי "וואו, איזה דבר היא עשתה!". פתאום הבנתי שכשמסתירים את הפנים שלנו, נותנים לנו אות במקום שם פרטי ומטשטשים לנו את הקול, אנשים חושבים שהדברים האלה קורים למישהי רחוקה, שאין לה זהות, שלא דומה להם בשום דבר ואולי אפילו יש לה אישיות מפלצתית. היה לי חשוב לצעוק שיצאו מהסרט הזה, שזה קורה לכולם, שזו לא מישהי אחרת, זו אני. הבנתי שאני בשלה להצטרף לחשיפה הזו. "

איך הרגשת אחרי הכתיבה והפרסום?

"תוך כדי כתיבה ממש רעדתי. סיפרתי על מה שהרגשתי כשהמקרה קרה, ושיחזרתי את הטראומה. זה היה קשה מאוד – כי תוך כדי ניסיתי להגיד לו שאני לא רוצה, שזה לא נעים לי, ומצד שני ניסיתי להיות מגניבה וזורמת. כשסיפרתי על זה עלה בי זעם נורא גדול. כל השנים פחדתי שיגידו לי שזה קרה באשמתי, ולכן לא סיפרתי לאימא שלי, לאחותי, לחברים הכי קרובים שלי. עכשיו זה בחוץ, ואני יודעת שאני לא אשמה – שהקושי והבושה והחשש שישפטו אותי הם תחושות שמלוות את השתיקה, כשאני מדברת אני יכולה לומר בקול רם שאני הייתי בסדר, שהוא ניצל אותי, שהוא הזיק לי. "

חששת שיהיו תגובות מאשימות?

"הרגשתי בשלה, הרגשתי שאם מישהו יבחר להכאיב לי בתגובה, אני אדע להתמודד. אם אנחנו רוצות לשבור את מעגל ההשתקה והטשטוש של מה שאנחנו עוברות, של החוויות שלנו, אנחנו חייבות לדבר על זה. לפני שכתבתי את הסיפור שלי, הסתובבתי ברחובות וחשבתי על משפטים שיגרמו לאנשים לשנות את צורה החשיבה שלהם. תבינו, אם הייתם יודעים ש -50% מהתינוקות שנולדים יהיו מעורבים בכל אקט אחר של אלימות קשה, הייתם הופכים את העולם. ובכן, זה המצב. כל תינוקת שנולדת, תעבור מתישהו פגיעה מינית. זה לא מוציא מהדעת?"

 

 

*********************

מקומות שחשוב להכיר:

"אות הזדהות" – עמוד הפייסבוק של קמפיין אותיות :

https://www.facebook.com/ot.hizdahut

שוברות שתיקה – פורום לדיבור ותמיכה הדדית:

http://www.shovrotshtika.co.il/

אחת מתוך אחת – לשיתוף בסיפורים אישיים (בימים אלה נבנה שם מאגר מידע שיאפשר הצלבת שמות של תוקפים ואנסים. המאגר חסוי, אבל יאפשר לנשים לדעת אם מי שפגע בהן פגע בנשים נוספות ואולי לשתף פעולה בתלונה ותביעה):

http://www.oneofone.org.il

 

מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית (כולל קו חירום):

http://tlv.1202.org.il

 

 

והפעם – זקנה עם ניסיון…

בהמשך לראיון הקודם בבלוג, עם הגברת שו ראדוק שמנסה להכין אותנו לקראת המחצית השנייה של החיים – הנה כמה מילים מעניינות שהחלפתי עם ג'יין מילר, שבגיל שמונים יש לה פרספקטיבה שונה משל רובנו:

081010-crazy

הזקנים של המאה ה – 21 חשבו שהצרה הכי גדולה שלהם היא שאיש כבר לא רואה בהם גורו ולא עולה לרגל כדי לשאול בעצתם. עכשיו מתברר שיש להם צרה יותר גדולה: אף אחד לא מרשה להם להזדקן. למעשה, אם הם (הן) לא מותחים פנים, מנתחים שדיים, בולעים ויאגרה וצובעים את השיער מאשימים אותם ב"הזנחה", ובמילים פשוטות: חנינה מקבל רק מי שהסביבה משוכנעת שהוא עושה ככל יכולתו להישאר צעיר. עד המוות. תשאלו את ג'יין מילר, האישה שכתבה את "חיים משוגעים – למה אני אוהבת להיות בת 78". היא לא תשכנע אתכם שמה שהגיל עושה לגוף הוא תענוג גדול, אבל תעזור לכם להבין שה"עצמנו" הזה שאנחנו נדרשים לשמר ולטפח הוא לעתים קרובות כל כך זר ומוזר ולא קשור אלינו, ושכשמרפים ממנו, ממש מרפים, תחושת השחרור היא נפלאה.

מילר כבר בת 80. את "חיים משוגעים" (מאנגלית: אורלי מזור-יובל, "כתר") כתבה לפני שנתיים, אחרי שקיבלה שתי ברכיים חלופיות, המשיכה לשחות בכל בוקר עשרים בריכות והחלה לקרוא את אנה קרנינה בפעם החמישית, אבל הפעם ברוסית. היא שימשה מורה בתיכון ומרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת לונדון, הכשירה מורים וערכה כתבי עת אקדמיים על תרבות, מגדר וספרות – קריירה נאה שהחלה רק אחרי גיל 40, אחרי שילדיה עזבו את הבית. היא הייתה נשואה 54 שנה, ועדיין מתגוררת בצ'לסי, באותו בית שבו התגוררה עם בעלה. יש לה שלושה ילדים ושישה נכדים והיא מצחיקה במיוחד כשהיא כותבת על סקס, על תרופות, על סמים ובראיון ל"גארדיאן" בבריטניה אמרה "אני לא באמת משוכנעת שיום אחד אמות".

אני מאמינה לה. לא שלמילר יש בעיות בתפישת המציאות, אבל היא מסרבת לחיות כשעננת המוות הבלתי נמנע מלווה את שנות הזקנה שלה. להפך, היא רוצה ליהנות מהשנים שבהם היא לא חייבת לקום בכל בוקר לעבודה, השנים שבהן התשוקה המינית כבר לא משמיעה את קולה ולא מנהלת לה את החיים, מהיכולת להשלים עם מי שהיא ועם מי שהיא לא תהיה לעולם. ומקריאה ב"חיים משוגעים" (במקור: "גיל משוגע", כותרת שנלקחה משיר של רוברט ברנס הסקוטי המוקדש לאותו נושא) נדמה שמצליח לה. בספר שלה היא כותבת על הפחד מהמוות, על הקושי להתמודד עם מה שהשנים החולפות חומסות מתוך חייה – אבל גם על היכולת להתפנות לעיסוק בדברים שהיא אוהבת, על נחמות שהיא מוצאת בספרות, בקרבתם של חברים ובני משפחה, ובמיני פטורים שהגיל מעניק – למשל לנשים, שיכולות לנוח ולהפסיק להתאמץ להיראות כמו נשים, כלומר כמו שגברים חושבים שנשים צריכות להיראות.

מילר לא משוכנעת שכולנו מפחדים מהמוות, ושאם כן, זה בגלל שאנחנו רואים זקנים חולים, סובלים, בודדים או מכוערים, כלשונה. "הזקנה", היא אומרת בראיון שקיימנו עם צאת הספר, "מגיעה בהדרגה והיא לא דומה למה שדמיינו כשהיינו צעירים. הצעירים מפחדים לאבד את הכוח הגופני, את הכוח המיני, כוח, כוח, כוח. בגלל זה הם חושבים שזקנים הם בהכרח עיוורים, חרשים, טיפשים. ברור שקשה להתמודד עם תדמית כזאת."

שמין הסתם מועצמת בתקשורת, בקולנוע

"המדיה משתדלת יותר לספק את טעמם של הצעירים, ולעתים עושה את זה בטיפשות גדולה – כי לצעירים יש בדרך כלל הרבה פחות כסף פנוי, פחות זמן ופחות עניין בכל מה שקורה בעולם. לנשים יותר קשה להתמודד עם האימג'ים האלה. בבריטניה, למשל, נשים מגיל חמישים (ובטח זקנות יותר) כמעט לא יכולות להופיע כמגישות בטלוויזיה או מראיינות בזמן שגברים נחשבים ראויים למסך גם כשהם משמינים, מזדקנים ומתכערים מאוד".

אז מה, לנשים קשה יותר להזדקן?

"להפך. כשאני מסתכלת על אנשים שאני מכירה, לנשים דווקא קל יותר להתמודד עם הזיקנה. נדמה לי שבכלל, נשים מגיעות לגיל מבוגר בבריאות יותר טובה מגברים. אנחנו רגילות לעשות המון דברים במקביל לעבודה, אז יש לנו תחביבים ועיסוקים ועניינים. כשגברים פורשים מהעבודה, הם מאבדים את כל הכוח שלהם. חלקם פשוט לא יודעים מה לעשות עם הזמן שהתפנה להם ובגלל שהם כבר לא הולכים למקום עבודה, פתאום אין להם חברים. לרוב הנשים שאני מכירה היה פחות כוח כשהיו צעירות ורק עם השנים הן מתחילות להרגיש מסוגלות ובטוחות בכישרונות וביכולות שלהן. עבור נשים רבות הידיעה שהן לא ילדו יותר ילדים מהווה הקלה גדולה, וכמוה המחשבה שן לא צריכות יותר לחשוב איך להיות יפהפיות ובאופן כללי איך לרצות אנשים אחרים".

מילר מציינת שאחת המתנות הגדולות של הזקנה היא היכולת להפסיק לנסות לזכות בהערכה והתפעלות של אחרים או במילים אחרות, הרשות להיות אנחנו עצמנו ולא מה שאחרים רוצים שנהיה. המתנה הזו, היא אומרת, הופכת כל מיני עיסוקים כמו קניית בגדים למיותרים. הסוודר החביב עליה, למשל, הוא סוודר חום ומתפורר של גאפ, שנלבש מעל חולצת טריקו כהה שנועדה לטשטש את החורים במרפקיו. "הסוודר, כמוני", היא כותבת, "זקוק למרפאה שיובאו בה בחשבון השיקולים בעד ונגד להחזיק אותו בחיים או לוותר עליו". מילר, כמובן, לא מוותרת. לא על הסוודר ולא על החיים. האופנה אמנם כבר לא מעניינת אותה, אבל הספרות כן והיא מצטטת בכתיבה את הקלסיקונים הרוסים, את ג'ולאין ברנס, את פיליפ רות – כולם עסוקים בהזדקנות, וכולם מוצאים בה הרבה יותר מסתם דעיכה פיזית.

יכול להיות שכדי ליהנות מהשנים המאוחרות, צריך להיוולד אופטימיסטים?

"אני מניחה שפסימיסטים ואנשים שיש להם ראיית עולם שלילית, יהפכו אט אט למיזנתרופים ויהיו משוכנעים שהעולם הוא מקום נורא, בדיוק כמו שהם ציפו שיהיה. אבל גם הם עשויים להיות מופתעים כשיגלו שהלחץ יורד, שזקנים הם אנשים חופשיים יותר, שהם יכולים לצפצף על מה שאחרים אומרים…."

לי זה עדיין נשמע מפחיד. מתי מגיע הרגע שבו משלימים עם התואר "זקנה"?

"אנחנו חיים בתקופה שבה אפשר לא להרגיש זקנה גם כשכבר הזדקנת. אני שוחה והולכת ברגל כל יום, למרות הכאבים בגוף ואז אני ממש לא מרגישה זקנה. פרשתי מעבודה במשרה מלאה כשהייתי בת 65, כי הייתי חייבת, אבל המשכתי לעבוד בבית בכתיבה ועריכה ובכל הדברים האחרים שתמיד עשיתי, כמו בישול, אפייה, קניות טיפול בגינה, ניקיונות וטיפול באנשים אחרים. בגיל שבעים כבר ממש הרגשתי זקנה. לא עשיתי שום דבר כדי להיראות צעירה מגילי, אבל עברתי ניתוחים להחלפת פרקים בברכיים וטיפול שיניים ענק שמימנתי בכסף שקיבלתי על התרגום לגרמנית של הספר האחרון שלי. אני מכירה אנשים שעוברים ניתוחים פלסטיים וצובעים שיער ו… הם נראים לא רע, אבל אני לא מקנאה בהם. לי אין כוח לזה".

את כותבת על הילדים והנכדים כעל מארג התמיכה שלך. את יכולה לדמיין מה עובר על אנשים שמזדקנים בלי זה?

"אין לי ספק שהילדים והנכדים הם חלק חשוב בחיים שלי ואני מאושרת על קיומם. אני מניחה שאנשים שאין להם צאצאים יקבלו את התמיכה והעניין בחיים מחברויות שהם יוצרים. מאז שפרשתי, אני נותנת מקום גדול בחיים שלי לחברות. היו לי חברות גם קודם, אבל לא יכולתי להקדיש להם הרבה זמן כמו שאני עושה עכשיו. משפחה זה דבר נורא חשוב, אבל גם עמוס במתיחויות, עליות ומורדות, ולפעמים קל יותר להיות מוקפת בחברות מאשר בקרובים".

את נשמעת כמו האופציה השפויה – זקנה שיש לה תוכן בחיים, אבל היא לא פעלתנית כפייתית ולא יוצאת לכבוש את הקוטב הדרומי…

"אני מבלה המון שעות ביום ליד המחשב, כותבת מיילים לחברים ומיילים בענייני עבודה, יש י טוב חודשי בכתב את אמריקאי ואני עורכת רבעון בריטי, אני עושה תחקירים בגוגל אבל עם מכשירים אחרים כמו טלפון סלולארי ומצלמות דיגיטליות אני לא ממש מסתדרת ולכן אני לא נוגעת בהם. גם פייסבוק נראה לי משהו נורא, שמעודד סוג של אקסהיביציוניזם. הילדים והנכדים שלי משתמשים בזה, ולחלק מהם יש אתרי אינטרנט. הם מנסים לפתות אותי, אבל ללא הצלחה".