ארכיון תג: כסף

משכילות, חרוצות, מקושרות – אבל בלי גרוש

דיאן הריס בעבודה. מתוך הסרט

דיאן הריס בעבודה. מתוך הסרט "מרוששות"

"מרוששות" הוא במידה רבה סרט יציאה מהארון. יציאה מהארון של ציבור שלם – נשים בנות ארבעים ומשהו-חמישים ומשהו, שמודות בגלוי את מה שרבות כל כך מאתנו יודעות: גם אם יש לך השכלה, משרה נחשבת, משכורת סבירה ומעלה – קל מאוד להחליק משם במהירות אל העוני. משהו קטן משתבש והופ, את נושרת במהירות רבה מטה. החזרה לעבודה ואתה למנעמיו הבטוחים של המעמד הבינוני קשה, אם לא בלתי אפשרית. ב"מרוששות" הבמאית ג'ולי שלז עוקבת אחרי ארבע נשים, שעד גיל ארבעים היו משוכנעות שהכול בסדר. לפחות מבחינה כלכלית. הן עבדו, הרוויחו, כשהזוגיות שלהן הגיעה לקיצה הן לא נאחזו בה רק בגלל הנוחות הכלכלית, והן עשו מה שהן אהבו לעשות. העבודה, כך עולה מהסרט, לא הייתה עבורן רק מקור פרנסה אלא גם סטטוס, זהות. אף אחת מהן לא דמיינה שהעוני נמצא ממש מעבר לפינה. אף אחת מהן לא דמיינה את מה ששלז גילתה במהלך הכנת הסרט: שבסביבתה הקרובה הרבה מאוד נשים נאבקות באותם קשיים בדיוק, וגם אם במהלך הצפייה ב"מרוששות" מפתה לנסות למצוא מה "לא בסדר" בארבע הנשים האלה, מה הוביל דווקא אותן למצב כלכלי קשה כל כך, ברור שמדובר בבעיה חברתית רחבה בהרבה מסיפוריהן האישיים. דיאן הריס, אחת הנשים ב"מרוששות", נולדה בדרום אפריקה. אמה, שולה בקר, עלתה ארצה מיוהנסבורג בגיל 17, התגייסה לחיל האוויר ופגשה כאן את אביה, ג'ון הריס, טייס אנגלי שנלחם בשירות הוד מלכותה במלחמת העולם השנייה, והגיע (ביחד עם עזר ויצמן, אייבי נתן ואחרים) כדי להקים חיל אוויר עברי. הזוג הצעיר חזר לדרא"פ למספר שנים, ובשנת 1964 "עשה עלייה" סופית עם שלושת ילדיהם, לכפר שמריהו. בגיל 57, החיים ההם נראים לדיאן כמו חלום מתוק אבל רחוק. אביה היה נווט באל-על, המשפחה חיה ברווחה גדולה והשגרה כללה נסיעות תכופות לחו"ל, חופשות באתרי נופש יוקרתיים, לימודים בבית הספר האמריקאי בכפר וכל טוב, שנמשך עד לפני שנים בודדות. היום היא עדיין מגיעה לכפר שמריהו לעתים קרובות, אבל הפעם כעוזרת בית. היא מנקה בתים של חברות ושכנות לשעבר, שעדיין גרות בתוך העושר הזה. היא רוחצת, שוטפת, מסדרת, שואבת ומנקה – ובערב, כשהיא כמעט נופלת מהרגליים, היא חוזרת לדירת המרתף השכורה שלה בשכונה אחרת, שלא דומה במאום לפרבר העשיר. "החיים היו נהדרים, נוחים מאוד", נזכרת הריס. "לא הייתה לנו משפחה בארץ, אבל נסענו כל הזמן לביקורים בעולם, היה שפע של אוכל שהגיע מחו"ל, אפילו את הנייר טואלט אבא היה מביא מאירופה, כי הסוגים שהיו בארץ היו מחוספסים מדי. בגיל 16 כבר אכלתי במסעדות עם כוכבי "מישלן", נסעתי עם חברים לחופשות בבתי הנופש שלהם בשוויצריה". דיאן היית ילדה מפונקת שגדלה עם כפית של כסף בפה? "לגמרי לא. למרות השפע, הייתה מודעות לעבודה. אם רציתי כסף כיס, עבדתי כבייבי סיטר, אחותי הגדולה מילצרה. לא חסר לי כלום, אבל זה לא היה מובן מאליו". עד לשירות הצבאי היא הייתה משוכנעת שתהיה רקדנית. "המחול מילא אותי, אבל בצבא היה לי קשה והשמנתי כל כך שהכפלתי את הגודל שלי", מספרת הריס. "כשהשתחררתי הרגשתי אבודה, והורי שניסו לעזור לי לחזור למסלול, שלחו אותי ללמוד קוסמטיקה. גיליתי שיש לי מגע נהדר ושאני מעסה מצוינת והתחלתי לעבור מבית לבית, עם מיטת עיסוי מתקפלת, והייתי מלכת האזור". "זאת לא עבודה קלה", היא אומרת. "אבל אני חזקה ומאוד פיזית, והכסף היה מצוין. כולם רצו להיות לקוחות שלי, כל השמות הכי גדולים, הרווחתי הון ובזבזתי הון". על מה? "שכרתי דירה בהרצליה פיתוח, בבניין עם בריכה, היה נורא כייף, נסעתי כל חודשיים לחו"ל, ביליתי כל ערב במסעדות, קניתי כל מה שרציתי וחייתי את החיים הטובים בלי חשבון, כי פרנסתי את עצמי במו ידי. " למרות סיפורי אהבה רומנטיים, הריס לא נישאה ובחרה לא ללדת ילדים, ולדבריה, אחרי יותר מעשרים שנה של עבודה אינטנסיבית "שבמהלכן לא דאגתי לעצמי נפשית ופיזית, הרגשתי פתאום שאני כבר לא מסוגלת לגעת באנשים. התחלתי לבטל טיפולים, הרגשתי מרוקנת". היא נסעה לגור בלונדון, ניסתה לעבוד כמעסה שכירה, חיה על מעט החסכונות, חזרה ארצה ועבדה תשע שנים כדיילת בדיוטי פרי אבל חלמה לחזור לחיים שהיו לה קודם. "הפצתי את השמועה שאני שוב פה, כמעסה, בכפר שמריה אבל הטלפון לא צלצל אפילו פעם אחת, ותוך זמן קצר מאוד, כמעט בלי להרגיש מצאתי את עצמי בלי כלום ובחובות". בשנים שבהן הרווחת הרבה לא חסכת? לא קנית רכוש? "עשיתי טעויות גדולות, ויותר מזה – גם אבא שלי השקיע לא נכון ואיבד את הרכוש שהיה לו, וכשמצאתי את עצמי בלי כלום, גם הוא כבר לא יכול היה לעזור לי. הוא חלה ובשנה שעברה נפטר". שמונה חודשים בלבד ללא משכורת הספיקו להריס כדי למצוא את עצמה חסרת אונים, מנסה להתמודד מול הבנקים וחברות האשראי "מנסה להסביר להם שאני לא בורחת מאחריות ושאני רוצה להחזיר את החובות שלי". שמונה חודשים שבסיומם הבינה ש"עבודה רגילה ב – 25 שקל לשעה לא תאפשר לי לצאת מהמשבר הכלכלי. כשהחובות שלי הגיעו ל – 150 אלף שקל, שלחתי קורות חיים לעשרות מקומות ולא היה לי עם מי לדבר, פיתחתי חרדות. הרגשתי כאילו כל החיים שלי מתנהלים תחת עננה שחורה. ניסיתי לבקש הלוואות מהאנשים סביבי, שכולם מאוד אמידים, וחוויתי אכזבות עמוקות, ומצד שני דווקא אנשים שלא היו קרובים אינטימית פתחו אלי את הלב. מכרתי את כל התכשיטים שלי, כל דבר שהיה לי. הרגשתי כל כך לבד, פחדתי נורא וחשבתי לעצמי 'אני אפילו לא יודעת איך להתאבד', ולכן, כשחברה אמרה שהיא מחפשת עוזרת בית, הצעתי את עצמי". לא חשבת להכריז על פשיטת רגל? "לא הרשתי לעצמי. זה נראה לי לא הוגן לא להחזיר חובות, כשאני מסוגלת לעבוד. גם אם זה אומר לנקות בתים, לנקות אסלות של אנשים אחרים, לעבוד שש שעות בבית אחד ואחר כך עוד שש שעות בבית שני, כדי להחזיר 8000 שקל בחודש. אני חיה ככה כבר שנתיים". מאיפה יש לך כוח? "אין לי ברירה, ואני שמחה שיש לי עבודה. אני אישה חזקה ובכל זאת זה קשה מאוד פיזית וגם נפשית. אני לא מתביישת בזה, אבל זה היה משונה להיכנס לאותם בתים שהכרתי החברתית, אבל הפעם כמנקה". איך התייחסו אליך? "איך לומר את זה בעדינות? יש אנשים שמרשים לעצמם להתייחס לעוזרת הבית כאילו אנחנו ב'אדונים ומשרתים'. לא מתוך רוע, מתוך תבניות – המנקה היא בעיניהם נחותה. הייתי המומה מזה, אבל סיננתי את אלה. אין מחסור באנשים שמחפשים מנקה טובה, אז בחרתי לי את אלה שהם גם בני אדם, נחמדים, הגונים, אוהבים אותי, מעריכים אותי". כשאת רואה את החיים האלה, שהיו פעם החיים שלך, את לא מקנאה? "אני עובדת בבתים שאני מכירה מהילדות. אצל נשים שהכרתי כשגם אני הייתי עשירה. אבל אני לא מכירה את תחושת הקנאה, אני לא מערבת בכלל את האגו שלי. אני עסוקה מדי בהישרדות. כולי בעבודה ואומרת תודה לאל שאני בשליטה ושאני רואה את הדרך החוצה מזה". בלי טיפת קינאה? "הייתי חלק מהמיליֶה הזה, הייתי בקוקטיילים, במסיבות. ברור שיותר נוח כשיש כסף, אבל זה באמת לא מבטיח אושר. הגעתי לראות את החיים מהצד השני ואני מרוקנת נפשית. כרגע אין לי שום חשק לשום דבר – אני לא מתאפרת, לא יוצאת, לא מתלבשת, עובדת 7 ימים בשבוע ומדברת עם חברות קרובות שעוזרות לי נפשית." מה יהיה הלאה? אחרי החובות? "כרגע אני חיה מיום ליום. אני לא מסתכלת על האופק. אני במקום שבחיים לא חשבתי שאגיע אליו ומזל שיש לי כוח להתמודד עם זה".     (**"מרוששות" הוקרן בפסטיבל "דוקאביב" ואחריו גם "בערוץ 8". חפשו הקרנות נוספות שלו – כי זה סרט שכולנו חייבות לראות. )

ג'ולי שלז. צילם: אלון קנולר

ג'ולי שלז. צילם: אלון קנולר

אומרת ג'ולי שלז, במאית הסרט "מרוששות": "כל חיי עשיתי סרטים על נושאים קשים מאוד, שהיו קרובים ללבי אבל רחוקים מהמציאות שלי. ב"מרוששות" הזדהיתי מאוד עם המרואיינות, כי אני רואה סביבי הרבה מאוד נשים שחיות ככה, נשים שמתביישות להודות בזה בפני חברות, הורים של ילדים בבית הספר, הן לא רוצות רחמים והן לא יחשפו את המקרר הריק ולא ילכו לעובדת סוציאלית". ג'ולי שלז, בת 54, במאית קולנוע מוערכת, אומרת ש"מרוששות" נולד כשהייתה בחברת עיתונאית ותיקה ומוכרת שקיבלה שיחת פיטורין מהמערכת שלה ופשוט התמוטטה. "ראיתי אותה מאבדת הכול ברגע", אומרת שלז. "את העבודה, הכסף, הזהות, המעמד. והיה לה ברור שהיא לא יודעת לעשות שום דבר אחר, אז החיים נראו לה חסרי תקווה". העיתונאית ההיא לא נכללה בסופו של דבר בסרט, וכמוה גם עשרות נשים שרצו להשתתף. שלז בחרה מן את אלה שהסכימו להיחשף בפשטות אבל בלי להסתיר דבר. "כולן נשים שהלכו עם החלום שלהן, ולא רצו להיות בינוניות כמו האימהות שלהן, לא רצו מישרה בטוחה שרחוקה מהכישורים מצפייה בסרט נדמה שהקושי הגדול בעוני הזה הוא לא מעשי. יש להן מה לאכול, יש להן איפה לישון גם אם זה אצל ההורים בסלון… "הקושי הנפשי הוא עצום. הן לא הוכנו לזה, הן חיו חיים אחרים ופתאום כל המציאות שלהן השתנתה. העוני מצמצם להן את החיים לאפס. יש התמודדות עם חובות, עם אבטלה, וזהו. חוץ מזה אין כלום". שלהן רק בשביל הפנסיה, ומצאו את עצמן מתקשות להתמודד". זה קורה בוודאי גם לגברים שמאבדים עבודה בגיל חמישים "לנשים יש נקודת התחלה יותר קשה. הן מראש מרוויחות 25% פחות, הן חסכו פחות, הן מגדלות את הילדים ולכן עשו הפסקות בקריירה, וכשהן מזדקנות, המראה משחק נגדן בראיונות עבודה. הן מביטות במראה, והביטחון העצמי שלהן נפגע, כי הן יודעות שגם עם ניסיון מקצועי, הרבה מעסיקים יעדיפו לקחת מישהי צעירה מהן".   *** הכתבה פורסמה ב"לאשה".

החיים הם ניסיון לברר מה קורה – על בלש שנולד במקרה

ורדון, אחרי שיצא לפנסיה

ורדון, אחרי שיצא לפנסיה

לא הרבה אנשים מצליחים לעשות הסבה מקצועית בגיל הפנסיה –  בעיקר אם רשימת הדרישות להצלחה במקצוע החדש כוללת התמקצעות בכלי נשק ושיטות הריגה, טכניקות חניקה, דם, גופות וטשטוש ראיות. ג'ון ורדון עשה את זה, ובהצלחה שהפתיעה גם אותו. מי שהיה איש פרסום בכיר בניו יורק, פרש למגורים באזורים הכפריים יותר של האפ-סטייט. בתוך השלווה החדשה הזו לא יכול היה להפסיק לדמיין עלילות מתח – וכשנכנע וכתב אותן, זינק בבת אחת לצמרת רשימת כותבי המותחנים הבינלאומית.

ספרו הראשון של ורדון "חשוב על מספר" הוא הספר שבו נולד הבלש שלו, דייב גרני. גרני, שוטר ותיק שפרש והבטיח לאשתו חיי שלווה זוגיים בכפר, חוזר לשחק בבלשים ורוצחים בגלל פרשה מסתורית שבה מעורב חבר מהעבר, ובעצם גם בגלל שהוא לא מסוגל להיגמל. הצורך לפענח, לפוגג את המסתורין, להכניע את המוח שמאחורי איזה רצח מבעית, הוא – מסתר – חזק מאוד. דייב גרני חוזר גם בספר השני של ורדון "עצמי עיניים חזק" (שניהם בהוצאת "כתר") שראה אור בעברית בימים אלה. הפעם זו כלה שגופתה ערופת הראש נמצאת ממש אחרי שנישאה לפסיכיאטר נודע, היא ששולפת את הבלש שלנו מניסיונותיו לשקוע בשגרת חייו של פנסיונר רגוע. אשתו, שיש לה תפקיד ומשקל בספר, מתנגדת – אבל הוא אינו מסוגל לומר לא. משהו ביוהרה של רוצח שמשוכנע שהוא יכול להרוג מבלי להשאיר עקבות מרגיזה אותו מספיק, ולמרות שכל טבילת אש כזו כמעט מסתיימת במותו של גרני, הוא מחליט לנסות לפתור גם את התעלומה הזו.

ורדון, בן 70,  אומר שהמעבר מעולם הפרסום והשיווק לעולם הכתיבה לא היה חד או משונה כמו שנדמה. הניסיון שלו בכתיבת פרסומות, הוא אומר, הפכה אותו לכותב ממוקד מאוד שיודע איך קוראים אותו ולא רק מה הוא ניסה להגיד. כקופירייטר הוא רגיל לתהליך העריכה, לניפוי של מילים שהקצב שלהן לא מתאים, לדינמיות שחייבת להיות בטקסט – כך שמרגע שהבשיל בראשו הרעיון, הביצוע היה החלק המתודי, הזורם, הקל. לפני הכתיבה, אגב, היו לו חלומות ללמוד נגרות. הא החל לבנות רהיטים ובמשך שלוש שנות התמסרות למלאכה התוצאות לא הלהיבו אותו מספיק והוא התחיל לכתוב ספר. הוא לא תאר לעצמו שהתחביב החדש הזה יביא לו מיד מקדמה של מיליון דולר, עוד לפני שספרו הראשון יצא לאור, ואחר כך תרגום לעשרים שפות.

ורדון הוא מסוג הכותבים שעלילות המתח שלהם משוקעות בתוך דרמה אנושית מורכבת, ושקל לזהות שיש להם עניין גדול בבני אדם. הדמות המרכזית, זו של הבלש גרני, מורכבת  כצפוי במותחן של סופר מודע שקרא הרבה בלשים אחרים, אבל אצל ורדון גם דמויות הלוויין עמוקות. אשתו של גרני, מלאני, היא דמות בעלת נפח ונוכחות לפחות כמו זו של הילדה רמפול האנגלית. הסביבה גם היא נוכחת – האזורים הכפריים שבהם ורדון מתגורר כיום. זוגיות, פרישה לגמלאות, התמודדות עם זוגיות טעונה – ורדון כותב על מה שהוא מכיר, לא מרחיק בתחקירים למקומות נידחים ואומר ש"ספרים שבהם הדמויות המשנות שטחיות משעממים אותי למוות".

הזכרתי את "רמפול" למרות שאין בספרים של ורדון את ההומור המעמדי והאירוניה של ספרי ג'ון מורטימור, אבל קריאה ב"חשוב על מספר" או "עצמי עיניים חזק" מגלה שהוא קרא ואהב בלשים אנגליים. הוא רצה לכתוב כמוהם, ולמד ביסודיות איך לבנות עלילה שמשמרת את המתח עד לעמוד האחרון. המורה שלו לספרות אמר לו תמיד שהוא מוכשר, וגם אשתו אהבה את מה שכתב, אבל ורדון לא חלם שמישהו יוציא את זה לאור. מדי כמה שנים הוא נהג לכתוב סיפור קצר, לשלוח אותו ל"ניו יורקר", לקבל מכתב דחייה ולטמון אותו במגרה. על "חשוב על מספר" הוא עבד שנתיים וחצי, שלוש שעות בבוקר, ושלוש שעות נוספות בלילה.  הוא שלח את כתב היד הראשון שלו למספר סוכנים, ולא קיבלת תשובה. אחת מהן צלצלה בכל זאת, ובתוך יומיים מכרה את הזכויות ל"ראנדום האוס", אחת ההוצאות הגדולות בארה"ב ובאירופה. החוזה שלו כולל התחייבות לספרי המשך בכיכובו של אותו בלש, דייב גרני, ולנישואים שלו יהיה בהם מקום לא פחות מרכזי מלפשעים שיפתור.

אחרי ההצלחה המפתיעה והעצומה של "חשוב על מספר", לא היה לך קשה להתיישב ולכתוב עוד ספר? תהליך הכתיבה היה שונה מאוד, כשידעת שיש לך מיליוני קוראים שמחכים להמשך?

"את הספר הראשון כתבתי בעידודה של אשתו, והתקווה היחידה שלי הייתה שהיא תאהב אותו. לא ממש האמנתי שהוא יפורסם – כך שלא העליתי בדעתי את האפשרות לכתוב לו אי פעם המשך. כשהסוכן שלי והמו"ל הציעו לי לכתוב עוד אחד, פחדתי שיתברר שההצלחה הגדולה שלי הייתה "טעות", ושיכול להיות שבכלל אין לי כישרון לכתוב מותחנים. התהליך היצירתי היה שונה בעיקר משום שאת הראשון התחלתי מדף נקי לגמרי, ואת השני התחלתי כשכבר היו לי ביד הדמויות המוכרות, והרקע המוכר שלהן. זה סוג של מגבלה, אבל זה גם העניק לי מסגרת מוצקה שבתוכה כתבתי, תחושה של בטחון – זה כמו ללכת לארוחת ערב חגיגית עם אנשים שאת חלקם אתה כבר מכיר".

למה בחרת להמשיך לכתוב על דייב גרני ולא, נניח, על דמות חדשה לגמרי?

"מרגע שזה הוצע לי, חשבתי וזה הלך ומצא חן בעיני יותר ויותר – הרעיון לקחת את הדמויות האלה ולשים אותן במצבים חדשים, להראות את האישיות שלהן מזוויות חדשות, להגדיל את המרחב הרגשי שלהן. זאת נראתה לי דרך להפוך את הדמויות שלי ליותר אמתיות".

00verdon1

מיהם הגיבורים שלך בעולם ספרי המתח? מישהו מהם שימש השראה לבלש שלך?

"כמו מיליוני קוראים אחרים, יש לי חיבה מיוחד לשרלוק הולמס. בעיני הוא דוגמא מושלמת לכך שעם איסוף מלא של מידע, דקדקני ופרטני, והיגיון קפדני אפשר לפתור על תעלומה. אני מאוד אוהב גם את אנדי דיאל, הבלש של רג'ינלד היל – מוח מבריק שמופיע בתוך אישיות מחוספסת, מצחיקה ותוקפנית. אני לא בטוח אם קיבלתי מהם השראה ישירה, אבל דמויות כאלה בהחלט גרמו לי לחשוב דברים טובים על הז'אנר הזה".

למה באמת בחרת בספרי מתח? נדמה לי שההתרחשויות שם רחוקות מאוד מכל מה שהכרת בעולם הפרסום, או שאני טועה?…

"החיים הם סוג של גילוי – יש בי צורך לנוע מהמקום שבו אני רואה דברים בצורה אחת, ובתהליך של בעיות ותובנות למצוא נקודת מבט אחרת, בהירה יותר. החיים הם בעיני ניסיון לברר מה קורה, להפריד את האמת מהאשליה. זה מה שעושים הבלשים בסיפורים שאני הכי אוהב. סיפורי מתח טובים הם בסופו של דברים סיפורים על החיים האמתיים. סיפורים עלינו. הם מאירים ומכוונים זכוכית מגדלת על תליך הלמידה היום יומי שלנו. תמיד חשבתי שהספרים הכי טובים הם אלה שמשקפים את הסכנות העמוקות והטרגדיות הגדולות של החיים בצורה הכי ברורה. סיפורי מתח משקפים את התהליכים הנפשיים שלנו, את גילוי המידע ואת הדרך שאנחנו מוצאים לפתרון בעיות. בסביבה הגשמית והנפשית שבה אנחנו חיים, ישנם תמיד אוזרים חבויים שיש לנו דחף טבעי לגלות. רומן מתח משקף את הסקרנות הטבעית הזאת שלנו. למעשה, המבנה של ספר מתח טוב הוא מטפורה גדולה לאופן שבו המוח שלנו עובד. האם זה קשור  לחיים הקודמים שלי בענף הפרסום? נדמה לי שכן. משום שפרסום אפקטיבי גם הוא מבוסס על האופן שבו המוח שלנו עובד – הדברים שמעוררים בנו תאבון, הדרך שבה ה"היגיון" שלנו מצדיק את ההנאה שלנו מהתשוקות שלנו."

איך התרגלת למעמד של סופר רב מכר בינלאומי, שאליו נזרקת כמעט בין לילה?

"ההשפעה של ההצלחה המפתיעה רוככה מעט בגלל שכל זה שינה רק מעט מאוד את אורח החיים שלי ושל אשתי. לפני הצלחת הספר הראשון שלי לא היה שום דבר בחיים שלנו שרצינו לשנות, ואנחנו עדיין מרגישים ככה. אילו זה היה קורה כשהיינו צעירים יתר, אני מניח שזה היה מעורר יותר מהומה בחיים…"

אשתו של הגיבור שלך היא דמות מורכבת – מה שלא כל כך קיים בספרי מתח…

"אני אוהב מאוד נשים חזקות ואינטליגנטיות. שנית, רציתי לתת לדייב גרני ממד של פגיות, להפוך אותו למישהו שלא מסתפק רק בעצמו. רציתי להציג אותו כאדם שצריך עוד מישהו בחיים שלו. יכול להיות שהוא סוג של גאון שמסוגל לפתור תעלומות פשע, אבל מהרבה בחינות אשתו חכמה ממנו. יש לה רגישות גדולה יותר לסביבה, אינטואיציה טובה יותר. יש ביניהם מין איזון. נדמה לי שהמתח שאני מייצר והתגמול שיש ביחסים ביניהם מעניין יותר ממערכות היחסים שבדרך כלל יש לבלשים בספרים".

אתה כבר כותב את הרומן השלישי שלך?

"סיימתי אותו, והוא יתפרסם בכל מיני מדינות בעולם החצי השנה הקרובה. ספרד תהיה הראשונה, ואחריה ארה"ב. קוראים לו "אל תעירו את השטן". בימים אלה אני עובד על הספר הרביעי בסדרה, שיראה אור ב – 2013".

היית רוצה לנסות לכתוב עוד סוגים של ספרים?

"אין לי צורך כזה. הגבולות של ספרי המתח-פשע מספיק גמישים, ואני מרגיש שאני יכול לספר בתוכם כל סיפור שארצה".

מה לא בסדר בתמונה הזו?

לפני פחות משבועיים התקיים שוב טקס הענקת פרסי נובל. בתמונה: מגישת חדשות של הבי בי סי משוחחת עם שמונה מחתני הפרס (בהם דן שכטמן) על החיים, המחקר, הכבוד, הלימודים, החלומות, החרדות, העתיד וגם על השאלה עד כמה הם חושבים שהם צריכים או יכולים להשפיע על התנהלותם של מנהיגים פוליטיים. שיחה מרתקת. כל השמונה גברים. האישה היא עיתונאית. גם היא רבת הישגים, אבל הי אינה כלת פרס נובל, היא אינה מספרת פה דבר, רק שואלת ומקשיבה.

מאז 1901 הוענק פרס נובל לפחות מחמישים נשים (מתוך כאלף זוכים). מרי קירי קיבלה אותו ב – 1903 וזלמה לגלרלף ב – 1909. בין לבין יש שנים ארוכות של נוכחות גברית בלבד ברשימות הנובל. אם תהיתם למה, די לזכור שאפילו אוניברסיטת אוקספורד לא קיבלה סטונדטיות רשומות לתואר עד 1920. הרשו להן להיכנס לכתות, אבל לא נתנו להן תעודות. אם חשבתם שהדרת נשים זו המצאה שלנו.

ובסוף הם כן התחתנו

חתונות, במיוחד גרנדיוזיות ובעיקר אירופאיות, הן הזדמנות נפלאה לאוורר את כל הקלישאות. לא רק השמלות, הכובעים, התהלוכות והחצוצרות אלא גם ביטויים שנדמה היה שמרוב אבק כבר אי אפשר להשתמש בהם, כמו "הרווק המבוקש", "בחירת לבו" או "החליטו להתמסד" – סוג של תיאורים עבשים שנועדו לשמר את ההילה הרומנטית מפעימת הלב וסוחטת הדמעות שאנחנו כל כך רוצים לחוות סביב המושג "חתונה", ולמסך את מה שבאמת נמצא מאחורי המהלכים האלה, כלומר אינטרסים כלכליים, פוליטיים, תקשורתיים ויח"צניים.

הסיפור על נישואיהם של הנסיך אלברט ממונקו והשחיינית הדרום אפריקאית שרלין ווינסטוק מספק את כל החומרים האלה ועוד. אנחנו, פשוטי העם שאינם מתלבטים היכן לעגון את היאכטה ואיפה נקבל ריבית גבוהה במיוחד על יתרות המטבע הזר שלנו, גילינו עניין קלוש במונקו רק בזכות סיפור אהבתם של הנסיך רנייה והשחקנית גרייס קלי, מותה הטראגי בתאונה ופיסות הרכילות שבהן כיכבו מדי פעם הנסיך אלברט ואחיותיו. החתונה משמשת כמובן דרך להחזיר את תשומת הלב הציבורית לנסיכות הזעירה, שמסתבר כי מרחפת מעליה עננה קודרת של היעדר יורש. אלברט הוא אמנם אביהם של שני ילדים, שנולדו לו משתי נשים שונות, האחת מטוגו והשנייה מקליפורניה, אבל מאחר שלא היה נשוי להן, ילדיו אלה אינם זכאים לרשת את הכתר, וכבר שנים שהעולם (המעדיף, כמו כולנו, להדחיק את צרותיו האמיתיות) ממתין בנשימה עצורה לבתולה החסודה, הכשרה והכנועה שתהיה ראויה לשאת ברחמה את היורש האמתי.

שרלין ווינסטוק מתאימה כנראה לתפקיד. עיתוני תבל מדווחים שהיא פרשה מהשחייה האולימפית וכבר ארבע שנים שהיא יושבת בדירה שכורה במונקו ומחכה שאלברט יחליט אם הוא מוכן להתחתן אתה. עד שזה קרה, אלברט היה ספק מצטיין של ידיעות למדורי רכילות, החל ברומנים חפוזים עם דוגמניות ושחקניות מכל העולם – ובהן ברוק שילדס וקלאודיה שיפר –  וכלה בשמועות על נטיותיו המיניות. קשה להאמין שווינסטוק לא מודעת לכל זה, קשה להאמין שהיא לא הספיקה להכיר מקרוב את העסק הזה (רב הממון) הקרוי נסיכות, ולכן לא ברור למה תקפו אותה פתאום הרהורי חרטה והיא כמעט נסה על נפשה (או לפחות כך מדווחים המקורבים אליה) רגע לפני החתונה, משאירה מאחורי עדה של מונקואים מאוכזבים.

על פי השמועות, ווינסטוק גילתה פתאום שאלברט אינו אב למופת והקשרים שלו עם ילדיו שמחוץ לנישואים רעועים מכפי שדמיינה, וגם גדודי הלשעבריות שלו די הבהילו אותה. יכול להיות שממש כמו האם הישראלית הממוצעת, העוברת במהלך ההיריון עשרות בדיקות כדי להבטיח שיוולד לה התינוק המושלם, ווינסטוק מחפשת את הגבר המושלם, שיש לו גוף נהדר, כריזמה, כסף ותואר ואין לו בעיות אישיות קשות – יצור שמתקיים רק באגדות ישנות שלא עברו התאמה לתקינות הפוליטית. ויכול להיות שהיא אישה מפוכחת, שיודעת שבמסורת המלוכה האירופאית, פילגש או שתיים הן חלק מהציוד ההיקפי, ממש כמו סוסים ומקלות פולו ומכוניות ספורט. אם היא לא מבינה ומתענגת על תנאי העסקה הנושנה והמוכרת הזו, אולי באמת חבל שהיא לא ברחה משם בזמן. ואולי גם לה יש שיקולים כלכליים מפוכחים: לו הייתה עוזבת לפני החתונה, העולם היה שוכח את שמה. אם תתגרש בעוד שנה, שנתיים, שלוש, אולי כאמו של היורש המיוחל, מובטחת לה קריירה נאה כסוג של סלב. כמי שמעדיפה בבירור צפרדעים על פני נסיכים, אני במקומה הייתי קופצת כמה שיותר רחוק מהארמון ומקפידה לא להשאיר מאחור סנדל זכוכית, כדי שלנסיך המסואב הזה לא יהיה תירוץ לצאת אחריה למרדף.