ארכיון תג: כעס

הגבול שנחצה בעדינות, כאילו מעולם לא היה קיים

 

 

 

עליזה אוקטובר 2013 075

 

 

 

כמה תמים זה יכול להישמע מרחוק. "מה בסך הכול ביקשתי?" שאלה-טענה-דרישה שלרובנו יצא להפנות מתישהו כלפי מישהו קרוב. אלא שארבע המילים הקטנות האלה אינן תמימות כל כך, וכפי שעליזה גולדשטיין, פסיכולוגית קלינית, מזהירה, הן עלולות להוביל לעתים קרובות מדי למערכות יחסים מעוותות, מערכות של שליטה, השפלה, הקטנה, מערכות מעוותות שבהן טוב ורע מתערבבים וגבולות מטשטשים.

"מה בסך הכל ביקשתי?" הוא גם שם ספרה החדש של עליזה גולדשטיין. זהו ספרה השלישי, וכותרת המשנה שלו "סיפורי נפש" מעידה על מקורותיו: בספר 14 סיפורים המבוססים על מפגשים של גולדשטיין עם מטופליה. הסיפורים, כמובן, אינם חושפים מטופלים אמתיים, והם נרקמו ממאות מפגשים שהתקיימו במרפאה של גולדשטיין במהלך שנות עבודותיה הרבות. הדמויות נולדו מסינתזה של אנשים ומקרים שגולדשטיין הכירה במהלך השנים, וחשבה שכדאי לשתף את קוראיה בנושאים שחזרו ועלו בשיחות עמם. "זאת הדרך שלי לעשות טוב בעולם", היא אומרת.

הסיפור הנושא את שם הספר "מה בסך הכל ביקשתי?" (הוצאת מטר) עוסק באישה שופעת חרדות, שהולכת ומסתגרת בתוך עולמה הבועתי הצר, מצמצמת את מגעה עם העולם החיצון – ומגיעה לטיפול כשהיא מחליטה לעשות מעשה ולהשיל מעליה את עול החרדות שללו, בעקבות רצון לבנות קשר משמעותי עם נכדה שנולדה לה, ולא לכלוא את אותה נכדה בבית שבו היא עצמה מסתגרת.

האישה בסיפור לא הייתה תמיד חרדתית כל כך. היא התאהבה בצעירותה בגבר מבוגר ממנה, מלא קסם אישי וחשבה שנישאה לבן הזוג המושלם. הסיפור הרומנטי כל כך נתקל במהמורות: אותו גבר היה שמרן, נוקשה ובעל תפיסת עולם שונה משלה, לא אהב לבלות כמוה ומצד שני גם לא רצה שהיא תבלה בלעדיו. כאן נשמעה לראשונה אותה שאלה תמימה "מה בסך הכל ביקשתי?", שבמערכת היחסים הזו, כמו במערכות יחסים רבות מאוד, לא באה לבטא רצון להתחשבות, אלא סוג של כפייה על האחר – אני מעדיף לשבת אתך בבית, ואם לא תסכימי לבלות כך אתי, אני אכעס, אתעצב, אתאכזב ובכל מקרה תהיה בינינו אי נעימות גדולה. גולדשטיין אומרת שלכאורה מדובר בדרישה לוויתורים קטנים, אבל באמצעות הדרישות האלה אנחנו למעשה תובעים מהאחר לוותר על מי שהוא, לשנות באופן מהותי את חייו, לחצות גבולות שלא נוחים לו ועוד ועוד.

ונחזור לרגע לסיפור – משום שהוא מדגים בצורה כל כך בהירה את ההבדל בין בקשה תמימה, בקשה להתחשבות, לבין דרישה, תביעה לוויתור ולמעשה שליטה באחר. בן הזוג של אותה אישה לא הכריח אותה לעשות דבר. הוא רק שאל. ביקש. בשביל מה לך להמשיך ללמוד? למה ך להתלבש כל כך צמוד? למה לך לצאת בערב עם חברות? והכול נעשה בקול סמכותי, תוך הבהרה שאם לא יענה, אם היא לא תנהג כמו שהוא מבקש, זה יפריע לו, יעליב אותו, יכאיב לו ויציק לו.

לדברי גולדשטיין, במערכות יחסים רבות הכפייה לא נעשית באלימות פיסית ואפילו לא בצעקות. לעתים קרובות כשהתובע לא נענה הוא שותק. מפגין כעס, אכזבה, גורם קושי גדול לבן או בת הזוג שאוהבים אותו ומאוד לא רוצים להכאיב לו או לאכזב אותו. ואלה, לרוב, מוותרים, כדי לשמור על אווירה נעימה, כדי לשמור על הזוגיות, כדי להימנע ממריבות.

בסיפור שהבאת בספר ה"דרישות" האלה מגיעות למצב קיצוני שבו היא לא רק עושה כל מה שהוא מבקש, היא אפילו שוכבת אתו נגד רצונה.

"זה לא קיצוני בכלל. זה נפוץ מאוד וקורה במערכות זוגיות רבות. היא שוכבת אתו כדי לא לריב, כי אמנם אין לה חשק אבל הדרישה שלו למין לא נראית לה מוגזמת. היא לא יכולה לסרב לו כי הבקשה שלו נראית לה סבירה. מה הוא בסך הכול ביקש?"

אבל היא מרגישה ממש כאילו היא נאנסת

"כי כשמישהי שוכבת עם גבר, גם אם היא אוהבת אותו, כשהיא לא רוצה, זה עלול להרגיש כמו אונס. הוא לא מודע לזה בכלל. למעשה, אם היא תגיד לו שככה היא מרגישה הוא יהיה בהלם. היא מתעוררת מבועתת בלילה, לא מבינה איך החיים שלה הפכו לסיוט, אבל גם מרגישה אשמה ולא מעזה לומר לו, כי מה הוא ביקש בסך הכול?"

התחשבות, ויתור, ראיית הצרכים של האחר – אלה הרי אבני יסוד של מערכת זוגית. איפה עובר הגבול בין זה לבין מערכת מעוותת שבה אחד שולט באחר?

"מערכת יחסים היא תמיד סוג של שדה קרב. לא תמיד הקרב גלוי, אבל בכל מקום שבו יש שני אנשים ושני רצונות יכולים להתעורר קונפליקטים, מאבקים ופשרות. בני הזוג תמיד נלחמים על הרצונות שלהם, על הביטוי העצמי שלהם, על המרחב שלהם. איש מאתנו לא נולד כחלק מזוג, ולקוח לנו זמן להסתגל. אנחנו נותנים ומקבלים, משלמים מחיר ודורשים תמורה, ולעתים אנחנו מוצאים את עצמנו משלמים מחיר מוגזם, כזה שמצמית אותנו".

"מה בסך הכל ביקשתי?" נשמעת שאלה מאוד תמימה ולגיטימית…

"לגיטימי לגמרי שנבקש מאחרים להתחשב בצרכים וברגשות שלנו. לא לגיטימי להרחיב את הבקשה הזו לתחומים שבהם אין לה מקום. גבר שמבקש לקבוע איך אשתו מתלבשת, עם מי היא נפגשת, על מה היא מציאה כסף, איך היא מתבטאת בכל מיני מקומות – מצמצם את חופש הבחירה והביטוי שלה. לזה קוראים שליטה. "

שליטה כזו נוצרת גם כשלא מופעלת אלימות פיסית?

"מאחורי כל התביעות האלה יש איום סמוי או איום גלוי – בן הזוג היותר חלש מרגיש מיד את האיום הזה. האיום מבוסס על מניפולציות רגשיות – שתיקה, כעס, ביטויי אכזבה או אפילו איום לפרק את המשפחה, את הנישואין. לעתים קרובות הקורבן מוותר בכלל בלי קרב – הוא מראש נמצא בעמדה רגשית שלא מאפשרת לו להילחם. הוא מאויים, הוא מפחד מהתגובה, והוא מעדיף לוותר ולהיכנע".

סוג כזה של שליטה קיים לא רק בזוגיות

"זה מאפיין גם מערכות יחסים בין הורים וילדים. הורים מניפולטיביים ששולטים בילדים שלהם. זה קיים ביחסי עבודה –  כשאחד העובדים יש לו נטייה לוותר או שהוא מפחד מעימותים ומחפש אישורים, קל להפעיל עליו את המניפולציה של "מה בסך הכל ביקשתי?" ולבקש ממנו בקשות לא סבירות".

זו מלכודת שנופלים לתוכה כי פשט לא רואים אותה?

"נכנסים לתוכה מלאים בכוונות טובות – בהדרגה, ומבלי לדעת לאן כל זה יוביל. בן זוג אחד מוותר, מרגיע, מפשר. האחר סמכותי יותר, תובעני יותר. קשה לראות איך מאבדים את העצמיות בתוך הקשר. וברגע שזה הדפוס שנקבע ביחסים, קשה מאוד לשנות אותו".

הצד ה"שולט" לא מאמין שהוא עושה את זה מתוך דאגה ואכפתיות?

"כשהורים דורשים שהילדים לא יעדרו משיעורים וילמדו היטב, זה מתוך אהבה ודאגה. כשבעל דורש שאשתו לא תרקוד או תבלה, הוא דואג לעצמו ובכלל לא רואה את צרכיה".

ולמה כל כך קשה להתקומם נגד זה?

"כי הצד הנשלט מאמץ כקול פנימי את השאלה "מה הוא בסך הכל ביקש?" ומתמלא אשמה לכן ממשיך לוותר. בסיפור שלנו, אין רע בזה שהבעל רוצה לבלות בבית עם אשתו, או לשכב אתה, אבל לא ראוי שהוא ידרוש ממנה לוותר על הקשרים החברתיים שלה או יהפוך את המין ביניהם למטלה וחובה שתגרום לה לתחושות נוראיות".

את כותבת שיש במקרה כזה אונס, גם אם אין אנס

"היא מרגישה כמו חפץ, היא מרגישה נאנסת אבל הוא לא אנס, הוא גבר אטום וחסר רגישות שלא רואה שהאישה שלו לא מסוגלת להגיד לו מה היא רוצה או לא רוצה בגלל שהיא חוששת להתבטא".

היא לא מציבה גבולות ברורים

"זאת התרומה שלה לקשר הלא בריא הזה. היא בחרה להיכנע ולוותר, אחרי שהפכה מייצור חופשי ועצמאי לייצור מבוהל וחרד. זו האחריות שלה. הוא מצדו לא הבין, לא ראה ואולי היה לו נוח ככה. היה לו קל יותר לבקש ממנה לוותר כל הזמן ולא להתחשב בה".

אמרת שכשדפוס יחסים כזה נקבע בזוגיות קשה מאוד לשנות אותו. קשה או בלתי אפשרי?

"קשה. יהיו אנשים שבטיפול מתאים ילמדו לבטא את עצמם, ויזכו להקשבה מבני הזוג. יהיו גם מקרים שההתעקשות על הצבת גבולות במקום ויתור אוטומטי יעלה במחיר של ניתוק קשר.  זה מחיר לא פשוט, אבל הוא פחות כבד מכתישה איטית ומתמשכת".

 

הוא לא שונא אותנו

את שיחת הטלפון של עזאלדין אבו-אלעיש עם כתב ערוץ 10 שלומי אלדר, באותה שבת של מלחמת "עופרת יצוקה" לפני כמעט שנתיים וחצי אי אפשר לשכוח. אבו-אלעיש ישב עם משפחתו בביתו שבעזה, כששני פגזים של טנק נורו בזה אחר זה לתוך אחד מחדרי הילדים. שלוש מבנותיו ואחייניתו נהרגו. בת אחרת שלו ואחייניתו השנייה נפצעו קשה. את הדקות האלה הוא מתאר בספרו: "עד היום איני משוכנע מי מת מתי. אחי נאסר שעט במורד המדרגות לאחר פגיעת הפגז והגיע לדלת באותה שנייה שבה הגיעו אחי עטא ובתו גיידא. הם נפצעו בפיצוץ השני. לא מצאתי את ביסאן וכל העת קראתי בשמה: "ביסאן, ביסאן, איפה את, תגידי לי איפה את כדי שאוכל לעזור לך". אך היא כבר הייתה מתה, עם מיאר. גם איה ונור היו מתות".

תיאור רגעי הזוועה האלה אינו החלק היחיד ב"לא אשנא", ספרו של אבו-אלעיש, שהוא קשה במיוחד לקריאה. הספר, שבימים אלה ראה אור במהדורה מתורגמת לעברית (בהוצאת ידיעות ספרים) מתאר בלשון מאוד פשוטה, נקייה וישירה את ימי המצור על עזה, את רגעי החרדה הרבים, את האימה נוכח קולות ירי והפגזות ואת המצוקה של משפחה הלכודה בעיר שקרבות מתחוללים ברחובותיה. אבו-אלעיש כותב על המצבים המורכבים והטעונים ביותר בחייו מתוך בהירות כמעט עניינית. הוא אמנם מדווח על סערת רגשות גדולה, אבל מקפיד לנטרל ממנה כל בדל של כעס או תאוות נקם. למעשה, גם בראיון עמו, ראיון טלפוני ממקום שבתו הזמני שבקנדה, שם הוא מלמד באוניברסיטה, הוא חוזר על המנטרה שהעניקה לספר את שמו. הוא לא רוצה לשנוא. הוא לא מוכן שנסיבות החיים הטרגיות יהפכו אותו לאדם אחר ממה שהתכוון כל חייו להיות.

אבו-אלעיש איבד את אשתו נאדיה חודשים ספורים לפני האסון. היא מתה ממחלת הסרטן. הוא נותר מנסה לתפקד כאב ואם לשמונת ילדיו, בזמן שעבודתו כרופא בבית החולים שיבא בתל השומר מחייבת אותו לשהות מחוץ לעזה ברוב ימות השבוע. לרגע חשב לשאת לאישה את מרים, אחותה של אשתו, שהגיעה לביקור ממצרים (דרך המנהרות), אבל שלוש בנותיו הגדולות, סטודנטיות באוניברסיטה האיסלמית, לקחו על עצמן את הטיפול בבית ובאחים האחרים. הוא קיבל הצעת עבודה בפקיסטן, שגם היא נראתה לו דרך טובה להוציא את משפחתו זמנית מעזה ולספק לילדים תנאי מחייה סבירים יותר, תכנית שנתקלה בקשיים בירוקרטיים, וכך מצא את עצמו עדיין בעזה בימים שבהם החלה שם הלחימה.

ביסאן אבו-אלעיש הייתה בת 20 במותה, על סף השלמת תואר במנהל עסקים. מיאר הייתה בת 15, תלמידה מצטיינת במתמטיקה שרצתה להיות רופאה, כמו אביה.  איה, המשוררת של המשפחה הייתה בת 14 ונור, האחיינית, בת 17. אחרי מותן קיבל אבו-אלעיש (בן 56) מבחר הצעות עבודה ובחר לצאת להרצות בבית הספר לבריאות הציבור בטורונטו, קנדה. הוא לקח עמו את ילדיו שנותרו בחיים: מוחמד, עבדאללה, שאדה, דאלל וראפה, לפסק זמן של שפיות, שיקום וליכוד המשפחה מחדש. האיש שגדל במחנה הפליטים ג'בליה שברצועת עזה, היה תלמיד מצטיין, למד רפואה בקהיר והשלים תואר שני באוניברסיטת הארוורד האמריקאית היוקרתית אומר שהוא מתכוון לחזור למולדתו. הוא אמנם מכנה את עזה "בית הסוהר הגדול ביותר בעולם", אבל בעיניו זה גם הבית, ובית לא עוזבים בשום תנאי.

לספר שלך קוראים "לא אשנא". זה בכלל אפשרי לא לשנוא אחרי מה שעברתם?

"אני מבין את השאלה שלך, אבל אני רוצה להבהיר משהו: אנחנו בני אדם, אנחנו לא חיות. יש לנו בחירה. אלוהים נתן לנו שכל ועיניים ומחשבה, ואנחנו שולטים במחשבות האלה. אנחנו יכולים לבחור מה מתאים לנו ומה טוב לנו ולאחרים. אני בחרתי לא לשנוא. אני חושב שכל אדם שיעצור רגע וייקח זמן לחשוב, לפתוח את העיניים ולהתנהג לא מתוך תחושת בטן ספונטנית, יכול להחליט לא לשנוא. התגובה הראשונית של הרבה אנשים כשקורה להם אסון כזה, כשמישהו קרוב ויקר להם נפגע ונהרג, היא תגובה של כעס ואלימות – אבל אם עוצרים לחשוב האם זה טוב, לאן זה יוביל, מה זה יעשה לאחרים ומה זה יעשה לנו, התגובה משתנה. אני הבנתי שאם כל אחד מאתנו יתחשב באחרים, המצב באזור כולו יהיה שונה. אני לא רוצה לשנוא. אני לא רוצה להקדיש רגשות כל כך עזים למישהו שהרג את הבנות שלי ובטח לא חושב עלי אפילו עכשיו".

אתה מסוגל לא לחשוב עליו?

"אני מקווה שיום אחד יהיו לו ילדים והוא יביט להם בעיניים  ואז הוא יבין מה הוא עשה ומה קרה לנו. אני בטוח שהוא ממשיך לחיות את חייו גם אם זה לא פשוט. אני לא רוצה לשנוא אותו, כדי לא לגרום נזק לעצמי. שנאה זאת אש שנכנסת לנשמה, והיא שורפת את כל מה שיש בתוכה. כשאני מתעקש לא לשנוא, זה מפני שאני לא מוכן שהאיש שהרג את הבנות שלי, שירה את הכדור או הטיל או הפגז, ימשיך לשרוף את הנשמה שלי כל יום. אני גם יודע שמי שמחזיק בנשק, הוא בדרך כלל האיש החלש. תראי מה קורה היום במדינות ערב – צעירים וצעירות יוצאים לרחוב בלי נשק, והכוח שלהם גדול כי יש להם אמונה בעתיד. אמרו על הדור שלהם שהם ילדי היי טק מקולקלים, שאין להם תקווה, ופתאום הם התעוררו והרימו את הראש ורוצים לשנות את המצב, ואנחנו, פלשתינאים וישראלים, צריכים ללמוד מהם".

העמדה שלך מאוד חריגה באזור שלנו. בדרך כלל ההרג מביא לשנאה משני הצדדים ועוד הרג ועוד שנאה

"אני לא חריג בכלל. להיפר מהשנאה זה משהו שכל אחד יכול. כרופא אני יודע שבזמן כעס או כאב, אדרנלין מפרש בכמות מוגברת והדם שצריך היה ללכת למוח, הולך לשרירים ולבטן ואז אנחנו משתמשים בכוח פיזי במקום לחשוב. אם נבין את זה, ונחליט לא לאטום את העיניים והאוזניים אלא לתת למוח שלנו לעבוד, נפסיק לגרום את הנזקים הנוראיים האלה לעצמנו".

הספר מתאר ילדות לא פשוטה במחנה פליטים, והווה עוד פחות פשוט אחרי אובדן כל כך גדל – ובכל זאת, אין בו מרירות

"אני נלחם במרירות הזאת כל הזמן. אני רואה את הבנות שלי מול העיניים. בשבילי הן חיות אתי, אני מדבר איתן, הן מבקשות ממני לשמור על הנשמה הקדושה והאצילה שלהן על ידי כך שתמיד אשתמש רק במילים טובות ובמעשים טובות כדי לשנות את המציאות. אני נשבעתי להן ולאלוהים שאני לא אשתוק אלא אקדיש את חיי כדי לשנות את המצב באזור. הן אולי בעולם אחר היום, אבל הילדים האחרים שלי פה – וגם להם אני חייב להראות שהנשמות של האחיות שלהם שינו משהו בעולם הזה. במקום לשכוח או לשקוע במרירות, אני מלמד את הילדים האלה לעמוד חזק ולהמשיך קדימה. להגיד למי שניסה להשקיע אותם בשנאה שזה לא יצליח, שהם לא יאבדו את הכיוון בחיים".

בתך שאדה עברה תהליך שיקום לא פשוט

"היא נפצעה קשה מאוד. היא איבדה את הראייה בעין ימין, נכרתו לה שתי אצבעות, וזה מיד אחרי שאיבדה את אימא שלה, שלוש אחיות ובת דודה. אבל היא לא איבדה את האמונה והרצון שלה. היא בת 19 וכשכל זה קרה עמדה לסיים תיכון. במלחמה היא למדה לאור נרות כי לא היה חשמל, אבל היא הייתה נחושה להיות בין עשרת התלמידות המצטיינות בכל פלסטין. כשהחלימה הלכה לבחינות כאילו לא קרה כלום. לא ציפיתי שהיא תצליח ככה, אבל היא עשתה את זה. היא לומדת הנדסת מחשבים. הילדים שלי הוכיחו כולם שהם מסוגלים להזיז הרים."

אתם מתגעגעים לעזה?

"אנחנו חוזרים השנה. שם הבית שלנו, החיים שלנו, והנשמות של הבנות שלי. אנחנו לא יכולים להיפרד מהמקום הזה. בשבילי זה המקום שנותן לי אנרגיה וגורם לי לרצות להגיד גם לאחרים לא להרים ידיים".

אבו-אלעיש הקים לאחרונה קרן לסיוע לילדות במזרח התיכון (www.daughtersforlife.com) ואם יקבל פיצויים (כרגע הנושא בבירור משפטי) הוא מתכוון להפנות לשם את הכספים. הוא מדבר רבות על הקרבה הביוגרפית בין ישראלים לפלסטינים, ועל הצורך להרוס את המחסומים המנטליים בין העמים. האם יש לו שאיפות פוליטיות? "לא", הוא אומר. "אני רופא. אני אמשיך לעבוד בהצלת בני אדם. זה חשוב. אני מרגיש שבתחום שלי אני יכול לשנות דברים לטוב. אנחנו צריכים פה מנהיגות הומניטרית ולא רק פוליטית, אנשים שישחררו את החברה מהפחד, מהסבל, מהמחלות, מהכאב, אנשים שיתנו לשני הצדדים לחשוב שיש עתיד יותר טוב".

*** התפרסם במסף הספרים של לאישה