ארכיון תג: כשרון

המתים שלי הם כמו שכנים, שקטים אבל אהובים מאוד – ראיון עם ורד מוסנזון

 

צילום: גל חרמוני

 

לפני הפגישה עם ורד מוסנזון, בבית המאוד יפה ועמוס בכל טוב שלה ממש באמצע שוק הפשפשים ביפו, קראתי ראיונות קודמים שנתנה לעיתונים שונים. בכולם חוזרת משאלה אחת: למצוא קצת זמן לעשות פחות. נדמה לי שמוסנזון רחוקה היום, ממש כבעבר, מלהגשים את המשאלה הזו. אחד מחללי הבית שלה הוא משרד, שבו היא (וצוות העובדים שלה) ממשיכה לעסוק בפרסום ומיתוג ושיווק, היא כותבת שירה ופרוזה ואחת לשנה שנתיים גם מפרסמת ספר חדש, היא נותנת אינספור הרצאות בכל חודש בפני אנשי מקצוע שרוצים לחדד את כלי היצירתיות שלהם, היא כותבת תסריט שבמרכזו הגמד קרשינדו, גיבור הילדות של ילדי שנות השבעים (פרטים בהמשך). ובשעות הפנאי? אם יש כאלה, הן מוקדשות לריצה ולשחייה ולפילאטיס וכמובן לחמשת החתולים והכלב.

בימים אלה ראה אור ספרה החדש של מוסנזון "מפגש המזלות". הספר שנכתב בשיתוף פעולה עם בתה בר ועם אחותה דבורה עומר, הוא סיפור מיסטי למחצה על מפגש חירום המתקיים בממלכת השמיים ובו דנים נציגי 12 המזלות במשבר האמונה הנורא הפושה בקרב בני האדם. מוסנזון מתארת ויכוחים סוערים בין פייסי האמוציונאלית להחריד, נציגת מזל דגים, לבין טורוס, בת השור הרגועה והיציבה יותר, סג'יטריס הקשת בעל הנפש החופשית וקפריקון, הגדי החינני, השובב, הלא מאוד אחראי. הם מנסים להגיע להחלטה הנוגעת לגורלו של האדם בעולם ומוסנזון, מפיה של החושבת למרחקים, משלבת תובנות ואגדות ואפיונים של המזלות השונים שבבנייתם, אגב, התייעצה שוב ושוב עם האסטרולוג עמוס אהרוני. הספר הזה מפתיע ולא מפתיע. מצד אחד, כתבה אותו מוסנזון שבחיי היומיום שלה היא אשת מקצוע בהירה, מדויקת ומונעת מטרות, אותה אישה שכתבה את הלהיט "ארגז הכלים הצהוב – מדריך לגידול רעיונות" (2008), אך מצד שני, תמיד נחבאה בה המשוררת הרומנטיקנית, שכבר בגיל 19 מכרה 120 אלף עותקים מ"דברים שצריכים לעבור", ספר ההגיגים שכל נערה בארץ נצרה מתחת לכרית.

מוסנזון חגגה זה עתה יום הולדת חמישים. לרגל המאורע היא רכשה לעצמה במתנה גורת חתולים סיאמית שובת לב וקראה לה כשמה, "ורד". בלחץ קרובים וחברים השם הוחלף ל"רוזה", והחתולה, הרכה והמתרפקת, קיבלה את הדין. היא חולקת את שלל המרפסות, העציצים, הכורסאות ופינות הרביצה בביתה של מוסנזון עם שלל החיות האחרות, עם ורד (האישה) ועם בן הזוג שלה מזה חמש שנים, אחי פורת, שהוא במאי ועורך וידיאו וגם צעיר ממנה בלמעלה מעשר שנים. בתה בר, בת 22, מנישואיה לגל פרידמן, כבר לא גרה בבית, לומדת ספרות, כותבת שירה ומשתפת פעולה יצירתית עם אמא. היא ערכה ועיצבה את ספרי השירה שלה, וכאמור השתתפה בכתיבת "מפגש המזלות" שהחל להיכתב כשהייתה בת 14.

 הגן היצירתי ששתיהן נושאות הפגין נוכחות בולטת לאורך כל ענפיה של משפחת מוסנזון: אבא משה היה סופר, עיתונאי ועורך (של "במעלה"), הדוד יגאל היה סופר ומחזאי (ונודע בעיקר הודות לסדרת ספרי חסמב"ה), דוד נוסף, עמוס היה סופר גם הוא, והאחות הבכורה דבורה (עומר) מלכת ספרי הילדים הישראלית הראשונה. גם בקרב דור האחיינים ובני הדודים נרשמה עשייה מרשימה: גיל עומר הוא מנהל מוזיאון הילדים בחולון, גילי מוסינזון הוא כדורסלן מצליח ורנן מוסינזון היא עיתונאית ותסריטאית שלאחרונה הייתה מעורבת בהפקה המחודשת של חסמב"ה לטלוויזיה. ורד אומרת שכל השבט – כמאה איש, מפורסמים ואנונימיים גם יחד – שומרים על קשר חם וקרוב. "אנחנו חזקים בלוויות ואזכרות ולא כל כך מתחתנים. אין לנו אנשים מאוד עשירים במשפחה ולא כאלה שמופיעים במדורי רכילות, אבל כולם אנשים טובים, אוהבי אדם, שאני אוהבת".

אחרי מות הוריה היא לקחה על עצמה להיות הציר המרכזי שיבטיח שהקשרים האלה ימשיכו להתקיים. היא המארגנת של המפגשים המשפחתיים". אחד כזה עומד להתרחש ממש בימים אלה לרגל יום הולדתו המאה של אביה, משה. "הוא נפטר כשהייתי בת 18, אבל זה לא גמר את מערכת היחסים שלי אתו. אני מתייחסת למתים שלי כאילו הם שכנים שגרים בדירה מעלי, שכנים שקטים שלא עושים הרבה רעש, אבל במחשבות אני תמיד יכולה לחזור אליהם ולדבר איתם. אני מרגישה את האהבה שלהם, יכולה להשתמש בידע שלהם. בכל פעם שיש לי דילמה אני שואלת את עצמי מה אבא היה אומר על זה ואני יודעת את התשובה כי אני מכילה אותו בתוכי. החלק הפחות משמח זה הגעגועים, אבל מצד שני אין להם דרישות והם עומדים לרשותי 24 שעות ביממה".

מאחורי הביטוי "המתים שלי" מסתתרות לא מעט טרגדיות. מוסנזון המודה שהיא תמיד הייתה קשורה מאוד לאביה, איבדה אותו למעשה כבר בגיל 12, כשחלה מאוד, הלך רק בעזרת הליכון וסבל מהתקפים של אובדן הכרה. אמא שלה, מלכה, נפטרה בגיל 80 לפני כשבע שנים, ומוסנזון אומרת שמאחר שידעה שהיא בודדה ומדוכאת הקפידה לשוחח איתה מדי ערב, שיחות שלפעמים מתקיימות גם היום, כאמור בדמיון. אחיה רן מת מדום לב כשהיה בן 59, ואחיה גיורא, שהיה כלכלן, התאבד לפני כמעט 25 שנה, בגיל 45, מעשה שהדהד אירוע כואב קודם במשפחה: גם סבא שלה התאבד. ניסיון ההתאבדות הראשון של הסב התרחש כשקיבל מידע לפי אשתו ובנו, שהיו בדרכם לוינה לטיפול נגד דיכאון במרפאה של פרויד, נשרפו באונייה. הוא שתה בקבוק יוד וקפץ מהגג אך רק שבר את הרגליים. הוא ניסה שוב, כשגילה שאשתו התאהבה בגבר אחר, והפעם הצליח.

מוסנזון הייתה מודעת מגיל צעיר מאוד למורשת המשפחתית המבלבלת, הלא פשוטה והמאוד מחייבת הזו. היא נולדה בקיבוץ נען, לאם שהייתה גרושה ואם לאבי, ולאב שהיה גרוש פעמיים ואב לדבורה, עירית, גיורא ורן. היא הייתה בת הזקונים, הממתק שנולד לאביה בגיל 50, והילדה האהובה על כולם. "הייתי מאוד מאוד הכי קטנה. אחותי הבכורה דבורה גדולה ממני ב – 28 שנים, וגרתי בקיבוץ שזה סוג של מיקרוקוסמוס. עד גיל 21 כבר הספקתי להוציא שלושה ספרים, שזה מגוחך ממש, כי כמה כבר ידעתי על העולם".

ידעת שקיבלת בירושה כשרון כתיבה?

"גדלתי בבית שבו דיברו על כתיבה והעריכו כתיבה. כל השבט עסק בזה. אפילו הסבא שמעולם לא הכרתי כתב שירה והיה מתוסכל כי איש לא פרסם את שיריו. אז כתבתי גם. זה כמו שמי שגדל בבית שמבשלים בו יודע לבשל, ומי שבארוחות הערב בביתו מדברים על עריכת דין נמשך למשפטים. לי אמרו שאני מוכשרת עוד לפני שידעתי מי אני, ואמרו לי שאני יודעת לכתוב עוד לפני שבאמת ידעתי לכתוב. זה מייצר את האפשרות לכתוב אבל גם מניח עליך ציפיות כבדות מאוד".

ציפיות משתקות?

"לפעמים משתקות ולפעמים מדרבנות לעשות יותר. לא הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לקבל הכרה. נולדתי אחרי חמישה אחים מוכשרים ומוצלחים מאוד,אבל הייתה במשפחה גם הרבה שיפוטיות ואני כל הזמן רציתי לא לאכזב, הייתי חייבת להוכיח שההערכה שקיבלתי מראש מוצדקת. הייתי ילדה עקשנית ואסרטיבית מאוד. הקטע של לינה משפחתית, למשל, לא נראה לי. הייתי נחושה וקיבלתי אישור מיוחד לישון אצל ההורים. אבא שלי היה אידיאולוג קיבוצי בנשמתו וזה שלא הייתי כמו כולם העליב אותו, ולמרות זאת ההורים נתנו לי את חדר השינה שלהם והם ישנו בסלון. גם בבית הספר החלטתי מה אני רוצה ומה אני לא רוצה ללמוד. בגלל זה, אגב, אין לי תעודת בגרות והדרך היחידה שלי להגיע לאקדמיה הייתה ללמד שם. כבר עשר שנים שאני מלמדת בבצלאל ובמכללות שונות את המתודולוגיה היצירתית שלי ".

יצאת מהקיבוץ בלי תעודת בגרות אבל עם רב מכר והמון כסף מהתמלוגים, לא?

"בכלל לא. את כל התמלוגים נתתי לקיבוץ לפני שעזבתי. רציתי לחשוב שאני לא עוזבת בגלל שקיבלתי את הצ'ק הגדול על "דברים שצריכים לעבור". יצאתי משם עם מאתיים דולר. היה לי משעמם בקיבוץ. לא היו מספיק תזוזות בפריים. חזרתי מהצבא עם רצון להביא לשינוי בקיבוץ, להביא למשהו שדומה למה שקורה שם עכשיו. ניסיתי במשך כשנה לעשות את השינוי הזה, אבל הפרטנר שלי לעשייה הזו מת פתאום באמצע. חברי הקרוב והיקר משה מנדלסון, שהיה מבוגר ממני וחבר של אבא שלי, ולקח עלי מין חסות כשאבא שלי התחיל לדעוך. הוא לימד אותי לקרוא מדע בדיוני, הביא לי את 'שר הטבעות', היה בשבילי סוג של מנטור. הערצתי אותו. דיברנו על עשייה משותפת בקיבוץ אבל הוא מת מסרטן אלים ומפתיע שלושה חודשים אחרי שהשתחררתי. זאת הייתה תקופה קשה, הייתי לבד, עבדתי בבית ילדים וזה לא היה המקום הטבעי שלי".

אז עברת לתל אביב?

"קודם הגעתי לתל אביב לשבוע הספר. דבורה הייתה שם, יגאל היה שם, רנן וגילי הסתובבו ופרקו את הדוכנים ביריד והיה נורא חם ומשפחתי, ובנוסף פתאום כל מיני כותבים כמו יונתן גפן נתנו לי את הטלפון שלהם וחזרתי לקיבוץ עם תיק כבד מלא ספרים שקיבלתי מתנה. עברתי ליד המזכירות, ראיתי את המזכיר יושב ליד השולחן ואמרתי לו משהו שלא תכננתי, שאני עוזבת. אפילו לא הייתי בטוחה שתל אביב, חשבתי על קיבוץ אורטל ברמת הגולן ששם יש לי בן דוד. חשבתי ללכת על האידיאליזם הצרוף כמו שהיה באורטל או על קפיטליזם עירוני. יצאתי לכביש והחלטתי שאלך לאן שייקח אותי האוטו הראשון שיעבור. הוא לקח אותי לשינקין ושם נשארתי".

צריך הרבה בטחון עצמי כדי ללכת ככה לדרך חדשה

"או טיפשות, ובעיקר הרבה תמימות. היו לי בתל אביב אחות ודוד, אבל להיעזר בהם לא הייתה בעיני אופציה וגם מעולם לא לקחתי מאיש כסף. היום אני לא יכולה אפילו לעשות את התרגיל המחשבתי ולדמיין מה עבר לאותה בת עשרים בראש."

מוסנזון היא לא רק רכזת השבט, היא גם הארכיונאית הגדולה. היא שומרת התכתבויות בין אחותה דבורה למערכת "דבר לילדים", מכתבי אהבה שהחליפו הוריה וגם מכתבים שכתב יגאל מוסינזון מניו יורק לאחיו, אביה, ובהם הוא מתחנן לשמוע ממנו. משה מוסנזון היה אז סופר ידוע ונערץ יותר ולא ממש העריך את כתיבתו של יגאל. לדברי ורד "הייתה ביניהם מערכת יחסים מורכבת ולא נקייה מקנאה. אבי היה איש עדין, שלא אמר מילה רעה למרות שהוא לא אהב שיגאל היה מביא לי חסמב"ה ולא אהב את הסיפורים שהוא כתב ב"לאישה", ויכולתי להרגיש את המתח ביניהם. היום רנן, בתו של יגאל, ואני עושות איזה תיקון לקשר הזה. יש בינינו קשר נהדר".

בינך ובין דבורה לא נוצרה קינאה כזאת?

"מה פתאום? איך אפשר? אנחנו בכלל לא יושבות על אותה משבצת. דבורה היא מין אייקון. איפה אני ואיפה היא. אני כל כך גאה בה. היא תמיד הייתה מודל ההזדהות שלי, הסופרסטאר, הכי יפה בעולם והערצתי את האדמה שהיא דורכת עליה. הספר הראשון שלה "עד השמיים" יצא לאור כשנולדתי. אבא שלי ערך חלק מהספרים שלה ואני הייתי יושבת לידו,ילדה בת שבע, ומנסה לנחש מה הוא יעשה, ככה למדתי לערוך".

איזה מערכת יחסים יוצרים עם אייקון?

"היא גם אהבה אותי, והייתי באה אליה לחופשות. היא אהבה מאוד את הציורים שלי ומזמינה ממני עבודות. החמיא לי שהם תלויים אצלה בבית. התקשורת בינינו הייתה טובה יותר ככל שהתבגרתי. כשהתחלתי לעבוד על התסריט ל"קרשינדו" לפני עשר שנים, היא אמרה לי שהיא סומכת עלי בעיניים עצומות".

קרשינדו הוא הגמד שכיכב בסיפוריה של עומר ואחר כך בתסכיתי רדיו, גמד שרק מי שאוהב אותו יכול לראות אותו. מוסנזון מספרת שקרשינדו נולד בכלל במוחו של אביהן, שהיה גרוש מאמה של דבורה ויכול היה לבקר אותה במעוז חיים רק לעתים רחוקות. "דבורה הייתה ילדה חולמנית, בודדה והיה לה קשה מאוד בחיים. היא ממש חיה מביקור לביקור של אבא וסבלה מאוד בכל פרידה ממנו. ואז רצה המלחמה והוא התגייס לצבא הבריטי ונעלם לשנים, וזה היה נורא, כי הפרידה הזו הייתה מעורבת בפחד, לכן הוא השאיר בכף ידה גמד דמיוני שיארח לה לחברה במקומו". בתסריט שהיא כותבת דבורה מעורבת פחות, משום שבגיל 78 היא כבר לא במיטבה , אינה בקו הבריאות וכמעט אינה כותבת. "אני מקריאה לה, אני מראה לה, שולחת טיוטות לה ולילדים שלה וכולם מעירים הערות, אבל דבורה פחות פעילה קריאטיבית".

מתי את מעריכה שהסרט יצולם?

"החלום הוא שהסרט יהיה בינלאומי ויעשה בתלת ממד, אז זה כנראה ייקח עוד זמן. אני כבר בדראפט השביעי, אני מניחה שיהיו שלושים או משהו. אני כותבת לא רק על קרשינדו, אלא גם על סיפור המסגרת שהגיבורה שלו היא הילדה דבורי. הגמד הזה הרי מלווה אותה כל חייה. עד היום, אין שיחת טלפון אחת בינינו שבה אנחנו לא מדברות על אבא ולמרות שהזיכרון שלה כבר לא ממש ממש שלם, אין שיחה שבה לא עולה בינינו השאלה איך הוא המציא את הקרשינדו הזה. זו שאלה מאוד חיה אצלה. בסרט שצילמתי אותה לפני כמה שנים, כשהרגשתי שדברים עומדים להשתנות לרעה, היא מדברת על הקרשינדו הזה שליווה אותה כל החיים והיה משוש חיה".

נדמה שלמרות הדיבורים שלך על מנוחה ושקט, את רק עושה יותר ויותר ויותר בכל שנה

"מסתבר. יש לי משמעת עבודה, אין לי בעיה להתרכז, אני חרוצה ובסך הכול אני נהנית מאוד מהלונה פארק הזה, שבו כל רגע קורה משהו חדש".

 

* הראיון פורסם בשבועון לאישה.

אין בספר רגע של מכאוב, או ייאוש או התפכחות או כוח שהיא לא חוותה על בשרה

 

צילום: גל חרמוני

יעל ישראל מעזה לכתוב על דברים שרובנו מפחדות אפילו לספר לעצמנו. היא כותבת על מחלות נפש במשפחתה, על הזנחה של ילדים, על קשרים חולניים מאוד בין הורים לילדיהם, על התעללות נפשית, מילולית "מתונה" ותוצאותיה הנוראות, על הכמיהה המכאיבה לאהבה ועל החרדה העצומה ללדת ילד, שיישא בתוכו את המחלות והמכאובים האלה. את רוב הכתיבה הזו היא עושה בבלוגים שלה, בשפה ישירה שאינה מאפשרת משחקי מחבואים. אולי משום כך "אימא ואני בבית המשוגעות", הרומן החדש שלה (הרביעי במספר) שואב יותר מקודמיו מתוך חייה האישיים וההיסטוריה המשפחתית שלה. היא מספרת את סיפורה של צעירה שמגדלת ילד מעוות, "המפלצון" היא קוראת לו בספר ולעתים "פוחלץ" או "חתלתולי", מבקרת את אימא שלה, המאושפזת, כותבת מכתב ארוך לאבי בנה שנטש אותה ולאימא שלו, החולנית לא פחות, ומנסה להתנהל כשעל גבה משא כבד של משפחתיות בעייתית. ישראל אינה הצעירה הזו, בוודאי לא ב-100%, אבל אין בספר רגע של מכאוב, או ייאוש או התפכחות או כוח שהיא לא חוותה על בשרה.

יעל ישראל היא עורכת ספרים וכותבת פורייה מאוד. לפני "אני ואימא בבית המשוגעות", שזכה השנה בפרס איגוד הסופרים, היא פרסמה את "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד"), סיפור על שתי ילדות בתל אביב של שנות השבעים (שנלמד בקורסים של ד"ר רוני הלפרן באוניברסיטת תל אביב); את "סוף סוף רומן" (חרגול), על אלמנה צעירה בתל אביב העתידנית מוכת האסון; את קובץ הסיפורים "יצאתי לחפש מחסה" (עם עובד) וגם רומן מכתבים שכתבה עם נולי עומר ופורסם בהמשכים ברשת. משך שנים היתה מבקרת הקולנוע של "על המשמר" ז"ל, הייתה ממקימי כתב העת לספרות "שופרא", ממיסדות הבלוגיה לסופרים ומשוררים "בננות" וכותבת פעילה באתר היוקרתי "רשימות". שם, ברשת, היא החלה לפני כשלוש שנים לפרסם רשימות אוטוביוגרפיות על אחותה הסכיזופרנית שמעולם לא טטופלה כראוי והפכה את חיי כל קרוביה לגיהינום, על סבלם של בני המשפחה של נכי נפש, על אחותה שהייתה אישה מוכה, על אהובה שמת מסיבוכים של סוכרת ועל אביה, אליו הייתה קשורה מאוד, ומת גם הוא, וקודם שפגש את אימה היה נשוי לאישה אנדרוגינית, שגודלה כאישה אך היו לה אברי מין זיכריים כלואים, על החלטתה שלה לא ללדת ילדים, ועל התינוקות שנולדו לאחותה החולה, שאחד מהם, שחור עור (בנו של רקדן אפריקאי שגורש מהארץ אחרי שהכה אותה) נמסר לאימוץ ואת השנייה יעל עצמה, שהייתה רק בת 12, גידלה בפועל. אה, כן, והיא גם בת 50, חיה (לבד) ברמת אביב ומגדלת חתולים.

את הביוגרפיה המאוד לא פשוטה הזו ישראל מתרגמת ליצירה ספרותית סוחפת מאוד. היא עושה זאת בשפה מיוחדת מאוד, לא מתנחמדת ולא תמיד קלה לעיכול: תערובת של סלנג, ישירות בוטה, זרם תודעה מפותל ונאיביות מכמירת לב. הגיבורה שלה משייטת איכשהו בתוך ים סוער של מצוקות, ובכל זאת שומרת על חוש הומור ומבט אירוני מפוכח. היחסים שלה יתר הדמויות, החל במאהב הקשיש הרופס קירשנלקר, דרך הפסיכולוגית שלה, חברותיה למעון הנערות, אימא שלה שלא ברור אם היא משוגעת או מתחזה לכזו, והילד החריג שנולד לה, לא תמיד קלים אבל תמיד מרגשים. "ידעתי תמיד שהסיפור המטורף של המשפחה שלי ייכנס לאחד מספריי", היא מודה. "כתבתי את הספר במשך הרבה שנים והיה לי קשה איתו מאוד. במשפחה שלי היו תמיד סודות גדולים. אני לא יודעת איך קרה שאני פתאום מדברת על זה. אני גם חוטפת הרבה ביקורת על הדיבור הישיר והגלוי שלי  – קוראים כועסים שאני מעזה לחשוף ככה אנשים אמיתיים. אמא שלי בת השמונים ומשהו לא ממש מחוברת למציאות והיא בבית אבות, אבא שלי מת מזמן ואחותי החולה לא קוראת את מה שאני כותבת.  אני חושבת שאם הם היו צלולים ובחיים היה לי יותר קשה והייתי נמנעת מלפרסם".

בכתיבה שלך יש הרבה חשיפה אישית. אני קוראת אותך ואני מתפעלת מהיכולת שלך להיות כל כך כנה

"תמיד הייתי כזו שרוצה לדעת, להבין את עצמי. אם משהו לא ברור לי אני חופרת וחופרת. עשיתי במשך השנים הרבה עבודה, שאפשרה לי להיפתח ולא להתבייש בשום דבר. ככל שאני מדברת, כך אני מרגישה יותר טוב עם עצמי. כשאני כותבת על הזוועה שהייתה בבית משום שאבא שלי, שהיה רחמן גדול, סרב לאשפז את אחותי אני גם תוהה האם הוא צדק או לא, משום שיש לי גם דודן סכיזופרן שכן אושפז, ובימים ההם היחס אל נכי הנפש היה אחר, והוא היה חוזר משם מלא סימני מכות כחולים, היו קושרים אותו, התרופות החזקות גרמו לו לאבד צלם אנוש. אז אני מבינה שהברירות שעמדו בפני הורי היו קשות, אבל אני מרגישה שאני חייבת גם לספר כמה נורא היה לגדול ככה, כשהניסיון להגן על הילד החלש גרם להם להזניח את הילדים האחרים. אני יצאתי מזה אדם מתפקד, אבל כמו שכתבתי, הייתי שמחה יותר לא להיוולד. זה לא מפני שיש לי כוונות להתאבד, אלא מפני שלפעמים הכאב הנפשי כל כך כבד שקשה לשאת אותו".

ולמרות הכול יש לך חיים מלאים ואת כותבת המון

"נכון. אף פעם לא הייתי באי עשייה. לא משנה מה מצבי הנפשי, אני עובדת. שנים הייתי מבקרת קולנוע, נסעתי לחו"ל, הייתי בפסטיבלים אבל בפנים יש גרעין של כאב, שהיה מעדיף לא להיות בכלל. "

זה לא משהו שמשותף להרבה אנשים רגישים ויוצרים?

"אני מוקפת יוצרים ואף אחד מהם לא אומר את זה, גם כאלה שיש להם תיקים כבדים על הראש, כולם מודים שבעצם הם שמחים שנולדו. שמעתי את יהודה פוליקר אומר את זה בראיון, אבל הוא היחיד. כמוני, הוא גם לא קיבל ויטמינים נפשיים, וכמוני גם הוא יצא מתפקד ויוצר, אבל לא מסתיר את הריק הנורא שבפנים".

 

אולי כהמשך ישיר לתחושות האלה, ישראל החליטה לא ללדת ילדים. היא כתבה על זה לא מעט. במילותיה שלה, היא החליטה "לנתק את שרשרת הסבל". הילד המפלצתי שבספר, המזעזע את כל רואיו וכמעט אינו מתפקד או מתקשר, הוא מבחינתה הביטוי לכל הפחדים שמונעים ממנה ללדת ילד משלה. "זה לא שאין בי אהבה לתת", היא מסבירה. "את האחיינית שלי, שהיא היום בת 39, אני גידלתי והייתי בעצמי ילדה קטנה. אימא שלה לא תפקדה ואימא שלי, שהיא אישה מאוד מוגבלת נפשית וקרה מאוד, ועברה התעללות מינית בילדות, ניהלה איתה יחסי סימביוזה איומים, כך שלא הייתה לי ברירה. אהבתי אותה מאוד. אני אישה חמה מאוד. קיבלתי המון חום מאבא שלי, אבל החלטתי שאישה עם רמת החרדות שלי, לא חייבת לגדל ילדים. גדלתי בבית שהחרדות שלטו בו. אסור היה לנו לרדת למטה שמא נידרס או נאנס או יקרה משהו נורא אחר. ידעתי שאין מנוס ואני עלולה להעמיס את זה גם על ילד שלי".

את מדברת על אבא שלך כעל העוגן הנפשי שבזכותו שרדת. גם הוא עבר חיים לא קלים

"הוא היה רק בן עשרים, בחור פרסי עני צעיר בשנות השלושים בירושלים שהוצע לו שידוך עם אשכנזייה בלונדית, והיא מצאה חן בעיניו. אבל אז התברר שהיא בעצם זכר, שיש לה אברי מין זכריים חבויים ורק גידלו אותה כנקבה. מין אינטר-סקס כזה. הוא אפילו גם לא רצה להתגרש והציע לה לעבור ניתוח שייצור לה ואגינה, ניתוחים שכבר אז היו בראשיתם. אבל היא פחדה, והוא כמעט הסכים לוותר על ילדים אבל לא על יחסי מין. אחר כך שנים הוא היה לבד, ורק בגיל 30 נישא לאימא שלי. הוא היה צורף שעשה חיל כלכלית, והיה איש חם ורגשי מאוד, אבל כמעט לא היה בבית כי הוא עבד המון".

אז מה עזר לך לשרוד?

"אחותי האחרת, שלומית, שמבוגרת ממני בשש שנים. היא הייתה ההצלה שלי, כי אבא שלי שמאוד אהב אותנו היה עסוק רוב הזמן, ואימא שלי לא יכלה להתייחס אלינו, אז אחותי גוננה עלי ובילינו יחד שעות. עד היום אנחנו קשורות מאוד. גם היא החליטה לא להביא ילדים לעולם. "

לא היו אנשים מבחוץ שחלקת אתם את מה שעבר עליך? חברות?

"מה פתאום. רק בגיל 20 הייתי מסוגלת להגיד שיש לי אחות משוגעת, אבל גם אז הייתי אומרת ופורצת בצחוק. לקח זמן עד שהצלחתי להתייחס גם לכאב. הייתי פעם בטיפול של ייעוץ הדדי, שבו מדברים עם בן זוג וכל אד מקשיב לדבריו של האחר, ופתאום עלה בי זיכרון מגיל שנה וחצי או שנתיים, תמונה כזו, שהייתה מלווה בתחושת בדידות קשה מנשוא. אימא שלי הרי אמרה לי שהיא לקחה גלולות מיוחדות שיזרזו את הווסת, כי היא לא רצתה אותי והיא קיוותה שככה לא יוולד לה תינוק."

את חושבת שהביוגרפיה הזו מנעה ממך לקיים זוגיות?

"היו לי בני זוג. עם אחד מהם גם חייתי שבע שנים, אבל הוא חלה ומת. בבסיס אני חושבת שאני אדיפלית, ולנשים כמוני קשה למצוא גבר להתאהב בו כי הן מחפשות מישהו שידמה לאבא המיתולוגי".

מתי התחלת לכתוב?

"בגיל הנעורים. התחלתי לפרסם בגיל 23 ומאז אני כותבת בלי הפסקה. כשהתחלתי לכתוב ברשת, מצאתי את עצמי נוגעת בכל הנושאים האלה. לקח לי הרבה זמן עד שהבנתי שזו החוויה הטראגית המכוננת של חיי, שזה מה שיצר אותי. את הספר הזה התחלתי לכתוב לפני עשר שנים. זה לא בא בקלות. לקח לי זמן למצוא את הקול של הספר הזה, להפסיק לערוך את עצמי שוב ושוב, לפנות זמן לכתיבה, הרי אני כל הזמן עוסקת לפרנסתי במילים".

הגיבורה שלך לעולם לא מאבדת את ההומור

"במובן הזה היא ממש אני. אני תמיד צוחקת ויודעת ליהנות גם כשיש עלי עומס. אני לא יודעת איך אני מצליחה. היה כבר מבקר שכתב שזה לא אמין שמישהי שיש לה חיים קשים כל כך, מדברת במין "היפר" כזה, אבל אני באמת כזו. ההחצנה היא דרך ההתמודדות שלי, וגם הסרקזם והאירוניה".

הכתיבה היא עבורך סוג של תרפיה?

"להפך. כשאני כותבת פוסט זה לוקח לי עשר דקות ואני מרגישה שחרור גדול, אבל כשאני כותבת פרוזה, אני חוצבת וחוצבת מתוך עצמי ולפעמים זה עינוי נורא. כבר כמה שנים שאני דוגרת על ספר נוסף וגם בו אני מחטטת בכל הפצעים של המשפחה. זה יהיה ספר עוד יותר ריאליסטי. זה כואב, אבל זה הכרחי בעיני, כי זאת דרכי לשרוד. הכתיבה היא סוג של שסתום שקצת משחרר ממני לחץ, אבל לא מרוקן את הכאב לגמרי, אפילו לא מתקרב לזה".

 * אל הבלוג של יעל ישראל ב"בננות" אפשר להגיע מכאן

* לבלוג שלה ב"רשימות" אפשר להגיע מכאן

* הכתבה התפרסמה במוסף הספרים המשובח של לאישה.