ארכיון תג: כתיבה

איך אפשר לחשוב שזו בחירה חופשית?

(כתבה שלי, שהתפרסמה השבוע במדור הספרים של "לאשה")

גבאי 2

מיכל מישל גבאי אומרת שהיא ויתרה על "המסלול לקורבנות", מסלול שהחל בילדות בבית אלים, גירושים של ההורים, ניסיון לא מוצלח להיקלט כילדת חוץ בקיבוץ ומגיל 16 וחצי הישרדות בתל אביב, בעזרת תעודת זהות של אחותה הגדולה, חושים מחודדים ונחישות שלא ליפול באחד מאלף הבורות שהמסלול הזה מרוצף בהן. לגיבורות ספר הביכורים שלה "חדרים של אהבה" היה הרבה פחות מזל. הילדות הסדוקה שלהן הולידה דימוי עצמי נמוך שהוביל אותן בסופו של דבר לעסוק בזנות.

"חדרים של אהבה" מספר את סיפורן של זונות, האחת עובדת בתחום הלכאורה יוקרתי – הליווי – בחברת עשירים שמרעיפים עליה מתנות ובילויים, והשנייה נאלצת לשכב עם עשרות גברים ביום, בדירה צפופה שבחדריה עובדות עוד נשים כמוה. שתיהן משוכנעות שהן בחרו במקצוע. היו להן הזדמנויות, השכלה, רהיטות, מראה. הן  שירתו בצבא, גדלו בשכונות טובות. אבל ברגע שהמספרת – עיתונאית שמראיינת את השתיים – חורצת קלות את הקליפה החיצונית שלהן, מתברר כי הבחירה לכאורה הזו אינה בחירה כלל, וחייהן של השתיים מכילים בעיקר כאב, השפלה, שנאה עצמית, כאבים פיזיים ונפשיים ותחושת אין אונים.

דמויותיהן של טלי ואליס הזונות, מורכבות מדמויותיהן של חמש נשים אמתיות שגבאי, לדבריה, פגשה לצורך התחקיר לספר. היא התכוונה לכתוב על אנורקסיה, מחלה שבה לקתה בעצמה, ועל מה שהיא מחוללת בחייהן של נשים. כדי לא להתמקד רק בסיפור האישי שלה, חיפשה ומצאה חמש נשים בנות 23-30 שסובלות מהפרעות אכילה שונות, ורק בשיחה איתן התברר לה ממה הן מתפרנסות. בדומה לעיתונאית בספר, גם היא הייתה, היא אומרת, בהלם, אבל המשיכה את סדרת הראיונות ואפילו ביקשה להתלוות לערב באחת הדירות שבהן עבדו. אחרי המסע הזה ואחרי הכתיבה היא עדיין לא בטוחה שפענחה לגמרי את הנשים האלה, אבל דבר אחד ברור לה: גם מי שחושבת שבחרה בזנות בחירה חופשית משלה את עצמה. כולן חוות את העיסוק הזה כאונס יומיומי ומתמשך, וכולן היו רוצות להימלט משם, לו רק האמינו שהן מסוגלות.

גבאי, בת 39, מתגוררת בצפון הישן של תל אביב ומגדלת את בנה בן השנתיים ושמונה חודשים, דניאל. כמכורה לספורט אתגרי, ובעיקר גלישה, רכיבת אופניים וטיפוס צוקים, היא עבדה שנים כמאמנת כושר, וכך גם הכירה את בן זוגה, וכעת היא לומדת להיות מאמנת אישית ויועצת זוגית. ההיריון, היא מספרת, הציל אותה מעצמה, מהאנורקסיה ואפילו מפשיטה משטרתית בבית בושת שבו נכחה לצורך התחקיר  – "בהיריון הלכתי פעם ראשונה בים עם בגד ים בלי להסתיר את הגוף ולחשוב שאני שמנה מדי, התחלתי לאכול בריא כי זה חשוב, יש לי ילד ואני חייבת להיות בריאה בשבילו".

גבאי 3

בילדותה, בשכונה שבה היא מתגוררת היום, חשה יוצאת דופן. "לא היו הרבה משפחת מרוקאיות", היא מסבירה. התחושה הזו ליוותה אותה גם בקיבוץ מעגן, לשם הגיעה אחרי שאימה נישאה מחדש והיגרה לתורכיה. "לא אהבו אותי שם כי הייתי ילדת חוץ יחידה ובאופן חריג הגעתי עם כסף". התחושה הזו דחפה אותה להצטיין בלימודים ובספורט. "הייתי ילדה היפראקטיבית והיה לי קל לרוץ ולקחת את כל המדליות בכול יום ספורט. היום, כאישה בוגרת, אני יודעת שזאת הייתה דרכי לברוח מהבית. היו בבית מצבים שבהם הרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום, אז פשוט יצאתי לריצה של עשרות קילומטרים".

למרות שהוכיחה שהיא מסוגלת להצטיין בכל תחום, ולמרות שהיא מעידה על עצמה ש"אני לא אחת שקל לשבור אותה", גבאי אומרת שהילדים בקיבוץ "ממש התאכזרו אליי", ואחרי שנתיים שם החליטה לחזור לתל אביב. היא "שאלה" את תעודת הזהות של אחותה, שכרה דירה בדרום העיר ("במקום שבו נרקומנים היו דוחפים מזרקים לתיבות הדואר") והחלה להתפרנס משורה של עבודות מזדמנות, כמוכרת בגדים, מלצרית וברמנית. האנורקסיה שהתחילה שנים קודם לכן, החלה מזדחלת וכובשת מקום מרכזי בחייה. בגיל 23 היא שקלה רק 36 ק"ג, התאמנה ארבע שעות בכל יום ולמרות שגופה כמעט קרס הייתה משוכנעת שהיא שולטת שליטה מלאה בחייה.

מתי זה התחיל?

"אני זוכרת את עצמי בכיתה ה' יושבת בשירותים ומפנטזת איך אני אחתוך לעצמי את הירכיים, שיהיו יותר דקות. אני בטוחה שזה התחיל עוד קודם. הייתי ילדה נורא רזה ותמיד חשבתי שאני נורא שמנה. לא הייתה לי שליטה על החיים אז בחרתי לעשות את זה דרך האוכל ובלי לשים לב חתמתי ברית עם השנאה העצמית".

הסביבה שלך לא הזדעקה?

"מצד אחד היו אימהות שהרחיקו ממני ילדים ברחוב, כי הן היו משוכנעות שאני חולה באיידס, ומצד שני היו גברברים שלא הפסיקו לתת לי מחמאות והיה לי חבר שאמר לי 'אני חולה על העצמות שלך'. בדיעבד אני יודעת שזימנתי לי גבר חולה, שהתאים למחלה שלי. הגעתי לאישפוז בתל השומר, אבל ברחתי אחרי יום כי הבנתי שבעיות האכילה שלי לא ייפתרו שם".

בהיריון עלתה רק שני קילו "לא הרשתי לעצמי להיראות הריונית, רצתי על עקבים, והמשכתי להתאמן, אבל גם התחלתי להתייחס לעצמי קצת יותר בחמלה, לאכול, לעשות יוגה. רק בזמן שערכתי את התחקיר לספר לבשתי שמלות היריון. זאת הייתה תקופה מורכבת ואין לי ספק שעוד אכתוב ספר על מה שבאמת קורה לאישה בזמן ההיריון".

את מרגישה שיצאת מזה?

"אני במשקל בריא. יש לי תקופות רזות יותר ותקופות מלאות יותר, אבל אני כבר לא עולה על המשקל, אני לא בודקת. הרגשתי את זה משתנה בהיריון, כאילו שכשיצא ממני דניאל, מיכל נולדה מחדש".

"תמיד חלמתי לכתוב", מספרת גבאי. "רציתי לכתוב על אנורקסיה, אבל לא רציתי שהזרקור כולו יהיה עליי. גם לא חשבתי שאני הכי אנורקטית שאפשר, הרי אני לא שלד, גם בין האנורקטיות יש תחרות מי ממש ממש אנורקטית. הכרתי מישהי שלא ידעתי שהיא פקידה בדירה כזאת, והיא הכירה לי מישהי שעבדה שם, וכשפתאום התברר לי שהן זונות, הסיפור הלך לכיוון חדש.

"פגשתי יותר מחמש הנשים שראיינתי, אבל בחרתי בכוונה את אלה שלא דומות למה שאנשים חושבים על זונה. רציתי שהספר יבליט את האנושיות שלהן, את זה שהן לכאורה לא שונות מכולנו. לא רציתי לכתוב על נרקומניות או על בנות שאנשים יוכלו להגיד לעצמן שלא מפתיע שהן הגיעו לזנות".

מצאת בכל זאת מכנה משותף בין כולן?

"העדר מוחלט של חמלה עצמית. הן כל כך יפות, כל כך מוכשרות, איכותיות מאוד ומשוכנעות שהן נכנסו בעיניים פקוחות לזנות. גם הסביבה אומרת להן, בעיקר לאלה שעובדות בליווי לכאורה יוקרתי, שזה כסף קל. בפועל זה מאוד קשה. הן כל הזמן נאנסות, כביכול בהסכמה. הן יודעות שרע להן נורא, אבל כולן אמרו לי 'אני לא יודעת איך לצאת מזה'".

את מתארת גם מקרי אונס ברורים – אירועים שבהם לקוח נוהג בהן באלימות

"הן יודעות שבמקרים כאלה אין להן מה לעשות, כי מי שמנהל את הדירה או את שירות הליווי יהיה תמיד לטובת הלקוח. רשמית מדברים שם על "אנחנו משפחה", בפועל הלקוח תמיד צודק ואם הוא לא מרוצה היא לא תקבל כסף".

כל זה מתנהל ממש מתחת לאף שלנו?

"טיילתי עם אחת מהן בתל אביב והיא הצביעה על כל מיני בניינים ואמרה לי 'פה יש דירה כזאת ופה יש דירה כזאת' ואז הגענו לבניין שבו יש מרתף סאדו, שבו הן נקשרות ומעונות תמורת סכומים נורא קטנים, ולמעלה יש דירות שהן מעמידות פנים שהן הבית שלהם, ושם גברים משלמים יותר, אבל גם שם יש מי שיורק עליהן, מדביק להן מסטיקים בשערות. עושים בהם כל מה שמתחשק להם, רוצחים להן את הנפש. הן בודדות ברמה שאי אפשר לתאר, ואז הן אוכלות ומקיאות ואוכלות ומקיאות – בין לקוח ללקוח".

לא פחדת לראות את זה מקרוב?

"למרתף העינויים לא הסכמתי להיכנס, זה נראה לי גיהינום. לדירה לא אכפת היה לי להיכנס, אבל כשיצאתי אתן לארוחת צהריים הטרידה אותי מאוד המחשבה שאולי מישהו חושב שאני אחת מהן".

אי אפשר לצאת מזה?

"קשה מאוד לצאת מזה לבד כי זה כמו נפילה לתהום. לא לכולן יש מספיק מודעות עצמית. הלקוחות הרי לא שואלים אותן אם נעים להן או כואב להן ומה הן רוצות. כואב להן, והן ממשיכות, כי יש להן 16 או 17 גברים שצריך לשכב אתם באותו יום. אני חושבת שהן חולמות לצאת מזה, ואולי חושבות שיום אחד יבוא מישהו וייקח אותן משם".

 

שאיש לא ייקח אותה ממני

 

צילום: גל חרמוני

צילום: גל חרמוני

רותי שפירא נושאת אתה בתיק פיסת מצה כמעט מתפוררת, כרוכה היטב בשקית ניילון. זהו חלק מהמצה השמורה שחולקה בלילה הסדר לפני 18 שנה, ממש לפני שנסעה לווייטנאם, להביא משם את התינוקת שאימצה. זהו הקמע שלה, שעובר אתה מתיק לתיק, ביחד עם כתב הוויתור שעליו חתמה האם הביולוגית של הילדה. "שלא יקרה משהו, שחס וחלילה איש לא ייקח אותה ממני", היא אומרת.

שפירא מספרת לי על המסע המפותל שהוביל לכך שבגיל 47 יצאה לבדה לווייטנאם, כדי לאמץ בת,  את הבת "שגדלה אצלי בלב ולא בבטן", כפי שהיא כותבת בספרה "הירח אותו ירח – אודיסיאה לווייטנאם" שראה אור בימים אלה ("פרדס" ו"בוקסילה"). בתה נועם לין (היא לא משתמשת ב"לין" ששפירא הקפידה לשמר משום שהיה השם שניתן לה בלידתה) מצטרפת אלינו לקראת סוף השיחה, אבל לא צריך שאול אותה כדי לדעת. האהבה ביניהן חזקה, כל כך חזקה – כותבת שפירא – עד שהיא כואבת.

רותי הייתה בת 23 בלבד כשהתאלמנה. בעלה יגאל שפירא, נהרג במלחמת יום הכיפורים, כשהיו נשואים שנה ויומיים בדיוק. הוא שימש קצין תצפית בראש כוח צנחנים ונפגע מירי מארב צלפים מצרי במבואות העיר סואץ. הוא עבר את המלחמה כולה בלי שריטה, ונפגע בפעולה שנמשכה שעות ספורות אחרי הפסקת האש הרשמית. "הכרנו עוד בתיכון", היא מספרת. היא התגוררה ברמת השרון והוא בתל אביב, אבל חברה משותפת הכירה ביניהם והם הפכו ידידים ואחרי שנים גם לזוג. בתוך האושר שלהם ריחף איזה שכנוע של יגאל שהוא עתיד למות צעיר, ושהוא צריך להספיק הכל כי הזמן דוחק.  כשהודיעו לה שנהרג (אחרי שלושה שבועות של חרדה ואי ודאות) המשפט הראשון שיצא מפיה היה "חבל שאני לא בהריון". היא ידעה שילד היה משמח אותו והצטערה שלא יהיה לו המשך. "בשבעה אימא שלו אמרה לי שאם אי פעם יהיו לי ילדים, גם הם – הוריו של יגאל, בלה וג'ימי, יהיו להם סבא וסבתא. נדרשו לי 24 שנים לפרוע את השטר הזה, והם לא הכזיבו, הם שימשו סבא וסבתא לכל דבר".

למה כל כך הרבה שנים?

"היו לי הזדמנויות להרות, אבל עד גיל ארבעים בערך זה לגמרי לא עניין אותי וזה נראה לי מפחיד אפילו. רציתי להיות חופשיה, לעוף, וכשכבר רציתי , זה לא הלך. אבל אני באמת חושבת שלא הייתי בשלה לזה יום לפני שזה קרה. וגם אז, אל תחשבי, היו לי פחדים. "

את כותבת בספר שכשהפכת לאימא, הרגשת שהתקבלת כחברה שווה בחברה הישראלית

"אני כותבת את זה קצת בציניות, כי זו האווירה ברחוב, בבניין, בשכונה. המשפחה והחברים שלי לא לחצו עלי, אבל מסביב הייתה תחושה שעם תינוקת, את מתקבלת פתאום למשפחת האדם. זה ערך עליון בארץ, וכולם טרחו להודיע לי כל השנים כמה חבל שאני לא עושה ילד. כשחזרתי עם נועם, זכיתי לפרגון ורצון טוב מעל ומעבר למה שציפיתי. יכול להיות שאם הייתי יולדת בעצמי היו מעבירים ביקורת, אומרים שזה צעד אגואיסטי, לגדל ילד בלי אבא, אבל האימוץ הוציא מהאנשים רק פרגון".

שפירא נולדה בהלסינקי, בקהילה היהודית הקטנה של פינלנד, שהייתה אז ציונית מאד. אביה, יליד פינלנד, שהיה מהנדס מכונות, ואימא שלה, שהגיעה לפינלנד בגיל 8 מעיר הולדתה שעל שפת הים הבלטי (אז פרוסיה, גרמניה) בעקבות עסקיו של הסב שהיה סוחר עץ, ילדו שלושה ילדים וכאשר רות, הבכורה, הייתה בת 13, והחליטו לעלות לישראל. בשלב זה כבר היו לה שלוש שפות אם: פינית (שפת בית הספר), שוודית (שפת הבית, שכן פינלנד היא דו לשונית) וגרמנית (שפת הסבים) ולימים הצטרפה לזה העברית, כמובן.

 

Spira

המעבר מפינלנד לנווה מגן שברמת השרון היה לה קשה מאוד. "הגרעין בבית הספר היה ילדי גנרלים והאווירה הייתה קרתנית מאוד", נזכרת שפירא. "המנטליות הייתה שונה לגמרי, לא ידעתי יותר מאלף בית, לא הייתי מעורה בכלום, והרגשתי שהפכתי מתלמידה מעולה לאפס". אחרי שירות צבאי ביחידת המחשבים של צה"ל (שהייתה אז בחיתוליה) הגיעה לירושלים כדי ללמוד ספרות אנגלית, אבל לימודיה נקטעו באמצע כשבעלה נהרג. "לקח לי כמה שנים להשלים את התואר כי אחרי שיגאל נהרג הייתי די מאובנת. הייתה לי הרגשה שאני מין פנקייק כזה, שהחיים יכולים להפוך אותי על המחבת בתוך רגע. זה מילא אותי פחד מכל התקשרות מחייבת מדי, כי ידעתי שהכול יכול שוב להילקח ממני".

שפירא, שהיא היום מתרגמת בכירה וחתומה על מיטב הלהיטים שהגיעו לעברית מארצות סקנדינביה (כולל יצירת המופת של יורן רוזנברג "עצירה קצרה בדרך מאושוויץ", "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", טרילוגיית המילניום של סטיג לרסון וספרי ילדים של אסטריד לינדגרן) השלימה בסופו של דבר תואר שני, עבדה כמתאמת פעולות תרבות בבית ציוני אמריקה ושימשה כתבת תרבות ב"מעריב". ואז, בשנת ואז בשנת 1997 הגיעה שיחת הטלפון מעורכת הדין שתיאמה את האימוצים מווייטנאם, והיא ארזה מזוודה שכללה בגדי תינוקות, חיתולים ושאר חפצים שלא האמינה שתשתמש בהם אי פעם ויצאה לדרך.

שלוש שנים בלבד היה חלון ההזדמנויות הזה פתוח בפני ישראלים. מאוחר יותר ישראל חתמה על אמנה בינלאומית המסדירה אימוץ ילדים בין מדינות, ווייטנאם לא נכללה ברשימת המדינות שנחשבו מפוקחות מספיק. כששפירא הגיעה לשם בפעם הראשונה, היא פגשה זוגות ישראלים נוספים שקיבלו את התינוק שחיכו לו די מהר. היא נאלצה להמתין, ומסיבות שונות, הילדה שיועדה לה לראשונה לא ניתנה לה. במתח, בעצבים מרוטים, היא המשיכה לחכות, תוהה איך תרגיש ומה יהיה אם לא תתקשר לתינוקת. כל השאלות האלה נמוגו בבת אחת כשלין הזעירה הונחה בזרועותיה. "הרגשתי שאני נמצאת אתה בתוך בועה. רק היא ואני וזהו. כל שאר העולם רחוק", מספרת שפירא. "פרצתי בבכי. זה היה בכי של הקלה ואושר וגם חמלה על תינוקת רכה שאמה לא הייתה מסוגלת לגדל אותה. היה לי צורך עצום לגונן עליה".

מכל ההליכים הבירוקרטיים המתישים וההתרחשויות המוזרות שהיא מתארת בספרה, מפגש אחד בלתי צפוי היכה אותה ממש בתדהמה: המפגש עם  האם הביולוגית. איש לא הזהיר אותה מראש, ורק כשהתינוקת כבר הייתה אצלה, התברר כי חלק מהתהליך הוא ויתור רשמי של האם על הבת שילדה, המתבצע במחלקה המשפטית, בנוכחות שתיהן. היא מצאה את עצמה פנים אל פנים מול אישה נמוכת קומה, שאת שמה ופרטיה ידעה מתעודת הלידה, "והייתה לה הבעה מרדנית, דעתנית, מישהי שהגורל התאכזר אליה אבל היא בשום אופן לא סמרטוט".

זאת בטח הייתה חוויה מטלטלת

"לא יכולתי לא לחשוב שהאושר שלי כרוך בכאב הלב שלה. ידעתי שהיא לא מוותרת עליה למעני אלא כי היא לא מסוגלת לגדל אותה, אבל המשכתי לחשוב עליה שנים אחר כך. בכל יום הולדת של בתי תהיתי, האם היא חושבת עליה עכשיו? האם יש עוד מישהו בווייטנאם שחושב עליה היום?"

חזרת ארצה עם ילדה שנראית אחרת לגמרי מילדים אחרים. איך מסתגלים?

"האימוץ לא היה החלק הקשה בכל הסיפור וגם לא העובדה שהיא נראית שונה. ההורות החד הורית היא לא פשוטה, כי אין עם מי להתייעץ לטוב ולרע, אין עם מי לחלוק חששות. עניין האימוץ היה על השולחן מהרגע הראשון, דיברתי אתה, סיפרתי לה, הכנתי לה ספר שתיעד הכול, עם תמונות, עם סיפור ההגעה ארצה, המפגש עם המשפחה. ברור שהיא מושכת תשומת לב בכל פעם שהיא יוצאת מהבית, אבל מאחר שהיא מאוד יפה ומרשימה, זו תשומת לב חיובית."

כשנועם הייתה בת 7, שפירא לקחה אותה לשוודיה, לשליחות בת שנתיים, שבה שימשה קונסולית התרבות בשגרירות ישראל. נועם למדה בבית ספר יהודי בשפה השוודית. שפירא, שבפתח הספר מאחלת לבתה להיות נטועה כל חייה במקום אחד, הפכה אותה כמעט בלי לשים לב לאזרחית העולם: ילידת וייטנאם, המחזיקה דרכון ישראלי ופיני ומדברת גם שוודית. "חשבתי שנדודים זה קשה, כי לי הייתה חוויה קשה, ואני מקווה שלה יהיה המון בטחון בחיים".

בגלל זה גיירת אותה?

"גיירתי אותה כי בתעודות שלה היו יותר מדי שורות שנכתב בהן "לא ידוע". אב לא ידוע, לאום לא ידוע, דת לא ידועה. הדת והלאום הוחלפו ב"יהודי"."

השחזור המפורט של שפירא את הימים בווייטנאם ואת החזרה שלהן ארצה התאפשר הודות לעובדה שהיא נוהגת לשמור הכול: קבלות, כרטיסים, יומני פגישות, דפי מידע. הגרסה הסופית עברה תחת עיניה של נועם וקיבלה את אישורה המלא לפני הפרסום. "הספר לא חידש לי כלום", אומרת נועם, שכאמור, מצטרפת לרגע, בין עיסוקיה, לשיחה. "תמיד שאלתי הרבה שאלות ואימא גם סיפרה לי מיוזמתה. "

אימא שלך כותבת שלמרות שהייתה אתך בביה"ס עוד ילדה שהגיעה מווייטנאם, לא עשית מאמצים להתחבר דווקא אליה

"זה לא נראה לי רלוונטי לחיים שלי. גדלתי פה, אני מרגישה לגמרי שייכת, זו החברה שלי ואין לי איזו תשוקה אדירה דווקא לווייטנאם".

יש לך מחשבות על נסיעה לווייטנאם?

"עוד לא פתחתי את תיק האימוץ, מה שאפשר לעשות אחרי גיל 18, ועד שאעשה את זה אני לא שואלת את עצמי יותר מדי שאלות. ברור שתהיה נסיעה, כי מעניין אותי מאיפה באתי, אבל זה לא בראש סדרי העדיפויות שלי".

 

יש לך כוס? את רוצה להיות היחידה שמחליטה מה עושים בו? את פמיניסטית!

caitlin moran

יש לך כוס? את רוצה להיות היחידה שמחליטה מה עושים בו? את פמיניסטית!

ככה. במילים הכי פשוטות, קטלין מוראן מסבירה לכל מי שאומרת שהיא לא פמיניסטית למה היא צריכה להתגלגל, בהתנדבות, בתוך זפת ונוצות.

כמו כולנו, קטלין מוראן חוותה ניצנים ראשונים של מודעות פמיניסטית כשקראה את "נשים קטנות" (ורצתה, כמובן, להיות ג'ו) ואת "האסופית". לפני כן, היא מצאה את עצמה לא אחת בתפקיד האנטילופה הנרדפת, כשבריוני השכונה מנסים לצוד אותה כלהקת אריות. בגיל 13, מצוידת במשקפים של קופת חולים ומעיל צבאי של אבא שלה, היא דמתה פחות לנסיכה שברירית מצוירת ויותר לאינטלקטואל בגיל העמידה. הם קראו לה "חתיכת דוחה מכוערת", ולה לקח הרבה זמן, והרבה מאוד ספרים, עד שהעזה לומר להם שיפתחו את הראש, שיכירו את תרבות הנגד, שיפסיקו להיות שבויים בדימוים עבשים של נשיות וגבריות.

וכשמוראן כבר אמרה את מה שהיה לה לומר, זה היה בקול רם מאוד. היא עוד מעט בת 40 וכבר יש לה וותק מכובד כאחת הכותבות המשפיעות והנחשבות בבריטניה. שלוש פעמים בשבוע היא כותבת טור ב"טיימז", צילומי העונה החדשה של סדרת הטלוויזיה הקומית האוטוביוגרפית שכתבה עם אחותה "לגדול אצל הזאבים" הסתיימו בימים אלה, ומאות אלפי העוקבים שלה בטוויטר זוכים לשמוע ממנה אבחנות שנונות בקצב אש מרשים. מוראן, שתמיד רצתה להיות סופרת, בלטה ככותבת כוכבת מגיל צעיר מאוד. כשהייתה בת 13 זכתה בתחרות חיבורים מקומית. בגיל 15 כבר הוענק לה פרס הכותב הצעיר של "האובזרבר" הנחשב מאוד, ובגיל 16 הצטרפה לצוות המראיינים של ה"מלודי מייקר", כתב העת המוזיקלי המשובח, שוטטה בעולם וראיינה מגה-סטארים כמו ביורק, כריסי היינד, קורטני לאב וקיילי מינוג.

כל זה די מפתיע. או לא. בהתחשב בעובדה שהיא הבכורה בשמונת ילדי משפחת מוראן. היא, ארבע אחיותיה ושלושת אחיה גדלו בבית בן שלושה חדרים בוולברהמפטון, עיר סתמית למדי באנגליה. על אביה היא אומרת שהיה מתופף בלהקת רוק פסיכודאלי אבל הושבת מעבודה בגלל אוסטאופורוזיס, והמצב הכלכלי של המשפחה צנח בהתאם. הילדים לא נשלחו לבית ספר אלא חונכו בבית, או כפי שהיא מתארת את זה "ההורים שלנו היו סוג של היפים, כך שהם לא ממש לימדו אותנו משהו ובעיקר העסקנו את עצמנו במשחקים כמו לזרוק כדורי בוץ על הבית".  הילדות שלה, היא אומרת, הייתה שמחה, אבל מאחר שהמגורים הצפופים "דמו מאד למשחקי הרעב" היא שמחה לעזוב ברגע שהתאפשר לה.

***

בגיל ההוא אני רק מחכה לכל הזדמנות לראות עוד סקס. אני רוצה עוד פורנו שאוכל להריץ לעצמי בראש בזמן שאני מכינה לעצמי סנדביץ'… אבל אני מגלה שהפרונוגרפיה הזמינה החינמית והבוטה של המאה ה – 21 שוטפת את הדמיון המיני של גברים ונשים בעוצמה של אנטיביוטקה והורגת כל מידה של מסתורין לטוב ולרע…   … וגיליתי דבר אחד, בינתיים, שבגללו טוב להיות אישה – וזה לגמור".

***

מוראן סיימה בימים אלה סבב הופעות סטנד אפ לכבוד הרומן האוטוביוגרפי-למחצה שלה "איך לבנות ילדה", הראשון ברביעיית ספרים מתוכננת, שהיא מבטיחה שתהיה מעצימה ביותר ומצחיקה, כי רק ככה היא יודעת לכתוב. אנחנו משוחחת בסקייפ לרגל צאת "איך להיות אישה" ("מטר", מאנגלית: מיכל רביד), ספרה הקודם והמצליח מאוד שתורגם ל – 16 שפות. "איך להיות אישה" הוא מעין מניפסט פמיניסטי מצחיק עד חרחור, דמע ובריחת שתן, שנכתב בכוונה בשפה אישית ומתבסס על חשיפה נדיבה של רגעים אינטימיים מחייה. מוראן כותבת על הכול: מריטת שיער, אוננות, גודל התחתונים, צבע הפטמות, הפלות ונישואין. כל מה שהטריד, ועדיין מטריד, נערות ונשים.

***

"שיער הוא אחת הסוגיות הראשונות שאישה צריכה להתמודד איתן. הוא צץ לו ללא הזמנה ומאלץ כל אישה לקבל החלטות בעניינו, החלטות שיאותתו לה ולעולם מי היא בעצם…. שיער הוא אקורד הפתיחה לעשורים שלמים של צעקה שותקת "מי אני?" בעודך עומדת מול מערך שלם של מוצרי טיפוח בבית מרקחת ובידך סלסילה ריקה".

***

יש לה שתי בנות, ליזי (בת 13) וננסי (בת 11). השמות, אגב, בדויים ונבחרו ע"י הבנות, ומוראן מכבדת את הבחירה "כי זכותן לכתוב בעתיד על הילדוּת שלהן ולעשות מזה בעצמן המון כסף". היא משוכנעת שהן שייכות לדור שיצחק בפרצוף לכל מי שינסה לדכא אותו וילווה את הצחוק באצבע משולשת.

***

 "לגדל ילדים זו עבודה קשה – התחייבות בת 18 שנה לפחות למאמץ מרבי, ואחריה עוד 40 שנה דאגה במשרה חלקית, הלוואות כספים ויכולת אינסופית לעצבן אותם כשאת ממשיכה לחתוך להם את הטוסט גם כשהם בני 38 ומומחים לנוירוכירורגיה. אבל במובנים רבים זו האופציה הקלה לנשים. למה? כי אם יש לך ילדים, לפחות לא יציקו לך בלי סוף בשאלה מתי יהיו לך ילדים"

***

"אני עדיין מחליטה בכל יום מחדש שלעולם לא יהיו לי ילדים", אומרת מוראן, "ואז מתעוררת בזיעה קרה ומבינה שזה מאוחר מדי. חלמתי לא מזמן שאני יולדת את אמה תומפסון. זה היה דווקא בסדר, כי ידעתי שהיא לא תהיה תינוקת בעייתית והיא תדאג לעצמה".

קאז, אחותה של מוראן, הייתה בת תשע כשהכריזה שלעולם לא יהיו לה ילדים, ונתקלה בתגובה הזחוחה "כשתפגשי את הגבר הנכון תשני את דעתך, חמודה". תשובתה הקבועה הייתה "כשאוה בראון פגשה את הגבר הנכון שלה, זה היה היטלר".

***

"בשלב מוקדם יחסית בלידה תזכו בתובנה הפשוטה אך המהממת ביותר בחייכן: שהדבר היחיד שחשוב באמת, בכל העולם המטורף והמתוסבך הזה, זה אם תקוע לכן בצוואר הרחם יצור בגודל של חתול. לפיכך, כל יום שבו לא תקוע חתול בצוואר הרחם, הוא יום מושלם מכל בחינה".

***

הבנות שלך גדלות בעולם אחר מזה שבו את גדלת?

"יש להן סושי, דיאודורנטים שגם עושים את העבודה, בגדים עם לייקרה שממש מחמיאים, תאי מדידה פרטיים בחנויות. את יודעת איזו זוועה זה היה להתפשט ביחד עם עוד חמש בנות עשרה כמו שהיה מקובל באנגליה של אז? יש להן הרבה יותר בטחון במה שהן עושות. אני האימא המשעממת שמדברת איתן על פמיניזם, אבל לטיילור סוויפט יש יותר השפעה עליהן, והיא כוכבת פופ שסוף סוף לובשת נעליים נורמליות, היא נראית נפלא ואם היא תצטרך לרדוף אחרי פורץ היא גם תוכל לתפוס אותו. לפני כמה ימים פגשנו גבר קשיש, שניסה להרשים אותן בסיפורים על בחורות שהוא הקסים ומצד שני גם למשטר אותן בנזיפות, והן פשוט התפוצצו מצחוק. זאת המאה הראשונה שבה נערות צעירות יכולות לצחוק לזקן נרגן ושובניסט כזה בפרצוף והוא לא יכול לנדות אותן מהכפר, להצליף בהן או להוציא אותן להורג. "

***

"בניגוד לג'רמיין גריר (בספר "הסריסה" ד"ל) לא אנסה לשדל אף אחת לטעום את הווסת שלה. מי יודע, אולי היא בדיוק באוטובוס או מנהלת שיחת חולין… מה שכן אבקש מכן לעשות זה להגיד "אני פמיניסטית". אם אפשר אשמח אם תעמדו על כיסא ותצעקו "אני פמיניסטית". אני מאמינה שאת כל הדברים כיף יותר לעשות על כיסא".

***

 

היו לך בנעוריך דמויות לחיקוי?

"בשנות התשעים היו שתי נשים בולטות: מרגרט ת'אצר וקורטני לאב, אז איזה ברירה הייתה לי? שנתיים העמדתי פנים שאני קורטני לאב, מרדנית, מוכשרת, לא שמה קצוץ. גם מדונה הייתה כזאת. ככה התגברתי על הביישנות והפחד מאנשים אחרים ולמדתי לאהוב את עצמי. "

לילדות שלך יש את ליידי גאגא?

"ראיינתי אותה ואני אומרת לך שהיא כבר עייפה. נדמה לי שהיא צריכה לפרוש לכמה שנים, לנוח ולהרעיב אותנו עד שנגיד לעצמנו "יו, כבר המון זמן שלא ראינו זמרת עם לובסטר על הראש, מעניין מה קורה עם ליידי גאגא".

מלבד ההומור, סוד כוחה של מוראן בחשיפה האישית חסרת הגבולות שלה. ובכל זאת, כשהמו"ל הבריטי הציע לה להצטלם לעטיפה במערומיה ("כי את כותבת את האמת העירומה"), היא סירבה. "החלטתי להיות חריגה בנוף הסלבריטיז ולהישאר עם בגדים", היא אומרת. "כשאני מצטלמת או מופיעה בטלוויזיה, חשוב לי להיראות די מחוספסת. אני לובשת בגדים רגילים, לא בשיער מושלם, עם ירכיים עבות ולא מעוצבת. חשוב לי שבנות יראו דמויות נשיות כמוני. נשים רגילות. בכל פעם שאני כילדה ראיתי אישה כזאת הרגשתי קצת יותר שפויה ובזבזתי פחות בכי וכאבי לב על כך שאני לא הבובה המעוצבת והשברירית שהראו לי בקולנוע ובתקשורת".

***

כשעורך המדור מזמין אותי לשבת לו על הברכיים כדי לדבר על "הקידום" שלי, אני רק חושבת לעצמי איזה אדיוט הוא, מתיישבת עליו במלוא כובד משקלי ומדליקה סיגריה. אני מקבלת את כתבת השער הראשונה שלי, והוא מבלה עשר דקות בניסיון לחדש את זרימת הדם לירכיו".

***

את חושבת שלמרות הכל גם הדור שלהן ישוכנע שאין משמעות לשום הישג שלהן אם אין להן גבר?

אני משוכנעת שלא. יכול להיות שבנות עשרים ושלושים היום עדיין חושבות ככה, אבל הצעירות יותר הן כבר משהו אחר לגמרי. יש להן את האינטרנט והן פוגשות שם אחת את השנייה ומדברות על הכול. הן יוצרות קבוצות וחברות ופורומים לדיונים על כל מה שמטריד אותן. יש להן המון כוח. הן הרבה יותר מעורבות בפוליטיקה של היום – הן מבינות שלכל הנושאים שחשובים להן יש משמעות חברתית. אנחנו היינו צריכות לזעוף בשתיקה עד שקיבלנו זכות הצבעה. הן כותבות בלוגים בגיל 11 ויש להן אלפי קוראות. הן מתקשרות, הן אומרות כל מה שהן רוצות. הן לא בודדות ומתוסכלות – הן מתחברות למיליוני אחרות שנראות כמוהן וחושבות כמוהן, והן יודעות שהן נורמליות,  שנשים שנראות כמו ברבי ואין להן ריח גוף לא קיימות בכלל, ושהן יכולות לעשות הכול בלי גברים".

***

"בנושאים כאלה צריך ללמוד מהגברים. האם להם יש יום אחד מיוחד שבו הם מרגישים מלכי העולם – ואז חוזרים לחיים של שגרה משמימה? לא. הם דואגים ליהנות כל הזמן".

***

יש נושאים שחששת לכתוב עליהם?

"אין כאלה. בגיל 14 את פוחדת שאם יגלו את החולשות שלך לא יאהבו אותך, בגיל 40 זה כבר לא מזיז לך. לצערי, ככל שאנחנו מתבגרות ומחכימות, מסתירים אותנו ומעלימים אותנו מהטלוויזיה והקולנוע. אני מתכוונת להמשיך להציק לכולם ולהופיע בציבור גם בעוד עשרים שנה ולהבהיל את כולם בשיער לבן נפוח וקמטים ובעיקר במה שיהיה לי להגיד".

***

"קמטים ושיער אפור הם דרכו של הטבע לומר לאחרים שלא ינסו להתעסק איתנו – המקבילה של הפסים בשחור-צהוב שיש לצרעה. קמטים הם הנשק שלנו נגד מטומטמים. קמטים הם שלט שאומר לאנשים סביבנו, "תתרחקו מהאישה החכמה הזאת, אין לה כוח לשטויות".

***

מעורר קינאה לראות שאצלכם, בבריטניה, הקומיקאיות פשוט משתלטות על המסך

"כשגדלתי אמרו לי שנשים לא יכולות להיות מצחיקות. כל חצי שנה היה מאמר של סופר ידוע שדיבר על למה נשים לא יכולות להיות מצחיקות" וזה שיגע אותי, איך הם מעזים לדבר ככה, הם לא יודעים שעכשיו כל מלצרית שאי פעם תשרת אותם תירק להם בצלחת? בעיני, כל דבר שקשור בנשיות הוא מצחיק נורא, וזה היה נורא טיפשי מצדם להתעלם מיקום שלם ומצחיק בטירוף".

יש לך קוראים גברים?

"לפני סקר של המו"ל יש לא מעט, אבל הם קונים בחשאי ורק את המהדורה הדיגיטלית. הם רוצים לגלות את הסודות שלנו, אבל מתים מפחד שברכבת יראו שהם קוראים ספר שקוראים לו "איך להיות אישה".

(הראיון עם קטלין מורן התפרסם ב"לאשה", אבל מי שלא נכחה בשיחה שלנו, לא יודעת עד כמה נחוצות תחתוניות אולוויז לעיתונאיות שמראיינות פמיניסטיות עם חוש הומור)

כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו

(צילום: גל חרמוני. מתוך הראיון כפי שהתפרסם במדור הספרים של לאישה)

(צילום: גל חרמוני. מתוך הראיון כפי שהתפרסם במדור הספרים של לאישה)

 

 

 

הנשים של אורית וולפיילר חיות בשוליים. כל ניסיון להושיט רגל מהססת אל מעבר לגבול המפריד בינן לבין המציאות האמתית כרוך בסכנת התמוטטות. כאילו שההתנהלות היומיומית עלולה לבלוע אותן. ולסביבה לא ברור למה. אחרי הכול, מה כבר נדרש ממנה? למצוא בעל, ללדת ילדים, לשלוח אותם לצבא, לחייך, להקריב את חייה? וכל זה בנוף הנפלא שלנו, בשמש הנהדרת, כי מה חסר פה? שוויצריה ממש.

וולפיילר, בת 43, לא מפתיעה כשהיא מצהירה שגדלה כאאוטסיידרית. היא מדברת, כמובן, על תחושה פנימית – מה שב"בורגנים" תיארו במשפט האלמותי "יש לי פה חור והוא שואב אותי פנימה". היא גדלה ב"כפר סבא האיומה של שנות השבעים" והייתה, מה שהיא מכנה "ילדת שמנת חמצמצה". התפאורה של ילדותה הייתה התפאורה הישראלית השגרתית, המסודרת, שמקבלת ממנה את התואר "איומה" בגלל השמרנות, התביעות, התבניות. "לכאורה ילדות נוחה ומרופדת, אבל למעשה הכל חייב להיות מוגדר, דיכוטומי, את חייבת לעשות מה שכל הילדים האחרים עושים, משהו נוקשה, שלא מאפשר סטיות. אפילו מה ללמוד בתיכון קבעו לנו. רציתי סוציולוגיה – אבל זה לא היה טוב ולא נחשב, אז נשלחתי ללמוד ביולוגיה. ההכוונה הזו הייתה ביד גסה, בלי מגע, אבל מתוך המון אלימות, כי ניסיון לשנות את מי שאת באמת זה מעשה מאוד אלים. אסור היה להעביר ביקורת, אסור היה להביע דעה חריגה. אפילו אם את שונאת את "המעגל" של דן שילון, שכל המדינה יושבת ורואה, את מפרה טאבו, את חולה. ככה התנהלה הסביבה, לא רק הבית שלי. לכאורה יישרתי קו, עשיתי כל מה שנדרש, אבל ללב שלי היה קשה, וזה כנראה מה שמצטבר עם השנים בכיס המרה".

כמה סמלי. אנחנו משוחחות ב"סקייפ" מכיוון שביום שבו היינו אמורות להיפגש, וולפיילר כיס המרה של וולפיילר הרים ידיים ושלח אותה למיון עם כאבי תופת, ומשם לניתוח. הכיס בחוץ אמנם, אבל מאחר שהשפעתו ניכרת בכל שורה שכתבה עד היום, סביר להניח שגם לתוך הספר הבא אחרי "שווייצריה זה כאן" ("אחוזת בית") יחלחלו המרירות, המרדנות, הסרבנות העיקשת ליישר קו. כי כאלה כל גיבורות אסופת הסיפורים הקצרים שלה – זו שכמהה לחיות בגרמניה ונוטשת את הלימודים כדי לטפל בקשישה מקומית, זו שמתכננת את חגיגת הפרידה הסופית מבנה הפעוט, החגיגה שתתקיים כשיתגייס לצה"ל ולא ישוב, זו שחלמה על תינוק מושלם אבל יולדת תינוק מפגר, שהיא קוראת לו משיח אבל מתקשה לגעת בראשו ולנחם אותו, ואפילו זו שגדלה בארמון המלוכה הבריטי, ומאחר שאימא שלה אינה נוגעת בה, היא זוחלת אליה בלילות ומכרסמת את ציפורני רגליה.

וולפיילר גרה בתל אביב, למדה יחסים בינלאומיים ולימודי סין אבל עובדת בהיי טק, נשואה לליאור, שעשה דוקטורט בהיסטוריה גרמנית אבל גם הוא עובד בהיי טק, והיא אימא של יובל בן עשר וחצי.  המרד הגדול שלה במסגרת שבתוכה התחנכה לא התבטא בסממנים חיצוניים: היא לא ברחה להרים ולא הצטרפה לקומונה של חובצי חמאת גמלים, אבל היום היא עושה, חושבת וכותבת את מה שהלב שלה דורש. וזה התחיל מיד אחרי האוניברסיטה, כשנסעה  לחיות לבדה בברלין "עפתי מפה הביתה", היא אומרת.

מה בברלין הרגיש לך בבית?

"ברלין של לפני עשרים שנה הייתה אחרת. לא מלאה ישראלים, לא מתוירת, שלא דמתה לאף בירה אירופאית אחרת. מהרגע הראשון הרגשתי שדווקא שם, רחוק, אני הכי מחוברת למשפחה שלי. המשפחה הגיעה במקור מפולין, אבל היה משהו בהוויה, בשפה, ברדיו שנדלק אצל סבא וסבתא בחמש בבוקר עם חדשות בגרמנית. סבתא שלי עברה את השואה קשה מאוד, בבירנקאו, קצת אצל מנגלה, ולבקשתי היא הייתה מרדימה אותי עם סיפורים מהשואה הארד-קור. הייתי חולמת עליה, זה מילא את הילדות שלי ואני אומרת את זה לחיוב".

מה יכול להיות חיובי בסיפורים על השואה?

" סיפורי השואה מילאו אותי בילדות גם בחרדות, אבל הם היו חלק מהשורשים שלי, מהמהות שלי, מהזיקה לסבתא. זה משך אותי מיום שאני זוכרת את עצמי. פעם הייתי בברלין עם חבר טוב שלי, הסופר סמי ברדוגו, ויחד נסענו למחנה הריכוז זקסנהאוזן. הגענו בשעת צהריים והייתה שמש חמימה והרגשתי שזה המקום הכי לא מאיים בעולם היום, שלווה מוחלטת, כי לא יכול לקרות בו שום דבר יותר רע ממה שכבר היה שם. כל הזוועה, והמוות, וההריגות, והרמקולים, והצעקות והסבל – נגמרו כבר, ועכשיו זה מקום שאפשר לנוח בו. יכול להיות שזו חוויה שמחברת אותי בחזרה לילדות הנעימה במיטה של סבתא, למקום שהוא כולו שלי, שאף אחד לא רוצה להיות בו חוץ ממני".

סבתא שלך לא הסתייגה מהרצון שלך לחיות בגרמניה?

"היא שידרה לי כל השנים הערצה גדולה לגרמניה. היא קנתה רק מוצרים גרמניים. היא עשתה הפרדה ברורה בין הפולנים, השכנים שהיו השטן, לבין הגרמנים, שלמרות הדבר הנורא שהם עשו, אי אפשר להתעלם מהאיכות שלהם".

את הנסיעה הראשונה לברלין בגיל 25 היא מתארת כ"הימלטות מכאן". היא גרה בדירת חדר עם בחור שלא הכירה והיה מכר של מכר של מכר, במזרח העיר שטרם שופץ אז. בערב שוטטו בבית קברות, אחר כך צפו בסרטי שואה. "תקופה קשה והזויה", היא נזכרת, "שהובילה אותי אחרי חודשיים לרצות לחזור ארצה, אבל אחרי שבועיים בארץ נמלטתי בחזרה. הפעם כבר מצאתי דירה, עבדתי באל על, והתחלתי להכיר את ברלין בכל הדרכים האפשריות".

בגלל ההומור, ובגלל ההקצנה שיש בה לפעמים שבבים קסטל-בלומיים או אלמודוברים, קשה לזהות את האלמנט האוטוביוגרפי בסיפורים של וולפיילר, אבל הוא קיים. גיבורות שלה כולן מנסות להימלט מתוך העור של עצמן –  אחת מהן אפילו כל כך לא יכולה להתמודד עם הבהמיות, הטמטום, האגרסיביות והקורבניות שבהוויה הישראלית, שהיא מעדיפה לתפוס את עמדת התוקפן הנאצי, אחרת מוצאת מחסה בתוך ביצת תרנגולת ושלישית, מטפלת רוסיה, מנהלת בדמיונה רומן סוער עם זמר אופרה – כולן מגדרות לעצמן עולם פנימי, בועה, שהנחמה הכמעט יחידה בו היא המגע, העור, הגוף, הריח – ובדרך כלל זה של ילדיהם. "בשביל זה עושים ילדים, לא?" היא צוחקת.

ילדים הם הגאולה?

"ממש לא. יש בזכותם רגעי חסד, אבל מאוד קטנים. גאולה יכולה לבוא, אולי, וגם זה בספק, מתוך האדם עצמו. וגם אז מדובר במושג חמקמק שאני לא ממש יודעת מה פירושו".

בברלין היא פגשה את מי שהפך לימים להיות בעלה, ויחד חזרו ארצה. "שמש, ים, כל השטויות והאשליות הריקות האלה", היא אומרת. את השנים שחלפו מאז היא מגדירה "15 שנה של ערגה. חשבנו לחזור לשם, אבל המחשבות מפה הן אחרות – תמיד יש סיבות להישאר, ילד, עבודה, משפחה. כשחזרנו נכנסו להיי טק, שלא נפסיד את זה חלילה, את יודעת, השתלבנו לא רע. אנחנו מתרגלים פה חיים של הישרדות. מצד אחד, כמו שנאמר בסיפורים שלי, יש פה הכל. מצד שני, אני חיה פה בתחושת זרות, שחלק גודל ממנה המתנקז לכתיבה".

כמו אצל כותבים רבים וגדולים, הכתיבה היא עבורה שילוב של סיוט וכלי ראשון להישרדות. היא לא עסקה בזה בצעירותה אבל "כל החיים כתבתי בלב. זה העסיק אותי ומילא אותי. זה יישמע נורא פלצני, אבל ידעתי שיום אחד זה גם יצא ממני ויצא לאור, ממש ככה, ופשוט נתתי לזה את הזמן".

השפה שלך אחרת, המון משפטים שנגמרים בפועל, כאילו שאת חושבת בשפה זרה

"לא ידעתי שזה ככה, עד שהכל יצא אל הנייר. השפה הזו הייתה יותר קיצונית בהתחלה, ועברה עידון. יש לי שפה שבורה. הגיבורות שלי שבורות. זה לא דבר שלילי. שבר, פצע, דם, מוגלה – הם סימני שאלה, משהו שצריך לטפל בו, שמעניק הזדמנות לעשות משהו בחיים. הממשק שלי עם החיים הוא כזה – לכאורה אני חיה חיים נוחים, אבל בתוכי אני נשרטת, נפצעת, אני כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו. לפני חצי שנה התחלתי לכתוב רומן, ובו אני מרגישה שאני אפילו יותר ערומה, חשופה ומשוחררת ממה שהייתי בסיפורים האלה".

הגולשת חוקרת – מקבץ שני

עוד אייטמים מעניינים מהטור "הגולשת חוקרת" – טור על פמיניזם באינטרנט שאני כותבת כבר מספר חודשים בשבועון "לאשה".

 

 

  • "הקול השקוף" הוא חקר חדש שמתפרסם החודש ביוזמה של "אישה לאישה" המרכז הפמיניסטי בחיפה, והוא עוסק באפליה הכפולה שחוות נשים עם מוגבלויות, בשל היותן נשים ובשל היותן מוגבלות. המחקר שהוצג לראשונה בכנס של "אישה לאישה" בראשית החודש (6 באפריל) משמיע את קולן של נשים שכמעט לא נשמעות בשיח הציבורי הישראלי, אבל מתמודדות בקשיים עוד יותר גדולים מכולן עם שאלת העצמאות הכלכלית, הנראות הציבורית, דימוי הגוף והביטחון האישי. המחקר שנערך בשיתוף אוניברסיטת חיפה על ידי דליה ד"ר דליה זק"ש וחדווה אייל נולד מצביע בין השאר על צורך לעודד מפגש ושיח פתוח בין נשים עם מגבלות ונשים ללא מוגבלות על מנת לכלול את הראשונות בסדר היום הפמיניסטי. אחת הסוגיות המשמעותיות במחקר, סוגיית הבטחון האישי, חושפת נתונים לפיהן נשים עם מוגבלות חשות יותר חרדה, מתח וחוסר ביטחון, הן חוות כוח פיזי המופעל נגדן גם בתוך משפחתן, השפלה, ניצול מיני וחוסר יציבות בהכנסות, בנוסף הן נאלצות להתמודד עם סטריאוטיפים הקובעים כי הן מסוגלות לפחות מנשים אחרות. את המחקר במלואו ניתן להוריד כאן: http://tinyurl.com/nyq8ak4

 

  • לפני הלינק הבא חשוב להצהיר: אתן לא חייבות להגיע לאורגזמה. זה יכול להיות כיף גדול, אבל רק למי שרוצה, כי לפעמים נדמה שעם החופש המיני הנשי הגיעה רשימת מטלות וחובות שהיא דכאנית לא פחות מרשימת המגבלות והאיסורים שקדמו לה. זהו, עכשיו אפשר לעבור ללינק של המגזין המקוון TechSlut, שעוסק במיני עניינים של תרבות עכשווית, החל מאפליקציה של שעון מעורר שמפיצה (בתוספת מכשיר מתאים) ריח בייקון מטוגן, דרך כתבה על אמנים שמפזרים יצירות אמנות ברחובות תל אביב ועד למדריך האורגזמות. הכותבת, רונה בר, מספרת שעבדה שש שנים כמדריכה מינית ופגשה אלפי נשים שרצו להגיע לאורגזמה אבל חששו מדימוי של נימפומניות או טורפות או מיני כינויים אחרים שמצמידים לנשים שחוות מיניות עזה. המדריך שלה כולל הסברים אנטומיים והדרכה מפורטת: http://tinyurl.com/karhapf

 

 

  • יוקו שימוזו היא מאיירת יפנית שחיה ויוצרת בניו יורק. לאחרונה היא נבחרה במולדתה כאחת ממאה המשפיעות הגדולות על התרבות העולמית, ולא רק משום שהיא מלמדת בבית הספר הנחשב "סקול אוף ויז'ואל ארטס" אלא משום שהספרים שלה, רומנים גראפיים ואיורים לילדים ולמבוגרים, מציעים מבט חתרני אלטרנטיבי על המציאות, שלא מנע מגאפ להזמין ממנה יצירות להדפסה על טי שירטס, פפסי עיטרה באיורים שלה פחיות משקה, מיקרוסופט, ויזה ואם טי וי השתמשו בהן במודעות וכתבי עת נכבדים כמו הרולינג סטון, טיים, ניו יורק טיימז, הניו יורקר מפרסמים אותן בקביעות. אחד הפרויקט האחרונים שלה הוא בעצם אוסף של עבודות שנוצרו במהלך השנים, אוסף של גיבורות על אסיאתיות – נשים חזקות, דומיננטיות, מרשימות, שמסוגלות להציל את העולם בשעת הצורך, למרות שכולן מרמזות לציור היפני המסורתי, אבל בוקעות ממנו בתנופה. התערוכה זמינה אונליין: http://www.behance.net/gallery/Asian-Super-girls/5404719

 

Yuko-Shimizu-1

 

  • "בין סיום ההתעללות המינית בגופי ובנפשי לבין הגילוי המלא על האלימות שהופעלה נגדי, עברו 12 שנים ארוכות עד אין קץ, כך שממילא לא יכולתי לתבוע משפטית את האב שאנס אותי" – כך כותבת דורית אברמוביץ, יועצת תקשורת ופעילה חברתית ואחת ממובילות הקמפיין הסוער ברשת נגד ביטול ההתיישנות על עבירות מין. היא ושותפיה לקמפיין תובעים את האפשרות לתבוע לדין עברייני מין בכל עת, מתוך הבנה שלפגיעה מינית ישנן השלכות שלא ניתן להחלים מהן כי נשים וגברים שנפגעו מינית שומרים על כך בסוד, מתקשים מאוד לדווח ולעתים רחוקות בלבד מתלוננים במשטרה משום שהחברה עדיין מייחסת להם שותפות ומביטה בהם בהאשמה ובושה.

אברמוביץ עצמה כתבה, סיפרה והתראיינה לא מעט על הפגיעה שעברה – גילוי עריות, ובימים אלה היא מנסה להוביל תנועה שתייצר על הכנסת לחץ שיביא לשינוי החוק, ויאפשר להתלונן נגד עברייני מין גם כעבור שנים ארוכות. "אנחנו נולדות אל ממסד שמחבק לרוב את השתיקה", נאמר בעמוד הפייסבוק של הקמפיין (http://tinyurl.com/oe8l6ub)., שבו רבות משתפות באומץ בקשיים העצומים להפר את השתיקה. לדבריהן, נפגעות תקיפה מינית רבות מסוגלות להתלונן רק אחרי גיל 40 או 50, ומאחר שלעתים קרובות מדובר במקרים שהתרחשו בתוך המשפחה, בילדותן (אחת מכל 7 נשים בארץ נפגעת גילוי עריות), החוק לא מאפשר להן להתלונן והתוקף ממשיך את חייו חופשי מבלי להיענש.  חברות הכנסת מיכל רוזין ומרב מיכאלי כבר הגישו בקשות לביטול ההתיישבות על פשעי גילוי עריות, ובימים אלה מוגשת לשרת המשפטים פנייה ישירה בתמיכת העוקבות אחרי הקמפיין, בתקווה להביא למודעות לכך שהזיכרון הטראומטי הנלווה לפגיעה מינית אינו מאפשר תלונות במסגרת הזמן המצומצמת שמאפשר החוק הנוכחי, ולהכרה בכך ששינוי החוק עשוי לשנות את חייהן של מאות אלפי נשים.

 

 

 

 

  • הנה עוד הזדמנות לבדוק עד כמה אנחנו שבויים בדגם האחד, הקבוע, הברור של "המראה הנשי". פרויקט "מונוקיני 2.0", קורא תגר על הגדרות היופי הנשי המקובעות, באמצעות שורה של בגדי ים המעוצבים במיוחד לנשים שעברו כריתת שד.

אלינה הלסטונן מפינלנד, הוגת הרעיון, לא התקשתה לגייס דוגמניות, שכולן עברו כריתת שד בגלל מחלת הסרטן. המספר ההולך ועולה של נשים בעלות שד אחד בלבד, או כאלה שעברו כריתה כפולה, הפך את החיפוש אחר אלה שיעזו להצטלם כך לפשוט יותר, ואת הדרישה לבגדי ים מתאימים, לגדולה בהתאם. היא עצמה עברה כריתת שד לפני שנים מספר, ומעידה כי לא הצליחה למצוא בגד ים שיתאים לה ויאפשר לה לשחות בחופשיות ויתאים לגופה בצורתו החדשה.

הלטונן אומרת שהיא הופתעה לשמוע נשים שעברו כריתת שד והמתינו לשחזור מתארות את מצבן ב"חצי אישה"  או כמי "שהטיפול בהן לא הושלם". "אני בעד שמי שרוצה לעבור שחזור תעשה זאת, ואני יודעת ששדיים הם סמל רב עוצמה לנשיות ומיניות, אבל אני גם חושבת שמושגי היופי, הבריאות והנורמליות שלנו מקובעים מדי. אני מרגישה אישה שלמה ובריאה גם בלי שד. העובדה שיש לי פחות עור, שומן ובלוטות לא מקטינה את הנשיות שלי, ואני אפילו חושבת שהצלקת שלי יפה. היא מזכירה לי שקיבלתי הזדמנות שנייה לחזור לחיים".

"אני מודעת למראה החריג שלי", אומרת הלטונן. "אני מקבלת תזכורת בכל פעם שאני מתפשטת בנוכחות אנשים, בבריכה למשל. נועצים בי עיניים – וזה בגלל שאנחנו לא רואים נשים כרותות שד בשום מקום. זה די מפתיע. בכל שנה נוספות כמעט שני מיליון נשים כאלה בעולם, אבל הן נחבאות מהעין".

כדי לא להתחבא, הלטונן גייסה מעצבים ומעצבות שתכננו את הליין המרהיב הזה של "מוניקיני 2.0" – ליין שחושף את "המקום הריק". לדברי הלטונן – אם אין שם שד, אין כבר מה להסתיר,  נכון?

צילומי הדגמים מוצגים במוזיאון לצילום בהלניסיקי, פנלנד, עד ראשית ספטמבר,ואז ינדדו לשבדיה ולנורווגיה. הם מוצגים גם באתר : http://monokini2.com ובמסגרת גיוס ממון-המון המתקיים ברשת בימים אלה: http://tinyurl.com/pswf8v7

Elina (1)

 

Milsse_monokini2

הגולשת חוקרת – מקבץ ראשון

באפריל האחרון התחלתי לכתוב בשבועון "לאישה" טור חודשי שעוסק בפמיניזם ברשת. האייטמים קצרים, אבל מפנים לכל מיני מקומות מעניינים במיוחד, שבהם עוסקים בשאלות פמיניסטיות, בונים כלים להעצמת נשים, מעוררים שאלות או מציגים אומנות ש(בעיני) כדאי לראות. הנה מקבץ ראשון מתוך המדור הזה, הנושא את הכותרת "הגולשת חוקרת". עם לינקים, כמובן.

 

 

  • זה התחיל לפי כמעט שנה, אבל צובר תאוצה ברשתות החברתיות: גברים כורדים מצטלמים בבגדי נשים ומעלים את התמונות לרשת, על מנת למחות על גזר דין שהתקבל באיראן ואמור היה להיות משפיל. בית המשפט במזרח כורדיסטן, אזור הנמצא בשליטת איראן, גזר על גבר שנמצא אשם בעבירה פלילית עונש שבמסגרתו הולבש בצ'אדור אדום , הבגד המסורתי של נשים כורדיות, והובל ברחובות העיירה בה הוא מתגורר. הלבשתו של המורשע בבגדי נשים אמורה הייתה להיות משפילה במיוחד, ולהזהיר את הציבור – מתוך מחשבה שעבריינים פוטנציאלים ירתעו מהאפשרות שיושפלו בדרך דומה. אלא שהאירוע עורר תגובה הפוכה – ומזה כשנה מתנהל ברשת קמפיין של גברים כורדים המצטלמים בבגדי נשים על מנת להצהיר: נשים אינן נחותות, והשוואתנו לנשים אינה בגדר ביזוי. מיד אחרי פרסום גזר הדין יצאו מאות נשים להפגין ברחובות מחוז מריוואן, האזור שעליו חולש בית המשפט האמור. הגברים הצטרפו אחרי שמסעוד פטיפור, גבר מקומי, העלה לרשת תמונה של עצמו לבוש בצ'אדור האדום. שנה אחרי, מאות גברים אחרים הצטרפו למחאה של פטיפור, ועמוד הפייסבוק שלהם, הפועל תחת הכותרת "גברים כורדים למען שוויון", זוכה ליותר מעשרים אלף עוקבים (https://www.facebook.com/KurdMenForEquality), ולמרות שטרם הופיעה בו תגובה רשמית מטעם הרשויות, קבוצה של חברי פרלמנט איראנים כתבו בו פוסט התומך במאבק לביטול פסקי דין שיש בהם זלזול בנשים.

 

kurd-men

 

  • הסטטיסטיקה המעודכנת קובעת כי אחת מכל ארבע נשים בארץ חוותה פגיעה מינית, ואחת מכל שישה ילדים (בנים ובנות) נפגעו מינית. הנתונים האלה נכונים בכול המגזרים, כמו העובדה שרק כעשירית מהפגיעות המיניות מדווחות למשטרה, וגם אז רוב התלונות נגנזות, ואלה שמגיעות לפרקליטות לעתים רחוקות בלבד מגיעות לשלב הגשת כתבי האישום – ברור עד כמה חשוב לטפל בתופעה ברמה הקהילתית. את הקורס המקוון להתמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות יזמו שני אנשי חינוך _(המזדהים באתר המאוד עשיר במידע שלהם רק בשמות מירי ואורי). לדבריהם, הם פגשו נפגעי פגיעות מיניות רבים, ושמו לב שהחברה הסובבת חסרת כלים להתמודדות עם התופעה. הורים, מורים ואחרים בקהילה מעדיפים לחשוב שפגיעות מיניות אינן יכולות להתרחש בסביבתם, וכתוצאה מכל לא רק שלנפגעים אין תמיכה, אלא שמתאפשרת פגיעה רב דורית. ה"קורס" הוא למעשה סדרת מאמרים מאירי עיניים הדנים בצורך של קהילות להכיר בפגיעה, לאפשר בנייה של תרבות שאינה מסתירה או מטשטשת עקבות של פגיעה, מעלים את שאלת האפקטיביות של הטיפול בשיקום הנפגעים והכי חשוב – הוא מקנה כלים מעשיים ומלמד איך להשתמש בהם: http://tinyurl.com/pmoxqtu

 

  • השאלה האם פמיניסטיות מעוניינות לשתף גברים במאבקן מרחפת באוויר כמעט מאז ראשית המהפכה המגדרית, וכצפוי, זוכה להתדיינויות סוערות, שהביטוי "לישון עם האויב" הוא מן העדינים שמושמעים בהם. בנפרד מהשאלה מה רוצות-צריכות נשים, ישנה ברשת נוכחות מעניינת של גברים המכנים את עצמם פמיניסטיים, וכדאי מאוד לקרוא מה יש להם לומר. היוזמה האמריקאית במסגרתה נכנסים גברים לנעלי נשים על מנת לנסות, ולו לקילומטר או שניים, לחוות את העולם מבעד לעיניהן (http://www.walkamileinhershoes.org) היא אולי אקט סמלי, אבל מושך תשומת לב רבה, וזו, כידוע, הכרחית בכול מאבק. קבוצת הפייסבוק "ככה נראה פמיניסט" (https://www.facebook.com/feministmen) פועלת (בפחות תשומת לב תקשורתית) כבר כמעט שנתיים ובהצהרת הכוונות שלה רצון ליצור שינוי חברתי, ולקדם תפישות המתנגדות לניצול נשים בתעשיית המין ועוד קודם – בעולם הפרסום שבו הן מוצגות כאובייקטים בלבד. חברי הקבוצה מצהירים שלא החברה שלהם אמרה להם לעשות לייק לעמוד הזה. שתדעו. באותו הקשר כדאי לכן לקרוא את הדיווח מכנס שהתקיים כבר לפני שבע שנים (הרשת לא שוכחת!) על מקומם של גברים במאבק הפמיניסטי (http://cafe.themarker.com/post/234851/) ואת המאמר "געגועי לפמיניזם מיליטריסטי" ב"בלוג בעוונתא" (http://tinyurl.com/kmom46q), שבו כותב גבר, שאינו מזדהה בשמו, על כך שמאבק שמפסיקים לקחת בו סיכונים ומטשטשים בו באמצעות אידיאולוגיה את המעשים בשטח, הוא מאבק שבו קשה לגברים להשתלב – וזה חבל, משום ששיתוף פעולה חוצה מגדרים הכרחי לשינוי חברתי מהותי. וכשאתן בסביבה, הכנסו לביקור ב"לה פמיניסט", בלוג של קבוצת כותבים העוסקת במאבק הפמיניסטי מזווית גברית אלטרנטיבית – קבוצה המבינה שגבריות לא חייבת לכלול פוזה מאצ'ואיסטית ולעסוק רק בצבא, מכוניות וספורט. הם מגדירים את עצמם "הסכין בגב השוביניזם". רק בזכות זה כדאי לעיין, לא?

 

 

iska

 

  • מתי בפעם האחרונה ראיתם דוגמנים שנראים כמו מי שאתם פוגשים ברחוב (או רואים במראה)? אחרי שנים של חשיפה לתקשורת, פרסום, קולנוע ואפילו ספרות, לכולנו יש פחות או יותר תבנית ברורה, ואחידה, של הגוף האידיאלי, שאליו יש לשאוף ואם אי אפשר, אז לפחות להעריץ (ולהתייסר) מרחוק. שתי סוכנויות של דוגמנים עושות צעד קטן נגד הזרם, ומנכיחות גם נשים וגברים שלא מתאימים לתבנית. "סוכנות הדוגמנים המכוערים" (http://www.ugly.org) הלונדונית מציעה למעלה מאלף דוגמנים ודוגמניות בני 18-100 בכל מידת גוף אפשרית. הכותרת "מכוערים" נועדה ומצליחה לעורר פרובוקציה, וכמובן גם למשוך מעסיקים פוטנציאלים שירצו לשבור את השגרה באמצעות שימוש במי שאינם בהכרח גבוהים, רזים או שריריים ובעלי עור חלק. בדלת האחורית, הסוכנות מקדמת תפישה אחרת, הרבה יותר משחררת, של מושג היופי – יופי רבגוני, לא שיגרתי, אישי, יופי שנובע מעצם האנושיות של מי שעומד מולנו, יופי שמכיל גם זקנה, נכות, מורכבות, ולא יופי חדגוני שנולד בייסורים של הרעבה עצמית, ניתוחים פלסטיים או פוטושופ. בסוכנות רשומים בין השאר האיש הגבוה בעולם סולטאן קוזאן (2.46 מ'), ודוגמן שמתגאה ב – 241 ניקובים (פירסינג).  הסוכנות השנייה "אנחנו לא דומים לכם" ( http://weareunlikeyou.com ) פועלת בברלין, וגם היא מבטיחה דוגמנים ודוגמניות עם אופי ייחודי – ומשום שהם מחתימים אנשים שהמראה המהמם שלהם אותנטי לגמרי, הלוק מגיע בלוויית הבטחה לנוכחות כריזמטית לא פחות. עיון בספר הדוגמניות שלהם ברשת מצבע על כיוון קברטי-בורלסקי למדי" ביאטריס, סטפני, לולה, ניקי, דיקי, סברין, לוטי ופראו פ. לאחדות מהן יש שפם, לאחרות מבחר נזמים בכל חלקי הפנים, קעקועים, ותספורות יוצאות דופן ורובן בוחרות להצטלם בבדים שנלקחו משנות העשרים והשלושים. הדוגמנים הזכרים: קרייזי ה., רנה, ניקו, סוזי, אברקסס, סינסיטר ומליק (רשימה חלקית מאוד) משחקים לא מעט משחקי הסוואה של מיניות מעורפלת ואיפור כבד או מאצ'ואיזם על גבול האלימות. וכן, הם כל הזמן מחפשים דמויות חדשות.

 

 

  • האגודה האמריקאית לזכויות האזרח פרסמה לאחרונה דו"ח המוקדש לאסירות המוחזקות בבידוד בבתי כלא ברחבי ארה"ב. בארץ (על פי נתונים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2010) מונה אוכלוסיית האסירות 249 נשים בלבד, 85% מהן פליליות והאחרות ביטחוניות. מעטות בלבד מגיעות לבידוד מטעמים של ענישה או הפרדה משאר הכלואות מטעמי הגנה על האסירה) ולמרות שהכנסת מכירה בכך שנווה תרצה, בית הכלא שבו כלואות רוב הנשים, התנאים לא באמת מתאימים לאוכלוסייה (כך נאמר בדו"ח שהוגש לכנסת וכותרתו "תנאי הכליאה של אסירות") הוא נחשב עדיף פי כמה על פני מתקני הכליאה לגברים. בארה"ב, כאמור, התמונה שונה לגמרי. שם כלואות למעלה ממאתיים אלף נשים והן נשלחות לבידוד כעניין שבשגרה-אז הן שבועות או חודשים שבהן הן מבודדות לגמרי מכל מגע אנושי במשך 22 שעות ביממה. יש לכך, כמובן, השלכות פסיכולוגיות מרחיקות לכת, החל בחוויה מחדש של טראומות שהובילו מלכתחילה לבחירה במסלול החיים שהסתיים בכלא וכלה בהתעוררות של מחלות נפש. עוד מתברר כי לעתים אסירות נשלחות לבידוד כעונש על תלונות שונות נגד צוות בתי הסוהר – ובעיקר תלונות כנגד ניצול מיני. בארה"ב שולחים לבידוד גם נשים הרות ואימהות לילדים, מה שפוגע פגיעה אנושה ביחסי האם והילד ובבריאות הנפשית של הילד. באתר האגודה אפשר לקרוא את הדו"ח, ואת מגוון העדויות האישיות המטלטלות שנאספו בו, וגם את ההמלצות לשיפור (שמצריכות, כמובן, כסף): https://www.aclu.org/worse-second-class

 

 

  • כשמרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מכשירים תומכות לקו החירום שלהם, אחד הדברים הראשונים שאלה לומדות הוא לא לשכנע, ובוודאי שלא ללחוץ על הנפגעות להתלונן. התמיכה במקומות כאלה נעשית בגובה העיניים – על ידי נשים שמבינות שבחברה שלנו, כל אחת יכולה בקלות למצוא את עצמה בצד השני של הקו, וחשוב מזה – הן מבינות שאחד המרכיבים הקשים בטראומה שעוברת מי שנפגעה מאלימות מינית הוא תחושת אובדן השליטה בחייה. אובדן השליטה הזה עלול להתעצם מאוד כשמישהו אחר לוקח את העניינים בידיים ומורה לנפגעת מה לעשות, איך לנהוג, איך להגיב. הכוונות עשויות להיות טובות וטהורות, אבל התוצאה אומללה: נפגעת שתתלונן לא מתוך שהיא באמת מרגישה שזה הדבר הנכון לה לעשות, עלולה להיסחף למערבולת שאין לה כוח נפשי לעמוד בה. בריטני, בלוגרית אמריקאית, בחרה לחשוף את התקיפה המינית שעברה ולהסביר למה לא התלוננה. זה אולי לא משרת את חוש הצדק החברתי של הסביבה, אבל אם תקשיבו לה (http://tinyurl.com/n2h4efn) תבינו שמדובר בהישרדות, ושנשים, כמו שהיא אומרת "לא חייבות שום דבר לאף אחד", והעובדה שהן חוו תקיפה לא הופכת אותן לסמל ובוודאי שלא לכלי. בריטני הנ"ל (המתייגת את עצמה בין השאר ב"גנגסטרית רוחנית ופעילה פמיניסטית") לא לבד. הבלוגרית מרטי מקי (http://tinyurl.com/n5mnezp) כותבת ב"הבחירה בשתיקה" כי אחרי ששרדה יותר ממעשה אונס אחד, היא מבינה שהיא לא מסוגלת לעמוד בחקירה, בהאשמה, בחיטוט הפומבי ולמען האמת גם לא בשאלה איך יכול להיות שהיא שותקת "כאילו שאם אני מתלוננת אני מגינה על החברה מפני האנס". הנתונים שהיא מביאה מצביעים על כך שרק 46% ממקרי האונס בארה"ב מדווחים, מתוכם 12% מובילים למעצר, 5% להרשעה ורק 3% למאסר ולו הקצר ביותר. ענת סרגוסטי כתבה לפני שנים מאמר בעקבות פרשייה שעלתה לדיון ציבורי, והיא דנה ביחס המשטרה והעיתונות למתלוננות. לדבריה, על עוד לא נמצא דרך להגן על המתלוננות, עדיף להן לא לעשות את הצעד הזה. (http://tinyurl.com/l67sf5g)

 

*

היא נולדה בשנת 2001, ומהשנייה שבה הגיחה לעולם הפופולאריות שלה נמצאת בעלייה מתמדת: ויקיפדיה, האנציקלופדיה השיתופית החופשי, הרב לשונית, הפכה במהירות לאחד מכלי המחקר השימושיים על גולשים מכל העולם, נכון לאמצע 2014 היא מדורגת כאתר השישי הנצפה באינטרנט, והיא מכילה מידע ב – 287 שפות. ואם נדרשת עוד הוכחה – בשנה שעברה ניתן לאסטרואיד שהתגלה ע"י חוקרים אוקראינים השם "ויקיפדיה" כמחווה לתרומתה לתרבות האנושית.

אז מה הבעיה? ובכן, למרות שהמידע כולו נכתב על ידי מתנדבים וכל אחד מאתנו יכול לכתוב ולערוך בה כל ערך, נשים מהוות רק חלק זעיר מהעורכים והמשתתפים בעיצוב הכלי המדהים הזה: 13% בלבד. כתוצאה מכך ייצוג הנשים בוויקיפדיה נמוך מאוד, או אם לצטט מהאנציקלופדיה עצמה (בערך "ויקיפד", השם המקוצר למי שלוקחים חלק בעיצוב התכנים): "ערכים העוסקים בכדורגל מפותחים ומקיפים הרבה יותר מאלה העוסקים באימהות". עוד נאמר שם, שנשים שמעזות ומתנסות ביצירת ערכים עושות זאת בהצלחה גדולה, אבל נוטות להפסיק את פעילותן אם הן מקבלות תגובות אגרסיביות – ומסתבר שזה חלק מהתרבות הוויקיפדית, משום שצורתם הסופית של התכנים נקבעת באמצעות מחלוקות, ויכוחים ותיקונים של גולשים אלה את אלה.

מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב? ברור שתוספת של כותבות ועורכות תעשיר את ויקיפדיה מאוד, ותעצים את הנוכחות הנשית, ותעניק לנו הזדמנות פז לכתוב על נשים שההיסטוריה נוטה לשכוח, על נשים שמעניקות לנו השראה ועל נושאים שמעסיקים אותנו כנשים.

עמותת ויקימדיה ישראל, בשיתוף קרן ויקימדיה העולמית שעומדת מאחורי המיזם הזה, מפעילה בדיוק לשם כך סדנאות וימי עיון מרוכזים לנשים המעוניינות ללמוד איך לכתוב ערכים בוויקיפדיה. החודש התקיים מפגש כזה, שעסק בערכים מעולם האומנות, ומפגשים נוספים במבחר נושאים יתקיימו ממש בקרוב. הם פתוחים לכולן, ואין צורך בידע מוקדם כלשהו. נשים שהשתתפו בימי הדרכה כאלה מדווחות על כייף גדול, והזדמנות נהדרת לתרום ידע למאגר שוויוני ופתוח. נשמע לכן מאתגר ומלהיב? פרטים תוכלו לקבל מחן ספקטור, רכזת הקהילות בויקימדיה ישראל: cspector wikimedia.org.i והסברים כללים בעמוד האירוע (המתעדכן לקראת מפגשים נוספים): http://tinyurl.com/p5pbgox.

באותה הזדמנות כדאי לכן להכיר גם את "פועלות ברשת" (http://poalot.com), האתר של שולמית ליר, שמוקדש כולו לעידוד שיתופי פעולה בין נשים באמצעות שימוש ברשת ובמדיה דיגיטלית, וניתן למצוא בו עצות וכלים (וגם מידע על סדנאות) לשימוש חכם ויעיל בכל הכלים הממוחשבים הנדרשים כדי לקחת חלק במציאות החדשה.

 

 

 

 

המשוררת שפוקחת לנו את העיניים

רירי

רירי סילביה מנור לא מאמינה בצורת הרבים. "צורת הרבים, כמו המאה הזו, פשטה רגל מזמן", היא כותבת באחד משיריה. "אדם בודד משאיר לך עקבות, כמו סימני צעדים בשלג, אחריהם אתה הולך רעב וסקרן". היא מאמינה גדולה באדם הבודד, ובצורך לשמור על העצמי המיוחד שלנו – להימלט מהכפר הגלובלי, מפס הייצור של הקונצנזוס, כדי להגשים את עצמנו על ידי שנגיד לעצמנו כל הזמן "זהירות! אני יצור חד פעמי, כל כך שברירי, עדין ונטול שלמות. אבל זה הזמן היחיד שלי לחיות…"

את המוטו הזה, המחייב מסע אל תוך עצמה וניסיון להביע בכל כלי העומד לרשותה את מה שהיא רואה ושומעת שם בפנים, היא מקיימת באדיקות. מאז גיל תשע, ליתר דיוק, שאז כתבה את השיר הראשון בחייה, ברומנית, שפורסם בעיתון ילדים, ושוב, אחרי שנים ארוכות שבהן לא האמינה שתחזור לכתוב, והפעם בשפה חדשה, בעברית. בין לבין היא עלתה ארצה, גידלה בת ובן, והפכה לפרופסור לרפואת עיניים, בעלת שם בינלאומי בנוירואופטלמולוגיה (מחלות עצבי הראייה). בימים אלה היא חוגגת את צאתו של ספר שיריה השני "הגיל המדומה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

מנור משקיפה ממרפסתה על הצמרות שמצלות על אחת השדרות התל אביביות. כאן היא כותבת את מרבית שיריה, בבהילות, בדחיפות שמוכרת רק למי שהאומנות בוערת בהם, על כל פיסת נייר שהיא מוצאת "כי כשעולה בי שורה, היא יכולה באותה מהירות להיעלם ולהישכח לגמרי", היא מסבירה. הבהילות הזו ניכרת היטב בשיריה. הם מלוטשים, אבל מבעבעים כנות, חשיפה מוחלטת, אמירות חדות וישירות שבועטות הישר בבטנו של הקורא. היא כותבת על חוסר ההלימה בין הגוף המזדקן לנפש שעדיין רוצה לטעום מהעולם; על כוח החיות העצום שיש בה היום, אחרי גיל 70, לעומת תחושת הקהות הכמעט ממיתה שאפיינה את שנות העשרים שלה; על הפחדים, שהופכים אותנו לנעליים הממתינות בארונה של אישה משותקת; על ילדים העוזבים את בית אמם אחרי ארוחה טקסית, שבים ליומיום שלהם ומשאירים אותה מאחור כמו פרחים נבולים באגרטל; על הגעגועים למתים; כל ההכרח לנבור במבוכי הזיכרונות ועל הרגע שבו שרטטה לעצמה את גבולותיה, על מנת שהכנפיים שלה לא יחבטו סורגים ולא יישאו עוד סימנים כחולים.

מקריאה בשירים שלך נדמה שאין לך גבולות. שאת רוצה לדעת הכול, לטעום הכול, ואת גם מעזה לעשות את זה

"היכולות הולכות ומשתכללות עם השנים. את רוב חיי ביליתי בלעשות מה שצריך. נולדתי ברומניה שהפכה קומוניסטית. תחת שלטונו של גֶאוֹרְגִיוּ-דֶז' החיים היו נוראיים בהרבה ממה שהיו אחר כך תחת צ'אוצ'סקו. זה היה משטר טרור, שבין השאר סילק כל סממן לתרבות. בחנויות לא היו ספרים נורמליים, היו רק כתבים של מרקס ואנגלס או שבחים לברית המועצות בשפה מאובנת. סרטים והצגות לא היו, אלא אם היה להם ערך תעמולתי. הכל היה פרופגנדה. אני נמשכתי תמיד לספרות, ומה שהציל את הנשמה והתרבות שלי, הייתה הספרייה העצומה שהייתה לנו בבית, שבזכותה הכרתי את כל הקלאסיקנים, והסבא שמאוד אהבתי שלימד אותי לקרוא ולכתוב עוד לפני בית הספר והיה מביא לי ספרים ועיתוני ילדים. רציתי, כמובן, ללמוד תיאטרון או ספרות או פילוסופיה – אבל היה ברור שאין טעם לעשות את זה ברומניה. הפקולטות למדעי הרוח נועדו להוציא אנשי תעמולה, ולמדו בהם רק את מה שהתאים לקו של המפלגה. בגיל 15 השתתפתי בסרט ואחר כך בתיאטרון חובבים וחלמתי על זה, אבל ידעתי שהראש שלי בעננים והרגליים צריכות להישאר על הקרקע, שאני צריכה להתפרנס. אז בחרתי ברפואה. אבא שלי היה רופא ידוע בבוקרשט, וכששאלו אותי אם אלך בדרכו אמרתי שזה לא מעניין אותי, שכשאני אראה דם אני אתעלף, אבל ידעתי שזה מה שצריך לעשות".

היא לא אהבה את הרפואה, ניצלה כל הזדמנות לברוח מהלימודים ובכל זאת סיימה בציונים מצוינים. "קיבלתי את הרושם שכל מה שצריך ברפואה זה זיכרון טוב ואין מה לעשות שם עם יצירתיות ודמיון", היא מודה. לימים, היא תגלה את הפן האנושי בעבודה, ותסחף פנימה. הקריירה שלה, שהחלה בחוסר חשק מוחלט ברומניה, תוביל אותה בישראל למפגשים מרגשים ביותר עם חולים בכל קצות הארץ, עם תלמידים לרפואה שעוררה בהם אהבה עמוקה למקצוע ואפילו בחזרה לרומניה – לביקור שמעולם לא חשבה שיתקיים, אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי, במסגרת משלחת סיוע רפואית. הקשרים האנושיים שיצרה אז שינו את חייה. היא החלה ליזום מפגשים ספרותיים בין יוצרים רומניים וישראלים, תרגמה, ערכה והוציאה ספרי שירה בשתי השפות (שתורגמו גם לצרפתית וערבית).

היא נישאה בגיל צעיר, וממש לפני סיום התואר קיבלו אישור לעלות לישראל. "מפעל הפיס" היא קוראת לזה. "בשום אופן לא רצינו להזדקן תחת המשטר הזה, שאסר את כל האינטלקטואלים והוציא אותם להורג. כל כך רצינו לעזוב שחלמנו לבנות מכשיר חמצן ולהימלט בצלילה בדנובה". בארץ סיימה את ההשתלמות שלה בבית החולים דונולו ביפו, ובנתה קריירה מפוארת במרכז הרפואי רבין (לשעבר בית החולים בילנסון).  "אבל יכולתי באותה מידה לנחות בפטגוניה", היא אומרת "כי לא ידעתי מילה עברית, ולא ידעתי לכתוב אלף בית". היא לא למדה עברית בצורה מסודרת, משום שהרתה וילדה, ובין קשיי הקליטה, העבודה וגידול הילדים למי היה בכלל זמן לאולפן. כל רשומה מקצועית שנאלצה לכתוב דרשה ממנה שעות עבודה "ועד היום אני סובלת מזה. בדיבור אני יכולה לעשות שגיאות, אבל כשאני כותבת אני בשיא הריכוז והמאמץ".

מפה לשם התאהבת במקצוע

"להפתעתי גיליתי שיש לי כישרון לאבחנה, וההצלחה עודדה אותי מאוד, וגיליתי את החולים – ואת ההנאה העצומה שלי מהמפגש אתם, מהאמפטיה, מהיכולת להבין את המצוקה שלי מי שעומד מולי, לעזור לו". כדי להיות רופאה טובה, היא אומרת, נאלצה למצוא בעצמה חלקי אישיות שלא הכירה. שלא נזקקה להם כמשוררת ואומנית. "להפגין סוג אחר של רצינות שלא היה לי טבעי", היא אומרת, "כי החולה לא רוצה לדעת שגם את מהססת. הוא זקוק למבוגר אחראי שיוכל לסמוך עליו". וברור שגם לחשיפה האישית הכנה שבשיריה, לא היה מקום ברפואה: "אני יכולה לספור על אצבעות יד אחת את החולים שהתיידדתי אתם מחוץ לשעות העבודה. בשירה טובה אין ברירה. את כותבת בשביל עצמך, את לא חושבת על מי שיקרא את זה ומה הוא יחשוב".

מתי חזרת לכתוב?

"אחרי יותר מעשרים שנה שלא כתבתי ולא חשבתי שאחזור לכתוב, נקלעתי למשבר בחיים האישיים וחברה לקחה אותי לנופש בכינרת. ישבתי שם מול המים, ופתאום זה בא לי ועוד בעברית. את לא מתארת לך את ההפתעה. עברו עלי שנתיים קשות מאוד, ידעתי שאני צריכה ליזום שינוי מהותי בחיים שלי – וכל התהליך הזה התבטא בשירים, והכול בעברית. השירים ליוו כל צעד שלי: אם הייתי עצובה יכולתי לכתוב שיר, להשתחרר ולהרגיש שוב עליזה. אם נדרשתי לקבל החלטה קשה – כתבתי שיר, ודרכו החלטתי ועשיתי. דרך הכתיבה הבנתי שלמרות שיש בחברה הישראלית דעות קדומות על נשים גרושות, זה מה שמתאים לי. שאחרים אולי רוצים ומצפים שאהיה כמו כולם, אבל אני זה אני, ואני חייבת לעשות את מה שמתאים ונכון לי".

לא היה לך קשה לעשות את כל זה בעברית?

"זאת הייתה הפתעה, אבל תמיד הייתי בדעה שכשאדם מגיע לארץ חדשה, הוא לא צריך להמשיך את החיים הקודמים שלו כאן וגם לא לחשוב שהוא יהיה אי פעם צבר. הוא צריך לקרוא עברית, להכיר אנשים מפה, להתיידד. לא להיכנס לפעמון זכוכית עם אנשים מארצו ולהריח נפטלין".

זה לא פשוט…

"אני סקרנית מטבעי והיום יש לי רוח יותר צעירה מאי פעם. כשהייתי בת עשרים הייתי יותר זקנה ופחות בחיים. כשאת בוחרת כיוונים חדשים בחיים אז ברור שיש לך אכזבות וקשיים, ואת מגלה כמה את נאיבית ולפעמים זה מאוד כואב – אבל בעיני זה שווה, יותר מלשים את הנעליים מול האח בגיל ארבעים ולחכות לפנסיה".

ההתרגשות מחזרתה של השירה אל חייה הביאה אותה להציג את שיריה בפני יצחק לבני, ידיד ושכן לשולחן הפרלמנט של אורי אבנרי (קודם ב"כסית" ועכשיו ב"דובנוב 8") שמנור שותפה לו כבר שנים. לבני עודד אותה להוציא ספר ראשון, "נדודי ערות" (ספרית פועלים), שאחריו לא הפסיקה לכתוב: מאמרים ב"הארץ", שירים שפורסמו בכתבי עת ספרותיים ועוד. היום היא כותבת בעברית – כשהיא בארץ וגם ברומנית – בכל פעם שהיא נוסעת לשם. "ב – 1990 כשביקשו ממני לצאת למשלחת לסייע לרופאים ברומניה נסעתי לשם כמו נידונה למוות", היא אומרת. "הגעתי לבית חולים ירוד ומוזנח כמו שלא יכולתי לדמיין בחלומותיי הגרועים". היא נרתמה לסייע, ארגנה משלחות רופאים לשם ושלחה  80 חולים מרומניה לניתוחים בארץ, ולאט לאט גם נחשפה לתרבות החדשה שפרחה שם, ונדהמה. "נפתח לי חלון לעולם חדש לגמרי", היא אומרת. "גיליתי משוררים וסופרים מצוינים ויצרתי קשרים שאפשרו לי להביא את התרבות שלהם לכאן ואת שלנו אליהם".

מנור מחלקת את זמנה בין עבודתה רופאת עיניים פעילה לכתיבה וארגון ערבי תרבות ישראליים ברומניה ורומניים בישראל. לקח לה זמן, היא אומרת, לשכנע שוחרי תרבות פה להקשיב לקולות שבאו משם. לקח לה זמן גם להפסיק להיעלב מהגזענות והיהירות שהופגנו כלפיה, משום שבאה מרומניה. "לא ויתרתי, כי רציתי ללמוד, להכיר את התרבות הישראלית, את כל מה שלא ידעתי כי לא גדלתי כאן".

בימים אלה היא כותבת סוג של ביוגרפיה, סיפורים מילדותה בימי המלחמה, ברומנית. וגם זה לא פשוט. "שפות הן כמו בצק שמרים", היא אומרת. "הן משתנות ותופחות, ואני לא יכולה להשתמש ברומנית שהכרתי בשנות השישים. בזכות עשר השנים שנסעתי וחזרתי משם כרופאה, התעדכנתי וקראתי המון והשפה שלי השתכללה. "החלטתי שפרוזה אני לא אכתוב בעברית. שיר זה דבר מאוד אינטנסיבי, אני כותבת מהר, ואם אני לא מספיקה, אני שוכחת כמו ששוכחים חלום. הכתיבה בעברית דורשת ממני ריכוז עצום, מאמץ ממושך, ואז העברית יוצאת טובה מאוד. זה לא משהו שאני מסוגלת לו בפרוזה. אני יושבת שעות על שעות, וזה בלתי אפשרי להעביר תקופות ארוכות כל כך כשכולי שריר מכווץ. "

 

 

מוחץ קלישאות בעקב מחודד מאוד

 

הראיון הזה פורסם במדור הספרים של "לאישה" לפני יותר משנה, כשהספר הנפלא "מתאגרף חיפושית" יצא לאור בעברית. ינון ניר הזכיר אותו השבוע בפיסבוק, א-פרופו עותק שרכש בעשרה שקלים, משומש, כשהקומוניקט של ההוצאה עדיין בפנים. מי שמסר את הספר בלי לקרוא קודם – הפסיד.

ned-beauman_3421

קווין ברום, המכונה "פישי" סובל ממחלה נדירה שגורמת לגופו להצחין כמו דג רקוב. בימים כתיקונם הוא מסתגר בבית, מתקשר עם נפשות קרובות בפורום של אספני ממורביליה נאצית ומדי פעם מוציא את האף לפה ולשם, בשליחותו של נדל"ניסט תאב בצע, שגם הוא אוסף פריטים מימי הרייך השלישי. אלא שהימים אינם כתיקונם, וקווין מוצא את עצמו במסע ארוך, פתלתל ומלא סכנות, במהלכו הוא מנסה לשחזר את קורותיהם של מתאגרף יהודי, פושטק מהאיסט-אנד של לונדון חוקר חרקים קיימברידג'אי שרכש ממנו את הזכויות על גופו החי ועל גופתו לעתיד. הוא מתיר בשקדנות את הסבך האירוטי והאלים שנוצר בין השניים, ובאותה הזדמנות מצייר תמונות נפלאות של בריטניה בשנות השלושים, כסיר מבעבע של תיאוריות מדעיות וחברתיות מצמררות. המחלה, אגב, מצילה את חייו ברגע השיא של המסע, וגם העובדה שהוא מונחה לא אחת על ידי השאלה הבסיסית: "מה היה בטמן עושה במצבי?"

"מתאגרף, חיפושית" ("סאגה", תרגום: שרון קרמנר) הוא אוסף נהדר של אנקדוטות מדעיות ופסבדו מדעיות, שמשמשות את נד באומן (שזהו ספר הביכורים שלו) כדי למחוץ בעקב מחודד כל בדל של תקינות פוליטית צבועה ומלאכותית, וכדי להציג באור מגוחך במיוחד אנשים שהאידיאולוגיה מעקרת מתוכם את האנושיות. הכתיבה של באומן חריפה ומצחיקה מאוד (חלק מההומור התאדה בתרגום) למרות שהיא מה שקוראים "מהודקת". למרות שהוא לא מתעייף מלנוע בין זירה רעיונית אחת לשנייה, הוא לא מפטפט סתם. בכל מיליגרם מידע שמטופטף לאורך הדרך נעשה שימוש בהמשך, כשהסיפור הופך לנחשול גועש של התחבטויות מוסריות. בתוך השצף הזה אנחנו פוגשים אמרגני אגרוף נכלוליים, פוליטיקאים פשיסטיים, מתכנני ערים ומלחינה של מוזיקה א-טונלית מודרנית. אנחנו משוחחים על שפות מלאכותיות, תיאוריות קונספירציה, הומוסקסואליות, שימור גופות, גזענות, מיתוסים נורדיים, מאפיונרים יפנים, מעגלי תנועה וכמובן אאוגניקה – התורה הקושרת בין המבנה הפיזי לתכונות האופי ונועדה להשבחת הגזע. מן הסתם, האאוגניקה הייתה חביבה על אחד, אדולף היטלר, שמכתב ממנו מצית את הסיפור כולו.

את כל העושר הזה, הכתוב מצוין וארוג בדייקנות של שען אומן, נד באומן בן ה – 27 כתב כשהיה בן 22 בלבד. בוגר טרי של החוג לפילוסופיה בקיימברידג', בן למשפחה ספרותית מאוד (אמו, ניקולה באומן הקימה את הוצאת "פרספוני" המוציאה לאור מהדורות חדשות של רומנים גדולים שנכתבו על ידי נשים; אביו, אחותו, אחיו ודודתו כותבים גם הם, ספרי היסטוריה, ילדים ומתח בהתאמה) שנתקל במקרה בערך "אנופתלמוס היטלריי" בוויקיפדיה. הערך הצג זן של חיפושיות עיוורות שנמצאו רק בחמש מערות בסלובניה, ושמן הוענק להן ב – 1933 על ידי החוקר הגרמני אוסקר שייבל כמחווה לפיהרר עם עלותו לשלטון. באומן לא צריך היה יותר מזה. השורות המסקרנות שבהן צוין כי החיפושית היא פריט נחשק על ידי אספנים של ממורביליה נאצית שיגרו אותו לספרייה, והוא בילה חודשים בקריאה של ספרות על פאשיזם, אאוגניקה, איגרוף, היסטוריה של הקהילה היהודית בלונדון, מועדוני סקס, מוזיקה, מחלות נפש, חקר חרקים, מכונות מוזרות ואדריכלות (רשימה ביבליוגרפית מלאה ניתן למצוא באתר שלו: www.boxerbeetle.com)  ובמשך כמעט שנתיים וחצי כתב את הסיפור, שמפגיש את מקס "סינר" רואץ', המתאגרף בעל תשע הבהונות והמזג הנפיץ עם ארסקין, המדען הגמלוני מודחק היצרים. מפגש שמהדהדים בו כל קולות ההיסטוריה של התקופה הסוערת שבה הוא מתרחש.

ההישג הספרותי הפרוע והמבריק של באומן לא חמק מעיניהם של מעניקי הפרסים ומצייני הציונים בבריטניה, מולדתו. "מתאגרף חיפושית" קיבל מספר פרסים ספרותיים ובאומן עצמו נכלל ברשימת הסופרים הצעירים המבטיחים ביותר של הגארדיאן ושל הבי בי סי. רשמית הוא מתגורר עדיין עם הוריו בהמפסטד, בצפון לונדון, שם נולד וגדל, אבל בפועל הוא נודד בעולם ומדבר על ספרות. הוא כבר היה בפסטיבלים ספרותיים בברלין ובאיסטנבול, כרגע הוא עצר בפריז לחודש חודשיים ומשם ימשיך לניו יורק. הוא מפרסם מאמרים במגוון במות נחשבות החל בגארדיאן והפייננשיאל טיימז וכלה בכתבי העת פְריז, קאבינט ואסקווייר והוא כותב בלוג (http://nedbeauman.blogspot.co.il) וגם מזמין את הקוראים לתקשר אתו ישירות במייל. ברור שזאת הסביבה הטבעית שלו, ולא מפתיע על כן שגם בפורום האספנים האמור שבספר, הוא שותל משתמש אחד ששמו "נ.באומן". השיחה בינינו מתקיימת, כמתבקש, בסקייפ. הוא שמח לשמוע שהספר שלו מעורר מחשבה, למרות שעם מרבית המחשבות שלי הוא לא מסכים.

יש בספר לא מעט אנקדוטות מדעיות משונות ומדענים משונים עוד יותר. האם זו ביקורת גורפת כלפי העובדה שהעידן שלנו מתייחס למדע כמעט כמו לדת?

"אני לועג בספר למדענים בעייתיים ולתחומי מחקר בעייתיים מאוד, ובעיקר לאאוגניקה. הרשתי לעצמי לעשות את זה בחופשיות, מתוך הנחה שביני לבין הקוראים שלי קיימת הסכמה שהמדע באופן כללי הוא דבר טוב ושאנחנו מאמינים ביכולת האנושית לשאול שאלות ולחקור."

המדענים שלך מתעלמים מכל מה שקשור בנפש האנושית. שירה, מוזיקה, סקס…

"המודרניזם הטכנוקרטי היה אופנתי מאוד בשנות השלושים עניין אותי מאוד, וממנו נולדה האחוזה של משפחת ארסקין שמופעלת על ידי כל המכונות המשוכללות האלה והאורח האיטלקי שלהם שמתפעל ממכונות יותר משהוא מתפעל מבני אדם. אני כותב על כינוס של תומכי הפאשיזם באנגליה, תומכי אוסוולד מוזלי, אבל הם מעולם לא צברו כוח. במובן הזה בריטניה נמלטה מהגורל שהכה לא מעט מדינות אחרות באירופה".

אבל היא לא ממש נמלטה מגילויים של אנטישמיות

"שנאת יהודים הייתה בבריטניה כמו בכל מקום אחר. אני משער שבימי הביניים היה די נורא להיות יהודי פה, ובתקופה שעליה אני כותב היו לא מעט אנשים שהתבטאו נגד יהודים והיו מקומות, בעיקר באקדמיה, שהיה ליהודים קשה מאוד להשתלב. למרות זאת, לא היו התפרצויות אנטי יהודיות דומות לאלה שהיו במקומות אחרים".

בזכות האיפוק האנגלי המפורסם?

"יכול להיות."

הנשים משחקות בספר תפקידי משנה בלבד

"אני לא לגמרי מסכים עם הקביעה הזאת. יש בספר נשים שמשפיעות על מהלך העניינים. העובדה שהן לא במרכז נובעת בעיקר מכך שהדמויות הראשיות שלי הן מדען ומתאגרף, ואלה שני תחומים שאפשר היה למצוא בהם בשנות השלושים נשים מעטות בלבד".

קווין, שמספר את הסיפור, מוקסם על ידי כל מה שקשור בנאצים, והוא בכל זאת לא נאצי ומאוד אנושי

"יש בו התלהבות של אספן, שמודע להתרגשות הגדולה שיש בלגעת או לעשות משהו אסור ולא מקובל לגמרי. לא צריך להזדהות עם הנאצים כדי שהתקופה וההשפעה שלה על בני אדם תעורר בך סקרנות עמוקה".

הספר השני שלו, ספר השני שלו (The Teleportation Accident) שהיה מועמד ל"בוקר" עוסק גם הוא באותה תקופה, בהגירה של אינטלקטואלים מברלין לארה"ב בשנות השלושים, אלא שההיסטוריה שם היא רק תמונת רקע, ולא מסלול קבוע מראש שלתוכו נזרקים הגיבורים בעל כורחם. התקופה הזו מושכת אותו, הוא מודה, פשוט משום שיש בה אינספור סיפורים מעניינים.

הרבה כותבים צעירים מקדישים קודם כל רומן אחד או שנים להתבוננות עמוקה בפופיק של עצמם

"אותי זה משעמם. אני לא סובל ספרים כאלה. אני אוהב מאוד לקרוא את ג'ון אפדייק, דון דלילו, ויליאם גיבסון, גרהאם גרין, אוולין וו. "

גם הספר השלישי שלך יתרחש בשנות השלושים הסוערות?

"לא. חזרתי להווה. אני כותב על המציאות, בדרום לונדון של היום, וזו תעלומת פשע מסתורית ביותר. גם ב"מתאגרף חיפושית" ישנו רצח, אבל בספר הנוכחי אני כותב על זה בלי כל המורכבויות שמסביב. , אני מסיים את הכתיבה בימים אלה, והוא בטח יראה אור בשנה הבאה, אבל זה כל מה שאני אומר על הספר בשלב זה".

 

המיינסטרים משאיר אותי רדומה

download (1) 5863

קווי הדמיון בין הסופרת האמריקאית אילת ולדמן לבין לבנה עמיזדה המנוחה (והבדיונית) מרמת גן, אימם של איב, סאן ולורן אולי קלושים ביותר, אבל לא מספיק קלושים כדי לחמוק מבעד לרשת של ציידת דקויות מיומנת. וולדמן ("אהבה ואוצרות אחרים", "אימא רעה") פרסמה לפני כמעט עשור מאמר שבו היא מצהירה כי אהבתה לבעלה, הסופר מייקל שייבון, גדולה ועמוקה מאהבתה לארבעת ילדיהם, וכי בעיניה זהו הסדר הנכון של הדברים: מחויבות לזוגיות, שהילדים הם רק לווייניה. אהובים, אבל חשובים פחות. דמותה של לבנה עמיזדה נולדה מתוך המאמר הזה. "שמעתי אותה והתפוצצתי", אומרת גלית דיסטל אטבריאן. "והחלטתי לקחת את העניין הזה לקצה".

התוצאה, חייבים להודות, מרשימה מאוד. "טווס בחדר מדרגות", ספרה החדש של דיסטל אטבריאן, נובר לעומק בשאלת מקומם של הילדים מול זוגיות ההורים. הוא עושה זאת באמצעות בחינה של הצלקות והחרכים שנותרים בילדים שגדלו במקום שבו איש לא הגן עליהם, בצילה של פתולוגיה נוראה, שחוזרת וחובטת בהם בכל פעם שהם מנסים להשאיר אותה מאחור. ויחד עם זה, "טווס בחדר מדרגות" מצליח להישאר ספר חם, כמעט רחום, שהדמויות בו מורכבות מאוד ואינן רק "ניצולות" של המעשה הנורא שהן חולקות אתנו. איב, סאן, לורן, רחלי, איציק, לבנה, מיכאל ואפילו קשארל הקטנה – מדיפים כולם ריח של בני אדם אמתיים שלכל אחד מהם קול מיוחד ורם מאוד.

את הקולות המרובים והמגוונים האלה דיסטל אטבריאן טוענת בלא מעט הומור. היא כותבת אמיצה, שלא חוששת לאפשר לגיבורים שלה לחשוב, לומר ולעשות דברים שמערערים על הציפיות החברתיות מהם, והיא לא נבהלת לגלות לקוראיה גם את הצדדים הפחות יפים של אישיותם. הכתיבה של מושחזת, לפעמים אפילו פרועה, אבל מאחר שהיא מבינה את המצוקות והמניעים של דמויותיה לעומק, אין לקוראים ברירה אלא להזדהות, או לפחות להבין. היא עשתה זאת במיומנות רבה ברומן הביכורים שלה "ואם היו אומרים לך", שנולד וצמח על מסגרת של חוויות אישיות שלה, וספרה הנוכחי מוכיח שלא מדובר בהצלחה מקרית.

עד "ואם היו אומרים לך", דיסטל אטבריאן, בת 43, לא ידעה שהיא סופרת. היא נולדה בירושלים ואחרי שירות צבאי בחיל האוויר "ארזתי תיק, עם מברשת שיניים, מצעים ומפתח לדירה שחברה שלי עזבה בתל אביב, דירה שאף פעם לא ראיתי קודם, ונסעתי לסמסטר הראשון באוניברסיטת תל אביב". היא השלימה תואר שני בפילוסופיה (וגם לימדה ב"ליד האוניברסיטה"). למה פילוסופיה? "כי באתי מבית מאוד מסורתי, של שני הורים שעלו מאיספהן והקפידו על קידוש אבל אחריו על "יומן השבוע" ואלוהים היה עבורי נושא בעייתי, כזה שרפרף בין חדרי הבית. בגיל 17 או 18 גיליתי את האתאיזם ורציתי להוכיח לעצמי את אי-קיומו של אלוהים".  זה, אגב, לא הצליח לה. מקץ השנה השנייה היא חזרה להאמין בקיומו של אלוהים, מה שאולי לא משתקף באורח החיים שלה, אבל בהחלט נוכח בכתיבה, ולא רק במקומות שבהם ענבל, גיבורת "ואם היו אומרים לך" מנהלת משאים ומתנים עם מי שהיא מכנה "אלוהי האסונות".

היא נישאה ויצאה עם בעלה לשליחות דיפלומטית של חמש שנים ביוון. בתה, ענבר (בת 16) הייתה בת חודשיים, ובנה, ערן (בן 14) נולד שם. "הייתי 'אשתו של' וזה היה טראגי לחלוטין, כי אם יש משהו שאני לא, זה "אשת", לא מטעמים עקרוניים אלא מטעמי אופי. זאת פשוט לא אני", היא אומרת. "מגיל 18 הייתי בבליץ על עשייה, לימודים, עבודה, לימודים, עבודה וייחלתי להיות האישה שמפרנסים אותה והיא מדדה ברחובות אתונה על עקבים ועושה קניות, אבל החיים בקבוצה סגורה של נשים, שכולן יותר משכילות מהבעלים שלהן אבל כולן רק מכינות קפה, היו פשוט סיוט. היו נשים שפרחו שם, אבל אני פשוט לא יודעת להתנהג בסביבות כאלה. לא יודעת לפענח קודים. אני כמו כוסברה. או שמתים עלי או שלא סובלים אותי ודי מהר הבנתי שאני לא עושה את הדברים כמו שצריך".

החומרים לספרה הראשון הצטברו אז, כשהתמודדה עם גידול הילדים בפרברי אתונה, רחוק ממשפחתה, חבריה ועיסוקיה, כשמעל מרחף ענן כבד ביותר: התינוק שנולד לה לא התפתח בקצב המצופה. מסע הייסורים שעוברת גיבורת "ואם היו אומרים לך" במערכת הבריאות, מערכת החינוך, מול בני משפחה, בן זוג, שכנים, חברים ואנשים זרים שלכולם היה מה לומר, אך איש לא סיפק לה תשובות, נבט מחוויותיה שלה, אבל הועצם וגדל לכדי דרמה ספרותית שאיננה בשום צורה אוטוביוגרפית. למרות זאת, בחמש השנים מאז ראה הספר אור, היא הפכה לסוג של גורו להורים של ילדים שיש להם לקויות למידה שונות, והספר שלה מועבר מיד ליד, מעין לעין, כסוג של מניפסט שמנער מעל החוויות האלה את הבושה והאשמה ומציג בפשטות את החרדות, המניפולציות, התקוות, הכעסים וגם את מקורות הכוח.

"חזרתי מהאבחון ה – 8957 של הבן שלי, ופשוט התמוטטתי בבית של אימא שלי. היא הזעיקה את אחותי ושתיהן ביחד, שהן הדבר הכי מעשי והכי אנטי חרדתי שיש, נתנו לי שעתיים להתבוסס ואמרו לי 'שבי ותכתבי על זה ספר'. למחרת, באמצע ספונג'ה, שאלתי את עצמי לראשונה: ואם היית כותבת על זה, איך היית מתחילה?. עזבתי הכול, רצתי למחשב והתחלתי לכתוב. להפתעתי, בבוקר למחרת, מה שכתבתי לא הביך אותי, אז המשכתי".

אימא שלה הראתה את ראשית הכתיבה הזו לגיל הראבן, קליינטית בחנות בגדי המעצבים שלה, וזו התקשרה ואמרה לה "אני מרגישה שהלכתי ברחוב ומצאתי יהלום".  באופן לא מפתיע, הן הפכו  לחברות קרובות. תהליך העבודה המשותף הבהיר לגלית, אז (והיום) בעצמה בעלת חנות לבגדי מעצבים בשילת, שליד מודיעין, שהצורך שלה לכתוב עמוק וגורף. "בהתחלה השתמשתי במסגרת מהמציאות כי לא ידעתי שאני יודעת להמציא, לא סמכתי על עצמי שאני אדע לברוא נרטיב", היא אומרת. "עד שהתיישבתי לכתוב את הטווס. הספר השני נכתב מתוך הבנה שאני חייבת לכתוב, ושזה חלק מאוד מהותי בחיים שלי. נאחזתי בזה, פחדתי שזה ילך לאיבוד. בגלל זה ביום שהגשתי את הדראפט האחרון של "טווס בחדר מדרגות" התחלתי לכתוב את הספר השלישי".

הספרים שלך מאוד שונים זה מזה, אבל בשניהם את מבצעת ניתוחי עומק של יחסי הורים ילדים, ובעיקר אימהות

"כי אימהות הן בני אדם בסיטואציה מורכבת. יש להן אחריות מוסרית עמוקה לילד, לחיים שנוצרו בגללן, אבל בגלל שיש בהן גם את כל החולשות והדברים המגעילים שיש בנפש האדם, לפעמים זה יוצא להן עקום. לפעמים הן מסרסרות בילדים באופן לא מודע, משתמשות בהם כחלון ראווה. ויש אימהות שמעדיפות את הבעל על פני הילדים וזה מרתיח לי את אמות הסיפין".

אימהות היא גם מקור לא אכזב לחרדות

"בהחלט, למרות שאישית אני אדם נורא לא חרדתי עד כדי הפגנת אידיוטיזם בנוסח פרדיננד הפר, כזה שמשוכנע שהכול יהיה בסדר. בספרים אני בוחנת את החרדתיות הזו, כי אצל הרבה אימהות היא הכוח המניע של היחסים שלהן עם הילדים".

"טווס" נולד מאגדה אורבנית על שלישיית אחים עם שמות מגוחכים

"כן, כי אנשים שהם "וונביז", שמעמידים פנים, מקריזים אותי. אני לא סובלת אנשים שמזייפים, שמנסים להיות מה שהם לא, וככל שאני מתבגרת ומזדקנת זה נהיה יותר גרוע".

והצמדת להם סיפור קשה ביותר

"אני לא יודעת למה בחרתי דווקא את הנושא הזה. ידעתי שאני רוצה לבנות סיפור חזק, מטלטל, כי אני בעצמי צרכנית של הרואין ספרותי. הקפדתי שלא יהיו עמודים עם תיאורי נוף, שלא יהיו פסקאות שאפשר לרפרף עליהן. לא אכפת לי לעבוד קשה, כדי שהקוראים שלי לא יוכלו להניח את הספר מהיד. לא היה לי שמץ של מושג על מה אני הולכת לכתוב. שנה שלמה כתבתי, וזה לא היה טוב. הרגשתי שהדמויות הן קריקטורות. ישבתי מול המחשב והתעקשתי. ופתאום הם באו – התחלתי מחדש, והדמויות היו פתאום בני אדם אמתיים. הרגשתי שאני מבינה על מה אני כותבת, ולא יושבת לי כסופרת אינטלקטואלית שקורצת לקורא האינטלקטואל מאחורי גבן של הדמויות שלי".

למרות שכאמור, מדובר בסיפורים שונים מאוד, בשניהם דיסטל אטבריאן מציבה סימני שאלה מעל מקובלויות חברתיות: אהבת ההורים, מסירות ונאמנות זוגית, משפחה. "העמדה שתוהה האם אבא אימא ושלושה ילדים זה להיט גדול היא בעיני עמדה תקפה ומעניינת", היא אומרת. "זאת לא אופציה קלה לבחור חיים כל כך שונים מהתקן, אבל היא אופציה – כי מי שבוחר במה שמקובל למרות שזה לא מתאים לו משלם מחיר עצום".

מאיפה את  – ילדה טובה ירושלים – מכירה את הטיפוסים האלה, שהספרים שלך משובצים בהם?

"אני אוהבת את הקצוות. את ההומור, השפה, הצבעים של הקצוות, ויש בי אפס התנשאות כלפיהם. המיינסטרים משאיר אותי רדומה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיפור קטן על מחסומים עצומים

דורית_רביניאן

אל תטעו. למרות שמו המשדר אופטימיות ירוקה ומלבלבת, "גדר חיה", הרומן החדש של דורית רביניאן אינו סיפור נאיבי ואין בו שורה אחת שמייפה את המציאות שבתוכה אנחנו חיים. ליאת וחילמי, ישראלית ופלסטיני, נפגשים, במקרה, בניו יורק, ומתאהבים. איש מהם אינו מגיע לקשר הזה נקי מהקשרים או מנותק מהרקע שבתוכו גדל ושאליו, בסופו של דבר, יצטרך לחזור, והאהבה, כמו בחיים, לא מנצחת. אבל היא גם לא מובסת. בעיקר משום ששניהם, ועמם הקוראים של רביניאן, לומדים לתהות על מה בכלל המהומה, ואיך יכול להיות שאנחנו כל כך דומים ובכל זאת עומדת בינינו גדר קוצנית גבוה מכפי שאנחנו מסוגלים לחצות.

"גדר חיה" (עם עובד) הוא הרומן השלישי של רביניאין, והוא עורר התרגשות עוד לפני שפורסם, משום שחלפו 15 שנה מאז ספרה הקודם. את רומן הביכורים שלה "סמטת השקדיות בעומריג'אן" פרסמה בגיל 22 והצלחתו המסחררת הפכה אותה ליקירת הקוראים והביקורת. חמש שנים לאחר מכן שחזרה את אותה הצלחה ב"החתונות שלנו" וכאילו לא הספיקו לה הפרסים הספרותיים המגוונים שהורעפו עליה, גם התסריט שכתבה ל"הבחור של שולי" (סרטו של דורון צברי) זיכה אותה בפרס האקדמיה לקולנוע, וספריה תורגמו ליותר מעשר שפות. בשנים שחלפו היא פרסמה רק ספר ילדים ("אז איפה הייתי אני?") וכתבה רומן, "במשך שש שנות כתיבה מלאות להט אינטנסיבי וקושי גדול שבסופן החלטתי לגנוז אותו".  "גדר חיה" שלדבריה "יצאתי לכתוב כמעין פעולת הצלה", נולד מניסיון לשחזר זיכרון פרטי – קשר עמוק שנוצר בינה לבין אמן פלסטיני שפגשה כשבילתה שנה בניו יורק. הסיפור הפרטי הזה צמח תחת ידיה לרומן מורכב הבוחן את שאלות הדמיון והזרות, החרדות הקולקטיביות והדעות הקדומות, תחושת החד פעמיות של המאוהבוּת מול הרצון להשתייך, לא להכזיב, למשל את המשפחה.

רביניאן, בת 41, נולדה וגדלה בכפר סבא, ושירתה ככתבת צבאית של "במחנה". "הגעתי לשם במקריות גדולה", היא נזכרת. "התערבתי עם מישהו. הייתי בדרך לנח"ל, והוא אמר שהוא הולך למבחנים לבמחנה ולגלי צה"ל. אמרתי שגם אני רוצה, והוא אמר לי 'לא נראה לי שמקבלים שם שחורים'. זה מאד עצבן אותי. ברור שאותי קיבלו ואותו לא. זיהו אצלי משהו מהכישרון התיאורי, אותו משהו שאחרי כמעט שנתיים גרם לזה שהעיפו אותי כי גילו שאני ממציאה את רוב הכתבות. אחרי שנהייתי סופרת, הם השוויצו שאת הפיקשן הראשון כתבתי אצלם".

זה נשמע מרדני מאוד, אבל רביניאן אומרת שלקח לה זמן להבין את ההבדל בין עיתונות לספרות. "בהתחלה זייפתי קצת, בדיאלוגים, כדי שהכתבה תזרום ואז הם אמרו 'את רואה, כשאת רוצה את יכולה', וזה עודד אותי להמשיך, אז הוספתי וקישטתי ובסוף גם המצאתי דמויות שלא קיימות וראיינתי אותן. "בעיניה, ספרות היא מופע של שליטה, להבדיל מעיתונות שמנסה לשקף את המציאות, וזו, כמובן, אינה מתארגנת בצורה של סיפור סדור. "גם במקרה של 'גדר חיה'", היא מסבירה. "היסוד האוטוביוגרפי שקיים בספר הוא הגרעין שממנו אני הנדסתי את הפרח ואחרי כל אחד מהקוראים קורא בתוכו פרח אחר משלו. הספרות לא מפסיקה לגנוב מהחיים, היא באה אליהם והולכת מהם, אבל היא רק המקפצה. שנתיים מתוך שש שנות הכתיבה ניסיתי להיזכר, אבל אם הייתי מסתפקת בזיכרון הספר היה נותר דל ושדוף במקום להפוך למעשה אומנותי".

יש ברביניאן להט שלא מאפיין סופרים שכבר חוו הצלחה גדולה. אולי משום שהייתה צעירה מאוד כשהתרחשה מהומת הפופולאריות בחייה, ואולי משום שהיא מבני המזל האלה, שהיצירה לעולם תרגש אותם. "המציאות לא מספיקה לספרות", היא אומרת. "הספרות חייבת את הסאונד של הפנטזיה כדי לראות את המציאות בכל הצבעים שלה, בכל הצלילים שלה, עם התודעה האנושית שקודמת לרגע המסופר. כשזה מצליח, הסיפור מגייס את הדופק של הקורא, משבש לו את התוכניות וסוחף אותו לתוך חיים של זר, זר מדומה".

כמי שנסחפה לתוך הסיפור שלך, תסכל אותי שהגיבורה שלך כל כך פסיבית. שהיא משלימה עם זה שלרומן שלה עם חילמי אין עתיד, שזו אהבה גדולה אבל זמנית

"לא עניין אותי לכתוב סיפור אהבה. עניין אותי לכתוב מהלך גדול של התנגדות לסיפור אהבה. אני מאמינה שלבני אדם יש רצון ומעצור. יותר משעניין אותי לגלוש על הרצון, עניין אותי להתבונן במעצור. שני אנשים טובים נפגשים ומוצאים את עצמם זה בזה. בעיני החדווה וההסתמאות שלנו כשאנחנו מתאהבים נובעת מגילוי הבבואה שלנו באחר, שם אנחנו עפים. גילוי האחר, הזולת, מהפנט וממלא כשלעצמו, אבל אנחנו יצורים נרקיסיסטיים שמתאהבים בעצמנו, שרואים את עצמנו באישון של האחר. רציתי לצייר את הגל העצום הזה כשהוא נבלם – את הדרמה הגדולה של הפחד, שהוא רגש לא פחות חזק מאהבה".

למה היא מפחדת יותר ממנו?

"היא לקחה על עצמה את תפקיד המפחדת. כשמחלקים את התפקידים בקשר, כשנחתם חוזה בין שניים, מישהו לוקח את תפקיד המאמין והאחר את תפקיד המפקפק. סיפור אהבה זה כמו משחק בחול בים, אם מישהו לא יעצור את הגלים, יהיה סחף גדול. ליאת היא המג"בניקית, שומרת הגבולות הגדולה של הקשר".

למה כל כך ברור לה שרומן כזה יהיה אכזבה גדולה להוריה?

"ליאת שייכת למשפחה שעשתה את הדרך משולי הישראליות למרכז ולא בקלות. היא הפנימה את הצו של הישראליות. יכולתי לספר על מישהי יותר שמאלנית, יותר רדיקלית, אחת שמתייחסת לרומן כזה יותר בקלות, אבל אז היה נגמר הסיפור".

ההרחקה של הסיפור לניו יורק בחורף, "ללובן השלגי הזה", כפי שהיא מגדירה זאת, אפשר לרבינאין להתמודד עם נושאים שיש בהם נפיצות גדולה. למשל, העובדה שבסצנת הפתיחה ליאת נחקרת על ידי סוכנים אמריקאים שמשוכנעים שהיא ערבייה.

בניו יורק כל כך ברור כמה הם דומים, כמה יש ביניהם יותר משותף ממבדיל

" כל עוד הם בניו יורק הדמיון הוא מקור לקרבה ולא למתח, אבל במחשבה על העתיד, על מה שצפוי כשהם יחזרו לכאן, דווקא המזרחיות שלה מקשה עליה להתמסר לרומן הזה, כי היא מעמידה אותה בסכנת הטעמות. בגלל הדמיון ביניהם סכנת ההתאחדות, ההתמוססות ואובדן העצמיות נוכחת הרבה יותר. הפחד הזה לאבד את הגבול קיים בכל זוגיות. אצלם הגבול הזה מוגדר בצורה כל כך חריפה, יש חומה, משוכה ברורה. כשליאת מדברת בלהט על שתי מדינות לשני עמים, היא מדברת על אותה חרדה גדולה מפני מצב שבו לא ברור איפה נגמר האני ומתחיל האתה, ואיך ל"אנחנו" יש כוח מוחק".

את כבר כותבת את הספר הבא או שנאלץ לחכות עוד 15 שנה?

"זה לא שנכנסתי למקלט אטומי. כל השנים כתבתי. אני לא יודעת להעביר את הימים בלי שיהיה לי מרכז של כתיבה. גם אם אני מתפרנסת כדי לממן את הכתיבה, ורק גונבת שניים וחצי ימים בשבוע לכתיבה, כי אלה חיי הסופר בישראל 2014. את "גדר חיה" הגשתי באוקטובר, אחרי שאימא שלי הציבה לי אולטימטום שאם אני לא גומרת את הספר אין לי מה להיכנס הביתה, והעורך שלי, יובל שמעוני, תלה בי מבט של 'למה את עושה את זה לעצמך, הרי הספר גמור'. תהליך העריכה גם מתסיס מאוד את הכוחות שפועלים מתחת לסיפור, כי פתאום את רואה את הסיפור במלאותו, ויש עוד משיכה אחורה ואת רוצה להוריד ולהזיז. אני זוכרת שישבתי עם יהודית קציר בשלב ההגהות האחרונות ואמרתי לה 'את לא מאמינה, אתמול בלילה זרקתי את פרק 2'. עכשיו אני קצת בשגעת של אחרי שהספר יצא, ואומרת תודה לאלוהים על ההתקבלות הנפלאה שלו. אני עדיין לא ממש בתהליך כתיבה חדש, אבל יש כבר איזה מצמוץ שפתיים כזה, כי אני חסרה את החיים הסודיים האלה שיש לסופר במקביל לחיים האמתיים".