ארכיון תג: לונדון

עצות ידידותיות למזדקנת המתחילה

לא חייבות להרים ידיים באמצע הדרך. שו ראדוק

לא חייבות להרים ידיים באמצע הדרך. שו ראדוק

באמצע שנות הארבעים לחייה, ג'יל שו ראדוק החלה לתהות מי זאת האישה הזרה הזאת שמתגוררת בגופה. היא לא העלתה בדעתה שמדובר במנופאוזה. "חשבתי שזה קורה רק לנשים זקנות", היא אומרת, "ואני לא הייתי זקנה". היא ניסתה לשוחח עם חברות על מה שקורה לה. על גלי חום ודפיקות לב ומצבי רוח רעים וגילתה לתדהמתה שאף אחת מהן לא ממש יודעת מה לומר. היא מצאה בחנויות ספרים טובים, היא אומרת, כאלה שמייעצים איך להתגבר על המנופאוזה, איך להישאר יפה למרות המנופאוזה, ובעיקר איך לא להרגיש זקנה בגיל 50. "כאילו שמדובר בגיל מאגי – חמישים ", היא מסבירה. "ומה עם גיל שישים ושבעים ושמונים?… פתאום הבנתי שכשאנחנו גדלות מדברים אתנו על הווסת, על השינוי שהגוף שלנו עתיד לעבור ואיש לא מספר לנו שמצפה לנו בהמשך עוד שינוי גדול, ושנצטרף לחיות אתו את כל המחצית השנייה של חיינו, ושאין לנו סיכוי להישאר כמו שהיינו, רק קצת יותר זקנות. המנופאוזה משנה אותנו לגמרי, גופנית ונפשית, ואנחנו צריכות להתכונן לקראתה באופן מעשי, משום שמדובר בשארית חיינו".

הספר ששו ראדוק כתבה בעקבות התובנה הזו הוא מדריך מעשי מאוד לכל תחומי החיים. "לחיות נכון במחצית השנייה שלך חייך" ("כתר", מאנגלית: ניצן לפידות) הוא כבר להיט באנגליה, שם היא מתגוררת, והכנסותיו מוקדשות לעמותה שהקימה ונועדה לסייע לנשים מבוגרות באמצעות הקמת מרכזים לנשים שיציעו חוגים, הרצאות, מפגשי הדרכה, מפגים חברתיים, ייעוץ עסקי, ייעוץ כלכלי, הפניות רפואיות ועוד. שו ראדוק אומרת שכתיבת הספר והקמת המרכז הראשון (במה שהיא מקווה שתהיה רשת שלמה של מרכזים כאלה) עשתה בשבילה בדיוק את מה שהיא מייעצת לנשים לעשות במחצית השנייה של חייהן: לצאת להגשים חלומות, למצוא תכלית, לא להסתגר בבית כפי שעשו אמא שלה ובנות דורה כשהגיעו לגיל 60, ולא להתמכר לקשיים הגופניים. ההצלחה שלה, אגב, נשענה על כישורים ששו ראדוק טיפחה כל חייה. היא אמריקאית שהגיעה ללונדון בעקבות עסקי ועסקי בעלה – שניהם באו מתחום הבנקאות והפיננסים ושניהם היום פעילים מאוד בדירקטוריונים של מוסדות תרבות (היא בתיאטרון הנחשב "דונמאר וורהאוס" והוא במוזיאון "ויקטוריה ואלברט"). האנרגיה שלהם, ואין ספק שגם הסטטוס, גייסו לפרויקט שלה מבחר סלבריטאים בריטים וגם המון תשומת לב תקשורתית.

אבל הספר שלה לא נשען רק על ניסיונה האישי. לצורך כתיבתו, שו ראדוק ראיינה 150 נשים בגילים 50-92, מכל שכבות האוכלוסייה בבריטניה ובארה"ב, וגם עשרות רופאים, סוציולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. בתום הראיונות האלה היא הגיעה למסקנה המעודדת הבאה: ככל שאנחנו מתבגרות, וההורמונים ששלטו במחצית הראשונה של חיינו, האסטרוגן והפרוגסטרון, הולכים ונעלמים הם מפנים את מקומם לטסטוסטרון, שהוא כידוע ההורמון הדומיננטי אצל עמיתנו הגברים. כתוצאה מכך, דווקא נשים מבוגרות יותר הופכות אסרטיביות יותר, נחושות ומלאות בטחון עצמי, ואם הן רק יהיו מודעות לכך, הן יוכלו להפוך את המחצית השנייה של חייהן לטובה ומספקת. "אנחנו לא צריכות לנסות להישאר צעירות", היא אומרת. "אנחנו צריכות להבין שאנחנו כבר לא יכולות ללדת, אבל אנחנו יכולות להגשים חלומות, ללדת את עצמנו".

לדברי שו ראדוק,  כל עוד אנחנו נשלטות על ידי האסטרוגן, אנחנו מתוכנתות להעדיף את צרכיהם של אחרים על פני הצרכים שלנו. "אנחנו אימהיות, אנחנו מגדלות אחרים ומטפלות באחרים. כשהאסטרוגן מדלדל, הטסטוסטרון הופך להיות ההורמון הדומיננטי, ואנחנו רוצות לצאת מהבית, לעשות דברים בעולם, לדאוג לעצמנו ולמה שאנחנו רוצות".

רובנו מעדיפות לקחת תחליפי הורמונים ולא לחוות את זה, כי זה קורה במחיר של עור מדלדל וגלי חום ושיער פחות מלא וקמטים…

"במקום לקחת תחליפי הרומונים, שעל פי ארגון הבריאות העולמי חשודים בהעלאת הסיכוי שלנו לחלות בסרטן, אני ממליצה לקדם את השינוי הזה בברכה. ברור שאם כל החיים את מתמקדת רק באיך את נראית ואם את אובססיבית לגבי המראה החיצוני שלך ואין לך קשרים חברתיים ואין בחיים שלך תוכן אמיתי, את תצטערי על כל שערה אפורה וכל קמט ותרגישי שכשאת מתבגרת את הופכת לבלתי נראית. אם אין בחיים שלך שום דבר חוץ מהגזרה שלך ומצב עור הפנים שלך, תהיי אומללה, אין ספק. הנשים הכי מדהימות הן אלה שמסוגלות להתייחס לאובדן הזה של המראה החיצוני, ולהבין שהן חוות סוג של לידה מחדש – אני לא מנסה לומר שגיל חמישים שהוא השלושים החדש. אני מנסה להגדיר אותו כגיל חמישים החדש, להעלות למודעות את העובדה שהמוח שלנו משתנה ופותח לנו אפשרויות חדשות".

איזה למשל?

"זה עניין מאוד אישי ותלוי בחלומות של כל אישה. זה גיל שבו אנחנו משתחררות מהרבה מגבלות, ויכולות להשקיע בעצמנו. כל זה אפשרי בתנאי שאנחנו דואגות לעצמנו באמת: לתזונה, לקשרים עם בני משפחה וחברים, ליציבות הכלכלית שלנו. אני ממליצה על חמישה דברים שאנחנו חייבות לתחזק מדי יום: תזונה בריאה, פעילות גופנית ששומרת על הגוף וגם על תפקוד המוח שלנו, קשרים בקהילה – כי בדידות זה משהו שמעורר המון מחלות גופניות ונפשיות וגם הורג בסופו של דבר, תשוקה – ואני לא מדברת על ליבידו ומין אלא על כל מה שגורם לנו להתלהבות, כל מה שמעניין אותנו, ותכלית – משהו שאנחנו רוצות להגשים ופועלות למענו".

ראדוק מדגישה שכדי ליהנות מהמחצית השנייה של החיים, נשים צריכות להחליף את הפריון הביולוגי, שנגמר, בפריון אחר: יצירה של מחשבות חדשות, גילוי תחביבים, שינוי הרגלים ישנים שמקבעים אותנו ומונעים מאתנו להתפתח. "אנחנו מזדקנות אבל זה לא אומר שאנחנו מוכרחות להיות זקנות", היא מדגישה. "אנחנו צריכות לקבל בהבנה ובאהבה את השינויים שאין לנו ברירה אלא לחוות – את העובדה שהעצמות שלנו הופכות לשבריריות ושהגוף יתפקד אחרת ופחות בקלות – ולהשקיע עבודה בשימור ופיתוח שלה מה שבידינו.". למשל? לדבריה אסור לקחת שום דבר כמובן מאליו. כשאנחנו מתבגרות אנחנו צריכות להשקיע הרבה בפיתוח קשרים חברתיים כדי שיהיה לנו את מי לשתף, במי להיוועץ, במי לתמוך ולהיתמך הדדית; אנחנו צריכות לקרוא את הספרים שמעניינים אותנו, או ללמוד שפה זרה, או לטייל בעולם או לשחק טניס – כל מה שמעורר את הגוף ואת המוח ומשפר לנו את מצב הרוח; אנחנו צריכות להתחייב למטרה שיקרה ללבנו כמו התנדבות באגודה למען בעלי חיים, או הצטרפות לפוליטיקה מקומית או חזרה לאוניברסיטה או הקמת עסק. משהו שיגרום לנו להרגיש מועילות; אסור להפסיק לזוז ולהתעמל, כי חצי שעה שבשבוע של פעילות תגרום לנו להרגיש צעירות בעשור; וחשוב לאכול היטב – אוכל בריא יתן לגוף את רוב הסיכויים להיאבק בצרות שהגיל מניח לרגליו. "

את רוב הדברים האלה צריך להתחיל לתכנן הרבה שנים לפני המנופאוזה…

"ברור שקשרים חברתיים, ובסיס כלכלי יציב שיאפשר לך לעשות מה שאת באמת רוצה בגיל מבוגר צריך להתחיל לטפח קודם, וגם תחזוקת הגוף והמוח לא מתחילה עם המנופאוזה, אבל מעולם לא מאוחר לשנות דברים. בגיל מבוגר את יכולה לראות את הטעויות שעשית ולתקן אותן – אם את במערכת זוגית שלא מתאימה לך, את יכולה לפרק אותה. אם את עושה טעויות ביחסי אנוש, את יכולה לתקן אותן ואת גם יודעת כבר כמה חשוב לא לריב. את כבר מכירה את עצמך  – ואם תביטי קדימה באופטימיות, לא תבזבזי זמן באבל על האובדנים שכרוכים בהתבגרות, אלא תתמקדי באפשרויות החדשות, האפשרות להגשים את עצמך, למלא את חייך בעניין ולמלא חללים רגשיים בדברים שבאמת משמחים אותך ולא רק בטיפול באחרים".

מבחר עצות של ג'יל שו ראדוק למזדקנות מתחילות:

  • עברי את כל הבדיקות הגופניות הנדרשות: רמת הורמונים בדם, צפיפות עצם, ממוגרפיה, בדיקת עור, שמיעה, בדיקת עיניים. הפסיקי לעשן והיכנסי לשגרת שינה שמתאימה לצרכיך. טפלי בעצמך וחפשי את הפתרונות שמתאימים לכל בעיה שתתגלה. נשים בריאות וחזקות אינן שורדות, הן פורחות.
  • שמרי על המשקל שלך – עודף משקל יכול לחולל שמות בפעילות ההורמונאלית בגופך ולסכן את בריאותן.
  • בדקי האם הדיכאון שאת חשה הוא יותר מסתם דכדוך – רשימת הדאגות בגיל הזה ארוכה מאוד (הורים מזדקנים, חששות כלכליים, אובדן החשק המיני, אובדן חלק מהתפקידים שהעניקו לחייך משמעות) – נשים פגיעות מאוד לדיכאון. זו מחלה שיש איך לטפל בה.
  • שמרי על לבך – מחלות לב הן גורם מוות מספר אחת בנשים לאחר המנופאוזה. צמצמי את צריכת האלכוהול ואכלי נכון והתייעצי עם רופא להערכת מידת הסיכון שלך.
  • התעמלי לפחות חצי שה בכל יום – עשי משהו שמחבר אותך לגופך. התעמלות שומרת על חילוף חומרים, מטיבה את השינה, משפרת את טונוס השרירים ומקלה על מפרקים מודלקים שעלולים לגרום לך לאי נוחות וכאבים, משפרת את תפקוד המוח, כולל את הזיכרון, ומקטינה את הסיכון לחלות מחלות ניווניות, סוכרת, שבץ ועוד. היא אפילו משפרת את גוון העור וגמישותו.
  • מצאי לך תשוקה – שאלי את עצמך מה גורם לך לחייך, מה מרגש אותך, במה את טובה, האם יש לך זמן ללכת בעקבות התשוקה שלך ואם לא, איך תוכלי לפנות לעצמך זמן?
  • מצאי את האישה שהשארת מאחור – האם יש לך חלום ישן שמעולם לא הגשמת? הצתה מחדש של התשוקה הנושנה הזו תעניק לך מרץ ורצון להמשיך לחיות.
  • הפעילי את המוח – חשוב להמשיך להפעיל את המוח על ידי התנסויות חדשות וגירוי כל החושים במהלך היום. אפילו פעילויות פשוטות כמו לשבת על ספסל ציבורי, להתבונן ולנסות לשחזר מה ראית – שומרות על מוח פעיל.
  • למדי לנגן, שחקי ברידג', למדי שפה חדשה, טיילי, הצטרפי לחוג צפרות, רכבי על אופניים, הצטרפי לקבוצת אנשים שעוסקת יחד בתחביב משותף, הישארי מחוברת לעולם: קראי מגזינים, קראי ספרים בתחום שאינו מוכר לך כמו מכונאות רכב או תולדות האומנות, כתבי מכתב למערכת המקומון, למדי להשתמש במחשבים או מכשירים חדשניים, תכנני חופשה למקום שמעולם לא היית בו, רכשי מנוי לחדש כושר, למדי לבשל מנות שמעולם לא ניסית.
  • למדי את עצמך ליהנות מהזמן שאת מבלה לבד. בילוי זמן ביחידות הוא חלק מחוויית ההזדקנות ולכן חשוב להתכונן אליו; עם זאת חשוב ליצור קשרים חברתיים חדשים. ראי בזה עבודה שנייה, הצורך בחברת אנשים הוא צורך פיזי ולכן למדי ליהנות מרגעי הלבד, אבל אל תניחי לעצמך להתבודד מהעולם.
  • תכנני קדימה: חשוב שיהיו פעילויות שאת מצפה להן בעתיד.
  • קחי פיקוד על חיי המין שלך. אם אין לך חשק מיני בכלל וזה מפריע לך, אל תחששי להתייעץ עם רופא. אם את מעדיפה לבלות עם הוויברטור שלך במקום לעשות דברים אחרים – הרשי לעצך לעשות את זה. אם יש לך בן זוג שאת אוהבת, אל תחששו לדבר על כל דבר שמפריע לך בתחום – הוא עשוי להפתיע ולעזור לך למצוא פתרונות שישמרו את האינטימיות שלכם.
  • אם את מחליטה לפרק את מערכת היחסים שבתוכה את חיה, כדאי שתעשי את זה בשיקול דעת ותוך תכנון מראש. שאלי את עצמך האם אתם באמת צריכים להתגרש, הם יכול להיות שאת סובלת מדיכאון וכדאי לטפל בזה לפני קבלת החלטות כאלה, האם יש לך סיבות להישאר נשואה לבעלך והאם אתם יכולים לשנות את מערכת היחסים שלכם. בכל מקרי פני לייעוץ כלכלי ומשפטי, כי תהליכים כאלה מוציאים את הרע באנשים ופרידות מלוות בדרך כלל במלחמות.
  • למדי לנהל את כספיך: דעי איפה הכסף שלך נמצא ובמה הוא מושקע, קבלי ייעוץ בנושאי השקעות והון, דעי כמה עולה לך לנהל את חיי היומיום שלך וקבעי סדרי עדיפויות, בדקי מה תהיה הכנסתך לאחר שתפרשי מעבודה, אל תסכני כסף שאינך יכולה להרשות לעצמך להפסיד, בדקי  איך להטיב את התנאים שאת מקבלת מחברת הטלפון, המשכנתא, השכירות וכו'.
  • כשאת עוזרת לחברות שחולות או חוות אובדן, את מחזקת גם את עצמך. היי נוכחת, הקשיבי, בואי לבקר, עזרי לסדר את הבית ולנקות, היי חיובית – לעולם לא מאוחר מדי לבלות עם האנשים שיקרים ללבך ולמצוא דרכים חדשות לתקשר אתם.
  • כתבי יומן, התחילי להעלות זיכרונות ילדות, זיכרונות מהוריך, מחברייך, עצות שאת חושבת שיוכלו לעזור לדור הבא.

רק השבוע – חמישה סיפורים קצרים של הלן סימפסון

 

אם היא הייתה כותבת בעברית, הלן סימפסון הייתה בטח משלמת לריקי כהן כדי להשתמש בכותרת הנהדרת שריקי נתנה לבלוג שלה – קורות האם האובדת –  כי על זה בדיוק סימפסון כותבת. על אימהות, על משפחה, על מה שאלה עושים לזוגיות ועל מה שהם עושים לנשים – כי הגיבורות שלה הן תמיד נשים שמדברות בכנות או מגלות את מה שדורות של נשים ניסו להדחיק. השבוע הועלו באתר המצוין של רדיו 4 הבריטי חמישה סיפורים קצרים של סימפסון. כולם מצחיקים-כואבים-אירוטיים-מפוכחים כדרכה, ומצוינים, פשוט מצוינים. הקריינות גם טובה מאוד – רק הצרה היא שהם יהיו שם, באתר, רק לשבוע. הנה לינק לאחד מהם. כדי למצוא את האחרים הקליקו את שמה של סימפסון בתיבת החיפוש שלמעלה מימין.  רק לשבוע – אני מדגישה שוב, כי חבל להחמיץ. וחוצמזה הנה ראיון שראיינתי אותה לפני שנה וחצי, כשאוסף סיפורים שלה – "כן, בטח, מה שתגידי" – ראה אור בעברית:

 

אם ישנו מקום כזה, החצר האחורית של האימהות, הלן סימפסון לקחה על עצמה לדווח לעולם על המתרחש שם. היא כותבת סיפורים קצרים, חלקם דחוסים עד קוצר נשימה, שנוגעים בכאב. כאב הכרסום בזוגיות, הניכור הפתאומי מן הגוף, מן החיים שלפני האימהות, הניסיונות הנואשים לשמר איזו שפיות בתוך המרוץ הזה של קריירה-הורות-אהבה-שלא-להזכיר-תשוקה, ולמרות זאת היא שומרת על הומור. כאילו היא הצליחה להתכופף ותת לגלים העכורים של המרירות להתנפץ מעליה, והיא נאחזת בכל כוחה במצוף האירוניה העצמית. "טוב", אומרת לי סימפסון בראיון שקיימנו השבוע. "להיאנח ולקטר בלבד זה לא ממש מקדם אותך, וזה משעמם את הקוראים. אני מעדיפה קומדיה. הומור מכל סוג. הומור שחור, שנינות, פארסה. לא אכפת לי איזה, כל עוד אני ממשיכה לכתוב את האמת שלי".

סימפסון, בת 51, אחת מכותבות הסיפורים הקצרים הפופולאריות בבריטניה, נולדה בבריסטול, גדלה וחיה בלונדון. היא למדה ספרות אנגלית באוקספורד ועבדה כעיתונאית ב"ווג", פרסמה שני ספרי בישול ומאז 1990 אז התפרסם הקובץ הראשון שלה "4 רגליים ערומות במיטה וסיפורים אחרים" גרפה שלל פרסים ספרותיים, בהם פרס הסופר הצעיר של הסאנדיי טיימז, פרס סומרסט מוהם, פרס א.מ.פורסטר ובחירה מכובדת מאוד של כתב העת "גרנטה" לאחת מעשרים הכותבים הצעירים המבטיחים בבריטניה. היא גם כתבה ליברית לאופרת הג'אז "יום שישי הטוב, 1661" שהוקרנה בערוץ 4 הבריטי. היא נשואה, ואם לשני ילדים. ב-17  השנים האחרונות היא גידלה גם חתול, אבל הוא מת לאחרונה. ככותבת היא לא רק שנונה, היא גם סוערת, ויש לה שפה עשירה ומלאה המצאות. היא משתמשת הרבה בסלנג וממציאה מיני המצאות לשוניות, שמן הסתם היוו אתגר בתרגום "כן, בטח, מה שתגידי" שראה אור לאחרונה בעברית (ידיעות אחרונות, ספרי חמד. מאנגלית: ברוריה בן ברוך). אין לה בעיה לתאר ילד כ"צוחק כמו רודן משושלת טיודור" או את החיוך "נושר מפניה אל אורחת כמו חביתה המחליקה ממחבת".

האימהות שעליהן היא כותבת "תשושות כמו מתאגרף בזירה שמנסה לקום במהלך הספירה לאחור", ולעתים קרובות גם דהומות, מבולבלות ומבוהלות מהמטלה הענקית שעומדת בפניהן: גידול ילדים. באחד מסיפוריה מנסה יולדת לעטות מסיכה מעיסת נייר כדי לחסוך מעצמה את המבוכה בכל פעם שתלמידי רפואה פוערים את רגליה כדי לבדוק אותה. אחד מסיפוריה הוא מחזה שבו מככבים גם הרחם וצוואר הרחם, ובסיפור אחר מנסות הגיבורות להיכנס לחנות בגדים כל כך סודית שהן נזקקות לסיסמא. מתחת לשנינות הזו, סימפסון חוזרת ואומרת שאימהות היא עניין מתיש, כואב, תובעני ולעתים קרובות מלוכלך מאוד. ושיש לה מזל שהיא חיה וכותבת בתקופה שבה מותר להגיד את הכול בגלוי.

כמה מכל זה מבוסס על ניסיונך האישי?

"אני שומרת על אוזניים זקורות, מקשיבה הרבה לנשים אחרות, אני קוראת הרבה ואני משתמשת בדמיון שלי. אני לא כותבת רק על דברים שחוויתי בעצמי. הרבה מהרעיונות לסיפורים שלי מגיעים דווקא מחלומות".

נדמה שלמרות שאנחנו, הנשים, עברנו דרך ארוכה מאוד מאז ראשית המהפכה הפמיניסטית, אנחנו עדיין נתקלו בהרבה שובניזם, אפליה, הטרדה ומעל הכול הצורך לתמרן בין ביטוי עצמי לחיי משפחה…את אופטימית?

"שאלתי את בעלי מה הוא חושב עלי, והוא אמר שכן, שאני ריאליסטית ואופטימית. אני חושבת שכולנו צריכות להתמודד עם בריונות ועם אי יושר, במיוחד כשמקורם של אלה באנשים שאנחנו אוהבות, אבל אנחנו גם חייבות להמשיך להאמין שיש סיכוי לשינוי בחיים האלה".

 

את אחת הכותבות הבודדות שמגבילות את עצמן לסיפורים קצרים בלבד ולא מנסות לכתוב רומאן…

"אני מאוד אוהבת סיפורים קצרים ומאוד אוהבת לכתוב בז'אנר. זה מאפשר לי לכתוב דברים עוצמתיים מאוד עם מגע קליל. סיפור קצר הוא לא בהכרח סיפור קטן או קלוש. האתגר הוא לבטא מקסימום כוח באורך מינימאלי".

סופרת בריטית אחרת, אלי סמית, אמרה פעם שנשים מתמקדות מדי בכתיבה על דברים קטנים, עניינים ביתיים. מה דעתך?

"אני חוששת שאלי לא ממש התכוונה לזה כמו שזה צוטט, אבל כן, בבריטניה (להבדיל מארצות הברית דווקא) יש נטייה להתנגד לכתיבה בדיונית על נושאים בייתיים יומיומיים. לעתים קרובות ההתנגדות הזו היא פוליטית ולא ספרותית. התנגדות לסוג החיים שמתואר בספרות, לא לעצם הכתיבה עליו. זה יצר מצב אבסורדי שבו כתיבה על מצבים יומיומיים שמהווים את מציאות החיים של רוב הנשים בעולם נחשבת לא חשובה ולא רלוונטית".

את לא מתחמקת מלכתוב על דברים כואבים מאוד הקשורים לאימהות ואת לא עושה אידיאליזציה של הקשר בין הורים לילדים. בעיני זה אמיץ…

"לפעמים גם אני מרגישה אמיצה. היום לכאורה אפשר כבר לדבר על הכול, אבל כשאני קוראת מסיפורי בפני קהל, באות אלי נשים שמודות שחלק מהסיפורים גרמו להן לבכות, ושיש סיפורים שהן לא מעזות להראות לבני הזוג שלהן. אז יכול להיות שעדיין יש עניינים שהם טאבו. אני חושבת שחייבים לנסות להיות אמיצים וכנים אם רוצים לכתוב משהו ששווה קריאה."

 

גבי יאנג, מסוג ההפתעות הנעימות האלה

הם היו להקת החימום של אמיר קוסטוריצה "וה"נון סמוקינג בנד" שלו) בפסטיבל הג'אז של לונדון בחודש שעבר. מאז שהלן שפירו סיפרה לי שהביטלס היו להקת החימום שלה כשהייתה בת 17, אני מקשיבה ללהקות חימום. אני מגיעה להופעות מוקדם במיוחד בתקווה לשמוע משהו מעניין שאני עדיין לא מכירה. ומדי פעם זה קורה. אצל הקוסטוריצות למשל, זה קרה.  "גבי יאנג  וחיות אחרות". יאנג – שהעיתונות באגליה כינתה אותה "הנפש הכי משעשעת בתחום" – היא זמרת, רקדנית, פרפורמית שלא משאירה מילימטר לא כבוש על הבמה ובקהל.  "החיות האחרות" הן חבורה של נגנים שמשתוללים סביבה עם כלי הנשיפה, ההקשה והקלידים שלהם. ביחד הם סוג של בורלסק, והם מגישים תערובת משל עצמם שכוללת את התלבושות המתבקשות (מה יכול להיות רע בגרביונים ונוצות?) ההתהלכות האקצנטריות על הבמה ומנעד הקולות שמאפשר להם לבצע הכול, מבלדות שקטות ועד שירי קרנבל שאין לקהל ברירה אלא להצטרף אליהם, כולל עמידה על הכסאות ונפנוף בפריטי לבוש קונסרבטיביים יותר. אני מודה, זה היה רגע של היסחפות, אבל נעים ביותר.

וגם:

 

האנשים הקטנים של מזרח לונדון

 

 

קודם היו לו חמישים או שישים דלתות והוא עשה אתן מה שהגיוני לעשות: פיזר אותן על קירות. אחר כך היו לו איש שמוביל פיל ואיש אחר שמוביל ג'ירפה, ומישהו שמחבק פנדה וסתם זונות שמשוחחות על דא ועל הא, או בגרסת האיסט אנד של לונדון על "אוי ועל דוי". גם אותם הוא פיזר על קירות, למטה, בגובה הנעל, במקום שבו אם לא מנמיכים את המבט מפספסים. קוראים לו פבלו דלגאדו והוא אמן מקסיקני שחי במזרח לונדון. ממש עכשיו, האזור כולו נראה על סטרואידים. האנגלים בונים את האולימפיאדה, שרובה תתקים בסטרפורד – בצפון מזרח העיר – וכל החלק שהיה מוזנח שנים התמלא בדחפורים ופועלים ומכונות שמעלות עשן ומלבישות את העיר בצבעים וצורות כאילו שהמלכה עומדת להגיע. דלגאדו עשה את זה עוד קודם, בקטן. הוא גר בוייטצ'אפל, בדירה כל כך קטנה, שקלסטרופוביה הייתה רק עניין של זמן. ככה התחילו הדלתות – הוא הוריד אותן מהרשת כדי לחפש לעצמו דרך יציאה לעולם מרווח יותר, והדביק על שולי מדרכות ובקצות הקירות ומיד אחר כך התחיל לתהות מה יכול להיות מאחורי הדלתות האלה, ואת התשובות האפשריות הוא מצייר ומחלק ברחובות. בספיטלפילד – אזור שהתחרה תמיד בהלחה ברובע החלונות האדומים – הוא פיזר את הזונות שלו, שמייחלות ליום שבו יגיעו המוני תיירים עשירים לעיר לראות את המשחקים ולשחק את המשחק; בשורדיץ' הוא פיזר את האנשים והחיות בצמדים ובשלישיות, כי כשמוציאים את הג'ריפה לטיול, זאת הזדמנות לפגוש חברים. חלק מהדמויות שלו נתלשו על ידי מעריצים שלקחו אותן הביתה. בראיון לגארדיאן דלגאדו אמר שלא אכפת לו. ברוב המקומות נשאר הצל שהוא מצייר לפיגורינות, מרחף עכשיו מעל המדרכה  כמו רוח רפאים מחויכת.

החיים המבעיתים שנולדים מתוך זיכרון שנמחק

בכל בוקר, כשכריטסין מתעוררת, היא נדהמת מחדש: אין לה מושג מיהו הגבר שלצדו היא מתעוררות ומהו הבית הזה, המלא חפצים זרים ומוזרים, וכשהיא מתבוננת במראה מחכה לה הלם נוסף – היא אינה צעירה בת 20 כמו שנדמה לה, אלא אישה בת 47, שקמטוטים כבר הופיעו על פניה, וטבעת נישואין על אצבעה. בעקבות תאונה קשה, כריסטין סובלת מאובדן זיכרון. היא מסוגלת לזכור בקושי את 24 השעות האחרונות, וגם אלה נמחקות בכל פעם שהיא נרדמת. למעלה מעשרים שנה היא מתעוררת בכל יום לחיים חדשים, לא מוכרים, וצריכה ללמוד מהתחלה כמעט הכל, ובעיקר על מי היא יכולה וממי היא חייבת להישמר.

"לפני השינה" הוא ספר מתח שמתחיל במערבולת גדולה, וזו אינה שוככת במהירות. הקריאה בו מחייבת את הקורא לא פעם לעצור את הנשימה, לנסות לצלול לעומק המערבולת בתקווה שמשהו יתבהר בצדה השני. למרות שזה אינו הספר או הסרט הראשון העוסק בחיים העכורים והמבעיתים הנולדים מתוך זיכרון שנמחק (ודי להזכיר את "שמש נצחית בראש צלול", "13 שניות" או "ממנטו") הקצב שבו הוא כתוב, העובדה שרובו מסופר בגוף ראשון של דמות שמנסה לפלס לעצמה דרך בחזרה לאיזו מציאות בטוחה וההתרחשויות המפתיעות שבהן הוא גדוש הפכו אותו ללהיט ענק גם בבריטניה, שם נכתב, וגם בעוד 38 מדינות אחרות. מאז אפריל השנה הוא גרף תמלוגים של למעלה ממיליון דולר בארה"ב, וזכויות ההפקה הקולנועית שלו כבר נמכרו לרידלי סקוט ("בלייד ראנר").

האיש מאחורי "לפני השינה" הוא סטיב (המכונה ס.ג'.) ווטסון, בן 41, שכתב את הלהיט הזה לפני שלוש שנים, כספר ביכורים, במסגרת סדנת כתיבה יוצרת שארכה חצי שנה, בלונדון, ושבה לקח חלק בעודו עובד כפיסיקאי במשרד הבריאות הבריטי. הרעיון לספר צץ בראשו אחרי שקרא הספד שהתפרסם בעיתון על הנרי גוסטב מוליסון, גבר שעולם הרפואה כינה "פציינט ה.מ.", שאחרי ניתוח מוח שנועד לעזור לו להתגבר על מחלת האפילפסיה בשנת 1953 חי את כל חייו ללא יכולת ליצור זיכרונות חדשים, ונאלץ למעשה לחיות בעבר בלבד. ווטסון הנדהם הפך את הסיפור לסיפורה של כריסטין, שמנהלת יומן בניסיון ליצור מעין מאגר מידע שיאפשר לה לדעת מי היא, ובעמודו הראשון אזהרה שכתבה לעצמה "אל תאמיני לבן" (שהוא בעלה).

 ווטסון נולד  בווסט מידלנדס, אזור באנגליה המכונה" הארץ השחורה", בגלל מכרות הפחם והתעשייה הכבדה, שכיסו את רוב הבתים בעשן שחור. הוא מספר שבילדות המוקדמת חלם להיות מפנה זבל, אבל בנעוריו הבין שיאלץ לוותר על החלום והמיר אותו בחלום על כתיבה. איכשהו הוא התגלגל ללימודי פיסיקה ולעבודה כמדען, אבל לא ויתר על הרצון לכתוב, עד לשלב שבו, לדבריו, הבין שמדובר בצורך עמוק שהוא לא מסוגל להתעלם ממנו או להתייחס אליו כאל תחביב בלבד. למזלו, "לפני השינה" הצליח במידה כל כך גדולה, שהוא יכול היה לעזוב את העבודה ולהתפנות כולו לכתיבה. בימים אלה הוא, כמובן, עסוק בכתיבת ספר מתח שני שגם הוא יהיה מותחן פסיכולוגיסטי. "העולם שבו יתרחש הסיפור יהיה שונה לגמרי", הוא מבטיח, "אבל כל הדברים שמעניינים אותי עדיין יהיו שם, בפנים".

הכתיבה של ווטסון ב"לפני השינה" (הוצאת כתר, מאנגלית: הדסה הנדלר) מתוחכמת ופה ושם אפילו פיוטית. הכתיבה על אובדן זיכרון מאפשרת לו להתמודד עם שאלות של זהות, אישיות, רצף תודעתי, יחסינו המורכבים אם אנשים קרובים לנו, הזדקנות ואהבה. כדי לבנות את סיפורה של הגיבורה שלו, כריסטין, הוא קרא לא מעט על אובדן זיכרון ובעיקר על אנשים שאינם מסוגלים ליצור זיכרונות חדשים אבל המציא מצב רפואי חדש, שהתאים לעלילה. "נושא הזיכרון מרתק אותי", הוא אומר בראיון שקיימנו השבוע. "תמיד תהיתי איזה משמעות יש לאמיתות שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לקבל תחושה של מי שאנחנו במצבים מסוימים. תארי לך אדם שאין לו את זה, אדם שרק אחרים יכולים לספר לו מי הוא. זה מצב כל כך בודד ומבלבל".

למה בחרת לכתוב את הסיפור מנקודת מבטה של אישה?

"כשקראתי על הנרי מוליסון דמיינתי מיד אישה וידעתי שזה יהיה הסיפור שלה. רציתי לבדוק נושאים שקשורים למערכת יחסים זוגית, למשחקי כוח, וידעתי שהמספרת חייבת להיות אישה".

לפני שהתחלת לכתוב, היית קורא אדוק של ספרי מתח?

"אני אוהב ספרים שבהם העלילה חזקה מאוד, ומשדרת תחושה של בהילות וסכנה. לעתים קרובות אלה ספרי מתח או פשע. אני מאוד אוהב את הכתיבה של מרגרט אטווד, אבל ההעדפות שלי משתנות בכל שבוע. כרגע אני מאוד אוהב את פטרישה הייסמית".

מיקמת את ההתרחשויות של "לפני השינה" בבית שקט, בשכונה שקטה, במקום שכולנו מכירים. נדמה לי שזה הכי מפחיד, לחשוב שכל מיני דברים כאלה יכולים להתרחש ממש מתחת לאף, אצל כל אחד מאיתנו…

"נכון. הזוועות שאורבות במקומות שבהם אנחנו חיים הכי מפחידות אותנו. לא רציתי לכתוב ספר שיש בו קרבות ירי או מרדפי מכוניות ואירועים כאלה. רציתי שהקורא ירגיש שהדברים שאני מספר לו יכלו לקרות גם לו".

רידלי סקוט מעבד את הספר לקולנוע. מה אתה מצפה מהסרט?

"קראתי את התסריט, וזה עומד להיות סרט מדהים! אני חושב שסרטים עובדים בצורה אחרת לגמרי מספרים, כך שלא הייתה ברירה אלא להכניס כמה שינויים אבל אני שמח, כי עיקר הסיפור לא השתנה".

דמיינת שהספר יזכה להצלחה היסטרית כל כך בכל העולם?

"ממש לא! חשבתי שמצאתי את הקול שלי ככותב, וחשבתי שאולי הסיפור שאני רוצה לספר יעניין אנשים אחרים שירצו לקרוא אותו. קיוויתי מאוד למצוא הוצאה לאור שתרצה את הספר, אבל לא העזתי לדמיין שאמצא הוצאות כאלה ב – 38 מדינות ושאוכל למכור את הספר לקולנוע ושהוא יהיה רב מכר בעולם…"

יהושועאים פרועאים

בגרמנית קוראים לו Der Struwwelpeter וכששמעתי בגיל שלוש וארבע וחמש מפי סבתא שלי את הסיפורים המפחידים מאוד שנקשרו בשמו, לא שיערתי שאתקל בהם שוב עשרות שנים לאחר מכן, ברחובות לונדון ובמועדון תל אביבי, ושההנאה שלי מהם תהיה כל כך גדולה ומצוינת. יהושע פרוע, שטרובלפטר, יציר דמיונו של פסיכיאטר הילדים הגרמני ד"ר הינריך הופמן, לא היה בדיוק ממתק מרגיע של לפני השינה. אסופת השירים המחוזרים שלו, שנכתבה בשלהי המאה ה – 19, הגיעה ארצה במזוודותיהם של כל היקים שעלו ארצה – והם לא ראו סתירה בין ההתכרבלות הנעימה של לפני השינה לבין התכנים: הילדה שאהבה גפרורים שורפת את ביתה ועולה עמו השמימה; הילד החולמני מביט השמים, צונח לשלולית וטובע; האגודלו של מוצץ האצבע נגזר במספריים. 

איכשהו צלחתי את הסיפורים האלה, ואפילו זכרתי אותם בחיבה, את שטרובלפטר המקורי וגם את חבריו העבריים המאוחרים יותר, יהושע פרוע, יפתח המלוכלך, דורית הגפרורית, ברק המפונדרק, אפרים מביט לשמים ויובל המנוול ולכן המפגש המקרי אתם בלונדון, לפני עשר שנים בערך היה משמח מאוד. המחזמר המופלא Shockheaded Peter היה כרטיס הכניסה שלי לעולמם של הטייגר ליליז, אחת הלהקות הפרועות, המצחיקות, המפתיעות והמקוריות שהכרתי. הלהקה הלונדונית הזו הוקמה לפני קצת יותר מעשרים שנה על ידי מרטין ג'קס, הכותב, המלחין, המעבד והזמר הראשי של הטריו שגם מנגן בפסנתר, יוקללי, מפוחית פה, גיטרה ואקורדיאון ומופיע על הבמה כשפניו מאופרות באיפור לייצני. חבריו ללהקה לא פחות תיאטרליים ממנו. אדריאן סטאוט הקונטרה בסיסט מנגן גם על משור ושורה של חפצים מוזרים ואילו המתופף אדריאן יוז, שנראה כמו פקיד המלכה לעניני דואר רשום, גוהר במשך רוב המופע על מערכת מוזרה של תופים מיניאטורים שמהם משתלשלות תרנגולות פלסטיק צהובות, ומדי פעם מחליף את מקלות התיפוף שלו בעצמות עד לרגע שהוא הוא מפרק את המערכת כולה בהתקף חרחורים ונהמות.

הטייגר ליליז הופיעו לפני יומיים ב"ברבי". קשה לקרוא למופע שלהם קאמרי או מינימליסטי, משום שגם כשהם עולים על הבמה ללא מלווים, בלי סרטוני וידיאו אינטראקטיביים, בלי אפקטים של תפאורה מתניידת ובלי לוליינים (כל אלה ועוד כיכבו במופעים קודמים שלהם) האנרגיה שלהם נהדרת ולא מאפשרת רגעים מתים. המנעד הקולי של ג'קס נע בין דיים עדנה לתום וייטס. רגע אחד הוא מצפצף כאילו דרך לו היפופוטם על האשכים, ורגע לאחר מכן הוא נוחר כאילו הוא מנסה להבקיע דרך החוצה מתוך בטנו של אותו היפופוטם עצמו.

Ta Ta For Now

האיש הוא וירטואוז. לא רק משום שהוא זמר גדול, אלא משום שהוא משחק את השירים שלו ומשחק בקהל. המילים, רובן ככולן, עוסקות בצדדים האפלים של החיים: פדופילים בגינה ציבורית, מסוממים בתעלות ביוב, ילדים שהוריהם התעללו בהם, זונות שמחפשות אהבה ומוצאות מחלות מין, שתן והרואין וקוקאין ורצח של אלוהים והשטן – אבל יש גם שירים מצחיקים מאוד, כמו זה על הילד המאוהב בג'ירפה ומתוסכל מכך שהפות שלה הולך ומתרחק ממנו ככל שהיא גבוהה ("ואגינה בשמיים") ושירים הזויים לגמרי כמו אלה שהרכיבו את המופע "הרים של טירוף" – מופע משותף לטייגרז ולאלכסנדר האק (מ"איינשטורצאנדה נויבאוטן") המבוסס על סיפורי הזוועה של ה.פ. לאבקרופט.  בפרויקט האחרון שלהם הם לקחו חלק במחווה לRain Dogs של תום וייטס, ובאופן לא מפתיע הביצוע שלהם כולל שני משורים. מהרגע הראשון ידעתי שמדובר בלהקה עם שיניים, אבל בהאזנה מעמיקה יותר מתברר שיש להם גם המון לב.

הרוח הרומנטית האחרונה בלונדון

כמו כל סיפור טוב על רוחות רפאים, גם "תאומות ושקרים" מתרחש באנגליה, ולא סתם אלא בבית הקברות הלונדוני הנושן והמפואר הייגייט.

הסופרת האמריקאית אודרי ניפנגר ביקרה בלונדון פעמיים בלבד לפני שהחלה לכתוב את הספר. היא בקושי הספיקה לנוח מהסערה האדירה שחולל רומן הביכורים שלה "אשתו של הנוסע בזמן" (מיליוני עותקים, 33 שפות, סרט קולנוע ומקדמה של 5 מיליון דולר לספר השני) והיה לה רעיון צנוע: לכתוב סיפור על גבר שיש לו הפרעת חרדה אובססיבית ופחד ממקומות פתוחים ולכן הוא כלוא בדירתו, המשקיפה על בית קברות. "חשבתי על שיקגו", היא מספרת. "ועל בית הקברות גרייסלנד. אבל מאחר שכשאני כותבת אני כל הזמן בודקת את המרכיבים של הסיפור, שאלתי את עצמי אם זה בית הקברות הכי טוב שאני יכולה למצוא. זכרתי את "הייגייט" מביקור בשנת 1996 כמקום ממש מדהים. התחלתי לתחקר, ובסופו של דבר הפכתי למדריכת סיורים בבית הקברות. תמיד אהבתי את לונדון, גם את העיר האמתית וגם את העיר הספרותית, יש בה אווירה אחרת לגמרי משיקגו, ונדמה היה לי שמצאתי את המקום המושלם לסיפור רוחות מודרני".

 האמת היא ש"תאומות ושקרים" (כנרת זמורה ביתן, מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי) אינו סתם סיפור רוחות. אחת הגיבורות המרכזיות, אלספת נובלין, אמנם מתה וממשיכה לחיות בדירה שאותה הורישה לוולנטיה וג'וליה, בנותיה (התאומות) של אחותה (התאומה) אידי, אבל מעבר לכך מדובר בדרמה מרתקת על יחסי אהבה, קרבה, הצורך להינתק והקרב המר על הזהות העצמית. ניפנגר בונה גלריית גיבורים נאה: אלספת, שהייתה סוחרת ספרים עתיקים, מתה בגיל 44 מלוקמיה ומשאירה אחריה המון כסף, אחות תאומה שעמה לא דיברה במשך רוב חייהן, ואהוב שמוצא את עצמו נמשך לאחייניותיה ומוצף, כמובן, רגשות אשם נוראיים. האחייניות עצמן, מגיעות ללונדון מארה"ב. הן בנות 20, הן עצמן תאומות מראה – כלומר זהות, רק בהיפוך מלא, כולל העובדה שלבה של וולנטינה נמצא בצד ימין. יש ביניהן גם סימביוזה מוזרה, שמלווה בהתנהגות אינפנטיליות ונטייה ללבוש בגדים זהים של ילדות קטנות. מעל מתוגרר מרטין, הסובל מהפרעה אובססיביות לסדר וניקיון ופוחד לצאת מהבית – זה ההוא מהסיפור המקורי שניפנגר התכוונה לכתוב, והוא מלוהק עכשיו בתפקיד האיש שאליו מתנקזת רוב החמלה בספר. את כל אלה ניפנגר משליכה לתוך סיפור סבוך, שמתחיל באיטיות אבל ממשיך בקצב והולך ונעשה אפלולי, בעיקר כשאחת התאומות מחליטה להינתק בכל מחיר מהשתלטנות של אחותה. התוצאה היא סיפור שאני מנחשת שיהיה פחות פופולארי מ"אשתו של הנוסע בזמן", אבל לטעמי מורכב ומענג ממנו.

ניפנגר, בת 48, לא רק כותבת אלא גם (ואולי בעיקר) מציירת. עד לפני פחות מעשור היא חייתה בשיקגו, עם החתולים שלה ועם אוסף של חיות מפוחלצות וכתבה רומנים גרפיים שכרכה ביד וחילקה במהדורות של עשרות עותקים בלבד. היא גם לימדה (ועדיין מלמדת) איור ויצירת קומיקס, הייתה שותפה בהוצאת כתב העת האומנותי "ליטל בנג" והיא משתייכת לקבוצת כותבים המכונה 3T. את "אשתו של הנוסע בזמן" הגתה כרומן מצוייר, אך מאחר שהיה לה קשה לבטא בציור את קפיצות הזמן המתרחשות בו, החלה לכתוב טקסט, שהלך והתעבה ובתום חמש שנות עבודה מאומצת התברר שיש לה ביד רומן. וכמו באגדות – מרבית המו"לים דחו אותו, עד שהוצאה עצמאית קטנה החליטה להמר והשאר היסטוריה.

"אשתו של הנוסע בזמן" הוא סיפור אהבתם המתוקה וה(כמעט) בלתי אפשרית של הנרי וקלייר. הם נפגשים ונפרדים בתקופות שונות, בגילים שונים ובמקומות שונים על פני הגלובוס, משום שהוא – מה לעשות – מזנק בין זמנים ונוחת בזמנים אחרים נגד רצונו ובלי התראה מראש. למרות זאת הם מזהים זה את זה תמיד, וגם מאוהבים עד הגג. הסוף אמנם אינו מתוק לגמרי, אבל הסיפור רומנטי מאוד, ומספק הזדמנויות רבות להיאנח ולנגב דמעה.

מבחינה זו "תאומות ושקרים" שונה לגמרי. הוא דומה יותר ליצירות המצויירות, המורבידיות למדי, המשוננות והלא קלות לעיכול של ניפנגר. גם פה היא פורעת את סדרי היקום ובתוך הכאוס הפיזיקלי-לוגי שיצרה היא ממשיכה וכותבת סיפור אנושי, כאילו לא קרה דבר. אלא שהפעם היא לא מתמכרת לרומנטיקה, וגם לא לסקס, שנכח בשפע רב בספר הביכורים שלה. "אני אוהבת יצירות אינטימיות, משונות, שיש בהן סיפור, אבל גם מוזרות ושקט", היא אומרת, וברור שאת כל אלה הביאה לתוך ספרה החדש.

ניפנגר היא מסוג היוצרות שנוטות לשקוע, שלא לומר לטבוע, ביצירותיהן. כשכתבה את "אשתו" היא צבעה את שערה לג'ינג'י כדי לדמות לקלייר (בפועל, אגב, היא דומה לטורי איימוס). הפעם כמעט עברה להתגורר בבית הקברות, התיידדה עמוקות עם ג'יין פטמן, יו"ר אגודת ידידי המקום (שלה מוקדש הספר), וכשהיא קופצת ללונדון, היא חוזרת לשמש מדרכה במקום. מצד שני, כשהיא גומרת לכתוב רומן, היא כבר עסוקה לגמרי בזה שיבוא אחריו. יקראו לו "ילדת הצ'ינצ'ילה בגלות", והוא יספר על ילדה בת תשע, שבגלל הפרעה גנטית היא מכוסה שיער גוף צפוף כמו פרווה. היא נראית כמו זאבה קטנה, אבל בתוכה היא, כמובן, רק ילדה קטנה.

אחרי ההצלחה ההיסטרית של ספרך הקודם, הרגשת שיש ממך ציפיות לספק עוד להיט?

 "לא. המשכתי לכתוב, כי זה מה שאני עושה. פשוט מאוד. כתבתי הרבה יותר לאט מקום, כי התחלתי לנסוע ממקום למקום ולדבר על הספר ולהתראיין ולהרצות, והיה לי הרבה יותר קשה להתרכז. אני כותבת בעיקר בלילות או בחופשות, כשאני מתפנה מכל העיסוקים האחרים".

 נדמה לי ש"תאומות ושקרים" עמוק, בוגר ומעניין יותר מ"אשתו של הנוסע בזמן". מה את חושבת?

 "אני תמיד מקווה שהיצירה האחרונה שלי היא גם הטובה ביותר. מאחר שב"תאומות ושקרים" אני כותבת גם על אובדן ויגון, על אבל ועל התבגרות, על עצמאות ועל מוות ועל ההשלמה עם מה שאין ברירה אלא להשלים אתו, הוא ספר פחות קליל. אני יכולה לטעון, כמובן, שכל הנושאים האלה עלו גם בספרי הקודם, אלא שכתבתי אותו בסגנון יותר מוחצן, יותר מקושט. נראה לי שמתחת לפני השטח, כל מה שאני כותבת הוא די אפלולי, גם אם הוא נראה במבט ראשון מתוק".

כשמתבוננים בציורים שלך, נדמה שהם באמת מבטאים איזה פן פחות אופטימי באישיותך…

"אני לא מסכימה. אני חושבת שמכלול היצירה שלי מבטא תמונת עולם שלמה וקוהרנטית. הכתיבה לא שונה בהרבה מהציור".

 מ"אשתו של הנוסע בזמן" מתקבל הרושם שאת מאמינה שלכל אחד מאתנו ישנו ה-אחד, איזו נפש תאומה יחידה ביקום. אני חייבת להודות שזה די מדכדך לחשוב ככה…

"זה ממש לא מה שאני חושבת, ולא התכוונתי לומר את זה. איזה ביטוי נוראי זה "נפש תאומה". הנרי וקלייר מבינים שהם מרוויחים לא מעט מהטבע המעגלי של הקפיצות בזמן, אבל גם סובלים מזה. מה שבאמת היה מדכדך בסיפור זאת ההבנה שלהם שאי אפשר לשנות שום דבר. קורה מה שקורה. ככה זה בעולם האמיתי. בגלל זה הסיפור שלהם טראגי ולא סתם רומן טיפשי".

 ב"תאומות ושקרים" ניפנגר אכן נפרדת מהסגנון המסולסל לטובת טקסט ענייני יותר, כמעט נטול מטפורות, שבכל זאת מצליח לגדוש לממעלה מ-400 עמודים. לי נדמה שהאופן שבו היא מלהטטת בין המדע-בדיוניות של הסיפור לבין הדרמה האנושית שבו ייחודי מאוד, ושהיא כותבת בז'אנר משל עצמה, אבל כשאני אומרת לה את זה, היא ממש נוזפת בי. "זאת הספרות הפנטסטית, שבה משנים חוק בסיסי אחד, אבל בשאר הסיפור נצמדים באדיקות לעולם המוכר לכולנו. אני לא המצאתי את זה. כותבים גדולים כמו אדית וורטון או קתין מספילד ולחורחה לואיס בורחס או סאקי וברונו שולץ ואפילו קפקא כתבו ככה. בכלל, מדע בדיוני נטוע עמוק בפסיכולוגיה האנושית וברגשות האנושיים, הרבה יותר ממה שרוב האנשים שאינם קוראים אותו חושבים. סיפור טוב חייב להתחיל מהמציאות האנושית, ולא חשוב באיזה ז'אנר הוא כתוב. סופרי המדע הבדיוני הגדולים כמו הנרי ג'ימס, מרגרט אטווד, מייקל שייבון, אדגר אלן פו וכל השאר, הם כותבים שיש להם תובנות על אנושיות, על בני אדם. הם רק משתמשים בכלים של פנטזיה כדי להגביר את התשוקות ואת התאוות ואת הטרגדיות של הדמויות שלהם. החירות שכתיבה כזאת מאפשרת לנו, יצרה את הסיפורים הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם."

 את ממשיכה ליצור רומנים גראפיים? את מרגישה שזו דרך אחרת לגמרי לספר סיפור?

 "הרומן הגרפי האחרון שלי הוא The Night Bookmobile והוא התפרסם בהמשכים ב"גארדיאן" הבריטי לפני שלוש שנים ועכשיו ראה אור כספר. כתבתי אותו בהתחלה כסיפור רגיל וערכתי אותו אחר כך על ידי כך שהחלפתי חלק מהתיאורים בדימויים מצוירים והוספתי הרבה מאוד סאב-טקסט ויזואלי באמצעות הבעות פנים של הדמויות, מחוות גוף, תגובות ואביזרים כמו בגדים, נופי העיר ועוד דברים שרק נרמזו בסיפור הכתוב. בספר הקודם שלי The Adventuress and The Three Incestous Sister יצרתי בכוונה עלילות פשוטות מאוד ופיתחתי את הסיפור עם מעט מילים שנכנסו רק במקומות שבהם הציור לא הספיק, כמו שמות של אנשים, דיאלוגים ביניהם ומעברי זמן. זה דומה קצת ליצירה של סרט אילם…"

ניפנגר גדלה במשפחה קתולית, מה שמחלחל פה ושם לכתיבה שלה, בעיקר במקומות שבהם היא מאתגרת את התפיסות הדתיות. לכן לא מפתיע לגלות שהיא מגדירה את עצמה כמישהי שהיא בין אגנוסטיות (סוג של אי ודאות בנוגע לקיומו של אלוהים) לאתיאיזם, ואומרת שהיא זוכרת את הרגע שבו אבדה לה האמונה הדתית "בערך בגיל 12, והפסקתי ללכת לכנסייה כשהייתי בת 15". היא הייתה ילדה חולמנית, שאהבה לקרוא וגם לשחק לבדה. היא כתבה סיפורים ושירים כמעט מרגע שלמדה לכתוב, ומאחר שאימא שלה הייתה אומנית, היא חלמה לעשות גם את זה, והיא זוכרת את עצמה מקפלת ניירות ורושמת רישומים.

העיסוק שלך באהבה המורכבת בין אחיות מעניין מאוד. סליחה על השאלה, אבל יש לך אחות?

"יש לי שתי אחיות שצעירות ממני. אנחנו מסתדרות נפלא. ולא. אנחנו לא תאומות".

צרוב בעור, צרוב בנפש

 

 

"צללים צרובים" הוא רומאן שנפרש על גבי חמש מדינות, לאורכן של שישים שנה. למרות ההיקף העצום הזה, המחברת, קמילה שאמזי, מצליחה ליצור בקוראיה את הרושם שמדובר בספר אישי. היא מכוונת את עדשות תשומת הלב שלהם לפרטים זעירים ולניואנסים דקיקים ומייצרת דמויות מאוד מורכבות מספיק, שהאישיות שלהן מצליחה לזקוף את ראשה מתוך הזרם השוצף של ההיסטוריה כדי לשאוף אוויר.

זה לא ששאמזי מתעלמת מההיסטוריה. להפך. הספר שלה נפתח באירועי היום של הפצצה בנגסאקי, יפן 1945, חולף בהודו ב – 1947, בימיו האחרונים של הראג' טרם הפילוג, מבקר בשדות הקרב בפקיסטן של שנות השמונים, ומגיע עד לניו יורק, אפגניסטן (וכלא גוונטנמו) של 2002 אלא שהיא מצליחה בכתיבה עמוקה, רגישה, פיוטית ויפהפייה לכרוך את כל המאורעות האלה סביב שתי משפחות, שדרכיהן שבות ומצטלבות במרחב ובזמן וליצור דימויים רבי עוצמה, שיש בהם מן הפרטי וההיסטורי גם יחד. למשל הדימוי שממנו לקוח שם הספר. שאמזי קראה דו"ח של עיתונאי בריטי ששהה בהירושימה מיד אחרי פצצת האטום, ונכתב בו על נשים שלבשו קימונו לבן ועליו דוגמא מסורתית שחורה. החום הנורא הוקרן בחזרה מהחלקים הלבנים של הבגד, אך האיורים בשחור ספגו אותו וצרבו את הדוגמאות על גב הנשים. הגיבורה של שאמזי, הירוקו טנקה, נפרדה לשלום מאהובה הגרמני ביום שבו "העולם נעשה לבן". לאורך כל חייה היא נושאת על גופה את צללי העגורים הצרובים. העגורים, שאמורים היו לסמל אהבה ופריון ושמחה הפכו לסמל של שנאה וחורבן ומוות ובידה המאוד מוכשרת של שאמזי גם לביטוי לאופן שבו חיינו כרוכים במאורעות היסטוריים, בין אם מוכרעים על ידם או מצליחים לברוח.

"צללים צרובים" (כתר. מאנגלית: עידית שורר) הוא ספר שאפתני ומרתק. הוא כתוב בלשון לכאורה מאופקת, שההוד והכוח שבהם מתגלים אט אט, ככל שנפרשות המילים והעלילה. זהו הרומאן החמישי של שאמזי, בת 37, שנולדה וגדלה בפקיסטן, למדה בארה"ב (תואר שני בכתיבה יוצרת בתוכנית למשוררים וסופרים) וכעת היא מתגוררת בלונדון. היא כותבת באנגלית, אבל עד כה כתבה בעיקר על עיר הולדתה, קראצ'י, ובעיקר סיפורי אהבה שמנסים להתממש בסבך הפוליטי, מעמדי, חברתי, מגדרי של החברה שם. את הרומאן הראשון שלה "עיר ליד הים" כתבה כשהייתה סטודנטית בת 25, והיא זיכה אותה בשלל מועמדויות לפרסים (כולל ל"אורנג'" הנחשב מאוד). הביקורת אהבה גם את הבאים אחריו ושאמזי נבחרה לאחת מעשרים הסופרים הצעירים הבולטים בבריטניה. שאמזי היא בת לשושלת של נשים כותבות ופועלות בפקיסטן. בטור שהקדישה למשפחתה ב"גארדיאן" (שם היא כותבת טור אישי וגם מבקרת ספרים) היא מתארת את ילדותה, מוקפת באוסף הספרים המופלא של אימא שלה, שאת רובם (באנגלית) קשה היה מאוד להשיג בקראצ'י של שנות השמונים. הייתה לה סבתא שכתבה זיכרונות פוליטיים, דודה של אמא, עטייה חוסיין, פרסמה שני רומאנים, סבתא-רבא, אינם חביבולה,  שהייתה, לדבריה, "הודית מסורתית שחיה בלאקנוף אישה זעירה עם כיסוי ראש שלמרות זאת הייתה פעילה פוליטית וכתבה על מסעותיה בעולם", ואימא שלה, מוניזה שאמזי הייתה עורכת ספרות ועיתונאית. גם אחותה, סאמאן, מלמדת ספרות באוניברסיטה. בגיל 11 כבר כתבה עם חברה "רומאן" ראשון, ואז אבא שלה קנה לה מכונת כתיבה ואימא הסבירה לה שכדאי לה למצוא קול משל עצמה לכתוב בו. "רק מאוחר יותר הבנתי איזה מזל היה לי שגדלתי במשפחה שמייחסת חשיבות גדולה כל כך למילה הכתובה, והייתה מוכנה לפרק את הסטריאוטיפים הנשיים ולשחרר אותנו מתפקידים מסורתיים ומהציפיות שהיו בחברה מיליטריסטית ומדכאת נשים סביבנו".

 

"צללים צרובים" שונה מאוד מהרומאנים הקודמים של שאמזי. אלה, כאמור, התרחשו בתוככי קראצ'י וגיבוריהם נאלצו על פי רוב להתמודד עם הפער בין שאיפותיהם האישיות למסגרות הנוקשות והמוסכמות החברתיות בתוכן פעלו. החל בחסאן בן ה – 11,גיבור רומאן הביכורים שלה, הבודה לעצמו חברים דמיוניים (ובהם דמויות משייקספיר ומההיסטוריה האירופאית) כדי להתמודד עם סדקים הנפערים בעולמו המוגן כשדודו נעצר ומואשם בבגידה וכלה בעסמאני גיבורת "שורות שבורות" (2005) המחפשת את אמה הפמיניסטית ומאהבה שנעלמו או הועלמו בחסות המשטר – שאמזי הקפידה לייצר עבור גיבוריה קונפליקטים שהציגו את קראצ'י ואת החברה הפקיסטנית בתערובת של ביקורת חריפה מפוכחת וחום. הפעם היא הלכה רחוק יותר. "צללים צרובים" הוא ספר אפי, והדמויות הרבות שבו כולן נזילות יותר, לא תמיד ברורות, משתנות כשפוגע בהן גל הדף של אירוע היסטורי, שורדות.

"אני חייבת להודות שכשהתחלתי לכתוב את הספר לא היה לי מושג שאני עומדת להתפרש על פני כל כך הרבה מקומות ותקופות. יש כותבים שמתכננים את העלילות שלהם מראש ואחרים שמתחילים בדימוי או רעיון ונותנים לזה לקחת אותם. אני כזאת. נגסאקי עניינה אותי וחשבתי לכתוב קטע קצר עליה ואז לקפוץ חמישים שנה קדימה לפקיסטן, מיד אחרי הניסויים הגרעיניים שהתקיימו במדינה. התחלתי לכתוב את דמותה של הירוקו, ומיד ידעתי שאני לא יכולה לנטוש אותה בשנת 1945 ולהמשיך בלעדיה. החלטתי לעקוב אחרי כל מיני שלבים קריטיים בחייה, והתוצאה הייתה רומאן גדול ורחב בהרבה ממה שדמיינתי".

למרות שהדברים בספר מתרחשים בכל מיני מקומות וזמנים, נדמה שהמאורעות הכי חשובים הם אלה הפנימיים, אלה שמצביעים על האנושיות של הגיבורים, על האני הפרטי שבדרך כלל נוטים להתעלם ממנו כשמדברים על אירועים דרמטיים בסדר גודל כזה

"כן, בהחלט. "צללים צרובים" הוא סיפור על אנשים שנלכדו במאורעות הנוראיים של ההיסטוריה, אבל עיקר המיקוד הוא עליהם כפרטים. הירוקו, ואחר כך גם הבן שלה, ראזה, הם לב לבו של הרומאן הזה – לא נגסאקי, לא הפצצה ולא המלחמה של המערב בטרור. עניין אותי לבדוק מה קורה בפנים, ליחסים האישיים שלנו, לתחושת האני שלנו, ברגעים של משברים היסטוריים".

כל הדמויות שלך נקרעות מהסביבה הלכאורה טבעית שלהן. זו חוויה שמעניינת אותך במיוחד?

"כתיבת הרומאן הזה גרמה לי להתעניין בחוויה הזו יותר מקודם… או שאולי הרומאן חשף את העניין האישי שלי בנושא, שלא הייתי מודעת לו. לא חשבתי על החיים האישיים שלי, שמעורבים בהם נדודים רבים ותכופים, אבל חשבתי על הסבים והסבתות שלי ששלושה מהם עזבו את בתיהם בהודו בזמן הפילוג ועברו לגור בפקיסטן. הרביעית, סבתי מצד אבי, הייתה גרמניה שהיגרה להודו בשנות העשרים ואז לפקיסטן ב – 1947, והיא שימשה השראה ישירה לכתיבה".

שאמזי כותבת לעתים קרובות על ההבדלים התרבותיים בין מזרח למערב, אם כי היא לא מאמינה שהתנגשות בלתי נמנעת בין התרבויות. היא מתעניינת באופן שבו אנשים נושאים עמם את המטענים ההיסטוריים של המקום שממנו באו, ובמה שהם מבטאים כשהם נפגשים עם מישהו אחר, שונה. אצל חלק מגיבוריה היחסים האישיים מפוגגים דעות קדומות ותפישות מוטעות, ואצל אחרים ההיסטוריה והמסורת מכתיבות באופן טראגי את החיים.

מה מאפשר לגיבורים שלך להסתגל לשינויים בעולמם כדי לשרוד?

"הירוקו היא הדמות המסתגלת מכולם, ובמקרה שלה זה נובע מתחושת אני חזקה מאוד. יש בה תערובת של סקרנות עוצמה להכיר מקומות חדשים שבאה לידי ביטוי בתשוקה העמוקה שלה ללמוד שפות חדשות, ויש לה גם שכנוע עמוק שבזכותו היא לא מתפשרת על דבים עקרוניים כדי להיטמע בסביבה. הבן שלה, ראזה, מסתגל פחות טוב. הוא אמנם לא צריך לעמוד בכל המעברים שאמו עברה, אבל רוצה נואשות להרגיש שייך ולכן ההסתגלות שלו היא בעצם סוג של שקר בנוגע למי שהוא ומה שהוא, וזה מוביל לתוצאות הרות אסון".

לשאמזי עצמה אין ילדים, אבל – היא אומרת: "אני מקווה שהילדים של כולם יהיו מסוגלים לראות מעבר להיסטוריה האישית של המדינה שלהם מה שיאפשר להם להבין גם צדדים אחרים של סיפורים היסטוריים שבתוכם הם חיים".

אחרי שכתבת הרבה מאוד על מולדתך, מה הביא אותך פתאום לכתוב על מקומות רחוקים שבחלקם מעולם לא ביקרת?

"הכתיבה על נגסאקי בשנת 1945 הייתה חוויה מבעיתה וגם מרגשת מאוד, בעיקר אחרי שנים של כתיבה על קראצ'י, מקום שאני מכירה היטב כל חיי. זה חייב אותי לשקוע לגמרי בתחקיר – צילומים, מפות, ספרים, קומיקס וכו' – על מנת להיות מסוגלת לדמיין את העולם שעליו לא ידעתי דבר. הטיוטות הראשונות שלי נכתבו במאמץ גדול, אבל היה שלב מסוים שבו התחלתי ממש לחלום בנגסאקית, והכתיבה הפכה לתענוג גדול".

הפוליטי הוא מאוד אישי בכתיבה שלך. את גם מרגישה ככה, בחייך שלך?

"אני חושבת שקשה להיות פקיסטנית ולהפריד בין הפוליטי לאישי. תמיד ראיתי בהם שני תחומים שקשורים זה בזה".

נראה שהדמויות הנשיות שלך יותר מודעות לזה. את חושבת שאם היינו חיים בעולם שבו נשים היו נשמעות בקול רם יותר, העולם היה נראה אחרת?

"אם חושבים על הפוליטיקאיות של המאה העשרים שהגיעו לעמדות הכי בכירות – בנזיר בוטו, אינדירה גנדי, מרגרט ת'אצ'ר, גולדה מאיר וכו'… התשובה צריכה להיות "לא!". אבל למעשה, מדובר בקומץ נשים שפעלו בתוך סביבה גברית והיו צריכות לשחק על פי הכללים שלהם (מה שאגב, מוכיח שהן היו קשוחות פי כמה מהגברים סביבם). אני חושבת שלו היה מתרחש שינוי גדול יותר, ובפוליטיקה היה ייצוג של לפחות 50% לנשים, היינו יכולות לבחון את השאלה הזו בצורה טובה יותר. לתחושתי – כל אדם שמגיע לעמדת כוח בכירה הופך אט אט לחסר רחמים. זה טיבו של כוח, וזה לא קשור למגדר. "

את חושבת שהעובדה שגדלת בחברה מסורתית בדרום אסיה ואת חיה בין ארה"ב לבריטניה מעניקה לך מבט אחר על אירועים היסטוריים קשים כמו אלה שתיארת?

"אני לא חושבת שהעניין פה הוא ההבדל בין חברה מסורתית לחברה מודרנית. גדלתי בקראצ'י ובמובנים רבים החינוך שלי היה פחות מסורתי משל רבים מחברי האמריקאים שבאו מעיירות קטנות והלכו לכנסייה. עם זאת, אני בטוחה שכמי שחייתה במדינות שונות אני רואה את ההיסטוריה ממספר זוויות שונות".

שאמזי מספרת שאימא שלה הכירה לה את הספרים של רושדי ורות' ואישיגורו ופיטר קארי, אבל הניחה לה להחליט מה היא רוצה להיות כשתגדל. היא בחרה להיות סופרת, וכשהיא מבקרת בקראצ'י, בכל שנה, היא עדיין כותבת בחדר עבודה המופרד רק בפאטיו מזה של אמה והן יכולות להרים את המבט מהמחשב ולראות זו את זו בעבודה.

העבודה שאת חלק משושלת של נשים כותבות, נשים שמבטאות את עצמן בדרכים שונות, הפכה את הכתיבה לקלה יותר עבורך? או אולי לקשה-  בגלל עומס של ציפיות?

"למען האמת, מעולם לא חשבתי על זה עד שאנשים התחילו להעיר לי על זה שיש במשפחה שלי כל כך הרבה כותבות, וזה קרה אחרי שכבר פרסמתי ספר או שניים. ברור שהיה לי טוב לגדול בסביבה שבה העריכו ספרים וכתיבה. "

איפה את מרגישה היום בבית?

"גם בקראצ'י וגם בלונדון. ובחלקים של אמריקה שבהם גרתי ולימדתי או למדתי באוניברסיטה ואני מרגישה בהם נוח ולא ממש אאוטסיידרית".

במה יעסוק הספר הבא שלך?

,אני לא אומרת מילה. התחלתי לכתוב אותו, אבל אני בשלב כל כך מוקדם, שהכל עוד עשוי להשתנות".

 

 *** הראיון עם קמילה שאמזי התפרסם אתמול במוסף הספרים הנהדר של לאישה.

 

 

גברת סטיבן פריי מדברת

 

"שמחתי תמיד שלאשתי יש תחביב", כותב סטיבן פריי – האיש שכל אנגלופיל מתחיל מתאהב בו עד כלות, בהקדמה ליומן האישי של אשתו, שראה אור בבריטניה בימים אלה. "חשבתי שהיא עוסקת ברקמה. לא היה לי מושג שהיא כותבת ספר, והעובדה שהיא השתמשה בחוט ומחט במקום במקלדת של מחשב, רק כדי להמשיך ולהעמיד פנים מעידה על המחויבות והנחישות שלה…ואני גאה בה כל כך, באישה הקטנה".

פריי, בואו נבהיר למי שלא ממש מתעורר באמצע הלילה ומדקלם שורות מכתביו של הקומיקאי/סופר/שחקן הזה, אינו נשוי. הוא הומו, שבילה מחצית מחייו בכתיבה נגד זוגיות בכלל ויחסי מין בפרט. באוסף המאמרים שלו Paperweight נכלל גם מאמר שעורר רעש רב במולדתו, ובו הוא כותב כמה מגוחך הוא לכפות על אדם אחר את הקולות, ריחות הגוף, נוזלים ותנועות מחרידות או במילים אחרות: סקס זה פאתטי. ואז, כצפוי, הוא פגש מישהו, התאהב, גילה את חדוות הגופניות והודה שכל טיעוניו המנומקים שווים לתחת. פריי תמיד היה מספיק גדול כדי להודות בטעויות. בסוף שנות התשעים, אחרי שירד מהבמה באמצע עבודה על Cell Mates, מחזה של סיימון גריי, ונעלם, משאיר אחריו איזו הודעת התנצלות מגומגמת שבעקבותיה חרדו כולם שמא התאבד, הוא הכניס את עצמו למוסד ואחר כך גם עשה סרט על המאניה דיפרסיה שלו.

אז מאיפה פתאום צצה אשתו? כפי שכתבו בגארדיאן עם צאת הספר "היא דומה לו דמיון מדהים, והיא גם כותבת בלוג ומצייצת בטוויטר ממש כמוהו". וקוראים לה "עדנה" – ומותר להניח שזאת המחווה של פריי לדיים עדנה, האלטר אגו המהולל של בארי המפריז. נראה שפריי חשק בתאומת נפש נשית כזו, והמציא לו אחת. ומאחר שהוא איש מצחיק, גם האישה הקטנה יצאה מצחיקה למדי: היא טוענת שהיא נישאה לפריי לפני 16 שנה, ושיש להם "חמישה, או שישה או אולי שבעה ילדים", ושהיא לא האישה היחידה שעמה הוא שכב. היא אוהבת מאוד לבשל (עוגת גבינה עם פפאיה וברוקולי), והיא אומרת שיומן טוב, כמו זה שכתבה, צריך להיות בדיוק כמו בעלה: בן לוויה צמוד, מקור להשראה ורצוי גם קשור ברצועות עור.

בארץ המראה שבה מתקיימת הגברת עדנה פריי, סטיבן הוא מנקה חלונות שמתעניין בעיקר בכדורגל, קריאוקי, שווארמה וסרטי פורנו, ומזועזע מהרעיון שבנו הבכור רוצה ללמוד דרמה, במוסד לעבריינים צעירים שבו הוא לומד. הדיווחים השנונים שלה בטוויטר הביאו לה המוני מעריצים, אבל נדמה שבספר זה פחות מצחיק, פחות חד, פחות מבריק ויותר מרוח. מה שבכל זאת מחזיק את הבדיחה, זאת העובדה שהמיסס לחלוטין לא מודעת לכך שהיא נשואה לגאון מפורסם ומצליח, וכמו שאבחן יפה "הטלגרף"  בביקורת על הספר, גם פריי עצמו לא תמיד מודע לשיעור ההצלחה שלו. בThe Fry Chronicles, ספר זיכרונותיו האישיים שפורסם גם הוא בחודש שעבר, הוא מודה שבירכתי מוחו מזמזמת כל הזמן התהייה האם מישהו יגלה יום אחד שהוא בעצם לא כל כך מוצלח כמו שכולם חושבים. זה אולי המניע המרכזי במסע שלו מילדות, שהתאפיינה בהתמכרות לאבקה לבנה אחת (סוכר), לבגרות, שהתאפיינה בהתמכרות לאבקה לבנה אחרת (שהוא קורא לה "ק", וכמו שציינו בטלגרף, נראה שלא מדובר בקלגון).

השבוע פריי העלה לבלוג של עדנה מילים משלו לרפסודיה בוהמית של קווין, בצירוף התנצלות בפני פרדי מרקורי. המילים רומנטיות. עדנה מיבבת על התמכרותו של בעלה לפורנו, טוענת שהיא חולמת לשתות אתו כוס תה חביבה אבל הוא, מה לעשות, גורילה, ולבסוף נכנעת, רוכשת כרישה ונועצת אותה בישבנה, פניה פונות דרומה והיא מצפה לו שישוב מהפאב. תודו שדברים מופלאים קורים כשגבר כמו פריי מתחבר סוף סוף לצד הנשי שלו.

 

 

מדברת מהבטן (של הלווייתן)

 

היא בת שלושים, נולדה בליברפול ובילתה חלקים מילדותה בזמביה ואחר כך בברומלי, שכונה בדרום מזרח לונדון ואם גם אתם, כמוני, ניזונים מסרטי תעודה של הבי בי סי, הייתם מצפים לפגוש אותה דמות שלעתים נדמה שהיא משוכפלת באנגליה במאות אלפי עותקים: צעירה שמשקיעה את מרבית האנרגיה והזמן הפנוי שלה בלהשתכר, חולמת על ניתוחים להגדלת השדיים ומאז גיל 14 הספיקה ללדת שלושה ילדים כדי לקבל סיוע ממשלתי בדיור נפרד מהוריה. אלא שאז מסתבר שג'ני רוּני היא ההפך המוחלט מכל אלה, שהספר שכתבה פשוט מצוין, שהיא בחורה שנונה ומתוחכמת וגם חביבה להפליא, שאני חייבת להיגמל מסטריאוטיפים, גם אם הם משווקים בעטיפה פסבדו-אינטלקטואלית, ושמזל גדול שג'ני רוני לא קוראת עברית.

נתחיל מהספר שלה. "בבטן הלוויתן", רומאן הביכורים של רוּני עוסק בזוג צעירים אוהבים, סטיבי ומייקל, שנפגשו ערב מלחמת העולם השנייה, הספיקו לחוות ליל אהבה אחד, ונאלצו להיפרד כשמייקל נשלח לחזית, במצרים. רוני כותבת את סיפוריהם בקולות נפרדים, שונים, ומתוך ראיית עולם אחרת – האחת של אישה צעירה שנותרה שבורת לב לשאת בתוצאות המפגש הרה הגורל עם אהובה שנלקח ממנה, והשנייה, של גבר קשיש, הדועך לאטו במיטת בית חולים, אינו מדבר, ומתקשר עם העולם בכתב ודרך קופסא של זיכרונות שהוא נוצר כל השנים. רוני היא לא רק כותבת רגישה מאוד, יש לה אוזן מצוינת לניואנסים של שפה והתנהגות, ולא מעט הומור שחור. היא כותבת בקיצור, סצנות דחוסות שהיא מדלגת ביניהן בקלות ובאותה קלות נעה קדימה ואחורה בזמן. "בבטן הלווייתן" (אחוזת בית, מאנגלית: סיגל אדלר) אולי עוסק בנושא שהספרות והקולנוע כבר עסקו בו לא מעט, אבל הוא עושה זאת בסגנון מרענן ומפתיע, תיאורי הזמן והאווירה ממשיים עד סכנת הידבקות באנגלופילייה, והדמויות שלו קטנות ובו זמנית גדולות מאוד, ממש כמו הסודות שהן אוצרות באימה עמוק בבטנן.

רוני היא הסופרת הצעירה ביותר שהייתה מועמדת לפרס "קוסטה", קיבלה את פרס הביכורים של "ווטרסטון" ונבחרה כספר החודש של מועדון הקוראים של ריצ'ארד וג'ודי – תוכנית בוקר שיש לה עשרות מיליוני צופים. מאז "בטן הלווייתן" היא הספיקה לפרסם רומאן שני, "The Opposite of Falling", ובימים אלה היא עובדת על שלישי. ההתמסרות הזו שלה לכתיבה מתאפשרת הודות לפופולאריות העצומה של ספריה. את "בבטן הלוויתן" היא כתבה בהפסקות הצהריים שלה, כשעבדה כעורכת דין במשרד בלונדון. היא גם לימדה אנגלית בצרפת והיום היא מלמדת היסטוריה וספרות, וכאמור כותבת וכותבת וכותבת (בתנאי שהחברים שלה לא מפריעים לה במסנג'ר או בסקייפ ושהיא לא נספחת לפעילות אחרת און-ליין).

אז מה בכל זאת שבה את רוני באירועי המלחמה שהיא עצמה לא חוותה, ומה הוליד בתוכה את דמויותיהם של הצעירה ההרה, הניצלת בנס מהפגזה על המפעל שבו עבדה בלונדון ושל החייל המשלח יוני דואר, וחווה זוועות גדולות בחזית? "סבא שלי שירת במלחמה בגדוד משלחי יוני הדואר באפריקה, כך שהמיקום עמו משך אותי מאוד", מסבירה רוני. "לימי מלחמה יש השפעה מוזרה על החיים בכל מקום, הם מעצימים את הנסיבות ולא משנה מה הן. זאת תקופה מרתקת ממש בהיסטוריה של בריטניה, משום שהיא השליכה אנשים ממעמדות חברתיים נמוכים לתוך בליל של אירועים, שאחרת לא היו לוקחים בהם חלק. כל חיי הייתי מודעת לכך שישנה שתיקה גדולה סביב מה שסבא שלי עבר בימים ההם. הוא מעולם לא דיבר על המלחמה. הוא מת כשהייתי קטנה, והצטערתי שלא שאלתי אותו על זה. במובן מסוים, אנשים בסביבתו, שהעדיפו לדבוק בחוויות המלחמה שלהם, עודדו אותו לשתוק. סבתא שלי, למשל, די נהנתה מהמלחמה, בזכות נשפי הריקודים והחירויות החדשות שהתאפשרו פתאום, למרות שגם היא חוותה טראומה בזמן הבלית על ליברפול. אני חושבת שמגיל צעיר השתיקה הזו ביניהם סיקרנה אותי, ולמרות שהספר לא מבוסס על החיים האישיים שלהם (סבתא שלי הייתה רק בת 12 כשפרצה המלחמה), זה היה הזרע שממנו נבט בי הרצון לכתוב את הסיפור הזה".

לא גדלת מוקפת בסיפורים על ימי המלחמה ההיא?

"ממש לא. חלק מהספרים שהכי אהבתי כילדה התרחשו בזמן המלחמה (למשל "לילה טוב מר תום" או "רק ויליאם"), ומהם ספגתי דברים. אחרי שסבא שלי מת, מצאנו מכתבים ישנים בקיטבג שלו, מכתבים שהוריו שלחו לו כשהיה בחזית, והיו שם גם תמונות מאותה תקופה, שעזרו לי לדמיין את מה שעבר עליו וסקרנו אותי עוד יותר. סיפורים אישיים של בני אדם תמיד ריתקו אותי, ואחד הדברים הנפלאים שקרו לי אחרי צאת הספר, הוא שקוראים לי מספרים לי את סיפורי המלחמה שלהם או את הסיפורים שהסבים והסבתות סיפרו להם. בעיני זה נפלא, שמצטבר סוג של תיעוד של הדור המבוגר יותר, דור שהחברה שלנו לא ממש מעריכה כבר".

רוני גודשת את ספרה בטיפוסים שכבר לא נשמעים באנגליה, על ערכיהם, והקולות שלהם, האמונות ואפילו הסלנג. באחת הסצנות המרגשות אביו של מייקל מסרב לרוץ למקלט ונשכב ערום לקבל את פני הפצצות. במקום אחר, סטיבי פוגשת בחורה שאומרת שקודם לכן עבדה כבדרנית, ולא מבינה שמדובר בשם קוד לזונה. ברור שהיא השקיעה בליקוט פרטים ותחקיר, אבל גם מצליחה להעלים את המאמץ בכתיבה קלילה מאוד. "קראתי המון ספרים", אומרת רוני. "צפיתי בסרטים והלכתי למוזיאון המלחמה בלונדון שיש לו ארכיון מדהים של מכתבים ויומנים וצילומים. וכמובן, המון גוּגל".

גם הספר השני שלך הוא רומאן היסטורי. את חריגה מאוד בנוף הכותבות הצעירות שמעדיפות א האישי-אוטוביוגרפי-עכשווי

"הספר השני שלי מתרחש השלהי המאה ה – 19, ומוקדש אורסולה ברידג'ווטר, תעשיינית מליברפול שננטשה על ידי ארוסה והיא מנסה למצוא משמעות לחיים בזמן שהיא מטיילת בעולם. באמריקה היא וסאלי, אחת מהעובדות שלה שהיא גם יתומה, פוגשות את טובי אוהרה, שמטיס כדורים פורחים מעל מפי הניאגרה ובונה מכונה מעופפת. בחרתי את הסיפור הזה, כי אני אוהבת ללמוד מהספרים שאני קוראת. אני כותבת את הספרים שהייתי רוצה לקרוא, ובאותה הזדמנות גם יכולה לקרוא הרבה על התפתחות החברה, על נסיעות ועל ראשית התעופה, ולקרוא לזה "תחקיר", בזמן שאלה דברים שבמילא הייתי רוצה לקרוא".

ובכל זאת, את צעירה מאוד ועוסקת כל הזמן במורכבות הרגשית של קשישים בסוף ימיהם…

"אני לא רוצה להישמע מורבידית, אבל זה משונה בעיני לא לחשוב על התחושות של זיקנה ומוות. חלק מהמשיכה שלי לכתיבה היא היכולת לדמיין את עצמי במצבים ומקומות וזמנים שחורגים מהקיום הנוכחי שלי. בעיני, הדרך היחידה להעריך באמת את גילי הצעיר, היא לדמיין מצב שונה לגמרי. "

סטיבי ומייקל נושאים עימם סודות שהם לא מסוגלים לחשוף. למה את חושבת כל כך קשה לנו להרפות מסודות, אפילו במחיר חיים שאנחנו ממש לא רוצים לחיות?

"אני חושבת שאנשים מעצימים את הסודות שלהם כשהם מחליטים לחלוק אותם עם אחרים. חלק מהסודות נשמרים בגלל סיבות חברתיות, אחרים נועדו לגונן על אחרים. בספר שלי, מייקל מנסה לגונן על סטיבי ורואה בזה סוג של ענישה עצמית על מה שקרה במלחמה, שגורמת לו לחוש הקלה. סטיבי שומרת על הסוד שלה משום שהיא חושבת שבבריטניה של שנות ה-40 עדיף שבתה לא תדע מי אביה. אני חושבת שסודות ענקיים נפוצים יותר מכפי שאנחנו מסוגלים לדמיין, ובזמן מלחמה הם אפילו מועצמים, כי כל מיני מבנים חברתיים משתנים לגמרי".

איכשהו את מצליחה להכניס הומור גם לרגעים הקשים ביותר בספר. את בטח אישה מאוד אופטימית…

"אני לא מהמקוננות. אני יכולה לדמיין מצבים שבהם גם הומור לא יעזור, אבל יש לי מזל גדול ואני מסוגלת לראות ברוב הסיטואציות בחיים גם את הפן המצחיק. אני לא חושבת שכשמתייחסים לדברים בהומור, זה בהכרח מקטין את הכאב האמיתי, אבל כשברגע מאוד קודר את מוצאת משהו שגורם לך לחייך, זה יכול להיות מקור לכוח, משהו שדוחף אותך להמשיך לחיות".

איך בכלל קרה שהפכת לעורכת דין, כשברור כל כך שאת סופרת מלידה?

"היום אני מלמדת במשרה חלקית וגם מאמנת כדור עף, וזה איזון חברתי מצוין לשעות הבודדות שבהן אני מתחקרת, מדמיינת וכותבת. אני אוהבת מאוד ספורט, לבלות בחוץ ואז לחזור הבית לספר שאני כותבת. למדתי משפטים כי לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת לכתוב ספר. עד שהתחלתי לעבוד כעורכת דין הייתי חסרת בטחון. מצאתי את עצמי במשרד מלא אנשים שכולם חלמו לעשות משהו אחר וזה דרבן אותי לנסות. כשכתבתי את "בבטן הלווייתן" עבדתי במשרה מלאה בסיטי של לונדון ובפריז, וזאת הייתה שנה מתישה לגמרי, אבל למדתי לעמוד בדד-ליין, ואומרים לי שלהרבה כותבים זו בעיה…"

על מה את עובדת כרגע?

"על רומאן שמתרחש בתחילת המלחמה הקרה, משהו עם מרגלים קשישים בקיימרידג' שלפני המלחמה. העובדה שנכללתי ברשימת המועמדים ל"קוסטה" נתנה לי בטחון עצום להמשיך לכתוב, בכל אותם ימים שבהם אני מוצאת את עצמי מול דף לבן ריק, וחושבת שלעולם לא אוכל להתמודד אתו".