ארכיון תג: לורי אנדרסון

מקסימה המקסימיליאן הזאת

מאז המצאת הפודקסט נסגרתי כנראה בתוך בועה מוזיקלית, שלרעשים – טובים ורעים – מהסביבה הקרובה אין אליה כניסה. תמיד אהבתי שידורי רדיו, אבל את רוב ההאזנה שלי עשיתי במכונית, ובשבוע שלא היו לי נסיעות ארוכות אל מחוץ לעיר, הצלחתי לגנוב כמה דקות של ויכוחים פוליטיים בבוקר, אייטם או שניים של השעה הבינלאומית וג'אז ב-88 אף אם. ואז הגיעה הרשת, והפודקסטים, והאפשרות לשמוע תחנות רדיו מכל העולם, החל בתסכיתים של הBBC וכלה בוידויים של מכונאי רכב בNPR, ג'אז מהולנד ורוק עכשווי מרומניה – והייתה לי אשליה שלחיי נכנסו יותר יוצרי מוזיקה מאי פעם.

כל ההקדמה הזו באה כדי להכות על חטא. לתוך הבועה המופלאה שלי (שליוותה אותי אפילו בזמן השחייה, בזכות התגלית המרעישה: מעטפת אמפיביות ואוזניות עמידות במים לאי-פוד) לא נכנסו יוצרים מקומיים, והכי גרוע – לא שמעתי את מרינה מקסימיליאן בלומין. את השורה האחרונה כתבתי בהתרגשות אמיתית. בשבוע שעבר ראיתי אותה בהופעה, לא פחות ממחשמלת, ומאז אני בהתמתנה – לדיסק, לאפשרות לשמוע אותה שוב, לעוד הופעה, לעוד הפתעות. שהרי ברור שהאישה הזו מסוגלת לעשות על הבמה מה שהיא רוצה, וברור שזה לעולם לא יהיה משעמם.

בלומין היא לא רק זמרת ענקית ומלחינה מוכשרת. היא נוטפת כריזמה, כך שגם קהל מבוגר יחסית, שהתכנס כדי לראות אותה בחוץ, ברחבת המופעים של האנגר גשר, באחד הימים הלחים שידע היקום, לא יכול היה שלא להתנדנד מצד לצד, כמו חבורה של נחשים מהופנטים. היא מקפצת, מנענעת את התחת, מציעה לקהל סלסלות עם עגבניות שרי שהיא טוענת שיש בהן סמים קשים, היא עולה לגבהים ויורדת לעמקים, היא משחקת בקולה בקלילות שהייתה גורמת לקייט בוש להחוויר מקנאה, והיא מפלרטטת עם הטקסטים (של יונה וולך, של לאה גולדברג, וגם של אמא שלה שעולה לבמה לדואט נפלא) בעדינות ובחוכמה שהייתה מביאה את לורי אנדרסון להוריד את הכובע. והביצוע שלה ל"ישנן בנות" הוא מן הכיסויים המופלאים שידעה הקלאסיקה העברית המתחדשת. הנה, תשמעו בעצמכם: