Tag Archives: מוות

זמר, ספרן, קורא מוני חשמל ופועל במפעל לבקבוקים נפגשו – והחליטו לכתוב ספר (שביעי)

 

צימר

התגלית המפתיעה ביותר בשיחה הממושכת שלי עם שמעון צימר לרגל צאת ספרו "לפעמים הבית הוא רוצח", היא שהוא איש מצחיק. אחרי שבעה ספרים, חמישה מחזות ואינספור שירים, שבכולם נדמה שהוא מחטט בקרביו ודולה מתוכם, באמצעות מכשיר קהה, אברים מודלקים וכאבי נפש, ואחרי ספרו האחרון "לפעמים הבית הוא רוצח", שלשמו נתכנסנו הפעם, ציפיתי לשיחה מיוסרת, והתברר לי שאלה שמורות אצל צימר לכתיבה. הוא לעולם לא יכתוב כתיבה הומוריסטית. "לחיים יאה טיפול ריאליסטי", הוא אומר.

 

"לפעמים הבית הוא רוצח" (הוצאת אפיק) הוא רומן סוחף המתאר את התפוררותה של משפחה קטנה. הבן הבכור נהרג בזמן שירותו הצבאי – ואולי התאבד – ושלושת בני המשפחה הנותרים: ההורים והבת מתמודדים בדרכים שונות עם חבלות הלב שהותיר בהם האירוע. הם לא חוסכים זה מזה אכזריות. "לפעמים אני חושבת שאם לא הייתי מתחתנת אתך, נדב לא היה נולד ולא היה מת", אומרת האישה לבעלה, אבל באותה נשימה היא גם מודה בחולשותיה ובמצוקותיה, כשהיא מקווה שייפלו טילים, שיהרגו עוד צעירים, שהיא לא תהיה כלואה בבדידות של שכול.  בפחות מ – 170 עמודים צימר מספיק לכתוב על אלימות ומין, גזענות והומופוביה, ההזדקקות לחום אנושי והצורך הנואש במרחב שאיש אינו חודר לתוכו, על זיכרון ועל רצון לשכוח וכל זה בלי שורה אחת מלאכותית או מביכה.

צימר, בן 66, נשוי ואב לשני בנים, נולד בקריית חיים מערבית. הוא בן בכור (ואחריו אח ואחות) להורים שהגיעו אחרי מלחמת העולם השנייה מרוסיה הלבנה. כשקיבלו שילומים מגרמניה קנו בית קטן עם חצר "בקריה המזרחית היותר ותיקה ועשירה", כהגדרתו. "נקודת המוצא שלי היא נקודה רעה", הוא מעיד. "זוגתי אומרת שכשהכירה אותי בגיל 34 כבר הייתי זקן ודיברתי על המוות, ואת זה כנראה ספגתי מהוריי, אלה דברים שקשה לעקור מהשורש, מה עוד שכמי שעוסק בכתיבה ולא מחפש מנוחת נפש, מעולם לא רציתי להתרושש מהשקפת העולם הזו, כי היא מפרנסת את רוחי".

כשאתה מדבר על נקודת מוצא רעה אתה מתכוון לשתיקה של אחרי השואה?

"בכלל לא. כי בבית שלנו דיברו כל הזמן על מה שקרה שם. אבי, יצחק, היה פרטיזן שתיאר את עלילותיו באותם ימים כאילו לא היה שה מובל לטבח אלא נאבק ונלחם. איזה גוי הסגיר את הוריו והם נרצחו, ואחרי שאותו איש הובא למשפט אצל הפרטיזנים הוא עמד וירה בו. אמי, מרים, נמלטה אל תוככי רוסיה מאימת הגרמנים והצטרפה לצבא הרוסי. הם הכירו במחנה עקורים ועלו יחד ב–1949." אביו של צימר היה פועל בנמל ולאחר מכן ברזלן בבית חרושת. "אמי הייתה אומרת שהיא מכבסת את בגדיו והם ספוגים בחלודה ודם.

"דמותי עוצבה כנראה בדמותם. הם לא היו ממוספרים, לכן הרגשתי תמיד שהיו כאלה שהשואה פגעה בהם יותר ואני – אם להיות אירוני – במדרג נמוך יותר ביחס ליוקרה של להיות דור שני. לא ניטע בי שיקוף ישיר של אימת השואה. אני לא פוחד מקטסטרופה, אבל אני נוטה לראות את הכול מתוך דלת האמות של המשפחה שבתוכה גדלתי ואיני פותח חלון או דלת למרחבים סוציולוגיים אחרים".

זה לא מדויק, בלשון המעטה. צימר, שבשנת 2006 זכה בפרס ראש הממשלה, כותב פרוזה כבר למעלה מעשרים שנה. רבים מגיבוריו הם אכן אנשים שהוכרעו על ידי החיים, שאינם מצליחים לממש אהבות ואפילו לא למצות תאוות, אך אלה פזורים בכל מרחבי החברה הישראלית, החל במשוררים ובצלמים וכלה בשחקנים ובפסיכולוגיות, אחדים מנותקים מילדיהם ואחרים מסורים להם בצורה פתולוגית; יש לו גיבורים תל אביביים וגליליים, בעלי הומור עצמי ומלאי רחמים, כאלה המטפלים בהורים זקנים ואחרים שלוטשים עיניים מבועתות נוכח ההתבגרות המינית של צאצאיהם. מותר להניח שחלקים גדולים ממורכבותם הנפשית של גיבוריו הוא אכן מצא בתוך עצמו, אם כי רק ברומן המצוין "רע לתפארת" (ספריית פועלים) יצר גיבור שכמותו, עובד כספרן. אך בניגוד לדמותו המוארכת והצנומה תיאר אותו כמי שיש לו "מותניים, שדיים וישבן של מנדרין סיני". "טוב", הוא מודה, "אני נוהג להשחיר את עצמי, את חיי הזוגיות שלי, אני מנפץ דברים ומעקם אותם לטובת הכתיבה".

למה?

"כי הטלף השחורה הזו, החונקת, המוות הפרטי שלקראתו כולנו הולכים, היא עדיין מרכז הכובד בנפשי. בעבר נדמה היה לי שכל כתיבה על נושא אחר היא מנוסה מהדבר הזה. עם השנים צמחתי והבנתי שזה לא נכון ושיש עולם שלם נוסף שראוי לעסוק בו, ולכן פתאום בנובלה שאני כותב עכשיו הוצאתי מהבוידם את האלוהים שהיה לי פעם והפכתי אותו לנושא. אבל לתוכן הנושן, המוות, יש עדיין משקל גדול אצלי".

אלוהים תפס מקום מרכזי בילדותו ובנעוריו. "הורי שמעו ממישהו שחינוך דתי הוא חינוך טוב ושלחו אותי לבית ספר דתי. מצאתי את עצמי חובש כיפה עד גיל 16, אבל הייתי אאוטסיידר, כי הורי לא היו דתיים בהכרה", הוא מספר. "אחרי שנה אומללה מאוד בישיבה תיכונית, המרתי את הכיפה בכובע קסקט שהלכתי אתו חצי שנה. הייתי כאוב נורא וחיפשתי להיבדל, להתרחק מהריח הנורא במפרץ שהגיע מבתי הזיקוק, מהחיים הקשים האלה שבהם כולם פועלים ועובדים מהבוקר עד הלילה. הייתי רץ לקולנוע "בית העם" כדי להסתכל על תמונות של שחקני קולנוע, להתאמן בשליפות של ביל קרטר ולחלום על להיות על הבמה, באור".

מאחר שמגיל צעיר גילה נטיות אומנותיות והיה לו קול סופרן נאה ("חוזליטו של בתי כנסת" כהגדרתו)  שהתחלף בבריטון ערב ביותר, הוא עשה את צעדיו הראשונים כזמר במועדונים שאליהם נשלח על ידי אמרגנים, כמו "קליפסו" ברמלה או "הריוויירה" בבת ים. "בשיאי הקלטתי שיר של מישה סגל, עם מילים שכתבתי, שהגיע אפילו לפינה לשיפוטכם בגלי צה"ל אבל לא נכנס למצעד. לימים בני בכורי הפך לעורך מוזיקלי בגלגל"צ ונתקל בשיר הזה ואני הייתי בפאניקה מרוב בושה."

 

114200000149b

הכתיבה הגיעה אחרי שהקריירה המוזיקלית לא נסקה?

"עברתי לתל אביב, קראתי משירי בערבי שירה שדוד אבידן היה עורך ב"בימרתף" ורציתי להיות שחקן, בגלל מניפת הזהויות המתחלפת, אבל במעט ששיחקתי, במחזות שלי ושל אחרים – שיחקתי למשל ב"ינטל" שביים חנן שניר, ואפילו התערטלתי שם ושרתי שיר שנשלח לברברה סטרייסנד –  גיליתי כמה קשה לי להיחשף פיזית."

הכתיבה שלך חושפנית מאוד בכל מה שקשור לגופניות, למין

"בכתיבה אין לי בעיה להיחשף. אני כותב גם על מין, כי אני מנסה לנסח אמת קיומית שקוסמת לי. אני זוכר כמה אהבתי את שיר ציפור המכנסיים של חנוך לוין, את הבכי של הגיבור בטנגו האחרון בפריז, את השורה של יהודה עמיחי שמתארת איך איבר המין נוטל את הדם מכל הכאבים. אני כותב על תחושה שאני מכיר, שבה הזהות נאספת מכל מחילות הגוף אל האיברים התופחים והמשתוקקים ואחרי המעשה יש ריקנות וייאוש.

גם על שגעון הוא לא חושש לכתוב. בנובלה שלו "עבודה על תפקיד" אחת הדמויות, תמר פדידה, סובלת מהפרעות נפשיות קשות. דמותה מבוססת על מי שהייתה זוגתו לפני שנים, המשוררת מירי בן שמחון, שהבליחה, סחפה לא מעט מעריצים ונהרגה בתאונת דרכים בגיל צעיר. הם הכירו בערב שירה "אחרי שנעזבתי על ידי מישהי שהפסיכולוג שלה ייעץ לה כנראה להיפרד ממני". בן שמחון למדה תיאטרון ב"בית צבי" והם התגוררו בדירת חדר בלב תל אביב. "אהבתי את השירים שלה, את מרכיבי החיים שלה, את המראה שלה ואולי אהבתי גם את הדברים הרעים שנלוו אליה."

השיגעון שלה?

"לא ידעתי אז לקרוא לזה בשם, אבל התחילו לקרות דברים. היא האשימה אותי בכל מיני האשמות מוזרות, כמו שבלילה אני מקשיב לתת ההכרה שלה ודולה משם חומרים. היא אושפזה בטלביה, שוב ושוב, אבל זה רק העצים את אהבתי אליה. לאנשים כמוני יש יחס רומנטי לשיגעון. לשפה הדחוסה, לטמפרטורה המשתנה של המילים אצל סכיזופרנים, לאינטנסיביות הזאת. מירי הסתובבה בעולם כאילו היא השחקנית הראשית וכל האחרים סטטיסטיים. זה נגע בי בנפש בשלב רך מאוד. נפרדתי ממנה בהרבה עמל וסבל, אבל מאז אני לא מפסיק לכתוב על משוגעים".

כיום הוא, כאמור, ספרן, בספרייה בצפון תל אביב, אבל במהלך חייו הספיק לשמש טכנאי מטוסים ("בצבא, ואחרי תקלה העבירו אותי ליחידת תחמושת אווירית שבה בעיקר כתבנו קללות על הפצצות"), שומר בבתי הזיקוק, אפסנאי במפעל לאטמים, סבל בשוק הסיטונאי, קורא מוני חשמל, פקיד בחברת ביטוח ופועל במפעל לבקבוקי זכוכית.

אתה כותב כל חייך, אבל לא מתפרנס מכתיבה

"פעם אחת שילמו לי עשרת אלפים שקל על מחזה ב"הבימה", אבל מהספרים לא הרווחתי גרוש. ניסו לסדר לי עבודה במשרד פרסום, כי יש לי דמיון פרוע, וגם בעיתונות, אפילו עבדתי ב"לאשה" שבוע שבועיים, אבל לא שרדתי, כי אני לא נטוע במציאות".

 

 

 

אני אנרכיסטית שגרה בלב הבורגנות

לפני תשע שנים, כשהמוות היה בן חמש, נעמי שלו ידעה שהיא בחרה להמשיך לחיות ולא ללכת בעקבותיו.  עד אז, מותו של בנה הצעיר איתי (והיא מדברת עליו, על המוות, כאילו הוא עוד יצור, בן משפחה, שהיא מגדלת וסופרת את שנותיו) איים לכבות את האש שהיא מצליחה בכל פעם להצית מחדש בחייה. שלו, למרות שבדיבורה היא מנסה להצטייר כאישה לא סנטימנטלית ובטח לא רכה, בחרה בחיים בזכות חיים חדשים שנולדו במשפחה. נכד אחד, שנולד בזמן הנכון, החזיר לה את הרצון לחיות והחיים האלה שלה היום מלאים מתמיד, בעיקר בגלריה שהקימה שם היא אצרה עד כה שורה של תערוכות נועזות ובימים אלה החליטה לשנות את אופיה ולהקדיש אותה לאמנים-ילדים, דור העתיד של האומנות הישראלית.

 שלו, אמנית ואוצרת, בעלת "גלריה גרוס" בלב תל אביב, כבר בת 73, אבל נראית, נשמעת, חושבת ומתנהגת כאישה צעירה בהרבה, למרות שלדבריה "הייתי מאושרת רק עד גיל ארבע. נולדתי בקיבוץ, וארבע השנים הראשונות בחיי היו לא פחות ממופלאות. אחר כך עזבנו, ואז התחיל הגיהינום". גיהינום היא קוראת לילדות שלה, בצלה של אם לא מאוד מאוזנת, בתוך סבך של יחסים משפחתיים עכורים, בעוני קשה  והשפלה, ילדות שהותירה את חותמה גם על שנת נעוריה ובגרותה, וכמובן על החיים מאז לכתו של איתי, שהיה בן 29 כשהתאבד והותיר אותה שבורה, עד שהחליטה בפעם המי יודע כמה בחייה להמשיך. שלו הקימה את הגלריה שבה היא מארחת אומנים שחשוב בעיניה לקדם. היא משתדלת להיות חתרנית בבחירותיה, או לפחות מרדנית ולא בורגנית – "כי אחרי הכול אני קיבוצניקית בנפשי". היא נשואה לאבנר שלו, יו"ר "יד ושם", אם לשלוש בנות נוספות וסבתא לתשעה נכדים. בימי שישי בערב היא מארחת את כולם לארוחה אצלה בבית, ברמת השרון, אבל עדכונים יומיומיים שוטפים, כמו למשל העובדה שהיא אמורה להתאשפז לצורך ניתוח, בני משפחתה יכולים לקבל רק אם הם עוקבים אחריה בפייסבוק, שם הם מהווים חלק מ-4300 החברים שהיא מעדכנת בהגיגיה לעתים תכופות מאוד.

 

 

שלו מזכירה שוב ושוב את העובדה שנולדה בקיבוץ. זה מקור הגאווה שלה וגם מקור כוחותיה הנפשיים. היא הבת הבכורה של מעין צבי, שנולדה בימים של מצוקה כלכלית שבגללה האסיפה אסרה על החברים ללדת. "לא היה כסף לאוכל, אז בטח לא היה כסף לגדל ילדים", היא אומרת, "אבל אימא שלי, קלאצ'י (קלרה) אייזנברג, שהגיעה מזלצבורג ותרגמה את שמה במצוות בן גוריון לנורית, תמיד עשתה מה שהיא רצתה, ומסיפורים אני יודעת שהיא התעקשה על ההיריון הזה ואמרה 'על הזין שלי הקיבוץ, הקולקטיב ומה שלא יהיה', וילדה אותי. אבא שלי, הייני (היינריך) גרוס, שבא מברלין ותרגם את שמו מאותה סיבה לצבי, השלים אותה. כשנולדתי לא היה בית ילדים, אבל לאט לאט באו עוד משפחות עם ילדים וכשהיינו ארבעה כבר קיבלנו מטפלת.

"אין לי ספק שהשנים האלה עם המטפלות הצילו את חיי. כי אני נולדתי להורים מאוד מופרעים, לאמא שהייתה גבולית־אוטיסטית וחולת נפש, והמטפלות שאהבו אותי אהבת נפש הן שסידרו לי את החיים בהמשך, חיים שהיו קולקציה של צרות".

כשהייתה בת ארבע, עזבה המשפחה את מעין צבי ועברה לרמת גן. "אבא היה נשאר בקיבוץ ברצון, אבל אמא הייתה מאוד אינדיבידואליסטית ורצתה לעזוב, אז עברנו בלי גרוש לדירה עלובה בשכונה עלובה. אני זוכרת איך אמא ואני שכבנו במיטה, מכוסות בשמיכה, ופתאום זחל על השמיכה נחש, ירד מהצד השני ויצא מהבית. העוני היה מוחלט".

במה עסקו הורייך?

"אבא שלי היה אלוף הארץ בקרב־עשר ועבד כמאמן ספורט בהפועל תל אביב וכמורה להתעמלות בבית ספר. אמא שלי רצתה רק ללמוד. לא עניין אותה שום דבר חוץ מלקרוא וללמוד ולעשות ילדים, שאותם היא בכלל לא יכלה לגדל. לדעתי, היא רצתה עוד ועוד תינוקות כי חסרה לה אהבת ההורים שלה. היא אהבה אותם אהבת נפש, אבל מהסיפורים שלה עולה כי הם אהבו את האחיות שלה ואותה לא. אחרי שהיא ילדה אותי, היא רצתה נורא עוד ילדים, ובסופו של דבר היא ילדה את שני האחים שלי, שרגא ועמירם".

עמירם גרוס, אחיה הצעיר של נעמי, הוא איש הסטנד אפ הידוע שהיה מבעלי "דומינו גרוס" ועמד מאחורי קבוצות "פלטפוס", "ילדים סורגים לאלוהים" ועוד. "הוא איש מדהים, במאי מדהים, אבל פחות מדהים ביחסי ציבור", היא אומרת עליו. "אחינו שרגא מנהל כל חייו פיצריה בדיזנגוף סנטר".

נשמע שאמא שלך דווקא גידלה אתכם לא רע אם ככה יצאתם.

"אני לא אספר לך את כל הפרטים הכי אינטימיים עלינו, אבל תאמיני לי שהיא לא ידעה לגדל ילדים. כילדה הערצתי אותה. היא הייתה כל כך משכילה, כל כך חכמה. היא לבשה סמרטוטים כי הנשיות שלה לא עניינה אותה למרות שהיא הייתה יפה כמו נסיכה. כשרק הייתה לה אפשרות כלכלית, היא נרשמה לאוניברסיטת בר אילן ועשתה שם תארים. היה לה תואר באנגלית, בצרפתית, בסוציולוגיה, והיא לימדה שיעורים פרטיים באנגלית ובצרפתית ועזרה בכלכלת הבית, אבל כשחזרתי מבית הספר היא ישבה בחדר שלה ולמדה. אם שאלתי: 'אמא, מה יש לאכול?', היא ענתה: 'תסתכלי במטבח מה מצב תפוחי האדמה'. הבית לא עניין אותה".

אז מי גידל אותך?

"השכונה. אלה היו זמנים קשים מאוד, אבל אנחנו הילדים היינו יחד. גידלנו אחד את השני. אכלנו יחד, עשינו קומזיצים, שרנו, שיחקנו. אחר כך הלכתי לנוער העובד וגם זה היה סוג של הצלה. את בעלי הכרתי במחנה קיץ של התנועה. היינו חברים ארבע שנים, למדתי בסמינר, היינו יחד בנח"ל, ואז התחתנו. גרנו בקיבוץ משמר השרון בחדר בלי כיור, שירותים או מקלחת, ואני לימדתי כיתה א'".

 

אחרי שנה בקיבוץ הזוג הצעיר עבר לגור בירושלים. בעלה של נעמי, אבנר שלו, למד מזרחנות באוניברסיטה והחל את הקריירה הצבאית שלו, שהובילה אותו מאוחר יותר לתפקידי מפתח: הוא היה ראש לשכתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, לקח חלק בדיוניי הפסקת האש עם מצרים בקילומטר המאה ואחד, שימש קצין חינוך ראשי והשתחרר בדרגת תת אלוף. לאחר שירותו הצבאי (במהלכו נפצע במלחמת ששת הימים) היה מנהל מינהל התרבות ויו"ר המועצה הציבורית לתרבות ואמנות, הקים את בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סם שפיגל, וכיהן בהנהלות של מספר מוזיאונים ומוסדות תרבות.

בשלוש השנים הראשונות לנישואיהם, כשבעלה התרכז בלימודיו, נעמי לימדה בבית שמש. הדרך לשם הצריכה נסיעה בשלושה אוטובוסים, "ומאחר שהיינו עניים נורא, רציתי לחסוך כסף ונסעתי בטרמפים. בשנים האלה עברתי שני הריונות, ולמרות זאת, בגשם, ברוח ובשרב, אני והמטרייה נסענו בטרמפים. אבל לא הרגשתי אומללה. רציתי נורא להתקדם בחיים".

רצית לברוח מהחיים שהיו להורייך?

"ההורים שלי לא היו רק עניים ומטורפים, הם גם נפרדו. יותר נכון, אבא שלי עזב את אמא שלי. הזוגיות שלהם הייתה מאוד מאוד מאוד קשה. הוא היה בליין והיא אינטלקטואלית, וזה לא הסתדר. היחסים ביניהם היו ממש אכזריים. בסופו של דבר הוא עזב את הארץ לברלין כשהיה בן 63 וחי שם עוד חמש שנים עם בת זוג שהייתה צעירה ממנו בארבעים שנה, עד שהוא נפטר מהתקף לב".

ואמא שלך?

"היא חייתה עד גיל 93. אהבתי את זה שהיא שורדת, למרות הבדידות הגדולה שבה היא הייתה שרויה. היו לה ילדים, נכדים, נינים, ומכולם רק אני ביקרתי אותה בקביעות. בעלי טיפל בכל העניינים שלה, טפסים, בנקים, בית אבות, ואני הייתי זו שבאה, לוקחת אותה לבית חולים אם צריך, והכל. היא הייתה אישה קשה מאוד ואני הייתי אז חלשה מאוד. בכל פעם שניקיתי אצלה היא הייתה כועסת עליי. אסור היה לי לגעת בדברים שלה. הכול היה מאוד כפייתי. ליד הגז היו שתי קופסאות גפרורים – אחת לחדשים ואחת למשומשים. אם זרקתי את זו של המשומשים, היא הייתה ברוגז איתי שבוע. אם הייתי שוטפת רצפה, היא לא דיברה איתי יומיים. אבא שלי היה מחטיף לי מכות, והיא, שלא נגעה בנו, הייתה נועצת מבט מאיים. בשלב מסוים, כשאבא שלי עזב את הבית ואני לא הייתי ברוגז איתו, היא ניתקה איתי את היחסים. הברוגזים שלה היו לנצח נצחים – היא הייתה ברוגז עם האחיות שלה לנצח, ועם רוב השכנים שלה לנצח נצחים. אותי היא חתכה מחייה למשך שש שנים".

איך השלמתן?

"ענת, הבת הבכורה שלי, שהיא גם הנכדה הבכורה והאהובה שלה, עמדה להתחתן ולא השלימה עם האפשרות שסבתא לא תהיה בחתונה. היא פשוט דפקה אצלה בדלת, ואין לי מושג על מה הן דיברו, אבל אמא שלי באה לחתונה, לא לפני שהיא הלכה לפסיכולוג ולגרפולוג ולכל היועצים האפשריים לשאול האם לוותר לי ולבוא. התאומים שלי, שנולדו בתקופת הברוגז, לא הכירו אותה בכלל. הם חיכו בהתרגשות לראות מי זאת האישה הזאת, סבתא שלהם. זאת הייתה חתונה מאוד מרגשת ומבלבלת ואני לא הפסקתי לבכות".

 

החתונה הייתה מרגשת מאוד גם בגלל שענת נישאה לבחור דתי, יוסי צוריה, שהיה מעצורי המחתרת היהודית ואף ישב בכלא. למרות שבית משפחת שלו היה בית חילוני לגמרי, ונעמי היא "אפיקורסית מוחלטת" כהגדרתה, ענת אימצה אורח חיים דתי, וברוח זו היא גם מגדלת את חמשת ילדיה. ענת צוריה היא היום יוצרת סרטים דוקומנטריים מוערכת שזכתה בפרס וולגין, ובין סרטיה "טהורה", העוסק בחוויית הטבילה במקווה, "מקודשת" על סרבניות גט, ו"סוררת" על נשים חרדיות שחזרו בשאלה.

איך קיבלת את העובדה שבתך נישאת פתאום לגבר דתי?

"אני הרי אישה מאוד קיצונית, אבל יוסי הוא איש מתון ואפשר לדבר איתו על כל דבר.  בעבר נזהרתי ולא התבטאתי לידו בחופשיות. היום אני מרשה לעצמי יותר. הוא וענת אוהבים אהבה כמו בסרטים, אהבה ענקית. זאת אהבה יותר גדולה מכל הוויכוחים, ויש ויכוחים, כי לענת יש המון ביקורת על הדת, היא פמיניסטית והיא חושבת שהדת פוגעת בנשים".

מלבד ענת, היא ילדה עוד שלושה ילדים: שרון חזקיה, נשואה  ואם לשניים, העומדת בראש עמותת "הזנק" לקידום ילדים מאוכלוסיות מוחלשות, ואחריה התאומים איתי ונועה. נועה ריטר היא היום בת 38, נשואה ואם לשניים, בוגרת תואר שני בעבודה סוציאלית המטפלת באוטיסטים. איתי, כאמור, כבר אינו בין החיים.

זה בטח לא היה פשוט לעבוד, ללמוד, לטפל באמא זקנה וגם לגדל משפחה גדולה.

"זה היה תובעני כמו שאת לא מתארת לעצמך. זה במיוחד קשה כשאין לך בעל בבית, כי את נשואה לגבר מאוד מאוד מאוד קרייריסט, שלא נמצא שם כדי לקחת חלק בגידול הילדים. איכשהו עשיתי את זה וגם למדתי אומנות ב'בצלאל' ולימדתי קרמיקה בבית. התעקשתי לעשות הכול בדיוק ההפך ממה שראיתי בבית הוריי – הם התגרשו, אז היה לי ברור שאני לא אתגרש לעולם, למרות ששני האחים שלי התגרשנו. הם מעכו אותי, אז השתדלתי נורא לא למעוך את הילדים שלי. בבית שבו גדלתי לא היה אוכל, אז אצלי תמיד היה אוכל. גם היום יש ארוחות ענק ביום שישי עם כל המשפחה, רק שהיום בעלי מבשל. 45 שנה אני עשיתי הכול, ועכשיו התחלפנו. אני מכינה רק סלט חסה, וגם את זה אני מגישה ואומרת להם שלא רציתי להכין אבל הכריחו אותי".

למה ההתנגדות הזו שלך?

"לא יודעת, אבל בשנים האחרונות איבדתי לגמרי עניין בכל המושג הזה שנקרא משפחה. פעם הייתי אישה שהיו לה המון חברות וחברים, והייתי מבלה בבתי קפה והשתייכתי לשכבה הבורגנית העשירה והעשירה מאוד. אבל פתאום חברות הפסיקו לעניין אותי, התחלתי לנהל שיחות רק עם אלוהים. אני אפיקורסית, אבל יש לי את אלוהים שלי, שלא קשור לשום דת, והוא כמו חבר כזה שם למעלה, שרק איתו אני מדברת".

זה קשור למותו של איתי?

"יכול להיות. זאת הייתה התדרדרות בשלבים. אני לא רוצה להפיל שום דבר על המוות הזה, אם כי מבחינת לוח הזמנים זה קרה בערך באותה תקופה".

איזה מין ילד היה איתי?

"הוא היה גאון, אבל לפני שאני מספרת עליו, בואי נתחיל מזה שכמו אמא שלי גם אני העדפתי בנים. ללדת בנים היה בעיניי כבוד. אני עצמי הייתי ילדה־בן, פראית, היפראקטיבית, עם המון כוח פיזי. כשהתברר לי שיש לי בת, הייתי בשוק. לא רציתי בת, רציתי בן. כשענת הייתה בת שנה נכנסתי להריון השני, וכשילדתי עוד בת התביישתי נורא. חודש ימים לא יצאתי מהבית כדי שלא יראו שהבאתי עוד בת".

התיקון התרחש בהריון השלישי, עשר שנים מאוחר יותר – הריון שבו נולדו התאומים. שלו מתארת את הבשורה כ"אושר עילאי", שגרם לבנות הקטנות לרוץ מבית לבית ולבשר לכל השכנים שיש להם תאומים. "איתי היה כמובן האלוהים שלי", היא אומרת. "הוא היה הפייבוריט שלי. הבן היחיד שלי. אבל מההתחלה הוא היה חריג. הוא היה ילד מאוד חכם ומאוד לא משתלב בחברה. הוא לא השתלב בשום מקום שבו היו בני אדם, ובסוף הוא מת".

איתי היה בן 29 כשהתאבד בדירה השכורה שלו. לפני כן התקשר כהרגלו לפנות בוקר לנועה, אחותו התאומה, והודיע לה על כוונתו.

"הוא אהב אותה מאוד, אבל מערכת היחסים ביניהם הייתה מורכבת", אומרת נעמי. "זה לא פשוט לחיות ליד ילד נערץ, עם אמא שסוגדת לו, ולא פשוט לתפקד על יד אח שתמיד עושה בעיות. חריג. זה קשה".

נועה היא זו שנסעה לדירתו ומצאה אותו, והיא זו שהזעיקה את ההורים. על הקבר שלו ברמת השרון נעמי הקימה מצבה שהיא גלריה, מעין תא זכוכית שבו מציגים אמנים שונים את עבודותיהם ומשמרים את המקום כמקום חי ופעיל.

"הוא עשה ניסיונות התאבדות מגיל 18. בכל פעם שבת זוג הייתה עוזבת אותו, הוא היה אומלל. הוא כל הזמן רצה אהבה, רצה מישהי, כמו כולנו. כשזה נעלם לו, הוא לא יכול היה לשאת את זה. איתי היה אמן פלסטי וכתב פרוזה וצילם. הוא עבד הרבה שנים בחנויות מוזיקה ובמטבחים כעוזר טבח".

האהבה העצומה שהרעפתם עליו לא הגנה עליו?

"להפך. אהבה כזו דופקת אותך, כנראה. לא היו לנו איתו גבולות בכלל, הוא קיבל כל מה שהוא רצה בעולם. הוא היה ילד מאוד אומלל. הוא גם לא הגיע למקומות שאליהם הגיעו האחיות שלו. הוא רצה אורח חיים נורמטיבי כמו שיש לאחיות שלו, עם בית ובני זוג וילדים, אבל זה לא הצליח לו".

איך שרדת? מאיפה הכוח?

"גם הבנות שלי שואלות אותי את זה. במשך שלוש שנים היה לי דחף עצום להיכנס מתחת לרכבת. כל הזמן חשבתי על רכבת, אבל תפקדתי לגמרי, תפקוד מלא, החל מיום אחרי השבעה. כשהמוות היה בן שלוש, נועה נכנסה להריון. אני החלטתי להתמקד בהריון הזה, בניתי עליו, והתינוק הזה הציל את חיי. לא שאם הוא לא היה נולד הייתי מתה, אבל החיים החדשים האלה עזרו לי מאוד".

אז גם פתחת את "גלריה גרוס".

"הגלריה קמה עוד קודם. הייתי אוצרת בבית האמנים, ועבדתי שם בהתנדבות, עד שהפעילות נמאסה עלי וידעתי שאני רוצה לבנות משהו לבד. הצעתי להנהלת דיזנגוף סנטר להקים תא זכוכית שבו אציג אמנים, ובניתי כמה תאים שבהם הוצגו במשך 12 שנה יצירות אמנות פלסטית ועיתון הרחוב שלי. בגלל שלא שילמתי להם, הם הזיזו אותי בכל פעם למקום אחר בסנטר, ואני בכיתי עד שנזכרתי שיש לי ולבעלי דירה בבוגרשוב. החלטתי להוציא את הדיירים ולפתוח פה גלריה".

הגלריה שלה (ברחוב בוגרשוב 86), שהיא אומרת עליה שהיא "הנשמה שלי, החיים שלי". היא מקום מיוחד. לא רק שהיא מנוהלת בדירה בקומה שנייה ומשתלטת גם על חדר המדרגות המשותף, היא גם עומדת לרשות אמנים ללא תשלום – אקט נדיר בזירה האמנותית – ונעמי עצמה מציגה עבודות פוליטיות שהיא מכנה בשם "תא תקשורת" בחדר השירותים שלה. היא מכסה את קירות השירותים בגזרי עיתונים, בכל פעם בנושא אחר שמציק לה, ומדביקה שכבה על שכבה. החדר עצמו, אגב, מתפקד עדיין כחדר שירותים לכל דבר, רק שהדלת שלו עשויה זכוכית שקופה.

"זאת מחווה לתאי הזכוכית שהיו לי קודם, וחוץ מזה אני גם המנקה היחידה פה", היא אומרת, "אז אני לא רוצה שלאנשים יהיה נוח לעשות שם מספר שתיים".

יש קו מנחה ביצירות שאת מציגה?

"לצערי, לא ממש. אני חולמת להפוך אותה לגלריה לוחמנית או לפחות לגלריה שמציגה נון־סנס, יצירות שהולכות לקצה. אני אפילו שוקלת להפוך את זה לגלריה של ילדים בני 4 – 14 כדי שאוכל לגלות אנשים צעירים. אני חולמת על מקום אנרכיסטי".

החלומות שלך רחוקים מאוד מהמציאות שבה את חיה: את מתנגדת למושג המשפחה אבל הקמת משפחה גדולה, את לא מאמינה בזוגיות ואת נשואה כבר 52 שנה, ואת רוצה להיות אנרכיסטית אבל חיה בלב הבורגנות, בבית מידות, בשכונה נאה…

"זה לגמרי ככה, ואני באמת חיה בין שני עולמות שונים. מצד אחד ישנה הגנטיקה המופרעת שלי, ומצד שני לא הייתי רוצה לעזוב את העולם הנוח שבו אני חיה, שבו יש לי בית וגינה ואוטו ואוכל ובגדים ואני נותנת המון מתנות לילדים ולנכדים. זה לא קל, אבל אני לא אעזוב את העולם הזה, מטעמי נוחות".