היה הייתה ילדת פלא של ממש

ממש ביום האחרון של שנת 2018, הלכה לעולמה מאיה קזביאנקה. היא הייתה בת 78 במותה. בילדותה  היא הייתה ילדת פלא של ממש, אשר קולה וליבה הביאו אותה למקומות לגמרי לא שגרתיים.

ראיינתי אותה למוסף הארץ לפני 17 שנה, ולשמחתי הכתבה שבה ופורסמה שם, כך שיש לי הזדמנות לחלוק שוב את המפגש ההוא, בדירה הקטנה ברחוב אלנבי בחיפה.

צילום: ירון קמינסקי, לכתבה ההיא-ההיא

 

אחרי שנים אחדות שבהן לא הופיעה על במות, בין השאר משום שמחלת האסתמה ריתקה אותה למיטתה, חלמה מיה קזביאנקה חלום: "ובחלום בא אלי פריד אל-אטרש ואמר לי, קומי, קומי, תכתבי את הסיפור שלנו. ואז הכל השתנה. אני, שבאתי ממשפחה דתית, פחדתי מהחשיפה הזאת, אבל קמתי, עשר שנים כתבתי וגם חזרתי לשיר".

הספר שכתבה קזביאנקה על חייה, על הקריירה שלה כילדת פלא וזמרת שכבשה בשנות השישים את במות פאריס והופיעה בין השאר באיראן, סוריה, לבנון, ספרד וברית המועצות, ועל הרומן הממושך שניהלה עם אל-אטרש ואותו הקפידה לשמור בסוד במשך שנים, ראה אור בחודש שעבר. הספר "אני והוא" כתוב בעברית ובערבית, ויצא לאור על ידי המחלקה לתרבות ערבית של משרד המדע, התרבות והספורט.

"זהו סיפור של אמנית שפרסום ועושר מילאו את ידיה, ומאהבים נפלו לרגליה. אך אהבתה היא שהנחתה את גורלה אל קשר עז עם הנאהב, הגם שהוא כבר בעולם הנצח", מציין יצחק אביעזר, האיש שכתב את הספר מפיה, בהקדמה. "אפילו ברגע שאתה הקורא קורא את הדברים, עדיין מרעידה סערת האהבה ההיא את יישותה".

ההתרפקות של קזביאנקה על העבר אינה מפתיעה. על קיר דירתה, בקצה המושבה הגרמנית בחיפה, תלוי דיוקן ענק של אל-אטרש עם ההקדשה "שלך לכל החיים". את הדירה גדושת השטיחים, יריעות הקטיפה, הריהוט המהודר וחפצי הנוי, ממלאות תמונות שלה ושל אהובה מימי הזוהר, כרזות ענק המבשרות על הופעות שלה באולם אולימפיה בפאריס, הזמנות להופעות אצל השאה הפרסי, וצילומים מן התקופה שבה התגוררה עם אל-אטרש בארמונו הפרטי בבחמדון שבלבנון.

היא מתגעגעת לביירות, היא אומרת, ומתגעגעת לארצות ערב האחרות שבהן נהגה לשיר. "אבל היום, גם אם יזמינו אותי אני לא אסע, אני מפחדת מאיזה קיצוני אחד שיכול לתקוע לי כדור. גם בימים ההם נזהרתי שאיש לא יידע שאני ישראלית, ותמיד כששרתי את אווה מריה הקפדתי להצטלב, ליתר ביטחון, שיחשבו שאני נוצרייה".

 

צ'ייקובסקי של המזרח התיכון

 

"בגמר ההופעה המבריקה והנוצצת", כותבת קזביאנקה בספרה, "בינות לגודש המעריצים שמילאו את חדרי, מוגשת לי סלסלה ענקית של שושנים אדומות. וגם כרטיס ביקור: ממעריצך הגדול פריד אל-אטרש. האמן, האדם שהערצתי, הפך למעריצי". כתיבת הספר, אומרת קזביאנקה, לא באה לה בקלות. לאור הזרקורים היא אמנם התרגלה במשך השנים, וגם לקרבתם של מפורסמים כז'ורז' ברסנס, איב מונטאן, סימון סניורה, סשה דיסטל וכוכבים צרפתיים אחרים שעמם עבדה בפאריס, אבל לא לחשיפה האישית.

"בפאריס זה אחרת", היא אומרת. "אנשים פחות קיצוניים מאשר בארץ, כל האמנים עובדים ביחד ואף אחד לא מסתכל מאיזה דת או גזע או לאום את, אלא מסתכלים על האישיות בלבד, ככה שאף אחד לא חשב שזה מוזר שאני עם פריד. אבל מאז מותו ישראל היא ביתי".

עכשיו, היא מספרת, היא גם עובדת על מקבץ חדש של שירים שהיא עתידה להקליט, מתוך הרפרטואר של אל-אטרש. "עם כל הצניעות, לא כל אחד יכול לשיר את השירים של פריד", אומרת קזביאנקה. "היו לו שלוש וחצי אוקטבות בקול, הוא היה גאון. עובדה שהשירים שלו עדיין מתאימים לרוח התקופה גם חמישים שנה אחרי שהוא שר אותם, והם יתאימו גם בעתיד, כי הם מדברים על תקופות שונות בחיי האדם. התמזל מזלי להכיר אישית אדם גאון, עניו, אדם נדיר ומוסיקאי גדול. הוא היה הצ'ייקובסקי של המזרח התיכון והיה לו קול נדיר מאוד".

מתוך 320 השירים שהקליטה, היא מתגאה, 32 היו להיטים גדולים גם בישראל, "וכאלה יהיו, אני מקווה, גם השירים החדשים שלי". היא טוענת כי מעולם לא ממש ירדה מהבמה, ובכל השנים שחלפו מאז כיכבה בצמרות מצעדי הפזמונים באירופה, ומכרה אלפי תקליטים בארצות ערב, הוסיפה להופיע במסגרות שונות, בהן ערבי שירה באודיטוריום בחיפה. ועדיין היא מקדישה שעות רבות ביום לחזרות, פיתוח קול ושמירה על כושר.

"שירה זה מקצוע תובעני מאוד", היא מסבירה. "ואם כמה ימים אני לא עושה חזרות, אני כבר מתחילה להרגיש לא טוב". בכל ערב היא הולכת ברגל מביתה עד מערת אליהו שבצלע הר הכרמל, ומשם לחוף הים. "מזהים אותי ברחוב אבל לא מתנפלים. וכשאני חוזרת אני אדם חדש".

בימים עמוסים במיוחד, כשהיא לא יכולה לצאת מהבית – דירה רחבת ידיים שבחצרה מתגוררת משפחת חתולים מרובת צאצאים, הזוכים ממנה למבטי הערצה תכופים – קזביאנקה מתעמלת בסיוע מכשירים. בחדר העבודה שלה ניצבים הליכון ומכשיר לפיתוח שרירי בטן. "ובזכות זה", היא אומרת, "לא רואים עלי שאני כבר בת חמישים ושש".

מרגלית עזרן הקטנה

 

קזביאנקה מכנה את תולדות חייה "סיפור סינדרלה". היא נולדה בקזבלנקה שבמרוקו, וכשהיתה בת שלוש היגרו הוריה לפאריס, ואילו היא התלוותה אל דודה ודודתה, שאותם חשבה אז להוריה הביולוגיים, לישראל. המשפחה שוכנה בבית ארעי בפרדס חנה. "אין לי זיכרונות משם, אבל הדודה שלי סיפרה לי כמה סבלו. במרוקו היא היתה אשתו של מנהל נמל והם היו אמידים מאוד, והיא פשוט לא יכלה להישאר בפרדס חנה. הם חיפשו דירה בחיפה ומצאו מלון שהשכיר חדרים ברחוב הבנקים בעיר".

הילדה, שנקראה אז מרגלית עזרן, גדלה ולמדה בחיפה, אבל לאחר שנים ספורות חזרה עם המשפחה לפאריס. "ואני אהבתי מאוד את הארץ", היא נזכרת. "לא אהבתי את הקור והערפל בפאריס, היו לי פה חברות, אנשים פה היו נחמדים מאוד אחד לשני, לא כמו היום, ומאוד התגעגעתי. אחרי שנה עשינו עוד ניסיון וחזרנו לחיפה, אבל כשהייתי בת 11 עזבנו לצמיתות".

במפגש החוזר בפאריס גילו לה ההורים והדודים את זהותם האמיתית. "אבי האמיתי היה חולה והחלים, ונערכה לכבודו מסיבה גדולה בדירת הורי בפאריס. היה שמח ואני התחלתי לשיר. בקומה החמישית שמעל דירתם בבניין המפואר ההוא, התגורר אז ז'ק פלה, שהיה המפיק של ג'ו דסן וסשה דיסטל, וממנהלי חברת המוסיקה פיליפס. הוא שמע את השירה שלי, היה משוכנע שזה תקליט וירד למטה בהתלהבות כדי לבקש מאמא שלי שתשאיל לו את התקליט. אחרי שהתברר לו שלא מדובר בהקלטה הוא ביקש שאשיר לפניו, אבל אני התביישתי. אחרי שבסופו של דבר שרתי, הוא כל כך התלהב שהוא השתחווה לפני. אני חושבת שמה שעשה לו את זה היה הקול שלי, שהיה חזק מאוד וריאליסטי והזכיר לו את הקול של הזמרת דלידה. שתינו היינו מזרחיות, שתינו גם היינו דומות מאוד פיסית – קטנות ושחרחורות, למרות שאני צעירה ממנה בשמונה-עשרה שנה – לשתינו היה מבטא שבא מן השפה הערבית, והוא מיד רצה שאשיר בשביל פיליפס.

"ז'ק קנטי – המנהל הגדול של אדית פיאף, ז'ורז' ברסנס, ז'ולייט גרקו, מישל פיקולי וקתרין דנב – לקח אותי תחת חסותו", מספרת קזביאנקה. "ואני פשוט לא האמנתי שהדברים קורים לי". היא שינתה את שמה והחלה להקליט ולהופיע בחסותה של חברת פיליפס, ועד מהרה כבשה את פאריס. "כילדה, רציתי מאוד לראות את איב מונטן ואת ז'אן קלוד פסקל כשהם הופיעו בארץ, באולם עצמון בחיפה. אני זוכרת איך נדחקתי עם המוני אנשים כדי לקנות כרטיסים להופעה ולקבל אוטוגרפים. והנה אני מוצאת את עצמי ביחד אתם על במת האולימפיה, ושרה את 'עלי שלכת' של מונטאן ברוסיה, בהופעה שבה נכחו קוסיגין וברז'נייב. כשחזרתי מההופעה ההיא פרסו לי בחברת פיליפס שטיח חגיגי על המדרגות, ומזווית העין ראיתי שם גם את מונטאן, אז קראתי לו שיעלה אתי על השטיח, כי השיר שלו הוא שעשה לי את זה. קראתי לו מצניעות, כי כאב לי הלב שהוא עומד על המדרגות ואני, מרגלית עזרן הקטנה, הולכת על השטיח".

 

ארמון החלומות בביירות

 

התקליט הראשון שהוציאה כלל להיטים בצרפתית ובהם "רומנטיקה" ו"ילדי פיראוס". אבל חברת פיליפס, נחושה להפוך אותה ליורשת של דלידה ולכוכבת לא פחות גדולה ממנה, השקיעה הון, שכרה לה מורה פרטי והכריחה אותה לעבוד שעות אינסופיות. בתמונות מאותם ימים היא נראית יושבת במספרה, מתחת למכונה לייבוש שיער, קוראת דפי תווים. "לא היה לי רגע לנשום", היא אומרת. אבל המאמץ הזה הניב פירות. לא היה איש בצרפת שלא הכיר אותה ואת קולה, בסקרי הפופולריות שערכו עיתוני מוסיקה ותחנות רדיו היא הקדימה את אדית פיאף ואת שרל אזנבור, ובמצעדים צעדו בכל רגע נתון שלושה-ארבעה שירים שלה, ובדרך כלל שכן אחד מהם לבטח במקום הראשון. "אנשים קרעו ממני את הבגדים והגוף שלי היה שרוט", היא סיפרה אז בראיונות לעיתונות.

העיתונות אכן אהבה את הצעירה הנאה מאוד, והיא הופיעה על שעריהם של כתבי עת מארצות רבות, ובין השאר גם בירחוני נשים בסוריה, למשל. כעבור שנים נחשפה דווקא שם זהותה הישראלית, והיא נאלצה להימלט מדמשק לאחר שהמודיעין הסורי זימן אותה לחקירה, בחשד כי היא פועלת שם לטובת ישראל. אל-אטרש, היא מספרת, שמוצאו מהר הדרוזים בסוריה, ניצל את קשריו במולדתו ומילט אותה.

ההיכרות אתו, היא אומרת, שינתה את חייה. הזרע שהוליד את הקשר נבט כבר במסיבה הראשונה שערכה לכבודה חברת פיליפס. "מי עוד נכח שם?" היא כותבת. "המפיק הגרמני ממוצא אלג'יראי מקס ברגר. באותה עת עמד לצלם סרט עם הזמר פריד אל-אטרש. אני יודעת היום שבנשף ההוא נקבע מהלך חיי, נכתב גורלי. באותם רגעים מרגשים בהם ריחפתי כנוצה בין הנוכחים בנשף, לא יכולתי לנחש שאני פוגשת את הגבר שיהיה דומיננטי בחיי".

ברגר ערך לה היכרות עם אל-אטרש, שמיהר להגיש לה כוסית משקה, נדחה בנימוס על ידי הנערה הצעירה שלא שתתה אלכוהול ("חוץ משמפניה") אבל המשיך לחזר ולהרעיף עליה תשומת לב. ב"אני והוא" קזביאנקה מאריכה בתיאוריה את נפלאות החיים במחיצת נסיך הזמר הערבי, שהיה אחיינו של סולטן אל-אטרש, מנהיג המרד נגד השלטון הצרפתי בשנת 1925. היא כבר הספיקה להופיע בבלגיה, שוויץ, הולנד ולוקסמבורג לפני שנסעה לראשונה בחייה לביירות, אך התקשתה להתגבר על ההתרגשות כשמכונית מרצדס מפוארת ששלח לה אל-אטרש חיכתה לה בשדה התעופה, והביאה אותה לארמון שבו "כסאות קטיפה אדומה, נברשות קריסטל ענקיות… שניות של תימהון ואני חוזרת למאה העשרים… כנסיך מזרח מקדם אותי אמן חלומות ילדותי בחום, בחיוך זוהר, בחיבוק ונשיקות, כהרגל הגבר המזרחי".

זה התחיל כידידות, היא אומרת, שהתפתחה רק כעבור שנים לרומן של ממש, שנמשך ארבע שנים, כמעט עד למותו של אל-אטרש. היא היתה, היא אומרת, האהובה האחרונה שלו ברשימה מכובדת שכללה את נרימן, אשתו של פארוק מלך מצרים, הרקדנית המצרייה סאמיה ג'מאל והשחקנית המצרייה פאתן חממה. "הוא היה היועץ האמנותי שלי והתמיכה הרגשית שלי", היא אומרת.

הוא החל לשיר בעודו ילד. "אביו לא רצה שישיר, אבל אמו, עליא אל-מונדר, לימדה אותו פיתוח קול. אחותו היתה הזמרת הגדולה אסמהאן, ויחד איתה הוא ברח מהבית ונסע לביירות, שם חי בעוני מרוד. הוא מעולם לא למד מוסיקה, אבל עשה הכל כדי להגשים את הקריירה שלו כזמר".

קזביאנקה אומרת שגם כשרון השירה שלה התגלה כבר בילדותה. בבית הספר בחיפה, היא נזכרת, חבורת הבנות שאליה השתייכה נהגה להיעלם מפעם לפעם מן השיעורים כדי לשבת יחד ולדבר בכיתה אחרת. באחד מאותם מפגשים היא שרה בקול ומורה שחיפש את חבורת הבנות הנעלמת, עקב אחר הצלילים ונותר עומד, המום, בפתח הכיתה. "למחרת הוא קרא לדודה שלי ואמר לה, גברת, הילדה הזאת צריכה להיות זמרת. הוא לא חלם שיבוא יום ופוסטרים עם התמונות שלי יכסו את כל רחובות פאריס".

סימונה מדימונה במוסקווה

אחת הסיבות שבגללן עזבה את פאריס ושבה לחיות בישראל, היא אומרת, היא העובדה שבתה נטלי ושני נכדיה חיים כאן. מעבר לכך היא אוסרת להזכיר כל פרט עליהם. "הבת שלי היא אדם מאוד פרטי והיא לא אוהבת את החשיפה", מסבירה קזביאנקה. את נטלי ילדה קזביאנקה לפייר דולו, שהיה המפיק שלה, מנהל רדיו מונטה קרלו וחבר קרוב של אל-אטרש. "פריד אמר לו, אני רוצה לעזור לך לפתח את הכשרון שלה, ובאמת מאז שהוא התחיל לייעץ לנו כל שיר שלי נהיה להיט בינלאומי והשם שלי עלה לשחקים".

ואת לא מתגעגעת לכל אלה?

"שירה זה מקצוע אכזרי מאוד", אומרת קזביאנקה ושולפת אלבומים עבי כרס ובתוכם ראיונות שנערכו עמה, תעודות הוקרה מממשלות צרפת ובריטניה, תצלומים מהופעותיה, תצלומים שלה עם מנהיגי תבל, מכתבים ומברקים. בין אלה נמצא גם מברק ששלח אליה פוליטיקאי צרפתי בכיר לפני שיצאה בשנת 1967 לסיבוב הופעות בברית המועצות, הקורא לה לא לשכוח לחזור למולדת ומבהיר: "העם הצרפתי לא יפסיק להתגעגע אליך".

ההזמנה הרשמית מטעם שרת התרבות של ברית המועצות היתה לשמונה מופעים, "אבל זה נגמר בארבעים ושתיים הופעות שאי אפשר היה להשיג להן כרטיסים מרוב ביקוש", נזכרת קזביאנקה. "ההופעות התקיימו מיד אחרי מלחמת ששת הימים, הרוסים כמובן לא ידעו שאני ישראלית, בשבילם הייתי הכוכבת הצרפתייה, והופעתי עם הבולשוי. ברז'נייב, קוסיגין והקוסמונאוט יורי גגרין באו יחד עם ששת-אלפים צופים לראות אותי בערב הפרידה, ואני, ממזרה שכמותי, החלטתי שזה המקום לשיר להם את 'התקווה'".

לפני ההמנון הישראלי שרה קזביאנקה את "סימונה מדימונה" בעברית, "עם חמישה רקדנים שלי והרקדנים מהבולשוי, והם התלהבו מאוד כי הקצב של זה מזכיר קזצ'וק. מהקהל זרקו פרחים על הבמה ולא הפסיקו למחוא כפיים, אז ניצלתי את ההזדמנות ועברתי לשיר את התקווה. אחרי ההופעה באה שרת התרבות לשאול אותי מה היה השיר הזה, ואיך היא לא מכירה אותו מהחזרות שלי, ואמרתי לה שזה היה אלתור שלי על סמטנה, כי זה באמת נשמע דומה, והיא מרוב התפעלות עוד נתנה לי במתנה סמובר תה ושלחה אותי לשדה התעופה בליווי צמוד כאילו שאני ראש ממשלה".

קזביאנקה אומרת שהיא היתה הראשונה לשיר בצרפת שירים מזרחיים, צעד בקריירה שלה שנעשה במידה רבה בעידודו של אל-אטרש. הוא גם הסכים – במיוחד בשבילה, היא אומרת – לשנות שירים משלו ולעבד אותם לצרפתית כדי שהיא תוכל לשיר אותם לקהל שלה. את "יא ג'מיל" שלו היא שרה בחמש שפות שונות: ערבית, עברית, צרפתית, טורקית ופרסית. אחד הביצועים היה בארמון השאה הפרסי, ובביתה הפרטי של אם השאה – לשם הוזמנה לאחר ההופעה, כדי לשוב ולשיר את השיר הזה. בסוף ההופעה העניקה לה אמו של השאה טבעת יהלום כהוקרה על זמרתה. "פריד העריץ אותי מאוד", היא אומרת, "והדריך אותי באמנות שלי אבל גם בכל תחומי החיים האחרים".

אל-אטרש לא נישא מעולם. קזביאנקה נפרדה ממנו זמן קצר לפני שמת מדום לב בתחילת שנות השבעים. הוא היה בן 52 בלבד, ולדבריה שמר על קשר טלפונים ומכתבים איתה ממש עד יומו האחרון. "הסתרנו את הקשר בינינו גם מהמשפחה שלי וגם מהמשפחה שלו, כי חששנו מתגובות", היא אומרת. "למרות שפריד ידע שאני יהודייה וזה מעולם לא הפריע לו". היא מספרת שהאליל שלה היה גבר חם מאוד, שידע להתאים את עצמו לכל חברה שבה נמצא ולכל מקום. הוא היה מוקף באנשים, וגם יהודים רבים היו בין חבריו. הוא לא הרבה לבקר במצרים, שבה נסקה הקריירה שלו, והעדיף את ביירות ופאריס, שם נהג לארח ולהתארח, ולבלות במועדונים.

היא ואל-אטרש חלקו את זמנם המשותף בין ביתו בביירות לביתה בפאריס, לשם היה הכוכב מגיע אחרי שסיים לצלם סרט נוסף במצרים, או הקלטות של שירים בביירות, והיא היתה מתגוררת בארמונו כשהופיעה במזרח התיכון. הוא קרא לה "נסיכת הנילוס", לימד אותה לשיר בליווי עוד, ובלי תזמורת, חיזק אותה ברגעים הקשים אבל גם קינא לה מאוד, ולדבריה נהג להופיע בביתה ללא הודעה מראש כדי לוודא שהיא ישנה לבד. "הוא היה איש רגיש מאוד", היא אומרת, כזה שלקח ללב את המקצוע "שהוא מקצוע קשה ביותר, אין בו רק עסל, יש הרבה בצל. כשאתה למעלה כולם חברים שלך, וכשאתה למטה שוכחים ממך במהירות גדולה".

מה עוד אפשר לבקש

"תמיד נתתי את כולי על הבמה", אומרת קזביאנקה. פעם אחת אף התמוטטה על הבמה, ועל פי רוב התקשתה לרדת לחדרה שמאחורי הקלעים בגלל התנפלות הקהל. "תחיי את השירים שלך ברגש", היה אל-אטרש אומר לה. היא משוכנעת שלקסם החיצוני שלה, שחורת שיער עם עיניים גדולות, שפתיים בשרניות וגוף חטוב, היה חלק בלתי מבוטל בהצלחתה, אבל גם לקול ולחזרות האינסופיות שהיו מנת חלקה כל השנים. "המון שירים שלי דלידה גנבה ממני ואנשים היו משוכנעים שאני מבצעת שירים שלה", היא מתלוננת.

הפופולריות שלה, 38 מיליון העותקים שמכרה מתקליטיה והתמלוגים שעדיין מפרנסים אותה, זיכו את קזביאנקה בתוכנית מיוחדת של "חיים שכאלה" בטלוויזיה הצרפתית, ובערך משלה באנציקלופדיית האישים הצרפתית, בין גנרלים, סופרים, מדינאים ואמנים. את האנציקלופדיה הזאת הראתה פעם, היא מספרת, לגולדה מאיר, כשהשתיים ישבו ושתו כוס תה. מאיר לא האמינה שהילדה הקטנה מחיפה מופיעה שם, ליד שארל דה גול וז'ורז' פומפידו. "מה עוד אפשר לבקש אחרי כל מה שזכיתי בקריירה שלי?" היא נאנחת על מרפסת ביתה החיפאי. "כל מה שאני רוצה עכשיו זה לחיות כאשה פשוטה, לשיר עממית לעם, להמשיך לשיר מהלב". *

מוזיקת לילה זהירה

נמים בציבור. ברלין

 

 

האפשרות להירדם בהופעות וקונצרטים הולכת והופכת נוחה יותר. אצל המוזיקאי הבריטי מקס ריכטר היא משתלבת ביצירה, ולא רק באמצעות נחירות המנסרות את תקרת האולם בנוסח איורי התזמורת של ג'רארד הופנונג.

הקונספט של ריכטר מרתק, ולמען האמת משותף לאמנים לא מעטים. השינה, בעיניו, איננה פרק הזמן שבו אנחנו מושבתים מכל יצירה, אלא להפך. במהלך השינה המוח שלנו חופשי לעבד מידע והרהורים, לעצב אותם מחדש וליצור מתוכם דברים שרובנו היינו מסננים ולא מקדישים להם תשומת לב בשעות הערוּת. היצירה של ריכטר, "שינה", נמשכת שמונה שעות ומוגדרת רשמית כשיר ערש. בגלל מגבלות טכניות, גרסת התקליט (ויניל, ממש) כללה רק קטע של שעה מהיצירה, אבל הרדיו של הבי בי סי הרהיב עוז לשדר את "שינה" במלואה. בספטמבר האחרון "שינה" שודרה ב"רדיו 3" של רשות השידור הבריטית, בהשמעת בכורה עולמית. היצירה, שנרכשה לאוסף האומנות הלונדוני הנחשב The Wellcome Collection בוצעה באמצע מרץ לראשונה בהופעה חיה בברלין, במהלך שלושה לילות רצופים במסגרת פסטיבל מוזיקלי המוקדש כולו ל"זמן וזמניות".

הקונצרטים בברלין החלו בתשע בערב, על מנת לאפשר לבאים למצוא לעצמם מיטה – כן, האולם היה ערוך כולו לשינה – ואילו הנגינה החלה בחצות ונגמרה בשמונה בבוקר. הברלינאים, כדרכם, מצאו דרכים משלהם לתרום לאירוע, וחלקם הגיעו בפיג'מות, כולל מצנפות שינה מסורתיות, אחרים הגיעו עם כריות ועזרים אחרים מהבית, הביאו את הילדים (כולל הדובי שאתו הם ישנים), היו מי שאחרי שעה של האזנה שלפו קינדל, או ספר וגם הדליקו פנס קריאה זעיר וכולם התמסרו בשלמות לשיר הערש הזה, אירוע שלכאורה אמור להיות אינטימי מאוד,  במרחב הציבורי.

ריכטר, המגדיר את עצמו כ"מלחין פוסט מינימליסטי" מבצע את "שינה" בעצמו, על פסנתר, מלווה באנסמבל זעיר וזמרת, ששרה חלקים מהקונצרט ללא מילים,  והם יושבים באולם חשוך יחסית, מואר בתאורה כחלחלה עדינה בלבד. ריכטר משוכנע שישנו קשר עמוק בין מוזיקה לשינה, קשר שהוליד את שירי הערש, כמובן, במרבית התרבויות בעולם. בראיון לבי בי סי לפני שידור "שינה" ברדיו, האמן יליד גרמניה שגדל ולמד מוזיקה בבריטניה וגם – כמה לא מפתיע – באיטליה, אצל לוצ'נו בריו – אמר שהוא מנסה להעניק לקהל שחרור זמני מעומס המידע המציף את חיינו. "ההתמקדות ביצירה אחת גדולה כל כך, נועדה לאפשר למאזינים לשקוע בהרהורים עמוקים, החוויה שהם עוברים בעת ההאזנה היא למעשה נושא היצירה והיא מתקשרת לעניין המחודש בטכניקות של Mindfulness (קשיבות)."

מרינה נמה (כמעט)

 

כריס נם

 

הניסיון הזה לפענח את השינה, קרבתה למוות (כמובן) וקרבתה ללידה מחודשת (מדי התעוררות) אינו חדש, כמובן. מאות שנים של אומנות פלסטית הניבו אינספור דימויים של שינה ובשנים האחרונות גם מיצגים, כמו זה של כריס ברדן, האמן הקליפורני שהעלה ב – 1972 יצירה בשם Bed Piece  במסגרתה הציג מיטה בגלריה, התפשט וישן. המופע שלו נמשך 22 יום וכצפוי, משך עשרות אלפי צופים שהמראה – הלכאורה שגרתי, ועם זאת תלוש כל כך מהקשר – ריתק אותם וגם הפחיד אותם מאוד. מרינה אברמוביץ', נועזת כמו בכול עבודותיה, הציגה בשנת 2002 את "בית עם נוף לאוקיאנוס" – היא בילתה 12 ימים רצופים בתוך תפאורה פתוחה וחשופה, בגלריה בניו יורק, לא אכלה, לא דיברה אבל גם ויתרה לגמרי על הפרטיות שלה והקהל יכול היה להציק לה כרצונו,  גם בעת שישנה. כמו אצל ברדן, גם הצופים של אברמוביץ נרתעו. שעות השינה שלה היו השעות שנראו בעיניהם אינטימיות אפילו יותר מהרחצה באמבטיה. השחקנית הבריטית טילדה סווינטון עשתה משהו דומה לפני כשלוש שנים במוזיאון היוקרתי לאומנות מודרנית בניו יורק (Moma), כשנכנסה לתיבת זכוכית ונמה על מזרון, כאילו היא מונחת במוזוליאום, בלבוש מלא. במקרה שלה, הקהל הסתפק בצילומים לטובת רשתות חברתיות ונדמה שהיצירה לא ממש הובילה איש למחשבות חדשות על שינה.

 

 

טילדה נמה גם

האמת היא שבברלין, מרבית המאזינים של ריכטר פשוט נרדמו. זה קרה כנראה גם למאזיני הרדיו, שהחלו להאזין לו בחצות ובוודאי התעוררו ושתו כוס תה של שחרית כש"שינה" עדיין התנגנה ברקע. אבל לריכטר לא אכפת. במהלך הכתיבה, הוא נועץ עם חוקר המוח דיוויד אנגלמן על האופן שבו המוזיקה משפיעה על השינה שלנו, ושילב את התובנות שלו משיחות אלה ביצירה.  "זה ניסוי שנועד לבחון את ההשפעה של המוזיקה על המוח במצב של מודעות שונה לגמרי מהרגיל", אמר, "מצב שבו אנחנו מבלים חלק גדול מהחיים ולמרות מחקרים, מבינים רק חלק קטנטן ממנו. "

• פורסם ב"אלכסון".

אישה – טייפון (ולא במקרה)

 

 

 

 

 

 

 

את "במקרה, או שלא", רומן הביכורים של טלי שפירא-שחטר, מפתה מאוד לקרוא כרומן מפתח: הגיבורה, עידית, אשת מקצוע שאפתנית, אם אכולת רגשי אשם, כמנהגם של הורים עסוקים ואישה שיש לה מאהב, נאלצת לעצור ולבחון מחדש את חייה נוכח שני משברים אדירים, המאיימים למוטט אותה כלכלית ונפשית. בחיים שמחוץ לספר, שפירא-שחטר עברה משברים דומים, אלא שהנתיב שהוביל אותה להשתקמות מהם לא כלל את האלמנטים הבאים, הנכללים בסיפור: רצח, תאונה כמעט קטלנית, בגידה, חזרה בתשובה, אשפוז פסיכיאטרי, בגידה נוספת וגילויים משפחתיים מטרידים.

ההבדלים, לפחות בעיניה של עיתונאית היוצאת לקושש כתבה, זעירים. שפירא-שחטר חולקת עליה בעניין. "נכון שגם אני, כמו עידית בסיפור, עברתי רעידת אדמה שהפכה את עולמי. אדם קרוב מאוד לנו פגע באמון המשפחתי וכתוצאה מזה נפגענו מאוד כלכלית וירדנו משמעותית ברמת החיים. נכון שגם אני, כמו עידית בסיפור, נאלצתי לעזוב את העבודה, משרה בפרקליטות שראיתי את עצמי ממשיכה להתקדם ממנה ומבלה שם את חיי. נכון ונכון ונכון – ובכל זאת, זה רק הבסיס שהבעיר בי את הצורך לכתוב. מנקודות המוצא האלה לקחתי את הסיפור למחוזות הדמיון והתפרעתי".

שחטר-שפירא, אוטוטו בת 51, היא עורכת דין, מגשרת ומרצה למשפטים. חוץ מזה היא גם זמרת ג'אז שכותבת ומלחינה את רוב החומרים שלה בעצמה. היא נשואה כבר 30 שנה לליאור שחטר, עו"ד גם הוא ושותפה במשרד, ואם לשלושה: דניאל (23), מאיה (21) ויונתן (16). אחרי דקה וחצי של שיחה, קל לתייג אותה כאמביציוזית לא פחות מאשת הפרסום העומדת במרכז "במקרה, או שלא" (הוצאת טל-מיד) ולכן מפתיע לשמוע שאת יום הולדתה ה – 50 היא בילתה באשרם בהודו, ושמאז היא נוהגת למצוא לעצמה חלונות זמן פנוי למדיטציה. "זה המהפך שעברתי כתוצאה מהמשברים בחיי", היא מודה. המהפך הזה כלל מקצה שיפוצים פנימי וחיצוני: היא חזרה הביתה, לבלות עם ילדיה, חזרה ללימודי מוזיקה ב"רימון וגם השילה 30 ק"ג ומתחזקת את הגזרה החדשה שלה באמצעות דיאטה וספורט.

אבל תיוג זה לא משהו שממש תופס כשזה נוגע לשחטר-שפירא. קודם כל, היא מצחיקה בדרכים שרובן פורצות כל קופסא אפשרית. היא מלאת חיוּת, ואם לשפוט על פי הרומן שכתבה, גם פנטזיות לא חסרות לה, בכול תחום שאתם יכולים להעלות על הדעת. היא נולדה וגדלה בתל אביב, ואת אהבת האופרה – שלא רק מחלחלת לתוך הספר אלא מהווה גורם מפתיע המשפיע על התקדמות העלילה – ירשה מאימא שלה, זמרת האופרה שולמית שפירא, זמרת הסופרן שכיכבה בהפקות של "ריגולטו", "העטלף", "הספר מסיביליה" ועוד (באופרה הישראלית בימים שזו נוהלה על ידי אדיס דה פיליפ המיתולוגית). טלי, בת הזקונים, למדה בגימנסיה הרצליה ושירתה כסולנית תזמורת חיל האוויר. "גדלתי על מוזיקה, ומגיל צעיר רציתי לקפוץ על כל במה שעברתי לידה ולתפוס את המיקרופון", היא אומרת. "אבל במקביל גם קראתי את דיקנס וראיתי סדרות פלילים בטלוויזיה, ברחתי מבית ספר כדי לראות משפטים בבית המשפט ורציתי נורא לתקן את העולם ולעשות צדק".

היא למדה משפטים, תואר ראשון ושני (בת"א), התמחתה בפלילים וזכויות אזרח והחלה לעבוד בפרקליטות מחוז ת"א. את כסף הכיס כסטודנטית עשתה משירה בחתונות, וגם הוציאה תקליט (וקסטה!) עם ירסולב יעקובוביץ'. גגלו אותה, השירים מהתקליט שלה, ושירים חדשים, זמינים ביו-טיוב.

אחרי יותר מעשור של הופעות יומיומיות בבתי משפט (בין השאר במשפטו של מוסטפה דיראני) ובעקבות אכזבה צורבת אחרי שלא קיבלה קידום שרצתה, החליטה לפרוש מעבודתה. "זה כאב נורא, תמיד עבדתי מסביב לשעון והקריירה הייתה במקום ראשון, כך שהילדים שמחו לקבל אותי בבית", היא אומרת. אלא שהעיתוי התגלה כלא מזהיר: באותם ימים ממש חוותה המשפחה שלה שבר עצום, פגיעה כלכלית גדולה כתוצאה ממה שהיא מגדירה בזהירות "פגיעה באמון של אדם מאוד קרוב". היא לא מרחיבה, מחשש לפגוע בקרובים אליה מאוד.

מצד אחד את לא רוצה לדבר על זה, ומצד שני כתבת על זה ספר…

"אני לא גיבורת הספר. לקחתי את החוויות שאני כן מכירה, משבר עמוק כלכלי ומקצועי, ואת השאלות ששאלתי את עצמי באותו זמן 'מה אני רוצה, לאן אני הולכת, מה הלאה, איך מתחילים מהתחלה, מה קרה פה, האם נכנסתי באין כניסה?' והוספתי לזה משברים שלא התרחשו בחיים שלי, דברים שקראתי בתיקים בבית משפט, המאהב, רצח, סיפורים מהעיתונות…רציתי לייצר בספר את אותה חוויה שתחייב את עידית לבחון את עצמה לעומק".

הגיבורה שלך מגלה, באופן רומנטי ביותר, שכשמוותרים על עושר ופאר, וילת ענק, נסיעות לחו"ל, חוג מכרים נוצץ, בריכת שחיה פרטית ואינסוף  תכשיטים ובגדי מעצבים, החיים יותר שמחים. זה מה שאת גילית?

"גיליתי שכשיש פחות, נהנים יותר ממה שיש, שאפשר לשמוח על מה שכבר השגתי בלי כל הזמן להסתכל קדימה ולשאול את עצמי כמה יותר אני יכולה עוד להשיג. לתקופה מאוד ממושכת ירדנו מאוד ברמת החיים שלנו. מצאתי את עצמי במצב כלכלי שלא חשבתי שאני עלולה להיקלע אליו אי פעם וויתרתי על דברים שלא העליתי בדעתי שאני מסוגלת לוותר עליהם. אבל יש בפשטות הרבה נחת וגם רווח, כשקונים פריט אחד במקום חמישה נהנים ממנו יותר. לומדים ליהנות מדברים שלא עולים כסף. במקום מסעדות יוקרה, בתי מלון, חו"ל, עושים ארוחה בבית, שנראית בהתחלה כאילו היא ירידה ברמה, אבל בפועל היא משמחת הרבה יותר, הולכים לים, עושים סקס."

זה נשמע קיטשי. משברים כלכליים לא פוערים סדקים נוראיים בזוגיות? ביחסים עם הילדים?

"משבר כזה הוא כמו טייפון. יש בו הרבה פחד ממה שיקרה, ואז – כמו עידית הגיבורה שלי – צריך להתגייס להחזיק את קירות הבית שלא יתפוררו. אני גיליתי פתאום, לשמחתי, שמותר לי לחלום ולא רק ללכת במסלול המוכר שמוביל מהישג אחד לשני. כשהצהרתי שאני מורידה מהלך בתחום המקצועי, ההורים שלי, למשל, תמכו בי, אבל גם הרימו גבה. גדלתי באווירה שאמרה שצריך לעבוד, כל הזמן לעבוד ולהראות תוצאות. ופתאום הרשיתי לעצמי לחשוב על דברים והבנתי שלא הכול עושה לי טוב, ושאולי בגלל זה אני אוכלת כל הזמן ומשמינה".

החלום הגדול היה לרזות?

"כאישה שמנה הרגשתי סקסית, אהבתי לעמוד על במה. זאת לא הייתה הבעיה. העניין היה שבבוקר הייתי מבטיחה לעצמי לשמור דיאטה ובערב שונאת את עצמי כי לא עמדתי בזה. רציתי לשמור על הבריאות, לא ליפול רגשית ולתקוע שלוש מנות פלאפל. הכמיהה הזו לאוכל התחילה בגיל צעיר, אבל רק כשהצטרפתי לקבוצה לדיאטה הבנתי שכל זה עניין רגשי, שאני אוכלת כשאני עצבנית או מתוחה או עצובה במיוחד. רציתי לשנות את זה. הדבר הכי מדליק שקרה לי זה שלמדתי לקבל את עצמי בלי לרצות להיות מושלמת, בלי להיות תלויה בדברים חיצוניים. הפסקתי לבוז לעצמי, לשפוט את עצמי, להלקות את עצמי. בזכות זה אני מסוגלת לשמור על עצמי כבר עשר שנים".

זה נשמע כאילו בעקבות המשברים חווית סוג של הארה?

"מה פתאום הארה, אני מתמודדת כל יום וכל שעה ומזכירה לעצמי שאני אחראית על חיי ולא קורבן – ולא משנה מה קורה, אני יכולה לבחור איך להתייחס לזה. זה יישמע לך מצחיק, אבל זה מאוד קשה ללמוד לאהוב את עצמך".

 

*** הכתבה התפרסמה במדור הספרים של השבועון "לאשה (היום – בדוכנים המובחרים).

 

 

השפן הכי נכון שיש (או כך עשה אריאל קרס את דרכו אל ההורות האיטית)

קרס וספרו משתובבים בדשא

אם ההורות הישראלית הייתה דת ממוסדת, אריאל קרס, מחבר "הורות איטית" היה מואשם בכפירה ונענש בהתאם. בפועל, הוא וזוגתו זוכים בעיקר לצקצוקי ביקורת, שכנגדם כבר הספיקו לפתח עור עבה וחסינות נפשית. זה לקח להם זמן, אבל קרס אומר שהתמורה שקיבלו כשנטשו את המסלול המהיר ואת הניסיון לנהל בו זמנית קריירה, בית, ילדים וכסף בעצימות מרבית, הייתה אדירה, שלא לומר מצילת חיים.

מפתיע לגלות את קרס –  מוזיקאי שהתפרסם בשנות התשעים כמייסד וכדמות המובילה בלהקת הרוק-פאנק "השפן הנכון" – יושב על תקן של יועץ להורים אובדי-עצות. אבל הוא שם – כבר שנים, מניח לאני מאמין שלו לחלחל לתוך מאמרים שכתב בעיתונות על מגוון נושאים, ומציע תמיכה למי שקצב החיים, שעות העבודה, יוקר המחייה וההישגיות מאיימים להוציא אותם מדעתם. ביחד עם אשתו, הקולנוענית שרה צפרוני ("סרט ערבית") הוא מגדל שלושה בנים. הם מתגוררים בקיבוץ אילת-השחר שבגליל המערבי, בבית קטן, נטול גינה, שאינו מחייב תחזוקה רבה מדי. יש להם מכונית אחת, טלפון נייד בסיסי, הם שותים מים מהברז, מעולם לא קנו סלון, לא יוצאים לחופשות משפחתיות, משתדלים לקנות בעיקר מיד שנייה ומשאירים לעצמם כמה שיותר זמן כדי להתבטל. בטלה, כפי שקרס יסביר בהמשך, היא עניין חשוב ביותר לבריאות הנפש.

קרס מגדיר את עצמו שוב ושוב כ"בטלן". האמת היא שהוא איש חרוץ, אבל כזה שבחר לעשות רק את מה שנעים לו ועושה לו טוב, ולהוציא את עצמו מהמרוץ. ההורות האיטית שלו היא רק חלק מתפישת עולם רחבה יותר, שמסרבת להיכנע ללחצים חברתיים, זו שמכתיבה מה צריך לקנות ואיזה הישגים צריך להשיג. בפועל, זה אומר שהוא עובד בערך שש שעות ביום, מלמד מוזיקה, בבית הספר שלו "ג'מוסיקה" וגם נוסע ברחבי הגליל מתלמיד לתלמיד, עושה מוזיקה ("השפן הנכון" ממשיכים להופיע, וגם הוציאו בשנה שעברה אלבום חדש בשם "למות בקיבוץ"), כותב מאמרים ולוקח את הזמן. הוא מוכן להתעורר בארבע בבוקר כדי לצפות במשחקי אן בי איי, כי זה כיף, והוא גם מוכן לקום משולחן הכתיבה שלו בכל רגע שמי מילדיו מבקש את תשומת לבו, ולבלות אתם כמעט בלי גבול. הדגש שלו אינו על הישגיות אלא על אינטימיות. כהורה איטי הוא לא יתזז את הילדים שלו מחוג לחוג, גם לא בחופש הגדול. הוא מבלה אתם זמן פשוט בלהיות ביחד, הוא משחק אתם, מדבר אתם, וכן – הם גם יודעים להעסיק את עצמם. את הקצב הנינוח הזה הוא יכול להרשות לעצמו מאחר שוויתר על המרדף אחרי כסף. הוא מסתפק במועט כדי שלא יצטרך להשתעבד לעבודה ולהרוויח יותר, ולא יאלץ להיות "הורה מהיר".

קרס, אוטוטו בן 50, דווקא נולד וגדל בחברה עמלנית, שבה העבודה נחשבה ערך מוביל –  בקיבוץ מצובה. אלא שמיום שהוא זוכר את עצמו העדיף למרוד, או לפחות לפקפק בכול מה שהוצג בפניו כאמת מוחלטת. "בקיבוץ כל הזמן רוצים שתעבוד. שתקום בבוקר מוקדם ותעבוד, כל הזמן מוסיפים לך מטלות. יש שם אתוס של עבודה. בעיני עבודה זה עניין מעשי, לא ערכי. רוב הזמן השתמטתי וזה גרר יחס של איבה. בקיבוץ אתה לא יכול לא ללכת עם העדר ולהגיד 'אני אמן, אני עושה מוזיקה'. היה לי מאוד קשה לשרוד את זה, ובשלב מסוים הבנתי שאני חייב לפתח עור של פיל".

גיל הנעורים הוא גיל שבו רובנו נורא רוצים להיות כמו כולם…

"זה לא היה מכוון, פשוט הייתי כזה, אחד ששונא טרנדים ומתנגד לכל מה שמובן מאליו. כל הילדים שמעו דיסקו ואני שמעתי פאנק, התחברתי למהפכה הזו למרות שבארץ כמעט אף אחד לא שמע על זה. לא גמרתי בית ספר. בגיל 15 פרשתי והלכתי לגור עם המתנדבים ולא עם הכיתה שלי. זה היה כיף אדיר, חבר'ה מכול העולם שפתחו לי את הראש לרעיונות חדשים. חלקם עדיין חברים שלי. היה לי שיער ארוך וכולם היו בטוחים שאני באלכוהול וסמים. זה לא היה ככה, לא נגעתי בסמים ואפילו לא בסיגריות ועד היום אני לא שותה, אולי לפעמים יין אדום, כי בגליל מגדלים יופי של יין אדום".

הנון קונפורמיזם של קרס בא לידי ביטוי, כמובן, גם ביצירה המוזיקלית שלו. הלהקה הראשונה שהקים בנעוריו הייתה חסרת שם והוא כתב שירים אנרכיסטיים, רועשים ומלאי הומור שחור. בהמשך הוביל ההרכבים מוזיקליים שעברו מספר רב של גלגולים וחילופי נגנים. רשימת השירים שהקליט כוללת שמות כמו "מי שרוצה סטירה – שיגיד אני", "ציון הקרפד", "ראפ קראפ" או "יידישע רעגע". גם בשמות הלהקות ניכרת יצירתיות לשונית ואירוניה מושחזת: "הסברס משתילה", "פוליטכניקה ניצנים" ו"אוסטרלוס פיתקוס" (שיבוש שמו של אחד מאבות האדם הקדמונים). תחת השם "Dead Begins" ("בגינים מתים", על שם, בין השאר, מנחם בגין) כתב וביצע בעיקר שירים על החיים הכאוטיים בקיבוץ, שיר בשם "אלוהים שרוף את חיפה" ושיר בשם "תרנגולי הודו מתים" שבהופעות חיות בוצע על רקע השלכת תרנגולי הודו מתים מרוחים דם קרוש וצואה על הקהל.

בשנת 1988 הוקמה לבסוף "השפן הנכון", שבה קרס משמש סולן וגיטריסט, והפועלת גם היום – 27 שנה מאוחר יותר. למרות שמילות השירים, שעסקו תמיד בביקורת חברתית נוקבת, הבטיחו ל"שפן" מקום בקצה הרועש והמאיים של סקלת המוזיקה הישראלית, קרס הקפיד להפתיע, למשל בגרסאות כיסוי חתרניות לשירים ישראלים מוכרים (למשל "בפונדק קטן" של בני ברמן, שבוצע בהשתתפות האמן), ולאורך השנים גם זכה לחיבוקים לא צפויים מצד המיינסטרים, כשהוזמן להופיע בתוכניות כמו "תוססס", בתכנית האירוח של גבי גזית ובמצעד הפזמונים של רשת ג' (מקום 26!).

יכול להיות שכפאנקיסט פיתחת את העמידות הזו בפני דעות של אחרים, שאתה חוזר ואומר כמה היא חשובה כדי לנהל חיים של הורות איטית?

"התרגלתי שרואים בי משהו אחר, שחי ומתנהג אחרת, אם כי ברגע שיש לך ילדים זה נהיה יותר קשה כי לכולם יש עצות ודעות איך אתה אמור לגדל אותם. עד שנולד לי ילד, הרגשתי ניכור מוחלט וחוסר שייכות לחברה. ברגע שנהייתי אבא, זה היה כמו כרטיס כניסה לחברה, ואז אתה גם מוקף קבוצת לחץ, אנשים שלוחצים עליך לעבוד, להיות עשיר, לקנות דברים, שעושים לך ייסורי מצפון אם אתה לא קונה לילד שלך את מה שהם קנו לילד שלהם. אשתי יותר מושפעת מזה, אבל אני לא מקשיב. אני לא בקשר עם ההורים שיושבים בגינה הציבורית ומדברים על הדברים האלה. אני מסתכן בניכור חברתי, אבל זה הצעד הראשון להורות איטית – שינוי הסביבה החברתית. יותר קל לחיות כמו שאתה מאמין שנכון, אם אתה מתרחק מאנשים שעושים לך רגשות אשם. ככל שאתה פחות נרקיסיסט אתה פחות פגיע לביקורת של אחרים, ואתה לא צריך שיעשו לך "לייק" בפייסבוק על כל דבר".

את חיי הנישואים הוא דווקא החל בלב תל אביב. "עבדתי במעריב והלכתי מחיל לחיל, קיבלתי המון הצעות קידום, והיא עבדה בתכנית של רפי רשף, בקצב מטורף, וכשנכנסה להיריון כל כך פחדה שיפטרו אותה שהיא לבשה שמלות רחבות כדי להסתיר את ההיריון. ואז נולד הבן שלנו, ובפעם הראשונה שלקחתי אותו לגינת שיינקין הבנתי שזה לא מקום לגדל ילדים. גינה מלאת קקי של כלבים, צפיפות, אין צמחייה, אין מרחב, המון אנשים ולחץ אינסופי להיות אדם צרכני".

איך גבר כמוך בכלל מעז לקפוץ לבריכה הכל-כך דורשנית ותובענית הזו שנקראת הורות?

"עד שזה לא קורה לך, אין לך מושג מה זה אומר להיות אבא. זוגתי שכנעה אותי, ומסביב היה קונצנזוס שטען שאני אהיה אבא נהדר".

מתל אביב הם עברו למושב כפר נטר וכשגילו שגם שם הם מוקפים "אנשים שנמצאים בטירוף של כסף ומותגים וקניות, בונים בתים ענקיים והילדים שלהם כל הזמן מדברים על גאדג'טים או מוסעים מפעילות לפעילות ואתה ממש לא רוצה לגדל את הילדים שלך בתוכם", עברו לקיבוץ.  כאן הם מגדלים את נמרוד (17), מיכה (16) והלל (12). בבית יש מטבח קטן, סלון קטן, ושניים וחצי חדרי שינה. הבן הגדול עבר לאחרונה לגור בחדר אצל סבתו המתגוררת בסמוך, אבל לא באמת יצא מהבית "ובכל זאת קצת רווח לנו מבחינת מקום", אומר קרס. שני ההורים עובדים רוב הזמן מהבית וחולקים את עבודות הניקיון. "היו על זה ויכוחים, ואשתי הייתה צריכה ליישר אותי בעניין. אני לא מוכן להעסיק עוזרת, אז אני מטאטא, ממחזר זבל, שוטף כלים ועושה קניות – אני עושה קניות לפחות פעמיים בשבוע, ויודע בדיוק מה אנחנו צורכים, כך שאין בזבוז ואין קניות מיותרות". בבקרים הוא שוחה בבריכה, קורא באינטרנט, עונה על מיילים ומתחיל לעבוד רק בצהריים. רישיון נהיגה הוא הוציא רק בגיל 44, מחוסר ברירה "כי אין בגליל תחבורה ציבורית". השעות הפנויות שלו מוקדשות לבטלה ולבילוי עם הילדים – וכן, לפעמים מתבטלים ביחד. חיות מחמד אין להם. "בתל אביב היו לי חמישה חתולים בבית ועוד עשרים שהאכלתי ברחוב. זה נגמר. הילדים שלי מכירים את החיות של השכנים בשמותיהן ומשחקים אתן".

זה נשמע אידילי

"זה לא בא בקלות. עשינו מהפך, אבל לא בן לילה. בהתחלה לא עבדנו מהבית, אני הייתי בעיתון והיא בתכנית, הסבתא הייתה בייביסיטר, ההורים שלי עזרו וראינו שזה לא עובד, שאי אפשר להשאיר את הילדים כל הזמן עם אנשים אחרים."

הורים שנמצאים בעיצומו של מרוץ בין העבודה לגידול הילדים מתקשים לדמיין חיים רגועים כאלה

"אנשים מתמכרים לפעילות וקשה להם להפסיק, הם אפילו לא מעלים בדעתם שאפשר אחרת. גם לי לכך זמן להסתגל. פעם גם אכלתי בשר ולא יכולתי להעלות בדעתי להפסיק, והיום זה טבעי לי לא לאכול בשר. השלב הראשון במעבר להורות איטית היא לחשוב על זה. לחשוב האם אתה רוצה לעשות שינוי, האם אורח החיים הנוכחי שלך לא טוב לך. ברור ששינוי כזה מחייב להקריב כל מיני דברים והרגלים".

אתה מציע "להגיד לילדים שלכם כן", בתקופה שבה נדמה שרוב ההורים צריכים ללמוד איך להגיד לילד שלהם לא…

"אני לא מתכוון לקנות להם כל מה שהם מבקשים אלא להיות זמינים להם, לענות על הצרכים שלהם. כשאני עובד במחשב והילד שלי בא ומבקש שאשחק אתו, אני אומר לו כן. מה יקרה אם אני אגיד לו שאני עסוק? הוא ינג'ס, הוא ירגיש מאוכזב והוא ילך משם נזוף ולא שמח, ולי יהיו ייסורי מצפון. אני לוקח את ההזדמנות שהוא מציע לי ואומר לו כן, בוא נשחק ביחד, בוא נכין שיעורים ביחד, בוא נבשל ביחד. זה זמן איכות אמתי. הילד רוצה וצריך קשר עם ההורה שלו".

גם כשאתה עסוק במשהו שלא סובל דיחוי?

"מאחר שהם יודעים שאני שם בשבילם, הילדים מבינים אם אני אומר להם שתכף אסיים ואז אבוא להיות אתם. אני מעדיף לבלות אתם בצורה אינטימית – את הבר מצוות שלהם חגגנו בטיול משפחתי למדבר ושירה מסביב למדורה".

איך הגישה הזו לא הובילה אותך לחנך את הילדים בחינוך בייתי?

"הילדים שלי צריכים חברה וצריכים להכיר את המערכת. הם הולכים לבית הספר, אבל כשהם חוזרים אני שם בשבילם, הם זקוקים להדרכה שלי. אני לא שולח אותם מחוג לחוג וממטפלת למטפלת, כי אני לא רוצה להפקיר אותם בידי אנשים אחרים ואני לא רוצה לכפות עליהם הישגיות – הם לא צריכים חוגי שפות בגיל שלוש והכנה לאוניברסיטת הארוורד בגיל חמש".

והוא לא רק מדבר. אחד מבניו של קרס, למשל, אובחן כילד מחונן אבל אחרי שלמד במכללת תל חי ובאוניברסיטת ת"א הצהיר שזה לא מעניין אותו והוא רוצה לשחק כדורסל. ההורים הסכימו.

אתה לא חושש שאתה לא נותן להם מספיק כלים לעתיד?

"אני לא רוצה להחליט בשבילם מה הם יהיו בעתיד, אני רוצה להשאיר להם את הבחירה ולא לקחת מהם את הילדות. הורים שמשוכנעים שהם חייבים להפוך את הילדים לגאונים שילכו לאוניברסיטאות היוקרתיות כופים עליהם את הפסיכוזות שלהם. לי אין תעודת בגרות או תואר, ובכל זאת טוב לי ונוח לי בחיים".

****

הראיון עם אריאל קרס התפרסם בשבועון "לאשה" במוסף "לגבר", בגליון השבוע ממש (להשיג בדוכנים המובחרים).

וגם הבוקסה הזו, ששייכת לאותה כתבה, כמובן:

 

 סוג של שביתת נשק בין הורים לילדים

"הורות איטית" על פי קרס אמורה להיות התשובה נגד סגנון ההורות הנפוץ בארץ, הורות דאגנית, מלחיצה, מוגזמת, שיש בה נטייה לגונן על הילד מפני כל אפשרות של אכזבה או כישלון מצד אחד ולדחוף את הילד להישגים מצד שני. התוצאה היא רגשות אשם אצל הורים שמבלים את רוב זמנם בעבודה (הורות כזו, אחרי הכול, עולה הרבה כסף) וגם כעס ומריבות – כשההורים מרגישים שהקריבו את חייהם לטובת ילדים שאינם בהכרח אסירי תודה.

הורות איטית, כהגדרת קרס, היא "סוג של שביתת נשק בין הורים לילדים. הורה אחראי חייב להיות בטלן", אומר קרס. "לא סתם כשאתה חולה מציעים לך לנוח. זה חסר אחריות לדחוף את הילד כל הזמן לעשות דברים ולהשיג דברים".  לדבריו, הורים עסוקים מדי עושים "אאוט סורסינג" לחינוך של הילדים שלהם – מורים, מטפלים, מדריכים בחוגים או סתם שמרטפים מבלים ומשפיעים על הילדים יותר מהם, אבל הם לא מעזים לשנות את זה כי החברה אומרת להם שרק אם יעבדו קשה יהיו מאושרים ויוכלו לתת לילדים שלהם את כל מה שראוי.

יש הורים שעובדים הרבה שעות אבל מבלים זמן איכות עם הילדים

"זמן איכות זאת פיקציה מזיקה, תירוץ אומלל של הורים שמקצים לילד חלק קטן מלו"ז צפוף כדי להוכיח לעולם שההורות חשובה להם. זמן איכות אמתי קורה כשמבלים הרבה ביחד, הוא לא מתוכנן, מפתיע ולא ניתן לשחזור."

אתה גם לא מאמין בטיפולים פסיכולוגיים לילדים

"זה חלק מטרנד שאומר שצריך להשתפר כל הזמן. אני לא חושב שצריך לומר לילד שכל חריגה מהנורמה היא לא בסדר ומיד מחייבת טיפול ושינוי. אני לא אומר שאי אפשר להיעזר בפסיכולוג, אבל לא מאמין בטיפולים של שנים שנועדו לרפד את נפש הילדים – תסכולים וקשיים זה משהו שצריך להתמודד אתו".

מה יש לך נגד חופשות משפחתיות?

"זאת התשה נוראית לכולם, וזה מיותר. ילדים לא צריכים ריגושים מטורפים כל הזמן, מספיק להם שתשבו אתם ותשחקו אתם בבית".

"הורות איטית" ראה אור בהוצאה עצמית של אריאל קרס – ראו עמוד הפייסבוק שלו: http://tinyurl.com/oq2wnk2.

 

 

 

 

שיהיו שם חיים, כמה שיותר חיים

עמנואל ואמיר קרטן

על זרועו של עמנואל קרטן מקועקע דיוקנו של גבר צעיר ונאה. לרגע נדמה שאלה פניו שלו, מגיל צעיר יותר – אלא שלא מדובר כאן במפגן יוהרה או נוסטלגיה. אלה פניו של בנו, אמיר, שנפטר לפני כמעט שלוש שנים מסרטן. גם בתו, קרן, נפטרה מסרטן כשהייתה רק בת שבע, ואחריה אמה, אשתו הראשונה, רונית. השלושה, מסתבר, נשאו גן פגום שהביא בסופו של דבר למותם. האובדן הנורא לא הכריע את קרטן. את עומס הכאב והגעגועים הוא מפנה בימים אלה לארגון של מסע ג'יפים וערב מוזיקלי לזכר אמיר – המוזיקה, הטיולים, אלה היו כוח החיים של בנו, ומה שהחזיק אותו בחיים הרבה יותר זמן מכפי שמישהו צפה לו. "אני רוצה להקדיש את הערב לאמיר", מסביר קרטן, "אבל אמיר הוא סמל. הוא היה בן 29 וחצי במותו, חבר קרוב, בן שיכולתי לתקשר אתו, אבל הוא סמל של המשפחה שהיינו, שכולה נכחדה".

עד לפני שלוש שנים, קרטן, בן 57, אפילו לא שמע על החלבון P53 על תפקידו בהגנה על הגוף מפני התפתחות מחלת הסרטן. היום, אחרי ששכל בת ובן שנשאו פגם בגן האחראי לייצור החלבון הזה, הוא מדבר עליו כמעט ברהיטות של מדען. "מדובר בפגם בגן שמייצר חלבון שהוא מעין שומר, השין גימיל של התאים, שמתריע מפני התפתחות של גידולים כשהחומר הגנטי שלנו נפגע. כשהוא לא מתפקד כמו שצריך אין לגוף מספיק הגנה מפני סרטן ומתפתחים גידולים בכל מיני מקומות בגוף". קרטן, רונית, אם ילדיו שגם היא הלכה לעולמה בגלל אותה מחלה, ואיש מבני משפחתם לא ידע על קיומו של גן כזה ובוודאי לא חלם איזו מכה הוא עתיד להנחית על המשפחה. "למדנו על זה לגמרי במקרה הרבה אחרי שאמיר כבר חלה, ופתאום היה מי שהצליב את המידע והבין שגם אמא שלו וגם אחותו חלו בסרטן ואולי יש פה משהו גנטי".

וזה כבר היה מאוחר מדי

"זה לא השפיע על אמיר. הוא המשיך לחיות את חייו למרות הגן, למרות המחלה, ולעשות את כל מה שהוא אהב. מאחר שאשתו מיקה הייתה בהריון היה חשוב לערוך בדיקה שתגלה האם העובר נושא גם הוא את הגן ולשמחת כולנו התשובה הייתה שלילית. שני בניו של אמיר, ינאי (היום בן 4) ובארי (בן שנתיים) אינם נשאים".

קרטן משוויץ בתמונות הנכדים שלו, שהפעוט בהם נולד אחרי מותו של אמיר. חשוב לו להדגיש שהמשפחה כולה ממשיכה לחיות, שיש להם – לו, לאשתו השנייה אופיר, לבתם יעל, לאשתו של אמיר, מיקה ולנכדים – קשר חם והדוק מאוד, ששומר עליהם, עליו, מפני התפרקות ומאפשר להם להתמודד.

ההתמודדות הזו החלה לפני כמעט שלושים שנה, כשקרן, בתו הבכורה של קרטן, שהייתה רק בת שבע, התלוננה על סחרחורת ואמרה שהיא לא מרגישה טוב.  "אחרי כמה ימים שלחנו אותה לבית הספר, והמורה צלצלה לרונית שתבוא לקחת אותה. היא לקחה אותה לרופאה, שמיהרה להפנות אותה לבית החולים". קרטן, שניהל אז חנות לכלי נגינה בנתניה, מיהר הביתה, אבל כבר לא הספיק לראות את בתו בחיים. בבית החולים ההורים הנדהמים התבשרו שלקרן יש גידול בגזע המוח, ובאותו יום מתה.

"בלילה שבו אשפזו את קרן, שלחו אותנו הביתה ולמחרת כשבאנו בבוקר, האחות עמדה מולנו וירדו לה דמעות. כשהרופא הגיע, רונית שאלה אותו אם הכול נגמר ואני חשבתי שהיא משוגעת, מאיפה יש לה רעיונות כאלה חולניים, אבל הרופא נאנח אומר 'מצטער ניסינו לעשות הכול'. קרן שכבה על המיטה ואני לא קלטתי שהיא כבר לא בחיים".

הנישואים שלכם לא שרדו את האבל על קרן

"נישאתי בגיל 22", מספר קרטן. "הייתי רומנטיקן גדול, ממש חסר פרופורציות, והתאהבתי ברונית התאהבות אובססיבית שעד היום אני לא ממש מצליח להבין. שעה אחרי החתונה כבר שאלתי את עצמי מה עשיתי. אני חשבתי שאהבה זה משהו שיימשך כל החיים, אבל הייתה בינינו אי התאמה והנישואין היו מאוד לא מוצלחים. אני לא ממליץ לאיש להתחתן בגיל כל כך צעיר. עד שהבנתי את זה, כבר נולדה ילדה, וכבר הסתובבתי בגאווה גדולה עם הילדה היפה והמתוקה שלי בין בתי הקפה בדיזינגוף שבהם ישבו החבר'ה שלי שהיו עדיין סטודנטים.

"אחרי מותה של קרן מצאתי את עצמי בפרשת דרכים. האם לאחות את החיים הלא טובים שהיו לי עם רונית, או לפרק את החבילה ולנסות לבנות חיים אחרים. אמיר היה אז תינוק, וכאב לי נורא לחתוך את הכול וללכת".

ההלם על מותה של קרן נתן לך אומץ לקום ולהתגרש?

"תראי, לאדם שמתחתן בגיל 22 יש ערכים משפחתיים. הנה, אני כבר חי עם אשתו השנייה אופיר 28 שנה כמעט, באושר ובאהבה בלתי רגילה. תשע שנים לא היה לי אומץ להודות שעשיתי טעות ושהייתי צריך ללכת מהנישואים האלה אחרי חצי שנה".

קרטן ובת זוגו החדשה עברו להתגורר בנס ציונה, מושבה שמשפחתה של אופיר הייתה ממקימיה. אמיר בן השלוש נשאר בבית המשפחה ברמת אביב. "יום אחד קיבלתי טלפון מרונית שגילו אצלה סרטן בצוואר הרחם, שהיא חייבת לעבור טיפולים ושהיא מבקשת שניקח את אמיר אלינו כי היא לא מסוגלת להתמודד כרגע. אמיר הגיע אלינו והתקבל מיד על ידי כל המשפחה בחום גדול, ואז נולדה לנו יעל וחודש אחר כך התחתנו".

כשאמיר היה בן 17 התברר שגם הוא חולה. "הוא חלם להתגייס ליחידה מובחרת וביחד עם חברים התאמן אצל מאמן כושר שאמור היה להכין אותם לצבא. הוא עבר את הגיבוש של קורס טייס והיה מיועד ללכת לקורס, אבל יום אחד בזמן שטיפס על איזה סלע הוא הרגיש כאב בעקב שהציק לו, והלך לבדיקה. הרופאים היו מאוד ערניים וערכו את הבדיקות המתאימות והתברר שמדובר בסרטן".

אמיר, שאיבד את אחותו הבכורה ואת אמו לסרטן, שרד את המערכה הראשונה בהתמדדות עם המחלה, וחי אחריה עשר שנים בריאות לחלוטין, ומלאות בטיולים ואתגרים. קל לכתוב "הוא שרד", אבל קרטן אומר שמדובר היה במאבק גופני ונפשי קשה ביותר, במהלכו הגיע גופו של אמיר – שהתברר כי הוא סובל מסוג נדיר של סרטן עצמות בעקב הרגל, ונזקק לניתוח קשה ומסובך מאוד – למצבים שאיש לא יכול היה לדמיין שיצא מהם בחיים.

אתה מתאר אותו כבחור צעיר עם כוחות אדירים

"הוא היה אופטימי ונחוש לצאת מזה. בעודו חסר שערות לגמרי בגלל הטיפולים, מדדה בגלל נכות שהניתוח גרם לו ברגל, הוא החליט שהוא יוצא לטייל בעולם והודיע לרופאים שלו שהוא נוסע. הוא ניגש לרופא ורצה לדעת איזה תרופות לקחת, כי אין מצב שהוא מוותר, והוא באמת נסע עם תיק מלא תרופות וטייל כמה חודשים. הוא התחיל את חייו בצורה הכי מלאת חיות שאפשר. מאותו יום הוא פשוט טרף את החיים".

איך הגבת כשגילו אצל אמיר סרטן?

"התחושה הראשונה היא של עלבון צורב. אתה שואל את אלוהים מה אתה רוצה ממני. אני אדם מאוד לא מאמין אבל אי אפשר לא לכעוס, לא לנהל חשבון ארוך עם הבורא. עד היום לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. הדמות השנייה שאני מכיר ועברה דברים דומים היא איוב. אני הרי לא חטאתי, לא עשיתי רע, אז למה זה צריך לקרות? יש את זה ומצד שני, אני לא מקדיש את החיים לשאלות האלה. שבוע אחרי השבעה על קרן יצאתי להופעות עם מיכל טל ועם ישראל גוריון, ואמרתי לעצמי 'אתה תלך הלאה'. כשאמיר אובחן זה שיתק אותי. מבחינתי הוא היה הפייטר, המאצ'ו, שבגיל 16 כבר רץ על ג'בלאות, ולא הצלחתי לקלוט בכלל שהילד הזה יהיה חולה. במבט לאחור השנה הזו שעברה עלינו ליד המיטה של אמיר, הייתה הקשה בחיי".

למרות שהיא נגמרה בצורה אופטימית?

"אני אדם רך מאוד מטבעי וכל החיים היה לי אפילו קשה לראות דם. פתאום מצאתי את עצמי מסתובב בבית החולים, במחלקת הילדים שבה אמיר אושפז, ונחשף למראות קשים ביותר. "

מה עזר לך להתמודד?

"הייתה לי תמיכה מאוד חזקה מהמשפחה. הזוגיות המצוינת שלי עם אופיר, האחריות המשותפת שלקחנו על כל המצב, יעל הקטנה שהייתה בבית. זה עזר לי לבחור – ידעתי שבמצב כזה אפשר להיכחד או לשרוד, והחלטתי לשרוד".

את החיים שאחרי ההחלמה אמיר חילק, אומר קרטן, בין חבריו "הרגילים" לחבריו האחרים "קבוצת המסורטנים". אלה האחרונים יצאו למסע ביוון עם הרופא שלהם, פרופסור יצחק מלר, ושימשו קבוצת תמיכה זה לזה. אמיר, שכבר לא יכול היה להתגייס לצבא, יצא לטיולי ג'יפים בכל העולם, טייל במזרח הרחוק ועשה טראקים בדרום אמריקה, למד תואר שני בכימיה ("ריתק אותו לדעת מה דפקו לו לתוך הגוף, וקיווה להיכנס למחקר), עבד במחלקת הפטנטים של חברת התרופות "טבע", התחתן והפך לאב.

בשלב הזה, שבו ציפה אמיר לילד, הרופאים המליצו לערוך בדיקות גנטיות – שעולות כמה מאות אירו –  ולברר האם העובר אינו נושא מוטציה מסוכנת וגילו שהתינוק בסדר, אבל האב הצעיר נושא גן פגום. "שמענו, ומיד הדחקנו", אומר קרטן. "לא ידענו מה לעשות עם הבשורה הזאת. אמיר נושא גן פגום, אז מה? שיזהר? שילבש סוודר? אם זה מתגלה במהלך ההריון אפשר להחליט לא להמשיך את ההריון, אבל בגיל 27 אין מה לעשות, אז השתדלנו לא לחשוב על זה".

ואז אמיר חלה בפעם השנייה

"אמיר הרגיש פתאום שקשה לו לבלוע. הוא לא חשב שזה משהו אבל גילו אצלו גידול. הייתי בטוח שהוא יצא מזה כמו כלום, שאף אחד לא יכול על אמיר, שיהיו כמה טיפולים וזהו.".

אמיר התחיל לקבל סדרת טיפולים בהרצפטין. התרופה, שנכללת בסל התרופות לטיפול בסרטן שד, אינו מסובסדת לחולי סרטן בוושט ועולה כ – 16 אלף שקל לטיפול. חברת "טבע" התנדבה לממן את כל הטיפולים ואמיר קיבל טיפולי יום, המשיך לעבוד מהבית וקרטן, שלמד גם רפואה אלטרנטיבית "שמר עליו" כהגדרתו, באמצעות מיצים ותוספי מזון צמחיים שנועדו לחזק את גופו. האופטימיות הזהירה שאפפה את המשפחה בראשית הטיפולים הללו, הלכה ונסדקה כשהתברר שמצבו של אמיר מחמיר, שהסרטן הגיע לעמוד השדרה ושיש צורך לטפל בו בהקרנות.

"זה היה נורא", אומר קרטן. "אמיר הלך ודעך. הוא סבל מכאבים נוראיים ובכל זאת היה מתעורר מדי פעם ומשוחח ומתבדח, עד שהמצב שלו החמיר כל כך והוא הסכים לקבל מורפיום. עד אז הוא לא הסכים כי הוא לא רצה לאבד שליטה. אני כל כך האמנתי בעוצמה שלו, שגם כשהרופאים אמרו לי שאין להם יותר מה לעשות, אמרתי לעצמי שהם טועים, שייקח אולי זמן אבל הבין שלי יצא מזה".

בתום חצי שנה של ייסורים, אמיר נפטר. "אני מספר לך על זה", אומר קרטן, "אני מסתכל מהצד על החיים שלי ואני רואה שמדובר בטרגדיה נוראה, אבל אני לא רוצה לדבר על זה ככה, אלא על החיים שאחרי, על הכוח להמשיך".

לא מעט אנשים היו נכנסים אחרי מכה כזו לאיזה מקלט רגשי, מכבים את האורות ולא מעזים לצאת משם…

"אני לא כזה. אני לא נכנס לבונקרים ואני חושב שאסור לכבות אורות. גם את אמיר חינכתי תמיד להתמודד באופטימיות ואני בטוח שזה עזר לו בכל התהליכים שהוא עבר עד מותו. אני תיעלתי את הכאב שלי לכתיבת מוזיקה. בערב לזכרו של אמיר יבוצע הדיסק שאת כולו הלחנתי, לחנים שכתבתי לפני ואחרי מותו. אלה לא שירי זיכרון אבל באמצעותם אני מתכוון לזכור".

אחד השירים שקרטן הלחין נכתב, לבקשתו, על ידי המשורר רוני סומק ונקרא "אבא לא ידע". השיר מדבר על ההחלטה של קרטן להסתיר את מחלתו של אמיר מאביו, הסבא של אמיר, שהיה בעצמו חולה. "ביקשתי ממנו סליחה, כי בחודשים האחרונים לחייו הוא לא ידע שאמיר נפטר, והוא לא הבין למה הנכד לא מתעניין בו ולא בא לבקר אותו".

קרטן אומר שלא הייתה לו ברירה אלא להיות מוזיקאי. הוא נולד וגדל בתל אביב, בדירה הקטנה ברחוב שלמה המלך, שבה אבא שלו, אגון, לימד גיטרה את הצעירים המוכשרים שלימים הפכו להיות מיטב אומני ישראל. אגון קרטן, שנפטר לפני חודשים ספורים בגיל 92, היה הגורו של נגני הגיטרה בישראל, ורשימת תלמידיו כוללת בין השאר את שלום חנוך, ברי סחרוף, יצחק קלפטר, שלמה יידוב, מיקי גבריאלוב, ארז נץ, סי היימן ודודו טסה. עמנואל אומר שאבא שלו אמר לו תמיד לחפש לעצמו מקצוע יותר רציני, כי ממוזיקה אי אפשר לעשות כסף, אלא שהוא היה שומע את השיעורים שאבא לימד בבית, ומשקיף מהחלון לעבר החנות שממול, שמכרה במרתף ג'ינסים מוברחים שהביאו ימאים לתל אביב ולא יכול היה אלא להתאהב בתדמית הרוקיסט ולהתמכר גם הוא למוזיקה.

"בגיל 14 וחצי כבר ניגנתי בתזמורת של מקהלת צדיקוב, שהיו בה הילדות חני נחמיאס ועירית ענבי, וניגנתי בהצגות בהבימה. בגיל 17 הייתי מנהל מוזיקלי של ערב יחיד של אילי גורליצקי שיוסי בנאי ביים ובצבא הייתי מעבד מוזיקלי של להקות צבאיות וניגנתי בשלישיית דני גרנות.  אבל מה שאבא שלי אמר נחרט לי בראש, ונשארתי אאוטסיידר, שלא רוצה ממש להיכנס פנימה לעולם הזה", נזכר קרטן. "אז ביום השחרור מהצבא התחלתי לעבוד במפעל לפיברגלס שייצר סירות מפרש בתחנה המרכזית של תל אביב. אני קיוויתי ללמוד את הענף ולהקים מפעל לייצור אריזות לכלי נגינה מפיברגלס. כשהתברר לי שזה חלום שאי אפשר להגשים, הקמתי לי בית מלאכה והתחלתי לעבוד בנגרות. המוזיקה נשארה ברקע תמיד, כל יום אחרי העבודה, גם אם נפצעתי בידיים, הייתי מנגן".

קרטן ינגן, כמובן, בערב לזכר בנו. הערב הזה, שעתיד להתקיים בסוף אפריל 2013, יחתום מסע ג'יפים מדברי שיערכו חבריו הטיילים ההרפתקנים של אמיר. בימים אלה מתגבש הקונספט הסופי של האירוע. קרטן חולם על חגיגה ענקית של זמר עברי, על חבריו המוזיקאים שישירו לא רק את השירים החדשים שכתב אלא גם להיטים שלהם, ולצדם מסכים ואירועי שירה בציבור וכינוס ענק של ג'יפאים שגם יעסקו בקולינריה. במילים אחרות: חיים. כמה שיותר חיים הוא רוצה שיהיו שם, ושיהיה ברור באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהוא בחר להמשיך לחיות.

ההיסטוריה מתקדמת בעוויתות, כמו דג שמת על היבשה

יהלי סובול כנראה מעולם לא היה נאיבי. בגיל 11 הוא העניק ראיון לעיתון "במחנה" (למדור שערכתי, והתגאה לבשר אז שמדובר ב"ראיון בלעדי"). הוא היה המגיש הכוכב של פינת הפופ בתוכנית הילדים "שמיניות באוויר" ושלא כצפוי, היה לו מה לומר לא רק על דליק או דוראן דוראן אלא גם על הסחטנות של המפלגות הדתיות, על המצב הפוליטי. את הניסיונות שלו לשכנע מבוגרים הוא תיאר במשפט "כבר נמאס לי להביע את דעותיי הפוליטיות… זה עלה לי בהרבה כאבי גרון אומרים לאבא שלי 'הילד שלך פסימיסט'".

הפגישה שלנו בשבוע שעבר, 29 שנה אחרי הראיון ההוא, התקיימה לרגל צאת ספרו "אצבעות של פסנתרן". עוד לפניה, מקריאה ברומן המתאר ישראל של אחרי מלחמה שבה תל אביב הופגזה ואת המדינה מנהלת מועצת חרום שמנצלת תקנות וחוקים כדי לזרוע אימה ולטהר את הרחובות מכל מי שיש לו מחשבה עצמאית – ברור שהילד האינטליגנטי ההוא הפך את אותה ראייה מפוכחת של אז לכדי תפיסת עולם. לא שסובול אינו איש שיחה חביב. להפך. משום שמדובר בכוכב רוק, מוזיקאי מוכשר וסופר שזהו כבר הרומן השלישי שלו, מפתיע לגלות כמה הוא צנוע. לא אוהב לדבר על עצמו. לא מתלהב מחשיפה אישית מדי. לוקח את השיחה למקומות חברתיים, פוליטיים, ושלא כמו שאמרו אז לאבא שלו – לא כולם מנבאיי שחורות.

סובול, בן 40, הוא בנו של המחזאי יהושוע סובול. הוא נשוי לשחקנית עדי גילת, בתו של העיתונאי מרדכי גילת. יש להם בת (רונה, בת 4) ובן (דוד, בן חצי שנה) והם מתגוררים בלב תל אביב. עד לפני שמונה שנים, אז ראה אור ספרו הראשון "בין דירות", סובל היה מוכר בעיקר כסולן להקת "מוניקה סקס" וגם ככותב ומלחין של מרבית להיטי הלהקה. האלבום הראשון שלהם, "פצעים ונשיקות", יצא בשנת 1995 כלל להיטים כמו "מכה אפורה", "על הרצפה" ו"פצעים ונשיקות", שהוא חיבר ובהמשך הוא כתב והקליט עם מוזיקאים רבים נוספים ובהם פטר רוט, מלאני פרס, אסף אמדורסקי, סיוון שביט, יזהר אשדות, יהודית רביץ, בן ארצי, רע מוכיח והראל סקעת. ההצלחה הגדולה בארץ של "מוניקה סקס" שיגרה אותו לניו יורק ואחר כך ללונדון, אבל אחרי שנים ספורות חזר לעבוד וליצור בארץ. "כתיבת ספרות תמיד עניינה אותי", הוא אומר. "התחלתי לכתוב טקסטים בתור ילד, עוד לפני שהתחלתי לנגן. סיפורים, פה ושם, שחלק פרסמתי במקומונים. תרגמתי כמה ספרים מאנגלית ואז איתמר בן כנען שהיה עורך בספריית מעריב שאל אותי למה שלא אכתוב ספר בעצמי. זהו, משם זה התחיל."

ב"אצבעות של פסנתרן" (זמורה ביתן) הגיבור של סובול הוא פסנתרן, איש עדין למדי שהמוזיקה היא עולמו, והוא מנסה איכשהו לשרוד בתוך מציאות מורכבת ומאוד כוחנית. שלא כמצופה מפזמונאי שנשמע רגשי עד מיוסר בשיריו, הספר של סובול שכלתני מאוד, לא ספוג אמוציות ואפילו לא מתלהם – הוא מתאר מציאות קשה, אבל גם אז התל אביבים שלו לא הופכים לחיות אדם. "אנחנו נוטים לשכוח כשאנחנו מדמיינים מציאות קשה מאוד, בעבר או בעתיד, שגם בדיקטטורות נוראיות קו 161 ממשיך לעבור בארלוזרוב, והנהג יכול להיות מאוד נחמד, בית הקפה יכול להיות סימפטי. הבנתי את זה לראשונה כשאבא שלי כתב את "גטו". הוא כתב את ההצגה אחרי שהוא מצא יומן של הרמן קרוק, שניהל את הספרייה בגטו וילנה, וגילה שם שבגטו ניהלו חיים מאוד עשירים, שמחים לפעמים, עשו תיאטרון שאפילו היה סטירי למשל. אז קמה מהומה, כי איך הוא כותב דברים כאלה על השואה אני הבנתי שהאדם הוא חיה סתגלנית מאוד. קיבלתי תגובות מקוראים שעלו מדרום אמריקה, שחיו שם כשהחונטה בארגנטינה חיסלה עשרות אלפי אנשים, ואמרו לי שהם המשיכו ללכת לכדורגל, שכשמישהו נעלם הם אמרו לעצמם 'הוא בטח עשה משהו'. ככה אנשים מתנהגים בחיים וגם בספר שלי".

אחת הדמויות בספר שלך אפילו אומרת שסבל הוא קטליזטור ליצירה

"כן, זו תאוריה שאני שם בפיו של מין אוליגרך כזה, שעסקים בשבילו חשובים יותר מאומנות. אני לא מציע לענות אנשים כדי שייצרו יצירות יותר גדולות. אומנות לא זקוקה לתקופות חשוכות – גם בתקופות זוהרות מאוד קרו דברים מעניינים מבחינה יצירתית".

סובול מתאר את עצמו ככותב ממושמע, אבל אומר שמדובר בתהליך ארוך. להבדיל משירים ש"הטובים ביותר שלי יצאו בחצי שעה", הוא מסוגל לכתוב פרק, לעזוב, לחזור לסיפור אחרי חצי שנה, לזרוק הכול ולהתחיל מחדש. הספר הזה נולד, הוא אומר, מתוך רצון לעסוק בגיבור שנאלץ לעמוד מול מרות וסמכות.

הגיבור שלך, יואב, כל כך מתקשה להתמודד עם המציאות הפוליטית בארץ שהוא ממציא לעצמו קול שני, קול פנימי, שמדבר אתו על מה שקורה. הוא דומה לך באיזשהו אופן?

"יש בו דברים שדומים לי, אם כי בואי נבהיר באופן חד משמעי שאני לא שומע קולות. אבל הוא איש שלא שש למלחמות, ולא אוהב עימותים ומסוגל להינתק ולעשות את האומנות שלו."

בתוך "אצבעות של פסנתרן" יש אזכורים לתיאטרון, בעיקר פוליטי, בעיקר למחזאים שמאלנים שנמצאים על הכוונת של השלטון. "אני מכיר את עולם התיאטרון טוב גם מאבא שלי, וגם מאשתי השחקנית", הוא אומר. "כך שהייתה לי אפשרות לנזול לכיוון הזה כדי להעמיק את התמונה של מה קורה בארץ שמתנהלת תחת משטר כזה. שניהם לא היו שותפים לכתיבה שלי, נתתי להם לקרוא רק אחרי שסיימתי גרסה ראשונה. "

משטרים כמו זה שאתה מתאר תמיד מפחדים מאמנים יוצרים. אתה מאמין שלאומנות יש בכלל השפעה פוליטית חברתית?

"אני חושב שרוב האומנות שנעשית היום ממלאת תפקיד ריאקציוני. אצל הדור שלי והדורות הצעירים יותר, את יודעת, צעירים מערביים בני מעמד בינוני, ליבראליים, האומנת תפסה את מקום הדת והאידיאולוגיה בתור הסחת הדעת הגדולה. זה מה שמאפשר לנו היום לחיות בשלום עם עצמנו בתוך מערכות שהן לא צודקות, מדכאות מהרבה מאוד בחינות. האומנות יוצרת אשליה של זהות ושל משמעות בחיים שלנו, שלא קיימות באמת. להבדיל מבידור, האומנות מתיימרת לומר משהו על חיינו, אבל היא עבד נרצע של המנגנון הקפיטליסטי, והיא נותנת לאנשים אינטליגנטים אשליה של משמעות, שלא קיימת כי מה שמניע את העולם באמת זה המנגנון הכלכלי."

אתה באמת חושב שמדינת ישראל מתקדמת לעבר עתיד כל כך שחור?

"אף אחד באמת לא יודע. הרי ההיסטוריה לא מתקדמת בקו ישר – כמו שהחוקר וילנר אומר בספר – ההיסטוריה מתקדמת בעוויתות כמו דג שמת על היבשה. הבעיה אצלנו היא שהכיוון הכללי הוא לא נכון ולא טוב, ואז תמיד יכול לבוא איזה אירוע לא צפוי ושכל הרע הזה יואץ פי אלף".

מחשבות כאלה לא גורמות לך לרצות לקחת את הילדים הקטנים שלך ולברוח מהארץ?

"אני לא אדם חרדתי, אז כל המחשבות האלה הן רק משהו קצת מטריד שנמצא בקצה שדה הראייה. מה אנחנו יכולים לעשות חוץ מלקוות לטוב? חייתי חמש שנים בחו"ל, ואני מכיר את החוויה הזו, של להגר – כי כשנסעתי עם מוניקה חשבתי שאשאר שם. אני חושב שאצל רוב האנשים האושר בא מהדברים הכי בסיסיים, החברים שהם גדלו אתם, השפה שלהם, האוכל והאקלים שהם רגילים אליהם, התרבות שהם רגילים לצרוך. זה נותן את תחושת האדמה בעולם הזה. אם נהדר אני אולי לא אפחד מהאיום האיראני, אבל תהיה לי תחושה של זרות. וגם אז אתה יכול כל החיים שלך להיות זר, ואז לעלות על אוטובוס ולהתפוצץ בגלל מישהו ששונא את המקום החדש הזה שהיגרת אליו, כי הרי העולם כולו מלא אי צדק וקונפליקטים, זה לא משהו ייחודי לישראל".

 

איפה אתה מרגיש נוח יותר, בספרות או במוזיקה?

"בספרות אני מרגיש יותר צעיר, אם כי זה מצחיק לומר את זה, כי גם במוזיקה יש לי עדיין הרבה מה ללמוד. אני שמח שיש לי את שני התחומים. אני אוהב לעמוד על במה, תמיד אהבתי את זה, ויש בזה משהו ממכר, אבל אני שמח שבספרות אין את הממד הזה של הכוכבות. יש לי כבר רעיונות גם לתקליט חדש וגם לספר חדש, אבל זה ייקח לי זמן, תמיד בין לבין עוברים עלי חודשים של חוסר מעש.  כרגע אני מנסה להתניע, אבל זה עדיין לא מצליח לי".

 

* צילום: גל חרמוני. הראיון התפרסם במוסף הספרים של לאישה.

גבי יאנג, מסוג ההפתעות הנעימות האלה

הם היו להקת החימום של אמיר קוסטוריצה "וה"נון סמוקינג בנד" שלו) בפסטיבל הג'אז של לונדון בחודש שעבר. מאז שהלן שפירו סיפרה לי שהביטלס היו להקת החימום שלה כשהייתה בת 17, אני מקשיבה ללהקות חימום. אני מגיעה להופעות מוקדם במיוחד בתקווה לשמוע משהו מעניין שאני עדיין לא מכירה. ומדי פעם זה קורה. אצל הקוסטוריצות למשל, זה קרה.  "גבי יאנג  וחיות אחרות". יאנג – שהעיתונות באגליה כינתה אותה "הנפש הכי משעשעת בתחום" – היא זמרת, רקדנית, פרפורמית שלא משאירה מילימטר לא כבוש על הבמה ובקהל.  "החיות האחרות" הן חבורה של נגנים שמשתוללים סביבה עם כלי הנשיפה, ההקשה והקלידים שלהם. ביחד הם סוג של בורלסק, והם מגישים תערובת משל עצמם שכוללת את התלבושות המתבקשות (מה יכול להיות רע בגרביונים ונוצות?) ההתהלכות האקצנטריות על הבמה ומנעד הקולות שמאפשר להם לבצע הכול, מבלדות שקטות ועד שירי קרנבל שאין לקהל ברירה אלא להצטרף אליהם, כולל עמידה על הכסאות ונפנוף בפריטי לבוש קונסרבטיביים יותר. אני מודה, זה היה רגע של היסחפות, אבל נעים ביותר.

וגם:

 

יהושועאים פרועאים

בגרמנית קוראים לו Der Struwwelpeter וכששמעתי בגיל שלוש וארבע וחמש מפי סבתא שלי את הסיפורים המפחידים מאוד שנקשרו בשמו, לא שיערתי שאתקל בהם שוב עשרות שנים לאחר מכן, ברחובות לונדון ובמועדון תל אביבי, ושההנאה שלי מהם תהיה כל כך גדולה ומצוינת. יהושע פרוע, שטרובלפטר, יציר דמיונו של פסיכיאטר הילדים הגרמני ד"ר הינריך הופמן, לא היה בדיוק ממתק מרגיע של לפני השינה. אסופת השירים המחוזרים שלו, שנכתבה בשלהי המאה ה – 19, הגיעה ארצה במזוודותיהם של כל היקים שעלו ארצה – והם לא ראו סתירה בין ההתכרבלות הנעימה של לפני השינה לבין התכנים: הילדה שאהבה גפרורים שורפת את ביתה ועולה עמו השמימה; הילד החולמני מביט השמים, צונח לשלולית וטובע; האגודלו של מוצץ האצבע נגזר במספריים. 

איכשהו צלחתי את הסיפורים האלה, ואפילו זכרתי אותם בחיבה, את שטרובלפטר המקורי וגם את חבריו העבריים המאוחרים יותר, יהושע פרוע, יפתח המלוכלך, דורית הגפרורית, ברק המפונדרק, אפרים מביט לשמים ויובל המנוול ולכן המפגש המקרי אתם בלונדון, לפני עשר שנים בערך היה משמח מאוד. המחזמר המופלא Shockheaded Peter היה כרטיס הכניסה שלי לעולמם של הטייגר ליליז, אחת הלהקות הפרועות, המצחיקות, המפתיעות והמקוריות שהכרתי. הלהקה הלונדונית הזו הוקמה לפני קצת יותר מעשרים שנה על ידי מרטין ג'קס, הכותב, המלחין, המעבד והזמר הראשי של הטריו שגם מנגן בפסנתר, יוקללי, מפוחית פה, גיטרה ואקורדיאון ומופיע על הבמה כשפניו מאופרות באיפור לייצני. חבריו ללהקה לא פחות תיאטרליים ממנו. אדריאן סטאוט הקונטרה בסיסט מנגן גם על משור ושורה של חפצים מוזרים ואילו המתופף אדריאן יוז, שנראה כמו פקיד המלכה לעניני דואר רשום, גוהר במשך רוב המופע על מערכת מוזרה של תופים מיניאטורים שמהם משתלשלות תרנגולות פלסטיק צהובות, ומדי פעם מחליף את מקלות התיפוף שלו בעצמות עד לרגע שהוא הוא מפרק את המערכת כולה בהתקף חרחורים ונהמות.

הטייגר ליליז הופיעו לפני יומיים ב"ברבי". קשה לקרוא למופע שלהם קאמרי או מינימליסטי, משום שגם כשהם עולים על הבמה ללא מלווים, בלי סרטוני וידיאו אינטראקטיביים, בלי אפקטים של תפאורה מתניידת ובלי לוליינים (כל אלה ועוד כיכבו במופעים קודמים שלהם) האנרגיה שלהם נהדרת ולא מאפשרת רגעים מתים. המנעד הקולי של ג'קס נע בין דיים עדנה לתום וייטס. רגע אחד הוא מצפצף כאילו דרך לו היפופוטם על האשכים, ורגע לאחר מכן הוא נוחר כאילו הוא מנסה להבקיע דרך החוצה מתוך בטנו של אותו היפופוטם עצמו.

Ta Ta For Now

האיש הוא וירטואוז. לא רק משום שהוא זמר גדול, אלא משום שהוא משחק את השירים שלו ומשחק בקהל. המילים, רובן ככולן, עוסקות בצדדים האפלים של החיים: פדופילים בגינה ציבורית, מסוממים בתעלות ביוב, ילדים שהוריהם התעללו בהם, זונות שמחפשות אהבה ומוצאות מחלות מין, שתן והרואין וקוקאין ורצח של אלוהים והשטן – אבל יש גם שירים מצחיקים מאוד, כמו זה על הילד המאוהב בג'ירפה ומתוסכל מכך שהפות שלה הולך ומתרחק ממנו ככל שהיא גבוהה ("ואגינה בשמיים") ושירים הזויים לגמרי כמו אלה שהרכיבו את המופע "הרים של טירוף" – מופע משותף לטייגרז ולאלכסנדר האק (מ"איינשטורצאנדה נויבאוטן") המבוסס על סיפורי הזוועה של ה.פ. לאבקרופט.  בפרויקט האחרון שלהם הם לקחו חלק במחווה לRain Dogs של תום וייטס, ובאופן לא מפתיע הביצוע שלהם כולל שני משורים. מהרגע הראשון ידעתי שמדובר בלהקה עם שיניים, אבל בהאזנה מעמיקה יותר מתברר שיש להם גם המון לב.

סופי ברנר, כוכבת קברט גרסת ברלין

היא כוכבת, כזו שמהפנטת בקלות אולם מלא במאות אנשים. סופי ברנר, זמרת, שחקנית והכוכבת הראשית של "קברט", בגרסת הבמה של ברלין. היא ביקרה בארץ לפני כחודש, כאורחת של לשכת התיירות הגרמנית, ושרה לאולם מלא סועדים שלא שמעו עליה קודם וכשקראו בתוכנייה שאחרי האוכל מישהי תשיר, קיוו לגמור את הביס האחרון מהעוגה וללכת הביתה לפני שהיא תעלה על הבמה.

אלא שמרגע שהחלה לשיר, היה ברור שלזה חיכינו. סופי ברנר, בת 26, מכילה בתוכה קול מורכב, עמוק, מעניין ואנחנו קיבלנו ממנו דגימה זעירה – חמישה או שישה שירים – ששלחו אותי לחפש אותה ברשת ולרעוב, משום שהיא עדיין לא הוציאה דיסק והסרטונים הפיראטיים מתוך הופעות שלה בברלין מעטים בלבד.

סופי ברנר – Sophie Berner – כך ספרה לי בשיחה חטופה שאחרי ההופעה הקצרה שלה ולפני שפיניתי את הדרך לגבר ששלח אליה מעל לכתפיי משפטי פתיחה כל כך קלישאיים שמותר היה לקנא בה שהיא לא מבינה מילה עברית – היא ילידת מינכן שעברה לברלין לפני מספר שנים, כדי להופיע. היא לא דמיינה שתצליח כל כך ובמהירות כזו.  היום היא מחזיקה דירה גם במינכן, ומופיעה בשתי הערים. היא למדה שירה ומשחק ואוהבת תיאטרון לא פחות משהיא אוהבת לשיר. מחזות זמר הם מבחינתה השילוב האידיאלי שמאפשר לה להפגין את יכולותיה על הבמה, והתפקיד הראשי ב"קברט" שהיא מגלמת מאז יולי האחרון, הוא בעיניה אתגר מיוחד.

"המחזה עוסק בתקופה לא קלה בהיסטוריה של גרמניה", היא אומרת, "ובצורך העמוק של האנשים להכחיש את מה שקורה סביבם מבחינה פוליטית, כדי להמשיך לשמוח ולחיות חיים רגילים".

לא פחדת להיכנס לנעליים המאוד גדולות של לייזה מינלי?

 "אני עושה את התפקיד בגרסה שלי, בביצוע מיוחד שלי, אני לא מנסה להיות כמוה או להתחרות בביצועים שלה".

ברנר גדלה בבית ששמעו בו מוזיקה מכל העולם. אביה החורג הוא צרפתי, ואדית פיאף הייתה גיבורת ילדותה. היא שרה באנגלית ובצרפתית וכותבת חומר אישי משלה בגרמנית. היא גם מלחינה, במבחר סגנונות, עם נטייה לבלדות, בלוז וג'אז שהיא מאוד אוהבת.

מתי נוכל לשמוע דיסק ראשון שלך?

"ממש בקרוב. אני בתהליך של סיום ההקלטות".

הנה קטעים קצרים ממה ששרה בתל אביב – וסליחה על האיכות. הווידיואים צולמו בטלפון שלי:

מקסימה המקסימיליאן הזאת

מאז המצאת הפודקסט נסגרתי כנראה בתוך בועה מוזיקלית, שלרעשים – טובים ורעים – מהסביבה הקרובה אין אליה כניסה. תמיד אהבתי שידורי רדיו, אבל את רוב ההאזנה שלי עשיתי במכונית, ובשבוע שלא היו לי נסיעות ארוכות אל מחוץ לעיר, הצלחתי לגנוב כמה דקות של ויכוחים פוליטיים בבוקר, אייטם או שניים של השעה הבינלאומית וג'אז ב-88 אף אם. ואז הגיעה הרשת, והפודקסטים, והאפשרות לשמוע תחנות רדיו מכל העולם, החל בתסכיתים של הBBC וכלה בוידויים של מכונאי רכב בNPR, ג'אז מהולנד ורוק עכשווי מרומניה – והייתה לי אשליה שלחיי נכנסו יותר יוצרי מוזיקה מאי פעם.

כל ההקדמה הזו באה כדי להכות על חטא. לתוך הבועה המופלאה שלי (שליוותה אותי אפילו בזמן השחייה, בזכות התגלית המרעישה: מעטפת אמפיביות ואוזניות עמידות במים לאי-פוד) לא נכנסו יוצרים מקומיים, והכי גרוע – לא שמעתי את מרינה מקסימיליאן בלומין. את השורה האחרונה כתבתי בהתרגשות אמיתית. בשבוע שעבר ראיתי אותה בהופעה, לא פחות ממחשמלת, ומאז אני בהתמתנה – לדיסק, לאפשרות לשמוע אותה שוב, לעוד הופעה, לעוד הפתעות. שהרי ברור שהאישה הזו מסוגלת לעשות על הבמה מה שהיא רוצה, וברור שזה לעולם לא יהיה משעמם.

בלומין היא לא רק זמרת ענקית ומלחינה מוכשרת. היא נוטפת כריזמה, כך שגם קהל מבוגר יחסית, שהתכנס כדי לראות אותה בחוץ, ברחבת המופעים של האנגר גשר, באחד הימים הלחים שידע היקום, לא יכול היה שלא להתנדנד מצד לצד, כמו חבורה של נחשים מהופנטים. היא מקפצת, מנענעת את התחת, מציעה לקהל סלסלות עם עגבניות שרי שהיא טוענת שיש בהן סמים קשים, היא עולה לגבהים ויורדת לעמקים, היא משחקת בקולה בקלילות שהייתה גורמת לקייט בוש להחוויר מקנאה, והיא מפלרטטת עם הטקסטים (של יונה וולך, של לאה גולדברג, וגם של אמא שלה שעולה לבמה לדואט נפלא) בעדינות ובחוכמה שהייתה מביאה את לורי אנדרסון להוריד את הכובע. והביצוע שלה ל"ישנן בנות" הוא מן הכיסויים המופלאים שידעה הקלאסיקה העברית המתחדשת. הנה, תשמעו בעצמכם: