הגולשת חוקרת – מקבץ התרחשויות פמיניסטיות ברשת

 

עיצוב השער: טום טריגר

• "אני רק מזכירה שלהוריד במשקל רק הופך אותך לרזה יותר… לא חכמה יותר, נחמדה יותר, מצחיקה יותר, יצירתית יותר, נחושה יותר, טובה יותר או שמחה יותר". פוסט אחד מתוך רבים ומעצימים כל כך באחת הקהילות החדשות בפייסבוק, שצוברת תאוצה במהירות ראויה להתפעלות. "שוברות משקל" הוא עמוד שנועד לסייע לנשים להתמודד עם דימוי גוף נמוך, לאהוב את גופן ולטפח בטחון עצמי באמצעות שיתוף עם נשים אחרות. הפריצה הראשונה שלו לתודעה נעשתה באמצעות צילום נהדר של נשים מכול הגדלים והצורות, שחברו יחד על חוף הים, רובן בביקיני. המסר ברור – אל תתנו למכוני כושר וחברות אופנה לבלבל לכן את המוח. מותר לכן להיראות איך שאתן רוצות ואיך שמתאים לכן, בלי להתבייש, בלי להרגיש אשמות או לא שוות. העמוד מזמין נשים (וגברים) לחלוק חוויות אישיות, וגלי כהן, ממייסדות הקבוצה (שאחרי חודש כבר הצטרפו אליה כמעט 9000 חברות), אומרת שהשיתוף בסיפורים אישיים מעצים ומחזק מאוד. העמוד לא נועד לעודד נשים לרזות, וגם לא להשמין – אלא לקבל את עצמן בכול גודל, וזה קל הרבה יותר כשאת מוקפת בקהילה תומכת. כהן, מאמנת כושר במקצועה, מקווה ש"שוברות משקל" יחלחלו לתודעה הציבורית, ולשם כך הן חוברות עתה לגופים מחוץ לפייסבוק ובימים אלה, למשל, מצלמות קמפיין בשיתוף האופנאית נעמה בצלאל. facebook.com/shovrotmishkal

 

• גם האנגלים משוכנעים שחשוב לעודד נשים לאהוב את גופן בכול צורה, ולעודד אותן לקחת חלק בפעילות גופנית לטובת הכושר והבריאות. קמפיין ענק, עם נוכחות טלוויזיונית מרשימה, מפיץ בבריטניה את הסיסמא This Girl Can – הבחורה הזו מסוגלת! ולראשונה נראות בו נשים לא חטובות, לא מאופרות, עם קלוז אפ על צלוליטיס בישבנים וירכיים המבצבצים מתוך בגדי ים, שדיים מטלטלים, פוזות טבעיות, לא תמיד מחמיאות ולא מבוימות ומלוקקות של נשים מתאגרפות, שוחות, רצות, קופצות, בועטות בכדור ובעיקר מפגינות המון כוח ((thisgirlcan.co.uk. הקמפיין שנועד לעורר השראה מלווה בסיפורים אישיים של נשים מעוררי השראה של נשים על החשש לחשוף את הגוף, להצטייר כוחנית ולא עדינה, ועל ההעצמה בעיסוק בספורט. הסיסמאות שלו נפלאות: "אני מתאמנת כי אני אוהבת את הגוף שלי, לא כי אני שונאת אותו" וגם "אני רוטטת, משמע אני קיימת". ובארץ? תחת הסיסמא "ממשיכה להתאמן", ספורטאיות מפגינות את הישגיהן ומבטיחות להתעלם מהביקורת, המטיחה בהן שגופן שרירי מדי ולכן לא נשי ((www.youtube.com/watch?v=-gi2vJ7NvNk.

 

 

 

סניפה וסנופ. יש מצב שהם יהיו חברים טובים ושווי מעמד

• איך אתן קוראות לאיבר המין שלכן? בעברית יש למרבית הכינויים לפות גוון לא נעים, לעתים משפיל או בוטה מאוד, ומסתבר שכך גם בשפות רבות אחרות. למשל בשוודית. ולכן קבוצה של פמיניסטיות שם המציאה את השם "סניפה" (Snippa) , בת זוגו של השם המקובל לאיבר המין הזכרי "סנופ" (Snopp), והמלה אומצה בחום והוכנסה למילון הרשמי. בטלוויזיה השוודית מוקרן בחודשים האחרונים סרטון מצויר, שבו נראים סניפה וסנופ מרקדים בשמחה, ומסבירים לילדים מי הם ומה תפקידם בגוף. הישירות הזו, וגם השפה הנקייה מאסוציאציות, נועדה לפשר לילדים להכיר את אברי המין שלהם ללא פחד או בושה תחת הסיסמא "שונים, אבל די דומים". הסרטון כבר תורגם לאנגלית ומוקרן גם באנגליה, שם מכונה הפין בכינוי החיבה הוותיק "וילי" והפות קיבל את הכינוי החדש "טווינקל" שפירושו "מנצנץ". http://tinyurl.com/ozvzmo8

• אמנית מקוסובו מצאה דרך מצמררת ומרגשת מאוד להציג לעולם את הכביסה המלוכלכת, את האמת הכואבת של הנפגעות הלא נספרות של כל מלחמה כמעט: נשים שנאנסות. האמנית, אלקטה חאהפה מריפה (Alketa Xhafa-Mripa) מילאה אצטדיון כדורגל בעיר הבירה פרישטינה, ענק בחבלי כביסה שעליהם תלתה אלפי שמלות, כמחווה לנפגעות תקיפה מינית במהלך המלחמה. היא קראה למיצג שלה "חושבות עליכן". מעריכים כי למעלה מ – 20 אלף נשים אלבניות במהלך המלחמה שהתחוללה בקוסובו בין 1998-1999. במהלך סיקור המלחמה בכלי תקשורת בעולם, מעשי האונס האלה כמעט לא הוזכרו. האמנית בת ה – 35, חיה כיום בלונדון. לדבריה, חשוב לה לחשוף את הנושא המושתק כל כך, וליצור דיבור פתוח על אלימות מינית, המלווה מלחמות בכול העולם אבל רק לעתים רחוקות זוכה לתהודה כלשהי והאשמים בה אינם עומדים בדרך כלל למשפט על פשעיהם. http://ir.as.nyu.edu/object/Thinkingofyou

 

 

• שרה צ'יפס מאמינה שנשים יכולות להגיע רחוק באמצעות טכנולוגיה, ושכדאי לפתוח בפניהן את הדרך הזו בגיל צעיר. לשם כך היא הקימה את "ילדות מפתחות!" (girldevelopit.com) , עמותה שמספקת לצעירות אמצעים, שיעורים ותמיכה קהילתית בלימודי תכנות ופיתוח טכנולוגי. הפרויקט החדש שלה קרוי "ג'ולבוט" (שילוב של תכשיט ורובוט) ומיועד לילדות. ביחד עם חוקרת טכנולוגיה נוספת, מריה סבה, היא מייצרת "צמידי ידידות" שנועדו לגרות את דמיונן של ילדות, ולאפשר להן להשתמש בתכנות כדי לתקשר עם החברות הטובות שלהן בצורה יצירתית ומעניינת. ניתן לתכנת את הצמידים להעברת מסרים בין חברות, להבהב, לרטוט ולשדר מסרים בשפת מורס. הם מתחברים אלה לאלה בבלותות' ואפשר אפילו לחבר אותם לאפליקציות בנייד או למחשב, וללמד אותם להבהב כשמגיעה הודעה חדשה בפייסבוק, למשל. לדברי צ'יפס, מספר הנשים בתחומי המחשב באקדמיה הולך ויורד מאז שנות השמונים, והיא מקווה שאם ימצאו דרכים להלהיב ילדות לעסוק בתחום בגיל צעיר, המצב ישתנה. ((www.facebook.com/jewelbots

 

* המדור "הגולשת חוקרת" מתפרסם מדי חודש בתוך "חדר משלך", האגף הפמיניסטי בשבועון "לאשה".

בראשית היתה השירה, אח"כ באה המחאה

 

הרבה לפני שהוקם אוהל ראשון בשדרות רוטשילד, צירוף המלים "מחאה חברתית" שנדמה היה שאופסן בנפטלין לפני דורות, חזר והופיע במקומות מפתיעים מאוד: בשיריהן של משוררות, שכתבו פתאום בגלוי על מצוקה כלכלית, על הקושי לגדל ילדים כאימהות יחידניות, על השריטות והסימנים הכחולים שהניסיון לשרוד בארץ הזאת הותיר בהן, על השוליים שאליהן נדחקים מי שהיום, אחרי הפגנות של מאות אלפים אנחנו יודעים לכנות בשם "מעמד הביניים". ואולי מפתיע עוד יותר: השירים האלה זכו לתהודה רבה.

סיגל בן יאיר היא אחת הצעירות והבולטות בין המשוררות הללו. ספר הביכורים שלה "לא מעודן" ראה אור (בהוצאת הליקון) השנה וזיכה אותה בפרס "טבע" לשירה (המוענק למשורר בראשית דרכו). היא גדלה בגבעת נשר וגרה בחיפה, בת 41, גרושה ואם לשתי בנות (הגר בת 15, חמוטל בת 13), למדה אומנות ועובדת לפרנסתה כגרפיקאית וכמזכירה.

בשירה "התראה אחרונה חמורה" היא כותבת על ניתוק החשמל לדירה שלה ועל הפקיד שלמרות התחנונים לא מאפשר לה לשלם בתשלומים כי "אם אין ברשותך כרטיס אשראי אתה חשוב כמת". ב"בחנות הספרים" היא כותבת על עשירי הכרמל המגהצים כרטיס ויזה זהוב בחריץ, בעוד לה אין 69 שקל לרכישת כתב העת שבו התפרסמו שיריה, וב"עין ערך חֲדוֹרית" היא מתארת את עצמה כבעל חיים ממחלקת הפרוקים, הניזון אחת לחודש אך יכול להתקיים חודשים ואף שנים ללא מזונות, מין שניצוד על ידי טורפים ובדרך כלל חי בבדידות. ב"מזכירה" היא קוראת לעצמה "מזכירה דו שולחנית, א-רגלית" וכותבת: "אני אישה שולחן, יש לי אגן מוברג וממנו מועברות פקודות כיפוף, הקלד, הדפס… בחשיכה אני מצמיחה את רגלי מחדש, פרס לעובד המצטיין…" וב"אמי ואני נוברות" היא מתארת חיפוש מציאות "בפח אשפת מבצעי חמישה פריטים בתשע תשעים ותשע" ואומרת על אמה ש"על גבה המתכופף נחרצים שני פסי הצנע".

השירים של בן יאיר חשופים מאוד ושורטים, אבל אין בהם מסכנות. יש בהם התקוממות כנגד סדר חברתי המוביל אישה מתגרשת לעוני, ומכניס לחייה של מי שגדלה בבית נורמטיבי מושגים כמו חובות, צווי מעצר, ניתוקים, עיקולים וכונס נכסים. "מאז שהתגרשתי לפני שמונה שנים", היא אומרת, "אני מוצאת את עצמי בהרבה מצבים של המתנה לגזר דין, האם יסכימו לחלק לי את התשלומים, האם הצ'ק יחזור, האם אקבל מזונות החודש, וזה תמיד קורה מול אטימות מוחלטת של פקידים ברשויות כמו העירייה או ביטוח לאומי או חברת החשמל, שחונקים אותך בשפה משפטית רשמית. חוסר האונים מוביל אותי לכתיבת שיר, זו פעולה של הצתה עצמית, ממש כמו של המפגין שהצית את עצמו בייאוש בטוניס".

בן יאיר היא בת להורים ששניהם היו מורים בבית הספר "הריאלי". המשפחה הגיעה מרומניה ומהונגריה, דור שני לשואה, והבית היה תרבותי ומוזיקלי, כהגדרתה. אמא שלה הייתה סגנית המנהלת של חטיבת היסוד, סבתה לימדה פסנתר ואביה היה מורה לכלי נשיפה, אלקטרוניקה ומחשבים. אבא שלה היה קורא לה מאנציקלופדיות לפני השינה. הכסות התרבותית הזו, היא אומרת, לא ייצרה לה שכבת הגנה נגד הקשיים הכלכליים, ולא נגד העובדה שמנגנונים בירוקרטיים אינם רואים בני אדם אלא מספרים סידוריים, ואנשים, ובעיקר נשים שאין להן כסף ובן זוג, הופכות לחסרות מעמד, שקופות.

הופתעת לגלות שהחוויות האישיות שלך והקושי היומיומי שלך נוגע לכל כך הרבה אנשים אחרים?

"לא ממש. כשאת יושבת בתור לפקידה בביטוח הלאומי את פוגשת אנשים אחרים באותו מצב, אב ל – 11 ילדים שגם הוא מתחנן שיתנו לו לשלם את החוב בתשלומים, וגרושות ששוב לא קיבלו מזונות ואין להן ממה לקנות אוכל ואת מבינה שאת לא היחידה שלמרות שיש לה השכלה והיא עובדת, לא מצליחה לסגור את החודש. השירים שלי נכתבו ממצבים אישיים מאוד, אבל הם גם סוג של דו"ח על מצב חברתי שאני לא היחידה שמתמודדת אתו".

האם שירה כזאת מצליחה להשפיע מעבר להתפעמות הקוראים המתבטאת ברכישת ספרים או תגובות בבלוגים? שולמית אפפל, ששיריה המדויקים והחריפים זיכו אותה בפרס ראש הממשלה כבר לפני למעלה מעשרים שנה ואחרי חמישה ספרים היא מפרסמת בלוג שירה פעיל ופורה במיוחד (http://shulamitapfel.wordpress.com) אומרת שכן. אחרי שנים שבהם הייתה משוכנעת ששירה משפיעה רק על אנשים צעירים, הופתעה לגלות שבמופע שלקחה בו חלק לאחרונה וקראה משיריה אנשים צבאו על הדלתות, ולשלוש ההופעות לא נותרו כרטיסים. אפפל, בת 63, אם לשניים וסבתא לשניים, עבדה שנים ארוכות במשרד השיכון. היא מכירה מקרוב את אותו עולם של אוטובוס-משרד-אוטובוס-הביתה שהרבה ממץ מושקע בו בהישרדות. כותרת הבלוג שלה היא "פחות מאמת אין טעם לכתוב", והיא כותבת על "הזרות היא הבית האמיתי" ועל מציאות החיים של בת לפליטים שגדלה בבית צנוע ומגיל צעיר עבדה לפרנסתה; על הזוגות המסתתרים בתוך חייהם הבורגניים על מנת לא להתבונן במראה ("הבורגנות לא מצילה זאבים מעצמם"); על אלימות נגד נשים ("ליד השולחן, מול העיניים של מי שלא תזוז ממקומה ולא תוציא הגה מפיה כשהוא ירים את היד וידפוק לה אגרוף בראש") , על הבדידות במשפחה שהתפרקה ("וכשהתעוררתי  לבד לבכיים של שני ילדים באמצע הלילה,  בחורף, יותר מפעם בלילה  יותר מחורף אחד,  כמה כבר הייתי רחוקה מסילביה פלאת' כשרציתי למות") ועל מה שאנחנו אוהבים לכנות "המצב": "חמש שנים מאז ועוד חמש דקות עד בכלל. המתים באדמה. גלעד בבור. עמיר פרץ רוצה מועד ב'. אולמרט בחזקת נאשם בבית משפט. קצב מקפל גופיות ותחתונים בדרך לכלא . חלוץ עושה אמבטיות שמש. איפה הוא בכלל? איפה אנחנו בכלל…"

אפפל משוכנעת ששירה שנכתבת מתוך הכרח, יש לה השפעה גם אם היא פוליטית, כמו שיריו של אלתרמן בטור השביעי או שירי הזיכרון של ביאליק לטבח בקישינייב. "אני במבוכה כשאני שומעת מדינאים שאני יודעת שהם לא קוראים שירה מקפידים להכניס שורות שיר לנאום שלהם, לצד השורות הלכאורה קדושות מהתנ"ך", היא אומרת.

את עצמך לא מנסה למסור מסר בשירים שאת כותבת?

"לעולם לא. הכתיבה היא מעבר למחשבה. אני כותבת מתוך המצב הקיומי שלי, על מקומות שאותם אני יודעת על בשרי, בצלילות של מים. אני מסכלת לתוכי פנימה, וכותבת מכתב לעולם שאין לי את כתובתו. לא מפתיע אותי לגלות אחר כך שהשירים שלי נוגעים באנשים אחרים".

מסתבר שהם לא רק נוגעים. פתאום מאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות וצועקים את מה שאת כותבת כבר שנים…

"אני חושבת שדפני ליף היא משוררת. היא לא כתבה שורה אחת, אבל אני שומעת אותה, ויש לה חזון, זה סוג של שירה. כל זב חוטם יכול היום לפתוח עמוד בפייסבוק ובכל זאת תראי מה היא עשתה ותראי מה קורה בעקבות מעשיה. אני רואה את זה וחושבת לעצמי שברור שהיא, כמו משוררת, שמעה קולות של מלאכים".

מחאה או-טנטית*

בכל פעם שהייתה נפתחת חקירה פלילית נגד עוד נבחר ציבור ונראה היה שעוד שר-ראש ממשלה-נשיא עומדים לעוף מתפקידם, אבא שלי היה אומר בדאגה: "רק אל תסלקו אותו מהתפקיד. הוא כבר מילא את הכיסים שלו, הוא כבר יושב לו שם בנחת. יבוא מישהו חדש יתחיל לגנוב מהתחלה, ואנחנו מדינה ענייה – אין לנו תקציב לזה". זו האווירה המפוכחת שבה גדלתי, ואולי בגלל זה אני כל כך מחבבת את המהפכנים החדשים, שגם אם היו מבינים שמדובר בציניות יגעה, היו בוודאי נועצים באבא שלי מבט תמים ומסבירים לו למה כל כך חשוב לנקות את הפוליטיקה ממושחתים.

 אי אפשר לא להתרגש מהקול הנאיבי כל כך העולה מהמאהלים. כל כך הרבה שנים לא נשמעו פה מילים כמו שוויון או צדק חברתי ודיבורים על מדינת רווחה לוו באיזה מבט מצועף, נוסטלגי ו-האמת – גם מיואש. השבוע סיפרה לי נערה בת 18 שטיילה בשדרות רוטשילד, שלקח לה זמן להבין שהם לא צועקים "העם רוצה גזר גמדי". האוזן שלה לא מזהה בקלות דיבורים על פערים חברתיים. היא הייתה בצופים, אבל גם שם כבר אף אחד כבר לא מנהל דיונים בעד ונגד דמוקרטיה ישירה או סוציאליזם או חירות הפרט. עד לקריאות המחאה האחרונות, כל אלה היו מושגים שנכלאו בשיעורי ההיסטוריה, בלי תקווה לשחרור מוקדם על התנהגות טובה.

 אני לא מאוד רחוקה מיושבי האוהלים האלה, לפחות לא מבחינת מצבי הכלכלי: רכשתי דירה, אבל אני משועבדת למשכנתא, ואני שכירה, אבל כנהוג בענף העיתונות, גם אני חתומה על חוזה שהוקצה בו רק מקום זעיר לתנאים סוציאליים, אין בו קביעות וכמובן, גם לא הגנה של איגוד מקצועי. לעומת זאת, אני רחוקה מהם מאוד בהלך הרוח. כשאני שומעת אותם מדברים – במושגים הכלליים, האווריריים והכי לא תכליתיים ששמעתי זה שנים – אני מבינה כמו חבוטה, רכונת ראש ומרירה נקודת המבט שלי, ואיך למדתי לסמוך על חוסר האמון כאסטרטגיית הישרדות. יכול להיות שהם לא באמת יטלטלו את המדינה, אבל דבר אחד הם כבר השיגו: הם לימדו אותנו שאפשר לדבר בקול רם ובלי להתבייש גם על חלומות.

*ועל הכותרת, כמובן, תודה לגליה.

לוקחות את ההגה לידיים

היום נשות סעודיה מוחות על כך שהמדינה אוסרת עלהן לנהוג במכונית.

לא מזמן הצטרפה קבוצה לא צפויה לאלה המארגנות מחאה מהפכנית באמצעות הרשתות החברתיות באינטרנט. קבוצה של נשים סעודיות הכריזה כי חברותיה מתכוונות להיכנס למכניות ולנהוג. החוק בארצן אוסר על נשים לנהוג, וברוב המקרים גם נסיעה בתחבורה ציבורית אסורה עליהן, אלא אם הן מלוות בגבר בן משפחה. לא ברור לכמה נשים בסעודיה יש גישה לרשת, וכמה מהן יכולות להרשות לעצמן לשלם את המחיר שמחאה כזו עלולה לגרור. לפני שלוש שנים, ביום האישה הבינלאומית 2008, העלתה צעירה סעודית ליו טיוב סרטון שבו היא נראית נוהגת במכונית. המיני-מחאה הזו לא עוררה הדים רבים וגוועה מיד, אולי משום שהתרחשה באזור כפרי רחב ידיים, שם מקובל, מסתבר, להתעלם בנדיבות מנשים המפרות פה ושם את חוקי הדת המגבילים את חופש התנועה שלהן, משום שאין חשש שיתקלו בגברים זרים, כמו בעיר.

אם נדמה לכם שהסעודיות מתעוררות מאוד מאוחר כדי לתבוע את החירויות הבסיסיות שנדמה שאנחנו, בנות המערב, נהנות מהן משחר הבריאה – אתם טועים. כשסבתא שלי נולדה, לקראת סוף המאה ה – 19, עדין היה בפרוסיה חוק שאסר על נשים להיות חברות במפלגות פוליטיות. בבריטניה התקבל רק אז חוק שהרשה לנשים לא נשואות להצביע בבחירות, אבל בתנאי שהיו בעלות רכוש – על פי העיקרון המקודש של מיסים תמורת ייצוג. בקנדה נשים קיבלו כוח פוליטי והורשו להיות חלק מבית הנבחרים רק ב – 1929 ובשוויץ הוענקה לנשים זכות הצבעה רק לפני 47 שנה, בשנת 1964 (חמש שנים בלבד לפני שלנו כבר הייתה ראש ממשלה אישה!).

איסור הנהיגה לנשים בסעודיה הוא, כמובן, חלק ממערך של דיכוי דתי וחברתי. אישה שאינה רשאית לנהוג או לנסוע ברכבת ובאוטובוס אינה מסוגלת לנוע כרצונה וקל הרבה יותר לפקח על תנועותיה, מעשייה וחייה בכלל. אני לא יודעת אם מדובר באגדה אורבנית או בסיפור אמיתי, אבל כשחיפשתי חומרי קריאה על המאבק הזה ברשת, הגעתי גם למאמר הטוען כי על פי האיסלם אישה יכולה להפוך גבר לסוג של קרוב משפחה שלה (ולכן למי שמותר לה לבלות בקרבתו בלי חשש) כשהיא נותנת לו לשתות חלב אם, כמובן לא ישירות משדיה. קבוצה של נשים שוחרות נהיגה וחופש מאיימות על כן להשקות נהגים מקצועיים בחלבן, על מנת שיתאפשר להן לשכור את שירותיהם בעת הצורך ולעקוף כך את מגבלות החוק.

בחודש שעבר נעצרה בסעודיה מנאל א-שריף, אחת מאותן נשים שהחליטו למחות בגלוי נגד החוק המגביל את תנועתן, והעלתה לרשת סרטון שבו היא נראית נוהגת. היא בת 32, אם לתינוק, ובראיון בסי אן אן אחרי שחרורה ארה כי בתום חמש שעות מעצר הוכרחה לחתום על התחייבות שלא לנהוג שוב. היא לא מתכוונת לכבד את ההתחייבות הזו, שכן ב-16 ביוני היא וחברותיה לקבוצת women2drive מתכננות את תחילת המחאה שהן מקוות שתהפוך המונית.

הסקר האחרון בנושא שנערך בסעודיה והתפרסם בעיתונות העולמית נערך בשנת 2006. ממנו התברר כי כ – 80% מהנשים שם בכלל לא רוצות לשנות את המצב הקיים. הן לא רוצות זכויות נוספות והן  מסכימות שאם נשים יתחילו לנהוג יש חשש שהן תאצלנה לתקשר עם גברים זרים, למשל במקרה של תאונת דרכים חלילה, הכבישים יהיו צפופים יותר ויש חשש שחלקן יתבעו בעקבות זה חירויות נוספות שאת תוצאותיהן קשה לצפות. האם הסקר מעיד בכנות על רצונן של הנשים האלה? האינסטינקט הפמיניסטי שלי אומר שלא, ברור שלא. הן פשוט חוששות להביע את תשוקותיהן האמתיות. במחשבה שנייה אני לא ממש בטוחה שאני צודקת. אחרי הכול. מרגע שהתחלנו לנהוג, לעבוד, לנהל, לקנות, למכור, להנהיג, לכתוב, לקרוא, להסיע, להוביל ולקחת חלק בהבלי העולם שמחוץ להרמון שלנו, כולנו מחזיקות במשרה וחצי אם לא שתיים או שלוש משרות. ותודו – מעבר לחדוות החופש הבסיסית הזו, יש בזה גם משהו מעייף ביותר.