Tag Archives: מחלה

המאמנים אמרו לה לא לחשוף חולשה – ראיון עם סוזי פייבור המילטון

 

Suzy Favor-Hamilton vann 1500 meter på 3:57,40

 

הסיפור של סוזי פייבור המילטון הוא קודם כל סיפור של הישרדות. מבחוץ היא נראתה תמיד כמו נסיכה באגדה אמריקאית: הנערה הבלונדינית, היפהפייה, האתלטית האולימפית המצטיינת, שנישאת לאהוב נעוריה, כוכב הבייסבול, וגרה בפרבר הנינוח. בפנים – הגעש והסערות לא הניחו לה לרגע: ילדות רצופת קשיים לצדו של אח חולה נפש, קריירה תובענית שלא היו לה כלים נפשיים להתמודדות אתה, התאבדותו של האח וקריסה נפשית שלה עצמה, שלא אובחנה כראוי והובילה אותה לעבוד כזונת צמרת. "איך שרדת?" אני שואלת אותה בראיון שקיימנו השבוע. "זה לא היה קל", היא אומרת. "אני יודעת שכשמסתכלים עלי מבחוץ, נדמה שעברתי הכול בקלות, אבל תאמיני לי, זה היה סיוט נורא. אני מרגישה בת מזל שיכולתי לפנות לרופאים מהשורה הראשונה, שבעלי תמך בי במאה אחוזים ואמר לי כל הזמן לא להתבייש, לא לפחד משום דבר, ושהבת שלי גדלה להיות אדם מדהים ומלא חמלה, שמבין מה זאת מחלת נפש יותר מ – 99% מהציבור. אני עדיין מרגישה שכל יום הוא התמודדות מחודשת, אבל עכשיו אני כבר בטוחה שאני בדרך הנכונה ולכן יש לי כוח להמשיך".

בימים אלה ראתה אור האוטוביוגרפיה של פייבור-המילטון Fast Girl  – A Life Of Running From Madness (כותרת שיש בה משחק מילים על "ריצה" אבל גם "בריחה" משיגעון). בספר חושפני, מפורט ונוגע ללב, היא מספרת איך גדלה להיות אצנית תחרותית עד אימה, כזו שהמאמנים שלה אמרו לה תמיד לא לחשוף את חולשותיה, ולכן לא העזה לספר כמה קשה לה וכמה היא חרדה מכל הפסד; איך העמידה פנים שנתקלה באצנית אחרת ונפלה, משום שלא יכלה לעמוד באפשרות להפסיד בגמר האולימפי; ואיך אחרי שפרשה מריצה, לא מצאה טעם בשגרת החיים הרכה והבטוחה שלה וחיפשה משהו שיחזור ויציף אותה באדרנלין – והמשהו הזה, עבודתה כיצאנית בלאס וגאס, נחשף והוביל לסערה בתקשורת, ביטול חוזים כפרזנטורית של חברות ענק וכצפוי גם הפנה כלפיה אצבע מאשימה וצקצוקים מכל עבר.

פייבור המילטון, היום בת 48, נולדה בסטיבנס פוינט, וויסקונסין, הבת הקטנה במשפחה בת חמישה ילדים, והחלה לרוץ כבר בגיל תשע. ברגע שהחלה להתחרות, וגם לנצח, בתחרויות אזוריות וארציות, היה ברור שיש לה כישרון יוצא דופן. היא גרפה מדליות, הוכתרה כאלופת ארה"ב בריצת 1500 מטרים וסומנה כמועמדת לסגל האולימפי בריצות למרחקים בינוניים (800 ו – 1500 מטרים).  "כבר ביסודי, המורים להתעמלות עודדו אותי לרוץ", אומרת פייבור-המילטון. "כל הילדות שיחקתי ביערות שסביב הבית, דילגתי ורצתי מסביב כמו סוסה. רצתי בעיקר בגלל התחושה הנהדרת שהייתה לי, סוג של מנוחה למוח, לאו דווקא בגלל מטרות מקצועיות – אם כי כבר מגיל צעיר כולם אמרו שאני מאוד מיוחדת ושיום יבוא ואגיע לאולימפיאדה".

היא אכן הגיעה, לשלוש אולימפיאדות, כחלק מסגל האתלטיקה האמריקאי בברצלונה (1992), אטלנטה (1996) וסידני (2000). היא הגיעה למקצי הגמר, אבל מעולם לא זכתה במדליה, ובאולימפיאדת סידני, שבה הייתה המועמדת הוודאית לניצחון נפלה על המסלול ולא השלימה את הריצה. שנים לאחר מכן, בראיון לבי בי סי, היא הודתה שזייפה את הנפילה ואת הפציעה, אחרי שהבינה שאין לה סיכוי לנצח ושהיא לא מסוגלת להתמודד עם הכישלון. "במהלך הקריירה הופעלו עלי לחצים אדירים", אומרת פייבור-המילטון. "התחרויות היו לי קשות מאוד, הרגשתי כאילו כל הפסד הוא אסון כי אני מאכזבת כל כך הרבה אנשים. רציתי לנצח, בעיקר כדי לרצות ולשמח את ההורים שלי. אחי סבל מתסמונת דו-קוטבית והבית כולו חי סביב התנהגות מאוד הרסנית שלו. חשבתי שאם אנצח בתחרויות אולי אוכל לשפר את המצב, לגרום שמחה למשפחה שלי. ראיתי עד כמה הם גאים ושמחים בכול פעם שזכיתי בתחרות."

איך התמודדת עם הלחצים האלה?

"הרבה פעמים ישבתי משותקת לפני תחרות, והתפללתי שכל זה יגמר כבר. היו לי חרדות עצומות. ידעתי שיש לי כישרון לריצה, אבל מגיל צעיר מאוד היו לי מאמנים שאמרו לי שאסור לי בשום אופן לחשוף חולשה, ולכן מעולם לא הבעתי את החרדות האלה. הלוואי שיכולתי אז לדבר עם מישהו, לספר עד כמה אני מפחדת מהפסד. לא אמרתי מילה למאמן שלי, אפילו לבעלי סיפרתי איזה התקפי חרדה היו לי על המסלול רק אחרי שהקריירה שלי נגמרה".

היו לך הישגים מדהימים, ובכל זאת, הרגשת מאוכזבת מהקריירה שלך…

"אף פעם לא הרגשתי שאני מספיק טובה. כשמאה אנשים אמרו לי כמה אני מוצלחת, אני שמעתי רק את האחד שאמר לי שאני כישלון, ושההישגים שלי לא מספיק טובים. כל החיים הקדשתי הרבה יותר מדי תשומת לב למה שאחרים אמרו והדימוי העצמי שלי היה נמוך מאוד. זה בלתי אפשרי להצליח בזירה הבינלאומית כשאת לא מאמינה בעצמך. היו לי רגעים שבהם הכול נראה טוב, הייתי בכושר מצוין, בריאה, לא לחוצה – אבל רוב הזמן הייתי פשוט מפורקת נפשית. "

ההתפרקות הנפשית הגיעה לשיאה ברצף של אירועים קשים: בשנת 1999 אחיה, דן, התאבד בקפיצה מבניין בן תשע קומות, חברתה הטובה מתה מסרטן ושנה לאחר מכן, באולימפיאדת סידני, ריחפה מעליה האפשרות שכישלון להשיג מדליה יביא גם לביטול חוזה ענק עם "נייק". הקריירה הספורטיבית שלה נגמרה. היא ניסתה לנהל שגרת חיים סבירה, להשתלב בעבודה לצד בעלה, מארק, בחברת הנדל"ן שלו, ובשנת 2005 ילדה את בתם, קיילי. אבל כל אלה לא מנעו ממנה להיכנס לדיכאון עמוק, וכפי שהיא מספרת בספרה, הרופאים שאליהם פנתה לעזרה לא אבחנו את התסמונת הדו קוטבית ממנה סבלה, נתנו לה טיפול תרופתי לא מתאים ושיגרו אותה ישירות למצב של מאניה חסרת שליטה, שדחפה אותה לקחת סיכונים הולכים וגדלים והובילה אותה בסופו של דבר גם לזנות.

בספרה, פייבור-המילטון מספרת את סיפורה בכנות מעוררת הערצה. באותה כנות שבה הגיבה מיד כשהחיים הכפולים שחיה במשך שנה אחת נחשפו בתחקיר עיתונאי, והיא מיהרה לצייץ בטוויטר ולספר לעולם שבגלל אבחון פסיכיטרי שגוי ניתנו לה תרופות נוגדות דיכאון שלא עזרו אלא החריפו את מצבה, העצימו במידה חסרת שליטה את הדחפים המיניים שלה, נתנו לה תחושת כוח מזויפת וחסרת גבולות וכמעט גרמו לה להתאבד. בעיניה, כך צייצה אז, הזנות הייתה סוג של בריחה. היא לא מצפה מאנשים שיבינו, אבל תחת השפעת התרופות זה נראה לה הגיוני. בעלה ידע, התנגד, ניסה לתמוך ולא תמיד הצליח, עד שמצא עבורה תמיכה רפואית מתאימה.

איך מגיעה יקירת אמריקה, אצנית, נשואה ואם לתעשיית הזנות של לאס וגאס? הכול, מסתבר, התחיל בתחושה שהחיים של אחרי הקריירה האולימפית דלים ומתסכלים. הזוג המילטון עמד לחגוג עשרים שנות נישואים והיא הציעה נופש בווגאס וסקס בשלישייה. על פי פייבור-המילטון, בעלה לא ממש התלהב אבל כשהיא שכרה את שרותיה של זונה, הסכים והמפגש הזה פשוט לא יצא לה מהראש. "רציתי שכל יום יהיה כזה", היא כותבת. "הבנתי שגם אני יכולה להרוויח אלף דולר ביום ולהיות נחשקת". שבוע לאחר אותה חגיגה היא חזרה לווגאס לבדה, בכוונה לשכור את שירותיו של גבר. במקום זה מצאה לקוח אחד, אחריו עוד אחד, אימצה זהות בדויה – תחת השם "קלי לונדי" – ופתחה במה שהייתה משוכנעת שתהיה קריירה שנייה, מוצלחת יותר מהראשונה.

 

41iWTgKpDKL._SY344_BO1,204,203,200_

חיפשת את תחושת ה"היי" הממכרת והזוהר שהייתה לך על המסלול?

"בכל פעם שניצחתי ה"היי" הזה היה ממש משכר. הריצה הייתה בשבילי כמו סם, אבל לא היה בעולם הזה שום דבר זוהר. זאת הייתה עבודה, ונאלצתי להקריב למענה כל כך הרבה קורבנות. היום אני יודעת כמה זה לא היה בריא מצדי לבחור מסלול כזה, שתבע את כל כולי. כל אחד צריך איזון בחיים, בעיקר אנשים שמתמודדים – כמוני – עם מחלת נפש. לא היה לי מושג מה לעשות עם עצמי אחרי הפרישה. ילדתי בת, עבדתי, חשבתי אולי לאמן. זה שכבר לא נאלצתי להתחרות – זאת הייתה הקלה גדולה. העולם 'האמתי' קשה מאוד לכל ספורטאי שרגיל להתחרות מול מיליונים ופתאום מוצא את עצמו מחוץ לזירה, ולי זה היה קשה פי כמה, בגלל המחלה. קיבלתי תרופות נוגדות דיכאון, שזה אסון גדול למי שסובל מהפרעה דו קוטבית ורק מחריף את השלב המאני והתמודדתי כמיטב יכולתי, בעיקר באמצעות אלכוהול וסקס. "

הסימנים למחלה הופיעו עוד הרבה קודם. כשהייתה בתיכון שמרה על תינוק של שכנים, וכשאלה איחרו לחזור בלילה, המוח שלה החל לרקום סיפורי אימה. היא יצאה מהבית, השאירה את התינוק לבדו, ויצאה לאימון ריצה – משום שלמחרת הייתה לה תחרות חשובה. היא הפגינה סוג כזה של התנהגות מוזרה ומנותקת בעוד מספר לא קטן של הזדמנויות. :שילמתי מחיר גבוה מאוד על כך שלא אובחנתי בזמן", היא אומרת. "איבדתי חוזי עבודה, חברים, בני משפחה, מוניטין. אני תוהה מה היה קורה אם הרופאה שלי הייתה פשוט שואלת אם יש במשפחה שלי היסטוריה של מחלות נפש. האם היא הייתה רושמת לי את אותה תרופה ("זולפוט" ובארץ "סרטרלין") אילו הייתה יודעת שאחרי סבל מהפרעה דו קוטבית? אני בטוחה שכל מה שקרה לא היה קורה לי, אבל אני בוחרת לא לשקוע במחשבות על העבר, כי זה עלול לכרסם אותי מבפנים. "

סקס עם זרים מזדמנים העניק לה, היא כותבת, תחושת אופוריה "כאילו שחזרתי להיות נערה, שכל מה שמעניין אותה זה כיף ולהיות נערצת". היא אכן מתארת שלל סצנות שבהם גברים הביטו בהערצה מחשמלת בגופה החטוב, ואפילו מקרים שבהם אחרי סקס בשלישייה עם שני גברים טלפנה לבעלה כדי לדווח לו כמה מדהימים הם היו. בין לבין היא חזרה הביתה, אבל חיכתה, על קוצים, לנסיעה הבאה, לכס,, לתכשיטים, למסיבות "ורק רציתי עוד ועוד". היא החלה לעבוד באותה סוכנות שדרכה שכרה את הזונה ההיא, ועד מהרה הייתה לה רשימת לקוחות קבועים, הכוללת לא מעט מפורסמים והיא השתתפה גם באורגיות ומסיבות מין. "לא חששתי מכלום", היא אומרת. דמותה החדשה הייתה בעיניה אישה חזקה, עצמאית, ששולטת במצב ונהנית מתשומת הלב, עד כדי כך שיצר התחרות שלה דחף אותה לתחרות סמויה עם יצאניות אחרות. היא בדקה עשרות פעמים ביום את הדירוג של "קלי לונדי" ב"אירוטיק ריביו", מדד זונות הצמרת – כן, יש כזה דבר בלאס וגאס – וחשה צביטה קטנה, כשהתברר שהיא מדורגת רק במקום שני.

ככל ששקעה לעומק העיסוק החדש שלה, פייבור המילטון הפכה פרועה וחסרת שליטה יותר ויותר. בספר היא מתארת איך התחילה עם גברים נוספים, בין מפגשים עם לקוחות, איך שכבה אתם גם במקומות ציבוריים וגלויים וכמה התעצבנה כשבתה טלפנה לומר לבקש שתחזור הביתה כי היא מתגעגעת. בעלה, היא אומרת, כל הזמן ביקש ממנה להפסיק והיא מצדה אמרה לו שהיא מעולם לא הייתה כל כך מאושרת. חלפה שנה שלמה עד שסיפורה הודלף לעיתונות.

איך התמודדת עם הפרסום?

"תזכרי שאז המחלה שלי עוד לא אובחנה, ועדיין קיבלתי תרופות לא מתאימות. אז כרגיל, שתיתי והשתדלתי לשכוח. ברגע שאובחנתי, הדברים החלו להשתפר. בהתחלה, כמובן, הדיכאון החריף מאוד ואחריו באה שוב תקופת המאניה, אבל בעלי תמך בי מאוד וגם הבת שלי. לא כל החברים בחרו להיעלם, חלק הציעו עזרה כמיטב יכולת. אני נעזרת בכל מה שאפשר, מתאמנת בריצה, יוגה, יצירה אומנותית. זה לקח המון זמן וזה עדיין לא פשוט. אני עדיין מתמודדת ונאבקת עם המחלה, אבל היום אני מרגישה שאני מסוגלת להסתדר".

מה גרם לך לכתוב ספר כל כך חושפני?

"היו לי הרבה סיבות לכתוב. רציתי לעזור לכל מי שסובלים ממחלות נפש בשתיקה, או אפילו בלי לדעת, לאנשים שיודעים שמשהו לא בסדר אבל לא מצליחים להסביר לאחרים איך הם מרגישים או למה הם מתנהגים ככה. רציתי לתת לכל אלה תקווה, לומר להם שהם לא לבד. אני מקווה שהסיפור שלי יעודד אותם לבקש עזרה ובעיקר לא להתבייש. מארק, בעלי, לימד אותי לא להתבייש בשום דבר, ולהבין שהבושה רק מעכבת את האפשרות שלי לחיות חיים בריאים. "

הכתיבה הייתה סוג של תרפיה?

"היה לי קשה מאוד לכתוב את הספר, אבל זה מאוד עזר לי להבין את עצמי ואת מה שקרה לי. הסיפור שלי מורכב מאוד, והכתיבה הייתה הדרך היחידה שבה יכולתי לפרק את השכבות המכוערות של ההתנהגות שנגרמה כתוצאה מהמחלה שלי, ולהבין אותן".

היא עצמה לא האמינה שנישואיה ישרדו את כל זה, אבל מארק בחר להישאר אתה, עודד אותה לא לברוח ולהיעלם מעין הציבור, סייע לה להסביר הכול לבתם בת ה – 11 (ואפילו לומר לה שאם, חלילה, יתברר כי קיבלה את המחלה בתורשה, הם יהיו שם כדי לעזור לה) ולדבריה אינו מפסיק לתמוך בה באהבה. הם מתגוררים היום בקליפורניה והיא מלמדת יוגה. האם תחושות הסחרור המטורפות לא חסרות לה? פייבור-המילטון אומרת "למדתי שהאושר נמצא בדברים הפשוטים בחיים, כמו לקחת את הילדה לבית הספר, לשחק בחוף הים, לראות אותה מחייכת"

*פורסם בשבועון "לאשה".

שיהיו שם חיים, כמה שיותר חיים

עמנואל ואמיר קרטן

עמנואל ואמיר קרטן

על זרועו של עמנואל קרטן מקועקע דיוקנו של גבר צעיר ונאה. לרגע נדמה שאלה פניו שלו, מגיל צעיר יותר – אלא שלא מדובר כאן במפגן יוהרה או נוסטלגיה. אלה פניו של בנו, אמיר, שנפטר לפני כמעט שלוש שנים מסרטן. גם בתו, קרן, נפטרה מסרטן כשהייתה רק בת שבע, ואחריה אמה, אשתו הראשונה, רונית. השלושה, מסתבר, נשאו גן פגום שהביא בסופו של דבר למותם. האובדן הנורא לא הכריע את קרטן. את עומס הכאב והגעגועים הוא מפנה בימים אלה לארגון של מסע ג'יפים וערב מוזיקלי לזכר אמיר – המוזיקה, הטיולים, אלה היו כוח החיים של בנו, ומה שהחזיק אותו בחיים הרבה יותר זמן מכפי שמישהו צפה לו. "אני רוצה להקדיש את הערב לאמיר", מסביר קרטן, "אבל אמיר הוא סמל. הוא היה בן 29 וחצי במותו, חבר קרוב, בן שיכולתי לתקשר אתו, אבל הוא סמל של המשפחה שהיינו, שכולה נכחדה".

עד לפני שלוש שנים, קרטן, בן 57, אפילו לא שמע על החלבון P53 על תפקידו בהגנה על הגוף מפני התפתחות מחלת הסרטן. היום, אחרי ששכל בת ובן שנשאו פגם בגן האחראי לייצור החלבון הזה, הוא מדבר עליו כמעט ברהיטות של מדען. "מדובר בפגם בגן שמייצר חלבון שהוא מעין שומר, השין גימיל של התאים, שמתריע מפני התפתחות של גידולים כשהחומר הגנטי שלנו נפגע. כשהוא לא מתפקד כמו שצריך אין לגוף מספיק הגנה מפני סרטן ומתפתחים גידולים בכל מיני מקומות בגוף". קרטן, רונית, אם ילדיו שגם היא הלכה לעולמה בגלל אותה מחלה, ואיש מבני משפחתם לא ידע על קיומו של גן כזה ובוודאי לא חלם איזו מכה הוא עתיד להנחית על המשפחה. "למדנו על זה לגמרי במקרה הרבה אחרי שאמיר כבר חלה, ופתאום היה מי שהצליב את המידע והבין שגם אמא שלו וגם אחותו חלו בסרטן ואולי יש פה משהו גנטי".

וזה כבר היה מאוחר מדי

"זה לא השפיע על אמיר. הוא המשיך לחיות את חייו למרות הגן, למרות המחלה, ולעשות את כל מה שהוא אהב. מאחר שאשתו מיקה הייתה בהריון היה חשוב לערוך בדיקה שתגלה האם העובר נושא גם הוא את הגן ולשמחת כולנו התשובה הייתה שלילית. שני בניו של אמיר, ינאי (היום בן 4) ובארי (בן שנתיים) אינם נשאים".

קרטן משוויץ בתמונות הנכדים שלו, שהפעוט בהם נולד אחרי מותו של אמיר. חשוב לו להדגיש שהמשפחה כולה ממשיכה לחיות, שיש להם – לו, לאשתו השנייה אופיר, לבתם יעל, לאשתו של אמיר, מיקה ולנכדים – קשר חם והדוק מאוד, ששומר עליהם, עליו, מפני התפרקות ומאפשר להם להתמודד.

ההתמודדות הזו החלה לפני כמעט שלושים שנה, כשקרן, בתו הבכורה של קרטן, שהייתה רק בת שבע, התלוננה על סחרחורת ואמרה שהיא לא מרגישה טוב.  "אחרי כמה ימים שלחנו אותה לבית הספר, והמורה צלצלה לרונית שתבוא לקחת אותה. היא לקחה אותה לרופאה, שמיהרה להפנות אותה לבית החולים". קרטן, שניהל אז חנות לכלי נגינה בנתניה, מיהר הביתה, אבל כבר לא הספיק לראות את בתו בחיים. בבית החולים ההורים הנדהמים התבשרו שלקרן יש גידול בגזע המוח, ובאותו יום מתה.

"בלילה שבו אשפזו את קרן, שלחו אותנו הביתה ולמחרת כשבאנו בבוקר, האחות עמדה מולנו וירדו לה דמעות. כשהרופא הגיע, רונית שאלה אותו אם הכול נגמר ואני חשבתי שהיא משוגעת, מאיפה יש לה רעיונות כאלה חולניים, אבל הרופא נאנח אומר 'מצטער ניסינו לעשות הכול'. קרן שכבה על המיטה ואני לא קלטתי שהיא כבר לא בחיים".

הנישואים שלכם לא שרדו את האבל על קרן

"נישאתי בגיל 22", מספר קרטן. "הייתי רומנטיקן גדול, ממש חסר פרופורציות, והתאהבתי ברונית התאהבות אובססיבית שעד היום אני לא ממש מצליח להבין. שעה אחרי החתונה כבר שאלתי את עצמי מה עשיתי. אני חשבתי שאהבה זה משהו שיימשך כל החיים, אבל הייתה בינינו אי התאמה והנישואין היו מאוד לא מוצלחים. אני לא ממליץ לאיש להתחתן בגיל כל כך צעיר. עד שהבנתי את זה, כבר נולדה ילדה, וכבר הסתובבתי בגאווה גדולה עם הילדה היפה והמתוקה שלי בין בתי הקפה בדיזינגוף שבהם ישבו החבר'ה שלי שהיו עדיין סטודנטים.

"אחרי מותה של קרן מצאתי את עצמי בפרשת דרכים. האם לאחות את החיים הלא טובים שהיו לי עם רונית, או לפרק את החבילה ולנסות לבנות חיים אחרים. אמיר היה אז תינוק, וכאב לי נורא לחתוך את הכול וללכת".

ההלם על מותה של קרן נתן לך אומץ לקום ולהתגרש?

"תראי, לאדם שמתחתן בגיל 22 יש ערכים משפחתיים. הנה, אני כבר חי עם אשתו השנייה אופיר 28 שנה כמעט, באושר ובאהבה בלתי רגילה. תשע שנים לא היה לי אומץ להודות שעשיתי טעות ושהייתי צריך ללכת מהנישואים האלה אחרי חצי שנה".

קרטן ובת זוגו החדשה עברו להתגורר בנס ציונה, מושבה שמשפחתה של אופיר הייתה ממקימיה. אמיר בן השלוש נשאר בבית המשפחה ברמת אביב. "יום אחד קיבלתי טלפון מרונית שגילו אצלה סרטן בצוואר הרחם, שהיא חייבת לעבור טיפולים ושהיא מבקשת שניקח את אמיר אלינו כי היא לא מסוגלת להתמודד כרגע. אמיר הגיע אלינו והתקבל מיד על ידי כל המשפחה בחום גדול, ואז נולדה לנו יעל וחודש אחר כך התחתנו".

כשאמיר היה בן 17 התברר שגם הוא חולה. "הוא חלם להתגייס ליחידה מובחרת וביחד עם חברים התאמן אצל מאמן כושר שאמור היה להכין אותם לצבא. הוא עבר את הגיבוש של קורס טייס והיה מיועד ללכת לקורס, אבל יום אחד בזמן שטיפס על איזה סלע הוא הרגיש כאב בעקב שהציק לו, והלך לבדיקה. הרופאים היו מאוד ערניים וערכו את הבדיקות המתאימות והתברר שמדובר בסרטן".

אמיר, שאיבד את אחותו הבכורה ואת אמו לסרטן, שרד את המערכה הראשונה בהתמדדות עם המחלה, וחי אחריה עשר שנים בריאות לחלוטין, ומלאות בטיולים ואתגרים. קל לכתוב "הוא שרד", אבל קרטן אומר שמדובר היה במאבק גופני ונפשי קשה ביותר, במהלכו הגיע גופו של אמיר – שהתברר כי הוא סובל מסוג נדיר של סרטן עצמות בעקב הרגל, ונזקק לניתוח קשה ומסובך מאוד – למצבים שאיש לא יכול היה לדמיין שיצא מהם בחיים.

אתה מתאר אותו כבחור צעיר עם כוחות אדירים

"הוא היה אופטימי ונחוש לצאת מזה. בעודו חסר שערות לגמרי בגלל הטיפולים, מדדה בגלל נכות שהניתוח גרם לו ברגל, הוא החליט שהוא יוצא לטייל בעולם והודיע לרופאים שלו שהוא נוסע. הוא ניגש לרופא ורצה לדעת איזה תרופות לקחת, כי אין מצב שהוא מוותר, והוא באמת נסע עם תיק מלא תרופות וטייל כמה חודשים. הוא התחיל את חייו בצורה הכי מלאת חיות שאפשר. מאותו יום הוא פשוט טרף את החיים".

איך הגבת כשגילו אצל אמיר סרטן?

"התחושה הראשונה היא של עלבון צורב. אתה שואל את אלוהים מה אתה רוצה ממני. אני אדם מאוד לא מאמין אבל אי אפשר לא לכעוס, לא לנהל חשבון ארוך עם הבורא. עד היום לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. הדמות השנייה שאני מכיר ועברה דברים דומים היא איוב. אני הרי לא חטאתי, לא עשיתי רע, אז למה זה צריך לקרות? יש את זה ומצד שני, אני לא מקדיש את החיים לשאלות האלה. שבוע אחרי השבעה על קרן יצאתי להופעות עם מיכל טל ועם ישראל גוריון, ואמרתי לעצמי 'אתה תלך הלאה'. כשאמיר אובחן זה שיתק אותי. מבחינתי הוא היה הפייטר, המאצ'ו, שבגיל 16 כבר רץ על ג'בלאות, ולא הצלחתי לקלוט בכלל שהילד הזה יהיה חולה. במבט לאחור השנה הזו שעברה עלינו ליד המיטה של אמיר, הייתה הקשה בחיי".

למרות שהיא נגמרה בצורה אופטימית?

"אני אדם רך מאוד מטבעי וכל החיים היה לי אפילו קשה לראות דם. פתאום מצאתי את עצמי מסתובב בבית החולים, במחלקת הילדים שבה אמיר אושפז, ונחשף למראות קשים ביותר. "

מה עזר לך להתמודד?

"הייתה לי תמיכה מאוד חזקה מהמשפחה. הזוגיות המצוינת שלי עם אופיר, האחריות המשותפת שלקחנו על כל המצב, יעל הקטנה שהייתה בבית. זה עזר לי לבחור – ידעתי שבמצב כזה אפשר להיכחד או לשרוד, והחלטתי לשרוד".

את החיים שאחרי ההחלמה אמיר חילק, אומר קרטן, בין חבריו "הרגילים" לחבריו האחרים "קבוצת המסורטנים". אלה האחרונים יצאו למסע ביוון עם הרופא שלהם, פרופסור יצחק מלר, ושימשו קבוצת תמיכה זה לזה. אמיר, שכבר לא יכול היה להתגייס לצבא, יצא לטיולי ג'יפים בכל העולם, טייל במזרח הרחוק ועשה טראקים בדרום אמריקה, למד תואר שני בכימיה ("ריתק אותו לדעת מה דפקו לו לתוך הגוף, וקיווה להיכנס למחקר), עבד במחלקת הפטנטים של חברת התרופות "טבע", התחתן והפך לאב.

בשלב הזה, שבו ציפה אמיר לילד, הרופאים המליצו לערוך בדיקות גנטיות – שעולות כמה מאות אירו –  ולברר האם העובר אינו נושא מוטציה מסוכנת וגילו שהתינוק בסדר, אבל האב הצעיר נושא גן פגום. "שמענו, ומיד הדחקנו", אומר קרטן. "לא ידענו מה לעשות עם הבשורה הזאת. אמיר נושא גן פגום, אז מה? שיזהר? שילבש סוודר? אם זה מתגלה במהלך ההריון אפשר להחליט לא להמשיך את ההריון, אבל בגיל 27 אין מה לעשות, אז השתדלנו לא לחשוב על זה".

ואז אמיר חלה בפעם השנייה

"אמיר הרגיש פתאום שקשה לו לבלוע. הוא לא חשב שזה משהו אבל גילו אצלו גידול. הייתי בטוח שהוא יצא מזה כמו כלום, שאף אחד לא יכול על אמיר, שיהיו כמה טיפולים וזהו.".

אמיר התחיל לקבל סדרת טיפולים בהרצפטין. התרופה, שנכללת בסל התרופות לטיפול בסרטן שד, אינו מסובסדת לחולי סרטן בוושט ועולה כ – 16 אלף שקל לטיפול. חברת "טבע" התנדבה לממן את כל הטיפולים ואמיר קיבל טיפולי יום, המשיך לעבוד מהבית וקרטן, שלמד גם רפואה אלטרנטיבית "שמר עליו" כהגדרתו, באמצעות מיצים ותוספי מזון צמחיים שנועדו לחזק את גופו. האופטימיות הזהירה שאפפה את המשפחה בראשית הטיפולים הללו, הלכה ונסדקה כשהתברר שמצבו של אמיר מחמיר, שהסרטן הגיע לעמוד השדרה ושיש צורך לטפל בו בהקרנות.

"זה היה נורא", אומר קרטן. "אמיר הלך ודעך. הוא סבל מכאבים נוראיים ובכל זאת היה מתעורר מדי פעם ומשוחח ומתבדח, עד שהמצב שלו החמיר כל כך והוא הסכים לקבל מורפיום. עד אז הוא לא הסכים כי הוא לא רצה לאבד שליטה. אני כל כך האמנתי בעוצמה שלו, שגם כשהרופאים אמרו לי שאין להם יותר מה לעשות, אמרתי לעצמי שהם טועים, שייקח אולי זמן אבל הבין שלי יצא מזה".

בתום חצי שנה של ייסורים, אמיר נפטר. "אני מספר לך על זה", אומר קרטן, "אני מסתכל מהצד על החיים שלי ואני רואה שמדובר בטרגדיה נוראה, אבל אני לא רוצה לדבר על זה ככה, אלא על החיים שאחרי, על הכוח להמשיך".

לא מעט אנשים היו נכנסים אחרי מכה כזו לאיזה מקלט רגשי, מכבים את האורות ולא מעזים לצאת משם…

"אני לא כזה. אני לא נכנס לבונקרים ואני חושב שאסור לכבות אורות. גם את אמיר חינכתי תמיד להתמודד באופטימיות ואני בטוח שזה עזר לו בכל התהליכים שהוא עבר עד מותו. אני תיעלתי את הכאב שלי לכתיבת מוזיקה. בערב לזכרו של אמיר יבוצע הדיסק שאת כולו הלחנתי, לחנים שכתבתי לפני ואחרי מותו. אלה לא שירי זיכרון אבל באמצעותם אני מתכוון לזכור".

אחד השירים שקרטן הלחין נכתב, לבקשתו, על ידי המשורר רוני סומק ונקרא "אבא לא ידע". השיר מדבר על ההחלטה של קרטן להסתיר את מחלתו של אמיר מאביו, הסבא של אמיר, שהיה בעצמו חולה. "ביקשתי ממנו סליחה, כי בחודשים האחרונים לחייו הוא לא ידע שאמיר נפטר, והוא לא הבין למה הנכד לא מתעניין בו ולא בא לבקר אותו".

קרטן אומר שלא הייתה לו ברירה אלא להיות מוזיקאי. הוא נולד וגדל בתל אביב, בדירה הקטנה ברחוב שלמה המלך, שבה אבא שלו, אגון, לימד גיטרה את הצעירים המוכשרים שלימים הפכו להיות מיטב אומני ישראל. אגון קרטן, שנפטר לפני חודשים ספורים בגיל 92, היה הגורו של נגני הגיטרה בישראל, ורשימת תלמידיו כוללת בין השאר את שלום חנוך, ברי סחרוף, יצחק קלפטר, שלמה יידוב, מיקי גבריאלוב, ארז נץ, סי היימן ודודו טסה. עמנואל אומר שאבא שלו אמר לו תמיד לחפש לעצמו מקצוע יותר רציני, כי ממוזיקה אי אפשר לעשות כסף, אלא שהוא היה שומע את השיעורים שאבא לימד בבית, ומשקיף מהחלון לעבר החנות שממול, שמכרה במרתף ג'ינסים מוברחים שהביאו ימאים לתל אביב ולא יכול היה אלא להתאהב בתדמית הרוקיסט ולהתמכר גם הוא למוזיקה.

"בגיל 14 וחצי כבר ניגנתי בתזמורת של מקהלת צדיקוב, שהיו בה הילדות חני נחמיאס ועירית ענבי, וניגנתי בהצגות בהבימה. בגיל 17 הייתי מנהל מוזיקלי של ערב יחיד של אילי גורליצקי שיוסי בנאי ביים ובצבא הייתי מעבד מוזיקלי של להקות צבאיות וניגנתי בשלישיית דני גרנות.  אבל מה שאבא שלי אמר נחרט לי בראש, ונשארתי אאוטסיידר, שלא רוצה ממש להיכנס פנימה לעולם הזה", נזכר קרטן. "אז ביום השחרור מהצבא התחלתי לעבוד במפעל לפיברגלס שייצר סירות מפרש בתחנה המרכזית של תל אביב. אני קיוויתי ללמוד את הענף ולהקים מפעל לייצור אריזות לכלי נגינה מפיברגלס. כשהתברר לי שזה חלום שאי אפשר להגשים, הקמתי לי בית מלאכה והתחלתי לעבוד בנגרות. המוזיקה נשארה ברקע תמיד, כל יום אחרי העבודה, גם אם נפצעתי בידיים, הייתי מנגן".

קרטן ינגן, כמובן, בערב לזכר בנו. הערב הזה, שעתיד להתקיים בסוף אפריל 2013, יחתום מסע ג'יפים מדברי שיערכו חבריו הטיילים ההרפתקנים של אמיר. בימים אלה מתגבש הקונספט הסופי של האירוע. קרטן חולם על חגיגה ענקית של זמר עברי, על חבריו המוזיקאים שישירו לא רק את השירים החדשים שכתב אלא גם להיטים שלהם, ולצדם מסכים ואירועי שירה בציבור וכינוס ענק של ג'יפאים שגם יעסקו בקולינריה. במילים אחרות: חיים. כמה שיותר חיים הוא רוצה שיהיו שם, ושיהיה ברור באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהוא בחר להמשיך לחיות.

ילדות טובות מחפשות דם

 

כשוורד טוכטרמן גרה ברמת ישי היא טענה שמדובר במרכז העולם. כשעברה להתגורר בחיפה, טענה שמרכז העולם עבר לשם, אתה, ובטקסיות מה הניחה בנקודה המרכזית המדויקת, סטיק מדמם. בערך באותה תקופה היא גם איבדה את כף רגלה השמאלית, ומצאה אותו מאוחר יותר במחלקת אבדות ומציאות בתחנת רכבת. כשהחלה להעסיק צוות קולפי אפרסקים היא גילתה שבצל לא גורם לה לדמוע, ואחת לשנה היא צופה בסדרה טווין פיקס מהתחלה ועד הסוף.

מבולבלים? לא תהיו, אחרי שתקראו את "דם כחול", ספרה של ורד טוכטרמן, שהוא אמנם רחוק מאוד מלהיות ספר אוטוביוגרפי, אבל יש בו איזו חופשיות ריחופית של כתיבה, ותעוזה עלילתית ודמיונית שמסבירה מה עושות כל העובדות ההזויות-עד-משעשעות האלה בתקציר תולדות החיים שטוכטרמן העלתה לאתר שלה. יש באתר (www.room314.co.il) גם מפרט תכליתי יותר: היא נולדה בסנטה פה, ארגנטינה, מגיל שנתיים גדלה בחיפה, כבר שנים היא כותבת ועורכת ומתגרמת מדע בדיוני ופנטזיה, הקימה את "חלומות באספמיה" כתב עת ישראלי למדע בדיוני, פרסמה עשרות סיפורים קצרים ושני ספרים ("לפעמים זה אחרת", הוצאת אופוס 2002 ו"דם כחול" שיצא עתה בהוצאת "יניב"), היא זכתה פעמיים בפרס "גפן" והיא פעילה מרכזית בקהילת המדע הבדיוני הישראלית. חוץ מזה היא בת 41, מגדלת לבד את בנה בן השנתיים, השיער שלה קצוץ וצבוע בסגול ויש אנשים שהיא אוהבת, אבל את רוב בני האדם היא מעדיפה בצד השני של המקלדת, בחצי הכדור הוירטואלי.

"דם כחול" הוא ספר קשה להגדרה. עקרונית מדובר בספר ערפדים – סיפור על בחורה שזה עתה נשבר לבה כשגילתה שבן הזוג שלה בוגד בה, ובניגוד למה שההיגיון אומר לה, היא מסכימה למפגש מיני מסעיר עם ערפד. השידוך בחורה-ערפד, נקודת מוצא קלאסי של ספרי אימה בכל הזמנים, מתאפשר באמצעות סוכנות "דם כחול" , שמתגלה ככיסוי למזימות מורכבות יותר מכפי שנדמה בתחילה, ושולחת את חן – הגיבורה – חובבת ערפדים מתונה בהרבה מהסופרת – למסע חיפושים ופענוח שייגמר, אולי, בקצה סדרת ספרי ההמשך. ואגב, למרות התיאוריה שלה בדבר מרכז העולם, הספר – שטוכטרמן רצתה לכתוב על חיפה – לגמרי מתרחש בתל אביב.

"דם כחול" הוא ספר חינני מאוד. הגעתי אליו בצפידות מסוימת, אחרי שלא הצלחתי להתחבר לאף אחת מסדרות הערפדים הרבות בטלוויזיה, ואחרי שנים של הינזרות ממדע בדיוני, וגם אם לא השתוקקתי מיד לטבוע בו, הרי שחייכתי לא אחת, ולא הפסקתי לקרוא משום שטוכטרמן היא בחורה מצחיקה ואינטליגנטית, משום שהיא כותבת על מין ועל תשוקות ועל חרדות בטבעיות נעימה, ומשום שהאסוציאציות שלה נעות במהירות בין קריקטורות אנטישמיות בדֶר שטירמר לשירי הדיכאון של הגשש עם נגיעות של שייקספיר, עלילת מתח, קומיקס אמריקאי ודיבור ישראלי עכשווי זורם.

טוכטרמן מגדירה את עצמה כמי ש"שורצת בהרבה קהילות של חובבי מדע בדיוני ופנטזיה ומיודדת על רוב האחרות". היא מעורבת בארגון ובהפקה של הפסטיבלים והכנסים, מארגנת סדנאות ותחרויות כתיבה ומקיפה את עצמה בעיקר באנשים ששקועים, מנטלית, בעולם הזה. "חובבי מדע בדיוני הם בדרך כלל אנשים שיש להם אופקים יותר רחבים, חשיבה יותר פתוחה, הרבה פעמים הם מתעניינים במדעים טכנולוגיה, הם שכלתנים ולוגיים – יותר קל לי למצוא חברים בקהילה הזו, אני לא יכולה לראות את עצמי בקשר עם מישהו שהוא בכלל בכלל לא חנון".

החנוניות הזו לא ממש משתקפת בספר, משום שטוכטרמן בנתה גיבורה שהיא חובבת ערפדים מתונה ומסורה הרבה פחות ממנה עצמה, וגם בגלל שאיכשהו, היא מצליחה להישמע טוב בעברית. היא אומרת שהיא לא היחידה, ושהכותבים העכשוויים כבר לא מכריחים את הגיבורים שלהם לגור בניו יורק או לשאת שמות כמו ג'ו וג'יין. "זה היה תהליך בנייה קשה מאוד", היא אומרת. "לפני שהיה אינטרנט כותבי המדע הבדיוני היו מפוזרים ובקושי נפגשו, ומאחר שכולם גדלו על המד"ב האמריקאי, היה נדמה שאי אפשר ליצור מדע בדיוני ישראלי ממש כי הוא יישמע מלאכותי. עברנו את זה, והיום אנשים כותבים אפילו על קהילות יהודיות עתיקות או קיבוצים בחלל".

מה משך אותך לתחום?

"הלוואי וידעתי. מגיל מאוד צעיר קראתי אסימוב, לארי ניבן ויום אחד לגמרי במקרה קניתי את "לונה" של רם מואב, שהיה פרופסור לביולוגיה באוניברסיטה העברית וכתב על הנדסה גנטית – נושא שבעייתי לכתוב עליו במדינת היהודים – ונדלקתי".

קל לדמיין את טוכטרמן, שכבר בבית הספר היסודי כתבה לאמא שלה ספר קומיקס שבו הבלש נודד ל"ארץ הכפול שלוש", שוקעת לתוך בועת הספרות, בעיקר משום שהיא מתארת את עצמה כמי שהייתה "הילדה השמנה של הכיתה, כושלת לחלוטין מבחינה חברתית. היום אני אדם עם טונות של חברים ובטחון עצמי ונדמה לי שגם בילדות ובגיל ההתבגרות כשהחיים היו איומים ונוראיים ידעתי שיום אחד זה ישתנה, אני רק לא יודעת בדיוק איך זה קרה".

ייתכן שהשינוי התרחש כשעזבה את בית הספר בגיל 16. את המסגרת השנואה החליפו לימודים אקסטרניים ועבודה  כמטפלת ואחר כך כפועלת בבית דפוס. באותו זמן גם הפסיקה לכתוב "כי במוח הלא הגיוני שלי כמתבגרת חשבתי שכתיבה זה משהו לנערות, ביטוי של המיית הלב שצריך להפסיק בגיל מבוגר יותר". החזרה לכתיבה הגיעה בגיל 25, בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שהחזיר לה גם את האהבה ללימודים. "חשבתי להיות פסיכולוגית קלינית או סקסולוגית", אומרת טוכטרמן, "אבל איפשהו במהלך התואר הראשון קלטתי שזה לא נכון לי, שהטיפול הפסיכולוגי נעשה בתפיסה לא הוליסטית של בני אדם. עשיתי התנסות בביה"ח הפסיכיאטרי בטירת כרמל, והיו שם סיפורים נוראיים על התנגשויות בין פסיכיאטרים לפסיכולוגים שכל אחד מטפל בפן אחר של אותו אדם. עברתי למסלול ישיר לדוקטורט, הייתי תלמידה מצטיינת והתחלתי לכתוב דוקטורט על האבולוציה של השפה וצפיתי לעצמי קריירה אקדמית מזהירה, אלא שהכל נדפק".

מה קרה?

"חליתי".

טוכטרמן סבלה במשך תשע שנים מתסמונת התשישות הכרונית. היא יודעת שגם היום, שנים אחרי שהתסמונת הזו המכונה גם "מחלת היאפים" הוגדרה, יש עדיין מי שמרימים לעומתה גבה בחוסר אמון, אבל החוויות שלה לא משאירות מקום לספק. "לקח לי לפחות שנתיים להבין שאני חולה", היא אומרת. "הייתי עייפה כל הזמן, אבל היי, למדתי המון, לקחתי קורסים נוספים בחוג למתמטיקה לשם שעשוע, עבדתי כמתרגלת באוניברסיטה, ונפרדתי מבן זוג שהייתי אתו שלוש וחצי שנים, כל הזמן הייתי בלחץ וישנתי מעט. היה קשה להבחין מתי זה הפך למשהו פתולוגי".

כשכבר הלכה לרופאים, התברר שיש לה את כל התסמינים, בצורה החריפה ביותר: עייפות שגם 14 שעות שינה לא מסלקות, כאבים בפרקים ובשרירים, בעיות עיכול, כאבי ראש ותגובות קיצוניות לכל חומר כמו כדורי שינה, כדורי ארגעה, אלכוהול ואפילו טיפות אף. "כשקיבלתי סוף סוף את הרעיון שאני חולה ולא רק מתפנקת", היא אומרת, "נשרתי מהלימודים. כל הרזרבות נגמרו לי. לא יכולתי להקים את עצמי מהמיטה, איבדתי ריכוז, הזיכרון נפגע, עובדות מתבלבלות בראש, משפטים לא מתנסחים. רוב האנשים יוצאים מזה שנתיים. אני סחבתי את זה תשע שנים במצב קשה".

איך מתפקדים ככה?

"בקושי. המחלה גרמה לי לאבד את כל הדברים שבגללם הערכתי את עצמי, אבל אני אדם שלא עוצר, אז ניסיתי ללמוד רפואה משלימה, וגם שם לא החזקתי מעמד. עבדתי בהוראה ובהדרכת מחשבים עד שלא היה לי אוויר בריאות כדי לעמוד מול כיתה ולדבר. האקס שלי טוען שהמחלה הייתה דרכו של היקום להתגונן מפני. "

היא החלה לעבוד מהבית, קיימה קשרים אנושיים רק דרך הרשת ("אחרת זה מתיש מדי"), אבל נמנעה במכוון מלקחת חלק בפורומים וקבוצות של חולים אחרים "כדי לא להפוך לחולה מקצועית". למרות זאת, מאמר שגילתה במקרה על השפעתה של דיאטה דלת פחמימות על המחלה הציל, כנראה, את חייה. "כל הרופאים אמרו לי שזה נורא ואיום וזה יגרום לי להתקף לב מיידי", היא אומרת, "אבל החלטתי לנסות. זה היה מדהים. אני יודעת שיש אנשים שזה לא עוזר להם. לי זה היה כמו קסם. לא חזרתי לעצמי לגמרי – יש לי תקופות של חולשה של ריכוז נמוך אבל אני אפילו הולכת לחדר כושר וקניתי "אליפטיקל" והספקתי לשבור כבר שלושה ואפילו העזתי ללדת ילד – וזה לא פשוט, כי מפחיד לחשוב מה יקרה אם אני לא אצליח להתמודד עם זה, אבל יש גבול כמה אני מוכנה שהפחד ינהל לי את החיים".

את שקועה כבר בספר ההמשך ל"דם כחול"?

"מאחר שהסיפור עוסק בסקס, מתח וערפדים, היה לי כיף להמשיך להתעסק בו וככל שחשבתי על זה, ככה התברר לי שאני חייבת להמשיך לכתוב. אני לא כמו ג'י קי רולינג שתכננה את כל סדרת הארי פוטר מראש. כרגע אני כותבת, אבל אין לי מושג לאן זה יוביל".