סוג של פאם פטאל פמיניסטית

 

צילום: גל חרמוני

 

בהיותו הנכד הבכור של סבתא יולנדה, מומו –המספר ברומאן החדש של משה סקאל – ירש ממנה לא מעט נכסים: את כיסאות הפלסטיק, את שני הרדיאטורים ואת נייר הטואלט. כל כל הרבה גלילים, שאין סיכוי שיוכל להשתמש בכולם בחייו. זאת אמורה הייתה להיות הנדוניה שלו. אלא שמומו, הספרותי וגם זה האמיתי, ליקט במהלך השנים את האוצרות המשפחתיים שסבתו הורישה לו מבלי דעת: את שפתה העשירה בביטוים צבעוניים, את הדרמות הגדולות והמריבות הקטנות שהתרחשו במשפחה, את החלומות שהביאו אותה מקהיר לתל אביב ואת האכזבות שהושיבו אותה כאן, על המרפסת, בתוך כמעט-בועה, שממנה יצאה אחת לשבוע כדי לפגוש את אחיותיה אודט, ג'יזל, לואיזט ופיירט בסניף הבורגר-ראנץ', שם הייתה אוכלת המבורגר "בומבה" ובתום הארוחה עוצמת עיניה כמעולפת ומחטטת בין שיניה בלשון, בחיפוש אחר שיירי בצל ובשר.

"יולנדה" הוא סיפור זיכרון שחלקו אמיתי וחלקו בדוי, ושני החלקים מתערבבים זה בזה בחינניות מתעתעת. סקאל, בתפקיד המספר הכפול, מביא את סיפור ילדותו והתבגרותו, במשפחה תל אביבית שחציה הגיע ממצרים וחציה מסוריה. במרכז הסיפור  – בין מגוון הדמויות המצויירות ביד קלה – עומדת יולנדה, הסבתא שביתה וחייקה, מטבחה והרגלי הניקיון שלה, נקודת המבט שלה ויכולת ההכלה שלה שימשו מעין אינקובטור שבתוכו צמח והתפתח. והוא כותב עליה בחיבה ומתוך ניסיון לפענח אותה ודרכה את הבחירות האישיות שעשה בחייו.

סקאל, בן 35, הוא סופר עורך ומבקר. בשש השנים שבהן התגורר בפריז השלים תואר ראשון בספרות ותרגום ובתל אביב השלים תואר שני בפילוסופיה. הוא מנהל את מפעלי הספרות במרכז הספר והספריות בישראל ואת המפעל לתרגום ספרי מופת. "יולנדה" הוא ספרו הרביעי, והוא נכתב רק אחרי מותה של סבתו האמיתית. לפני חמש שנים הוא חזר מפריז, שם הכיר את בן זוגו המשורר והמתרגם דורי מנור. סיפור התאהבותם שם הוא אחד מרגעי התערובת של מציאות ובדיון בספר. מצד אחד סקאל מתאר בפרוטרוט את הקשיים הגופניים והנפשיים שחווה בניסיון לבנות לעצמו חיים בצרפת ואת האכזבה של משפחתו מכך שהחליט לעזוב את הארץ, ומצד שני הוא בודה לעצמו בן זוג שהוא פסנתרן מיוסר, ואפילו מניח לסבתא הספרותית שלו להגג על כך שהיה מתאים לו יותר לחיות עם משורר. "מבחינתי כל מה שאת מאמינה לו הוא אמיתי", אומר סקאל. "גם אותי הספר בלבל לפעמים. כל כך נכנסתי לכתיבה, שלפעמים הדודים שהומצאו והעיסוקים שלהם פשוט השתלטו על חיי ואחרים הוזזו הצידה."  

האמת היא ש"יולנדה" הוא ספר כל כך כובש, שכקוראת, ממש לא היה לי דחוף לקבל מסקאל הסברים לגבי מה שלא אמיתי בו. הוא כבר נשאל על ידי מבקרים אם מדובר במחווה ליולנדה של יהושע קנז, שגם היא התרפקה על התרבות הצרפתית שלא הייתה ממש שלה, ואם יש כאן רמז לדלידה, הזמרת המצרייה ממוצא איטלקי, ששרה בצרפתית במבטא קהירי עז. הוא לא שולל את האפשרויות – את קנז הוא מאוד אוהב, והמבטא, זה של סבתו הפרטית, אכן היה עז, ושימש לה מקור גאווה עד כדי כך שכשהוא עצמו (שבכלל למד צרפתית רק ב"אליאנס") החל לדבר במבטא פריזאי מושלם, היא העמידה פנים שהיא כבר לא מבינה אותו. "לסבתא שלי היו יחסים מאוד מורכבים עם צרפת. היא התרפקה עליה כל חייה אבל לא הייתה שם מעולם. כשנסעתי, מצד אחד הגשמתי את מה שהיא אמורה הייתה לעשות, ומצד שני זה היה בעיניה סוג של כישלון, כי היא הרי באה לכאן כציונית והנה אני עוקר מכאן".

נסעת בתחושה שאתה עוקר ולעולם לא תחזור?

"בפעם הראשונה נסעתי לסמסטר לסורבון, לחצי שנה. חזרתי ארצה, למדתי באוניברסיטה, עבדתי כתחקירן בערוץ הראשון ואחרי שנה החלטתי לקפל הכול ולחזור לפריז. אלא שהחיים שם היו יותר כמו מלחמת הישרדות. מאוד יקר לחיות שם, החורפים היו קשים מאוד וחטפתי דיכאון ממזג האוויר ומהאנשים שהופכים להיות קפוצים וקשים בחורף. מאז שחזרתי אני יודע שבחרתי לחיות כאן, היה לי חשוב להגר לכאן, "לעשות עלייה", זו תחושת עצמאות חריפה מאוד. אני עדיין מתרפק על פריז אבל יודע שאני לא אחזור לחיות שם. כמו שיולנדה התרפקה כל חייה על קהיר, וידעה שהיא לא תחזור לשם לעולם".

העברית הייתה בוודאי אחד הכבלים שמשכו אותו בחזרה ארצה. סקאל כותב בעברית מענגת, שמצליחה להיות גבוהה באופן שאינו מרתיע ואינו ארכאי.  הוא גם משלב בו שלל ביטויים בצרפתית שאיש מלבד סבתא שלו מעולם לא השמיע באוזניו. כשהייתה בדיכאון, למשל, היא נהגה לומר שהיא "לא בצלחת שלה", וכשהלכה לשירותים נהגה "לעשות את הביקור". את זכויות התרגום של "יולנדה" לצרפתית הוא מכר יום לפני פגישתנו להוצאת "סטוק" בסדרה שכותרתה "קוסמופוליט". "אני מרגיש שככה יולנדה מגיעה לפריז בדלת האחורית", הוא אומר. "לעיר שאולי אליה הייתה צריכה להגיע כדי לחיות חיים אחרים מאלה שהיו לה".

למה חיכית עד אחרי מותה כדי לכתוב את הספר?

"זה היה בלתי אפשרי לכתוב אותו בחייה. לא יכולתי לנסוע לקהיר – היא פשוט לא הרשתה לי ואני גם בגיל שלושים לא העזתי להמרות את פיה. היא ניסתה להסתיר ממני את עולמה העשיר. היא הייתה מסוג האנשים שבאו לכאן להתחיל מחדש וזה חייב אותה למחוק הכול. מסתבר שהיא לא הצליחה. בגלל שהייתי הנכד הבכור, היא סיפרה לי הרבה דברים, דברים שמעולם לא שאלתי אנשים במשפחה אם הם יודעים מהם, כולל סיפורי אהבה כמוסים. ראיתי בה אישה גדולה מהחיים, אבל היא גם הייתה סבתא שלי, ורק אחרי מותה הבנתי שהיא הייתה אישה. כל עוד הייתה בחיים לא הייתי מסוגל לכתוב עליה ככה, בצורה כל כך אינטימית."

ליולנדה יש דעות מוצקות לגבי המון דברים ולמרות השמרנות הזאת היא מקבלת בפתיחות נהדרת את העובדה שהנכד שלה מביא אליה בן זוג

"התשובה המתבקשת והאנושית היא שכשאוהבים מישהו אהבה עמוקה כמו שהיא אוהבת את מומו, מקבלים אותו. יכול להיות גם שהיא הרגישה שבגלל המיניות שלו הוא זר, כמוה, הוא קצת שונה והוא מיוחד, וזה רק הידק את החיבור ביניהם".

 

 

משה וסבתא (האמיתית) ז'ודית פרינץ לבית אדס

 

היא הייתה אישה מאוד יוצאת דופן לדורה

"היא הייתה סוג של פאם פטאל פמיניסטית והיא לא ויתרה על העצמאות שלה לטובת שום דבר. לכן היא גם העזה להפרד מבעלה. היא לא התפשרה, גם אם המחיר היה להישאר לבד למשך שארית חייה".

 סבא ז'ורז', הבעל שיולנדה מסלקת מביתה באורח מסתורי, גר עם מומו באותו בית ובכל זאת נכנס לסיפור כמעט במקרה…

"הסבא הזה היה דמות מרכזית בחייו של הנכד, ומצד שני הייתה ביניהם תחרות. הוא טיפוס (במלעיל), איש קשה מאוד אבל גם רחב אופקים ויש לו רגל אחת מפלסטיק ושפם והוא כל היום יושב על הכורסא וקורא ספרים. הגרסה הראשונה של הספר הייתה בלעדיו. נתתי ליובל שמעוני לקרוא כשעוד התלבטתי אם לבחור בכיוון הדוקומנטרי או הבדיוני. הוא שאל אותי מה עם הסבא וזה שלח אותי הביתה לחודשים של עבודה. בזכותו מצאתי את סבא שלי, שמת כשהייתי ילד, ורק אז הבנתי שבסכסוך בינו לבין סבתא שלי אני תמכתי לחלוטין בצד שלה.

"ז'ורז' הוא זה שבא ממשפחה אשכנזית וממש קינא במשפחתיות הזו של יולנדה, לכן הוא ממציא את שלושת הדודים שהפורטרטים שלהם תלוים בחדרו: הדוד גוסטב (פלובר), הדוד אונורה (בלזק) והדוד מרסל (פרוסט). זה לא סתם משחק, הוא לא סתם מספר לנכד שיש לו שלושה דודים שהם סופרים צרפתיים מהוללים. לשלושה האלה יש השפעה עמוקה על חייו ובהמשך גם על חיי הנכד שלו שמחליט להיות סופר".

בבית שבו גדלת היה לספרות מקום כל כך מרכזי?

"לא. אבי הוא צורף, בעל מלאכה. הוא מייצר כבר 35 שנה תכשיטים בחנות הקטנה, שעל הכספת שלה ישבתי כשהייתי ילד. הייתי מסתכל בו שעות מתחיל לבנות תכשיט, מלטש אותו ושובר אותו ומתחיל מחדש, ולמדתי ממנו את המלאכה. הכתיבה היא בעיני קודם כל מלאכה. אני לא מחכה למוזה. מאחר שאני עובד לפרנסתי, אני נלחם על כל טיפת זמן פנוי כדי לכתוב. אני חושב שבעוד שמשורר יכול לכתוב בחצות אחרי כוסית וויסקי, סופר כותב בשמונה בבוקר, אחרי כדור אקמול. אני גם חושב שמשורר הוא אקסביציוניסט וסופר הוא מציצן. בגלל זה דורי ואני מסתדרים כל כך טוב. אגב, בניגוד למה שכתוב בספר, ז'ורז' מעולם לא כתב פרוזה, להבדיל מסבי הדמשקאי משה סקאל שכתב ופרסם בכתבי עת פרוזה בערבית".

נדמה שהיית קרוב בהרבה לסבים ולסבתות שלך מלהוריך, שכמעט לא מוזכרים בספר

"הם כמעט לא מוזכרים כי כתבתי בספרי הקודמים על אימהות ובספר הבא, שתהיה בו גם חנות תכשיטים, אכתוב על אבות. היחסים עם ההורים יותר טעונים ואתה תמיד גדל בתחושה שלעולם לא תוכל להחזיר להם את מה שהם השקיעו בך. אני חושב שיש משהו מאוד מיוחד בקשר של סבים וסבתות עם הנכדים שלהם. כמו ששאולי אומר למומו בספר "הנשמה שלך עברה אליך בגנים מיולנדה, ידוע שזה מדלג דור, כמו קרחת".. בין מומו ליולנדה יש יחסים קרובים מאוד, אפילו הייתי אומר יחסים שבין גבר לאישה."

היא באמת מזמינה אותו לשכב לידה על המיטה, אמנם על סדין מיוחד ומעל שמיכה שתחתיה טמונים הארנק שלה והמשקפיים וחפיסת הפתי בר…

"אני חושב שעם מותה של סבתי תעשיית הפתי בר בארץ התמוטטה. בשנותיה האחרונות היא אכלה לפחות חפיסה אחת ביום. היא לא יצאה מהבית בלי פתי בר, ואם הייתה מחכה בתור אצל הרופא הרבה זמן הייתה מחסלת חבילה שלמה".

 

* הראיון עם משה סקאל התפרסם במוסף הספרים החינני עד מאוד של לאישה

המדינה מתאבדת לנו מול העיניים

 

יאיר גרבוז. צילום: גל חרמוני

יאיר גרבוז משוכנע שהמדינה שלנו מתאבדת לנו מול העיניים. זאת הסיבה בגללה כשסקר, בטורו המצולם בתוכנית "תיק תקשורת", מופע שבו יותר מנרמז כי מדיניות משרד הפנים כלפי עובדים זרים ופליטים מזכירה את גרמניה הנאצית, הוא לא התרגש. "כשאני ישן בבית בוער", הסביר, "אני רוצה שיעירו אותי, ולא ממש אכפת לי אם עושים את זה בוולגריות". ספרו החדש "אוי ארצי", הוא מעין טלטול השכמה כזו. אמנם מדובר בספר מצחיק מאוד, וגרבוז, כדרכו, לא מתאפק מלאהוב את מושאי הביקורת שלו, אבל מתוך הספר עולה דאגה כנה לגורל החברה הישראלית, שבעיניו של אחד היוצרים הפוריים, המצליחים, הרבגוניים והדעתניים פה, מפגינה התנהגות אובדנית.

"אוי ארצי" נולד כאוסף של מכתבים שנשלחו על ידי גרבוז בדואר אלקטרוני לידיד צרפתי, ששקל לעשות עלייה. אל תחשבו שזה היה פשוט – קודם כל בגלל הטכנולוגיה: גרבוז לא ממש מיודד עם המחשב שלו, ומודה שכשהוא מקבל מייל, הוא בדרך כלל מצלצל לשולח כדי לברר מה כתבו לו, ושנית – בגלל החלוקה הברורה בתוכו, בין הראש שאומר שהמקום הזה הוא לא ממש מקום לחיות בו, לבין הלב שיודע שזה הבית ושמשום בחינה אין לו תחליף. "אוי ארצי" (הוצאת דניאל די-נור) הוא לכן מין יומן אישי, של מי שגדל פה בשנות החמישים, יצר אומנות וסאטירה ופובליציסטיקה, חינך דורות של אומנים, חיבר ספרים, גידל ילדים ובנה את ביתו בתוך המקום והזמן והשפה ועתה מה בדיוק קרה ואיך אפשר להמשיך לחיות פה למרות הכול.

גרבוז, בן 65, כותב על הכול. על הילדות, שעברה עליו כמנשא לסמלי השבט (נר חנוכה, למשל, או זר הביכורים), על יחסיו עם ההורים ("יש אנשים שמנחשים בקפה, אני נאלצתי לנחש את אימא שלי בקציצות"), על האווירה הסוציאל מזוכיסטית, כהגדרתו, שבה גדל, על ימיו בקיבוץ ("הייתי רוצה שייצקו את גופי בברונזה ויניחוני בסימטה פריזאית ליד ספסל ופנס רחוב היכן שיונים ינקרו מראשי את שרידי הקיבוץ) וגם על מבחר נושאים הפורצים את גבולות הביוגרפיה האישית שלו (החל אומנות וכלה בטרנד הירוק ובצימרים בגליל). הוא ביקורתי מאוד, לא נוסטלגי ולא מתמכר לרגשנות, מקטר הרבה, אבל גם מודה שיש לא מעט דברים שהוא אוהב. הידיד הצרפתי שלו, כמובן, עלה בסופו של דבר ארצה. הפיכחון הגרבוזי לא הרתיע אותו, אולי משום שהוא, כאמור, ספוג אהבה.

 

מהרשימות ב"אוי ארצי" אתה נשמע סובל מאוד, אז איך זה שעדיין לא ברחת למקום אחר?

"קודם כל ישנו השיקול של אין ברירה, זה המקום היחיד שיש לנו, וזה שיקול כבד מאוד, שעולה במשקלו על כל הביקורת שיש לי. שנית, אני עושה הפרדה שהיא הכרחית לאדם שרוצה לשמור על שפיותו, בין מה שאני חושב על אנשים פה כפרטים לבין מה שאני חושב עלינו כציבור. יש בארץ חום אנושי וחברות שאין להם שום תחליף. בתחום הכי קרוב ללבי אני אדם מאושר, יש פה אנשים מופלאים ומוכשרים מאוד שיוצרים ציור, ושירה וספרות. גם דברים שניסיתי לא לאהוב, כמו פזמונים עבריים, נכתבים פה ברמה מאוד גבוהה, כך שזה היה חזק ממני וממש נאלצתי לאהוב אותם. "

אתה כותב הרבה על אהבתך לעברית. קצת מפתיע לגלות שצייר כמוך, שלכאורה יוצר בשפה בינלאומית, מחובר כל כך דווקא לשפה המקומית…

"הציור שלי היה כל השנים רווי בעברית, תמיד כתבתי בתוך הציורים. אני צייר ספרותי מאוד, או סופר  ציורי מאוד או מה שתרצי. בגיל יותר צעיר עשיתי חלוקה, שהייתה מלאה בושה וייסורי מצפון בין מה שאני עושה לפרנסה ובין מה שאני עושה כי אני רוצה. היום אני משלים עם מה שקראתי לו אז "פרנסה" ובעצם הם חלק מהותי ממני, דברים שתרמתי בהם כמיטב יכולתי ואני חושב שזו הייתה תרומה משמעותית ואני מתנצל בפני התחומים האלה על מידה מסוימת של הירארכיה לא מוצדקת שיצרתי. למשל הסאטירה. שנים עסקתי בזה, והיא חדרה באופן עמוק מאוד לציורים שלי. פעם רציתי רק לצייר כי זה הדבר הכי "חשוב", לא רציתי ללמד, והיום אני חושב שלהיות איש חינוך זה הדבר הכי חשוב, בטח במצבה הנוכחי של ישראל. "

 

גרבוז עמד משך שנים רבות בראש המדרשה להכשרת מורים לאומנות בבית ברל. הוא פרש לפני כשנתיים, אבל עדיין מבכה את הקיצוצים שנאלץ להיות חלק מהם. בעיניו, מצב ההשכלה הגבוה ומערכת החינוך בכלל, הוא אחד האיומים הגדולים על האפשרות שיום אחד עוד תחזור להתנהל פה חברה נורמאלית. "הקיצוצים במערכת החיוך זה ממש כאילו חופרים לך מנהרה מתחת לרגליים. אמנם לא ממלאים אותה בחומר נפץ, אבל מחכים שהיא תקרוס ואתה פשוט תיקבר תחת ההריסות".

 

החינוך , כמו הרבה תחומים אחרים במדינה, מקבל פחות תשומת לב בגלל מה שקרוי "המצב", לא?

"אף אחד ממנהיגינו לא יודה שיש לו מגמה להרוס את מערכת החינוך, אבל המשטרים שלנו בשנים האחרונות מאוד אקטיביים בכיוון הזה. הם נבנים על קואליציות שהם יודעים בבירור שאינן תורמות לעתיד התרבותי של המדינה הזו, קואליציות עם הדתיים ובעיקר עם ש"ס, שזה כמו לגדל בורות. בקיבוץ היו קוראים לזה 'להפוך את הבורות לענף'. נותנים בערות, תמורות קולות ותמיכה. השלטון שלנו רוצה שהציבור לא יהיה חכם ולא יתקומם".

הציבור מתקשה להעביר ביקורת על מעשי המנהיגים שלו, כי יש לו כל כך הרבה סיבות חיצוניות לפחד: האיום האירני, פיגועים, משבר כלכלי.

"ומנהיגנו מנצלים כל אפשרות להזין את הפחדים האלה. פחד מייצר קרבה בין אנשים. אנחנו רוצים להתקרב כדי להתגבר על הפחד ביחד, ולשם כך מוכנים לוותר על הדברים הכי חשובים, על החיים. תל אביב היא המקום היחיד בארץ שחי למרות כל הפחדים ובגלל זה את ואני כל כך אוהבים אותו, וכל כך הרבה אנשים שונאים אותו. רוב האנשים חושבים מה יהיה אחרי שהאיום האירני יוסר, אחרי שיפסקו הפיגועים, הם לא חיים בהווה".

איך חיים בהווה?

"יש המון שמתארים כמה יפה ונכון היה שאנשים המשיכו לכתוב שירה ולצייר ולאהוב אפילו בשואה. קוראים לזה רוח האדם – הם ידעו שחייהם עלולים להיקטע בקרוב מאוד, בצורה איומה, ובכל זאת יצרו חוויות רוחניות. פה אנחנו לא מרשים לעצמנו, אנחנו מבוהלים ולכן אפשר לעצור את החיים ולא לעשות כלום".

אמרת שיש פה יצירה משובחת

"יחידים יוצרים, השלטון לא עושה כלום, מלבד שחיתות. אני לא רוצה לחטוא במה שאני מאשים בו אחרים. אם אני אומר שהממשלה איומה והמדינה במצב אובדני, אני יכול לעבור לחיות במקום שבו אני לא רוצה ולא יכול נפשית להתקיים, או להתאבל ולא לחיות כי איך אני מרשה לעצמי לעסוק בעניינים יומיומיים כשבונים גדר הפרדה ומגרשים פליטים. אני מרגיש שאני חייב להיות מופת לילדים ולנכדים שלי, להראות להם שבהפוגה בין קרב לקרב אפשר לכתוב שיר. "

"האומנות לא מנחמת אותי, אבל אני לא יכול לחיות בלעדיה" (צילום: גל חרמוני)

זו תפיסה מאוד רומנטית

"בכלל לא. זו תפיסה מעשית מאוד. היצירה בכל מצב היא טעם הקיום שלי. מה יש לנו בכלל? יצירה או צריכה של אומנות, אהבה, משפחה, חברים. אני לא מוכן לזרוק את כל זה בגלל המצב. אני יוצא להפגה וכשאני חוזר מותר לי ליהנות משרימפס."

דווקא שרימפס?

"זה נהיה מין סמל כזה לנהנתנות, שהיא הטריפה החילונית. יש בארץ גישה שאומרת שחילוני, רצוי שלא יהנה יותר מדי…"

אולי בגלל שאנחנו כל הזמן חיים בהרגשה שהכל זמני, שאולי לא נשרוד

"אם זה המצב, אנחנו אמורים להיות עסוקים בדיוק הדברים ההפוכים, בניסיון ליצור תנאים שבהם כן נשרוד, בניסיון להגיע למי שחיים סביבנו ולמצוא איזו פשרה איתם. המדינה הזו עוסקת כל הזמן בביטחון,אז איך זה שיש בה כל כך הרבה חוסר ביטחון? איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים מצביעים למפלגות שלא מעוניינות בפשרה? השקפת עולם הימנית היא לגיטימית בעיני, אני רק תוהה איך זה יכול להיות שמצביעי הימין לא רואים שכל המנהיגים שהם מריעים להם בכיכרות, נעשים מיד פחות ימניים כשהם מגיעים לשלטון. איך זה שרוב האנשים מוכנים לפשרות, אבל לא מבטאים את זה בקלפי?"

יש לך פתרון לאנומליה הזאת?

"אני חושב שצריך לקצר את הקדנציה של ראש עיריית תל אביב לשבועיים. זה תפקיד שעושה כל כך טוב לאנשים שחבל לבזבז אותו על אדם אחד. ציץ' הגיע לתפקיד כימני קיצוני שוויצר ליכודניק מיליטריסט. הלך לכמה פתיחות שמע כמה קונצרטים נהיה בן אדם. רוני מילוא הגיע לתפקיד עם הטענה ששלום עכשיו ממומנים על ידי הסי אי איי וראה רק קונספירציות. יצא משם טוב. זה ממש תפקיד מרפא."

השואה היא כמובן אחד ממקורות הפחד הגדולים שלנו

"מערכת החינוך שלנו עשתה בשואה שימוש שגובל בפשע. כל השנים פימפמו לנו את האימה, כדי שלא נקיים פה שיגרת חיים נורמאלית. לא הניחו לנו להתייחס לנושא הזה בצורה אנושית, בביקורתיות, רצו שרק נפחד כל הזמן".

לא היית רוצה להיכנס בעצמך לפוליטיקה?

"לו הייתי מגיע לתובנות האלה, ובעיקר לתחושה שבוערת בי שהחינוך הוא עתיד המדינה, בגיל צעיר יותר, הייתי מוצא את עצמי בפוליטיקה. היום כשאני טועם קצת רוגע, לפחות ביחס להיפראקטיביות שלי, זה כבר לא יקרה".

למרות שהספר שכתבת מצחיק, נדמה שאתה חושב שהכל היום יותר גרוע

"ממש לא. המון דברים היום יותר טובים, אבל הם לא במישור הציבורי הכללי. אם היה קם עכשיו מנהיג (ובואי נהיה רגע מינימליסטיים ונבקש שזה יהיה מנהיג בלי כתב אישום) ויצור פה תשתית לחזרה לנורמאליות, נוכל לראות שיש פה דברים נהדרים: פועלות שלוקחות מתפרה ומחיות אותה, קומונות של נוער שעושות רטרו של תנועות נוער, תיירות פנים, יצירה. אנחנו אוכלים יותר טוב, שותים יותר טוב, מבלים יותר טוב, אנשים יותר קשובים, פחות שוביניסטיים, וגילינו את האינטימיות. בשנות השישים הייתי רגיל לשבת בשולחנות של שלושים ארבעים איש, היום אני רוצה לבלות באינטימיות. כשאני יוצא מהבית, אני נותן נשיקה כמו שצריך,  כי אולי אני אתפוצץ באוטובוס וזו תהיה הנשיקה האחרונה. השנים הקשות של הפיגועים באוטובוסים גרמו לרבים לרצות לחיות נכון יור, לא במובן של לאכול בלי כולסטרול, אלא חיים שבהם הם מביעים את מה שהם מרגישים, את אסירות התודה, את החברות, ולא בצעקות".

אתה כותב שאתה פותח עיתון בבוקר כדי לראות איזה מעשים מגונים עשו בנו מנהיגנו. זה לא מעורר בך כעס גדול?

"כבר לא. אנחנו מעבר לשיא. המצב במדינה הוא גרוטסקה מוחלטת. שר אוצר יושב בבית סוהר, ראש ממשלה בעשרות חקירות, הנשיא נאשם באונס. אז אתה אומר לעצמך נקרא ספר חדש, נלך לראות תערוכה, נקיים מחתרת, שנלחמת על החיים שלה, רק בלי רובים. "

האומנות מנחמת אותך?

לא, היא לא מנחמת, היא פשוט משהו שבלעדיו אני לא יכול לחיות".

איך זה שאתה בכלל לא נוסטלגי?

"יש דברים שאני מתגעגע אליהם, אבל הם לא הדברים הצפויים כמו תנועת הנוער או הפינג'אן ואני לא רוצה לאכול תפוחי אדמה מהמדורה. אהבתי מפגשם כמו שהיו בכסית או בקפה תמר, אבל לא אהבתי את ההתנהגות גסת הרוח והקולנית של הבוהמה ואת הריבים המטומטמים בין משוררים ומו"לים. אני זוכר בחמלה את גבעתיים של ילדותי, שבה אנשים היו מוכרים על פי מקצועם, ואת בית הספר העממי שבו היו מורים שהיו מומחים בתחומם ולא רק למדו הוראה, והם היו משוגעים לדבר, ובעיני שיגעון זאת אחת המילים הכי חיוביות בשפה".

ובתוך כל זה אתה ממשיך לכתוב?

"כרגע לא. המכתבים היו לי צורה נוחה מאוד והייתי רוצה להמשיך בה. בכלל, אני רגיל להגיב – גם כשכתבתי סאטירה זו תגובה, וגם כשיצרתי קולאז'. אני הרי חי בפרובינציה, ומה שנוצר שם הוא תמיד תגובה לעשייה שבמרכז. המרכז בעיני הוא ניו יורק, ואנחנו בשוליו. היתרון הגדול הוא שממי שחי בפרובינציה גם נחסכות טעויות, הוא מגיע אחרי שכולם כבר הלכו בשביל וסימנו את המכשולים שהוא יכול להיזהר מהם, כך שאני בכלל לא מתלונן".

***הראיון התפרסם השבוע במוסף הספרים המשובח של לאישה.