ארכיון תג: נחישות

מרים בן פורת מדברת

 

לא קל לפענח את האישה הראשונה שהגיעה לבית המשפט העליון. מרים בן פורת היא בת שיחה נעימה מאוד, תרבותית, לפעמים ידידותית ממש, אבל שומרת בקנאות על פרטיותה. דרך החרכים שנפערים (לכאורה) בחומות ההגנה שלה, לא בוקעת החוצה ולו מילה אחת שהיא לא החליטה מראש לחשוף

הגילוי המפתיע ביותר שהניבה שיחתי עם מרים בן פורת, הוא שהיא מחייכת, ולא מעט. בית קפה תל אביבי שקט, אנחנו שותות תה ומדברות על הדרך שהובילה את הילדה הסקרנית הקטנה שנולדה למשפחה ליטאית, ברוסיה הלבנה, הבת הצעירה מבין שבעה ילדים, עד ארץ ישראל ועד לעמדות ההשפעה שקודם לה מעולם לא כיהנה בהן אישה: המשנה לנשיא בית המשפט העליון ומבקרת המדינה. הסיפור הוא סיפור מרגש, ובן פורת מדברת בכנות פשוטה. היא מודעת לכך שבעיני, וכך אני רוצה להציג אותה בפני הקוראות שלי, היא מעוררת השראה, והיא מתמסרת אבל עד גבול: היא לא הכוכבת האמיתית של "מבעד לגלימה", הספר האוטוביוגרפי שכתבה, אלא מערכת המשפט, והחיפוש אחר הצדק. ושם, אגב, בשבתה על כס השיפוט, היא הקפידה שלא לחייך. "שלא יחשוב מי מהצדדים שאני נוטה לטובתו רק משום שחייכתי אליו", היא מסבירה, ואז מודה: "וזה היה בניגוד גמור לטמפרמנט סנטימנטלי שלי".

 "מבעד לגלימה" (הוצאת "כתר") כבש בשבועות האחרונים את טבלת המכירות של ספרי העיון. בן פורת משלבת בו הרהורים אישיים מאוד עם אנקדוטות מחייה ובמקביל פורשת פרשיות משפטיות שזכו לתשומת לב מיוחדת או שהעלו בה לבטים גדולים. התוצאה היא שילוב של זיכרונות מאולם המשפט עם סיפורים אנושיים שיש בהם חום מפתיע. בגיל 92, היא מודה בראשית שיחתנו, היא חושבת שהגיע הזמן לספר גם את אותם סיפורים שאיש לא שמע, מחמת המרחק, מרחק הגלימה מהעין ומהלב.  או במילותיה: "היה לי חשק לסגור את הפער שהיה תמיד ביני לבין הציבור ולא אהבתי אותו".

מרחוק דווקא נדמה היה שבן פורת משתייכת לאותו זן של שופטים שהם מאופקים ובעלי שליטה עצמית מוחלטת, קרירים אפילו, כמעט חסרי מבע. בספר היא מספרת על הפעם הראשונה בה הוגשו לה זיתים, והיא, שהייתה בטוחה שמדובר בשזיף בלעה זית בשלמותו, כולל החרצן, והוא נותר תקוע בגרונה, אבל הבעת פניה לא הסגירה את הזוועה. "כמעט נחנקתי", היא נזכרת. "אבל אני לא חושבת שזה היה עניין של שליטה עצמית, זאת הייתה ביישנות קרתנית מצדי. "גדלתי אצל הדודה שלי, שפרינצה, שהייתה בעיני הגדולה מכולם וקיבלתי ממנה המון אהבה, אבל היינו מאוד מבודדות. האחים שלי היו באים לבקר וגם חברות מבית הספר, אבל עולמי היה סגור ולא פגשתי הרבה אנשים ולא הייתה לי הזדמנות להיעשות פחות קרתנית. כשבאה לבקר אותי שם אחותי, המבוגרת ממני ב-14 שנה והייתה מלכת היופי של ליטא, הייתי בעננים, זה היה כאילו הגיע אלי העולם הגדול. אהבתי את החצרות היפות, את הנדנדה שבה הייתי מתנדנדת בין שמים לארץ, במשחק כמו שחיים אהבתי להרקיע שחקים ולרדת לקרקע המציאות. אבל כשבא מישהו מבחוץ לעולמי הזה התביישתי, כמו שילדים מתביישים. זה לא היה מקרה בודד. כשראיתי את הסרט על חיי הרצל, ואז לא ידעתי דבר על הרצל, בסצנה שבה הרצל יורד מהרכבת הייתי בטוחה שזה אבא שלי, שגם בו היה משהו מלכותי מאוד, צעקתי 'אבא' כי לא כל כך הבנתי במה מדובר, כולם צחקו ואני בכיתי בכי תמרורים.".

כשמסתכלים על הקריירה שלך ועל מספר הפעמים שבהן נאלצת להתמודד מול אישים רבי כוח שהחלטותיך לא מצאו חן בעיניהם, קשה לחשוב עליך כעל ביישנית…

"זה היה הרבה קודם… הייתי בת 13 בפעם הראשונה כשנער הזמין אותי לראשונה לרקוד. , גיל קצת מאוחר, את לא חושבת?. האחים שלי היו גדולים ממני בהרבה, דיברו שפה אחרת, שיחקו אתי קצת אבל מאחר שהיו רחוקים ממני בגיל, בכל ביקור שלי בבית ההורים לקח זמן עד שהרגשתי קרובה אליהם שוב". כאמור, הייתי ביישנית מאוד".

בן פורת נולדה בעיר ויטבסק שברוסיה הלבנה, בת הזקונים של חיה ואליעזר שינזון. השנה הייתה 1918, ולמרות ארבע שנות מלחמת העולם הראשונה באירופה, המצב הכלכלי בבית, היא מעידה, היה אז איתן. זמן קצר אחרי שנולדה חזרה המשפחה לכור מחצבתה, ליטא, כשמרים התינוקת ישנה במתקן ללישת בצק ששימש לה עריסה. ההורים והאחים השתקעו בקובנה, ואילו מרים ואחיה ראובן ובלהה נשלחו לגור עם הדודה שפרינצה בפוניבז'. החלוקה הזו נבעה במידה רבה מן המשבר הכלכלי שידעו הוריה כשחזרו לליטא וכספם הרוסי איבד את ערכו. בערך מגיל שמונה היא נותרה לבדה אצל הדודה, שהתפרנסה ממכירת בגדים, ובין השתיים נוצר קשר נפשי עמוק. בן פורת אומרת שבחברת הדודה, שטיפלה בה במסירות ואהבה, עוצב עולמה הרוחני והחלה התבגרותה בטרם עת. משום ששפרינצה הזו הייתה נכה, ילדים היו לועגים לה ומשליכים עליה אבנים, למרות שהייתה בעצמה נדיבה במיוחד לזולת. היא זוכרת את אוזלת היד, את הרצון לעזור לדודה שלה, ואת ההבנה שאנשים יכולים להיות אכזריים כל כך. גם את האמירה של הדודה "אילו היית עורכת דין, היית מצילה אותי", שכאמור, שיגרה אותה בדרך הארוכה לבית המשפט העליון.

מלבד הקשיים שתיארה, זיכרונות הילדות שלה עליזים מאוד: בית הדודה גבל בגינה שכוסתה בחורף שלג, ומרים הקטנה נהגה לקפוץ מבעד לחלון ערומה ולהתגלגל בשלג, מתענגת על הקור; היא אהבה לשיר ולרקוד ולהתעמל ואפילו שיחקה כדורגל עם קבוצת בנים, היא למדה לנגן וכתבה שירים בחרוזים, אבל גם לקחה את לימודיה ברצינות תהומית. והיא לא הייתה היחידה. אחותה בלהה למדה ארכיטקטורה בפריז, אחיה פינחס וראובן היו מהנדסי בנין, בנימין היה מהנדס מכונות ושמעון למד מדעי הרוח באוקספורד. רוב הילדים עלו לישראל, וכך עשתה גם מרים תום לימודיה התיכוניים. הוריה אמורים היו להצטרף מאוחר יותר, אך מלחמת העולם השנייה שיבשה את התוכניות.

עושה רושם שכולכם הייתם שאפתנים מאוד

"גדלנו במשפחה שהייתה בה אישיות, ידע, מוסר וכוח ומבחינה זו היה לי מזל גדול. סבא היה ידיד קרוב של הרב קוק, אבא היה גבאי בית הכנסת והוסמך לרבנות, וגם כמעט מהנדס אם כי אני חושבת שהשכלתו לא הייתה פורמלית, וכולם היו אנשים ישרי דרך, אוהבי צדק, חכמים ונעימים. אני לא אמורה להזכיר את זה, אבל אני גאה בזה מאוד אז אומר בכל זאת, שגם דני כהנמן זוכה פרס הנובל בכלכלה הוא קרוב משפחה שלי (סבו ואבא שלי היו אחים), כמו כל העם אני גאה בו אבל זו לא מחלה מדבקת…"

כולכם הגעתם רחוק מאוד

"חוץ מאחותי היפה, רחל. היא פשוט הייתה יפה מדי, היו לה מחזרים והיא הייתה רק תיכוניסטית. לכל השאר היה מובן מאליו שימשיכו ללמוד, ולי זה גם לא היה קשה במיוחד. כשניצבה בפני בעיה לא אכלתי ולא שתיתי ולא התעניינתי בכלום עד שפתרתי אותה. לא כדי לעשות רושם על מישהו. כשהתכוננתי לבחינות לא היה אצלי אמצע. אני לא אדם מאוד אמביציוזי, אבל אני אוהבת לדעת. רק פעם אחת עשיתי מעשה קונדסות ולא התכוננתי לבחינה בהיסטוריה. קשה להאמין, אני בעצמי בקושי מאמינה. לא ידעתי לענות כלום, והמורה הסתכל בעיני עגל, איך זה יתכן. ביקשתי להיבחן מחר ובאמת למדתי ביום אחד את כל הספר ולא עשיתי שגיאה אחת. הוא נתן לי מספיק כי לטענתו זה לא לימוד וזה לא עומק. לא חזרתי על התעלול הזה".

יכולת תמיד לבחור בקריירה של דוגמנות…

"נכון… הייתה לי אחות גדולה יפהפייה, וגם האחות השנייה הלבישו אותה אצל התופרות הכי טובות שהיו בליטא ואני הלכתי במעיל שהיה צר מדי וקצר מדי והנעליים קצת לחצו. כשהגעתי לירושלים כדי ללמוד משפטים ניגש אלי מישהו ושאל אם אני מעוניינת להיות דוגמנית, והוא השתומם מאוד לשמוע שאני חושבת שאני לא מתאימה ולא רוצה. בבית שגדלתי בו לא שמו דגש על זה, אלא על הגינות ויושר ונימוסין. זאת הייתה הכנה נהדרת לשיפוט. ישנם תחומים כמו מסחר או פוליטיקה שבהם האמת מזיקה וצריך לדעת מה לא לספר, אבל בשיפוט מחפשים את האמת." 

היא הגיעה ארצה, כאמור, לבדה, בגיל 17, התגוררה אצל אחד מדודיה ואחר כך בחדרים שכורים ולמדה משפטים בבית הספר המנדטורי בירושלים. בקרב 80 התלמידים היו רק שלוש בנות, ובן פורת מודה ש"מיעוט הנשים גרע מביטחוני". כדי להתפרנס עבדה כמזכירה, ומאחר שהקשר עם הוריה, נותק (לימים נודע לה כי אביה ואחיה נרצחו בשואה), נאלצה לחסוך מפיה – עד כדי ירידה במשקל ואפילו נשירה גדולה של שערות ראשה. את רישיון עריכת הדין הוציאה רק שנתיים אחרי תום הלימודים, ב – 1947, כשהצליחה לגייס את שלושים הלירות שנדרשו כדי לעבור את הבחינה.

את מזכירה בספר יותר מפעם אחת כמה קשה היה לבחורה צעירה להשתלב במקצוע כל כך גברי כל כך

"זאת האמת. כשהתקבלתי לעבודה במשרד המשפטים העדפתי את מחלקת החקיקה. המקצוע היה נחתלם בלעדית של גברים ואני חששתי שלא אוכל להתמודד עם טיעונים חריפים שיעלו בבית המשפט והעדפתי לעבוד לי שולחן עבודה ובין הספרים. אלא שמי שעמד אז בראש המחלקה, חיים (הרמן) כהן הבין מה עומד מאחורי שאיפה זו שלי, ולא הסכים איתה, וכשמונה לפרקליט המדינה קיבל אותי לעבודה, בניגוד גמור לתוכניותי".

זה בטח לא היה קל

"בוודאי שלא. זכור לי מקרה שבו הופעתי במשפט נגד עורך דין בכיר מאוד ומנוסה מאוד, ומאחר שחששתי ממנו למדתי את החומר על בוריו. כשהוא ראה שלא הולך לו מולי, הוא הציע שנשתה כוס קפה. שמחתי מאוד, כי מדובר באדם עם הרבה ידע ואני בראשית הדרך. הוא הציע לי להצטרף למשרד שלו. העיתוי לא מצא חן בעיני, אבל מנימוס, וביישנות מסוימת, אמרתי לו שאחשוב על זה. במהלך המשפט הוא טען כנגדי שאני מצטטת רק חצאי משפטים מהודאת הנאשם, והשופט אמר לו 'גברת בן פורת לא מסוגלת לדברים כאלה', אז הוא ענה: 'אדוני לא יודע למה היא מסוגלת'".

כשופטת וכמבקרת המדינה הייתה לך תדמית של אישה קשוחה מאוד

" כשמוניתי לשיפוט, אמת לא רצו אותי כי אני יותר מדי חזקה. עורכי הדין ראו שאותי הם לא יכולים לסובב על האצבע שלהם, ושלחו נציגי לשכה לשדל אותי לחזור בי מהמנוי שכבר הושלם. . פניתי אז לראש הלשכה ולנשיא בית המשפט העליון ואמרתי שאני לא רוצה לכפות את עצמי – אבל שניהם אמרו לי לא להעז לוותר. קיבלתי את עמדתם, מה עוד שבעניין זה היתה לי דעה טובה על עצמי והאמנתי שאני מתאימה לתפקיד. אני לא יוצאת מהכלים, אני לא מתרגזת על אחרים, אני מקשיבה לצדדים ואני לא מחייכת לאף צד. מפני שברגע שאחייך השני יחשוב שאני מעדיפה מישהו. חודשיים אחר כך באו אלי אחד אחד עורכי דין שאמרו לי כמה הם מרוצים, התנצלו ואמרו שמערכת המשפט הייתה מפסידה אילו הייתי עוזבת".

את הקריירה המשפטית של בן פורת מאותו רגע ואילך אי אפשר להגדיר אלא כמפוארת. כאישה הראשונה שהגיעה לבית המשפט העליון ("הקדמנו את אמריקה בחמש שנים!" היא מציינת) ואחר כך למשרת מבקר המדינה, היא נאלצה להתמודד עם סוגיות מורכבות שלעתים עוררו ביקורת ציבורית ותבעו ממנה נחרצות ויכולת עמידה בלחצים, גם כאלה שניסו להפעיל פוליטיקאים בעקיפין או במישרין. היא מתארת מקרים מצאה את עצמה בדעת מיעוט, אך נאמנה לתחושת הצדק שלה, עמדה על שלה ומקרים שתבעו ממנה פרשנות חדשה של  לשון החוק שיצרו תקדימים כמו איסור האינוס של אישה על ידי בעלה. לדבריה, מאוד לא פשוט לשמש חורצת גורלות. היא מביאה דוגמאות של מקרים שבהם בית המשפט נחלץ להגנתם של קטינים וחסרי ישע. אלה אולי לא התיקים הסבוכים ביותר מבחינה משפטית שבהם עסקה, אבל לבן פורת חשוב לחשוף את הצד האנושי, שלא לומר הנשי, של השיפוט, ואת ההשפעה שיש לסיפורים האלה על נפשה של השופטת.

כשאני שואלת אותה על מקורות הכוח שלה, בן פורת אומרת "גֶנים", אבל מציינת גם את תמיכתו של בעלה, יוסף, שנפטר לפני עשרים, ובראשית דרכה עודד אותה להעז ולהתקדם במקצוע. יוסף, שעליו היא אומרת כי היה בעל נשמה פיוטית, לא זכה להשכלה רחבה כמותה ואף סבל מדיכאון אחרי מות אחיו שאליו היה קשור מאוד. היא סייעה לו לפתוח את בית האריזה "מגן" לתבלינים, ומדי פעם הפשילה שרוולים ועבדה לצדו כפועלת, כדי לעזור לו להשלים פרויקטים שדרשו קצב עבודה מוגבר. יוסף גם כתב שירה ותרגם שירים של גתה והיינה, ולאחד משיריו "כוחו של חיוך" היא עצמה כתבה לחן "שפשוט יצא מהלב וביקש פורקן", כדבריה. בן פורת אינה מחלקת לעצמה מחמאות בקלות. בעיניה הלחן בינוני, וגם הביצוע האחד בטלוויזיה, של שני נכדיה ששרו לה את השיר בתוכנית שהוקדשה לסיום תפקידה כמבקרת המדינה, היה בעיניה בינוני. "נו, זו האמת", היא אומרת.

איך התמודדת עם ביקורות שגלשו למישור האישי, אפילו לתסרוקת שלך?

"היו, כצפוי, אנשים שרצו להמאיס אותי ולא מצאו דבר אחר אז נאחזו בשערות, בתסרוקת הויקטוריאנית כמו שקרו לזה אז. זה בטל בשישים לעומת ההערכה שלה זכיתי בזכות כישורי המקצועיים".

 

העבודה שלך היתה תמיד תובענית מאוד. זה השפיע על חייך האישיים?

"רק לטובה. בעלי מעולם לא קינא בי, אלא חש שיש לו בת זוג שנמצאת במקום טוב ובטוח. אני מטבעי אוהבת אנשים, והוזמנתי להרבה אירועים, וכמובן המתמחים והמתמחות שלי נותרו ידידי הטובים. היו לי חברות קרובות שאהבתי אהבת נפש, אופירה נבון וסמדר אוטולנגי, שהלכו לעולמן, וזה עדין קשה לי מאוד".

כשהפכת לאם, זה שינה אותך מאוד?

"את מי זה לא משנה? הייתי צריכה לחשוב יותר איך לעמוד יותר לרשות בתי. הייתי מביאה את התיקים הביתה, ועובדת על ההכנה למשפטים הבאים בפינה שלי, כדי שאוכל להיות אתה ברגע שתזדקק לי. היו תקופות שהמשכורת הייתה קטנה, אז גם לא הייתה לי עוזרת, אבל הסתדרנו ואפילו חסכתי בכל חודש סכום שבו קנינו את חלקת הקרקע שעליו עומד הבית שתכננה אחותי, האדריכלית".

ואיזו מין סבתא את?

"סבתא שעוזרת לנכדים שלה כל הזמן. תמיד הייתי עסוקה מאוד, אבל יכולתי גם להפסיק את העיסוקים שלי לשעה ולהמשיך לעבוד אחר כך עד מאוחר יותר".

הבחירה שלך במשפטים נעשתה בגיל צעיר מאוד. את יכולה לדמיין את עצמך בתחום אחר לגמרי?

"בוודאי. הייתי ברצון לומדת פסיכולוגיה. לעשות בה שימוש אחר – שיחות מעמיקות, שנוגעות בנקודות הכי כואבות. לי אישית לא יצא ללכת לטיפול פסיכולוגי, ואולי הייתי צריכה, ולו רק מתוך סקרנות, כי התחום הזה בהחלט מושך אותי".

**הראיון התפרסם היום בשבועון לאישה

אני עומדת על שלי (ורצוי שיהיה להן עקב שטוח)

אני לא זוכרת מתי החל המרדף שלי אחרי זוג הנעליים המושלם, אבל אני בהחלט זוכרת כמה תחנות בדרך, שבהן נתקלתי ב"כמעטים", זוגות נעליים שהמפגש איתם העביר בי צמרמורת של עונג. המפגש הראשון הזה היה וירטואלי: באחד הפרקים של "סקס והעיר הגדולה" נראתה קארי ברדשו יוצאת לרחוב כשהיא נועלת נעל אחת כחולה והשנייה אדומה. הקונספט היה בעיני מסעיר. הגרסה שרכשתי לבסוף (בתום סריקה מתישה של עשרות חנויות נעליים) לא הייתה של מנולו בלניק, אלא דווקא של אדידס, "סטן סמית" לבנות, נעל ימין מעוטרת בפסים בתכלת, ירוק וסגול והשמאלית בכחול כהה, צהוב וטורקיז.

הזוג הזה חריג למדי בארון הנעליים שלי, המכיל ארבעים או חמישים זוגות (נעליים, מטבען, הרי באות והולכות) שלרובם סוליות גסות יותר, תפירה מוזרה יותר או צבעוניות מטורללת בהרבה. כשאמרתי "מושלם" התכוונתי, אני מודה, לנעליים שנראות כאילו הן נתפרו בחיפזון משיירי עורות שנמצאו בתחתיתה על ערימת קש באיזה צינוק אפלולי, נניח בבסטיליה. אני אוהבת את המראה המתחזה למרופט. זוג ה"טריפן" שרכשתי בברלין, העשויות מגומי ממוחזר של צמיגים (עם החותמות המורות מהו לחץ האוויר האידיאלי) ויש להן סוליות קובייתיות שבמבט ראשון לא ברור איך אפשר בכלל לצעוד עליהן, מתקרב לאידיאל הזה, אבל לא מגיע ממש לגמר.

החיבה שלי לנעליים תפחה, ללא ספק, כשאני עצמי השמנתי. גם כשהיה לי קשה למצוא בגדים נאים במידתי, מידת הנעליים שלי עדיין אפשרה לי לרכוש את מיטב יצירות ההנעלה בכל חנות או דוכן. כן, דוכן, כי חלק מהנעליים האהובות עלי ביותר נרכשו בשוקי פשפשים בעולם. שריטות, פגמים בסוליה, כמעט-קרע בחור המיועד לשרוך וסימנים כאלה, המעידים על הרפתקאות שעברו על הנעל בטרם הגיעה לרשותי, מרגשים אותי לא פחות מהקדשה בעט או כתמים בצבע חלודה על כריכת נייר של ספר ישן. ואגב מידות – כשרזיתי שוב, ירדתי גם במידת נעליים. זה לא אירוע משמח עבור מי שנקשרה נפשית למיני דגמים מוזרי-מראה שהיא אוצרת בארונה.

מוזיאון העיצוב של לונדון הוציא לאור ספר על חמישים זוגות הנעליים ששינו את העולם. יש שם איזכור לדגמים שנראים לנו היום טריוויאלים, אבל בזמן שנהגו בטח הפכו לכמה מעצבים את הבטן. נייק אייר, למשל, או הקרוקס. אף דגם מהחמישים האלה לא הסעיר אותי במיוחד, אם כי ההיסטוריה שלהם מעניינת. הדגם הראשון, למשל,  הוא הפלימסול, יציקת גומי מוזרה שהבריטים נהגו לנעול בחופשות (משהו פשוט כמו שהיה לנו ב"המגפר" או "דפנה") – בכיעור שלו, אני מודה, יש איזה חן כובש, שנעדר מדגמים מתוחכמים הרבה יותר בעמודים הבאים, כמו "ספיד סטילטו" או "בלרינה הילס" שנראים בלתי אפשריים להליכה, למרות שהספר מבטיח שתוכננו על ידי אורטופד. מה שמזכיר לי תקרית שבה הלכתי עם מישהי למומחה למדרסים, וכשנתבקש על ידה להתאים לה נעל שניצבה על עקב חוטי דקיק ומפלצתי, החל לצווח "אני לא אעשה שקר בנפשי, זה יהרוס לך את הגב" ונמלט בפאניקה כאילו ראה את השטן.

קשה לי להסביר את התאווה הזו לנעליים לא מעודנות. אני סולדת מנעליי עקב, נעליים מעודנות שכדי ללכת בהן צריך לוותר מראש על האפשרות לרוץ, לקפוץ או לרקוע רגל, ואני ממש לא מתרגשת מנעליים שחושפות Toe Cleavage  (מחשוף הבהונות) סקסי. בעיני נעל שמצליחה לשלב יציבה נוחה עם איזה תחכום עיצובי, צבעים יוצאי דופן, שילובים מעניינים ולא צפויים של מרקמים ואימום שנראה כאילו עוצב למסעות בחלל ולא לשיטוט בטיילת היא סקסית פי מאה. במהלך חיפושי בעולם נתקלתי פה ושם בנעליים שהיה להן אותו ניחוח פראי, לא מרוסן, לא ברור, נעליים שברור כי הן נועדו לבעוט בעוצמה בכל המוסכמות. כצפוי, כמה צפוי, אפשר היה להשיג אותן רק במידות לגברים.