סיפור קטן על מחסומים עצומים

אל תטעו. למרות שמו המשדר אופטימיות ירוקה ומלבלבת, "גדר חיה", הרומן החדש של דורית רביניאן אינו סיפור נאיבי ואין בו שורה אחת שמייפה את המציאות שבתוכה אנחנו חיים. ליאת וחילמי, ישראלית ופלסטיני, נפגשים, במקרה, בניו יורק, ומתאהבים. איש מהם אינו מגיע לקשר הזה נקי מהקשרים או מנותק מהרקע שבתוכו גדל ושאליו, בסופו של דבר, יצטרך לחזור, והאהבה, כמו בחיים, לא מנצחת. אבל היא גם לא מובסת. בעיקר משום ששניהם, ועמם הקוראים של רביניאן, לומדים לתהות על מה בכלל המהומה, ואיך יכול להיות שאנחנו כל כך דומים ובכל זאת עומדת בינינו גדר קוצנית גבוה מכפי שאנחנו מסוגלים לחצות.

"גדר חיה" (עם עובד) הוא הרומן השלישי של רביניאין, והוא עורר התרגשות עוד לפני שפורסם, משום שחלפו 15 שנה מאז ספרה הקודם. את רומן הביכורים שלה "סמטת השקדיות בעומריג'אן" פרסמה בגיל 22 והצלחתו המסחררת הפכה אותה ליקירת הקוראים והביקורת. חמש שנים לאחר מכן שחזרה את אותה הצלחה ב"החתונות שלנו" וכאילו לא הספיקו לה הפרסים הספרותיים המגוונים שהורעפו עליה, גם התסריט שכתבה ל"הבחור של שולי" (סרטו של דורון צברי) זיכה אותה בפרס האקדמיה לקולנוע, וספריה תורגמו ליותר מעשר שפות. בשנים שחלפו היא פרסמה רק ספר ילדים ("אז איפה הייתי אני?") וכתבה רומן, "במשך שש שנות כתיבה מלאות להט אינטנסיבי וקושי גדול שבסופן החלטתי לגנוז אותו".  "גדר חיה" שלדבריה "יצאתי לכתוב כמעין פעולת הצלה", נולד מניסיון לשחזר זיכרון פרטי – קשר עמוק שנוצר בינה לבין אמן פלסטיני שפגשה כשבילתה שנה בניו יורק. הסיפור הפרטי הזה צמח תחת ידיה לרומן מורכב הבוחן את שאלות הדמיון והזרות, החרדות הקולקטיביות והדעות הקדומות, תחושת החד פעמיות של המאוהבוּת מול הרצון להשתייך, לא להכזיב, למשל את המשפחה.

רביניאן, בת 41, נולדה וגדלה בכפר סבא, ושירתה ככתבת צבאית של "במחנה". "הגעתי לשם במקריות גדולה", היא נזכרת. "התערבתי עם מישהו. הייתי בדרך לנח"ל, והוא אמר שהוא הולך למבחנים לבמחנה ולגלי צה"ל. אמרתי שגם אני רוצה, והוא אמר לי 'לא נראה לי שמקבלים שם שחורים'. זה מאד עצבן אותי. ברור שאותי קיבלו ואותו לא. זיהו אצלי משהו מהכישרון התיאורי, אותו משהו שאחרי כמעט שנתיים גרם לזה שהעיפו אותי כי גילו שאני ממציאה את רוב הכתבות. אחרי שנהייתי סופרת, הם השוויצו שאת הפיקשן הראשון כתבתי אצלם".

זה נשמע מרדני מאוד, אבל רביניאן אומרת שלקח לה זמן להבין את ההבדל בין עיתונות לספרות. "בהתחלה זייפתי קצת, בדיאלוגים, כדי שהכתבה תזרום ואז הם אמרו 'את רואה, כשאת רוצה את יכולה', וזה עודד אותי להמשיך, אז הוספתי וקישטתי ובסוף גם המצאתי דמויות שלא קיימות וראיינתי אותן. "בעיניה, ספרות היא מופע של שליטה, להבדיל מעיתונות שמנסה לשקף את המציאות, וזו, כמובן, אינה מתארגנת בצורה של סיפור סדור. "גם במקרה של 'גדר חיה'", היא מסבירה. "היסוד האוטוביוגרפי שקיים בספר הוא הגרעין שממנו אני הנדסתי את הפרח ואחרי כל אחד מהקוראים קורא בתוכו פרח אחר משלו. הספרות לא מפסיקה לגנוב מהחיים, היא באה אליהם והולכת מהם, אבל היא רק המקפצה. שנתיים מתוך שש שנות הכתיבה ניסיתי להיזכר, אבל אם הייתי מסתפקת בזיכרון הספר היה נותר דל ושדוף במקום להפוך למעשה אומנותי".

יש ברביניאן להט שלא מאפיין סופרים שכבר חוו הצלחה גדולה. אולי משום שהייתה צעירה מאוד כשהתרחשה מהומת הפופולאריות בחייה, ואולי משום שהיא מבני המזל האלה, שהיצירה לעולם תרגש אותם. "המציאות לא מספיקה לספרות", היא אומרת. "הספרות חייבת את הסאונד של הפנטזיה כדי לראות את המציאות בכל הצבעים שלה, בכל הצלילים שלה, עם התודעה האנושית שקודמת לרגע המסופר. כשזה מצליח, הסיפור מגייס את הדופק של הקורא, משבש לו את התוכניות וסוחף אותו לתוך חיים של זר, זר מדומה".

כמי שנסחפה לתוך הסיפור שלך, תסכל אותי שהגיבורה שלך כל כך פסיבית. שהיא משלימה עם זה שלרומן שלה עם חילמי אין עתיד, שזו אהבה גדולה אבל זמנית

"לא עניין אותי לכתוב סיפור אהבה. עניין אותי לכתוב מהלך גדול של התנגדות לסיפור אהבה. אני מאמינה שלבני אדם יש רצון ומעצור. יותר משעניין אותי לגלוש על הרצון, עניין אותי להתבונן במעצור. שני אנשים טובים נפגשים ומוצאים את עצמם זה בזה. בעיני החדווה וההסתמאות שלנו כשאנחנו מתאהבים נובעת מגילוי הבבואה שלנו באחר, שם אנחנו עפים. גילוי האחר, הזולת, מהפנט וממלא כשלעצמו, אבל אנחנו יצורים נרקיסיסטיים שמתאהבים בעצמנו, שרואים את עצמנו באישון של האחר. רציתי לצייר את הגל העצום הזה כשהוא נבלם – את הדרמה הגדולה של הפחד, שהוא רגש לא פחות חזק מאהבה".

למה היא מפחדת יותר ממנו?

"היא לקחה על עצמה את תפקיד המפחדת. כשמחלקים את התפקידים בקשר, כשנחתם חוזה בין שניים, מישהו לוקח את תפקיד המאמין והאחר את תפקיד המפקפק. סיפור אהבה זה כמו משחק בחול בים, אם מישהו לא יעצור את הגלים, יהיה סחף גדול. ליאת היא המג"בניקית, שומרת הגבולות הגדולה של הקשר".

למה כל כך ברור לה שרומן כזה יהיה אכזבה גדולה להוריה?

"ליאת שייכת למשפחה שעשתה את הדרך משולי הישראליות למרכז ולא בקלות. היא הפנימה את הצו של הישראליות. יכולתי לספר על מישהי יותר שמאלנית, יותר רדיקלית, אחת שמתייחסת לרומן כזה יותר בקלות, אבל אז היה נגמר הסיפור".

ההרחקה של הסיפור לניו יורק בחורף, "ללובן השלגי הזה", כפי שהיא מגדירה זאת, אפשר לרבינאין להתמודד עם נושאים שיש בהם נפיצות גדולה. למשל, העובדה שבסצנת הפתיחה ליאת נחקרת על ידי סוכנים אמריקאים שמשוכנעים שהיא ערבייה.

בניו יורק כל כך ברור כמה הם דומים, כמה יש ביניהם יותר משותף ממבדיל

" כל עוד הם בניו יורק הדמיון הוא מקור לקרבה ולא למתח, אבל במחשבה על העתיד, על מה שצפוי כשהם יחזרו לכאן, דווקא המזרחיות שלה מקשה עליה להתמסר לרומן הזה, כי היא מעמידה אותה בסכנת הטעמות. בגלל הדמיון ביניהם סכנת ההתאחדות, ההתמוססות ואובדן העצמיות נוכחת הרבה יותר. הפחד הזה לאבד את הגבול קיים בכל זוגיות. אצלם הגבול הזה מוגדר בצורה כל כך חריפה, יש חומה, משוכה ברורה. כשליאת מדברת בלהט על שתי מדינות לשני עמים, היא מדברת על אותה חרדה גדולה מפני מצב שבו לא ברור איפה נגמר האני ומתחיל האתה, ואיך ל"אנחנו" יש כוח מוחק".

את כבר כותבת את הספר הבא או שנאלץ לחכות עוד 15 שנה?

"זה לא שנכנסתי למקלט אטומי. כל השנים כתבתי. אני לא יודעת להעביר את הימים בלי שיהיה לי מרכז של כתיבה. גם אם אני מתפרנסת כדי לממן את הכתיבה, ורק גונבת שניים וחצי ימים בשבוע לכתיבה, כי אלה חיי הסופר בישראל 2014. את "גדר חיה" הגשתי באוקטובר, אחרי שאימא שלי הציבה לי אולטימטום שאם אני לא גומרת את הספר אין לי מה להיכנס הביתה, והעורך שלי, יובל שמעוני, תלה בי מבט של 'למה את עושה את זה לעצמך, הרי הספר גמור'. תהליך העריכה גם מתסיס מאוד את הכוחות שפועלים מתחת לסיפור, כי פתאום את רואה את הסיפור במלאותו, ויש עוד משיכה אחורה ואת רוצה להוריד ולהזיז. אני זוכרת שישבתי עם יהודית קציר בשלב ההגהות האחרונות ואמרתי לה 'את לא מאמינה, אתמול בלילה זרקתי את פרק 2'. עכשיו אני קצת בשגעת של אחרי שהספר יצא, ואומרת תודה לאלוהים על ההתקבלות הנפלאה שלו. אני עדיין לא ממש בתהליך כתיבה חדש, אבל יש כבר איזה מצמוץ שפתיים כזה, כי אני חסרה את החיים הסודיים האלה שיש לסופר במקביל לחיים האמתיים".

 

אימפוטנט בשיאו

 

סקירה קצרה של "הרוח יוצא" מאת פיליפ רות', כפי ששודרה ב"המוסף לספרות" של רשת א':

יותר מארבעים שנה חלפו מאז ראה אור "מה מעיק על פורטנוי?", הספר שהפך את פיליפ רות להצלחה בינלאומית, ארבעים שנה שבהן רות לא פסק מלעסוק באותם חומרי חיים שהם הגוף, המיניות, התאווה ופחד המוות, באותה חיוניות ובאותם הומור ואירוניה שבהם חנן אז את דמותו של אלכסנדר פורטנוי.

ב"הרוח יוצא" הוא עושה זאת שוב, וזה אולי לא הוגן להתנסח ככה, משום שרות לא סתם חוזר עצמו אלא שב ומנתח את עצמו, את חייו, את הכתיבה שלו, את יחסיו עם נשים ואת יחסיו עם גופו ומאחר שזו הטריטוריה שבה הוא במיטבו, הוא דולה משם סיפור נהדר, מרוצף התבוננויות על החיים ובעיקר על המוות.

"הרוח יוצא" הוא התשיעי בסדרת הספרים שמככב בה נתן צוקרמן, סוג של אלטר אגו שנולד לפני שלושים ומשהו שנה ב"חיי כגבר" ועבר גלגולים שונים ב"סופר הצללים", "צוקרמן ללא כבלים" ועוד.

צוקרמן, אינטלקטאול ניו יורקי, סופר, מתוסבך במידה הראויה, תאוותן, אכזרי, עם נטיות נרקיסיסטיות עד מיזנתרופיות, שלמרות התחבטויותיו אין לו באמת ברירה אלא להקדיש את חייו לכתיבה.  ב"הרוח יוצא" הוא מתמודד עם הזקנה ועם הכמישה הגופנית שהיא מביאה אתה, דהיינו אימפוטנציה והיעדר שליטה על הסוגרים, תופעות שההתמודדות אתן מתסכלת ומייאשת, במיוחד לצדו של ליבידו שמסרב לגווע, ותשוקה אדירה שאין לה כל פורקן.

צוקרמן חוזר לניו יורק, שממנה פרש לפני יותר מעשור אחרי שהיה קורבן של מכתבי שטנה. הוא מגיע לעיר כדי לפגוש רופא שאולי יגאל אותו מהחיתולים למבוגרים באמצעות זריקות לערמונית או לבלוטת השתן. רות מתאר את בריחת השתן, את הפריחה שמופיעה בעקבות חיכוך החיתולים במפשעה ואת ההליכים הרפואיים שהגיבור שלו עובר, בפרטנות שאיפיינה בעבר את תיאורי הסקס שלו. הוא כבר שיחק כך עם פחד המוות שלו  ב"כל אדם" וב"החיה הגוועת", אלא שכאן, כאמור, הליבידו של צוקרמן בחיים, ולכן גם סקס יש כאן, בעיקר דמיוני, בעיקר מילולי, בתוך מחזה שצוקרמן כותב בתוך הסיפור המאפשר לו לחזר אחרי צעירה ניו יורקית שמעוררת בו את כל מה שכבר בלתי אפשרי שישיג.

הצעירה, ג'יימי, ובעלה היהודי (כמובן) בילי, רוצים לעזוב את מנהטן אחרי אירועי ה – 11 בספטמבר וקופצים על האפשרות להחליף דירה עם צוקרמן, שחי כל השנים האלה בריחוק וכמעט בדידות באזור כפרי ליד בריכת מים קטנה, שבתוכה, אגב, הוא יכול לשחות בלי המבוכה שנגרמת לו בכל פעם שהוא דולף. צוקרמן מוצא את עצמו נמשך לג'יימי, שאולי יש לה ואולי אין לה רומן עם אינטלקטואל צעיר נוסף, העסוק בכתיבת הביוגרפיה של לונוף, הלא הוא הסופר הנודע והגורו של צוקרמן שכתיבתו מוכרת למי שעקב אחרי שמונת פרקי הסאגה הקודמים.

רות, שעסוק במחשבות על כתיבה וקריאה ותיעוד ומה שסופרים משאירים אחריהם והחיטוט האובססיבי שלנו בחייהם האישיים, מעניק לביוגרף הצעיר את התכונות שכבר קהו במקצת אצל צוקרמן עצמו: הרצון להדהים, החוצפה, הנכונות להכאיב. אלה צצות ועולות כשמתברר שבעברו של לונוף הסופר הנודע חבוי סוד נורא, מה שמוביל לקרב בין דורי אימתני הנסב סביב שאלת הרלוונטיות של חיי הסופר ליצירתו ורשות החיטוט שקוראים לוקחים לעצמם.

"הרוח יוצא" הוא הוראת בימוי שרות לקח מ"מקבת" של שייקספיר, מחזה המוזכר בספר, ואולי עוד רמז לסוף הדרך – לפחות זו של נתן צוקרמן, שרות בן ה – 79, למרות שהוא ממשיך לכתוב בקצב של רומן אחת לשנתיים שלוש, הצהיר שזהו הפרק האחרון בקורותיו.

 

תמונה קבוצתית עם ייאוש – ראיון עם פול אוסטר

 

 

בעשרת העמודים הראשונים של "סאנסט פארק" נדמה שפול אוסטר חיבר עוד גירסא לסיפור פיגמליון, גברתי הנאווה, לוליטה – סיפור חניכה של ילדה על ידי גבר מבוגר ומנוסה ממנה, שלוקח לו את תפקיד האל המעצב את עולמה. אלא שאוסטר הוא כותב רגיש ומתברר שגם מחובר הרבה יותר למציאות, ועד מהרה מתברר שברומן החדש שלו אין מקום לאלים, גם לא לגורואים או מורים או מחנכים – הדמויות שלו כולן אבודות במידת מה, מחפשות, נתלות זו בזו כדי למצוא את הכוח להמשיך ללכת בחיים שמרחוק נדמים שופעי הזדמנויות אבל מבט מקרוב חושף את השריטות והחתכים והתלות.

"סאנסט פארק", הרומן החדש של פול אוסטר, הוא סוג של תמונה קבוצתית עם ייאוש. תחושת אין האונים מרחפת בין דפיו, למרות שבמרכזו קבוצה של צעירים, נשים וגברים, החיים ביחד בבית פלוש בברוקלין, כולם מוכשרים, יצירתיים, לכולם הייתה הזדמנות לקבל השכלה גבוה וגם לרכוש מקצוע וכולם מוצאים בדרך זו או אחרת מגע אנושי מנחם. אוסטר, בראיון טלפוני, אומר לי שהוא לא חושב ש"סאנסט פארק" (עם עובד, מאנגלית: ברוריה בן ברוך) הוא ספר פסימי, למרות שהוא משקף קשיים לא קטנים שהחברה האמריקאית מציבה בפני הדור הצעיר שלה: התפוררות כמעט מוחלטת של הסולידריות החברתית, אבטלה, אינפלציה, שכר לימוד גבוה כל כך שמביא כל בוגר אוניברסיטה להתחיל את החיים כשעל גבו חוב של עשרות או מאות אלפי דולרים. "כל דור מקווה שלילדים שלו יהיה יותר קל ופשוט", אומר אוסטר. "אני מסתכל מסביב ואני לא בטוח שהצלחנו ליצור חברה שבה לילדים שלנו יותר קל לחיות מכפי שהיה לנו. אולי להפך".

"סאנסט פארק"  מסופר במספר קולות, אבל הראשי והנוכח ביותר הוא קולו של מיילס הלר, צעיר שעזב את הלימודים ואת בית הוריו בעקבות תאונה שבה נהרג אחיו החורג, וברח לפלורידה, שם הוא עוסק בפינוי בתים שננטשו על ידי דייריהם בגלל חובות, ומצלם את החפצים שהשאירו אחריהם. הוא מנהל רומן עם פילאר התיכוניסטית, וכשנדמה הוא עתיד להסתבך בגלל גילה הצעיר, הוא חוזר לניו יורק ומצטרף לחבורה הכוללת בין השאר חבר ותיק שלו שמנהל "בית חולים לחפצים שבורים", מתקן מכונות כתיבה וממסגר תמונות,צעירה שמנה שחושדת שהחבר שלה הומו וצעירה אחרת הכותבת תזה על התפוררות המשפחות אחרי מלחמת העולם השנייה. כולם – כולל דור ההורים שאוסטר מתאר בחמלה גדולה – חוו אובדנים גדולים לפני תחילת הסיפור וכולם מנסים למצוא את זהותם, לתהות לאיזו משפחה הם בעצם שייכים ולמצוא חום ומגע, זמני או קבוע. החברה, נדמה שהוא אומר, יכולה להרוס אותך, אבל משום שלכולנו יש צורך עמוק ועז להשתייך, לא לחיות בבדידות, החברה היא גם ההצלה שלנו.

אוסטר, בן 64, נולד בניוארק, ניו ג'רזי, במשפחה יהודית, שאביה היה סוחר רהיטים ואח"כ איש נדל"ן. הוריו, סמיואל וקוויני, התגרשו בנעוריו. הוא מספר שבבית היו רק מעט ספרים, אבל דוד שנסע לחו"ל השאיר להם את ספרייתו, והכיר לו את העולם שיהפוך למרכז חייו. הוא החל לכתוב בגיל צעיר מאוד, קודם שירה ("איומה") ואחר כך סיפורים ואמר לא אחת שבעיניו הכתיבה נובעת מתוך בדידות. אחרי הלימודים הוא עבד על מיכלית נפט והתיישב בפריז, שם השלים תואר שני, התקיים בצמצום וחזר לארה"ב בגיל 27 כשהונו מסתכם בתשעה דולרים. הוא פרסם ספר שירה ותרגומים לספרות צרפתית, וחי אצל אבא שלו עד שהצליח לשכור דירה משלו. אבא שלו ניסה לשכנע אותו למצוא משרה נורמלית, אבל אוסטר הצעיר לא הצליח להפסיק לכתוב ומאז שנות השמונים פרסם 16 רומנים ונחשב לאחד הכותבים החשובים בספרות האמריקאית. אביו מת לפני שהתפרסם, ואמא שלו – הוא אומר, שומרת את כל ספריו אבל הוא לא חושב שהיא קוראת אותם. הוא היה נשוי לסופרת לידייה דיוויס, ממנה נולד בנו דניאל (שהופיע בסרט "עישון" שכתב וביים), והיום נשוי לסופרת סירי הוסטוודט, ויש להם בת אחת, סופי שהיא זמרת ושחקנית.

אוסטר לא אוהב להתראיין. הוא עושה את זה, כחלק מהמחויבות שלו למו"לים, אבל בעיניו שיחה על הספר היא ניסיון לפשט את מה שאנחנו לא אמורים בכלל לפשט. בכלל, הא מעדיף להתמסר לכתיבה שלו ולהדוף הפרעות חיצוניות. בגלל זה הוא לא קורא ביקורות ולא מתחבר לאינטרנט. למעשה, הוא כותב ביד, בדירה שאין בה דבר מלבד שולחן כתיבה, ואחר כך מקליד את הטקסט על מכונת כתיבה ישנה. "אני מרגיש חופשי בלי העומס של חידושים טכנולוגיים" הוא אומר. "אני מאוד עקשן בנושא הזה. מתאים לי לכתוב ככה ואני לא רוצה לשנות שום דבר. אני שומע מאנשים כמה הרשת יכולה להיות תובענית ומסיחת דעת ואני לא רוצה לקבל הודעות ולהצטרך לענות להן, אני לא רוצה להיות נגיש מדי ולהיות מוצף בפניות של אנשים".

כבר מזמן הפסיקו לייצר מכונות כתיבה. איפה אתה בכלל מוצא סרטי דיו?

"עדיין מיצרים כאלה באינדונזיה ויש חנות מחוץ לניו יורק שמייבאת אותם. קניתי מלאי שכנראה יספיק לי לכל חיי. אני כותב על מכונת כתיבה מסוג אולימפיה שקניתי ב – 1974 מחבר של חבר שלא השתמש בה, היא עלתה לי 40 דולר והיו בה פיסות מתכת שהחלידו אבל קרה לי נס, אבא של חבר אחר מת והוא הביא לי מכונה נוספת זהה, ומצאתי בניו יורק את ד"ר שווייצר שלי, את פול שוויצר שמשקם מכונות כתיבה והוא הרכיב לי משתיהן אחת שנראית חדשה לגמרי. זה קרה במפתיע, אחרי שהמצאתי את בית החולים לחפצים שבורים שמופיע בספר…"

הגיבור הראשי שלך מיילס, הוא סוג של גיבור אמריקאי קלאסי, מופנם, נערץ ולמעשה אבוד ושבור, אינטלקטואל עירוני, אבל מזכיר קאובוי מהמערב הפרוע.

"זה סוג של מודל שקיים בחברה האמריקאית, ומאוד קשה לחיות אותו. גברים צעירים שמתבוננים פנימה ולא מצלחים להיפתח החוצה. יש בו משהו קפוא, אבל הוא מנסה להשתנות וכשהוא יוצר קשר עם בחורה צעירה משהו בו נמס. הוא דומה להרבה גברים שלא מצליחים לדבר על רגשותיהם, אבל מאוד קל להתאהב בהם".

לכל הצעירים האלה יש נתוני פתיחה מצוינים. הם יפים, הם חכמים, הם מוכשרים. למה הם לא מצליחים לעשות עם זה כלום?

"קשה להיות צעיר באמריקה של היום, כי אנחנו עושים לצעירים שלנו משהו נורא – אנחנו מעמיסים עליהם הלוואות ענק רק כדי ללמוד, ושמים להם על הגב אבן ענקית שבגלל הם לא יכולים להתחיל לנוע בחיים. אנשים בחובות חושים לקחת סיכון ונהיים שמרנים. הם מוצאים עבודה שהם לא מרוצים ממנה, אבל לא מעיזים ליזום או לשנות כי הם צריכים לשלם חובות. הדמויות בסיפור שלי מתקדמות מתוך המצב הזה לאט לאט, בזכות מגע עם אנשים אחרים. אני חושב שהעתיד שלהם יהיה טוב מההווה. אם הייתי כותב ספר המשך הייתי מגלה לך שמיילס מגזים בחרדה שלו מפני הצרות שמחכות לו, הוא אמנם יעמוד למשפט בסוף הספר, אבל זו עבירה ראשונה שלו ויסלחו לו, אני צופה עתיד ורוד לאהבה שלו. אני חושב שהצעירים האלה מסוגלים להילחם על החיים שלהם ולכן בסופו של דבר יהיה להם טוב".

הסרט "שנות חיינו היפות ביותר" (של ויליאם ויילר, 1964) מככב בספר

"מלבד העובדה שזה סרט שאני מאוד אוהב, אני חושב שהוא אומר משהו על אמריקה של אחרי מלחמת העולם השנייה וגם על אמריקה של היום – הוא מתאר את האנשים שחוזרים מזוועות המלחמה ולא מצליחים להשתלב ולחזור להיות מה שרצו להיות, אבל הוא גם מדבר על היכולת של האהבה לתקן מצבים".

זו תפיסה כל כך רומנטית…

"יכול להיות שהיא נובעת מכך שאני חי כבר שלושים שנה עם אשה שההיכרות שלי אתה, שהייתה מקרית לגמרי – נפגשנו בערב ספרותי ששנינו יכולנו לא להזדמן אליו ולא להיפגש לעולם – היא האירוע הכי חשוב בחיי גם כאדם וגם ככותב. היא המבקרת הכי חדה והכי אינטליגנטית שלי ולא הייתה הערה אחת שהעירה לי שלא אימצתי. אני עושה בשבילה את אותו דבר".

אוסטר לא רק כותב. הוא ערך והגיש תוכניות רדיו, שהמפורסמת בהן הייתה סדרת תוכניות שהזמינו את הציבור לכתוב סיפורים קצרים שאותם הקריא "קיבלתי אלפי סיפורם", הוא מספר. "וקראתי בממוצע עשרה ביום. זה היה נפלא, אבל לא משהו שאני רוצה לעשות תמיד.". בשנים האחרונות הוא מקריין את הרומאנים שלו, לטובת מי שמעדיפים להאזין לספרים מדברים (כמוני). "אני חושב שלקוראים הכי כדאי לשמוע את הסיפור בקולו של הכותב, אלא אם הוא לגמרי לא מוכשר לזה", הוא אומר. "שחקנים נוטים לעשות דרמטיזציה מיותרת וכשאתה קורא סיפור שלך, זה מרגיש טבעי. אני מקריין ספרים בערך שנה אחרי שכתבתי אותם, וזו חוויה משונה, כי אני כבר רחוק מהם ושקוע כל כולי בספר חדש שעליו אני עובד".

מה אתה כותב עכשיו?

"ספר שאינו בדיוני. את האוטוביוגרפיה של גופי – אני לא כותב על המרפקים והברכיים שלי אלא על החוויה של להית בחיים, חוויית העונג והכאב, אוכל וסקס, פגיעות ותאונות שבהן הייתי קרוב למות. יש פסקה ארוכה על אימא שלי ועל המוות שלה, שחשבתי שהיא לגיטימית כי הגוף שלי התחיל בתוך הגוך שלה. ישנם תיאורים ארוכים של מקומות שבהם חייתי, מקומות שביליתי בהם למעלה משנה, מקומות שהיה לי משהו מעניין לומר עליהם, כי הם היו המקלטים של גופי בעולם. חייתי ב – 21 מקומות שונים, וזה די מוזר, כי כאן, בברוקלין, אני כבר 19 שנה רצופות".

אתה חוזר וכותב על המקומות שבהם אתה חי. ניו יורק משתנה בספרים שלך כמו שהיא משתנה במציאות

"הבית שבו מתרחש "סאנסט פארק" הוא בית אמתי, שעמד נטוש. ביקרתי בו כמה פעמים וצילמתי אותו כדי שיהיה לי יותר קל לכתוב עליו, בית שעמד לא רחוק מבית הקברות גרינווד שאני מזכיר בספר, בית קברות ענק חצי מגודלו של סנטרל פארק וקבורים בו שש מאות אלף איש, שזאת עיר שלמה. בינתיים חזרתי לבית הזה במסגרת תוכנית תיעודית שנעשתה לכבוד הספר, והתברר שהוא נהרס ובונים במקומו משהו אחר לגמרי".