ארכיון תג: נישואין

עכשיו יהיה לי קשה לרצוח את אשתי בלי להפוך לחשוד העיקרי

ראיון עם אדם רוס מחבר "מר בוטן"

מאת: דפנה לוי

 

"מר בוטן" הוא ספר על נישואים. לא סתם עוד ספר, אלא כזה שמנתח בכנות דוקרנית את הצדדים השונים (והמשונים) של אחד המוסדות היקרים ביותר ללבה של החברה שלנו, ומדבר בפשטות מטרידה על הקרבה הגדולה שבין אלימות לאהבה. האלימות, יש לציין, היא בעיקר בפנטזיה, אבל פנטזיות הן כלי נפלא לחקר הנפש האנושית, תשוקותיה והדברים שהיא מפחדת לומר אפילו לעצמה בקול רם.

 

דיוויד ואליס פפין נשואים כבר 13 שנה. הוא – מתכנת משחקי מחשב מצליח, מאחל לה כל סוג של מוות אלים, ויום אחד מוצא אותה – מורה בחינוך המיוחד שסובלת מהשמנה חולנית ודיכאון קליני – מתה, מהתקף אלרגיה אחרי אכילת בוטנים. דיוויד נחשד ברצח אשתו, ונחקר על ידי שני בלשים, שכל אחד מהם מגיע לזירה כשעל גבו גיבנת נישואים משלו. אשתו של וורד האסתרול (היפוך אותיות של לארס תורוולד, רוצח הנשים של היצ'קוק ב"חלון אחורי") לא יוצאת כבר חודשים מהמיטה; וגם אצל השפרדים המצב לא ממש שמח. סם שפרד, הבלש השני, נושא את שמו של מי שהורשע בשנות החמישים בארה"ב ברצח אשתו וזוכה אחרי שנים בכלא, אותו סם שפרד ששימש השראה לסרט "הנמלט" עם הריסון פורד.

 

"מר בוטן" (ידיעות ספרים) כתוב כמעין מבוך שדורש פיענוח.  ההתייחסויות להיצ'קוק, למשל, או שמו של הרוצח שהבלשים חושדים שפפין שכר, "מוביוס" – על שמה של צורה גיאומטרית שמייצרת אשליה אופטית, סוג של מישור מתעקל בלי התחלה או סוף, ונגיעות בציורים של מ.ס. אֶשֶר שגם הם רצופים ערבוביה של שחור ולבן ואי-הגיון. "מר בוטן" מצטט מתוך עצמו ונע בין מציאות לדמיון – אלא שרוס, שזהו ספר הביכורים שלו, שנכתב במשך למעלה מ – 15 שנה, לא מאבד לרגע את הפוקוס: "מר בוטן" בוחן את הזירה המורכבת של הנישואים ואת מושגי האהבה והזוגיות שכל כך היינו רוצים לחבק ולשמר בצמר גפן. דרך העיניים שלו קשה שלא לראות כי מדובר בזירת התמודדות אכזרית, כזו שאין לה חוקים, ובתוכה כל אחד מבני הזוג מאשים את השני בכישלונות ובאכזבות הכי עמוקים שלו. באופן מפתיע, רוס הקדיש את הספר לאשתו .

רוס, יליד ניו יורק,  בן 45, חי עם אשתו בת' ושתי בנותיהם בנאשוויל. הוא היה ילד שחקן שהופיע בפרסומות, תוכניות טלוויזיה ותסכיתי רדיו והיה אלוף ניו יורק לנוער בהאבקות. הוא סיים בהצטיינות תואר בספרות אנגלית בווסר קולג' היוקרתי, ותואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת וושינגטון. הוא כותב טור קבוע בעיתון מקומי בנאשוויל – שסוקר דמויות צבעוניות החל במלך הפורנו המקומי וכלה בשחקנית ריס וית'רספון שהגיעה לביקור. הוא כותב על ספרות וקולנוע בכתבי עת נחשבים, ובימים אלה מפרסם קובץ סיפורים קצרים. הוצאת אלפרד קנופף המכובדת, שתחת המטרייה שלה ראו אור שמות כמו הרוקי מורקמי, ריימונד קארבר וקורמק מקארת'י, החתימה אותו מראש על חוזה לשני ספרים.

 

את "מר בוטן" רוס החל לכתוב אחרי שאבא שלו סיפר לו סיפור אמיתי על בת דודה שהייתה אלרגית לבוטנים, החביאה את כל המזרקים נוגדי האלרגיה שלה, ובנוכחות בעלה הכניסה לפה חופן חמאת בוטנים ואמרה לו "תקרא לאמבולנס". היא מתה מול עיניו, והחשד ברצח לא פסק לרחף ממעל. רוס שמע את הסיפור, התיישב לכתוב והשלים בבת אחת את שלושת הפרקים הראשונים של הרומן. אחר כך תיקן והרכיב ותפר והטליא וגיהץ וערבב והסמיך וסינן במשך שנים בתהליך כתיבה שהוא מתאר כ"לא יעיל בצורה מחרידה, בלי חוקים או שיטה". התוצאה נועזת ומשובחת: סיפור על שלוש מערכות נישואים שכל אחת מדממת לתוך השנייה, ורק באחת מהן – דווקא זו של השפרדים – מוצאת תקווה לעתיד.

התחלת לכתוב את "מר בוטן" ב – 1995. מה לקח לך כל כך הרבה זמן?

"אני נוטה להתחיל לכתוב סיפור או רומן כשההתחלה והסוף ברורים לי. כשהתחלתי לכתוב ידעתי בדיוק מה תהיה השורה האחרונה בספר, אלא שאחרי שלושה פרקים שמתי לב שאני לא יודע מה בדיוק אני כותב. כמו שדיוויד פפין אומר בספר על נישואים ועל כתיבה ועל כל תהליך יצירתי, "החלק האמצעי הוא הארוך והקשה". הדרך הייתה קשה ומפותלת ולעתים מתסכלת מאוד, והיו בה תקופות ארוכות של תחקיר, תהיות, הערכות מחדש, כתיבה מחדש וחיפוש מתמיד אחרי צורה שתתאים לתוכן של הרומן.

"כל הזמן הזה עבדתי כעיתונאי במשרה מלאה וכמורה, וכשנתקעתי בכתיבת הספר, כתבתי את הסיפורים הקצרים באוסף "גבירותיי ורבותיי" כדי להתרענן כך שהשלמתי שני ספרים בבת אחת. זה הצליח לי, אבל לא זירז את התהליך".

בחרת מבנה מאוד מורכב לסיפור שלך

"כמו שאומרים, הצורה מכתיבה את התוכן. "מר בוטן" בנוי כמו רצועת מוביוס, הוא מתחיל במקום שבו הוא נגמר ומשתמש במשטח שיש לו לכאורה צד אחד בלבד בסמל, ככלי לספר סיפור, כלי לחקירת המעברים האינסופיים בנישואים בין אינטימיות לחוסר סיפוק, אמון ובגידה, ייאוש והתחדשות, רגע אחרי רגע ושנה אחרי שנה בחייהם של שלושה זוגות. האמן ההולנדי אֶשֶר היה אובססיבי בנוגע לרצועת מוביוס והיא חוזרת בעבודות שלו – זה מהדהד ברומן, כי דיוויד פפין יוצר משחקי מחשב מבוססים על העולם של אשר. ככל שחשבתי על זה הבנתי שזו הצורה המדויקת של הנישואים. למה? כי כשמניחים שתי דמויות על רצועה כזו, נדמה שהן נמצאות משני צדדים שונים אבל למעשה הן על אותו צד. תראי:

 

 

שלא לדבר על זה שלפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו כאילו אנחנו מסתובבים במעגל אינסופי של אותן בעיות עם בני הזוג שלנו, עד שהמוות או הגירושין או הרצח מפרידים בינינו. גם במשחקי וידיאו צריך לפעמים "למות" כדי לעבור לשלב הבא".

כמה זמן היית נשוי כשהתחלת לכתוב את "מר בוטן"? מאיפה היה לך אומץ לבחון את הנישואים בכנות כזאת? לא היה קשה לכתוב בכנות (בוטות?) על זוגיות כשאתה יודע שאשתך תקרא את זה?

"כל הזמן שואלים אותי אם מדובר בווידוי או סיפור אוטוביוגרפי. האמת היא שכולנו לפעמים חולמים להשתחרר מבני הזוג, ואם לוקחים את הפנטזיה הזו לקצה המוסרי שלה, מגיעים לרצח. מאחר שהספר מציג חקירה משטרתית באור מגוחך ומצחיק, אני מקווה שהבחינה הכנה הזו של הנישואים היא שמעניקה לו משהו מעבר לתרגיל באירוניה, ונותנת לדמויות פאתוס.

"אני לא חושב על הקוראים כשאני כותב, זה רק יגביל אותי כיוצר. אשתו קוראת כל מה שאני כותב, החל בטיוטות וכלה בכתב היד, ויודעת היטב מה בדוי ומה קשור למציאות אפילו בעקיפין. החופשה בהוואי, למשל, שדיוויד ואליס יוצאים אליה… באמת נסענו לשם, אבל בעוד הנישואים שלהם כמעט חרבו בגלל הטרגדיה שמתרחשת שם, הטיול שלנו היה נפלא, שם התגלה לנו שאנחנו מצפים לילד. דמיינתי תקופה נפלאה בנישואיי, דרך עדשה עכורה מאוד. הספר לא עוסק בנישואים שלי, אבל משהו בכתיבה גורם לאנשים לחשוש לחייה של אשתי או לתהות כמה אני אמיץ – ובעיני זו מחמאה".

אתה חושב שכתיבת הספר שינתה אותך כבן זוג? נדמה שיצאת למסע ארוך שבדק את כל ההתרחשויות בזוגיות…

"אני מניח שיהיה לי קשה לרצוח את אשתי בלי להפוך מיד לחשוד עיקרי. אין לי ברירה אלא להמשיך להוציא אותה מדעתה. לדעתי, כל מי שנשוי במשך תקופה ארוכה (אנחנו חוגגים הקיץ 18 שנה) עובר מסע כזה בכל יום ויום. אני רק תרגמתי את זה לספר".

 

המעבדה שבתוכה שני אנשים נשארים ללא עור

שמונה עשרה שנה שענת לויט אוספת חומרים לרומן הזה. בראיון היא טוענת ש"יומנה של אישה מודרנית" איננו ספר אוטוביוגרפי, ואני מאמינה לה –  כי מדובר ביצירה ספרותית שנולדה אחרי שנעשה העיבוד האומנותי הנדרש, ממרחק הצעדים המתבקשים מהמציאות – אבל ברור לגמרי שמדובר בטקסט שחלקיו, ובעיקר הניואנסים שביניהם, לוקטו בפינצטה והונחו על משטח לבחינה תחת מיקרוסקופ. התוצאה היא דו"ח מעבדה פיוטי ורגיש על זוגיות, נשיות וכמיהה סודקת לב לחום והגנה.

"יומנה של אישה מודרנית" (כנרת זמורה ביתן) כתוב בשפה עולה ויורדת בהתאם למצבי הרוח והנפש של הגיבורה – במין משחקיות לשונית שמאפשרת ללויט לפעמים להיכנס לתוך הסיפור בהזדהות שלמה עם נוגה, ולפעמים להביט מהצד, להטביע את הקורא בשלוליות רגשניות מצד אחד ולחייך אליו באירוניה מתוחכמת מצד שני. התוצאה, אם תהיתם, סוחפת, מהנה ומעוררת מחשבה.

נוגה, המספרת, מתאהבת בדוב, גבר שפגשה באתר הכרויות באינטרנט, ומשליכה את עצמה מיד על פסי הרכבת הרגשיים, נכונה להידרס. הציפייה שלה מגשימה את עצמה די מהר – בזכות זיכרונות הילדות שלה, המורכבים מאינספור דחיות בעיקר מצדו של אב מתנכר, בזכות הפנטזיות הקולקטיביות על אהבה טוטלית ונשיות כנועה שהיא מכירה מסביבתה ובשל היכולת של דוב, המאהב הכרסתן והשכלתני, לזהות את כל אלה ולשחק בהם להנאתו. מערכת היחסים ביניהם מובילה את נוגה לאינספור רגעים של רעב רגשי, אבל גם להיכרות עם יכולות נפשיות שלא ידעה שיש לה – בעיקר כשנכנסת לתמונה נטשה, האישה האחרת. לויט כותבת את כל זה בכנות מכאיבה אבל גם בהומור עצמי.

לויט, בת 53, גרושה ואם לתמר (23) ודנה (21), היא משוררת, סופרת ועורכת ותיקה. היא בעלת תואר שני בספרות, עבדה כעורכת לשון בשלל עיתונים וגם בספריית ידיעות אחרונות ושמונה ספרי השירה והפרוזה שפרסמה עד "יומנה של אישה מודרנית" זיכו אותה בפרס ברנשטיין (1987) ובפרס ראש הממשלה (1988). גם הביקורות על ספריה היו משובחות, מה שלא מקטין את התסכול מכך שהפריצה הגדולה, זו שמבטיחה לכותבת קהל מיידי, טרם הגיעה.

 

"אני כל פעם חושבת שאני אפרוץ", אומרת לויט. "יורם קניוק כתב פעם ביקורת נהדרת על "ניקול ופייר" וחשבתי שאז זה בטח יקרה. זה לא קל וזאת שאלת השאלות. אני מוציאה ספר, אחרי שהשקעתי בו את דם לבי ואין לי שום מושג מה קורה אתו. שלושים שנה אני יוצרת ואני עדיין מופתעת כשאנשים אומרים לי שהם קראו אותי. לסופר שלא מגיע לרבי המכר, אין מגע עם הקהל. אני כותבת מתוך ייעוד, יש לי מסרים, אני אדם תקשורתי במהות שלי והיצירה היא תקשורת עילית, רק שהיא לא דו צדדית – אני מאוד זקוקה לקהל שמגיב, ואני ממשיכה ליצור כנגד כל סיכוי".

הדחף להמשיך לכתוב, שלויט מעידה כי הוא גדול מכל תחושה אחרת, הוא שהוליד את "יומנה של אישה מודרנית". "הספר נוצר מהחומרים הכי כואבים בנשמתי", היא אומרת. "כל האנשים שמוזכרים בו גרמו לי ועדיין גורמים לי יותר כאב מכפי שכתוב בספר. כשהתגרשתי, ממש זעקתי לאלוהים והתחננתי שיוציא אותי למסע, שיניח לי להגיע לעצמי האמיתי שלי שאני מרגישה אותו קבור מאחורי חומות ומוקף בעשבים שוטים. מאותו רגע הוא שלח לי שליחים, בזה אחר זה והשליח האחרון הוא זה שמבחינתי הביא אותו לסוף המסע".

את מתכוונת למעורבויות רומנטיות? לגברים שנכנסו לחייך?

"אני מתכוונת לגברים וגם לנשים. היו לי מערכות יחסים גם עם נשים אם כי אני לא לסבית, יש לי נפש שפתוחה לנשמה אחרת ולא מבחינה בין גברים לנשים. אני מתכוונת לכל האנשים שהיו לי אתם קשרים, שעוררו בי רגשות עזים מאוד. בערוב ימי אני שונאת את המילה רומנטיקה, שהיא בעיני עלה תאנה לפגיעות נפש חמורות שאנחנו פוגעים אלה באלה. זו המעבדה שבתוכה שני אנשים מתחברים ונשארים חשופים, בלי עור. "

זה רע? זאת הזדמנות לחוות את עצמך בקיצוניות…

"הצרה היא שמאז שהושלכנו מגן עדן, הרומנטיקה מכילה כל כך הרבה התמודדויות ופגיעות וכאבים. כל החיים נמנעתי מרגשות עמוקים כל כך, אבל במסע הזה משהו בי נפתח כמו שלא קרה קודם, וכל אחד מהאנשים האלה, השליחים, חיבר אותי למקום שלא הכרתי קודם. הייתה לי ילדות בעייתית מאוד. נולדתי להורים שלא היו טובים זה לזה וגם לא כלפי, ולאט לאט נוצרו בי שיבושים, משהו השתנה בחומר הגלם הצרוף הראשוני שנקרא 'ענת'. אני, כמו רובנו, לא זוכרים איך היינו בראשית הדרך, לפני השיבושים האלה. מערכות היחסים החשופות שעברתי בשנים האחרונות החזירו אותי למקומות שזיהיתי באינטואיציה שהם המקומות הפגועים שלי, אלא שהפעם, כבוגרת, עשיתי את אותה דרך בעיניים פקוחות. יכולתי לשחזר את החוויה, בלי פסיכולוגים ובלי כלום, רק אני ואלוהים, ולא להשתגע ממנה אלא לצמוח. עכשיו אני מבינה מה זאת גאולה דרך הביבים".

במובן הזה את דומה מאוד לגיבורת הספר. היא מזהה מהר מאוד שדוב, הגבר הבלתי מושג שהיא כמעט נובלת בקשר אתו, משחזר את הפגיעות שאבא שלה פגע בה

"אני דומה לה מאוד. עד נישואי לגבר שמבוגר ממני רק בשבע שנים, מעולם לא היו לי קשרים עם גברים צעירים. בגיל 26 היה לי קשר זוגי עם המלחין בן ציון אורגד עליו השלום, שהיה מבוגר ממני ב – 32 שנה. היה לי ברור שחסר לי אבא. בעשר השנים אחרי גירושי התנזרתי מגברים. לקח לי שנים להשתחרר מהמקום שלו בנשמה שלי. לקחתי את הזמן להכשיר את עצמי למערכת יחסים עם גבר שאתו ארגיש אחרת, שלא ישתבשו בי דברים כמו שתמיד קרה ברגע שהתאהבתי. נוגה היא כמוני, היא דעתנית, היא קרייריסטית, היא מפרנסת ובכל זאת כשהיא פוגשת גבר, משהו בה משתבש. היא אישה מודרנית, היא קורבן של המהפכה הפמיניסטית שדפקה לנו את החיים. אנחנו עושות הכול, אבל עדיין מחפשות את החיבוק ולא יודעות איך לבנות זוגיות".

היא מחפשת את החיבוק אצל גברים שממש כמו אבא שלה, מענישים אותה בהתעלמות. בעלה אפילו לובש תחתונים, מסרב להסיר אותם במיטה ומעניש אותה על ידי מניעת מין

"לכל החוויות האלה יש רגליים במציאות. כשפגשתי את הדוב, זיהיתי מיד שהוא בן דמותו של אבא שלי וקיוויתי שהדמיון הזה יאפשר לי לעשות תיקון לאבא, שלתחושתי לא אהב אותי. גדלתי בבית שואתי, פה בתל אביב, אצל אבא מכונאי ואימא עקרת בית. הם רבו והתפייסו כל הזמן, וכבת בכורה הייתי כל הזמן ביניהם ובעיקר מצדדת באימא ומגיל אפס קיבלתי מכות ואבא שלי – שלפני מותו אמר שהייתי ילדה טובה – היה עושה אתי ברוגזים. ימים הוא לא היה מדבר אתי. כשעושים את זה למישהו מאיינים אותו. הוא היה אדם אכזרי ביותר שגם הכה אותי ואת אמא שלי. הדוב האמיתי בחיי קלט את זה בשנייה הראשונה שנפגשנו. הסיפור האמיתי שלנו היה יותר מסויט מזה שבספר. אני אולי לא אראה אותו לעולם אבל יש לו מקום נצחי בנשמה שלי".

נדמה לי שבסוף הספר נוגה מצליחה לעשות תיקון, אבל במחיר נפשי כבד מאוד. את הצלחת?

"הגעתי למקום שבו אין לדובים ולאריות ולנמרים בעולם הזה שום סיכוי להתקרב אלי אם יש באוויר ריח קל של סכנת פגיעה. כל זה לא מונע ממני לשמור בתוך נפשי את האנשים האלה. אני סוג של בית קברות לאנשים חיים, אבל אני לאדם שיכול לפגוע בי אפילו להתקרב".

התחספסת? צימחת שריון?

"השתחררתי מהתפישה המוטעית שנשים הן חלשות. לא נולדנו חלשות, רק לימדו אותנו להיות כאלה. אני בת 53 ואני מרגישה שאני רק עכשיו מתחילה את החיים. עברתי את כל הדרך, בדם, יזע ודמעות, עד שהגעתי לייאוש העמוק, למקום שממנו אין ברירה ואי אפשר לסבול יותר. בסוף המסע הזה הייתי כל כך מותשת, שידעתי שאם אפול עוד פעם כבר לא אוכל לקום. הרי יש לנו מכסה של אנרגיות, זה לא אין סופי. זה המקום שבו אני מתחילה להיות תמימה עם עצמי, עם הרצונות והצרכים האמיתיים שלי, שבו אני הופכת לאדם עם עור".

ויתרת על זוגיות?

"ויתרתי על ההתניה שהייתה לי להיות קשובה לצרכים של אחרים. אני לומדת לאט לאט את קצב הנשימה שלי ומקווה שהמשיכה הקמאית הלא בריאה שלי הגיעה לסופה. יהיה לי קשר אם אמצא מישהו שישמח אותי, שיפריח אותי. רק זה ולא פחות מזה".

 

 

לקחתי על עצמי משימה לכתוב על המיניות הנשית

רונית ידעיה רצתה מאוד להשתתף ב"מחוברות", אבל הבמאית, ג'ולי שלז, אמרה לה ' לא תודה, אנחנו לא רוצים אישה בת 58'. וכולנו הפסדנו. כי ידעיה התכוונה לפברק את הריאליטי, כלומר להשתמש בחשיפה לכאורה כדי ליצור דמות וחיים, אירועים והתחבטויות שאינם אמתיים לגמרי אלא סוג של יצירת אומנות מצולמת, כמו אחד הרומנים שלה, שנראים כולם כמו השתקפות מדוקדקת ומפורטת של החיים עד שלפעמים קשה להאמין שהיא בודה וממציאה ולא פשוט מעתיקה את חייה שלה.

אלא שרונית ידעיה רחוקה מאוד מגיבורות ספריה. מובן שכמו כל אמנית, גם היא משתמשת בחומרים שחלקם נובע מתוכה, וחלקים אחרים היא דגה מתוך סביבתה באמצעות האזנה ותצפית ודמיון, אבל המציאות שהיא בוראת נדמית ריאליסטית עד כדי תעתוע. לפעמים זה קיבוץ, שחבריו מתקשים להגדיר את גבולותיהם האישיים, בפעם אחרת זו שכונת יוקרה שהחיים בה נוגעים ולא נוגעים במציאות הישראלית.

 ב"שכן טוב", ספרה החדש (החמישי) היא מתארת שכונה פרברית שתושביה מתקשים להכיל את הפשרות שהם נאלצים לעשות בחייהם ומקנאים במי שהצליח להגיע לבית שיש בו פרופילים בלגים בחלונות ותצפית על "איקאה". הדמויות שלה פשוטות רק לכאורה: גילה הגננת נשואה לאיציק הסוהר. הוא שוכב עם אשת אחד האסירים, והיא מנהלת רומן אובססיבי ומיוסר עם מוטי, טכנאי המזגנים שגר ממש מעבר לגדר, ואשתו, לוסיאנה, מעדיפה לחלוק את מיטתה עם להקה של חתולים. ידעיה מתצפתת עליהם בעין חסרת רחמים. היא חושפת את התסכולים והקנאות שלהם ומניחה להם להתייחס זה לזה (ולעצמם) באכזריות. ומאחר שהיא סופרת מדויקת מאוד, היא לכל אחד מאלה יש שפה משלו ומבט מובחן מאוד על המציאות. ובמציאות של "שכן טוב" יש גם רצח ואונס ותקוות מנופצות של ילדים קטנים והתמודדות עם הורים מזדקנים ועם האינטימיות הכפויה של גוף חסר אונים, ופנטזיות על סקס וחיפוש נואש אחרי אהבה ובטחון ולמרות כל אלה הוא מצליח להיות ספר מצחיק ביותר.

 

ההומור של ידעיה דקיק ומענג ומפוזר בין השורות מבלי להפריע לעלילה לנוע משיא רגשי אחד לשני. לפעמים הוא נמצא שם בחרוזים שצמד הגננות גילה וצילה משמיעות באוזני הילדים בגן, לפעמים בהרהורים (איציק, שמגלה שגילה בוגדת בו, תוהה האם יתכן שהיא רבגונית יותר מששיער) ולעתים בהתמסרות העיוורת של הדמויות להשגת יעדים מופרכים, כמו ניסיונות ההתחזקות הדתית של איציק וגילה, שמתקיימים במקביל לבגידות ההדדיות שלהם, ובחסות כללים מלאכותיים שהם כופים על עצמם ומובילים, למשל, את גילה לקיים יחסי מין עם מוטי בכל צורה אפשרית, מלבד זו הכוללת חדירה קונבנציונאלית.

"שכן טוב" ('כתר') הוא כאמור ספרה החמישי של ידעיה. היא בת 58 ועומדת בראש מגמת הכתיבה בבית הספר לאומנויות "מנשר" בתל אביב, שהקימה לפני שש שנים ביחד עם עודד, בעלה, שלו נישאה כשהייתה בת 19. היא גרה בנווה צדק אבל בקרוב תעבור ליפו. כשנישאו גרו בקיבוץ חניתה, שבו גדל עודד, והיא, שהייתה אומנית, עבדה המפעל, מול מכונה אימתנית וקיבלה אישור להקדיש שלושה ימים בשבוע לציור, למורת רוחם של חלק מהחברים שנהגו להתלונן אם נראתה יושבת במועדון וקוראת עיתונים וביקשו לוודא שבתמורה לימי היצירה היא תקבל את משמרות הלילה הכי קשות. היא למדה אומנות בניו יורק, ואת הרווחה הכלכלית שלה יצרה במו ידיה, ממסחר ביהלומים. היא, אגב, הייתה מן הנשים הראשונות שהתקבלו כחברות בבורסת היהלומים, שהתירה קבלת נשים רק בשנת 1987.

 יש לה נוכחות כובשת, היא מצחיקה והיא מגדירה את עצמה כפמיניסטית ולוחמנית, וזה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהיא גדלה בבית רביזיוניסטי, שמצד אחד נכחו בו נשים לוחמות ועוצמתיות ומצד שני החברה שמסביב הביטה בו בזלזול, שלא לומר בתיעוב. יש לה שתי בנות (קרן ואלה) ונכד אחד(אמיר) שאתו היא מבלה לפחות יום בשבוע, וכשהיא כותבת היא מסתגרת מהעולם ומתרגלת משמעת עבודה חסרת פשרות.

סליחה, אבל כמי שנישאה בילדותה המוקדמת ומעולם לא התגרשה, מאיפה את יודעת כל כך הרבה על רומנים ובגידות ונטישות והתאהבויות ואכזבות?

 "הוי, כמה כיף לדמיין, לא? יש סופרים, בעיקר גברים אני חוששת, שכמו ארנסט המינגווי צריכים לחוות הכול כדי לכתוב. הם נוסעים למסעות, הם עוברים לחיות בהודו, הם בוגדים. אני לא מרגישה שאני זקוקה לזה. אני מאוד אוהבת לצותת לאנשים שמדברים שיחות קטנות, כל שטות שאני שומעת את מיד רושמת על פתק – אם אני לא שוכחת, ויש לי כמובן חלומות ופנטזיות".

 יש הרבה סקס בפנטזיות האלה

"סקס זה בעיני דבר חשוב מאוד. אחרי הספר הראשון שלי "ואקום", עודד באמת נבהל קצת, אבל הוא ראה שהדברים חוזרים על עצמם בספרים הבאים, עם דמויות אחרות ומצבים אחרים, והוא הבין שלא מדובר באוטוביוגרפיה. ב"אור" כתבתי על מישהי שנתונה לניצול מיני והיא מנסה לנצל את זה כדי להתקדם בבורסה ליהלומים. אני מכירה נשים כאלה, אבל את לעולם לא תוכלי לחשוד בי שכך אני חיה. כדי להיות נועזת, לחצות גבולות בכתיבה, אני צריכה עוגן. העוגן הזה הוא הזוגיות שלי, שמגנה עלי. בזכותה אני מעזה ללכת למקומות אפלים מאוד".

זה מזל גדול למצוא זוגיות כזו בגיל כל כך צעיר

"זה לא קשור למזל. לא התחתנתי מתוך אהבה. מהילדות עשיתי רשימות וידעתי איזה סוג של גבר אני מחפשת. כמו כולם, גם אני התחתנתי בהריון. היו לנו גלולות מהדור הראשון, כך שכולם נכנסו להיריון. השיקול שלי היה קר מאוד. עוד לפני שעודד ואני היינו חברים, ידעתי שהוא אדם ראוי, שיש לנו תחומי עניין משותפים, שיש לו פוטנציאל. בחרתי אותו כמו שבוחרים חתן בשידוך, כי ידעתי שאלה הנישואים שהכי מצליחים. בלי הסחרור הרומנטי. האהבה הגיעה במשך הזמן. יש לנו עליות ומורדות. בארבעים שנות נישואים אפשר גם לשנוא ולארוז מזוודה, אבל החיים יציבים. הוא איש טוב, הוא אומן, יש לנו אותו טעם וחוץ מזה אנחנו לא מפסיקים לריב ולקנטר, אבל מצליחים לחיות וגם לעבוד ביחד כל השנים האלה".

הספרות הרוסית לא לימדה אותך שמתחתנים עם הגבר שבגללו את רוצה להשליך את עצמך על פסי רכבת?

 "לא קראתי ספרות רוסית. זה נורא שמאלצי בעיני. אני אדם קר, מנוכר ושכלתני מאוד"

 גם הנשים שאת כותבת מנוכרות למדי. הן רוצות סקס, אבל הן לא ממש חרמניות

"הן משתמשות בסקס ככלי, אבל הן גם רוצות אהבה, הן לא דפוקות בשכל. היסטורית, לפני שהיה לנו פמיניזם, הסקס היה כלי של נשים להתקדם וכלי שיעבוד של הגברים. זה נושא בעייתי גם היום, בעיקר אצל נשואים, כי לאישה יש כביכול התחייבות להיענות לדרישות המיניות של בעלה".

 רוב הנשים שאני מכירה רוצות הרבה סקס. קרבה הן יכולות לקבל גם מחברות שלהן

"זה נהדר, ועוד יותר נהדר שהן יכולות לדבר על זה ולבטא את זה בחופשיות. זה הישג אדיר של המהפכה הפמיניסטית. אני זוכרת את עצמי כצעירה לא מיינסטרימית, מקבלת תגובות מאוד צוננות ועוינות מהסביבה. בגיל 20 כשלמדתי בניו יורק, כל החברות שלי הפכו לסביות ועברו עיקור. אני ילדתי בנות, אבל למדתי לחיות כמו שאני רוצה למרות שאנחנו פה בחברה מאוד שמרנית וצרת אופקים".

התחלת כציירת. מתי התחלת לכתוב?

"בקיבוץ, במשמרות לילה במפעל. הייתי צריכה להשגיח על מכונה שיצרה גלילים של חומר שנראה כמו אלומיניום רך. שעות על שעות, רק להשגיח ולהתבונן. חשבתי להעביר את הזמן בציור, אבל אי אפשר גם לצייר ולגם להתבונן, אז התחלתי לכתוב. לא חשבתי שאי פעם אפרסם את זה. ניסיתי לכתוב כמו שאני מציירת, בצורה מאוד פלסטית, בלי יותר מדי מטאפורות, בלי רבדים פסיכולוגיים".

זה לא נכון…

 "נכון שזה לא נכון. יש רבדים פסיכולוגיים, אבל לא כמו שאנחנו רגילים לקרוא אותם. יש לדמויות עבר, חלק מההתנהגויות שלהן אפשר להסביר בסיפורי הילדות והיחסים שלהם עם בני משפחה אחרים, אבל אין את אצלי הקול שעוקב אחרי הסיפור ונותן פרשנות למה שקורה בתוך כל דמות."

את מצליחה לכתוב סצנות סקס בוטות אבל לא מביכות

 "לקחתי על עצמי משימה לכתוב על המיניות הנשית כמו שאנחנו רואות אותה, ולא להשאיר את זה בידי הסופרים הגברים. זו המשימה הלאומית שלי. עודד תמיד התבייש שיש בספרים שלי כל כך הרבה סקס ואמר לי 'למה את לא כותבת על פוליטיקה, על דברים אחרים', אבל היצר המיני הוא בעיני הכוח החזק של החיים ושל היצירה. כשכתבתי את הספר הרביעי שלי התחלתי לחוות את גיל המעבר. חצי מוח הלך לי וגם היצר. הייתי אומללה נורא עד שהבנתי שאם אין לי הורמונים אני לא יכולה להיות סופרת ומוטב שאתאבד. הרופאה אמרה לי שסטטיסטית אם אקח הורמונים אחיה שלוש שנים פחות, אבל לפחות עד אז יהיו לי יצרים, ואני אוכל להמשיך ליצור".

יש בספרים שלך סצנות קשות מאוד של התעללות בבעלי חיים

"כולם אצלי מתעללים בבעלי חיים, כי אני מאוד אוהבת חיות. אני מנסה לחשוב מה גורם לאנשים לעשות דברים נוראיים כאלה. הרבה אנשים מוצאים פורקן לאכזריות הטבעית שלהם בהתעללות ביצורים חלשים מהם. כשאיציק דורס כלב, זה מעורר את גילה מינית כי היא מצפה ממנו שיהיה גבר חזק שיגן עליה. כשגילה שופכת אקונומיקה לשלולית שבה חיות צפרדעים, היא מחסלת את הדמות הטובה שהיא בנתה ומייצגת אותה".

אבל את עצמך מצילה סדרתית של בעלי חיים נטושים

 "כשגרתי בכפר נטר, שם התחלתי לכתוב את "שכן טוב", היה לי צער בעלי חיים פרטי בבית והייתי עסוקה מאוד בלטפל בחיות עזובות. עברו דרכי לפחות שבעים חתולים וכלבים, אנשים היו זורקים בחצר שלי גורים. הייתה לי גם אתון בשם פליקה, שעברה התעללות ואני טיפלתי בה, והיה לי תיש. חברה שלי ואני היינו נכנסות לחצרות של וילות עם מספרי פלדה, גונבות כלבים שאנשים מזניחים או קושרים לכל החיים בחצר ומוצאות להם בתים. "

 לגילה, וגם לנשים בספרים הקודמים שלך, אין חברות, הן לא חולקות את מה שעובר עליהן עם אף אחד…

 "בגלל זה הן עושות מעשים קיצוניים, למרות שלכאורה הן נשים נורמטיביות לגמרי. גם לי אין חברות. יש לי חברה טובה שאני פוגשת פעם בשלוש שנים. אין לי זמן או יכולת. מי שיש לה חברות פורקת הכול בשיחות איתן ולא יוצרת. כשאני כותבת אני בסוג של התנזרות מהחיים. אני מפענחת את החיים דרך הכתיבה, במקום בשיחות אינסופיות עם חברים או עם פסיכולוגית".

 לעומת זאת, יש לנשים האלה אחיות אומללות, אחת מטורפת, אחת מפגרת..

"אני מקווה שאחותי המסכנה טלי, שהיא פסיכולוגית, מקבלת בהבנה את הדמויות של האחיות. היא תמיד הייתה הילדה היפה בינינו, ואני הייתי המכוערת שניחמו אותה שהיא חכמה. אני זוכרת שחשבתי עצמי שבתור מכוערת אני לא חייבת לעשות חשבון לאף אחד כי לא ירצו אותי מילא וככה אני לא אפחד להיות שונה ולעסוק במה שמעניין אותי באמת. היום זה אפילו יותר קל לי, כי אני סבתא ואני בגיל שבו נשים הופכות לשקופות, ואני לא מוכנה לבזבז את החיים על שטויות אז אני לא מנקה את הבית כמו שאימא שלי הייתה עושה ואין לי עוזרת ואני לא צופה בטלוויזיה ואני בכלל יכולה לצפצף על כולם".

היא אכלה, התפללה, אהבה ועכשיו היא מתחתנת

 

אליזבט גילברט בסך הכול רצתה להימלט מחיים (ונישואים) שבהם הרגישה לכודה וקורסת. כמעט בלי כוונה היא הפכה להיות גורו של מאות אלפי נשים בכל העולם. הגעתי לשיחה איתה חמושה בכל הציניות החביבה עלי, וגיליתי אישה חריפה ומרתקת שאין ברירה אלא להציע לה חברות

אבא שלי, החוגג השנה 62 שנות נישואין לאימי, טבע פעם את האמרה המדויקת כל כך, לפיה "מי שנישא בשנית, סימן שלא ראוי היה להיות גרוש". לא ציטטתי אותו באוזניה של אליזבט גילברט בראיון הטלפוני שקיימנו, למרות שהיא, מצדה, הצחיקה אותי לעתים תכופות. גילברט, מחברת רב המכר המטאורי "לאכול, להתפלל, לאהוב" נמצאת בימים אלה בעיצומו של מסע לקידום מכירות ספרה החדש "להתחתן" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, תרגום: קטיה בנוביץ'), ספר המסכם את הדרך הארוכה והמתלבטת שעברה לפני שהחליטה להינשא בשנית. "אני עדיין אופטימית", היא אומרת, שלוש שנים אחרי חתונה מס' 2, "יש בינינו אינטימיות נעימה, אבל אני אומרת את זה ונוקשת בעץ, נגד עין רעה, כמו כל מי שעבר גירושין ויודע לאן זה יכול להגיע".

גילברט, בת 40, הייתה סופרת ועיתונאית מוערכת (שאפילו זכתה בפרסים) אבל אלמונית למדי, עד לפני כארבע שנים, אז פרסמה את "לאכול, להתפלל, לאהוב" שתיעד את המסע האישי שעשתה, בגיל שלושים, לאחר שהתפוררו נישואיה הראשונים והיא החליטה לנטוש את חיי הפרברים האמריקאים ולחפש את עצמה, תוך שהיא דוגמת מזון באיטליה, מתרגלת יוגה ומחפשת הארה בהודו, ומתאהבת בבאלי. בסיומו של המסע, שלדבריה הציל אותה מדיכאון קליני ואפשר לה להבין מה היא באמת רוצה בחיים, היא פגשה את חוזה, המכונה בספר "פיליפה", יבואן של אבני חן מברזיל. המבוגר ממנה ב-18 שנה. משום ששניהם, לדבריה, "ניצולי גירושין קשים", הם נשבעו לא להתחתן ועברו לגור ביחד בפילדלפיה, כשאחת לשלושה חודשים הוא נאלץ לנדוד אל מחוץ לארה"ב ולחדש את הויזה שלו. אלא ששלטונות ארה"ב לא שיתפו פעולה עם הפנטזיה, וערב אחד קיבלה גילברט הודעה שבן זוגה נעצר בשדה התעופה, כניסתו למדינה סורבה והוא עתיד להיות מגורש לעד. הפתרון היחיד שעמד בפניהם היה להתחתן, אלא שאז הגיעו החרדות והתהיות והשאלות, וגילברט, כדרכה, יצאה לתחקיר שכלל מסע סביב הגלובוס, נבירה בספרים וספר חדש.

ב"להתחתן" גילברט משלבת סיפורים אישיים, תחקיר היסטורי וניסיון להבין את הרקע המשפחתי והנוירוזות האישיות שלה. היא מראיינת קשישות בכפר בויאטנם, בודקת את יחס הנצרות ודתות אחרות לנישואין, לומדת על "חתונות רפאים" במסורת הסינית (שחיתנו צעירות עם גברים מתים על מנת לאפשר למשפחות לאחד את הונן), ובודקת את מנהג חילופי הזוגות של אסקימואים באלסקה. שורות הסיכום שלה לא מאוד אופטימיות. לגברים במערב – כך עולה מדבריה – יש סיבות טובות הרבה יותר מלנשים לרצות להתחתן. הם חיים יותר מרווקים, צוברים יותר רכוש ומקטינים את סיכוייהם למות מוות אלים. נשים נשואות, לעומת זאת, מדווחות על רמת סיפוק ואושר נמוכה בהרבה משל אחיותיהן הרווקות, הן סובלות יותר מדיכאון ומחלות ומצליחות הרבה פחות בעבודה. אפילו הסיכוי שלהן למות מוו אלים (מידי הבעל, בחלק גדול מהמקרים) גדל. אז למה בכל זאת היא בחרה להתחתן? היא הרגישה שלא הייתה לה ברירה, והיא, כאמור, מקווה לטוב. "גיליתי שחשוב מאוד עם מי מתחתנים ואני חושבת שבעלי השני מתאים לי הרבה יותר מבעלי הראשון. חוץ מזה גם אני אישה אחרת ממי שהייתי בגיל 23, האופי שלי מעוצב יותר, וקל לי יותר להיות אדם טוב".

וכדי לדעת את זה נזקקת לתחקיר מפרך כל כך?

"נזקקתי לפרספקטיבה, להבנה למה בכלל אנחנו מתחתנים. איך מוסד ארכאי כזה, מיושן ומאובק וחסר קשר לחיים המודרניים שורד. מה המטרה של כל זה. ככל שלמדתי הרגשתי איך משהו משתנה כימית במוח שלי, והחרדות מתפוגגות. הבנתי שאנשים זקוקים לאינטימיות עם אדם אחר, שכדי לשמר אותה הם צריכים סוג של גלגל הצלה, שיגן על הפרטיות שלהם מפני הרשויות או במקרה שלנו מפני משטרת ההגנה. הנישואין הם כמו טבעת הגנה, שמגנה על הזוג מפני חדירה של אחרים לפרטיות שלהם."

נדרשת לשם כך חותמת רשמית של הרשויות?

"הרבה זמן חשבתי שמספיקות ההבטחות שהבטחנו זה לזה, אבל בשתי דקות בשדה התעופה הבנתי שבלי חותמת הכל מתפורר. אחרי שהתחתנו, הרשויות חייבות לכבד את הנדר שיש בינינו, ולי יש ברשותי מילה רבת עוצמה, רעייה, אישה, איש לא יכול להפריד בינינו חוקית. "

זה סוג של שמרנות שמפתיע לגלות שעדיין קיימת גם במערב המתקדם והנאור…

"במדינות סקנדינביה או בצרפת למשל אין למושגים כמו "בעל" או "רעיה" כוח כל כך גדול כמו פה בארה"ב. לנו יש ממש פֶטיש לנישואין – כל יחס החברה אליך משתנה כשאת נשואה. הרגשתי את זה על בשרי כשעברנו לגור בקהילה קטנה מאוד, ומאחר שאנחנו נשואים מיד קיבלנו הכרה, בלי מאמץ, הניחו שאנחנו מכובדים וראויים לאמון".

גילברט נולדה בקונטיקט וגדלה בחווה מבודדת שגידלו בה עצי אשוח לחג המולד. אביה היה מהנדס כימי ואמה אחות. מאחר שלא הייתה להם טלוויזיה והשכנים גרו במרחק עצום, היא ואחותה קת'רין בילו את רוב זמנן בכתיבה וקריאה. כיום שתיהן סופרות. מסלול חיה הקודמים היה שיגרתי למדי – עבודה (בעיקר בכתבי עת לגברים כמו "GQ"  או"אסקווייר") חתונה ובית מרווח בפרבר. "פתאום הגעתי לרגע שבו הסתכלתי סביב ושאלתי את עצמי של מי החיים האלה, של מי הגוף הזה ומי זה הגבר הזה שחי אתי… הרגשתי כמו סנאי כלוא בקופסא, המנסה לחפור לעצמו דרך החוצה… הבנתי שקיבלתי את ההחלטות הכי חשובות בחיים שלי בלי להיות שלמה איתן". אחרי ההתעוררות, המסע וההצלחה חסרת התקדים של היומן שכתבה במהלכו, גילברט אימצה לעצמה את ההרגל לתחקר ולברר כל דבר לעומק, לפני שהיא מבצעת צעד בחייה. לשם כך, למשל, ראיינה ב"להתחתן" גם את סבתא שלה, מוד עדנה מורקמב אולסון. הסיפור שלה לא מן האופטימיים בספר, אבל השפעתו על גילברט הייתה מפתיעה.

סבתא מוד נולדה עם חך שסוע, מה שגרם למשפחתה לחשוב שהיא לעולם לא תתחתן. כתוצאה מכך היא בילתה את נעוריה חופשייה ומאושרת, זכתה להשכלה טובה מאחיותיה, נסעה בעולם וצברה ממון משל עצמה. בכסף הזה היא רכשה מעיל פרווה מרהיב ולימים, כשכנגד כל הסיכויים נישאה, היא עברה לגור עם משפחת בעלה, משפחה של מהגרים נוקשים משוודיה, בחווה מבודדת, ויתרה על ההרפתקאות ואפילו גזרה את המעיל היוקרתי על מנת לתפור בגדים לשבעת ילדיה.

זה לא גרם לך לרצות לברוח הכי רחוק שאפשר מנישואין?

"לא, משום שהבנתי שנישואין זה לא קופסא שמעבירים מדור לדור. זה מושג הרבה יותר נזיל וכל זוג שנכנס לתוכו משנה אוו ומעצב אותו בדמותו. הרגשתי שלא דוחסים אותי לקופסא, אלא מזמינים אותי לשיחה על טבע האינטימיות, שמתנהלת כבר שנים".

והחלטת לא ללדת ילדים

"החלטתי להקשיב למה שקיים בתוכי, והבנתי שאני לא רוצה להיות אם. ככל שחולפות השנים אני מרגישה פחות בלבול ופחות אמביוולנטיות בנושא, אני יודעת שאי אפשר לעשות הכול בגלגול חיים אחד, וזה בסדר מבחינתי. אני מעדיפה לכתוב וליצור ולוותר על גידול ילדים, משום שברור לי שאני לא מסוגלת לעשות את שני הדברים יחד".

ישנן נשים יוצרות שהן גם אימהות

"אין לי ספק. אני מכירה את האנרגיה האישית שלי, ויודעת שלי זה בלתי אפשרי. אני צריכה הרבה זמן כדי ליצור ולכתוב ושום דבר בתוכי לא משתוקק לילד. לבי מעולם לא זעק לתינוק, כמו שקרה לנשים רבות סביבי. אני חושת שיש נשים שנולדו להיות אימהות, אחרות צריכות להיות דודות ויש נשים שלא צריכות להיות בסביבת ילדים בכלל. כל אחת צריכה להודות בכנות לאיזו קבוצה היא משתייכת, כי אחרת יכולה להיות טרגדיה נוראית".

לנשים שלא יולדות יש לעתים קרובות תדמית של מכשפות אגוצנטריות

"שטויות. 50% מהנשים באמריקה של היום לא יולדות ילדים. חלק לא רצו מעולם, ואחרות דחו את ההחלטה והתעוררו יום אחד וגילו שנעים ונוח להן בחייהן והן ממש לא רוצות לשנות את זה. בעיני זה משחרר מאוד.  אנחנו יכולות להיות נדיבות ואוהבות בדרכים אחרות. אני, למשל, אוהבת ילדים ומרגישה נוח לטפל באנשים ולהזין אום, אבל אני לא אם. יש לי חברים שרצו לאמץ ילד מסין ולא היה להם כסף, אז אני מימנתי את זה – והבנתי שכך אני יכולה לעזור, להיות חלק ממשפחה וקהילה, בלי לגדל בעצמי ילד".

המשפה המורחבת לא הפעילה עליך לחצים ללדת?

"להפך. יש לי תחושה חזקה שכל הסבתות שלי לדורותיהן שכל החיים שלהן הוקדשו רק לגידול ילדים כי זה מה שעשו פעם, שולחות אלי את רוחות הרפאים שלהן ואומרות לי אל תעש את זה, אנחנו רוצות לדעת שלפחות לאחת מאיתנו יהיו חיים טובים יותר. אמא שלי לא לוחצת עלי, היא שמחה לראות שיש לי חיים כל כך מלאים משל עצמי".

את כותבת על הציפיות הבלתי אפשריות שיש לנו מנישואין

"אנחנו רוצות למצוא חבר נפש, מישהו שווה לנו אינטלקטואלית, חבר טוב, מנחם וחכם ומעורר השראה שיהיה גם המאהב הטוב ביותר – וזה כמובן בלתי אפשרי. האם היינו מוכנות שמישהו יצפה מאתנו להיות כל זה עבורו? מצד שני, אני לא חושבת שנשים צריכות להתפשר מחשש שישארו לבד ובלי ילדים, משם שזה לא גורל נורא כל כך. אני בעד לבחון בזהירות רבה את הציפיות שיש לנו מנישואין ולהבין שיחסים בין בני אדם זה לא כמו רכישת מכונית, זה יותר מורכב. "

לזוגות בלי ילדים יש יותר סיכוי לשרוד נשואים?

"לא יודעת מה הנתונים הסטטיסטיים, אם כי זוגות עם ילדים קטנים הביעו פחות שביעות רצון מחייהם ביחס לחסרי ילדים או כאלה שילדיהם עזבו את הבית. זה די ברור, שהלחצים והחרדות והתשישות של גידול ילדים זה שדה מוקשים, שופע הזדמנויות לריבים ואי הבנות. בעלי ואני מגדלים ארבע חתולים וכלב ואפילו על זה מוצאים סיבות להתווכח".

אחרי "לאכול, להתפלל, לאהוב" מיליוני נשים ראו בך גורו. חשבת על זה כשכתבת את "להתחתן"?

"כתבתי כי זה מה שאני עושה, כותבת, למרות שברור לי שהצלחה כמו של "לאכול, להתפלל, לאהוב" לא תתרחש שוב, וזה בסדר, אני חיה עם זה בשלום. אני נזהרת מלראות בעצמי גורו, כי אני לא חולת נפש, את יודעת – אני לא מדריכה רוחנית של איש, אני כותבת את הספרים שהייתי רוצה לקרוא ואני נמלאת אושר אם אני מצליחה לגעת באנשים דרכם. כרגע אני עובדת על רומאן חדש. עברו 12 שנה מאז שכתבתי ספרות ואני מתגעגעת לזה נורא. "

 ***הראיון עם גילברט התפרסם במוסף הספרים המשובח של לאישה