Tag Archives: נשיות

האישה שחשבה שבן זוגה הוא מאו צה-שוונג

נעמה תורן כפי שצולמה במצלמה נסתרת על ידי סוכן הוד מלכותו גל חרמוני

נעמה תורן כפי שצולמה במצלמה נסתרת על ידי סוכן הוד מלכותו גל חרמוני

 

 

נעמה תורן הבטיחה לעצמה שבגיל חמישים היא תעלה על הבמה עם מופע סטנד אפ משלה. גיל חמישים הגיע, וסטנד אפ? "השתגעתי לעמוד מול קהל? אתם נורמליים?!"  במקום זה היא כתבה מחזה. "רוצי איילה", שאת כתיבתו חלקה עם בן זוגה אורן נאמן, נושא גם את כותרת המשנה "מחזה על פי תהום", ארבע מילים שממצות את תחושותיה של מי שמנסה להתנהל בין הפרנסה, גידול הילדות וחיי האהבה, ורואה איך בחריצים שבין אלה לאלה הולכת ונוזלת מחייה השפיות.

איילה, גיבורת המחזה (בגילומה של שירי גדני) מבוססת במידה רבה על חוויותיה האישיות של תורן, חוויות שמוכרות היטב לנשים בנות גילה המנהלות את חייהן בין טלפונים מהבנק לטלפונים לגרוש, כי המרדף אחר המזונות מצריך כושר גופני ונפשי של אתלטית-על; יוצאות לדייטים בתקווה לגלות את הגבר הקשוח-אך-רגיש האחד שאולי עוד נותר על המדף; ועל הדרך גם לעשות קריירה ולעמוד בכל הקריטריונים שיעניקו להן את תואר אם השנה. ערב אחד, בעודה מכינה ארוחת ערב לילדות, תורן מצאה את עצמה מנסה לתפוס אבוקדו מכורסם שעף מהשולחן, מנגבת את השיירים בגרב לחה תוך שהיא דוחסת כביסה למייבש ומנסה, ללא הצלחה, להציל את המחשב, שעמד כמובן על שולחן האוכל (כי שם היא כותבת) משקית חלב שהחליטה להצטרף למופע. "הצורר מהפרברים", כפי שהיא מכנה את בן זוגה, המחזאי אורן נאמן ("יהודי בחושך", "האני") ישב מולה פעור פה ופסק "את סמוראית מטורללת מהגיהינום, חובה לכתוב על זה".

תורן היא אישה אינטליגנטית ונורא מצחיקה. בנוסף, היא גם מפוזרת, חסרת כל יכולת קשב וריכוז ומכנה את עצמה "תקלה על שתיים", כזו שמדי פעם מגלה שהיא יצאה מהבית עם נעל שונה על כל רגל. לדבריה, "והמחזה הזה, יימח שמו מחייב אותך להודות באמת, כי כמה שיותר חשוף יותר מצחיק". היא נברה, העלתה סצנות מחייה, הקצינה אותן לטובת הדרמה, לא הפסיקה לבכות והניחה לנאמן השיטתי והמדויק (המכונה בבלוג שלה "הנשר הארי" וגם "הרייכסמארשל") "להשחיז ממני קומדיה". ההחלטה לכתוב היא התשובה שלה למשבר הגיל ("ראינו יותר מדי בני חמישים שפתאום לא התעוררו יותר בבוקר") ובהחלט לא לסדרה שכותב בן זוגה לשעבר, רן שריג, המבוססת על חייו שלו, כגרוש פעמים. לא, זה לא היה הטריגר, אבל כפי שתורן מתוודה, ברגע שנפוצו השמועות שהיא כותבת, הגיע הטלפון הבלתי נמנע ממנו, שנועד לברר האם, מה ואיך מתוארים ב"רוצי איילה" היחסים עם האקס וטלפון נוסף הגיע מאימא, שלא הפסיקה לצחוק כשקראה את המחזה, אבל חשבה ש"אולי כדאי להוציא משם את הסצנה אם האימא, כי מי צריך אותה, למרות שזה בכלל לא מזכיר את המציאות".

שירי גדני ב"רוצי איילה". צילום: ורוניק ענבר

שירי גדני ב"רוצי איילה". צילום: ורוניק ענבר

תורן מתגוררת עם בנותיה עלמה (בת 17) ונגה (בת 11 וחצי) בלב תל אביב, בדירה שבה בילתה את ילדותה. היא חזרה לכאן אחרי שנים והיא אוהבת את העובדה שהבנות שלה יורדות לאותה גינה שעליה ויושבות מתחת לעץ הסיגלון שהיא זוכרת מילדותה שלה. אחרי קריירה ארוכה בכתיבה ועריכה בעיתונות ובטלוויזיה, היא משמשת כבר שלוש שנים עורכת כתב העת לילדים של "נשיונל ג'יאוגרפיק" ונהנית מכל רגע. היא נהנית גם מהזוגיות הנוכחית שלה, שהחלה לפני שנתיים, ומהעובדה שכל אחד מהם מתגורר בדירה משלו ובכל זאת הם מצליחים לחיות וליצור ביחד, וגם להצחיק זה את זה מאוד.

תורן נמצאת במרכזה של מפת סלבס מכובדת. היא אחותו של המוזיקאי, השדר והשחקן דן תורן, בתו של שחקן התיאטרון אילן תורן וכאמור, זוגתו לשעבר ואם שתי בנותיו של המחזאי רן שריג, שבניגוד לה, חשף (ועודו חושף) בהרחבה את חייו האישיים. מפתיע, לכן, שעד כה לא העניקה ראיונות חושפניים, וכן, בגרסת הפרינט של הריאיון היא נאלצה להתפשט וירטואלית, מה שיחסך ממנה לגמרי פה, בבלוג שלי. אין לה בעיה לשמש להיט הומוריסטי בכל מקום שאליו היא נקלעת, אבל על חייה האישיים היא מעדיפה לא לדבר אלא אם מוכרחים ואני חושדת שהעובדה שהזמינה אותי לראיין אותה בבית נבעה יותר מכך שטעיתי (בחיי!) לחשוב שהיא צעירה בעשור מגילה, ולא מתשוקה פתאומית עזה להתערטל בציבור.

תורן גדלה בתל אביב ולמדה במגמת תיאטרון בתיכון "תלמה ילין". כבתם של שחקן ועיתונאית (אמה, אילנה, שימשה משך שנים עורכת בידיעות אחרונות) ידעה שאלה שתי האפשרויות שמתוכן היא יכולה לבחור, ובחרה בכתיבה. בצבא כתבה בביטאון חיל הים ומאחר שכבר לא התגוררה בבית, קיבלה אישור להתפרנס מכתיבה ב"העיר". אחרי לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב הצטרפה ל"קשת" ועבדה שם למעלה מעשור. בין לבין היא פגשה את שריג והקימה אתו משפחה, אבל לא התחתנה.  "לא בער לי להיות כלה", היא אומרת. "הורי נפרדו כשהייתי קטנה וגדלתי עם אימא שבכול מקום ממשלתי נתקלה בפרצופים חמוצים של פקידים שחשבו שאם היא גרושה היא בטח פרוצה. אז קראו לזה 'משפחה הרוסה', ככה דיברו על זה, אז חתונה לא רציתי אף פעם. הלכנו פעם לחתונה של חבר, היה יום חם ולח נורא והחתן עמד בחולצה לבנה שמרוב זיעה הייתה שקופה. הרגשתי את הלחץ שלו ואמרנו, זה לא. במקום זה, כשעלמה הייתה בת שנה, עשינו מסיבה גדולה והרגשנו שזה מחייב יותר מכל חתונה".

במחזה שלך יש אימא לחצנית שדוחפת את איילה, הגרושה, למצוא חתן חדש

"אימא שלי לא לחצה עלי להתחתן, אבל היא מאמינה שחיים ביחד הם דבר טוב והיא באמת זכתה לזוגיות נהדרת ואהבה גדולה בשלב יחסית מאוחר בחיים. אני קצת פחות רומנטיקנית ממנה. זה לא שלא התאהבתי כמה וכמה פעמים בחיים, אבל אני יותר סקפטית ממנה. אני מאמינה בזוגיות, אבל בשום אופן לא ברבנות וגם לא במגורים משותפים. עם השנים הלכתי והתכנסתי במשולש הבסיסי הזה שלי ושל שתי בנותיי, לזה הייתה עדיפות ראשונה ולא היה קל להתברג לתוך זה".

תורן ושריג נפרדו אחרי עשר שנים. "זה נורא קשה לפרק בית עם ילדים", היא מודה. "התייסרתי בגלל זה שנים. לא הפסקתי לשאול את עצמי אם זה צעד נכון, או שזה פשוט מה שראיתי בבית".

 

תורן, נאמן, בננה ולימון. צילום עגמומי של שני אנשים מצחיקים: ורוניק ענבר

תורן, נאמן, בננה ולימון. צילום עגמומי של שני אנשים מצחיקים: ורוניק ענבר

מצאת את עצמך במערבולת שבה איילה, גיבורת המחזה שלך, נמצאת – בלי גרוש, כשכל העולם מנסה לשדך לה גבר חלופי?

"גירושים עושים את שני ההורים עניים מאוד. הרגשתי כמו מישהי שמנסה לשמור באוויר מאה כדורים ומדי פעם אחד נופל לה על הראש, ניסיתי לשכנע את עצמי שאני יכולה להיות בעשרה מקומות בו זמנית  ובתוך זה הסכמתי רק פעם אחת לצאת לדייט, שהתגלה כדייט מהגיהינום, שישב מולי שעתיים בגשם ולא הפסיק לבכות על גרושתו שזרקה אותו מהבית".

רשימת הדברים שהיא צריכה להספיק בחמישים השנים הבאות שלה כוללת דברים כמו ללמוד לקפל סדין גומי, ללמוד לשרוק, להיוולד עם דרכון זר, להילחם בדחיינות. הסעיף האחרון כבר נמחק, חלקית, כי הנה, היא השלימה מחזה קומי. "זה היה רעיון מעולה לכתוב קומדיה במקום סטנד אפ. עדיף שעל הבמה תעמוד שחקנית שנראית מיליון דולר, תגיד את הטקסטים שלי ואני אביט בה ואגיד לעצמי כמה מתאים לי זוהר ופזור…". עכשיו היא ונאמן עובדים מסביב לשעון כדי ש"רוצי איילה" יתרומם ויעלה על כמה שיותר במות ("זה שהפכתי להיות גם מפיקה, מוכיח שלאלוהים יש כנראה חתיכת חוש הומור מופרע").  תורן ונאמן החליטו להעלות את המחזה כהפקה עצמאית ביחד עם המפיקה עינת בסר והבמאי ארז שפריר. שיר הנושא, שכתב דן תורן, כמובן, תכף יוצא לרדיו. התגובות בהצגות ההרצה הראשונות היו די היסטריות: הקהל מתפקע מצחוק למרות שמכריחים אותו לחשוב. הבימוי מפתיע ומלא חן, והסיפור הכן והחושפני עובד.

מבחינתה, המחזה, בעיקר משום שהוא כל כך אישי, הוא חלק מצוואתה הרוחנית. "כי מה יישאר אחריי? כרגע, המורשת שאני מנחילה לבנותיי היא: 'מי שמעירה אותי בשנ"צ חבל לה על האף" וגם: "חייבים לצאת מהמיטה כדי לעשות פיפי בלילה. לא מספיק לחלום את זה". לא בדיוק מורשת רצינית."

 

 

 

*גרסה ארוכה יותר של הראיון פורסמה ב"לאשה".

המאמנים אמרו לה לא לחשוף חולשה – ראיון עם סוזי פייבור המילטון

 

Suzy Favor-Hamilton vann 1500 meter på 3:57,40

 

הסיפור של סוזי פייבור המילטון הוא קודם כל סיפור של הישרדות. מבחוץ היא נראתה תמיד כמו נסיכה באגדה אמריקאית: הנערה הבלונדינית, היפהפייה, האתלטית האולימפית המצטיינת, שנישאת לאהוב נעוריה, כוכב הבייסבול, וגרה בפרבר הנינוח. בפנים – הגעש והסערות לא הניחו לה לרגע: ילדות רצופת קשיים לצדו של אח חולה נפש, קריירה תובענית שלא היו לה כלים נפשיים להתמודדות אתה, התאבדותו של האח וקריסה נפשית שלה עצמה, שלא אובחנה כראוי והובילה אותה לעבוד כזונת צמרת. "איך שרדת?" אני שואלת אותה בראיון שקיימנו השבוע. "זה לא היה קל", היא אומרת. "אני יודעת שכשמסתכלים עלי מבחוץ, נדמה שעברתי הכול בקלות, אבל תאמיני לי, זה היה סיוט נורא. אני מרגישה בת מזל שיכולתי לפנות לרופאים מהשורה הראשונה, שבעלי תמך בי במאה אחוזים ואמר לי כל הזמן לא להתבייש, לא לפחד משום דבר, ושהבת שלי גדלה להיות אדם מדהים ומלא חמלה, שמבין מה זאת מחלת נפש יותר מ – 99% מהציבור. אני עדיין מרגישה שכל יום הוא התמודדות מחודשת, אבל עכשיו אני כבר בטוחה שאני בדרך הנכונה ולכן יש לי כוח להמשיך".

בימים אלה ראתה אור האוטוביוגרפיה של פייבור-המילטון Fast Girl  – A Life Of Running From Madness (כותרת שיש בה משחק מילים על "ריצה" אבל גם "בריחה" משיגעון). בספר חושפני, מפורט ונוגע ללב, היא מספרת איך גדלה להיות אצנית תחרותית עד אימה, כזו שהמאמנים שלה אמרו לה תמיד לא לחשוף את חולשותיה, ולכן לא העזה לספר כמה קשה לה וכמה היא חרדה מכל הפסד; איך העמידה פנים שנתקלה באצנית אחרת ונפלה, משום שלא יכלה לעמוד באפשרות להפסיד בגמר האולימפי; ואיך אחרי שפרשה מריצה, לא מצאה טעם בשגרת החיים הרכה והבטוחה שלה וחיפשה משהו שיחזור ויציף אותה באדרנלין – והמשהו הזה, עבודתה כיצאנית בלאס וגאס, נחשף והוביל לסערה בתקשורת, ביטול חוזים כפרזנטורית של חברות ענק וכצפוי גם הפנה כלפיה אצבע מאשימה וצקצוקים מכל עבר.

פייבור המילטון, היום בת 48, נולדה בסטיבנס פוינט, וויסקונסין, הבת הקטנה במשפחה בת חמישה ילדים, והחלה לרוץ כבר בגיל תשע. ברגע שהחלה להתחרות, וגם לנצח, בתחרויות אזוריות וארציות, היה ברור שיש לה כישרון יוצא דופן. היא גרפה מדליות, הוכתרה כאלופת ארה"ב בריצת 1500 מטרים וסומנה כמועמדת לסגל האולימפי בריצות למרחקים בינוניים (800 ו – 1500 מטרים).  "כבר ביסודי, המורים להתעמלות עודדו אותי לרוץ", אומרת פייבור-המילטון. "כל הילדות שיחקתי ביערות שסביב הבית, דילגתי ורצתי מסביב כמו סוסה. רצתי בעיקר בגלל התחושה הנהדרת שהייתה לי, סוג של מנוחה למוח, לאו דווקא בגלל מטרות מקצועיות – אם כי כבר מגיל צעיר כולם אמרו שאני מאוד מיוחדת ושיום יבוא ואגיע לאולימפיאדה".

היא אכן הגיעה, לשלוש אולימפיאדות, כחלק מסגל האתלטיקה האמריקאי בברצלונה (1992), אטלנטה (1996) וסידני (2000). היא הגיעה למקצי הגמר, אבל מעולם לא זכתה במדליה, ובאולימפיאדת סידני, שבה הייתה המועמדת הוודאית לניצחון נפלה על המסלול ולא השלימה את הריצה. שנים לאחר מכן, בראיון לבי בי סי, היא הודתה שזייפה את הנפילה ואת הפציעה, אחרי שהבינה שאין לה סיכוי לנצח ושהיא לא מסוגלת להתמודד עם הכישלון. "במהלך הקריירה הופעלו עלי לחצים אדירים", אומרת פייבור-המילטון. "התחרויות היו לי קשות מאוד, הרגשתי כאילו כל הפסד הוא אסון כי אני מאכזבת כל כך הרבה אנשים. רציתי לנצח, בעיקר כדי לרצות ולשמח את ההורים שלי. אחי סבל מתסמונת דו-קוטבית והבית כולו חי סביב התנהגות מאוד הרסנית שלו. חשבתי שאם אנצח בתחרויות אולי אוכל לשפר את המצב, לגרום שמחה למשפחה שלי. ראיתי עד כמה הם גאים ושמחים בכול פעם שזכיתי בתחרות."

איך התמודדת עם הלחצים האלה?

"הרבה פעמים ישבתי משותקת לפני תחרות, והתפללתי שכל זה יגמר כבר. היו לי חרדות עצומות. ידעתי שיש לי כישרון לריצה, אבל מגיל צעיר מאוד היו לי מאמנים שאמרו לי שאסור לי בשום אופן לחשוף חולשה, ולכן מעולם לא הבעתי את החרדות האלה. הלוואי שיכולתי אז לדבר עם מישהו, לספר עד כמה אני מפחדת מהפסד. לא אמרתי מילה למאמן שלי, אפילו לבעלי סיפרתי איזה התקפי חרדה היו לי על המסלול רק אחרי שהקריירה שלי נגמרה".

היו לך הישגים מדהימים, ובכל זאת, הרגשת מאוכזבת מהקריירה שלך…

"אף פעם לא הרגשתי שאני מספיק טובה. כשמאה אנשים אמרו לי כמה אני מוצלחת, אני שמעתי רק את האחד שאמר לי שאני כישלון, ושההישגים שלי לא מספיק טובים. כל החיים הקדשתי הרבה יותר מדי תשומת לב למה שאחרים אמרו והדימוי העצמי שלי היה נמוך מאוד. זה בלתי אפשרי להצליח בזירה הבינלאומית כשאת לא מאמינה בעצמך. היו לי רגעים שבהם הכול נראה טוב, הייתי בכושר מצוין, בריאה, לא לחוצה – אבל רוב הזמן הייתי פשוט מפורקת נפשית. "

ההתפרקות הנפשית הגיעה לשיאה ברצף של אירועים קשים: בשנת 1999 אחיה, דן, התאבד בקפיצה מבניין בן תשע קומות, חברתה הטובה מתה מסרטן ושנה לאחר מכן, באולימפיאדת סידני, ריחפה מעליה האפשרות שכישלון להשיג מדליה יביא גם לביטול חוזה ענק עם "נייק". הקריירה הספורטיבית שלה נגמרה. היא ניסתה לנהל שגרת חיים סבירה, להשתלב בעבודה לצד בעלה, מארק, בחברת הנדל"ן שלו, ובשנת 2005 ילדה את בתם, קיילי. אבל כל אלה לא מנעו ממנה להיכנס לדיכאון עמוק, וכפי שהיא מספרת בספרה, הרופאים שאליהם פנתה לעזרה לא אבחנו את התסמונת הדו קוטבית ממנה סבלה, נתנו לה טיפול תרופתי לא מתאים ושיגרו אותה ישירות למצב של מאניה חסרת שליטה, שדחפה אותה לקחת סיכונים הולכים וגדלים והובילה אותה בסופו של דבר גם לזנות.

בספרה, פייבור-המילטון מספרת את סיפורה בכנות מעוררת הערצה. באותה כנות שבה הגיבה מיד כשהחיים הכפולים שחיה במשך שנה אחת נחשפו בתחקיר עיתונאי, והיא מיהרה לצייץ בטוויטר ולספר לעולם שבגלל אבחון פסיכיטרי שגוי ניתנו לה תרופות נוגדות דיכאון שלא עזרו אלא החריפו את מצבה, העצימו במידה חסרת שליטה את הדחפים המיניים שלה, נתנו לה תחושת כוח מזויפת וחסרת גבולות וכמעט גרמו לה להתאבד. בעיניה, כך צייצה אז, הזנות הייתה סוג של בריחה. היא לא מצפה מאנשים שיבינו, אבל תחת השפעת התרופות זה נראה לה הגיוני. בעלה ידע, התנגד, ניסה לתמוך ולא תמיד הצליח, עד שמצא עבורה תמיכה רפואית מתאימה.

איך מגיעה יקירת אמריקה, אצנית, נשואה ואם לתעשיית הזנות של לאס וגאס? הכול, מסתבר, התחיל בתחושה שהחיים של אחרי הקריירה האולימפית דלים ומתסכלים. הזוג המילטון עמד לחגוג עשרים שנות נישואים והיא הציעה נופש בווגאס וסקס בשלישייה. על פי פייבור-המילטון, בעלה לא ממש התלהב אבל כשהיא שכרה את שרותיה של זונה, הסכים והמפגש הזה פשוט לא יצא לה מהראש. "רציתי שכל יום יהיה כזה", היא כותבת. "הבנתי שגם אני יכולה להרוויח אלף דולר ביום ולהיות נחשקת". שבוע לאחר אותה חגיגה היא חזרה לווגאס לבדה, בכוונה לשכור את שירותיו של גבר. במקום זה מצאה לקוח אחד, אחריו עוד אחד, אימצה זהות בדויה – תחת השם "קלי לונדי" – ופתחה במה שהייתה משוכנעת שתהיה קריירה שנייה, מוצלחת יותר מהראשונה.

 

41iWTgKpDKL._SY344_BO1,204,203,200_

חיפשת את תחושת ה"היי" הממכרת והזוהר שהייתה לך על המסלול?

"בכל פעם שניצחתי ה"היי" הזה היה ממש משכר. הריצה הייתה בשבילי כמו סם, אבל לא היה בעולם הזה שום דבר זוהר. זאת הייתה עבודה, ונאלצתי להקריב למענה כל כך הרבה קורבנות. היום אני יודעת כמה זה לא היה בריא מצדי לבחור מסלול כזה, שתבע את כל כולי. כל אחד צריך איזון בחיים, בעיקר אנשים שמתמודדים – כמוני – עם מחלת נפש. לא היה לי מושג מה לעשות עם עצמי אחרי הפרישה. ילדתי בת, עבדתי, חשבתי אולי לאמן. זה שכבר לא נאלצתי להתחרות – זאת הייתה הקלה גדולה. העולם 'האמתי' קשה מאוד לכל ספורטאי שרגיל להתחרות מול מיליונים ופתאום מוצא את עצמו מחוץ לזירה, ולי זה היה קשה פי כמה, בגלל המחלה. קיבלתי תרופות נוגדות דיכאון, שזה אסון גדול למי שסובל מהפרעה דו קוטבית ורק מחריף את השלב המאני והתמודדתי כמיטב יכולתי, בעיקר באמצעות אלכוהול וסקס. "

הסימנים למחלה הופיעו עוד הרבה קודם. כשהייתה בתיכון שמרה על תינוק של שכנים, וכשאלה איחרו לחזור בלילה, המוח שלה החל לרקום סיפורי אימה. היא יצאה מהבית, השאירה את התינוק לבדו, ויצאה לאימון ריצה – משום שלמחרת הייתה לה תחרות חשובה. היא הפגינה סוג כזה של התנהגות מוזרה ומנותקת בעוד מספר לא קטן של הזדמנויות. :שילמתי מחיר גבוה מאוד על כך שלא אובחנתי בזמן", היא אומרת. "איבדתי חוזי עבודה, חברים, בני משפחה, מוניטין. אני תוהה מה היה קורה אם הרופאה שלי הייתה פשוט שואלת אם יש במשפחה שלי היסטוריה של מחלות נפש. האם היא הייתה רושמת לי את אותה תרופה ("זולפוט" ובארץ "סרטרלין") אילו הייתה יודעת שאחרי סבל מהפרעה דו קוטבית? אני בטוחה שכל מה שקרה לא היה קורה לי, אבל אני בוחרת לא לשקוע במחשבות על העבר, כי זה עלול לכרסם אותי מבפנים. "

סקס עם זרים מזדמנים העניק לה, היא כותבת, תחושת אופוריה "כאילו שחזרתי להיות נערה, שכל מה שמעניין אותה זה כיף ולהיות נערצת". היא אכן מתארת שלל סצנות שבהם גברים הביטו בהערצה מחשמלת בגופה החטוב, ואפילו מקרים שבהם אחרי סקס בשלישייה עם שני גברים טלפנה לבעלה כדי לדווח לו כמה מדהימים הם היו. בין לבין היא חזרה הביתה, אבל חיכתה, על קוצים, לנסיעה הבאה, לכס,, לתכשיטים, למסיבות "ורק רציתי עוד ועוד". היא החלה לעבוד באותה סוכנות שדרכה שכרה את הזונה ההיא, ועד מהרה הייתה לה רשימת לקוחות קבועים, הכוללת לא מעט מפורסמים והיא השתתפה גם באורגיות ומסיבות מין. "לא חששתי מכלום", היא אומרת. דמותה החדשה הייתה בעיניה אישה חזקה, עצמאית, ששולטת במצב ונהנית מתשומת הלב, עד כדי כך שיצר התחרות שלה דחף אותה לתחרות סמויה עם יצאניות אחרות. היא בדקה עשרות פעמים ביום את הדירוג של "קלי לונדי" ב"אירוטיק ריביו", מדד זונות הצמרת – כן, יש כזה דבר בלאס וגאס – וחשה צביטה קטנה, כשהתברר שהיא מדורגת רק במקום שני.

ככל ששקעה לעומק העיסוק החדש שלה, פייבור המילטון הפכה פרועה וחסרת שליטה יותר ויותר. בספר היא מתארת איך התחילה עם גברים נוספים, בין מפגשים עם לקוחות, איך שכבה אתם גם במקומות ציבוריים וגלויים וכמה התעצבנה כשבתה טלפנה לומר לבקש שתחזור הביתה כי היא מתגעגעת. בעלה, היא אומרת, כל הזמן ביקש ממנה להפסיק והיא מצדה אמרה לו שהיא מעולם לא הייתה כל כך מאושרת. חלפה שנה שלמה עד שסיפורה הודלף לעיתונות.

איך התמודדת עם הפרסום?

"תזכרי שאז המחלה שלי עוד לא אובחנה, ועדיין קיבלתי תרופות לא מתאימות. אז כרגיל, שתיתי והשתדלתי לשכוח. ברגע שאובחנתי, הדברים החלו להשתפר. בהתחלה, כמובן, הדיכאון החריף מאוד ואחריו באה שוב תקופת המאניה, אבל בעלי תמך בי מאוד וגם הבת שלי. לא כל החברים בחרו להיעלם, חלק הציעו עזרה כמיטב יכולת. אני נעזרת בכל מה שאפשר, מתאמנת בריצה, יוגה, יצירה אומנותית. זה לקח המון זמן וזה עדיין לא פשוט. אני עדיין מתמודדת ונאבקת עם המחלה, אבל היום אני מרגישה שאני מסוגלת להסתדר".

מה גרם לך לכתוב ספר כל כך חושפני?

"היו לי הרבה סיבות לכתוב. רציתי לעזור לכל מי שסובלים ממחלות נפש בשתיקה, או אפילו בלי לדעת, לאנשים שיודעים שמשהו לא בסדר אבל לא מצליחים להסביר לאחרים איך הם מרגישים או למה הם מתנהגים ככה. רציתי לתת לכל אלה תקווה, לומר להם שהם לא לבד. אני מקווה שהסיפור שלי יעודד אותם לבקש עזרה ובעיקר לא להתבייש. מארק, בעלי, לימד אותי לא להתבייש בשום דבר, ולהבין שהבושה רק מעכבת את האפשרות שלי לחיות חיים בריאים. "

הכתיבה הייתה סוג של תרפיה?

"היה לי קשה מאוד לכתוב את הספר, אבל זה מאוד עזר לי להבין את עצמי ואת מה שקרה לי. הסיפור שלי מורכב מאוד, והכתיבה הייתה הדרך היחידה שבה יכולתי לפרק את השכבות המכוערות של ההתנהגות שנגרמה כתוצאה מהמחלה שלי, ולהבין אותן".

היא עצמה לא האמינה שנישואיה ישרדו את כל זה, אבל מארק בחר להישאר אתה, עודד אותה לא לברוח ולהיעלם מעין הציבור, סייע לה להסביר הכול לבתם בת ה – 11 (ואפילו לומר לה שאם, חלילה, יתברר כי קיבלה את המחלה בתורשה, הם יהיו שם כדי לעזור לה) ולדבריה אינו מפסיק לתמוך בה באהבה. הם מתגוררים היום בקליפורניה והיא מלמדת יוגה. האם תחושות הסחרור המטורפות לא חסרות לה? פייבור-המילטון אומרת "למדתי שהאושר נמצא בדברים הפשוטים בחיים, כמו לקחת את הילדה לבית הספר, לשחק בחוף הים, לראות אותה מחייכת"

*פורסם בשבועון "לאשה".

"אולי אני לסבית שכלואה בגוף של גבר"

 

ראש העיר, סטו רסמוסן

ראש העיר, סטו רסמוסן

(Photo by Brent Drinkut, Gannett / Statesman Journal)

אירוע היסטורי התרחש לאחרונה בעיר קטנה בהודו. מדהוּ קינאר, בת 35, נבחרה לראשות העיר ריגאר, הסמוכה לגבול בנגלדש, והייתה לטרנסג'נדרית הראשונה אי פעם שנבחרה לתפקיד כזה בתת היבשת. בעוד קינאר (ראו מסגרת) עושה את צעדיה הראשונים בהיכל העירייה, בקצה השני של העולם מתכונן סטו רַסמוּסן לסיים את הקדנציה השלישית שלו כראש עיר בסילברטון שבאורגון, ארה"ב. רסמוסן, גם הוא טרנסג'נדר, נבחר לשתי הקדנציות הראשונות שלו כגבר, ולשלישית כאישה.

האמת היא שהסיפור של רסמוסן קצת יותר מורכב וקצת פחות ניתן להגדרה. הוא בן 56. הוא נולד וחי רוב חייו כגבר, וגם היום, אחרי שעבר ניתוח להשתלת שדיים והוא מתלבש כאישה (מיני, עקבים, ציפורניים, כל הסט הזה) הוא מעדיף שיפנו אליו כגבר. הוא לא לוקח הורמונים נשיים ואין לו כוונה לעבור ניתוח לשינוי מין, והעובדה שכל זה מאוד מבלבל את מי שמחפשים כותרות ברורות משעשעת אותו. אם תלחצו עליו הוא יסביר לכם שהוא לסבית, שכלואה בגוף של גבר. אבל שככה נוח לו, שהוא מאושר בגוף הנוכחי שלו.

רסמוסן חולק את חייו עם ויקטוריה סייג', זוגתו מאז 1974.  רק עשר שנים אחרי שנפגשו הוא העז לצאת מהארון, ולספר לה שהוא אוהב ללבוש בגדי נשים. עד אז הוא היה משוכנע שהוא הגבר היחיד שמרגיש כך, ושמדובר באיזו סטייה נוראה וחולנית. התמיכה של זוגתו, והאינטרנט, הוא אומר, הביאו לו את שלוות הנפש, ואת חדוות הגילוי: יש לזה שם, ויש עוד המון גברים כמוהו. לאט לאט החל לשנות את הופעתו החיצונית, ומתישהו באמצע שנות התשעים החל לצאת לרחוב בבגדי אישה. "חששתי", הוא מודה, "אבל להפתעתי הקהילה לא נידתה אותי אלא קיבלה אותי בזרועות פתוחות. היו לפעמים לחישות מאחורי הגב, אבל מי שהכירו אותי קיבלו את זה באהבה והתברר לי שהפחדים היו בעיקר אצלי בראש".

כשאימץ לעצמו מופע נשי, רסמוסן כבר היה דמות מוכרת בסילברטון, עיר בת כעשרת אלפים תושבים שעיקר פרנסתה היתה אז על מנסרות עצים. הוא כיהן פעמיים כראש עיר, ובין הקדנציות שימש במבחר תפקידים ציבוריים במועצת העיר.  הוא בעלים שותף של בית הקולנוע הוותיק והפופולארי בעיר, ושל עוד מספר עסקים הכוללים בין השאר ערוצי טלוויזיה בכבלים, חומרה ותוכנה. "המהפך שעברתי במראה החיצוני היה הדרגתי מאוד, והקהילה המקומית עקבה אחריו בתערובת של סקרנות עמוקה ואימה", הוא אומר לי בראיון ברשת. "וחברים קרובים הביעו התעניינות אבל תמיד תמכו".

כדי שכולם ירגישו חופשיים לשאול אותו מה בדיוק עובר עליו, הוא החל להסתובב ברחבי סילברטון כשהוא לבוש בטי שירט שכתוב עליה "למה סטו עושה את זה? כי בנות נהנות הרבה יותר". "היו ותמיד יהיו גם אנשים טיפשים שיגיבו בצורה מבולבלת או מלאת שינאה", הוא אומר. "אלה אנשים שאין להם חיים משלהם והם מקנאים במי שמעזים לחיות את החיים במלואם. אחרי הבחירות בשנת 2008 הגיעה לעיר חבורה של אנשי הכנסייה הבפטיסטית "ווסטבורו", גרעין קטן של נוצרים בורים ומלאי שינאה, אבל התושבים גירשו אותם. "

רש העיר, בחצאית של Rethreadz, בעיצוב האמנית המקומית פם אלטיר (http://www.rethreadzclothing.com/)

רש העיר, בחצאית של Rethreadz, בעיצוב האמנית המקומית פם אלטיר
(http://www.rethreadzclothing.com/)

 

הבחירות ב – 2008 היו הבחירות שבהן רסמוסן נבחר בפעם השלישית לכהונת ראש העיר סילברטון, אלא שהפעם לא בדמות גבר מחוספס בחולצת פלנל משובצת, אלא בדמותו הנשית, עם מחשוף נדיב שממנו ניבטים השדיים שהוא מכנה "התאומים". רסמוסן העלה לרשת תיאור חושפני של הניתוח שעבר להשתלת שדיים וחתם עליו בשם שהוא משתמש בו לעתים "קרלה פונג". הוא מתאר את הכמיהה העמוקה לשדיים משל עצמו, תשוקה שהביאה אותו בשנת 1998 לנסות לראשונה ללבוש שדיים מלאכותיים מתחת לבגדים. "התחושה הייתה משונה. בפעם הראשונה שיצאתי לרחוב מתתי מפחד", הוא אומר. "ניסיתי להסתיר אותן מתחת לחולצה, אבל ידעתי שהם שם ונדמה היה לי שכולם מרוכזים רק בזה. אנשים צחקו בקול רם מאחורי גבי, ילדים רצו אחרי וזרקו אבנים, נשים דתיות צרחו עלי שאני סוטה. לא, האמת היא שכל זה לא קרה, דמיינתי את זה, אבל אנשים רק הסתכלו, היו מי ששאלו את זוגתי מה לעזאזל אני עושה, ואחרי כמה חודשים זה כבר לא עניין אותם והם עברו לדבר על נושא אחר".

 

זוגתו, ויקטוריה סייג', בת 59, היא בעליה של חנות לשכפול והדפסה. "סטו סיפר לי על הרצון שלו ללבוש בגדי נשים לא הרבה אחרי שגיליתי בין החפצים שלו חזייה, וחששתי רגע שיש לו קשרים עם נשים אחרות. הרגשתי פחות מאוימת כשהבנתי שזה הוא שלובש את זה".

לא היית המומה?

"לא… אימא שלי שכחה להזהיר אותי מגברים כאלה".

את הפעם הראשונה שבה הביט בגופו החדש במראה רסמוסן מתאר כ"חמש שניות של הלם מוחלט וחרטה 'אוי מה עשיתי', שהתחלפה מיד באושר עצום". הוא היה רוצה שדיים גדולים יותר, אבל זה מה שהרופא המליץ, ואם אפשר גם פנים אחרות, גבריות פחות.

 

אתה מרגיש שאתה אותו אדם, או שהמראה הפך אותך למישהו אחר?

 

"אני אותו אדם שהייתי, אבל בזכות היכולת לבטא את מהותי בפומבי, אני מרגיש יותר משוחרר. זה תהליך מומלץ ביותר".

 

סייג' ליוותה אותו לניתוח, עזרה לו לרכוש חזייה ראשונה כשחזר הביתה עם שדיים משל עצמו והוא אומר עליה שהיא האישה "הכי זורמת בעולם".

העובדה שבן זוגך נראה כעת כמו אישה משנה לך?

"בסולם של 1 עד 10 אני אבחר מספר שלילי. פחות מאפס. תסתכלי מסביב, אנשים מתלבשים בכל מיני צורות, לפעמים מסיבות תרבותיות לפעמים בגלל זהות אישית, השתייכות קבוצתית, נוחות. למה שזה בכלל ישנה לי? אלוהים אדירים, מראה הוא רק מראה. כשאנשים מתחילים לדבר על מה מתאים לבנות ומה מתאים לבנים זה מוציא אותי מדעתי".

היה לך ברור מראש שתתמכי בו ותישארי אתו בכל מצב?

"ממש לא… את לא יודעת שכל מערכת יחסים היא תהליך שלא נגמר?"

סייג' ורסמוסן נפרדו לפני כ – 12 שנה, בגלל משבר ביחסיהם, ששניהם מקפידים לומר לי שלא היה קשור בשום צורה לזהותו המינית של סטו. סייג' עברה לגור בניו זילנד, אבל אחרי שנה וחצי בערך שניהם הבינו שהגעגועים עזים מדי, ושהם מעדיפים לנסות שוב. מאז הם ביחד, ורסמוסן, כאמור, נבחר פעם נוספת לראש עיר, כהונה המסתיימת ממש בימים אלה.  רסמוסן אומר שאנשי סילברטון הכירו אותו כראש עיר יעיל ומסור, ולכן "התגברו מהר מאוד על האריזה החיצונית, ובחרו באדם שהם ידעו שישרת אותם היטב". סייג' אומרת שמאחר שבעיר הוא מוכר כאדם חכם שהקדיש את עצמו לטובת המקום, השאלה אם הוא גבר או אישה לא עלתה בכלל  "ורוב האנשים התפלאו מתשומת הלב התקשורתית לנושא".

תשומת הלב הזו כללה, אגב, גם מחזמר "סטו מסילברטון" שעלה בתיאטרון בסיאטל לפני שנה. את רסמוסן זה שימח. "אני חושב שלפני שנבחרתי הייתה פחות פתיחות לנושאים של טרנס, ולשמחתי עכשיו העולם הזה משתנה במהירות, יש דמויות טרנס בטלוויזיה, בקולנוע, ויש הרבה יותר קבלה והבנה. אני מקווה שבעתיד הזהות המגדרית של אדם תהיה לא יותר חשובה מצבע עיניו".

 

 

***

 

זכות הראשונים שמורה לג'ורג'ינה באייר, הפוליטיקאית הניו זילנדית, שהייתה לא רק ראש עיר אלא גם חברת פרלמנט טרנסג'נדרית ראשונה בעולם. באייר, עמדה בראש עיריית קרטרטון בין השנים 1995-1999  ומיד אחר כך ייצגה את מפלגת הלייבור המקומית בפרלמנט. היא נולדה כג'ורג', ועברה ניתוח לשינוי מין בגיל 27. הקריירה הטרום פוליטית שלה כללה משחק, שירה, מופעי דראג ועם עבודה בתעשיית המין. עיקר פעילותה הפוליטית היה בתחום זכויות האדם, הזכות להגדרה עצמית ומינית. היא פרשה מהפרלמנט לפני למעלה מעשור, בגלל מחלת כליות חמורה, ועתה שוקלת האם להתמודד מחדש כנציגה של תנועה חברתית התומכת בזכויות הילידים .

מדהו קינאר, הטרנסג'נדרית שנבחרה החודש לעמוד בראש העיר ריגאר בהודו, יכלה לעשות זאת אחרי שהמכשלה הבירוקרטית האחרונה הוסרה מדרכה לפני כשנה, אז הכיר בית המשפט העליון בהודו בטרנסג'נדרים כב"מגדר שלישי", משוחררים מהצורך להצהיר על עצמם כנשים או גברים. קינאר עשתה היסטוריה ביותר ממובן אחד: היא נבחרה כמועמדת עצמאית, ואת מערכת הבחירות מימנה מהופעותיה בשירה וריקוד ברכבת האזורית. קינאר, שלתדהמת כלי התקשורת המערביים שניסו לראיין אותה אינה מחזיקה טלפון סלולארי, היא בת לקסטת הטמאים ההודית, הנחשבת שם נחותה, וגם נודתה ממשפחתה, אחרי שמגיל צעיר אימצה זהות נשית, ומאמציהם של הוריה ואחיה "לשנות אותה" לא עלו יפה. בראיון ל"אינדיאן אקספרס" סיפרו קרובי משפחה כי הוריה חיתנו אותה בגיל צעיר ואף נולדה לה שלושה ילדים, לפני שהחליטה לנטוש את תפקיד אבי המשפחה ולחיות את חייה כאישה.  שלא במפתיע, המצע שעל פיו נבחרה קינאר לתפקיד כולו חברתי ומבטיח תמיכה בקבוצות מוחלשות.

 

(הכתבה פורסמה במדור "חדר משלך" בשבועון "לאשה")

 

יש לך כוס? את רוצה להיות היחידה שמחליטה מה עושים בו? את פמיניסטית!

caitlin moran

יש לך כוס? את רוצה להיות היחידה שמחליטה מה עושים בו? את פמיניסטית!

ככה. במילים הכי פשוטות, קטלין מוראן מסבירה לכל מי שאומרת שהיא לא פמיניסטית למה היא צריכה להתגלגל, בהתנדבות, בתוך זפת ונוצות.

כמו כולנו, קטלין מוראן חוותה ניצנים ראשונים של מודעות פמיניסטית כשקראה את "נשים קטנות" (ורצתה, כמובן, להיות ג'ו) ואת "האסופית". לפני כן, היא מצאה את עצמה לא אחת בתפקיד האנטילופה הנרדפת, כשבריוני השכונה מנסים לצוד אותה כלהקת אריות. בגיל 13, מצוידת במשקפים של קופת חולים ומעיל צבאי של אבא שלה, היא דמתה פחות לנסיכה שברירית מצוירת ויותר לאינטלקטואל בגיל העמידה. הם קראו לה "חתיכת דוחה מכוערת", ולה לקח הרבה זמן, והרבה מאוד ספרים, עד שהעזה לומר להם שיפתחו את הראש, שיכירו את תרבות הנגד, שיפסיקו להיות שבויים בדימוים עבשים של נשיות וגבריות.

וכשמוראן כבר אמרה את מה שהיה לה לומר, זה היה בקול רם מאוד. היא עוד מעט בת 40 וכבר יש לה וותק מכובד כאחת הכותבות המשפיעות והנחשבות בבריטניה. שלוש פעמים בשבוע היא כותבת טור ב"טיימז", צילומי העונה החדשה של סדרת הטלוויזיה הקומית האוטוביוגרפית שכתבה עם אחותה "לגדול אצל הזאבים" הסתיימו בימים אלה, ומאות אלפי העוקבים שלה בטוויטר זוכים לשמוע ממנה אבחנות שנונות בקצב אש מרשים. מוראן, שתמיד רצתה להיות סופרת, בלטה ככותבת כוכבת מגיל צעיר מאוד. כשהייתה בת 13 זכתה בתחרות חיבורים מקומית. בגיל 15 כבר הוענק לה פרס הכותב הצעיר של "האובזרבר" הנחשב מאוד, ובגיל 16 הצטרפה לצוות המראיינים של ה"מלודי מייקר", כתב העת המוזיקלי המשובח, שוטטה בעולם וראיינה מגה-סטארים כמו ביורק, כריסי היינד, קורטני לאב וקיילי מינוג.

כל זה די מפתיע. או לא. בהתחשב בעובדה שהיא הבכורה בשמונת ילדי משפחת מוראן. היא, ארבע אחיותיה ושלושת אחיה גדלו בבית בן שלושה חדרים בוולברהמפטון, עיר סתמית למדי באנגליה. על אביה היא אומרת שהיה מתופף בלהקת רוק פסיכודאלי אבל הושבת מעבודה בגלל אוסטאופורוזיס, והמצב הכלכלי של המשפחה צנח בהתאם. הילדים לא נשלחו לבית ספר אלא חונכו בבית, או כפי שהיא מתארת את זה "ההורים שלנו היו סוג של היפים, כך שהם לא ממש לימדו אותנו משהו ובעיקר העסקנו את עצמנו במשחקים כמו לזרוק כדורי בוץ על הבית".  הילדות שלה, היא אומרת, הייתה שמחה, אבל מאחר שהמגורים הצפופים "דמו מאד למשחקי הרעב" היא שמחה לעזוב ברגע שהתאפשר לה.

***

בגיל ההוא אני רק מחכה לכל הזדמנות לראות עוד סקס. אני רוצה עוד פורנו שאוכל להריץ לעצמי בראש בזמן שאני מכינה לעצמי סנדביץ'… אבל אני מגלה שהפרונוגרפיה הזמינה החינמית והבוטה של המאה ה – 21 שוטפת את הדמיון המיני של גברים ונשים בעוצמה של אנטיביוטקה והורגת כל מידה של מסתורין לטוב ולרע…   … וגיליתי דבר אחד, בינתיים, שבגללו טוב להיות אישה – וזה לגמור".

***

מוראן סיימה בימים אלה סבב הופעות סטנד אפ לכבוד הרומן האוטוביוגרפי-למחצה שלה "איך לבנות ילדה", הראשון ברביעיית ספרים מתוכננת, שהיא מבטיחה שתהיה מעצימה ביותר ומצחיקה, כי רק ככה היא יודעת לכתוב. אנחנו משוחחת בסקייפ לרגל צאת "איך להיות אישה" ("מטר", מאנגלית: מיכל רביד), ספרה הקודם והמצליח מאוד שתורגם ל – 16 שפות. "איך להיות אישה" הוא מעין מניפסט פמיניסטי מצחיק עד חרחור, דמע ובריחת שתן, שנכתב בכוונה בשפה אישית ומתבסס על חשיפה נדיבה של רגעים אינטימיים מחייה. מוראן כותבת על הכול: מריטת שיער, אוננות, גודל התחתונים, צבע הפטמות, הפלות ונישואין. כל מה שהטריד, ועדיין מטריד, נערות ונשים.

***

"שיער הוא אחת הסוגיות הראשונות שאישה צריכה להתמודד איתן. הוא צץ לו ללא הזמנה ומאלץ כל אישה לקבל החלטות בעניינו, החלטות שיאותתו לה ולעולם מי היא בעצם…. שיער הוא אקורד הפתיחה לעשורים שלמים של צעקה שותקת "מי אני?" בעודך עומדת מול מערך שלם של מוצרי טיפוח בבית מרקחת ובידך סלסילה ריקה".

***

יש לה שתי בנות, ליזי (בת 13) וננסי (בת 11). השמות, אגב, בדויים ונבחרו ע"י הבנות, ומוראן מכבדת את הבחירה "כי זכותן לכתוב בעתיד על הילדוּת שלהן ולעשות מזה בעצמן המון כסף". היא משוכנעת שהן שייכות לדור שיצחק בפרצוף לכל מי שינסה לדכא אותו וילווה את הצחוק באצבע משולשת.

***

 "לגדל ילדים זו עבודה קשה – התחייבות בת 18 שנה לפחות למאמץ מרבי, ואחריה עוד 40 שנה דאגה במשרה חלקית, הלוואות כספים ויכולת אינסופית לעצבן אותם כשאת ממשיכה לחתוך להם את הטוסט גם כשהם בני 38 ומומחים לנוירוכירורגיה. אבל במובנים רבים זו האופציה הקלה לנשים. למה? כי אם יש לך ילדים, לפחות לא יציקו לך בלי סוף בשאלה מתי יהיו לך ילדים"

***

"אני עדיין מחליטה בכל יום מחדש שלעולם לא יהיו לי ילדים", אומרת מוראן, "ואז מתעוררת בזיעה קרה ומבינה שזה מאוחר מדי. חלמתי לא מזמן שאני יולדת את אמה תומפסון. זה היה דווקא בסדר, כי ידעתי שהיא לא תהיה תינוקת בעייתית והיא תדאג לעצמה".

קאז, אחותה של מוראן, הייתה בת תשע כשהכריזה שלעולם לא יהיו לה ילדים, ונתקלה בתגובה הזחוחה "כשתפגשי את הגבר הנכון תשני את דעתך, חמודה". תשובתה הקבועה הייתה "כשאוה בראון פגשה את הגבר הנכון שלה, זה היה היטלר".

***

"בשלב מוקדם יחסית בלידה תזכו בתובנה הפשוטה אך המהממת ביותר בחייכן: שהדבר היחיד שחשוב באמת, בכל העולם המטורף והמתוסבך הזה, זה אם תקוע לכן בצוואר הרחם יצור בגודל של חתול. לפיכך, כל יום שבו לא תקוע חתול בצוואר הרחם, הוא יום מושלם מכל בחינה".

***

הבנות שלך גדלות בעולם אחר מזה שבו את גדלת?

"יש להן סושי, דיאודורנטים שגם עושים את העבודה, בגדים עם לייקרה שממש מחמיאים, תאי מדידה פרטיים בחנויות. את יודעת איזו זוועה זה היה להתפשט ביחד עם עוד חמש בנות עשרה כמו שהיה מקובל באנגליה של אז? יש להן הרבה יותר בטחון במה שהן עושות. אני האימא המשעממת שמדברת איתן על פמיניזם, אבל לטיילור סוויפט יש יותר השפעה עליהן, והיא כוכבת פופ שסוף סוף לובשת נעליים נורמליות, היא נראית נפלא ואם היא תצטרך לרדוף אחרי פורץ היא גם תוכל לתפוס אותו. לפני כמה ימים פגשנו גבר קשיש, שניסה להרשים אותן בסיפורים על בחורות שהוא הקסים ומצד שני גם למשטר אותן בנזיפות, והן פשוט התפוצצו מצחוק. זאת המאה הראשונה שבה נערות צעירות יכולות לצחוק לזקן נרגן ושובניסט כזה בפרצוף והוא לא יכול לנדות אותן מהכפר, להצליף בהן או להוציא אותן להורג. "

***

"בניגוד לג'רמיין גריר (בספר "הסריסה" ד"ל) לא אנסה לשדל אף אחת לטעום את הווסת שלה. מי יודע, אולי היא בדיוק באוטובוס או מנהלת שיחת חולין… מה שכן אבקש מכן לעשות זה להגיד "אני פמיניסטית". אם אפשר אשמח אם תעמדו על כיסא ותצעקו "אני פמיניסטית". אני מאמינה שאת כל הדברים כיף יותר לעשות על כיסא".

***

 

היו לך בנעוריך דמויות לחיקוי?

"בשנות התשעים היו שתי נשים בולטות: מרגרט ת'אצר וקורטני לאב, אז איזה ברירה הייתה לי? שנתיים העמדתי פנים שאני קורטני לאב, מרדנית, מוכשרת, לא שמה קצוץ. גם מדונה הייתה כזאת. ככה התגברתי על הביישנות והפחד מאנשים אחרים ולמדתי לאהוב את עצמי. "

לילדות שלך יש את ליידי גאגא?

"ראיינתי אותה ואני אומרת לך שהיא כבר עייפה. נדמה לי שהיא צריכה לפרוש לכמה שנים, לנוח ולהרעיב אותנו עד שנגיד לעצמנו "יו, כבר המון זמן שלא ראינו זמרת עם לובסטר על הראש, מעניין מה קורה עם ליידי גאגא".

מלבד ההומור, סוד כוחה של מוראן בחשיפה האישית חסרת הגבולות שלה. ובכל זאת, כשהמו"ל הבריטי הציע לה להצטלם לעטיפה במערומיה ("כי את כותבת את האמת העירומה"), היא סירבה. "החלטתי להיות חריגה בנוף הסלבריטיז ולהישאר עם בגדים", היא אומרת. "כשאני מצטלמת או מופיעה בטלוויזיה, חשוב לי להיראות די מחוספסת. אני לובשת בגדים רגילים, לא בשיער מושלם, עם ירכיים עבות ולא מעוצבת. חשוב לי שבנות יראו דמויות נשיות כמוני. נשים רגילות. בכל פעם שאני כילדה ראיתי אישה כזאת הרגשתי קצת יותר שפויה ובזבזתי פחות בכי וכאבי לב על כך שאני לא הבובה המעוצבת והשברירית שהראו לי בקולנוע ובתקשורת".

***

כשעורך המדור מזמין אותי לשבת לו על הברכיים כדי לדבר על "הקידום" שלי, אני רק חושבת לעצמי איזה אדיוט הוא, מתיישבת עליו במלוא כובד משקלי ומדליקה סיגריה. אני מקבלת את כתבת השער הראשונה שלי, והוא מבלה עשר דקות בניסיון לחדש את זרימת הדם לירכיו".

***

את חושבת שלמרות הכל גם הדור שלהן ישוכנע שאין משמעות לשום הישג שלהן אם אין להן גבר?

אני משוכנעת שלא. יכול להיות שבנות עשרים ושלושים היום עדיין חושבות ככה, אבל הצעירות יותר הן כבר משהו אחר לגמרי. יש להן את האינטרנט והן פוגשות שם אחת את השנייה ומדברות על הכול. הן יוצרות קבוצות וחברות ופורומים לדיונים על כל מה שמטריד אותן. יש להן המון כוח. הן הרבה יותר מעורבות בפוליטיקה של היום – הן מבינות שלכל הנושאים שחשובים להן יש משמעות חברתית. אנחנו היינו צריכות לזעוף בשתיקה עד שקיבלנו זכות הצבעה. הן כותבות בלוגים בגיל 11 ויש להן אלפי קוראות. הן מתקשרות, הן אומרות כל מה שהן רוצות. הן לא בודדות ומתוסכלות – הן מתחברות למיליוני אחרות שנראות כמוהן וחושבות כמוהן, והן יודעות שהן נורמליות,  שנשים שנראות כמו ברבי ואין להן ריח גוף לא קיימות בכלל, ושהן יכולות לעשות הכול בלי גברים".

***

"בנושאים כאלה צריך ללמוד מהגברים. האם להם יש יום אחד מיוחד שבו הם מרגישים מלכי העולם – ואז חוזרים לחיים של שגרה משמימה? לא. הם דואגים ליהנות כל הזמן".

***

יש נושאים שחששת לכתוב עליהם?

"אין כאלה. בגיל 14 את פוחדת שאם יגלו את החולשות שלך לא יאהבו אותך, בגיל 40 זה כבר לא מזיז לך. לצערי, ככל שאנחנו מתבגרות ומחכימות, מסתירים אותנו ומעלימים אותנו מהטלוויזיה והקולנוע. אני מתכוונת להמשיך להציק לכולם ולהופיע בציבור גם בעוד עשרים שנה ולהבהיל את כולם בשיער לבן נפוח וקמטים ובעיקר במה שיהיה לי להגיד".

***

"קמטים ושיער אפור הם דרכו של הטבע לומר לאחרים שלא ינסו להתעסק איתנו – המקבילה של הפסים בשחור-צהוב שיש לצרעה. קמטים הם הנשק שלנו נגד מטומטמים. קמטים הם שלט שאומר לאנשים סביבנו, "תתרחקו מהאישה החכמה הזאת, אין לה כוח לשטויות".

***

מעורר קינאה לראות שאצלכם, בבריטניה, הקומיקאיות פשוט משתלטות על המסך

"כשגדלתי אמרו לי שנשים לא יכולות להיות מצחיקות. כל חצי שנה היה מאמר של סופר ידוע שדיבר על למה נשים לא יכולות להיות מצחיקות" וזה שיגע אותי, איך הם מעזים לדבר ככה, הם לא יודעים שעכשיו כל מלצרית שאי פעם תשרת אותם תירק להם בצלחת? בעיני, כל דבר שקשור בנשיות הוא מצחיק נורא, וזה היה נורא טיפשי מצדם להתעלם מיקום שלם ומצחיק בטירוף".

יש לך קוראים גברים?

"לפני סקר של המו"ל יש לא מעט, אבל הם קונים בחשאי ורק את המהדורה הדיגיטלית. הם רוצים לגלות את הסודות שלנו, אבל מתים מפחד שברכבת יראו שהם קוראים ספר שקוראים לו "איך להיות אישה".

(הראיון עם קטלין מורן התפרסם ב"לאשה", אבל מי שלא נכחה בשיחה שלנו, לא יודעת עד כמה נחוצות תחתוניות אולוויז לעיתונאיות שמראיינות פמיניסטיות עם חוש הומור)

המשוררת שפוקחת לנו את העיניים

רירי

רירי סילביה מנור לא מאמינה בצורת הרבים. "צורת הרבים, כמו המאה הזו, פשטה רגל מזמן", היא כותבת באחד משיריה. "אדם בודד משאיר לך עקבות, כמו סימני צעדים בשלג, אחריהם אתה הולך רעב וסקרן". היא מאמינה גדולה באדם הבודד, ובצורך לשמור על העצמי המיוחד שלנו – להימלט מהכפר הגלובלי, מפס הייצור של הקונצנזוס, כדי להגשים את עצמנו על ידי שנגיד לעצמנו כל הזמן "זהירות! אני יצור חד פעמי, כל כך שברירי, עדין ונטול שלמות. אבל זה הזמן היחיד שלי לחיות…"

את המוטו הזה, המחייב מסע אל תוך עצמה וניסיון להביע בכל כלי העומד לרשותה את מה שהיא רואה ושומעת שם בפנים, היא מקיימת באדיקות. מאז גיל תשע, ליתר דיוק, שאז כתבה את השיר הראשון בחייה, ברומנית, שפורסם בעיתון ילדים, ושוב, אחרי שנים ארוכות שבהן לא האמינה שתחזור לכתוב, והפעם בשפה חדשה, בעברית. בין לבין היא עלתה ארצה, גידלה בת ובן, והפכה לפרופסור לרפואת עיניים, בעלת שם בינלאומי בנוירואופטלמולוגיה (מחלות עצבי הראייה). בימים אלה היא חוגגת את צאתו של ספר שיריה השני "הגיל המדומה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

מנור משקיפה ממרפסתה על הצמרות שמצלות על אחת השדרות התל אביביות. כאן היא כותבת את מרבית שיריה, בבהילות, בדחיפות שמוכרת רק למי שהאומנות בוערת בהם, על כל פיסת נייר שהיא מוצאת "כי כשעולה בי שורה, היא יכולה באותה מהירות להיעלם ולהישכח לגמרי", היא מסבירה. הבהילות הזו ניכרת היטב בשיריה. הם מלוטשים, אבל מבעבעים כנות, חשיפה מוחלטת, אמירות חדות וישירות שבועטות הישר בבטנו של הקורא. היא כותבת על חוסר ההלימה בין הגוף המזדקן לנפש שעדיין רוצה לטעום מהעולם; על כוח החיות העצום שיש בה היום, אחרי גיל 70, לעומת תחושת הקהות הכמעט ממיתה שאפיינה את שנות העשרים שלה; על הפחדים, שהופכים אותנו לנעליים הממתינות בארונה של אישה משותקת; על ילדים העוזבים את בית אמם אחרי ארוחה טקסית, שבים ליומיום שלהם ומשאירים אותה מאחור כמו פרחים נבולים באגרטל; על הגעגועים למתים; כל ההכרח לנבור במבוכי הזיכרונות ועל הרגע שבו שרטטה לעצמה את גבולותיה, על מנת שהכנפיים שלה לא יחבטו סורגים ולא יישאו עוד סימנים כחולים.

מקריאה בשירים שלך נדמה שאין לך גבולות. שאת רוצה לדעת הכול, לטעום הכול, ואת גם מעזה לעשות את זה

"היכולות הולכות ומשתכללות עם השנים. את רוב חיי ביליתי בלעשות מה שצריך. נולדתי ברומניה שהפכה קומוניסטית. תחת שלטונו של גֶאוֹרְגִיוּ-דֶז' החיים היו נוראיים בהרבה ממה שהיו אחר כך תחת צ'אוצ'סקו. זה היה משטר טרור, שבין השאר סילק כל סממן לתרבות. בחנויות לא היו ספרים נורמליים, היו רק כתבים של מרקס ואנגלס או שבחים לברית המועצות בשפה מאובנת. סרטים והצגות לא היו, אלא אם היה להם ערך תעמולתי. הכל היה פרופגנדה. אני נמשכתי תמיד לספרות, ומה שהציל את הנשמה והתרבות שלי, הייתה הספרייה העצומה שהייתה לנו בבית, שבזכותה הכרתי את כל הקלאסיקנים, והסבא שמאוד אהבתי שלימד אותי לקרוא ולכתוב עוד לפני בית הספר והיה מביא לי ספרים ועיתוני ילדים. רציתי, כמובן, ללמוד תיאטרון או ספרות או פילוסופיה – אבל היה ברור שאין טעם לעשות את זה ברומניה. הפקולטות למדעי הרוח נועדו להוציא אנשי תעמולה, ולמדו בהם רק את מה שהתאים לקו של המפלגה. בגיל 15 השתתפתי בסרט ואחר כך בתיאטרון חובבים וחלמתי על זה, אבל ידעתי שהראש שלי בעננים והרגליים צריכות להישאר על הקרקע, שאני צריכה להתפרנס. אז בחרתי ברפואה. אבא שלי היה רופא ידוע בבוקרשט, וכששאלו אותי אם אלך בדרכו אמרתי שזה לא מעניין אותי, שכשאני אראה דם אני אתעלף, אבל ידעתי שזה מה שצריך לעשות".

היא לא אהבה את הרפואה, ניצלה כל הזדמנות לברוח מהלימודים ובכל זאת סיימה בציונים מצוינים. "קיבלתי את הרושם שכל מה שצריך ברפואה זה זיכרון טוב ואין מה לעשות שם עם יצירתיות ודמיון", היא מודה. לימים, היא תגלה את הפן האנושי בעבודה, ותסחף פנימה. הקריירה שלה, שהחלה בחוסר חשק מוחלט ברומניה, תוביל אותה בישראל למפגשים מרגשים ביותר עם חולים בכל קצות הארץ, עם תלמידים לרפואה שעוררה בהם אהבה עמוקה למקצוע ואפילו בחזרה לרומניה – לביקור שמעולם לא חשבה שיתקיים, אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי, במסגרת משלחת סיוע רפואית. הקשרים האנושיים שיצרה אז שינו את חייה. היא החלה ליזום מפגשים ספרותיים בין יוצרים רומניים וישראלים, תרגמה, ערכה והוציאה ספרי שירה בשתי השפות (שתורגמו גם לצרפתית וערבית).

היא נישאה בגיל צעיר, וממש לפני סיום התואר קיבלו אישור לעלות לישראל. "מפעל הפיס" היא קוראת לזה. "בשום אופן לא רצינו להזדקן תחת המשטר הזה, שאסר את כל האינטלקטואלים והוציא אותם להורג. כל כך רצינו לעזוב שחלמנו לבנות מכשיר חמצן ולהימלט בצלילה בדנובה". בארץ סיימה את ההשתלמות שלה בבית החולים דונולו ביפו, ובנתה קריירה מפוארת במרכז הרפואי רבין (לשעבר בית החולים בילנסון).  "אבל יכולתי באותה מידה לנחות בפטגוניה", היא אומרת "כי לא ידעתי מילה עברית, ולא ידעתי לכתוב אלף בית". היא לא למדה עברית בצורה מסודרת, משום שהרתה וילדה, ובין קשיי הקליטה, העבודה וגידול הילדים למי היה בכלל זמן לאולפן. כל רשומה מקצועית שנאלצה לכתוב דרשה ממנה שעות עבודה "ועד היום אני סובלת מזה. בדיבור אני יכולה לעשות שגיאות, אבל כשאני כותבת אני בשיא הריכוז והמאמץ".

מפה לשם התאהבת במקצוע

"להפתעתי גיליתי שיש לי כישרון לאבחנה, וההצלחה עודדה אותי מאוד, וגיליתי את החולים – ואת ההנאה העצומה שלי מהמפגש אתם, מהאמפטיה, מהיכולת להבין את המצוקה שלי מי שעומד מולי, לעזור לו". כדי להיות רופאה טובה, היא אומרת, נאלצה למצוא בעצמה חלקי אישיות שלא הכירה. שלא נזקקה להם כמשוררת ואומנית. "להפגין סוג אחר של רצינות שלא היה לי טבעי", היא אומרת, "כי החולה לא רוצה לדעת שגם את מהססת. הוא זקוק למבוגר אחראי שיוכל לסמוך עליו". וברור שגם לחשיפה האישית הכנה שבשיריה, לא היה מקום ברפואה: "אני יכולה לספור על אצבעות יד אחת את החולים שהתיידדתי אתם מחוץ לשעות העבודה. בשירה טובה אין ברירה. את כותבת בשביל עצמך, את לא חושבת על מי שיקרא את זה ומה הוא יחשוב".

מתי חזרת לכתוב?

"אחרי יותר מעשרים שנה שלא כתבתי ולא חשבתי שאחזור לכתוב, נקלעתי למשבר בחיים האישיים וחברה לקחה אותי לנופש בכינרת. ישבתי שם מול המים, ופתאום זה בא לי ועוד בעברית. את לא מתארת לך את ההפתעה. עברו עלי שנתיים קשות מאוד, ידעתי שאני צריכה ליזום שינוי מהותי בחיים שלי – וכל התהליך הזה התבטא בשירים, והכול בעברית. השירים ליוו כל צעד שלי: אם הייתי עצובה יכולתי לכתוב שיר, להשתחרר ולהרגיש שוב עליזה. אם נדרשתי לקבל החלטה קשה – כתבתי שיר, ודרכו החלטתי ועשיתי. דרך הכתיבה הבנתי שלמרות שיש בחברה הישראלית דעות קדומות על נשים גרושות, זה מה שמתאים לי. שאחרים אולי רוצים ומצפים שאהיה כמו כולם, אבל אני זה אני, ואני חייבת לעשות את מה שמתאים ונכון לי".

לא היה לך קשה לעשות את כל זה בעברית?

"זאת הייתה הפתעה, אבל תמיד הייתי בדעה שכשאדם מגיע לארץ חדשה, הוא לא צריך להמשיך את החיים הקודמים שלו כאן וגם לא לחשוב שהוא יהיה אי פעם צבר. הוא צריך לקרוא עברית, להכיר אנשים מפה, להתיידד. לא להיכנס לפעמון זכוכית עם אנשים מארצו ולהריח נפטלין".

זה לא פשוט…

"אני סקרנית מטבעי והיום יש לי רוח יותר צעירה מאי פעם. כשהייתי בת עשרים הייתי יותר זקנה ופחות בחיים. כשאת בוחרת כיוונים חדשים בחיים אז ברור שיש לך אכזבות וקשיים, ואת מגלה כמה את נאיבית ולפעמים זה מאוד כואב – אבל בעיני זה שווה, יותר מלשים את הנעליים מול האח בגיל ארבעים ולחכות לפנסיה".

ההתרגשות מחזרתה של השירה אל חייה הביאה אותה להציג את שיריה בפני יצחק לבני, ידיד ושכן לשולחן הפרלמנט של אורי אבנרי (קודם ב"כסית" ועכשיו ב"דובנוב 8") שמנור שותפה לו כבר שנים. לבני עודד אותה להוציא ספר ראשון, "נדודי ערות" (ספרית פועלים), שאחריו לא הפסיקה לכתוב: מאמרים ב"הארץ", שירים שפורסמו בכתבי עת ספרותיים ועוד. היום היא כותבת בעברית – כשהיא בארץ וגם ברומנית – בכל פעם שהיא נוסעת לשם. "ב – 1990 כשביקשו ממני לצאת למשלחת לסייע לרופאים ברומניה נסעתי לשם כמו נידונה למוות", היא אומרת. "הגעתי לבית חולים ירוד ומוזנח כמו שלא יכולתי לדמיין בחלומותיי הגרועים". היא נרתמה לסייע, ארגנה משלחות רופאים לשם ושלחה  80 חולים מרומניה לניתוחים בארץ, ולאט לאט גם נחשפה לתרבות החדשה שפרחה שם, ונדהמה. "נפתח לי חלון לעולם חדש לגמרי", היא אומרת. "גיליתי משוררים וסופרים מצוינים ויצרתי קשרים שאפשרו לי להביא את התרבות שלהם לכאן ואת שלנו אליהם".

מנור מחלקת את זמנה בין עבודתה רופאת עיניים פעילה לכתיבה וארגון ערבי תרבות ישראליים ברומניה ורומניים בישראל. לקח לה זמן, היא אומרת, לשכנע שוחרי תרבות פה להקשיב לקולות שבאו משם. לקח לה זמן גם להפסיק להיעלב מהגזענות והיהירות שהופגנו כלפיה, משום שבאה מרומניה. "לא ויתרתי, כי רציתי ללמוד, להכיר את התרבות הישראלית, את כל מה שלא ידעתי כי לא גדלתי כאן".

בימים אלה היא כותבת סוג של ביוגרפיה, סיפורים מילדותה בימי המלחמה, ברומנית. וגם זה לא פשוט. "שפות הן כמו בצק שמרים", היא אומרת. "הן משתנות ותופחות, ואני לא יכולה להשתמש ברומנית שהכרתי בשנות השישים. בזכות עשר השנים שנסעתי וחזרתי משם כרופאה, התעדכנתי וקראתי המון והשפה שלי השתכללה. "החלטתי שפרוזה אני לא אכתוב בעברית. שיר זה דבר מאוד אינטנסיבי, אני כותבת מהר, ואם אני לא מספיקה, אני שוכחת כמו ששוכחים חלום. הכתיבה בעברית דורשת ממני ריכוז עצום, מאמץ ממושך, ואז העברית יוצאת טובה מאוד. זה לא משהו שאני מסוגלת לו בפרוזה. אני יושבת שעות על שעות, וזה בלתי אפשרי להעביר תקופות ארוכות כל כך כשכולי שריר מכווץ. "

 

 

אתרוג חרסינה שביר עם כוח של עדר פילים

 

 

 

אם למישהו נדרשה הוכחה שנֹעם פרתום היא אכן בלתי ניתנת לע-צי-רה, כפי שמצהיר אחד משיריה הפופולאריים ביותר, באו תגובות הקהל לספר הביכורים שלה "להבעיר את המים באש" והוכיחו שמשוררת צעירה אחת יכולה לעורר סערות גדולות. מצד אחד היו המבקרים שהתעלפו מעונג ומנגד היו העגבניות המילוליות הרקובות שהשליכו מטקבקים עוינים, מולם באו גלים של אינסוף אהבות שהרעיפו על פרתום קוראיה המעריצים ולבסוף גם שיר שפרסמה השבוע בפייסבוק ובו ציטטה מבחר דוקרני במיוחד של עלבונות שהטיחו בה: אישה מדיי, אשכנזייה מדיי, בורגנית, מכשפה, ביטניקית מסריחה, חופרת פמיניסטית דוחה, להכניס מיד לכלא, תעשי גבות דחוף, הוצאת לי את החשק לסקס, חולת נפש מתלהבת, מפוצצת מאהבה עצמית, אני אוהב שמנות אבל כזו עוד לא ראיתי וגם "כולה בוץ השיצופית הזאת". ופרתום? "לא מחיתי מילה ולא נפלו עלי השמים, נשארתי אני" היא כותבת. אמרנו כבר. פרתום, כמו שהבטיחה, היא בלתי ניתנת לע-צי-רה.

"להבעיר את המים באש" ראה אור לפני כמעט שנה וחצי ובימים אלה הביא לפרתום את פרס רמת גן. פרתום, בת 28, החלה לחלחל לתודעה הציבורית עוד לפני כן, כשהופיעה בערבי שירה וכשהעלתה לרשת את ערוץ השירה והפרפורמנס "פואֶטיוב" . בקליפים קצרים ועשויים היטב, שצברו עשרות אלפי כניסות, היא נראית משחקת ומקריינת את שיריה, במופעים של תעוזה חושפנית. לא, היא לא צריכה לרכוב ערומה על כדור בטון כדי למשוך תשומת לב. פרתום עושה את זה מצוין במילים: "אני מקלידה בגוגל כמה זמן זרע שורד בגוף ומגלה ששלושים ושש אלף ותשע מאות נשים שאלו את זה לפני בעברית… " היא כותבת ב"שירת הפוסטינור", שבו היא מתארת מעשה אהבים רומנטי במיוחד המסתיים בחרדת היריון, בעידן שבו הגלולה של אחרי שודדת ממך את האפשרות לבכות. ב"מישמשים" היא תוהה האם לגבר שאתה יש מישהי אחרת: "אפילו אם צומחים למהשמה על הראש זוג משושים, אפילו אם רק זה עתה הגיעה למצוות והיא מתכסה בתשמישים, אפילו אם היא בת חמישים או שישים, בין אם היא משעממת או מושלמת, אני לא רוצה, במטותא ממך, לא רוצה, לדעת". ואי אפשר בלי לצטט פסוק מתוך "בלתי ניתנת לעצירה": ואני יודעת כל הזמן מה אני אמורה ולא אמורה/ אך כשאתה איתי רק סדום ועמורה/ אש וגופרית בסחרור ממטרה/ אתה תופס במותניי, אני חדורה כמו קערה/ אני נציב של מלח ואני בערה/ אני זעם שמים ועברה וצרה/ אני נקיית-כפים וצחורה וברה/ אני מלאך החבלה והבשורה/ הו אני, צדיקה ארורה/ בלתי ניתנת ל ע צי רה".

לא מפתיע שפרתום מעוררת תגובות נסערות כל כך. לכתיבה שלה אין גבולות של צנזורה עצמית מתחסדת, והיא לא מתייחסת לשפה ביראת כבוד אלא מעזה לפרק ולנתץ ולשחק ולצחקק בה – בדרכים שכנראה מרגיזות את מי שמעדיפים את המשוררים שלהם מכייחים וחיוורים בעליית הגג, ומשרבטים שורות של שפת קודש. מה שכן מפתיע הוא יכולת העמידה של פרתום, ההתמודדות שלה עם הסלבריטאות שנפלה בחיקה עם פרסום הספר והביאה לכך שמזהים אותה ברחוב ומעירים לה הערות, העובדה שהיא ממשיכה לכתוב בקלילות, למרות שהוכתרה במגוון אמצעי תקשורת כקולו של הדור הצעיר, וממשיכה ללמד סדנאות כתיבה ולתרגם (בימים אלה סיימה לתרגם ספר שירים של שֶל סילברסטיין) ואולי הכי מפתיע – שבשיחה אישית היא נטולת רוח וצלצולים. בחורה שובת לב, מצחיקה, חמה, פתוחה ולא – כפי שאפשר היה לחשוד – בולעת את כל האוויר בחדר.

היא מתגוררת עם בן זוגה אלעד רוזן, שהוא אומן פלסטי, ביד אליהו, מה שלפי עדותה מעורר חשד בקרב חבריה שתוהים איך בחרה לגור מזרחית לאיילון. "אבל ריח האזדרכת ממש משכר בימים אלה", היא אומרת.

תל אביבית מלידה שיודעת לזהות צמחים בשמותיהם?

"אני אמנם אורבנית עד העצם, אבל מה לעשות, ספגתי את זה מאימא שלי, שהיא רחובותית במקור וסוג של מגדיר צמחים מהלך. "

פרתום נולדה וגדלה ברמת אביב והייתה, כהגדרתה "ילדה מרקדת ושרה שהפכה ברבות הימים לבידורית ניידת". הילדות שלה כבת זקונים עם אחות המבוגרת ממנה ב – 15 וחצי שנה ואח מבוגר ב – 13 שנה וחצי, הייתה מגוננת מאוד, אבל למרות העליצות הטבעית הזו, בעומק רחשו גם זרמים אפלים יותר " אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הבנתי שכולנו נמות – ישבתי עם חברה בגן שעשועים והיא שאלה אם אני יודעת מה קורה לגוף כשמתים, וכשאמרתי שלא היא הרימה חופן של חול ונתנה לגרגרים לעוף ברוח. זה ממש צרוב בתוכי. אני זוכרת שבגיל שמונה או תשע, היה לי ברור שכשאגדל אלך יום אחד לפסיכולוג כדי להתמודד עם הפחד שלי ממוות, כדי למצוא משהו שיקל עלי." בהמשך התברר לה שהחיים מורכבים יותר. אביה נפטר בפתאומיות מסרטן ריאות כשהייתה בת 15. הסירוב להאמין גרם לה, היא מספרת, לרוץ אחרי מכונית ברחוב שנדמה היה לה שראתה את אביה בתוכה. לאחרונה נתקלה במקרה בסופרמרקט גבר שצדודיתו דמתה לזו של אבא שלה, מה שהוליד שיר על כך שאבא לא מת, אלא נעלם משום שהוא סוכן כפול שחי במקום אחר בחשאי. "מותו הוא משהו נורא יסודי בזהות שלי, משהו שעיצב את התשתית שלי. פעם לא הייתי מעזה לשתף בזה בשיחה טריוויאלית, אבל מאז המשוררות אני מספרת על עצמי יותר בקלות".

הדיבור על זה, הכתיבה, מקהים את הכאב?

"אני חיה בקהות של היומיום, כאילו שאני רגילה להיות יתומה, אבל אז אני רואה מישהו שדומה לו והכל מתפורר, בוקע החוצה בעוצמה בלתי רגילה".

פרתום, אגב, קרויה על שם אביה, אבינועם, שהיה מאוד בחיים כשנולדה. "נולדתי בחודש שישי, בלידה בלתי צפויה לחלוטין ואימא שלי החליטה לתת לי את השם הזה כשהיא ראתה את אבא שלי מחזיק אותי בפעם הראשונה בחדר הלידה".

אחרי השירות הצבאי כמורה חיילת באור עקיבא, הלכה ללמוד שירה ב"רימון". "האחים שלי כבר אילפו את ההורים, שניהם מהנדסים בהיי טק, אז איש לא ציפה שאהיה רופאה, אבל אימא שלי רצתה משהו קונקרטי וסידרה לי אודישן. רציתי לשיר את עצמי, אבל לא היה לי ברור שזו המסגרת הנכונה. הלכתי בעיקר כדי צאת מהבית, כי פחדתי פחד מוות להישאר לגור בבית עם אימא שלי".

זה לא שבית אימא היה נטול אהבה, חלילה, אבל נעם חיפשה את עצמה ואת דרכה לעמוד על הרגליים. "במשפחה שלי לא כל כך מדברים על רגשות", היא אומרת. "זו משפחה של נראות ואני בחרתי במקום זה במהות. אין שיח רגשי, ואני יצאתי משוררת – את מתארת לעצמך כמה היה להם קשה לבלוע את זה? הרי במקור יועדתי להיות מציגנית. בגיל חמש הייתי מתלווה לאימא שלי ששרה במקהלות, עומדת על השולחן ושרה בג'יבריש כל מיני שירי אהבה צרפתיים בלי להבין מילה ומעפעפת ברגש רב, וכולם היו מתעלפים מהתפעלות. הייתי אמורה להיות כוכבת הילדים, בכוכב נולד, בפסטיגל. חיית מחמד כזו. ובמידה רבה בעטתי בכל זה. כשהבנתי שזה לא העולם שלי, חוויתי משבר אמון עמוק ועזבתי את "רימון". בעצם לא החלטתי לעזוב, נטשתי אחרי שנה, באמצע חזרות של אנסמבל נהדר שלקחתי בו חלק, קרסתי, יצאתי עם הזנב בין הרגליים."

את הקריסה הזו, נפשית וגופנית, היא מייחסת לא רק להבנה שמקומה לא בבית הספר למוזיקה אלא גם למערכת הזוגית שבתוכה הייתה אז, שלדבריה הייתה "רעה, מסובכת ומלאה ענייני שליטה".  היא מצאה מפלט בחוג לספרות וכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב "ובאבל בלתי צפוי לגמרי על המוזיקה. הייתי בטוחה שמעכשיו אני אהיה עכבר אפרפר שיושב בחדר אפל מאחורי מכונת כתיבה וזולל עוגיות בבדידות והולך ותופח".

ובמקום זה הפכת לכוכבת שהמונים באים לראות אותה קוראת את שיריה על במות

"זה מדהים, כי בשנה הראשונה ראיתי בעצמי מוזיקאית שסרחה. סוג של עריקה. כתבתי בלי סוף, ממש השפרצתי שירים כמו מזרקה, וביחד עם זוג חברים הקמתי כתב עת אזוטרי בשם "קטע" שצולם בזירוקס וחולק לתלמידים, שהיה מאוד חינני והצליח בעולמנו הקטן, עולם השירה שכל כולה נפיחה רכה".

נפיחה רכה? נסי להגיד את זה למשוררים ותיקים שמשוכנעים שהם במרכז העולם…

"נכון. אני כותבת עכשיו סדרת טלוויזיה שמבוססת על הספר שלי ודנה עדן, המפיקה, הגיעה להשקה ואמרה לי אחר כך שהיא הסתכלה בהשתאות על העולם הזה של השירה, שאין לו כמעט שום הדהוד בעולם החיצוני ובכל זאת מי שבתוכו מתייחס אליו כל כך ברצינות, ויש יריבויות וקנאות והכתב עת הזה מול הכתב עת הזה, ודרמות גדולות".

עם קבוצה של חברים ללימודים הקימה את "שירה בדירה", סדרת התכנסויות שבהן כל אחד קרא משיריו או ניגן או שר או הופיע בסגנון Spoken Word , מופע שירה דינאמי כזה שפרתום היא הכוכבת הבוהקת שלו. המפגשים האלה התפרסמו מפה לאוזן והפכו מ"אינטימיות חממתית של חברים, מעבדת ניסויים לשירים פרועים וטריים" כהגדרתה, לאירועים רבי משתתפים, ופרתום זרחה כמשתתפת מבוקשת שם ובכל ערב שירה שמתקיים בתל אביב. היום היא מופיעה בכאלה, במופע זוגי עם המוזיקאי יונתן כנען, ומעבירה סדנאות שירה, גם לילדים ובני נוער "מפתיע שהגעתי בכל זאת למקום הזה של להגיד את מה שיש לי בפני קהל, רק בדרך שיותר מתאימה לי. והמגע עם הקהל מדהים מבחינתי, מרגש נורא".

ההתרגשות שלה מלווה בהשתאות נמשכת מכך שמזהים אותה ברחוב וכשהיא יורדת למכולת בפיג'מה מדווחים על זה בעיתון, וכשהיא מעורבת במיני-סקנדל גם זה מגיע לעמודי החדשות. האירוע התרחש בתיכון עירוני א' כשהתבקשה לקרוא משיריה במסגרת קורס שעסק בשירת חשק. תחושת הבטן שלה אמרה לה לא להשתתף באירוע, משום שהמורה לספרות חזר ודרש ממנה לקרוא שירים "בוטים", והיא נדהמה כשכמעט הכריח אותה לפתוח בשיר שמתאר חוויה של כמעט אונס שאין בינה לבין חשק דבר. התקשורת ציטטה תלמידים מזועזעים ובהם בנו של שר האוצר, ליאור לפיד. החוויה הייתה עבורה טראומטית, אבל לא עצרה אותה מלהמשיך לכתוב את עצמה בכנות גמורה. "זה מה שאני יודעת לעשות", היא אומרת. "להתפשט במילים. לצבוע בצבע משלי את מה שמעסיק אותי".

איך בני המשפחה שלך מגיבים לשירה הכל כך חשופה שלך?

" כשהספר עמד להתפרסם חששתי מאוד מהתגובות במשפחה, כי פרט לה שקראתי באזכרות של אבא שלי הם לא נחשפו לשירים שלי. עוד לפני כן, כתבתי קטע על הלוויה של משה סילמן, שראיתי אותו מצית את עצמו ממש מולי במחאה החברתית, וכתבתי שם שאני רוצה שאימא שלי תזדקן בכבוד. אימא שלי סימסה לי שהיא מבקשת לא לערב אותה ואת המשפחה במה שאני כותבת. כנערה, דמיינתי שיום אחד אוציא דיסק ואלה יהיו התכנים שלו, כי לזה אני צריכה לתת פורקן, ואשים אותו בתיבת הדואר של אימא שלי ואסע לחו"ל לחודש עד שהדברים יתקררו. אלי הירש, העורך שלי, אמר לי שבסוף הכול יעבור, וכולם יהיו מסנוורים מגאווה והתרגשות".

והחבר שלך?

"הוא כבר התרגל. אנחנו שלוש וחצי שנים ביחד, ואחרי שכינויי האהבים שלנו הולאמו לטובת השירה, אנשים מזהים אותו ברחוב וקוראים לו "פריטי", אז לפעמים הוא מבקש שאני לא אמכור את כל מה שיש בינינו. נדמה לי שהוא השלים עם זה, כי אין ברירה. לא מזמן הוא אמר שפתאום הוא הבין שיש בספרייה הלאומית שיר על הזין שלו – אז שהוא לא יתגאה?"

 

*השיחה עם נעם פרתום המרשימה, המוכשרת והנעימה עד אין קץ התפרסמה בשבועון "לאשה".

בגיל 11 הייתה לי התגלות

עמוק בתוך ספריה של רוז טרמיין מסתתרים, קרוב לוודאי, גם חומרים אוטוביוגרפיים, כאלה שנלקחו מחייה המעשיים ומחיי הנפש שלה. אלה שאת אלה מסוגלים לזהות רק מי שמכירים את הסופרת הבריטית מקרוב מאוד. קוראיה האחרים נאלצים לתהות למה ואיך היא בוחרת שוב ושוב לדבר מגרונם של מי שנדמה שעולם רחוק כל כך משלה. טרמיין כותבת לרוב רומאנים היסטוריים והגיבורים שלה הם אנשי השוליים, האאוטסיידרים, מי שאנחנו מסוגלים לחלוף על פניהם בלי להבחין בקיומם.

 

לאחרונה ראה אור בעברית "הסגת גבול" (ידיעות ספרים, מאנגלית: יואב כ"ץ), רומן חדש של טרמיין שבמרכזו סכסוך שכנים בדרום צרפת ומערכת יחסים מורכבת וטראגית בין אח לאחות.  השניים, אראמון לונל האלכוהוליסט הנגמל ואחותו, אודרן, תאוות הנקם, מתנהלים בסוג של בועה טעונה שלתוכה נכנס, כמעט במקרה, סוחר עתיקות לונדוני, המקווה להתיישב בשכנות. ההתנגשות הבלתי נמנעת אלימה ואפלה מאוד.

את הראיון הבא עם טרמיין קיימתי עם צאת ספרה הקודם "חלומות פרטים", והוא התפרסם אז במוסף הספרים של לאישה.

ב"חלומות פרטיים" שזיכה אותה בשנה שעברה בפרס אורנג' (היוקרתי מאוד) היא בוחנת את העולם מבעד לעיניו של לב, מהגר ממדינה מזרח אירופאית לא מזוהה, אלמן צעיר, שהותיר מאחוריו את בתו הפעוטה ובא ללונדון כדי לחפש עבודה, ואולי גם חיים חדשים. "זה הכי מרגש לכתוב גיבורים ששונים ממני כל כך", אומרת טרמיין. "אני יכולה לתת לדמיון שלי להשתולל. הייתי צריכה לפלס לעצמי דרך אל תוך הגבריות של לב, וזה היה אתגר נפלא, מגרה מאוד".

 

לב הוא לא רק גבר. הוא חסר בית, הוא ישן ברחובות, הוא לא ממש מבין את השפה…

"לפני הכתיבה ביליתי זמן ברוסיה ובמזרח גרמניה, וניסיתי לגלות כמה שאפשר על החיים במדינות מזרח אירופה. אבל אלה רק הפרטים החיצוניים, כי ברגע שפיצחתי את הדמות שרציתי לכתוב, הבנתי את טיב לבו השבור, לא היה לי קשה להפוך להיות הגבר הזה. היו ספרים שכתבתי והרגשתי שאני עובדת בפרך, שלא יכולתי אלא לחכות בזוועה שהם כבר ייגמרו. הספר הזה היה תענוג. הוא לא ספר ממש שמח, אבל ימי הכתיבה שלו היו שמחים מאוד ואני מקווה שגם הקריאה שלו מהנה".

 

"חלומות פרטיים" (ידיעות ספרים, בתרגום ניצה פלד) אינו הספר הראשון של טרמיין בת ה – 65 הזוכה להערכה ופרסים. הרשימה המכובדת כוללת את פרס ספר השנה של הסאנדיי אקספרס, פרס הסיפור הקצר ע"ש דילן תומאס, פרס ויטברד, פרס ג'ימס טייט וגם את הפרס הצרפתי Prix Femina המוענק על ידי צוות שכולו שופטות. טרמיין נולדה בלונדון ומתגוררת שם גם היום. היא גרושה פעמיים, וכבר למעלה מ-15 שנה שהיא חיה עם בן זוגה הנוכחי, ריצ'ארד הולמס. יש לה בת אחת, אלינור, שהיא שחקנית וגם פסיכולוגית. אביה, קנת' תומפסון, היה מחזאי כושל, שעזב את הבית כשהייתה בת עשר, הקים משפחה חדשה וניתק עמה כל קשר. "גדלתי בצל הרעיון שכתיבה היא משהו שאי אפשר להצליח בו", היא אומרת. "למזלי, כשהייתי סטודנטית, יצא לי לפגוש סופרים שכן הצליחו, ולאט לאט הבנתי שאולי אפשר לכתוב ולא בהכרח להפוך לכישלון…"

ואז הבנת שגם את תהיי סופרת?

"בגיל 11 הייתה לי ממש התגלות. עמדתי באמצע שדה בפנימייה שבה למדתי, והבנתי שאני מוקסמת מהמראה, אבל לא רוצה להסתפק בלתאר אותו, שאני רוצה לעבד את מה שאני מרגישה ואת האופן שבו התחושות האלה קשורות לחיים שלי. זאת הייתה חוויה מאוד אינטנסיבית".

היא החלה לכתוב סיפורים, ובגיל 20 גם שלחה אותם לכתב עת ספרותי שדחה אותה בנימוס. גם הרומאן הראשון שלה נדחה על ידי מספר מו"לים, ורק בגיל 33 החלו סיפורים קצרים מפרי עטה להתפרסם והיא נבחרה (ביחד עם איאן מקיואן וסלמן רושדי) לרשימת הסופרים הצעירים המבטיחים של בריטניה. "קיבלתי מאבא שלי את הגן היצירתי", היא מצהירה. "רק שאני מימשתי אותו והוא לא כל כך, וכשחידשנו את הקשר אחרי שנים רבות אבא מאוד קינא בהצלחה שלי כסופרת, וזה היה נורא ואיום".

 

סיפור חייה של טרמיין כולל לא רק משפחה מתפרקת וסדרה של מערכות יחסים כושלות. אימא שלה, ויולה, הייתה בת למשפחה עשירה מאוד, וכילדה חלקה את זמנה בין הבית בלונדון לבין אחוזות הכפר המאובזרות במשרתים של סבא וסבתא. אלא שהסבים הללו איבדו שנים מבניהם, האחד במחלה והשני נהרג במלחמת העולם השנייה, והיחסים בתוך המשפחה היו מורכבים וטעונים. רוז למדה בבית ספר פרטי לבנת, אך כשאמא שלה נישאה מחדש (לבן דוד של בעלה הראשון) נשלחה לפנימייה. יש לה משם זיכרונות על אוכל נורא וקור נורא עוד יותר, אבל גם על המון זמן פנוי שהוקדש לכתיבת מחזות וסיפורים. מהפנימייה נשלחה לתיכון בפריז, ובמקביל החלה ללמוד בסורבון תרבות ושפה צרפתית. מאז היא פרנקופילית, וגם הראיון עמה התקיים בטלפון לדרום צרפת, שם יש לה בית שבו היא מבלה כל קיץ, נמלטת מהקור האנגלי ומתמסרת לכתיבה. למרות שכל הפרטים האלה יכולים בקלות ליצור סדרה של טלנובלות, טרמיין מעדיפה לכתוב על דברים אחרים. כשלימדה כתיבה יוצרת באוניברסיטה, דרשה מתלמידיה להתעלם מכלל המקובל כל כך הקובע "תכתבו על מה שאתם מכירים". היא, כך היא מודה, מעדיפה להמציא.

 

רבים מהגיבורים שלך הם קשישים. סופר בן 87 שעומד למות, אלמה קשישה, נזירה מזדקנת…

"החלק האחרון של חיי האדם מעניין אותי במיוחד. אני כבר בת 65, ואני חייבת לומר לך שאחרי גיל 60 את כבר מזהה את הצורה של חייך… זה לא אומר שהכל נגמר, בכלל לא, בעיקר אם את כותבת ועדיין יכולה לעבוד, אבל את מתחילה לזהות את האלמנטים השונים של חייך ולהבין מה קרה עד כה".

 

היה נדמה לי שהכתיבה שלך דווקא מנסה לברוח ממה שקורה בחייך האישיים

"אני ממציאה הרבה, בעיקר משום שאני משתעממת בקלות רבה. אם אנסה לכתוב על דברים שחוויתי בעצמי, זה ישעמם אותי. אני משתמשת בכתיבה כדרך לגילוי, כלי שמרחיק אותי מחיי ולוקח אותי למקומות שאחרת לא הייתי יכולה לבקר בהם. עם זאת, ברור שכל כותב מכניס לטקסטים שלו משהו מעצמו.  כתבתי הרבה על אובדן ועל גלות, וזה הרי דומה מאוד לגירושין ולפנימייה, כך שחיי נמצאים שם, רק לא בצורה של תיעוד אוטוביוגרפי".

"חלומות פרטיים" הוא הספר הראשון שבו את כותבת על ההווה, על בריטניה של ימינו.

"תמיד חשבתי שזה מסוכן לעסוק בהווה, משום שהוא משתנה במהירות, וגם הדעות והעמדות של אנשים כלפיו משתנות במהירות. עם זאת, לא יכולתי שלא לכתוב על נושא שכל כך נוכח בחיינו כעת, על מהגרי העבודה, והאופן שבו אנחנו נוהגים בהם. כחברה אנחנו חלוקים מאוד בדעותינו על המהגרים האלה. אנחנו רוצים לחשוב על עצמו כמזמינים וסובלניים, כי יש לנו פה בבריטניה דורות של מהגרים שהשתלבו היטב, ואנחנו משוכנעים שאנחנו חברה רב תרבותית, אבל אנחנו גם חרדים מאוד מתחרות על מקומות עבודה, ממחסור בדיור, מבעיות כלכליות. אנחנו קצת סכיזופרנים בנושא, וזה מזמין כתיבה".

לב, הגיבור שלך, הוא גבר צעיר שחטף לא מעט מכות בחייו, והוא נושא את עיניו לאנגליה בתקווה. אלא שאנגלים שאת מתארת לא ממש נחמדים אליו…

"יש בספר כמה דמויות שמגלות כלפיו אנושיות ואכפתיות, אבל לונדון באופן כללי אינה מצטיירת כמקום ידידותי. אני חושבת שאנחנו האנגלים מוכנים להיפתח כלפי מהגרים כל עוד הם מסכימים להיטמע בקרבנו. אלא שהיום רוב המהגרים שמגיעים אלינו מגיעים מתוך התפשרות. החלום האמיתי שלהם הוא אמריקה. הם בכלל לא רוצים להפוך לבריטים. מצד שני, אנחנו צריכים אותם כי הצעירים שלנו לא רוצים לעשות עבודות פיזיות כמו קטיף תותים או עבודה בבנייה, ואנחנו לא ממש יודעים איך להתמודד עם הדואליות הזו. אני זוכרת שראיתי תוכני טלוויזיה על מהגר מצ'כיה שעבד בלונדון וישן מתחת לגשר בכביש, בתוך כוך ששומרים בו עצים להסקה. זה הציף אצלי זיכרון ילדות על כוך כזה שבו שמרנו פחם וההתרגשות שלי הייתה כל כך גדולה, שהיה לי ברור שאני חייבת להפוך את בעיית המהגרים הזו, את הסטטיסטיקה, לסיפור של יחיד, של אדם עם שם ורגשות".

הספר הבא שלך יהיה גם הוא מחובר כל כך לאקטואליה?

"האמת היא שסיימתי לכתוב אותו בימים אלה. הוא ממוקם ברובו בדרום צרפת, אזור שאני מכירה היטב, והוא עוסק בהתנגשות בין קבוצה של איכרים מקומיים לקבוצה של לונדונים מתוחכמים שמגיעים לאזור לנופש. סיקרן אותי מאוד לעמת את שתי התרבויות האלה, של אנגליה ושל צרפת, ומובן שלא התאפקתי, והכנסתי פנימה גם מחשבות על זיקנה… מה לעשות, אני מוקפת אנשים שהיו בעלי עמדות כוח ומאז שפרשו לפנסיה אינם מצליחים להתמודד עם החיים… אני כל הזמן חושבת איזה מזל עצום יש לי שלא אוזלים לי הרעיונות לכתיבה".

לקחתי על עצמי משימה לכתוב על המיניות הנשית

רונית ידעיה רצתה מאוד להשתתף ב"מחוברות", אבל הבמאית, ג'ולי שלז, אמרה לה ' לא תודה, אנחנו לא רוצים אישה בת 58'. וכולנו הפסדנו. כי ידעיה התכוונה לפברק את הריאליטי, כלומר להשתמש בחשיפה לכאורה כדי ליצור דמות וחיים, אירועים והתחבטויות שאינם אמתיים לגמרי אלא סוג של יצירת אומנות מצולמת, כמו אחד הרומנים שלה, שנראים כולם כמו השתקפות מדוקדקת ומפורטת של החיים עד שלפעמים קשה להאמין שהיא בודה וממציאה ולא פשוט מעתיקה את חייה שלה.

אלא שרונית ידעיה רחוקה מאוד מגיבורות ספריה. מובן שכמו כל אמנית, גם היא משתמשת בחומרים שחלקם נובע מתוכה, וחלקים אחרים היא דגה מתוך סביבתה באמצעות האזנה ותצפית ודמיון, אבל המציאות שהיא בוראת נדמית ריאליסטית עד כדי תעתוע. לפעמים זה קיבוץ, שחבריו מתקשים להגדיר את גבולותיהם האישיים, בפעם אחרת זו שכונת יוקרה שהחיים בה נוגעים ולא נוגעים במציאות הישראלית.

 ב"שכן טוב", ספרה החדש (החמישי) היא מתארת שכונה פרברית שתושביה מתקשים להכיל את הפשרות שהם נאלצים לעשות בחייהם ומקנאים במי שהצליח להגיע לבית שיש בו פרופילים בלגים בחלונות ותצפית על "איקאה". הדמויות שלה פשוטות רק לכאורה: גילה הגננת נשואה לאיציק הסוהר. הוא שוכב עם אשת אחד האסירים, והיא מנהלת רומן אובססיבי ומיוסר עם מוטי, טכנאי המזגנים שגר ממש מעבר לגדר, ואשתו, לוסיאנה, מעדיפה לחלוק את מיטתה עם להקה של חתולים. ידעיה מתצפתת עליהם בעין חסרת רחמים. היא חושפת את התסכולים והקנאות שלהם ומניחה להם להתייחס זה לזה (ולעצמם) באכזריות. ומאחר שהיא סופרת מדויקת מאוד, היא לכל אחד מאלה יש שפה משלו ומבט מובחן מאוד על המציאות. ובמציאות של "שכן טוב" יש גם רצח ואונס ותקוות מנופצות של ילדים קטנים והתמודדות עם הורים מזדקנים ועם האינטימיות הכפויה של גוף חסר אונים, ופנטזיות על סקס וחיפוש נואש אחרי אהבה ובטחון ולמרות כל אלה הוא מצליח להיות ספר מצחיק ביותר.

 

ההומור של ידעיה דקיק ומענג ומפוזר בין השורות מבלי להפריע לעלילה לנוע משיא רגשי אחד לשני. לפעמים הוא נמצא שם בחרוזים שצמד הגננות גילה וצילה משמיעות באוזני הילדים בגן, לפעמים בהרהורים (איציק, שמגלה שגילה בוגדת בו, תוהה האם יתכן שהיא רבגונית יותר מששיער) ולעתים בהתמסרות העיוורת של הדמויות להשגת יעדים מופרכים, כמו ניסיונות ההתחזקות הדתית של איציק וגילה, שמתקיימים במקביל לבגידות ההדדיות שלהם, ובחסות כללים מלאכותיים שהם כופים על עצמם ומובילים, למשל, את גילה לקיים יחסי מין עם מוטי בכל צורה אפשרית, מלבד זו הכוללת חדירה קונבנציונאלית.

"שכן טוב" ('כתר') הוא כאמור ספרה החמישי של ידעיה. היא בת 58 ועומדת בראש מגמת הכתיבה בבית הספר לאומנויות "מנשר" בתל אביב, שהקימה לפני שש שנים ביחד עם עודד, בעלה, שלו נישאה כשהייתה בת 19. היא גרה בנווה צדק אבל בקרוב תעבור ליפו. כשנישאו גרו בקיבוץ חניתה, שבו גדל עודד, והיא, שהייתה אומנית, עבדה המפעל, מול מכונה אימתנית וקיבלה אישור להקדיש שלושה ימים בשבוע לציור, למורת רוחם של חלק מהחברים שנהגו להתלונן אם נראתה יושבת במועדון וקוראת עיתונים וביקשו לוודא שבתמורה לימי היצירה היא תקבל את משמרות הלילה הכי קשות. היא למדה אומנות בניו יורק, ואת הרווחה הכלכלית שלה יצרה במו ידיה, ממסחר ביהלומים. היא, אגב, הייתה מן הנשים הראשונות שהתקבלו כחברות בבורסת היהלומים, שהתירה קבלת נשים רק בשנת 1987.

 יש לה נוכחות כובשת, היא מצחיקה והיא מגדירה את עצמה כפמיניסטית ולוחמנית, וזה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהיא גדלה בבית רביזיוניסטי, שמצד אחד נכחו בו נשים לוחמות ועוצמתיות ומצד שני החברה שמסביב הביטה בו בזלזול, שלא לומר בתיעוב. יש לה שתי בנות (קרן ואלה) ונכד אחד(אמיר) שאתו היא מבלה לפחות יום בשבוע, וכשהיא כותבת היא מסתגרת מהעולם ומתרגלת משמעת עבודה חסרת פשרות.

סליחה, אבל כמי שנישאה בילדותה המוקדמת ומעולם לא התגרשה, מאיפה את יודעת כל כך הרבה על רומנים ובגידות ונטישות והתאהבויות ואכזבות?

 "הוי, כמה כיף לדמיין, לא? יש סופרים, בעיקר גברים אני חוששת, שכמו ארנסט המינגווי צריכים לחוות הכול כדי לכתוב. הם נוסעים למסעות, הם עוברים לחיות בהודו, הם בוגדים. אני לא מרגישה שאני זקוקה לזה. אני מאוד אוהבת לצותת לאנשים שמדברים שיחות קטנות, כל שטות שאני שומעת את מיד רושמת על פתק – אם אני לא שוכחת, ויש לי כמובן חלומות ופנטזיות".

 יש הרבה סקס בפנטזיות האלה

"סקס זה בעיני דבר חשוב מאוד. אחרי הספר הראשון שלי "ואקום", עודד באמת נבהל קצת, אבל הוא ראה שהדברים חוזרים על עצמם בספרים הבאים, עם דמויות אחרות ומצבים אחרים, והוא הבין שלא מדובר באוטוביוגרפיה. ב"אור" כתבתי על מישהי שנתונה לניצול מיני והיא מנסה לנצל את זה כדי להתקדם בבורסה ליהלומים. אני מכירה נשים כאלה, אבל את לעולם לא תוכלי לחשוד בי שכך אני חיה. כדי להיות נועזת, לחצות גבולות בכתיבה, אני צריכה עוגן. העוגן הזה הוא הזוגיות שלי, שמגנה עלי. בזכותה אני מעזה ללכת למקומות אפלים מאוד".

זה מזל גדול למצוא זוגיות כזו בגיל כל כך צעיר

"זה לא קשור למזל. לא התחתנתי מתוך אהבה. מהילדות עשיתי רשימות וידעתי איזה סוג של גבר אני מחפשת. כמו כולם, גם אני התחתנתי בהריון. היו לנו גלולות מהדור הראשון, כך שכולם נכנסו להיריון. השיקול שלי היה קר מאוד. עוד לפני שעודד ואני היינו חברים, ידעתי שהוא אדם ראוי, שיש לנו תחומי עניין משותפים, שיש לו פוטנציאל. בחרתי אותו כמו שבוחרים חתן בשידוך, כי ידעתי שאלה הנישואים שהכי מצליחים. בלי הסחרור הרומנטי. האהבה הגיעה במשך הזמן. יש לנו עליות ומורדות. בארבעים שנות נישואים אפשר גם לשנוא ולארוז מזוודה, אבל החיים יציבים. הוא איש טוב, הוא אומן, יש לנו אותו טעם וחוץ מזה אנחנו לא מפסיקים לריב ולקנטר, אבל מצליחים לחיות וגם לעבוד ביחד כל השנים האלה".

הספרות הרוסית לא לימדה אותך שמתחתנים עם הגבר שבגללו את רוצה להשליך את עצמך על פסי רכבת?

 "לא קראתי ספרות רוסית. זה נורא שמאלצי בעיני. אני אדם קר, מנוכר ושכלתני מאוד"

 גם הנשים שאת כותבת מנוכרות למדי. הן רוצות סקס, אבל הן לא ממש חרמניות

"הן משתמשות בסקס ככלי, אבל הן גם רוצות אהבה, הן לא דפוקות בשכל. היסטורית, לפני שהיה לנו פמיניזם, הסקס היה כלי של נשים להתקדם וכלי שיעבוד של הגברים. זה נושא בעייתי גם היום, בעיקר אצל נשואים, כי לאישה יש כביכול התחייבות להיענות לדרישות המיניות של בעלה".

 רוב הנשים שאני מכירה רוצות הרבה סקס. קרבה הן יכולות לקבל גם מחברות שלהן

"זה נהדר, ועוד יותר נהדר שהן יכולות לדבר על זה ולבטא את זה בחופשיות. זה הישג אדיר של המהפכה הפמיניסטית. אני זוכרת את עצמי כצעירה לא מיינסטרימית, מקבלת תגובות מאוד צוננות ועוינות מהסביבה. בגיל 20 כשלמדתי בניו יורק, כל החברות שלי הפכו לסביות ועברו עיקור. אני ילדתי בנות, אבל למדתי לחיות כמו שאני רוצה למרות שאנחנו פה בחברה מאוד שמרנית וצרת אופקים".

התחלת כציירת. מתי התחלת לכתוב?

"בקיבוץ, במשמרות לילה במפעל. הייתי צריכה להשגיח על מכונה שיצרה גלילים של חומר שנראה כמו אלומיניום רך. שעות על שעות, רק להשגיח ולהתבונן. חשבתי להעביר את הזמן בציור, אבל אי אפשר גם לצייר ולגם להתבונן, אז התחלתי לכתוב. לא חשבתי שאי פעם אפרסם את זה. ניסיתי לכתוב כמו שאני מציירת, בצורה מאוד פלסטית, בלי יותר מדי מטאפורות, בלי רבדים פסיכולוגיים".

זה לא נכון…

 "נכון שזה לא נכון. יש רבדים פסיכולוגיים, אבל לא כמו שאנחנו רגילים לקרוא אותם. יש לדמויות עבר, חלק מההתנהגויות שלהן אפשר להסביר בסיפורי הילדות והיחסים שלהם עם בני משפחה אחרים, אבל אין את אצלי הקול שעוקב אחרי הסיפור ונותן פרשנות למה שקורה בתוך כל דמות."

את מצליחה לכתוב סצנות סקס בוטות אבל לא מביכות

 "לקחתי על עצמי משימה לכתוב על המיניות הנשית כמו שאנחנו רואות אותה, ולא להשאיר את זה בידי הסופרים הגברים. זו המשימה הלאומית שלי. עודד תמיד התבייש שיש בספרים שלי כל כך הרבה סקס ואמר לי 'למה את לא כותבת על פוליטיקה, על דברים אחרים', אבל היצר המיני הוא בעיני הכוח החזק של החיים ושל היצירה. כשכתבתי את הספר הרביעי שלי התחלתי לחוות את גיל המעבר. חצי מוח הלך לי וגם היצר. הייתי אומללה נורא עד שהבנתי שאם אין לי הורמונים אני לא יכולה להיות סופרת ומוטב שאתאבד. הרופאה אמרה לי שסטטיסטית אם אקח הורמונים אחיה שלוש שנים פחות, אבל לפחות עד אז יהיו לי יצרים, ואני אוכל להמשיך ליצור".

יש בספרים שלך סצנות קשות מאוד של התעללות בבעלי חיים

"כולם אצלי מתעללים בבעלי חיים, כי אני מאוד אוהבת חיות. אני מנסה לחשוב מה גורם לאנשים לעשות דברים נוראיים כאלה. הרבה אנשים מוצאים פורקן לאכזריות הטבעית שלהם בהתעללות ביצורים חלשים מהם. כשאיציק דורס כלב, זה מעורר את גילה מינית כי היא מצפה ממנו שיהיה גבר חזק שיגן עליה. כשגילה שופכת אקונומיקה לשלולית שבה חיות צפרדעים, היא מחסלת את הדמות הטובה שהיא בנתה ומייצגת אותה".

אבל את עצמך מצילה סדרתית של בעלי חיים נטושים

 "כשגרתי בכפר נטר, שם התחלתי לכתוב את "שכן טוב", היה לי צער בעלי חיים פרטי בבית והייתי עסוקה מאוד בלטפל בחיות עזובות. עברו דרכי לפחות שבעים חתולים וכלבים, אנשים היו זורקים בחצר שלי גורים. הייתה לי גם אתון בשם פליקה, שעברה התעללות ואני טיפלתי בה, והיה לי תיש. חברה שלי ואני היינו נכנסות לחצרות של וילות עם מספרי פלדה, גונבות כלבים שאנשים מזניחים או קושרים לכל החיים בחצר ומוצאות להם בתים. "

 לגילה, וגם לנשים בספרים הקודמים שלך, אין חברות, הן לא חולקות את מה שעובר עליהן עם אף אחד…

 "בגלל זה הן עושות מעשים קיצוניים, למרות שלכאורה הן נשים נורמטיביות לגמרי. גם לי אין חברות. יש לי חברה טובה שאני פוגשת פעם בשלוש שנים. אין לי זמן או יכולת. מי שיש לה חברות פורקת הכול בשיחות איתן ולא יוצרת. כשאני כותבת אני בסוג של התנזרות מהחיים. אני מפענחת את החיים דרך הכתיבה, במקום בשיחות אינסופיות עם חברים או עם פסיכולוגית".

 לעומת זאת, יש לנשים האלה אחיות אומללות, אחת מטורפת, אחת מפגרת..

"אני מקווה שאחותי המסכנה טלי, שהיא פסיכולוגית, מקבלת בהבנה את הדמויות של האחיות. היא תמיד הייתה הילדה היפה בינינו, ואני הייתי המכוערת שניחמו אותה שהיא חכמה. אני זוכרת שחשבתי עצמי שבתור מכוערת אני לא חייבת לעשות חשבון לאף אחד כי לא ירצו אותי מילא וככה אני לא אפחד להיות שונה ולעסוק במה שמעניין אותי באמת. היום זה אפילו יותר קל לי, כי אני סבתא ואני בגיל שבו נשים הופכות לשקופות, ואני לא מוכנה לבזבז את החיים על שטויות אז אני לא מנקה את הבית כמו שאימא שלי הייתה עושה ואין לי עוזרת ואני לא צופה בטלוויזיה ואני בכלל יכולה לצפצף על כולם".

גם אל-הורות היא אופציה

 

הבחירה בחיים בלי ילדים נחשבת, עדיין, בארץ, לבחירה  חתרנית. זה במקרה הטוב, כשנשים (וגברים) המעדיפים את אורח החיים הזה לא מתויגים כסוטים, פגומים, אגואיסטים או סתם נכים רגשית. למה החברה שלנו מייצרת כל כך הרבה לחצים (וכל כך מעט מחשבה) בכל מה שנוגע להורות או אל-הורות? ומתי תחזור האופציה הזו להיות בחירה אישית?

אורנה דונת. צילום: תמי אבן

דווקא אליזבט גילברט, מחברת רב המכר הבינלאומי "לאכול, להתפלל, לאהוב" סיכמה את זה יפה: "יש נשים שנולדו להיות אימהות, אחרות צריכות להיות דודות ויש נשים שלא צריכות להיות בסביבת ילדים בכלל. כל אחת צריכה להודות בכנות לאיזו קבוצה היא משתייכת, כי אחרת זו יכולה להיות טרגדיה נוראית". אורנה דונת, שראיינה עשרות (א)נשים שבחרו לא ללדת ילדים הגיעה למסקנות דומות. המחקר שלה, היא אומרת, התמקד בבחירה שאינה שגרתית בארץ, לחיות ללא ילדים, אבל למעשה הוא עוסק גם בהורות. הוא מציב מעליה סימן שאלה גדול, ומאתגר את האמונות והמיתוסים הכי מקודשים בחברה הישראלית. דונת אינה מנסה לשכנע לא ללדת, רק לעודד בחירה חופשית.

 

"ממני והלאה" (ידיעות ספרים) הוא סיכום המחקר של דונת לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הוא נולד מתוך הבחירה האישית שלה שלא ללדת, אבל נכתב בפרספקטיבה רחבה בהרבה. דונת ראיינה גברים ונשים, סטרייטים, שגדלו במסלול הכי שיגרתי ומקובל, וסביבתם (ולעתים קרובות גם הם עצמם) ציפתה שיקימו משפחה ויעמידו צאצאים. באמצעות הראיונות האלה, ומעקב אחר פורום אינטרנטי של נשים שאינן מעוניינות לגדל ילדים, היא בודקת את הגורמים שהצמיחו את האמביוולנטיות כלפי הולדת ילדים, את התעמולה בעד, את הציפיות העצומות לאושר וסיפוק ומימוש עצמי באמצעות הורות ואת ההתפכחות שלעתים מגיעה יחד אתה וסיבות רבות נוספות לבחירה במה שהיא מכנה "אלהורות".

 

את מרואייניה היא בכל רחבי הארץ,לא רק בלב תל אביב. רבים מהם סיפרו לה שכשסיפרו למשפחה וחברים על ההחלטה לא ללדת ילדים, הרגישו כאילו שהם יוצאים מהארון. הם נתקלו בעוינות, רחמים, זלזול, יש מי שראה בהם חולי נפש, סוטים, פגומים וגם מי שנתקלו באמירה "תחיו איך שבחרתם אבל למה לעשות מזה רעש?". הספר שלה הוא בעיניה עוד צעד שנותן לגיטימציה לבחירה שלא ללדת, ומאפשר לדבר עליה בגלוי. "יש אנשים שהבחירה באלהורות לא חשפה אותם ללחצים כבדים, אבל הם לא הרוב. עדיין יש צורך גדול לדבר על הנושא,להציף אותו, להשמיע את הקול שמשך הרבה שנים בכלל לא נשמע בחברה הישראלית."

 

דונת היא בת 34, גדלה ברמת השרון ומתגוררת בתל אביב. יש לה אחות אחת ושתי אחייניות, והיא עצמה חולקת את חייה עם בן זוג, אדריכל במקצועו, שכמוה, אינו מעוניין בילדים. "אני זוכרת את עצמי בגיל 16 משוחחת עם חברות על הולדת ילדים ויודעת בוודאות שזה לא משהו שאני רוצה.  הן דיברו על חלום שאני הרגשתי כלפיו זרות. זה מאוחר יחסית. אני מכירה אנשים שהידיעה הזו ליוותה אותם מגיל הרבה יותר צעיר. "

זה מפתיע. האפשרות לא להיות הורים לא כל כך דוברה כשגדלת פה. בספרות, בקולנוע, אדם בלי ילדים נתפש תמיד כדמות טראגית

"אנשים ללא ילדים מצוירים ברוב המקומות כעריריים, בודדים, עצובים, משוגעים. כנערה לא חשבתי על זה. לא ידעתי שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני, לא חשבתי מה הסטריאוטיפ, דיברתי מהבטן, מתוך ידיעה פנימית עמוקה".

ובמשך השנים לא הרגשת לחץ מבחוץ ללדת ילדים?

"היו דיבורים, אבל לא לחצים ששיבשו את הדימוי העצמי שלי או את אורחות חיי. הרבה אנשים במחקר שלי מתארים לחצים דורסניים, הצקות בלתי נפסקות. חלק אפילו ניתקו את הקשר עם המשפחה כי לא יכלו לעמוד בזה. היו אחרים, בעיקר נשים, שהמשפחה איימה לנשל אותן אם לא ילדו ילדים, שספגו אמירות פוגעניות ומעליבות נורא, ויש כאלה שהמשפחה שלהם מפעילה לחץ פשוט מדאגה, מחשש שיהיו בודדים".

 

ההחלטה הזו לא הקשתה עליך ליצור זוגיות?

"הנושא הזה עלה אצלי בשיחות די מוקדם, ותמיד הנחתי הכול על השולחן. בכל מפגש חדש עם גבר הדיבור הוביל לשם די מהר. היו כאלה שהסתקרנו, שחקרו אותי לגבי הבחירה הזו, אבל אף אחד לא נרתע, הזמין חשבון וטס החוצה לברוח מהמוזרה הזו שיושבת איתו".

 

אני מניחה שרוב חברותיך בחרו כן ללדת

"לרוב מוחץ יש ילדים. הן עשו בחירה אחרת בחיים שלהן, אבל אנחנו נפגשות ומדברות ומערכת היחסים שלהן עם הילדים מעניינת אותי מאוד. כל הנושא המשפחתי מרתק אותי, כי זה המקום שמעצב וקובע מי אנחנו, ומעניין אותי מאוד לבדוק את המיתוסים שקשורים במשפחה, ואיך הם עומדים מול המציאות שבה יש הורים נוטשים והורים מתעללים, ואנשים שילדיהם לא נמצאים בקשר איתם".

 

לכאורה מצפים מאישה שלא רוצה להיות אימא, שתשנא ילדים

"אני לא שונאת ילדים ויש אפילו ילדים, כמו הבנות של אחותי, שאני מאוד אוהבת. אחד הסטריאוטיפים הכי מקוממים אומר שמי שלא רוצה להיות אם אין לה את סט התכונות ההומאניות, ההקשבה, ההכלה, האמפטיה. זה בדיוק להפך. יש הרבה נשים שיש להן את כל היכולות האלה, ודווקא בגלל שהן מבינות מה זה תובע, הן לא רוצות ילד, אבל הן יכולות להיות אימהיות מאוד כלפי אנשים אחרים, כלפי הסטודנטים שלהן, כלפי ילדים של אחרים, כלפי בעלי חיים.  בהרבה מקרים הבחירה לא לגדל ילד לא קשורה לחיבה לילדים. היא קשורה לרצון לחיות חיים אחרים, בלי לקחת אחריות על אדם אחר, רצון לחופש, חרדה מהעולם הזה ואי רצון להביא לתוכו עוד אדם".

 

הרבה נשים שאינן אימהות מרגישות שמטילים ספק בנשיות שלהן

"בארץ מקובל לראות במי שלא גידלה ילדים מישהי שלא מימשה את נשיותה, שיש לה חיים ריקים, שהיא לא מתבגרת, אגואיסטית ואפילו חולת נפש. התפישות האלה כל כך חזקות שנשים רבות מפנימות אותן. אלה שבוחרות לא ללדת משלמות את מחיר הדימוי הזה. הן עושות את זה מתוך מודעות לכך שאלה החיים שהן מעדיפות לחיות – יש להן לעתים קרובות חיים מלאים מאוד, הן לוקחות אחריות בתחומים אחרים לגמרי, הן בוחרות את מה שבאמת מתאים להן ויכול להיות שהתדמית שלהן תשתנה אם נדבר על זה יותר ויותר".

 

בארץ התגובות לבחירה הזו קשות יותר מבאירופה

"כן, אנחנו בסוג של פיגור אחרי אירופה, כמו בהרבה נושאים אחרים. יש בטח מי שיתפלצו לשמוע שאני חושבת שהתפיסה שרואה בחיים בלי ילדים סגנון חיים לגיטימי תגיע גם לכאן בעתיד… ההיסטוריה שלנו ספוגה פחד מחידלון, הילדים מסמלים את הנצח, את המשך המסורת. החברה הייתה רוצה שנראה ילדים רק כמקור אושר ענק. אנשים עדיין מתקשים להודות שיש מורכבות בגידול ילדים, רגשות מעורבים, שלפעמים זה קשה מאוד ומסתכל ולפעמים זה לא מגשים את כל הציפיות שנתלו בזה. הרבה שנים צבעו את הנושא הזה בוורוד בלבד, ורק בשנים האחרונות יש כותבות שצובעות את ההורות בקשת של צבעים ומדברות גם על המחירים שהאימהות גובה מהן".

 

אני מניחה שיש לא מעט נשים שלא רצו ילדים ובכל זאת ילדו אותם,כדי להתיישר בהתאם לנורמות

"יש הרבה כאלה, וגם הרבה שפשוט לא חשבו על הנושא והלכו בתלם. מי שלא רצו ולא ילדו הן אלה שיש להן משאבים לשחות נגד הזרם. ברוב המקרים זו לא הייתה הכוונה. זו הייתה בחירה אישית, לא רצון למרוד, והן מצאו את עצמן בלית ברירה מתמודדות עם התגובות של החברה".

 

כי ההחלטה שלהן נתפשת כמעשה לא טבעי

"אי אפשר היום לדבר על טבעי ולא טבעי, כל נושא ההולדה והפריון הוא תלוי תרבות. מעורבות בו כל כך הרבה טכנולוגיה, אמצעי מניעה, שיבוט, הפריות מלאכותיות, שאיבת ביציות. אפילו התנהגות אימהית היא לא עניין משותף לכל התרבויות והיא מאוד תלויה בהיסטוריה".

 

בשנתיים האחרונות דונת שקועה במחקר הבא שלה. היא כותבת דוקטורט על הורים לילדים, המתחרטים על בחירתם ללדת. הטאבו שהיא מנסה לפרק שם גדול, נפיץ ומפחיד הרבה יותר. כשאני מבקשת אותה להעריך האם החברה הישראלית תוכל אי פעם בעתיד להתמודד עם הנושאים שהיא בודקת בלי מטעני הכעס, ההתנגדות וההתגוננות הנפוצים כל כך היום היא אומרת: אני מניחה שדברים לא ישתנו פה כל כך מהר. נישואים וילדים הם עדיין נושא מקודש כמעט, אבל ככל שיותר אנשים בוחרים אחרת ומדברים על זה, יש יותר סיכוי שתהיה לכל אחד התחושה שהוא יכול לבחור את מה שהוא באמת רוצה".

 

עלית-יסטית?

ראיתם את הגליון האחרון של מסמרים המוקדש לסיפורי אהבה? נכון שזה תירוץ נפלא לשוחח עם עלית קרפ, מעורכות כתב העת ואישה מצחיקה ומעניינת גם בימי חול?

צילום: גל חרמוני

 

היא כותבת, מתרגמת, מבקרת ספרות, עורכת באחד מכתבי העת הנחשבים ויותר מכל  היא האישה הכי פחות ברנז'אית שיש. למעשה, עלית קרפ –  מעורכות "מסמרים" ובעלת טור במוסף הספרים של "הארץ" – נעדרת לחלוטין את אותם גינונים, שאני לפחות התרגלתי כל כך לזהות עם מי שנמצאים בנקודות השפעה על עולם הספרות המקומי. כשגל, הצלם שלנו, מופיע בבית הקפה שבו שוחחנו, חמוש במאפרת, קרפ נעתרת לשניהם בקלות. אין לה בעיה להתאפר בין הבר למטבח, אין לה בעיה לקבל הוראות בימוי גם כשהאורחים האחרים במקום נועצים עיניים. "גדלתי בקיבוץ", היא אומרת. "אני אוכלת הכול, ואני עושה מה שאומרים לי".

התירוץ הרשמי לשיחה עם קרפ הוא צאתו של גיליון "מסמרים" החדש, המוקדש הפעם לסיפורי אהבה. כתב העת הספרותי, רואה אור זו השנה החמישית, והולך וכובש לו קהל קוראים אדוק ומעריץ. זה לא מפתיע, משום ש"מסמרים" מצליח להיות נגיש ואיכותי גם יחד. בדומה לכתב העת הבריטי "גרנטה" (www.granta.com) שבדמותו נולד, הוא מציע אחת לשלושה חודשים כותרת מגרה ("ארוטיקה", "ניסיון", "ביקור מאחורי הגדר", "ילדות") שמאחוריה ניתן למצוא סיפורים קצרים, תרגומים, שירה, צילום וציור של יוצרים מוכרים (סוזן אדם, אלונה פרנקל, רוני סומק ויורם קניוק, למשל) לצד קולות חדשים. קרפ הצטרפה לצוות (העורך אמיר רותם והמו"לית נעה גלר דנציגר) לפני כשלוש שנים.  "כמו כל הדברים הטובים גם זה קרה לי במקרה", היא אומרת. היא הצטרפה קודם כל כלקטורית, שתפקידה לבחור מתוך נחשולי היצירות הנשלחות למערכת את אותן טיפות הראויות לדפוס. "זאת העבודה שאני הכי אוהבת", היא מודה. "אני מוצאת שהשלב הראשון בכל תחרות הוא גם הכי מעניין, ומסמרים הוא סוג של תחרות כי לכל גיליון ייכנסו לא יותר מ – 12 סיפורים. זה כמו האודישונים של כוכב נולד. שם מתגלים הדברים המעניינים באמת. אחר כך הם מתקלקלים, מלבישים אותם, מפנפנים אותם, מלמדים אותם מה לעשות. בראשוניות יש משהו מעניין יותר".

 

התחרות גדולה? נשלחים אליכם המוני סיפורים?

"לקראת כל גיליון אני קוראת בין 60 -80 סיפורים ולפעמים יותר. אבל אל תתני לתנובה הזו לסחוף אותך ברוב שמחה, כי לפעמים זה מעיד על רצון עז לכתוב ורצון קטן בהרבה של הכותבים לקרוא. אחד הדברים שמאפיינים כותבי בוסר, זו העובדה שהם קראו מעט מדי והסיפור הראשון שהם כותבים, הם תכף קוראים לו 'סיפור פשוט'. יש קושי רב בעריכה של כותבים כאלה."

מה צריך להיות בסיפור בוסרי כזה כדי שלא תעיפי אותו משולחנך?

"אני לא מעיפה בכלל. בעיני המטרה של כתב העת, ושל כל יצירה אומנותית בכלל, היא קודם כל היופי. אני מחפשת סיפורים שיהיו מובנים, ולא יכללו רק הגיגים שלא התגבשו לסיפור, שתהיה בהם עלילה – ובסיפור קצר היא צריכה להיות קדחתנית יותר מברומן – ושיהיו יפים. אני לא ניגשת עם שלושת הקריטריונים האלה ובוחנת לאורם את מה שאני קוראת, אני מתחילה לקרוא ובדיעבד זה מה שאני מוצאת או לא. לעתים קרובות ההתחלות יפות, אנשים מתחילים לספר משהו בתנופה, אבל לא יודעים לאן הסיפור הולך".

את קוראת הרבה יצירות ביכורים… זה לא מעייף?

"יש משהו נעים בלקרוא משהו שאף אחד עוד לא קרא ולגלות מישהו שיש לו משהו להגיד. לא תמיד זה המון. יש אנשים שיש להם קצת מה להגיד, והקצת הזה יפה ואז אני שמחה לפרסם אותו. זה תפקיד שמחייב פתיחות וסובלנות. בקריאה, כמו בתיאטרון ובקולנוע, אני מיישמת את הכלל: משנכנסתי אני נשארת עד הסוף. יש מחברים צעירים ששולחים לי עשרה סיפורים, ואני קוראת את כולם, כי יכול להיות שאחד מהם יהיה בסדר, שיהיה בו משהו, שאני לא רוצה להחמיץ."

את מקווה לגלות את הכותב הגדול הבא, כמו שמנסים לעשות כתבי עת ספרותיים נחשבים בחו"ל?

"כדי לדעת שגילית מישהו, את צריכה לראות מה נשאר ממנו בפרספקטיבה של שנים רבות. לנו יש יומרות קטנות, ובעיני זה מתכון טוב לכל עשייה

קרפ, בת 48, גרה בכרמיאל, ועובדת "מחמש בבוקר עד תשע בערב, ואחר כך עוד כמה שעות במחשבות בלבד", כדבריה, "לא בבתי קפה אלא בחשכת חדרי, במסתור". דלת חדר העבודה שלה תמיד פתוחה, ובאורח פלא – היא אומרת – יושבים בו בדרך כלל גם ילדיה, נועה (14) ועודד (18) וגם החתולים (הרבה). היא מגדירה את עצמה במילים "אני אשת עמל", ומתכוונת לכך שכדי להתפרנס כתבה במהלך השנים כתבות פרסומיות ואחרות "בכל עיתון שיצא לאור בין חיפה לביירות", ושגם היום היא קוראת שלושה ספרים בשבוע כדי לסקור אותם ב"הארץ", מתרגמת טקסטים אקדמיים ועורכת, ומסוגלת ברצף ממטלה אחת לשנייה בריכוז גמור. "אני כל הזמן בלחץ אטומי, אבל זה כנראה מה שמתאים לי".

לא מפריע לך המרחק מהמרכז? הרי כל מי שכותב היום שיר מיד עובר לגור בתל אביב…

"הרבה שנים חשבתי שהישיבה בפרובינציה מפריעה לי בעבודה, אבל מה יכולתי לעשות בת"א שאני לא עושה בכרמיאל? צריך נחישות, ודואר אלקטרוני. את יודעת, האינטרנט הייתה מהפכה גדולה לא פחות מהמהפכה שהכניסה עניין לחיינו הנשים, המהפכה הפמיניסטית".

היא נולדה בקיבוץ המעפיל, עברה לירושלים כשאביה החל ללמוד רפואה, וחזרה לקיבוץ כשהוריה התגרשו. את לביא, בעלה מזה 20 שנה, גם הוא בן "המעפיל", הכירה לה השדכנית של הקיבוץ, שחשבה שהגיע זמן ששניהם (הוא מבוגר ממנו בשמונה שנים) יתחתנו. היא למדה ספרות אנגלית ("חשבתי שזה יביא לי עבודה טובה כזאת בתור מזכירה שיודעת להדפיס בשתי שפות") הוא למד מתמטיקה והפוסט דוקטורט שלו הביא אותם לשבדיה. את רוב שהותם בשטוקהולם, כשלוש שנים, היא בילתה כנספחת תרבות בשגרירות ישראל לצד "אוסף האידיוטים הכי גדול שפגשתי בחיי. בטלנים שתפקידם בלתי חשוב", כהגדרתה. קרפ , אישה מנומסת בדרך כלל, אומרת שהחוויה הדיפלומטית המעניינת שלה הייתה מתסכלת, משום שנתקלה ביותר תככים ופוליטיקה מיצירה ועשייה. כשחזרה, הפיקה משך מספר שנים את פסטיבל סרטי הילדים בחיפה, אבל הבינה ש"האדמיניסטרציה של התרבות" לא ממש מתאימה לה, וחזרה לכתוב.

את הרגעים שבהם צץ בראשה רעיון היא מגדירה כרגעי אושר עילאי, מהסוג שהיא משוכנעת שכל יוצר מכיר. יש מעט כאלה, והרבה עבודה, התמדה ועמידה בלתי מתפשרת בדד ליינים. היא מעידה על עצמה שכעורכת היא מתערבת ביצירות של אחרים כמה שפחות. לא רוצה להפוך אותן לשלה, לא מוכרחה להשאיר בהן חותם. "בעיני העריכה היא לא אריגה ולא תפירה אלא גיהוץ", היא אומרת. "וכדי לעשות את זה היטב, אני משתמשת בשני הכלים החשובים של כל עורך, הלא הם קור הרוח וקור הלב".

קור הלב?

"עריכה של יצירת ספרות מחייבת אותי למשש חלק מאוד עמוק בהווייתם של אנשים זרים. הם קשורים מאוד למה שהם כתבו, לעתים קרובות הדברים נכתבו תוך כדי או אחרי בכי, דברים שקשורים ברבדים עמוקים מאוד של אישיותם. אני צריכה למצוא דרכים לדבר על הסיפור, על הגיבורים, מבלי שהשיחה תהיה עלי ועל הכותב, הרי זו ספרות ולא פסיכולוגיה. אני צריכה למצוא דרך לומר לכותב שיש בסיפור שלו דבשת שמכערת אותו, וחייבים לקצץ אותה גם אם הוא מאוד קשור לדבשת הזו".

איך עושים את זה?

"מציעים דרך פרקטית, מה להוריד ומה להשאיר ובדרך כלל זה פותח נתיבות ללבו של הכותב".

ומתי את תכתבי רומן?

"מה גורם לך לחשוב שאכתוב רומן?"

נדמה לי שזאת פסגת הביטוי שכל כותב שואף אליה, אבל אולי אני טועה…

"כשחייתי בשבדיה, הזרות הציבה אותי בעמדה של ילד, שהכל היה לו חדש ולא מוכר, וזו עמדה מצוינת ליצירה. אני לא יודעת אם יש לי את זה היום. ואולי אזדקק גם לתהליכי עיבוד עמוקים לפני שאוכל לכתוב רומאן. אני לא "קלילוש", אני אישה כבדה מאוד. אם היו מצלצלים אלי מהוצאת ספרים ומודיעים לי שהם מחכים לספר בתאריך כזה וכזה, הייתי כותבת. יש לי משמעת, אבל אני לא אשת חלומות".

 

* הרשימה התפרסמה במוסף הספרים המרתק של "לאישה".