Tag Archives: נשים

לא דיברתי אז. רציתי להיות כמו כולם.

ריקי גלעד והלן מנשה. צילום: צביקה טישלר (ללאשה)

ריקי גלעד והלן מנשה. צילום: צביקה טישלר (ללאשה)

 

ריקי הייתה חברה שלי כשהיינו ממש ממש קטנות. אבל מי דיבר אז על החיים האמתיים. היינו עסוקות בהמצאת משחקים משונים בחצר הבית שלה, או בקשקושים אינסופיים בטלפון. נפגשו לגרמי במקרה בשדה התעופה הית'רו, והקשר ההוא, מלפני עשרות שנים, התחדש, בזהירות, עד שנולדה ההזדמנות לשמוע ממנה ומהלן (המיתולוגית, בת ה-91), את סיפור חייהן האמתי.

http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4917171,00.html

 

כואב, אבל מצחיק

מתוך "הצחוק האחרון". מל ברוקס, בתזמון מושלם

מתוך "הצחוק האחרון". מל ברוקס, בתזמון מושלם

 

רנה פיירסטון אינה מסוגלת לשכוח את המפגש המקרי שלה עם ד"ר מנגלה. היא הייתה בת 15, והוא היה השטן שביצע באסירי מחנה ההשמדה אושוויץ ניסויים מזוויעים. "הוא הניח לי את היד על הכתף ואמר 'יש כאן עדיין די שומן'. אחר כך הוא הביט בי ואמר 'אם תשרדי, כדאי לך לבקש שיוציאו לך את השקדים'. אחרי המלחמה, כשנזכרתי בזה, לא יכולתי לא לצחוק. זה הרי כל כך אבסורדי, שאיזו ברירה יש לי חוץ מלצחוק?"

את הסיפור הזה מספרת פיירסטון בסרט "הצחוק האחרון" הבוחן את מקומו של ההומור בזיכרונות השואה. לצדה משתתפים בסרט קומיקאים נודעים החל במל ברוקס, דרך רוב ריינר, לארי דיוויד, ג'רי סיינפלד וג'ואן ריברס וכלה בשרה סילברמן. פיירסטון משמשת מעין נייר לקמוס. היא צופה בקטעי סטנד אפ, קולנוע וטלוויזיה שבכולם נעשים ניסיונות לנפץ את הטאבו ולצחוק גם על מה שקרה בשואה. על רובם היא מגיבה "זה לא מצחיק אותי", אבל לא משום שהיא נעלבת או נדהמת. להפך. פיירסטון היא סוג של אבן חן מבהיקה בסרט. ניצולת שואה, שרוב בני משפחתה נרצחו, ובכל זאת היא אומרת "צחוק היה הנשק היחיד שלנו בגטו. הומור היה הדבר היחיד שהנאצים לא יכלו להבין. השואה אינה מצחיקה – אבל היינו חייבים לצחוק כדי לשרוד".

"הצחוק האחרון סרטה של הבמאית עטורת הפרסים פרן פרלסטין עוסק בשואה, אבל מבקש לעורר דיון בשאלות רחבות יותר: האם יש להומור גבולות? האם ישנם נושאים שאסור – ולעולם אי אפשר יהיה – לצחוק עליהם? ואיפה עובר הגבול? הבמאי קרל ריינר מנדב תשובה פשוטה בתחילת הסרט "זה יותר מצחיק לצחוק מלא לצחוק" ואם לא הבנו, הוא משלים "בלי הומור אפשר למות". את ההנחה האחרונה הזו מחזקים קטעי ארכיון נדירים שמשובצים בסרט. נראים בהם מופעי קברט מאושוויץ ומטרזין שתועדו על ידי הנאצים עצמם. לכאורה נראות בהן התרחשויות תמימות על הבמה. בפועל, אסירי המחנה השתמשו במופעים כדי להעביר מסרים חתרניים וללעוג לאס אס. השחקן רוברט קלארי, שנשלח במלחמת העולם השנייה לבוכנוולד והיה היחיד מ-13 בני משפחתו שניצל, אומר: "זה מה שהציל אותי במחנה הריכוז. שרתי, רקדתי, צחקתי, הצחקתי אחרים. בגיל 16 נקרעתי ממשפחתי, אבל בכל פעם שהצחקתי אנשים, כולנו שכחנו לכמה דקות איפה אנחנו ויכולנו לפנטז שאנחנו חיים בתקופה נורמלית".

קלארי, שלימים כיכב בסיטקום אמריקאי בשם Hogan's Heroes שעסקה במחנה שבויים גרמני, אך לא נראו בה אסירים יהודים, אומר בסרט שבעיניו לא צריך להיות גבול להומור. הוא מסכים עם שרה סילברמן שאומרת "קומדיה מביאה אור למקומות חשוכים, אחרת בתוך החושך עלולות לגדול עוד מפלצות". קלארי, למשל, הודיע בפרהסיה שכשימות הוא רוצה שגופתו תישרף ואפרו יפוזר בים. לרב נדהם שאמר לו שככה לא נוהגים יהודים הוא ענה בלי להסס "אצלנו במשפחה זה מקובל".

"הצחוק האחרון" נולד לפני כמעט עשרים שנה. פרלסטין  – בת למשפחה יהודית מפילדלפיה שלא גדלה בקהילה של שורדי שואה "כל השכנים שלי היו יהודים שהיגרו הרבה קודם מרוסיה לארה"ב, משפחות ותיקות שלא הייתה להן נגיעה לשואה בכלל", קיבלה לידיה מחקר אקדמי שכתב חבר על הומור בשואה. החבר, קנט קירשנבאום, אמר לה 'לכי תעשי מזה סרט'  – היא מספרת בראיון שערכנו השבוע בסקייפ. 'במשך שנים לא הצלחתי לקבל מימון לסרט, בגלל הנושא הרגיש. אנשים הרימו גבה, אמרו לי שזה רגיש מדי, מוקדם מדי, חסר טעם. חיכיתי, אבל כשהתחלתי לשמוע סביב בדיחות על אירועי ה- 11 בספטמבר, על איידס, אפילו על הפיגועים בצרפת, הבנתי שהעולם מוכן גם לסרט שלי".

 

 

פיירסטון (משמאל) ופרלסטין. הלב והנשמה של הסרט

פיירסטון (משמאל) ופרלסטין. הלב והנשמה של הסרט

כשבסופו של דבר קיבלה מימון לסרט, מג'ן וורנר, בעצמה אשת קולנוע שהייתה מעורבת בסרטים נוספים על הקשר בין אומנות לאירועים טראגיים בעולם, פרלסטין יצאה למסע חיפושים אחרי מה שהיא מכנה "הלב והנשמה של הסרט". היא מצאה אותם בדמותה של פיירסטון בת ה – 92, מעצבת אופנה נודעת לשעבר, שיצירות שלה כלולות באוסף המוזיאון לאומנות בלוס אנג'לס. פיירסטון נולדה בצ'כוסלובקיה לאב שהיה איש עסקים בתחום הטקסטיל והחייטות ולאם שעיצבה כובעים למשפחת המלוכה בווינה. היא נשלחה לאושוויץ עם משפחתה, עבדה כפועלת בבית חרושת ולאחר מכן הועברה לעבודה במטבח. אחראית המטבח הייתה אישה שהכירה מעיירת הולדתה, שביקשה ממנה לעצב ולתפור לה בגדים במקום לקלף תפוחי אדמה. אחרי המלחמה היא למדה אומנות בפראג וכדי להתפרנס החלה לתפור שמלות לחנויות מקומיות. לימים, אחרי שהיגרה עם בעלה ברנרד (דב) ובתה התינוקת לארה"ב, הפכה למעצבת מבוקשת ובשיא הקריירה ניהלה מפעל עצמאי עם עשרות עובדים.

"אני לא חושבת שבלי הומור הייתי יכולה לשרוד כל כך הרבה שנים אחרי מה שקרה", אומרת פיירסטון בסרט. היא מצולמת בו עם בתה, קלייר, שמכירה היטב "הומור גרדומים" ששמעה מהוריה, ששניהם היו ניצולי שואה, וגם עם חברה-ניצולה, אלי גרוס. השתיים מצולמות כשהן שטות בגונדולה בתוככי מלון ונציה בלאס וגאס. גרוס אומרת "אני נשארתי עם הכאב והבכי והמתים. אני לא יכולה לצחוק", ופיירסטון עונה, "אני לא שוכחת אבל אני נהנית מהחיים. היטלר לא דמיין שיהיו לי שלושה נכדים מקסימים, אז זו הנקמה שלי, אני מוכרחה לצחוק".

"בלאס וגאס צילמתי סצנה שלא נכנסה לסרט", מספרת פרלסטין. "בדרנית שמופיעה במסיבת חנוכה של ניצולי שואה. היא בעצמה בת של ניצולי שואה ובמופע שלה היא מגלמת את ההורים שלה ומספרת בדיחות פרטיות של ניצולים. יש כאלה הרבה. בניו יורק המופע שלה מצליח, אבל מול 700 ניצולי שואה, זה לא עבד. הם היו המומים ופגועים".

מל ברוקס אומר בסרט שזה עניין של תזמון, של מרחק – שאיש לא כועס עליו כשהוא מתבדח על האינקוויזיציה, אבל שכדי להתבדח על השואה צריך אומץ.

"זה לגמרי עניין של הקשר. תלוי מי מספר את הבדיחה, למה מספרים אותה. בעלי ואני הלכנו לראות את המופע של שרה סילברמן, באולם קטן בגריניץ' ויליג'. היא לא מספרת בדיחת שואה פה ושם, יש לה 25 דקות רצופות, שבהן פשוט התגלגלנו מצחוק. כשישבתי עם רנה וקלייר וצפינו במופע הזה בווידיאו, פתאום ראיתי אותו דרך העיניים שלהן וחלק מהבדיחות ממש זעזעו אותי, בדיחות שקודם צחקתי מהן בקול רם".

הן נפגעו?

"לא, אבל זה לא הצחיק אותן. הן אפילו לא נפגעו כשקראנו ביחד אתר שלם של בדיחות שואה. זה לא נכנס לסרט כי אלה בדיחות נורא חסרות טעם ופוגעניות, ממש בדיחות נוראיות, סוג של הומור שחור שכולם פה מכירים – בדיחות שילדים יהודים מספרים בבית ספר. רנה וקלייר קראו אחת ועוד אחת, והיה בזה משהו נורא כואב אבל כשהגענו לבדיחה האחרונה 'למה היטלר התאבד? כי הוא ראה את חשבון הגז" הן פרצו בצחוק. היה בזה משהו משחרר, סוג של צחוק מבעד לדמעות".

את הבדיחה הראשונה בסרט מספר רוב ריינר: "שני יהודים נשלחים לרצוח את היטלר. היה להם מידע מודיעני איפה הוא אמור להיות, והם עומדים ומחכים. עוברת שעה, עוברות שעתיים. היטלר לא מופיע. "איפה הוא?" אומר אחד מהם. "אני מקווה שלא קרה לו כלום".  ריינר היה הראשון שהסכים להופיע בסרט, ואחריו באו כולם".

אבל לא כולם גילו את אותה תעוזה. שרה סילברמן, שלא מפחדת לחצות גבולות (למשל בבדיחה הצורבת כל כך: "אילו היו שחורים בגרמניה של שנות השלושים, לא הייתה שואה… כלומר, לא הייתה שואה של יהודים") מודעת לעובדה שלפעמים הקהל צוחק מהדברים הלא נכונים. למשל, כשסשה ברון כהן מעודד חבורה של אמריקאים לשיר שיר הקורא להרוג יהודים, אין ספק שהם מוחאים לו כפיים ברצינות ומבלי להבין שהוא לועג להם. גם רוז ויינמן מרשת אן בי סי מביעה בסרט חרטה על שאישרה את הפרק על ה – Soup Nazi בסיינפלד, בגלל הזילות של הכינוי "נאצי", אבל לארי דייוויד לא מתחרט על הפרק המיתולוגי שבו פורץ ויכוח עז בין ניצול שואה ל"ניצול" הישרדות בשאלה מי מהם סבל יותר.

"הצחוק האחרון" הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל טרייבקה בניו יורק ולאחר מכן הוקרן גם במינכן ובירושלים. "התגובות בכול מקום היו שונות מאוד", אומרת פרלסטין. "במינכן כל הצופים ישבו בדממה מוחלטת, אלא אם מישהו מהניצולים בסרט סיפר בדיחה או צחקק. הם לא העזו לצחוק מאף מילה שנאמרה על השואה, אבל צחקו כשמישהו סיפר בדיחה זולה על יהודים. אחרי ההקרנה הם פחדו לשאול שאלות. כולם נשארו באולם ואיש לא פצה פה, עד שאמרתי להם שהם גרמו לי כיהודייה היחידה בחדר אי נוחות גדולה, ואז הם התחילו לדבר ולדבר בלי סוף. שבוע לאחר מכן הייתי בירושלים, מול קהל שהיה מורכב ברובו מחרדים. חששתי מזה, אבל נדמה לי שכל מי שצופה בסרט מבין שהמסר הוא שיש להומור כוח מרפא, מחזק, מעצים". את המסר הזה מבהירה רנה פיירסטון היטב בסרט כשהיא אומרת: "החלטתי לצחוק כדי שהבת שלי לא תחיה חיי אבל. לא יכולתי לבכות שבעים שנה – אז כשאני נזכרת אני בוכה וכשאני לא זוכרת, אני צוחקת".

 

*הראיון עם פרן פרלסטין התפרסם בשבועון "לאשה".

 

 

 

 

 

שנים ברחתי מהסיפור הזה…בכתיבה היה לי אומץ

 

 

 

מרב

 

אחרי אבשלום היא נהגה לדקור את הרגל בקיסם, עד שזאת נראתה כמו פיתה מחוררת. "זה לא כואב", היא הסבירה לאחותה. "כואב זה לידה, כואב זה שהחבר שלך עוזב אותך… תאמיני לי… בשביל הדבר הזה עוד לא המציאו מילה". בספר הביכורים שלה, מרב זקס-פורטל לא חסה על הגיבורה שלה. אם צעירה שאיבדה את בנה התינוק ושנים אחר כך אינה מצליחה להתנער מאשמה וחרדות. אלה מעצבות את הזוגיות שלה, את יחסיה עם המשפחה המורכבת וכמובן, את יחסיה עם הילדים שנולדו אחרי. היא חשבה שהאושר הוא "תליית בני תינוק על חבל תחת אלכסוני שמש מאירים ברוך, בתוך ריח מרק עדשים וחלב אם" אבל אז גילתה שהאושר חמקמק עוד יותר מהארנב של אליסה, וכשמנסים לרדוף אחריו אין ברירה אלא ליפול לבור עמוק ומבהיל.

"מלאכים באופק" ("ידיעות ספרים") הוא סיפורה של ענבל, צעירה יוצאת קיבוץ, המוצאת את עצמה מרותקת הביתה אחרי פציעה בקרסול, כשבעלה – זה שמזמן הפסיקה להקשיב לו ואולי אפילו לראות אותו – בנסיעת עבודה בחו"ל והילדים במחנה קיץ. היא נסחפת למערבולת זיכרונות וניסיונות לפענח דרמות מודחקות, הזדמנויות שהוחמצו, בחירות רומנטיות ומיניות, חששות ופחדים עמוקים. היא מגלה את מה שזקס-פורטל מעידה שהיא יודעת היטב מחייה שלה "שמה שלא הורג אותך לא מחשל אותך אלא סודק אותך ומאיים לשבור".

מרב זקס-פורטל, בת 51, מתרגמת ותיקה, נולדה וגדלה בקיבוץ גבעת ברנר, להורים ששניהם בני הקיבוץ, כלומר למשפחה ותיקה ומכובדת, ממש כמו ענבל גיבורת "מלאכים באופק". "צד אחד של המשפחה בא מליטא וצד אחד מגרמניה ואז זה נחשב אינטגרציה", היא אומרת, "כי כל צד התנשא על השני".  אלא שמרב הצעירה אתגרה את התפיסה הנושנה ההיא כשהתאהבה דווקא באיציק פורטל, מקריית עקרון, המעברה שמעבר לכביש. "הייתה גזענות בקיבוץ", היא מסבירה. "וכמעט לא נפגשנו עם הילדים משם, עד שאחת המורות שלנו, הסופרת מירי ורון העבירה שיעורים משותפים וחברות שלי שהלכו לשם פגשו חברים שלו, וככה הכרנו. איציק היה חתיך ואחר מאוד, מרוקאי, עם תלתלים עד הכתפיים ועיניים שחורות ובעיקר מאוד לא מפה. ראיתי אותו מוקף להקת בנות, כמו תרנגולות נרגשות, ומיד אמרתי זה שלי, ועשיתי לו עיניים וזהו. לא שזה עבר בקלות, אימא שלי שאלה אותי אם אני עושה אינטגרציה ובקיבוץ היו מי ששאלו מה פתאום מישהו משם בא ולוקח אותי".

הביקורת לא הרתיעה אותך?

"זה היה חלק מהמרד שלי ודי נהניתי מזה. אני חושבת שאיציק עזר לי להתרחק מהקיבוץ".

את הרצון לעזוב את הקיבוץ היא זוכרת מגיל צעיר מאוד. למרות האכזבה העמוקה של אביה, שהיה מורה ומנהל בית ספר, מזכיר משק ודמות מרכזית מאוד בגבעת ברנר, היא, הבכורה, סירבה להשתכנע ובגיל 18 כבר גרה בעיר. "איציק נפצע קשה בצבא ואחר כך, כנכה צה"ל, קיבל דירה ולימודים ואני הלכתי לגור אתו".

 

האמת היא שניצני התשוקה הראשונים לנדוד למקומות אחרים נבטו בה עוד קודם, כשבכיתה ו' נסעה עם משפחתה לשליחות בארה"ב. "אני זוכרת שבילדות נורא פחדתי ממחבלים. היו בחדשות כל הזמן סיפורים על מחבלים שנכנסו לבתי ילדים ובתי ספר, וכשאמרו לי שנוסעים לארה"ב הדבר הראשון שאמרתי היה 'יופי, שם אין מחבלים'. היה לי חדר משלי, עם וילונות ורודים, ישנתי עם ההורים באותו בית, הייתה אינטימיות כזו ולמרות שלא ידעתי מילה באנגלית וחודשים ישבתי בכיתה כזרה, אילמת וחרשת, חשבתי שהגעתי לגן עדן".

לא התגעגעת ללינה משותפת?

"הלינה המשותפת הייתה לי קשה כילדה. נורא פחדתי לישון רחוק מההורים שלי והיו לילות שבהם הייתי בורחת, כמו כולם, לחדר של ההורים ולא אכפת היה לי שבבוקר ינזפו בי שוב על כך שישנתי שם."

אחרי שנתיים התגעגעה לקיבוץ וחזרה לפני הוריה, שערכו בדרך הביתה טיול באירופה. "נורא רציתי לפגוש את החברות שלי, אבל כשנחתתי ודרך מחיצת הזכוכית שהייתה אז באולם הנוסעים הנכנסים ראיתי אותן מחכות, נבהלתי נורא ובכל פעם שהגיע התור שלי לגשת לדלפק, לקחתי את המזוודה וחזרתי לסוף התור. ככה החברות חיכו לי שעות וכשהגענו לקיבוץ רצתי והתחבאתי בבית של דודה שלי ולא רציתי לצאת ולא באתי למסיבה שהכינו לכבודי. לקח לי זמן להתרגל מחדש".

היית ילדה רגישה נורא, כמו הגיבורה שלך…

"זה לא ספר אוטוביוגרפי לגמרי, אבל בהחלט יצרתי פסיפס מאבני הלב ומאבני המקום".

הרומן שלה ושל איציק פורטל, שהוא היום צלם טלוויזיה וקולנוע ("זגורי אימפריה", "פלפלים צהובים", "אחד העם 101", "אביבה אהובתי") נקטע אחרי מספר שנים "כשהוא אמר שבגלל שאנחנו ביחד מגיל אפס, זה בטח יתפוצץ בעתיד וכדאי לקחת הפסקה. אני חושבת שהוא הסתחרר מזה שבלימודים בבית צבי הוא היה מוקף בשחקניות צעירות, גם הוא הרי בא מהפריפריה ולא הכיר דברים כאלה, ואחרי שגמרנו לצלם את סרט הגמר שלו בדירה שלנו, הוא הודיע לי שנפרדים".

אתם בכל זאת ביחד, הורים לשלושה ילדים

"לא כל כך הצלחנו להיפרד. כל לילה גשום היה מוביל למפגש מחודש, אבל אז איציק נסע להודו ואני החלטתי שאני אראה לו מה זה ואתהולל ואקרע את העיר. לא ממש הצלחתי. הוא היה שולח לי גלויות ריקות מהודו, כדי שלא אשכח אותו, ולמרות שכעסתי נורא, לא הפסקתי לחשוב עליו. כשהוא חזר, הצעתי לו להתחתן, והייתי בטוחה שהוא יסרב, אבל הוא הסכים".

היום הם מתגוררים בגבעתיים ומגדלים את שלושת הילדים, רועי, בן 22, חייל בנח"ל, איתי, בן 18, ממש לפני צבא, ועדי, תיכוניסטית בבית הספר תלמה ילין. "כל הכישרון שלה מהמשפחה של איציק", אומרת זקס-פורטל. "והתלבטנו קשות אם לתת לה ללמוד שם, כי שנינו אמנים ויודעים כמה קשה להתפרנס מזה, אבל הבנו שזאת היא וככה זה".

בלבו של "מלאכים באופק" מונחת חוויית האובדן הנורא שחווה הגיבורה: התינוק שלה בוכה ללא הפסקה וכשהיא מבינה שמשהו כנראה מאוד לא בסדר ומבהילה אותו לבית החולים, זה מאוחר מדי. בחייה של זקס-פורטל לאותו סיפור עצמו היה סוף הטוב, בנה הבכור ניצל, אבל הטראומה שחוותה הייתה עמוקה מאוד והולידה חרדות שלא מרפות ממנה עד היום.  "כשרועי היה בן 6 שבועות הוא היה חולה מאוד. לא ידענו שהוא נולד עם פגם חמור בלב, שמאפשר לדופק לעלות לקצב מהיר מאוד. בהיריון היה לו דופק לא סדיר, אבל הלכתי לבדיקות וביקורות והקרדיולוג אמר לי שהכול בסדר. אחרי הברית הוא בכה מאוד. בדיעבד הבנו שהיה לו התקף ובגיל שישה שבועות זה קרה שוב. הוא לא הפסיק לבכות ואני הנקתי אותו, נענעתי אותו ושום דבר לא עזר. בשלוש לפנות בוקר צלצלתי לאימא שלי, והיא אמרה לי 'טוסו לבית החולים'. היא הצילה אותו.

"הייתי אמנם אם צעירה, אבל הייתי בטוחה בעצמי. הכרתי תינוקות, טיפלתי בתינוקות בקיבוץ. לא הייתי היסטרית וחשבתי שיהיה בסדר. כשהגענו לבית החולים הוא איבד דופק והפסיק לנשום ובבת אחת מהורים שחשבו שיגידו להם שהם היסטריים וישלחו אותם הביתה, פתאום הרחיקו אותנו, הרופא יצא בפנים חמורות ואמר שלתינוק יש מחלה קשה והם לא יודעים מהי ולקחו אותו על אלונקה כשהוא מביט בנו בעיניים גדולות ואבודות".

לרופאים, כאמור, לא היה מושג מה הבעיה, וכשלרגע נדמה היה להם שהגודש בשדיה אחרי יום שלם שבו לא הניקה הוא סוג של זיהום שהתינוק בוודאי נדבק בו, היא עצמה אושפזה "ואיציק רץ ביני לבין הילד, כשאני שוכבת שם ובוכה ומתחננת שיבינו שזאת טעות". אחרי שישה ימים של טיפול אנטיביוטי נדמה היה שהילד מתאושש, אבל אז בבת אחת הדרדר שוב וחזר לחיים רק אחרי טיפול בחשמל. "ורק אז הבינו שזה הלב שלו והתחילו לטפל בו, אבל הוא היה במצב כל כך ירוד שאמרו לנו להתפלל. מזל שהיה שם רופא אחד מלאך, שאמר לי 'תשאבי חלב כדי שיהיה לך מה לתת לו כשיתאושש' וכך נתן לי תקווה שיהיה בסדר".

 

מלאכים

איך העזת לכתוב בספר דווקא על המקרה שבו שום דבר לא בסדר והתוצאה של אותו אירוע מחרידה כל כך?

"שנים ברחתי מהסיפור זה, לא יכולתי בכלל לדבר על מה שקרה. הרגשתי אשמה איומה כי איך לא ראיתי שהילד שלי, שמחובר אלי, במצוקה. שנים הלכתי לטיפול פסיכולוגי ורק בכיתי, ולאט לאט הצלחתי לדבר על זה. מהחרדה לא השתחררתי. לא סתם גרנו 12 שנה ליד בית החולים קפלן – הייתי צריכה שתהיה אופציה לרוץ עם כל ילד לחדר מיון. כל לילה בדקתי שכולם עדיין נושמים. וכשהתחלתי לכתוב, זה הדבר הראשון שעלה. הפחד הכי גדול שלי היה מה היה קורה אילו… איך הייתי מתמודדת… האם הייתי חיה עם זה… בכתיבה פתאום היה לי אומץ לבדוק".

היה לך ברור שאסון כזה מפרק זוגיות?

"שום דבר לא היה לי ברור. ידעתי שלזוגיות קשה לשרוד טראומה כזו, כי יש משהו נורא אינטימי באימא-אבא ותינוק ואם משהו פתאום מפר את המשוואה זה שבר גדול".

הכתיבה לא הייתה בשבילה תרפיה, אם כי היא, שמילדותה כתבה שירה ("במחברת גדולה שאימא שלי לא שמרה, כי אין לה בגוף אפילו עצם סנטימנטלית אחת") העזה לכתוב רק כשהגיעה לנקודת שפל רגשית. אצל בעלה אובחן בגיל 40 גידול במוח "ואני הרגשתי שהאדמה מתמוטטת" היא אומרת. "זאת הייתה מבחינתי נקודת שבר, אחרי שנים שבהם הדחקתי והסתרתי את כל הקשיים אפילו מעצמי. גדלתי בבית שבו אמרו תמיד שמסכן רק מי שחושב שהוא מסכן. הקפדתי תמיד להפגין חיצוניות שבה הכול בסדר. כשאיציק נפצע בצבא הייתי בת 16 בסך הכול ולמרות שזה היה מבהיל, והייתה לו פציעת בטן קשה, חשבתי שזה מדליק ורומנטי שאני אצלו בבית החולים כל יום, לוקחת אותו על כסא גלגלים לעשן סיגריה. הרפתקה. אחר כך באה המחלה של רועי, ואז הגידול של איציק. פתאום הוא הרגיש חולשה, צלע קצת, היה לו קשה לעלות במדרגות. הוא עמד לנסוע לחו"ל לצלם איזו פרסומת ואני התעקשתי שילך לבדיקות וכשראיתי אותו יוצא מהסי טי מלווה באחות, ידעתי, לא היו צריכים לומר לי מילה. למרבה המזל הוציאו לו את הגידול והוא התאושש לא רע, אבל אני נשברתי לגמרי. הטראומות הקודמות לא חיזקו אותי אלא סדקו אותי עוד ועוד, עד שלא יכולתי יותר. הייתה לי תחושה שאי אפשר לסמוך בחיים האלה על שום דבר".

בניסיון להתגבר על המשבר, הם חזרו לקיבוץ. "הוא חשב על הקיבוץ כעל מקום נהדר ואני ידעתי שזאת טעות, אבל נתתי לעצמי להתפתות לזה שלילדים תהיה חצר ויהיה לנו עץ מנגו והכול יהיה בסדר. מהרגע הראשון הרגשתי ערומה וחשופה לגמרי, שנאתי את זה שאני מכירה את כל מי שאני פוגשת בשביל והתחיל אצלי תהליך הדרדרות שאפילו לא שמתי לב אליו".

מה זאת אומרת?

"אני תמיד אסופה מאוד ויש לי חומות הגנה, ולכאורה הכול תמיד בסדר ואני מתפקדת כרגיל. אבל הנפש היא כמו רצפת האגן – היא הולכת ומתרופפת עם השנים ואני היום יותר חרדתית מאי פעם, לא יותר קשוחה. בביקור אצל רופאת המשפחה התחלתי פתאום לבכות ולא ידעתי למה, הכול נראה לי מפחיד. היא אמרה לי שאני בדיכאון. פתאום הבנתי מה עובר עלי וחוויתי התמוטטות לא פשוטה, שכמובן הקפדתי להסתיר. מבחוץ איש לא ידע".

עזבתם את הקיבוץ?

"לא מיד, כי שיפצנו שם בית וכלכלית היה לנו קשה לקום וללכת, אבל איציק עודד אותי לחשוב מה אני רוצה לעשות. הוא אופטימי מטבעו ולא קיבל את הטענה שלי שבגיל 45 האופק שלי הולך ומצטמצם. החלטתי ללמוד כתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון ושם התפרצה מתוכי הכתיבה".

זקס-פורטל נמצאת כבר באמצעו של רומן שני, סוג של תעלומה בלשית שהיא יודעת את ראשיתה ומכירה את גיבוריה אבל עדיין אין לה מושג לאן תתגלגל. "כמו קיבוצניקית טובה, הייתי צריכה אישור שאני יודעת לכתוב ושיש לי מה לומר", היא אומרת. "כמתרגמת באתי עם ארגז כלים טוב, כמו צבע שיודע לבחור צבע ומכחולים לפני שהוא מתחיל לצייר, אבל נזקקתי לאישורים מהמורים שלי, אתגר קרת, שמעון אדף, חיים באר. אחרי שקיבלתי ביקורות מצוינות דווקא כשהייתי במקום רע כל כך, העזתי ועכשיו ברור לי שזאת רק ההתחלה".

 

 

*** גרסה מקוצרת של הכתבה התפרסמה הבוקר במדור הספרים של "לאשה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קראש גורלי

תמי גורלי. צילום: עדי אדר

תמי גורלי. צילום: עדי אדר

 

 

 

בפעם הראשונה שבה ולנטינו רוסי, אלוף העולם האגדי של מרוצי ה"מוטו ג'י פי", נופף לה בידידות, תמי גורלי הסתובבה לאחור כדי לראות למי בדיוק הוא מתכוון. בשנים שחלפו מאז היא הספיקה להתרגל. היא מבלה בטבעיות רבה בחברתם של רוסי, דני פדרוסה, חורחה לורנסו, מארק מרקז וכוכבים בינלאומיים אחרים מזירת אליפות מרוצי האופנועים היוקרתית בעולם, שהיא משמשת בה לא רק צופה נלהבת אלא גם פרשנית יחידה מסוגה.

גורלי, 41, היא האישה היחידה המשמשת בתפקיד פרשנית בזירה המרוצים הזו – המקבילה הדו גלגלית אבל הלא פחות עוצמתית, נוצצת, מתוקשרת ונוטפת כוחות סוס, נהמות, סלבריטאים וממון – של מרוצי הפורמולה אחת. בעונת המרוצים החדשה המתחילה ממש בימים אלה היא תעשה את זה מהאולפן וגם מהשטח, בנסיעות תכופות למסלולים ברחבי תבל שבהם יתקיימו 18 מרוצי אליפות המוטו ג'י פי ((Grand Prix. המסלולים האלה נמצאים בין השאר בספרד, הולנד, בריטניה, צרפת, ארה"ב, יפן, אוסטרליה וגם במקומות שאליהם אין לה גישה, כמו קטאר או מלזיה, וכמובן, היא חולמת להגיע גם לשם יום אחד.

גורלי מכורה לנושא. אם העזתי לפקפק בזה, בעיקר משום שהיא מציירת, מעצבת תכשיטים ובגדים ומתעניינת מאוד בכול מה שקשור באופנה – ההבעות הדרוכות על פניה במהלך השיחה, בכל פעם שאי שם בעיר חלף אופנוע, והסיפוק העצום שלה מכך שעל פי רעש המנוע ידעה לזהות בקלות באיזה דגם ונפח מדובר, הבהירו לי שמדובר באהבת אמת. גורלי גדלה בבית שבו לספורט המוטורי היה תמיד מקום של כבוד, אבל היא לא שיערה שימלא תפקיד כל כך מרכזי בעתיד שלה. אחרי האסון, כשאחיה הבכור אודי נהרג בתאונת דרכים, העניין באופנועים שכל כך אהב שימש לה דרך נוספת להרגיש קרובה אליו ובסופו של דבר, היא אומרת, "החזיר אותי מהתהום לחיים".

לקראת תחילתה של עונת המרוצים היא משקיעה שעות של קריאה, ניתוח, צפייה במרוצים שעברו ושרטוטים שנועדו להבהיר לה ולצופיה מה בדיוק עומד להתרחש על המסלול. היא בקיאה בתולדות חייהם, משטר האימונים שלהם ומצבם הבריאותי של 80 האתלטים הנערצים עליה, שכולם בנויים כמו דוגמני על ומפגינים מהירות תגובה של טייסי קרב. אחרי הכול, האופנועים שעליהם הם דוהרים מגיעים למהירות של 350 קמ"ש והם מסוגלים לשלוט בהם כאילו היו מאלפים של חיות פרא. היא מתמצאת גם בכל העסקאות, השמועות, התככים, החידושים הטכנולוגיים והדרמות הכלכליות המתרחשות לצד המסלול, בנבחרות הרוכבים השייכות ליצרני האופנועים הנודעים בעולם. ואחרי למעלה משש שנים של ריצה בין מסלולים, גם אין לה בעיה להרים טלפון למנהלים, סוכנים ורוכבים מפורסמים כדי לשאול שאלות ולדלות סקופים.

אבל את בעצמך לא רוכבת על אופנוע…

"רכבתי פעם, אבל אחרי מה שקרה החלטתי להפסיק. גם אחי הקטן לא רוכב היום. אפשר להמשיך לאהוב את התחום הזה מאוד גם בלי לרכוב בעצמך".

היא גדלה בחיפה. אמה, שלומית, הייתה אחראית מכרזים בבית החולים "בני ציון", אביה, גיורא, מהנדס מכונות, מרצה לאווירונאוטיקה ובוחן תאונות דרכים והאחים אודי (הגדול ממנה בשלוש שנים) ואמנון (הצעיר ממנה בארבע שנים) הם שסיפקו את הפסקול של הבית: "בית שלא רואים בו כדורגל וכדורסל אלא רק מכוניות ואופנועים, ובגלל שלא שידרו את זה בארץ ראינו את כל המרוצים בערוצים גרמניים והלכנו למסלולים בארץ – כשעוד התקיימו בארץ מרוצים –  לראות את הכוכב, דוד נמרי נוהג בסאאב. אודי לקח את כל זה צעד נוסף קדימה והביא הביתה אופנועים משלו, וכשאח גדול מתעניין במשהו, אין לך ברירה, את חייבת להיכנס לזה".

אהבת האופנועים של אודי, היא מספרת, הובילה אותו לטיולים ארוכים בארץ ובעולם, על אופנוע, והוסיפה קסם ומשיכה להופעה שלו, שגם ככה הייתה מרשימה. "הוא בא לבקר אותי בקורס קצינות על אופנוע, ופתאום המפקדות שלי היו אלי נורא נחמדות". תמי, אגב, הייתה קצינת חילוץ מהריסות בפיקוד העורף – תפקיד שגם אותו מילאה כאישה ראשונה בארץ. אודי, לעומתה, גר אצל משפחה בכרמל כ"אופר" וטיפל בילדים, בזמן שלמד בתכנית הבי איי למצטיינים באוניברסיטת חיפה. כמו רוכבים רבים גם הוא התחרה במרוצים לא רשמיים שנערכו, ואולי עדיין נערכים, עם עלות השחר בכבישים לא מאוד עמוסים בעיר. האופנוע שלו, היא מספרת, גם הובא ללוויה – כי היה חלק בלתי נפרד ממנו.

בימים ההם, אהבת האופנועים שלה הייתה יחסית מתונה. אחרי הצבא נסעה לעבוד ב"אל על" בתאילנד ומשם המשיכה להולנד, כדי ללמוד עיצוב תעשייתי. בהולנד התאהבה, התארסה והחלה לתכנן את חיה בין תעלות מים לטחנות רוח אלא שאז הגיעה שיחת הטלפון שבישרה לה שאודי שהיה אז בן 30, נהרג. לא על אופנוע, אלא בתאונת דרכים בעודו נוהג בכביש החוף, לפני כמעט 14 שנה, בל"ג בעומר, בדרכו חזרה מחתונה. "אחרי הלוויה, שהשתתפו בה אלפי אנשים, חזרתי להולנד כדי לסיים את התואר שלי", היא אומרת. "אחרי שנתיים החלטתי לחזור. היו לי שם חיים שלמים, אבל סגרתי אותם וחזרתי ארצה, כדי לא לפספס יותר חיים של אחרים".

אחרי מותו של אודי, כשהבינה עד כמה חסרות לאח הצעיר, אמנון, השיחות אתו על מרוצי מכוניות, הזמינה אותו לבוא אליה להולנד ויחד הלכו למסלול המרוצים. "ומאותו רגע אני עמוק בפנים. המשכתי לנסוע למרוצים בכול העולם וכשחזרתי ארצה, בראיון קבלה לעבודה כמנהלת השיווק של מיכל נגרין אמרתי חד משמעית, שבימי ראשון יש מרוצי אופנועים אז או שאאחר לעבודה או שאצא הביתה מוקדם, תלוי איפה בעולם המרוץ מתקיים. לא רק שהתקבלתי, בעלה של מיכל הודה שזה סיקרן אותו וגם הוא התמכר".

זה תחביב מסוכן

"זה לא תחביב. זאת אהבה אמתית. אופנוענים הם עם אחר, עם מיוחד שיש בתוכו חברויות עמוקות מאוד. יש לי אליהם כבוד גדול, ולרוכבים המקצועיים אני אפילו מרגישה סוג של הערצה. הם לא בנויים כמוני וכמוך. מבחינה גופנית ומבחינה נפשית אלה אנשים עם כוחות ויכולות יוצאי דופן. הם יושבים על כלי חזק ולא מוגנים בתוך שילדה כמו במכונית, ובכל זאת מסוגלים לעשות דברים שמשאירים אותי המומה".

לפני שש שנים הגיעה כמעט במקרה לערוץ הספורט. בפאב השכונתי שלה, שנבחר אחרי שמזווית העין הבחינה שמונחת בו קסדה ועל אחד המדפים ישנו דגם של אופנוע משובח במיוחד, פגשה את שדרן הכדורגל נדב יעקובי. הוא חיבר בינה לבין בועז קורפל, ששידר מרוצי אופנועים לצד הפרשן טל שביט, שלימים נהרג בתאונת אופנוע. "הגעתי ככוח מסייע", אומרת גורלי. "מוטיב ההפתעה היה שם – אנשים בהחלט לא ציפו לראות אישה עם ידע כזה בתחום – אבל עם הזמן כבשתי לי מקום מכובד בעולם הזה, ואני זוכה להערכה ופרגון מצופים ומקולגות".

יש לך חברות שמתעניינות במרוצי אופנועים?

"לא בארץ, אבל בעולם יש כבר לא מעט נשים שעוסקות בזה. אני הפרשנית היחידה בעולם, אבל יש הרבה עיתונאיות, שדריות קווים (שמדווחות על מה שמתרחש על המסלול), צלמות. במרוצים מליגה יותר נמוכה יש אפילו כבר אופנוענית אישה –הספרדייה מריה הררה. לא פשוט לנשים להתחרות מול בחורים צעירים מלאי טסטוסטרון, אבל אני בטוחה שבעתיד יהיו עוד. אני רואה בקהל לא מעט נשים ומשפחות שמגיעות לראות מרוץ בהרכב של שלושה דורות, כולל ילדות קטנות שמקבלות ליום הולדת שלוש אופנוע קטן ומתחילות להתאמן במסלולים או בשטח."

למרות הוותק, ההתרגשות שלה בכל פעם שהיא מגיעה למסלול עצומה. "אני שומעת את האופנועים ומרגישה את הרטט ברצפה, אני מתמלאת באנרגיות מטורפות שלעתים קרובות מגיעות לבכי מרוב אדרנלין. זה מדהים להיות שם, עם קהל שגם ממנו מגיעות אנרגיות אדירות, ובין האנשים האלה, שאני כל כך מעריכה. להקשיב לשיחות שלהם, לראות אותם מתרסקים התרסקות אדירה וקמים כאילו לא קרה כלום".

כל הרוכבים ברמה הזו עברו תאונות?

"בוודאי. ולרובם יש אצבעות עקומות כי הן נשברו שוב ושוב. חלק מהשרירים שלהם מנופחים בלי פרופורציות כי הם נלחמים בחיה הזו שעליה הם יושבים. לכולם יש צלקות. יש בזה משהו שמפעיל אצלי תחושות מיוחדות בגוף שלא דומות לשום דבר אחר."

גורלי עדיין מחסירה פעימה בכל פעם שאחד הרוכבים הגדולים משוחח אתה, למרות שעם רובם יש לה מערכות ידידות אישיות לגמרי. היא גם מציירת אותם, ותורמת את הציורים למכירות פומביות של עמותת רוכבים שבין השאר המסייעת לאנשי רפואה להגיע לכפרים מרוחקים ומנותקים באפריקה, ורוסי, לורנסו מרקז וחבריהם חותמים על הציורים על מנת להעלות את ערכם.

יותר מפעם אחת היא מצאה את עצמה חולקת סיפורים אישיים עם הרוכבים. כשאימא שלה חלתה בסרטן, רוסי – הרוכב המבוגר שבחבורה (בן 37, עם תשעה תארי אליפות עולם מאחוריו), שאותו אימא שלה חיבבה מכולם – נרתם בשמחה לצילום משותף עם שלט שנכתב בו "אוהבים אותך אימא" ובמרוץ הבא חיפש אותה במיוחד כדי לשאול מה שלום אימא. מנגד, כשהרוכב האיטלקי מרקו סימונצ'לי נהרג על המסלול, במרוץ ששדרה בשידור חי, הטראומה וההזדהות הובילו אותה לביקור אישי אצל משפחתו ושיחות ניחומים עם אימא שלו ועם החברה שלו. "במרוץ המסיים של אותה עונה היה לי נורא עצוב. התאונה של סימונצ'לי לא יצאה לי מהראש. אני עדיין רואה מולי את התמונות האלה. חיפשתי מה לעשות. הכנתי סיכות דש שעליהן המספר 58 שהיה המספר שלו וחילקתי לכולם על המסלול – ומאות אנשים ענדו אותן".

הם מכירים את ההיסטוריה האישית שלך?

"ברור. אני מסתובבת להם בין הרגליים כבר שבע שנים, ובהתחלה זה היה מוזר, גם בחורה וגם מישראל, אז כולם שאלו איך ולמה הגעתי לזה וסיפרתי להם גם על אודי".

גם כשאימא שלה נפטרה לפני שלוש שנים, היא הייתה על המסלול בספרד. "אימא שלי בעצמה התעקשה שאני חייבת לנסוע, שאסור לי לוותר על זה. היא אמרה לי במפורש שהיא לא רוצה שאוותר על התכניות שלי רק בגלל שהיא חולה".

מפרגנים לך על המסלול?

"ברור. האושר הכי גדול שלי הוא כשמישהו אומר לי שבזכות השידורים שלי הוא גם נדלק על זה. כולם מרגישים שאני באה מתוך אהבה עצומה. אני גם מספרת להם שאני חייבת כל כך הרבה לענף הזה, שהציל אותי בזמן הכי קשה של החיים."

  • הכתבה התפרסמה בגליון השבוע של "לאשה".

 

כולנו נמשכות לנשים. מתברר.

 

עד לפני עשור או שניים עוד היו מי שהעזו לנסות לומר לנשים שהן אמורות לא לפרגן זו לזו, לחשוף שיניים ולנשוך אישה את רעותה נשיכה רעה מכל נשיכה שמציעה להן הפטריארכיה (על בסיס יומיומי). קריסטל ואלקסיס מ"שושלת" היו הפרזנטוריות של הגישה הזו – נשים מעוצבות, גופנית ונפשית, בהתאם לכללי העולם הגברי, המצר את צעדיהן בחצאיות מיני וכופה עליהן למרוט כל שערה מכל מילימטר בגופן – וכל אינטראקציה ביניהן הייתה מסתיימת במשפטי תרעלה איומים שהידרדרו במהירות ותכיפות למשיכות שיער והתגוששות על הרצפה.

לא עוד. מה שנותר מהתיאוריה הזו – אחרי גילוי האוקסיטוצין, ההורמון שעושה לנו שמח בלב בכל פעם שאנחנו מבלות עם החברות שלנו; ואחרי אינספור מפעלים פמיניסטיים שגרמו לנו להבין שמאחורי כל אישה מאושרת עומד גדוד של חברות שמספרות לה כמה היא נהדרת (וכמה הוא לא שווה את הדמעות) – מגיע תור המחקר המבשר שכולנו, בעצם, נמשכות לנשים. מינית. בגוף. לא רק בשכל, בחוש ההומור, בנפש ובאמפטיה.

ממחקר שנעשה על ידי חוקרים מהמחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת אסקס הבריטית נטען כי כולנו נמשכות לנשים. שלא במפתיע, לסביות מגלות משיכה ותשוקה עזות יותר לנשים, אבל גם נשים המגדירות את עצמן סטרייטיות נמשכות מינית לנשים אחרות ומתגרות כשהן צופות בסרטים שבהם נראות נשים ערומות.

החוקר העומד בראש המחקר, הנושא את השם הנפלא ד"ר גרלוף ריגר, הקרין סרטים ובהם דמויות נשיות וגבריות ערומות בפני 235 נשים ותיעד את תגובותיהן באמצעות מדידה של שורת תגובות גופניות ובהן התרחבות האישונים. התוצאה? 82% מהנשים הפגינו עוררות מינית בתגובה למראות עירום גבריים ונשיים כאחד. 74% מקרב הנשים שהגדירו את עצמן כסטרייטיות הפגינו עוררות מינית גדולה ושווה בעוצמתה מול סרטים של נשים וגברים כאחד. נשים שהגדירו עצמן כלסביות הפגינו תגובות עוררות חזקות בהרבה כשראו סרטים של נשים ערומות.

 

מסקנותיו של ד"ר ריגר הן כי למרות שמרבית הנשים מגדירות את עצמן כסטרייטיות ומציינות שהן נמשכות מינית לגברים בלבד, רובן, אם לא כולן, ביסקסואליות או לסביות, ולעולם אינן נמשכות לגברים בלבד. המסקנות האלה יכולות היו להיות מרעישות אלמלא התברר עוד קודם, מסקר שנערך גם הוא בבריטניה, כי 49% מהצעירים בני 18-24 שם הגדירו את עצמם כ"לא לגמרי הטרוסקסואלים". בכלל האוכלוסייה עמד שיעור המגדירים את עצמם כך על 23% בלבד, ומותר להניח כי בקרב מבוגרים יותר קיימת פחות פתיחות, וכי הדור הצעיר בבריטניה מייחס יותר גמישות למיניות ולהגדרה עצמית.

הסקלה הרציפה שאינה מכריחה בני אדם להגדיר את עצמם בשחור לבן כ"הומו" או "הטרו" סקסואליים הומצאה כבר בשנות הארבעים. האיש שהגה אותה, היה אלפרד קינסי, החוקר האמריקאי שנחשב אבי הסקסולוגיה למרות שהכשרתו המקורית הייתה דווקא כחוקר חרקים. אי אז בשנות הארבעים קינסי טלטל את אמריקה השמרנית והקפוצה במחקריו ומאמריו על המיניות האנושית, בראיונות עומק שכללו שאלות על הרגלים מיניים ופנטזיות ובחשיפת סיפורים מחיי המין הפתוחים שלו ושל אשתו – שכללו, מצדו, גם יחסים עם גברים ואפילו עם תלמידיו.  הדו"ח שלו על "ההתנהגות המינית בנקבת האדם", שפורסם ב – 1953, סלל את הדרך להכרה בכך שגם לנו יש תשוקה וגם אנחנו יצורות מיניות, שאפילו מאוננות. עובדות אלה, כמו העובדה שרובנו נמצאים במקום כלשהו על הסקלה, בכל הקשור למיניות שלנו (גם אם לא בפועל) הודחקו מאז על ידי החברה המערבית במאמצים משותפים של פוליטיקאים, מטיפים ומחנכים.

המחקר האמור של אוניברסיטת אסקס אינו מסתפק בציון העובדה שכולנו, נשים מכל גזע, מין ודת, נמשכות גם לנשים – אלא מציין גם שללסביות, כמו לגברים, יש תגובה יותר מובחנת וחד משמעית. אלה ואלה נמשכים רק לסוג אחד של מושא תשוקה, ובין הגברים – מתברר – מעטים מאוד הביסקסואלים.

האם פירוש הדבר שרובנו מדחיקות את המיניות האמתית שלנו? שאנחנו מבטאות אותה אולי באמפטיה, אהבה וחום לנשים אחרות, אבל לא מעזות להודות בפני עצמנו שהיינו רוצות לשכב אתן? ואולי אנחנו נתונות להתניה חברתית הקובעת שעלינו להמשך לזכרים, חזקים, גדולים, אינטלקטואלים, עשירים, גם אם לא נקבל מהם את החיבה והקרבה שנשים יכולות לתת לנו? ד"ר ריגר טוען כי התשובה מסובכת בהרבה. "המיניות הנשית מאוד מורכבת", הוא אמר בראיון לבי בי סי. "בכל הקשור למיניות יש פער עצום בין מה שנשים אומרות לבין מה שהגוף שלהן אומר ואני מסיק מזה שאנחנו עדיין לא מבינים הרבה בכל מה שקשור למיניות נשית".

 

 

*פורסם ב"אלכסון".

 

 

 

 

רבותיי! יש לנו חללית-אם פולנייה!

 

 

 

KEREN

 

קחו את סיפורי המדע הבדיוני של קרן לנדסמן, נקו מהם את החייזרים, החלליות והמושבות על כוכבים אחרים ותקבלו עיסוק כן, מרגש ומשעשע בנושאים שמעסיקים את רובנו, החל בתהייה מי בכלל רואה אותנו ואיך קורה שאנחנו מניחים לשגרה לבלוע אותנו ככה וכלה בחרדות על גורלו של העולם שאנחנו משאירים לדורות הבאים. לנדסמן, רופאה במקצועה, משתמשת בתפאורה הזו, תחנות חלל, כלי נשק משוכללים ופרוטוקולים של זקני נאס"א, כמו שעמיתיה משתמשים בחלוק לבן, כדי לטשטש את העובדה שעמוק בפנים פועם לב אנושי לגמרי.

"שמים שבורים" (הוצאת סיאל) הוא אוסף סיפורים קצרים שרובם התפרסמו בכתבי עת המוקדשים לז'אנר וחלקם אף זכו ב"פרס גפן" המוענק מדי שנה לכותבי מד"ב. לנדסמן כתבה הקדמה קצרה לכל סיפור, שבו היא משתפת את קוראיה בנסיבות שהובילו להולדת הרעיון ולכתיבה. ההקדמות האלה מאששות את החשד הראשוני: לנדסמן כותבת מתוך חוויות היומיום שלה. בסיפורים שלה מופיעה חללית-אם שלא מפסיקה לעורר רגשות אשמה בדייריה ואפילו מוכנה לשבת לבד, בחושך, ולחכות שיבינו כמה הקריבה למענם; מכשפה קשישה שזיכרונה, ועמו מקומה בשבט, הולך ומתפוגג – בסיפור ששאב את השראתו מסבתה; מסיבת טאפרוור שלוקחת את משתתפותיה עד לקצה, האלים, אבל ההכרחי כדי לעמוד בתקן המראה הנוקשה, שמסתבר ממשיך לרדות בנשים גם בעתיד ונשים שכחלק משגרת היום שלהן נלחמות במפלצות ומצילות את העולם. "המשיכה הראשונה שלי למדע בדיוני",היא אומרת, "נבעה מזה שאלה היו סיפורים שבהן היו גיבורת נשים, שלא התעניינו רק בבנים." וזה ניכר היטב בכתיבתה.

לנדסמן, בת 38, נשואה ליואב, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, ומגדלת את ילדיה ברק וקשת ואת החתולה נמש. הם מתגוררים בהוד השרון (בחדר העבודה שלהם תלויה, כמובן, תמונה מנחיתת "אפולו 11" על הירח) והיא עובדת במחלקה לאפידמיולוגיה בבית החולם "כרמל" בחיפה. היא כותבת בלילות, או בסלולארי, בדרך לעבודה או בכל מקום שבו הרעיונות מציפים אותה "אני כותבת כי אחרת הסיפורים לא יצאו לי מהראש וימשיכו לרדוף אותי בלי סוף", היא אומרת. ואיפה היא מוצאת זמן וכוח? "אה, נו, שינה זה לחלשים".

היא גדלה בפתח תקווה וידעה תמיד שהיא רוצה להיות רופאה "לעזור לאנשים". הבחירה שלה במחקר מגפות ובבריאות הציבור, ובכלל זה סרטן, קשורה, היא אומרת  "לצורך לעזור לכמה שיותר אנשים במקום לחולה אחד בכל פעם". אותו צורך הקפיץ אותה מכיסאה  לפני כשנה, בשיאה של מגפת האבולה, כשהיא נחושה לנסוע לאפריקה ולהתנדב שם, כדי לסייע בריסון המגפה. "היה לי ברור שהנה, יש משבר אפידמיולוגי אדיר ומקומי שם. בעבודה פרגנו לי, כמו שמקובל שם, ורק ביקשו שאשתדל לא למות". התוכניות שלה להצטרף למשלחת סיוע אמריקאית בוטלו מסיבות טכניות, אבל חלום אפריקה לא הרפה ממנה, והיא נסעה לדרום סודן, כדי להעביר קורסים לאחיות ופרמדיקים בנושאי בריאות הציבור. היא מצאה את עצמה בלניה, עיר הנמצאת במרחק 80 ק"מ מלבד מהבירה ג'ובה "אבל בגלל הדרכים, הנסיעה אליה לוקחת בין ארבע לשמונה שעות, תלוי אם יורד גשם,  עם אזורים שאסור בשום אופן לעצור בהם כי ירו בך."

מה מצאת שם?

"אנשים מדהימים. אנשים שמטפלים במגפות בעזרת שתי הידיים שלהם בלבד. בגלל שיש להם כמות מוגבלת בלבד של אנטיביוטיקה, המים בברזים שלהם מזוהמים וכדי לעשות צילום רנטגן צריך לנסוע לעיר אחרת, שלוש או ארבע שעות נסיעה משם ואפילו חשמל אין להם רוב הזמן – ובכל זאת הם עושים רפואה טובה ככל שהם יכולים, בתנאי השדה הכי גרועים שפגשתי בחיים.

איך מתפקדים שם?

"את עושה כמיטב יכולתך, מאבחנת רק בעזרת סטטוסקופ, כי זה מה שיש לך, ואחרי שאת עושה רשימת תרופות שאת חושבת שצריך לתת לחולה, והרופאים במקום אומרים לך 'יפה מאוד, אבל אין לנו שום דבר מזה פה', את נותנת טיפול תומך ומקווה לטוב".

המגפות הנפוצות באזורים האלה, מלריה, שחפת ואיידס, כולן מדבקות מאוד. "לא פחדתי", אומרת לנדסמן. "היה לי ברור שאני חייבת לעשות משהו ושכדאי שאעשה את זה במקום שבו המצב גרוע, כי שם יש לי סיכוי לשנות. אפריקה היא המקום שבו בכל פעם שמשהו משתפר, משהו אחר מתמוטט ונעשה יותר גרוע. בני הדור שלי, למשל, נמחקו כמעט לגמרי. אין שם אנשים בגילי. האיידס הרג אותם, והילדים שלהם גודלו על ידי הסבים והסבתות. האזור הזה, שמדרום לסהרה, סובל מכל מה שרק אפשר לדמיין – רעב, מגפות, תקופות בצורת, מלחמות בלתי פוסקות ושחיתות. תמיד חלמתי להגיע לשם, והיה לי ברור שזה יהיה כרופאה ולא כתיירת".

לא חששת להידבק?

"כשאת יודעת איך להיזהר, את לא פוחדת מזה אלא מתנהגת בתבונה. הכללים נורא פשוטים: את לא נוגעת בהפרשות של חולים בידיים חשופות, לא יוצאת החוצה בשרוולים קצרים כדי שיתושי מלריה לא יוכלו לעקוץ אותך, את מתמרחת ב"סנו די" כל היום, לא שוהה תקופה ממושכת בחברת חולי שחפת ולא נחשפת למצבים שבהם את יכולה להידבק ב – HIV. אחד הדברים היפים באפריקה זה שאת הסכנות את יכולה לראות בעיניים. את רואה את היתושים, את יכולה להיזהר מהם. זה לא כמו פה, שלוקח המון זמן את שאת מבינה למה משבר הדיור הוא סכנה גדולה".

זה נשמע מפחיד להשאיר בבית שני ילדים ולנסוע למקום מוכה מחלות…

"יואב השביע אותי שאני אחזור. שאם תפרוץ שם מהפכה או משהו, אמצא דרך לעלות על מטוס ולצאת משם ולא אשאר שם. היה לי חשוב שהילדים ידעו שאני אימא שלהם אבל עדיין בן אדם ושיש בחיים שלי דברים אחרים שמעניינים אותי ומשמעותיים בעיניי. היה להם נורא קשה, כי רוב הזמן הייתי במקום שבו אפילו לא יכולתי להתקשר, כי לא היו רשתות סלולאריות, ורק כשהגעתי לעיר הבירה יכולתי לטלפן או לדבר בסקייפ. אבל בעיני זה נורא מעצים שילד יכול לומר 'אימא שלי עושה דברים שנורא נורא חשובים לה'.

"היו אתי באפריקה רופאים מכל העולם שחיים ככה, נוסעים בין מקום מוכה אסון אחד לשני כדי לעזור, וחלקם לוקחים אתם את המשפחות שלהם. היו ביניהם אפילו רופאות שהביאו איתן תינוקות קטנטנים, שפשוט חיו אתן שם, כדי שהן יוכלו להיות שם תקופות ארוכות. השהות שם הבהירה לי שכדי לעשות שינוי אמתי צריך להיות שם תקופה ארוכה יותר, אז אני מהרהרת באפשרות… אבל לומר לך את האמת? אם מחר יתקשרו אלי מ"Isra-Aid", ארגון הסיוע שפעיל באפריקה, ויגידו לי שיש להם מקום בשבילי לחודש וחצי, אני מיד עולה על המטוס".

ולא שכשהיא פה, בארץ, היא לא עוסקת בפעילות התנדבותית שנועדה לתרום לבריאות הציבור. זה התחיל בפוסט שכתבה לפני כשש שנים בבלוג שלה, "סוף העולם, מבט מהיציע") המוקדש לענייני רפואה "כחלק מהרצון שלי לתרום להנחלת ההשכלה הרפואית של הציבור". היא עודדה את קוראיה לחסן את הילדים נגד פוליו, וזכתה לקבל מטר מכאיב ותוקפני של תגובות עוינות. "אני מבינה את הפחד שיש למתנגדי חיסונים. אומרים להם שהילדים לא יגדלו, יקבלו סוכרת וכל מיני דברים והם חוששים. אבל החשש הזה נובע מחוסר ידע, ואני משתדלת לספק להם מידע שיפוגג את הפחד הזה".

הרשת עדיין מוצפת מאמרים עוינים נגדך בנושא הזה

"המתנגדים האידיאולוגים לחיסונים הפכו אותי לשק חבטות, וזה בהחלט היה לא נעים, אבל יצא מזה דבר מצוין. פגשתי את אדוה לוטן והקמנו ביחד את "מדעת"  שהיא עמותה ללא כוונת רווח שפועלת לקידום בריאות הציבור בתחום הרפואה המונעת. אני המנהלת המקצועית של הארגון, ואני מקדישה המון זמן לתשובות על אינספור השאלות בנושא שבהן אנחנו מוצפים כל הזמן".

ובתוך כל זה את מוצאת זמן לכתוב?

"יש ילדים שאימא שלהם מכינה ארוחת ערב ומתיישבת לאכול אתם, ויש ילדים – כמו שלי – שרגילים שאימא יושבת בפינת הסלון, עם המחשב, וכותבת בלי הפסקה. לשמחתי, נורא טוב לי לכתב כשכל המשפחה מסביבי. אני ממש צריכה את הרעש שלהם כדי להתרכז. יש לנו תרגולת קבועה, לי ולילדים: אני אומרת שאני צריכה שקט כדי לכתוב, והם מרשים לעצמם לבוא ולשאול ולבקש כל מה שהם צריכים".

Blank bookcover with clipping path

הכתיבה שלך היא לא בריחה מהמציאות?

"לא. היותי מדענית בהחלט מכתיב את האופן שבו אני מתכננת את הסיפור כמו שכל דבר בכתיבה שלי נובע מחיי וממי שאני, כל הדמויות שלי הן אני, בצורה זו או אחרת. חברים אומרים שאני האדם הכי שמח, שכותב סיפורים הכי עצובים. אני מניחה שזה נכון, אני כותבת כדי לטפל בכל הפחדים, שיקרה משהו לילדים, שיקרה משהו לאהובים וקרובים – אין לי דרך אחרת לטפל ברגשות האלה, אז אני כותבת".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

איש לא יאנוס אותן לשתוק

כשה – New York Magazine נתן שם ופנים למתלוננות נגד קוסבי, הוא עשה צעד חשוב נוסף במלחמה נגד ספיחיה של תרבות האונס. נפגעות אונס, תקיפה מינית והטרדה (כלומר, כולנו) נתבעות בדרך כלל לשתוק, או לפחות להסתיר את זהותן, כאילו הן אלה שצריכות להתבייש במה שהתרבות שלנו מעוללת להן.

השבוע גם "לאשה" מצטרף לקמפיין, בפרויקט מיוחד שבו נחשפות נשים אמיצות בפניהן ובשמותיהן (ומספרות על מה שעברו, בווידיאו, באתר) על שער השבועון. תראו.

השער שלנו והשער של ניו יורק מגזין

השער שלנו והשער של ניו יורק מגזין

וזו תרומתי לפרויקט, שיחה עם הנשים שיזמו את המקור. כאן.

 

 

לא רוצה לשים שקית נייר על הראש, מה תעשו לי?

גיל 17 היה קשה במיוחד לליזי ולסקז. היא כבר כמעט התרגלה למבטים, להערות המרושעות, ללטישת העיניים וללעג שבהם נתקלה כמעט בכל יום בחייה – אבל אז, בגיל 17, גילתה פתאום שמישהו העלה לרשת סרטון שבו היא נראית, תחת הכותרת "האישה המכוערת ביותר בעולם". הסרטון התפאר בלא פחות מארבעה מיליון צפיות ותחתיו השתרשרו הערות מרושעות כמו "למה הניחו לה להיוולד?", "שימי שקית נייר על הראש, מי שיראה אותך עלול להתעוור" או "למה המפלצת הזאת לא מתאבדת?"

איך הגבת?

"הלב שלי צנח, הבטן התהפכה לי. לא בכיתי עד שראיתי את אימא שלי צופה בסרטון ובוכה. הייתי בהלם. כל הביטחון העצמי שלי נמחק ונעלם בבת אחת והיו רגעים שבהם חשבתי שאולי הם צודקים. אם כל כך הרבה אנשים אומרים שאין לי ערך אולי אני לא אמורה לחיות. אבל בתוכי לא באמת האמנתי להם. אבא שלי אמר לי לסלוח לאנשים האלה ובאותו רגע החלטתי שלא אתן להם לקבוע איזה חיים יהיו לי, שלא אתן להם להפוך אותי לדמות שיש להם בראש. ידעתי שהדרך הכי טובה להוכיח להם עד כמה הם טועים היא להיות טובה מהם".

ולסקז, בת כמעט 27, נולדה עם תסמונת נדירה הגורמת למראה חריג. אין לה תאי שומן ולכן היא אינה מסוגלת לעלות במשקל, למרות שהיא אוכלת עשרות פעמים ביום. היא שוקלת רק 30 ק"ג. הגוף הזעיר הזה שלה נאלץ להתמודד עם לקויות נוספות: בגיל ארבע איבדה לחלוטין את הראייה בעין אחת, וגם בשנייה הראייה שלה קלושה. היא נאלצה לעבור אינספור ניתוחים ובדיקות ורק בשנה שעברה הצליחו הרופאים לאבחן אותה במדויק. היא לוקה בתסמונת שרק עוד שלושה אנשים מלבדה לוקים בה.

כשנולדה,  חודש לפני הזמן, פגה במשקל קצת יותר מקילוגרם אחד, הרופאים אמרו להוריה של ולסקז שהיא כנראה לא תוכל לדבר וגם לא ללכת. היא הפתיעה אותם בגדול. כמו שהפתיעה את הוריה וחבריה, וגם שהפתיעה את עצמה. ליזי ולסקז לא רק מדברת. היא נואמת בפני קהל של עשרות אלפי מאזינים בכול העולם ויש לה ערוץ "יו טיוב" משלה, בלוג אישי שבו היא מספרת למיליוני עוקבים על חייה. היא גם הולכת, למעשה – היא הגיעה רחוק מאוד. עד לקונגרס האמריקאי, כשהיא מקדישה את עצמה למטרה שהפכה לה לשליחות: המלחמה בבריונות בבתי ספר.

ליזי נולדה באוסטין, טקסס. בת בכורה להוריה, ריטה וגוואדלופה ולסקז, היא מתנדבת בכנסייה והוא מנהל בית ספר יסודי. בסרט "לב אמיץ" (חפשו אותי ב – VOD) היא חושפת את הדרך המאוד לא פשוטה שעברה עד שהפכה לנואמת הכריזמטית, המצחיקה ושובת הלב שהיא היום. "עד שהגעתי לגן הילדים לא ידעתי שאני נראית שונה. חשבתי שכולם נראים כמוני. פתאום שמתי לב שילדים מתרחקים ממני, מפחדים ממני, מציקים לי בכל מיני הערות ומצאתי את עצמי מנסה להסתתר מאחורי עמודים במסדרון כדי שלא יראו אותי".

אבא שלה, המתגלה במהלך הסרט כמעין נובע של הומור ואופטימיות, נהג להציג אותה בפני הכיתה בתחילת כל שנה "הוא סיפר לתלמידים על הבעיות הרפואיות שלי, כדי שיפסיקו להתלחש ולהצביע עלי", היא אומרת. "עד שבכיתה ב' אמרתי לו די, אני כבר אסתדר עם זה".

איך הסתדרת?

"שנים נהגתי לומר לכל אדם חדש שפגשתי 'שלום, קוראים לי ליזי ואין לי הפרעות אכילה'. זה שבר את הקרח".

מאיפה מצאת את האומץ?

"גדלתי בבית שבו הייתי מאוד אהובה ומקובלת, וקיבלתי יחס דומה גם מקרובי משפחה וחברים. הייתי ילדה מאוד חברותית ופתוחה. ידעתי שיש לי גוף קטן וחלש ולכן יותר קשה לי לעשות דברים שאחרים עושים בקלות, אבל ההורים תמיד אמרו לי שאני יכולה לעשות הכול".

ברוח הזו ולסקז נבחנה – והתקבלה – לנבחרת המעודדות של בית הספר, התאמנה בלי סוף בחצר האחורית של הבית והפכה לתלמידה שחבריה ממש נלחמו על קרבתה. עד גיל 17, כאמור – עד ליום שבו התברר לה שבחוץ, בעולם הגדול שמחוץ לחממה הקטנה שלה, ישנם בריונים שלא מהססים לשלוח אליה חיצים מורעלים.

בסרט את מציגה הודעות ומיילים מאוד נבזיים ששלחו לך, איומים, עלבונות – ואת מקפידה למחוק את שמות השולחים. למה את מגינה עליהם?

"אני לא מגינה עליהם. אני חושבת שאם מישהו מגיע לשפל כזה שהוא מנסה להתעלל באדם אחר, לכתוב לו הודעות אלימות ולהתנהג כמו בריון – זה סימן שהחיים שלו עוד יותר קשים משלי. ברור לי שבריונים הם אנשים שרע להם, רע להם כל כך שהם מתעסקים בחיים של מישהו אחר ומוציאים שם את הכעס והתסכול על החיים שלהם. בגלל זה אני לא רוצה לחשוף אותם, אני לא רוצה להשתתף בסיפור שלהם, אני לא מוכנה לתת להם להגדיר אותי".

ולסקז משוחחת אתי ב"סקייפ" מדירתה שבאוסטין, טקסס – שם היא גרה לבד –  כשכלב הפודל שלה, אוֹלי, על ברכיה ומשתתף בשיחה באופן פעיל. "זאת פעם ראשונה שהוא נחשף בציבור", היא צוחקת. "בדרך כלל אני מקפידה לא לחשוף חברים וקרובים ולא לדבר על חיי האהבה שלי בראיונות".

למה? הרי בסרט לקחת את המצלמה והצופים אתך לכל בדיקה רפואית, לכל רגעי המשבר, הבכי, אפילו ראינו אותך כמעט קורסת גופנית.

"כי אני זקוקה למקום פרטי שיישאר רק שלי ולא יהיה בו חלק לאף אחד אחר. זה עוזר לי לשמור על שפיות ואיזון. אני יודעת שאנשים אוהבים לדעת את כל הפרטים על סלבס, גם אני כזאת, ולכן אני מרגישה לא נוח להתעקש, אבל אין לי ברירה".

מה את אוהבת לעשות בזמן הפרטי הזה?

"לבלות עם החברים המדהימים שלי, שבשבילם אני לא 'ליזי הדוברת' אלא 'ליזי, סתם אחת מהחבר'ה, לשיר ולבלות עם הכלב שלי".

האמת היא שאין לה הרבה פרטיות. אחרי שערוץ הווידיאו שלה צבר מיליוני צופים, ולסקז רואיינה בכל אמצעי התקשורת האמריקאים והוזמנה להרצות ב"טד". ההרצאה שלה שם, שסיפרה בחושפנות על ההתעללות שעברה ברשת, זכתה לתשעה מיליון צפיות. מאז היא כמעט לא מסוגלת לעבור ברחוב בלי שיעצרו אותה מעריצים, ינשקו אותה וידרשו להצטלם אתה. היא מקבלת מכתבי אהבה, היא מוזמנת לשוחח עם בני נוער, עם הורים, עם פוליטיקאים, היא נפגשת עם מפורסמים כמו אופרה וינפרי, ברברה קרטלנד והילרי קלינטון, וכשהיא עולה על הבמה לדבר (בלי נאומים כתובים מראש!) נדמה שמדובר בפרפורמרית מקצועית.

 

כבר יצא לך לדבר עם קהל של עשרות אלפים וכולם קמו על רגליהם ומחאו לך כפיים. סליחה, אבל איך לא התעלפת?

"זה שהראייה שלי קלושה מאוד עוזר לי. אני לא רואה את כל הפרצופים ואני יכולה להתמקד במה שאני רוצה לומר".

למרות האשפוזים התכופים, שכללו גם טיפולים מייסרים כמו ניתוח לשחזור כף הרגל, שהייתה מעוותת ולא אפשרה לה ללכת בנוחות, היא הצליחה לסיים את לימודיה בתיכון ולהמשיך לאוניברסיטה ויש לה תואר ראשון בתקשורת. כשרואים אותה מתמסרת בנחישות לכתיבה, לפגישות ולהרצאות שבהם היא תומכת באחרים ומסבירה להם שהם בלבד אדונים לגורלם, אפשר לטעות ולחשוב שהיא למדה איזה סוד שהפך את חייה לפשוטים וקלים.

"זה לא נכון", מסבירה ולסקז. "אני זוכרת שנים שבהן הייתי מביטה במראה ומנסה לקרצף מעליי את התסמונת הזאת. הייתי מתפללת לאלוהים, הולכת לכנסייה ומדליקה נרות ובלב מבקשת ממנו שייקח את זה ממני. כל כך רציתי להיות כמו כולם".

ליזי, אחיה כריס ואחותה מרימה, גדלו בבית קתולי וכשנולדה אבא שלה נדר שאם תשרוד הוא יקפיד לבקר בכנסייה. הוא אכן מקפיד, ועמו המשפחה כולה, כולל ליזי שאומרת שהאמונה מעניקה לה כוח, אם כי יש לה רגעי כעס ותסכול וצלקות שהיא לעולם לא תצליח למחוק. "הצלקות יהיו שם תמיד", היא אומרת. "מכל הפעמים שבהן לעגו לי או קראו לי מפלצת. אני זוכרת את עצמי לא מסוגלת להביט במראה, מסתכלת על הפרצוף שלי, מתמלאת רחמים עצמיים ושואלת למה זה מגיע לי. "

איך התגברת על זה?

"המשפחה שלי היא סוג של צוות מלוכד ואוהב כל כך, שלא יכולתי להמשיך לרחם על עצמי לאורך זמן. הם לימדו אותי שאני בדיוק כמו כולם, רק יותר קטנה. עם הזמן למדתי אפילו לאהוב אופנה. זאת אחת החולשות הגדולות שלי. אני מתה על שמלות, וכשיש לי בגד חמוד במיוחד, אני רוצה שכמה שיותר אנשים יראו אותו".

היום את נהנית מזה שכולם מסתכלים עליך?

"ברור. אחרי שנים שבהן התביישתי ורציתי להתחבא, למדתי ליהנות מתשומת הלב".

החשיפה המרגשת שלה בתקשורת הביאה אל ולסקז אלפי פניות מצד בני נוער שעברו התעללות ומצד הורים, שחלקם איבדו את ילדיהם שהתאבדו אחרי התעללות דומה. היא הבינה שהיא יכולה לרתום את תשומת הלב האינסופית לטובת אותם בני נוער. היא מנסה לקדם חוק שיחייב בתי ספר לדווח ולפעול במקרה של בריונות, היא כתבה שלושה ספרים על חייה וחוויותיה, שנים מהם לבני נוער, ובימים אלה היא עובדת על ספרה הרביעי. היא אחת המפיקות של הסרט על חייה והיא מרגישה שיש לה סוג של שליחות.

"כנראה הגעתי לכאן כדי להראות לאחרים שהם יכולים להתמודד עם קשיים. אם אני מסוגלת לקום ולהתנער מאכזריות מאוד גדולה שגילו כלפיי, גם הם מסוגלים. אם אני יכולה לתפקד ולצחוק ולהישאר אופטימית גם בבקרים שבהם אני מקבלת פתאום סמס שכתוב בו "מפלצת, למה את לא קופצת מהגג?" גם אחרים יכולים".

את עדיין מקבלת הודעות כאלה?

"כן ומה אני אגיד לך, זה לא נעים. זאת לא דרך נחמדה להתחיל את היום. אבל מרגע שהחלטתי שאני לא אתן לאנשים האלה מקום, ההודעות שלהם מחזקות אותי, הן מוכיחות לי שאני בדרך הנכונה ושיש לי עוד הרבה עבודה במאבק נגד בריונות".

הפעילות הציבורית שלך מפגישה אותך עם הרבה מאוד מצוקות של אחרים

"אני אסירת תודה על כך שאנשים מרשים לי לעזור להם, אבל זה לא פשוט. בתשע השנים האחרונות שמעתי הרבה מאוד סיפורים קשים ולקח לי זמן ללמוד להגיד "לא" לפעמים, כשאני ממוטטת מדי ועייפה וכבר לא מסוגלת להכיל, לקח לי זמן להבין שאם לא אשמור על עצמי לא אוכל לעזור גם לאחרים".

איזה תכניות יש לך להמשך הקריירה?

"זאת הייתה שנה משוגעת לגמרי. אני מקדמת את הסרט, נוסעת בלי הפסקה בעולם וכותבת כל הזמן. רק בשנה האחרונה נודע לי ממה בדיוק אני סובלת, וגם זה מעורר מחשבה ודורש עיבוד. הרופאים אומרים שיש לי סיכוי לחיות מספר שנים רגיל, אבל בתנאי שהלב שלי יעמוד בזה. זה מלחיץ, אבל אני אופטימית".

***

הראיון עם ליזי ולסקז התפרסם בשבועון "לאשה".

הגולשת חוקרת – מקבץ התרחשויות פמיניסטיות ברשת

 

עיצוב השער: טום טריגר

עיצוב השער: טום טריגר

  • "אני רק מזכירה שלהוריד במשקל רק הופך אותך לרזה יותר… לא חכמה יותר, נחמדה יותר, מצחיקה יותר, יצירתית יותר, נחושה יותר, טובה יותר או שמחה יותר". פוסט אחד מתוך רבים ומעצימים כל כך באחת הקהילות החדשות בפייסבוק, שצוברת תאוצה במהירות ראויה להתפעלות. "שוברות משקל" הוא עמוד שנועד לסייע לנשים להתמודד עם דימוי גוף נמוך, לאהוב את גופן ולטפח בטחון עצמי באמצעות שיתוף עם נשים אחרות. הפריצה הראשונה שלו לתודעה נעשתה באמצעות צילום נהדר של נשים מכול הגדלים והצורות, שחברו יחד על חוף הים, רובן בביקיני. המסר ברור – אל תתנו למכוני כושר וחברות אופנה לבלבל לכן את המוח. מותר לכן להיראות איך שאתן רוצות ואיך שמתאים לכן, בלי להתבייש, בלי להרגיש אשמות או לא שוות. העמוד מזמין נשים (וגברים) לחלוק חוויות אישיות, וגלי כהן, ממייסדות הקבוצה (שאחרי חודש כבר הצטרפו אליה כמעט 9000 חברות), אומרת שהשיתוף בסיפורים אישיים מעצים ומחזק מאוד. העמוד לא נועד לעודד נשים לרזות, וגם לא להשמין – אלא לקבל את עצמן בכול גודל, וזה קל הרבה יותר כשאת מוקפת בקהילה תומכת. כהן, מאמנת כושר במקצועה, מקווה ש"שוברות משקל" יחלחלו לתודעה הציבורית, ולשם כך הן חוברות עתה לגופים מחוץ לפייסבוק ובימים אלה, למשל, מצלמות קמפיין בשיתוף האופנאית נעמה בצלאל. facebook.com/shovrotmishkal

 

o-THIS-GIRL-CAN-5 untitled

  • גם האנגלים משוכנעים שחשוב לעודד נשים לאהוב את גופן בכול צורה, ולעודד אותן לקחת חלק בפעילות גופנית לטובת הכושר והבריאות. קמפיין ענק, עם נוכחות טלוויזיונית מרשימה, מפיץ בבריטניה את הסיסמא This Girl Can – הבחורה הזו מסוגלת! ולראשונה נראות בו נשים לא חטובות, לא מאופרות, עם קלוז אפ על צלוליטיס בישבנים וירכיים המבצבצים מתוך בגדי ים, שדיים מטלטלים, פוזות טבעיות, לא תמיד מחמיאות ולא מבוימות ומלוקקות של נשים מתאגרפות, שוחות, רצות, קופצות, בועטות בכדור ובעיקר מפגינות המון כוח ((thisgirlcan.co.uk. הקמפיין שנועד לעורר השראה מלווה בסיפורים אישיים של נשים מעוררי השראה של נשים על החשש לחשוף את הגוף, להצטייר כוחנית ולא עדינה, ועל ההעצמה בעיסוק בספורט. הסיסמאות שלו נפלאות: "אני מתאמנת כי אני אוהבת את הגוף שלי, לא כי אני שונאת אותו" וגם "אני רוטטת, משמע אני קיימת". ובארץ? תחת הסיסמא "ממשיכה להתאמן", ספורטאיות מפגינות את הישגיהן ומבטיחות להתעלם מהביקורת, המטיחה בהן שגופן שרירי מדי ולכן לא נשי ((www.youtube.com/watch?v=-gi2vJ7NvNk.

 

 

 

סניפה וסנופ. יש מצב שהם יהיו חברים טובים ושווי מעמד

סניפה וסנופ. יש מצב שהם יהיו חברים טובים ושווי מעמד

  • איך אתן קוראות לאיבר המין שלכן? בעברית יש למרבית הכינויים לפות גוון לא נעים, לעתים משפיל או בוטה מאוד, ומסתבר שכך גם בשפות רבות אחרות. למשל בשוודית. ולכן קבוצה של פמיניסטיות שם המציאה את השם "סניפה" (Snippa) , בת זוגו של השם המקובל לאיבר המין הזכרי "סנופ" (Snopp), והמלה אומצה בחום והוכנסה למילון הרשמי. בטלוויזיה השוודית מוקרן בחודשים האחרונים סרטון מצויר, שבו נראים סניפה וסנופ מרקדים בשמחה, ומסבירים לילדים מי הם ומה תפקידם בגוף. הישירות הזו, וגם השפה הנקייה מאסוציאציות, נועדה לפשר לילדים להכיר את אברי המין שלהם ללא פחד או בושה תחת הסיסמא "שונים, אבל די דומים". הסרטון כבר תורגם לאנגלית ומוקרן גם באנגליה, שם מכונה הפין בכינוי החיבה הוותיק "וילי" והפות קיבל את הכינוי החדש "טווינקל" שפירושו "מנצנץ". http://tinyurl.com/ozvzmo8

476807760

  • אמנית מקוסובו מצאה דרך מצמררת ומרגשת מאוד להציג לעולם את הכביסה המלוכלכת, את האמת הכואבת של הנפגעות הלא נספרות של כל מלחמה כמעט: נשים שנאנסות. האמנית, אלקטה חאהפה מריפה (Alketa Xhafa-Mripa) מילאה אצטדיון כדורגל בעיר הבירה פרישטינה, ענק בחבלי כביסה שעליהם תלתה אלפי שמלות, כמחווה לנפגעות תקיפה מינית במהלך המלחמה. היא קראה למיצג שלה "חושבות עליכן". מעריכים כי למעלה מ – 20 אלף נשים אלבניות במהלך המלחמה שהתחוללה בקוסובו בין 1998-1999. במהלך סיקור המלחמה בכלי תקשורת בעולם, מעשי האונס האלה כמעט לא הוזכרו. האמנית בת ה – 35, חיה כיום בלונדון. לדבריה, חשוב לה לחשוף את הנושא המושתק כל כך, וליצור דיבור פתוח על אלימות מינית, המלווה מלחמות בכול העולם אבל רק לעתים רחוקות זוכה לתהודה כלשהי והאשמים בה אינם עומדים בדרך כלל למשפט על פשעיהם. http://ir.as.nyu.edu/object/Thinkingofyou

 

Jewelbots 01

 

  • שרה צ'יפס מאמינה שנשים יכולות להגיע רחוק באמצעות טכנולוגיה, ושכדאי לפתוח בפניהן את הדרך הזו בגיל צעיר. לשם כך היא הקימה את "ילדות מפתחות!" (girldevelopit.com) , עמותה שמספקת לצעירות אמצעים, שיעורים ותמיכה קהילתית בלימודי תכנות ופיתוח טכנולוגי. הפרויקט החדש שלה קרוי "ג'ולבוט" (שילוב של תכשיט ורובוט) ומיועד לילדות. ביחד עם חוקרת טכנולוגיה נוספת, מריה סבה, היא מייצרת "צמידי ידידות" שנועדו לגרות את דמיונן של ילדות, ולאפשר להן להשתמש בתכנות כדי לתקשר עם החברות הטובות שלהן בצורה יצירתית ומעניינת. ניתן לתכנת את הצמידים להעברת מסרים בין חברות, להבהב, לרטוט ולשדר מסרים בשפת מורס. הם מתחברים אלה לאלה בבלותות' ואפשר אפילו לחבר אותם לאפליקציות בנייד או למחשב, וללמד אותם להבהב כשמגיעה הודעה חדשה בפייסבוק, למשל. לדברי צ'יפס, מספר הנשים בתחומי המחשב באקדמיה הולך ויורד מאז שנות השמונים, והיא מקווה שאם ימצאו דרכים להלהיב ילדות לעסוק בתחום בגיל צעיר, המצב ישתנה. ((www.facebook.com/jewelbots

 

* המדור "הגולשת חוקרת" מתפרסם מדי חודש בתוך "חדר משלך", האגף הפמיניסטי בשבועון "לאשה".

תופסת מקום של כבוד

מיכל גרינוולד, יוזמת הפרויקט

מיכל גרינוולד, יוזמת הפרויקט

"כשאת יודעת שאימא שלך ויתרה עליך, את בטוחה שאין לך בכלל מקום בעולם הזה, שאת ילדה סוג ב', שאיש לא רוצה לשמוע מה יש לך לומר, שאת בכלל לא נחשבת. כל החיים נלחמתי בעצמי כדי לתפוס מקום, זה היה התיקון שלי", אומרת מיכל גרינוולד. היא בת 34, מטפלת בפסיכודרמה, שחקנית ו(לגמרי במקרה) גם יפהפייה. גרינוולד יזמה את פרויקט "תופסות מקום", תערוכת צילומי עירום וסרטון וידיאו של נשים גדולות ממדים, שבשבוע הראשון להפצתו זכה ליותר מחצי מיליון צפיות, כדי להעניק לאחרות, שאולי מרגישות כמוה, מקום. פיזי ונפשי, כמובן.

גרינוולד והצלם אילן בשור החלו לעבוד על "תופסות מקום" (ראו מסגרת) לפני מספר חודשים, ונדהמו מעוצמת ההיענות. מאות נשים "גדולות" רצון להשתתף. גרינוולד, מלאת התפעלות והערכה, בחרה עשר מהן והניחה להן לספר את סיפוריהן, הכוללים גם התעללות, הפרעות אכילה, דחייה והתמודדות אמיצה שהובילה אותן למצוא לעצמן מקום בחברה. הריאיון האישי שקיימנו, הראשון בחייה של גרינוולד, נולד מתחושת המחויבות שלה לאותן נשים ולעצמה.

היא נולדה בשם אחר ובמקום אחר, ואלה נמחקו לגמרי מחייה. מגיל ארבע, מרגע שאומצה (ביחד עם אחיה) "על ידי ציפי ואמנון, ההורים המאוד מיוחדים ויוצאי דופן שלי", היא מיכל גרינוולד. ילדה מטופחת מרמת השרון, שהובאה לביתה החדש ביחד עם אחיה, שהיה אז בן חצי שנה. הזיכרונות מזהותה הקודמת מעטים ורובם קלושים מאוד, אבל כפי שקורה לילדים מאומצים רבים, הם נותרו בתוכה כל חייה "כמו מין בור, סימן שאלה ענק, חור שחור עם המון שאלות שאין עליהן תשובות".

כשכבר קיבלה תשובות והתברר לה כי הסיפור שהוביל להוצאתה מהבית ומסירתה לאימוץ הוא טראגי, קשה ואפל, היו רגעים רבים שבהם התחרטה ששאלה. "האמת זעזעה את עולמי, לא רציתי לשמוע פרטים, לא רציתי לדעת עוד, לא רציתי לפגוש קרובי משפחה שאולי יש לי, רק לטרוק את הדלת וללכת משם".

היא הגיעה לשירות למען הילד, חיילת במדים ירוקים עם קוקו גבוה, והוריה המאמצים אוחזים בידיה משני הצדדים. "ואז הפקידה אומרת לי 'אין לי דרך יפה להגיד לך את זה. אבא שלך רצח את אימא שלך'. התחלתי לבכות ולבכות, דליים של דמעות. 18 שנה של ציפייה, של פחד, של הדחקה. הכול התפוצץ. כולנו בכינו. זה גרם לי להסתגר, לחיות בחרדות, לעבור מסע ארוך כדי לבנות מחדש את האמון שלי בעולם. "

לא הרגשת צורך לצאת לתחקיר, להבין מה קרה, איך קרה, איפה היו בני המשפחה האחרים?

"זה הבהיל אותי נורא. בואי נגיד שלא היה לי גיל 18 מגניב. כשאנשים אחרים עשו טיול בהודו, אני שאלתי את עצמי שאלות קיומיות. הייתי בדיכאון עמוק, החיים איבדו את הטעם. הייתי הולכת ברחוב ואומרת 'איך זה שהשמש זורחת אם אימא שלי נרצחה'. מצד שני, בתוכי ידעתי שאם הטרגדיה הזאת לא הייתה קורית, מי יודע איפה הייתי היום, שההורים המאמצים שלי היו הנס שלי".

עד לאימוץ היא שהתה שנתיים בבית ילדים "בית ברוריה" בירושלים. "זאת הייתה ההצלה שלי, כי לא נדדתי בין אומנות כמו ילדים אחרים אלא הייתה לי מטפלת שליוותה אותי צמוד ודאגה לי. זה לא שלא היו קשיים, אבל זה לא היה כמו ב'אוליבר טוויסט'. היינו עשרה ילדים שחיכו לאימוץ, שחיכו שיהיה להם בית, ויש בזה גם קשיים רגשיים. הפרעת האכילה שלי התחילה כבר שם. הייתי נורא רזה ולא הסכמתי לאכול. זאת הייתה הדרך שלי לקבל תשומת לב. עד שהגעתי להורים שלי הייתי עושה שביתות רעב של ימים שלמים".

את המפגש הראשון עם "אימא ציפי" היא מתארת כמו "דייט שבו את מרגישה שאת מכירה את מי שמולך המון זמן. רצתי אליה וישר חיבקתי אותה. אחרי שהם סיימו את כל התהליך וחתמו על כל המסמכים, הם קנו לי שמלה כמו של ירדנה ארזי, שאותה נורא אהבתי אז, עפתי בכול המסדרון עם הבלונים שאבא שלי הביא ונופפתי לכולם שלום בהתרגשות עצומה".

שמחת ללכת אתם הביתה?

"שמחתי, אבל הפרידה הייתה לי עצובה וגם פחדתי מאוד. עברתי נטישה, ובגיל ארבע לא ידעתי למה. אמרו לי שאימא שלי נפטרה, אבל לא סיפרו לי שום דבר מעבר לזה. זה מייצר פחד גדול מאוד – אולי גם ההורים האלה יעזבו אותי. הייתי ילדה דעתנית, מלאכת כעסים, שכול הזמן בודקת גבולות, צועקת 'את לא האימא האמתית שלי' ועמוק בתוכי גר לו "דובון לא-לא". היום אני אישה חייכנית, שיודעת לשמוח, אבל הדובון לא-לא הזה נמצא בתוכי, וגם חרדת הנטישה הנוראית. למדתי להתנהל אתה אבל זה לקח שנים של טיפולים ועבודה קשה ואני חייבת להודות, שפרידות עדיין מחרידות אותי, בעיקר פרידות מבני זוג".

ההורים המאמצים דיברו אתך על המשפחה הביולוגית שלי?

"גם הם לא ידעו פרטים. כילדה כל הזמן פנטזתי למה אימא שלי נפטרה. אולי תאונת דרכים, אולי מחלה, אולי משהו רפואי גנטי תורשתי. התחלתי למלא את הראש בכול מיני רעיונות. כדי לנחם את עצמי דמיינתי אימא מאוד מוצלחת, כוכבת קולנוע מפורסמת, נסיכה, אולי עם דם כחול וחיה בארמון, זוהרת כזאת, שקרתה לה טרגדיה והיא נאלצה לתת אותי. את מתארת לך את גודל האכזבה?"

לא שאלת איפה אבא?

"לא. אולי בתת מודע שלי ידעתי שהוא בטח לא בנאדם שמסוגל היה לגדל אותנו. תמיד שאלתי איפה אימא שלי. אימא-ציפי חזרה ואמרה לי שהיא אוהבת אותי, ושגם אם היא לא ילדה אותי, היא אימא שלי. פעם לקחתי כרית, הכרזתי שאני יוצאת לחפש את האימא הביולוגית שלי וטרקתי את הדלת. עמדתי מהצד השני, הצמדתי אוזן לדלת וחיכיתי לראות אם יבואו אחריי. היא עמדה מהצד השני והקשיבה משם – ואחרי כמה זמן היא פתחה ואמרה לי 'זה הבית שלך, בואי הביתה'".

התקפי זעם, כעסים, חוסר שקט, ניסיונות אינסופיים לבדוק גבולות והפרעות אכילה קשות  – בולימיה שהחלה בגיל 12 ונמשכה עד גיל 30 – ליוו אותה, היא אומרת כל החיים. "אינסוף ניסיונות לתפוס מקום. גם במערכות זוגיות, תמיד עשיתי דרמות, כמו בגיל ארבע, כדי לבדוק עד כמה אוהבים אותי ואם יעזבו אותי או לא. היום אני מודעת לזה וזה משהו שאני מקווה שעוד יתגשם בחיי – זוגיות וילדים".

גרינוולד מדברת על ילדים עתידיים משלה כעל "סגירת מעגל ומימוש של תחושת שייכות". למרות אהבתה להוריה המאמצים, היא אומרת שתמיד חסרה לה תחושת שייכות "אימא שלי ג'ינג'ית עם עיניים ירוקות ואני עורב שחור", היא אומרת. "הלכתי לבית ספר שבו כולן היו בלונדיניות סנוביות עם מותגים ורק אני שונה, כמו ברווזון מכוער, הרגשתי סוג ב', חשבתי שבגלל זה מסרו אותי. יש לי על הצוואר צלקת גדולה, תוצאה של תאונה ביתית  – בגיל חצי שנה נשפכו עלי מים רותחים – וחשבתי שאולי בגלל זה לא רצו אותי. היו ילדים שהיו קוראים לי 'חצי ילדה חצי זקנה' וככה הרגשתי. זאת החוויה של ילדה מאומצת – מצד אחד טוב לי שבחרו אותי, הצילו אותי, מצד שני – איפה אימא ואבא, איפה הבית שהיה לי, זה כמו לחיות בסרט מתח, באי-ודאות מטריפה".

עם אחיה, שגדל אתה, לא חלקה את התחושות האלה ("הוא לא אדם פתוח והוא מתייחס לזה כאל 'הגלגול הקודם') וגם לא עם האח השלישי, שאומץ למשפחה כשהייתה בת עשר ("אנחנו הברנג'לינה המקוריים", היא אומרת). בלית ברירה ספרה את הימים עד גיל 18, עד שתורשה לפתוח את תיק האימוץ. "מגיל שש אמרתי שאני אהיה חברת כנסת, כדי לשנות את החוק. הייתי ניגשת לזרים ואומרת להם 'אתה יודע, אני מאומצת'. בכיתה ב' עליתי על כיסא וביקשתי להגיד לכולם שאני מאומצת. הילדים מחאו לי כפיים, אבל לא באמת ידעו מה זה".

חיפשת במה לסיפור שלך

"זה תמיד היה חלום שלי. אני חולמת לכתוב על זה ספר, או סרט, ואולי להגיע להוליווד, לאנג'לינה ג'ולי. תמיד הייתי ילדה דרמתית, ולכן בחרתי ללמוד בבית צבי ולהיות שחקנית (בתיאטרון "אספקלריה"). בעקבות הסרטון פנו אלי ממגזין בינלאומי שאתרגם את הטקסט ואולי זה צעד ראשון. היום אני מבינה שהסיפור האישי שלי, שפעם ראיתי בו חולשה, ושכילדה כל הזמן נלחמתי שלא יראו עליי מבחוץ שלא טוב לי ושאני לא מושלמת, הוא בעצם מנוע אדיר שאני יכולה לרתום ליצירה".

המחשבות על יצירה אומנותית הביאו אותה לחפש פרטים על סיפורה האישי. היום היא יודעת שהוריה היו עולים שהגיעו ארצה בשנות השמונים, ושאחרי הרצח, קרובי משפחה לא יכלו לטפל בהם ולכן נמסרו לאימוץ. "אימא שלי הייתה אישה פשוטה, דלה, מוכרת בקיוסק. בת 36 כשנרצחה. לא אימא צעירה, ואומרים לי שאבא שלי היה מבוגר ממנה בהרבה, אז אני בכלל לא יודעת אם הוא עדיין בחיים. הם כנראה לא התאקלמו פה. הוא רצח אותה כשהיו בחופשה, בעיר אירופאית. מה שמוזר זה שהגעתי לעיר הזאת בטיול בת מצווה שלי, ובלי לדעת כלום, הרגשתי שם נורא ואיום וממש ברחתי משם לעיר אחרת. "

לא רצית לפגוש את אבא שלך ולשאול אותו למה?

"פחדתי ממנו נורא. היה לי בראש דימוי של מפלצת. קראתי את הכתבות שהיו אז בעיתונים, וידעתי שהוא לא תכנן את זה, אבל כל פעם שראיתי גבר דומה ברחוב רעדתי, כאילו שעכשיו הוא יבוא לרצוח אותי. היו רגעים שבהם חשבתי לקחת חוקר פרטי ולעקוב אחרי האיש הזה, מה הוא עושה, איפה הוא מסתובב. אבל אחרי הבומבה לפרצוף נרגעתי. עזבתי את זה. זה כל כך דרמטי, שאני מעדיפה להשאיר את זה מאחוריי."

זה אפשרי?

"הכתבה הזו (שהתפרסמה בשבועון 'לאשה') היא הפעם הראשונה שבה אני מספרת את הסיפור הזה. הרבה אנשים סביבי לא יודעים, כי שנים הסתובבתי עם סודות. על הבולימיה דיברתי, אבל על הסוד הגדול הזה, שהתביישתי בו שנים, לא דיברתי. היו ימים שהסתכלתי במראה ושאלתי את עצמי 'את בת של רוצח, אולי גם בך יש את זה?'. גם עכשיו עשר פעמים כמעט ביטלתי את הריאיון. אני בטוחה שיהיו תגובות, אבל אני במקום טוב בחיים שלי, במקום שבו אני מצליחה להגשים דברים גדולים, מצליחה לתפוס מקום, אז אני אתמודד גם עם זה".

תראו את הווידיאו היפה הזה:

"תופסות מקום" הוא פרויקט המנסה לבטא באמצעים חזותיים מרהיבים את הצורך הנשי לחזור ולתבוע מקום – פיזי ורעיוני – בעולם. הפרויקט, המורכב מתערוכת צילומים של אילן בשור וסרט וידיאו (ויראלי בטירוף, עם יותר מחצי מיליון צפיות ברשת), מציג עשר נשים גדולות גוף ובעלות נוכחות, הנחשפות בעירום ומספרות את סיפוריהן האישיים ואת חוויותיהן כנשים שאינן תואמות את מודל היופי הצנום המקובל.

מיכל גרינוולד, יוזמת הפרויקט, הצליחה לגייס בהתנדבות שמות גדולים כמו המפיקה לליה לב ארי, הבימאית נועה אהרוני ("עד סוף הקיץ") והמלבישה (המיתולוגית) רונה דורון, וכמובן הצלם אילן בשור. ביחד הם יצרו תמונות מרהיבות של נשים המזכירות ציורים של אמני הרנסאנס וציירים אימפרסיוניסטים גדולים. "השתמשנו בנשים גדולות שנדרשות בדרך כלל להצטמצם והחברה דורשת מהן לתפוס כמה שפחות מקום", אומרת גרינוולד, "אבל הרעיון הוא לעודד נשים מכול גודל לתבוע לעצמן מקום בעולם ולא לפחד להתבטא".

גרינוולד אומרת שהפרויקט (שהוצג מחוץ לרשת בגלריה "קסטיאל As Is" בתל אביב וישמח לקבל הזמנות למקומות נוספים) הוא מתנה שלה לעצמה "גדלתי מוקפת במסרים על נשיות פגומה. מצד אחד אימא שנרצחה, שלא זכתה לתפוס מקום, ומצד שני אימא שלא יכלה ללדת – וזה משהו שבתת מודע משדר לי פגם בנשיות. אז מה הייתי אמורה לעשות עם זה? מה הייתי אמורה לחשוב על הנשיות שלי? הפרויקט הוביל לאינספור שיחות בכול המדיה החברתית. את צריכה לראות איזה מהומה יש בפייסבוק שלי וכמה נשים מדברות על זה בהתרגשות. זה מבחינתי ניצחון גדול".

*** הראיון עם מיכל גרינוולד התפרסם בשבועון "לאשה".