ארכיון תג: נשים

איך אפשר לחשוב שזו בחירה חופשית?

(כתבה שלי, שהתפרסמה השבוע במדור הספרים של "לאשה")

גבאי 2

מיכל מישל גבאי אומרת שהיא ויתרה על "המסלול לקורבנות", מסלול שהחל בילדות בבית אלים, גירושים של ההורים, ניסיון לא מוצלח להיקלט כילדת חוץ בקיבוץ ומגיל 16 וחצי הישרדות בתל אביב, בעזרת תעודת זהות של אחותה הגדולה, חושים מחודדים ונחישות שלא ליפול באחד מאלף הבורות שהמסלול הזה מרוצף בהן. לגיבורות ספר הביכורים שלה "חדרים של אהבה" היה הרבה פחות מזל. הילדות הסדוקה שלהן הולידה דימוי עצמי נמוך שהוביל אותן בסופו של דבר לעסוק בזנות.

"חדרים של אהבה" מספר את סיפורן של זונות, האחת עובדת בתחום הלכאורה יוקרתי – הליווי – בחברת עשירים שמרעיפים עליה מתנות ובילויים, והשנייה נאלצת לשכב עם עשרות גברים ביום, בדירה צפופה שבחדריה עובדות עוד נשים כמוה. שתיהן משוכנעות שהן בחרו במקצוע. היו להן הזדמנויות, השכלה, רהיטות, מראה. הן  שירתו בצבא, גדלו בשכונות טובות. אבל ברגע שהמספרת – עיתונאית שמראיינת את השתיים – חורצת קלות את הקליפה החיצונית שלהן, מתברר כי הבחירה לכאורה הזו אינה בחירה כלל, וחייהן של השתיים מכילים בעיקר כאב, השפלה, שנאה עצמית, כאבים פיזיים ונפשיים ותחושת אין אונים.

דמויותיהן של טלי ואליס הזונות, מורכבות מדמויותיהן של חמש נשים אמתיות שגבאי, לדבריה, פגשה לצורך התחקיר לספר. היא התכוונה לכתוב על אנורקסיה, מחלה שבה לקתה בעצמה, ועל מה שהיא מחוללת בחייהן של נשים. כדי לא להתמקד רק בסיפור האישי שלה, חיפשה ומצאה חמש נשים בנות 23-30 שסובלות מהפרעות אכילה שונות, ורק בשיחה איתן התברר לה ממה הן מתפרנסות. בדומה לעיתונאית בספר, גם היא הייתה, היא אומרת, בהלם, אבל המשיכה את סדרת הראיונות ואפילו ביקשה להתלוות לערב באחת הדירות שבהן עבדו. אחרי המסע הזה ואחרי הכתיבה היא עדיין לא בטוחה שפענחה לגמרי את הנשים האלה, אבל דבר אחד ברור לה: גם מי שחושבת שבחרה בזנות בחירה חופשית משלה את עצמה. כולן חוות את העיסוק הזה כאונס יומיומי ומתמשך, וכולן היו רוצות להימלט משם, לו רק האמינו שהן מסוגלות.

גבאי, בת 39, מתגוררת בצפון הישן של תל אביב ומגדלת את בנה בן השנתיים ושמונה חודשים, דניאל. כמכורה לספורט אתגרי, ובעיקר גלישה, רכיבת אופניים וטיפוס צוקים, היא עבדה שנים כמאמנת כושר, וכך גם הכירה את בן זוגה, וכעת היא לומדת להיות מאמנת אישית ויועצת זוגית. ההיריון, היא מספרת, הציל אותה מעצמה, מהאנורקסיה ואפילו מפשיטה משטרתית בבית בושת שבו נכחה לצורך התחקיר  – "בהיריון הלכתי פעם ראשונה בים עם בגד ים בלי להסתיר את הגוף ולחשוב שאני שמנה מדי, התחלתי לאכול בריא כי זה חשוב, יש לי ילד ואני חייבת להיות בריאה בשבילו".

גבאי 3

בילדותה, בשכונה שבה היא מתגוררת היום, חשה יוצאת דופן. "לא היו הרבה משפחת מרוקאיות", היא מסבירה. התחושה הזו ליוותה אותה גם בקיבוץ מעגן, לשם הגיעה אחרי שאימה נישאה מחדש והיגרה לתורכיה. "לא אהבו אותי שם כי הייתי ילדת חוץ יחידה ובאופן חריג הגעתי עם כסף". התחושה הזו דחפה אותה להצטיין בלימודים ובספורט. "הייתי ילדה היפראקטיבית והיה לי קל לרוץ ולקחת את כל המדליות בכול יום ספורט. היום, כאישה בוגרת, אני יודעת שזאת הייתה דרכי לברוח מהבית. היו בבית מצבים שבהם הרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום, אז פשוט יצאתי לריצה של עשרות קילומטרים".

למרות שהוכיחה שהיא מסוגלת להצטיין בכל תחום, ולמרות שהיא מעידה על עצמה ש"אני לא אחת שקל לשבור אותה", גבאי אומרת שהילדים בקיבוץ "ממש התאכזרו אליי", ואחרי שנתיים שם החליטה לחזור לתל אביב. היא "שאלה" את תעודת הזהות של אחותה, שכרה דירה בדרום העיר ("במקום שבו נרקומנים היו דוחפים מזרקים לתיבות הדואר") והחלה להתפרנס משורה של עבודות מזדמנות, כמוכרת בגדים, מלצרית וברמנית. האנורקסיה שהתחילה שנים קודם לכן, החלה מזדחלת וכובשת מקום מרכזי בחייה. בגיל 23 היא שקלה רק 36 ק"ג, התאמנה ארבע שעות בכל יום ולמרות שגופה כמעט קרס הייתה משוכנעת שהיא שולטת שליטה מלאה בחייה.

מתי זה התחיל?

"אני זוכרת את עצמי בכיתה ה' יושבת בשירותים ומפנטזת איך אני אחתוך לעצמי את הירכיים, שיהיו יותר דקות. אני בטוחה שזה התחיל עוד קודם. הייתי ילדה נורא רזה ותמיד חשבתי שאני נורא שמנה. לא הייתה לי שליטה על החיים אז בחרתי לעשות את זה דרך האוכל ובלי לשים לב חתמתי ברית עם השנאה העצמית".

הסביבה שלך לא הזדעקה?

"מצד אחד היו אימהות שהרחיקו ממני ילדים ברחוב, כי הן היו משוכנעות שאני חולה באיידס, ומצד שני היו גברברים שלא הפסיקו לתת לי מחמאות והיה לי חבר שאמר לי 'אני חולה על העצמות שלך'. בדיעבד אני יודעת שזימנתי לי גבר חולה, שהתאים למחלה שלי. הגעתי לאישפוז בתל השומר, אבל ברחתי אחרי יום כי הבנתי שבעיות האכילה שלי לא ייפתרו שם".

בהיריון עלתה רק שני קילו "לא הרשתי לעצמי להיראות הריונית, רצתי על עקבים, והמשכתי להתאמן, אבל גם התחלתי להתייחס לעצמי קצת יותר בחמלה, לאכול, לעשות יוגה. רק בזמן שערכתי את התחקיר לספר לבשתי שמלות היריון. זאת הייתה תקופה מורכבת ואין לי ספק שעוד אכתוב ספר על מה שבאמת קורה לאישה בזמן ההיריון".

את מרגישה שיצאת מזה?

"אני במשקל בריא. יש לי תקופות רזות יותר ותקופות מלאות יותר, אבל אני כבר לא עולה על המשקל, אני לא בודקת. הרגשתי את זה משתנה בהיריון, כאילו שכשיצא ממני דניאל, מיכל נולדה מחדש".

"תמיד חלמתי לכתוב", מספרת גבאי. "רציתי לכתוב על אנורקסיה, אבל לא רציתי שהזרקור כולו יהיה עליי. גם לא חשבתי שאני הכי אנורקטית שאפשר, הרי אני לא שלד, גם בין האנורקטיות יש תחרות מי ממש ממש אנורקטית. הכרתי מישהי שלא ידעתי שהיא פקידה בדירה כזאת, והיא הכירה לי מישהי שעבדה שם, וכשפתאום התברר לי שהן זונות, הסיפור הלך לכיוון חדש.

"פגשתי יותר מחמש הנשים שראיינתי, אבל בחרתי בכוונה את אלה שלא דומות למה שאנשים חושבים על זונה. רציתי שהספר יבליט את האנושיות שלהן, את זה שהן לכאורה לא שונות מכולנו. לא רציתי לכתוב על נרקומניות או על בנות שאנשים יוכלו להגיד לעצמן שלא מפתיע שהן הגיעו לזנות".

מצאת בכל זאת מכנה משותף בין כולן?

"העדר מוחלט של חמלה עצמית. הן כל כך יפות, כל כך מוכשרות, איכותיות מאוד ומשוכנעות שהן נכנסו בעיניים פקוחות לזנות. גם הסביבה אומרת להן, בעיקר לאלה שעובדות בליווי לכאורה יוקרתי, שזה כסף קל. בפועל זה מאוד קשה. הן כל הזמן נאנסות, כביכול בהסכמה. הן יודעות שרע להן נורא, אבל כולן אמרו לי 'אני לא יודעת איך לצאת מזה'".

את מתארת גם מקרי אונס ברורים – אירועים שבהם לקוח נוהג בהן באלימות

"הן יודעות שבמקרים כאלה אין להן מה לעשות, כי מי שמנהל את הדירה או את שירות הליווי יהיה תמיד לטובת הלקוח. רשמית מדברים שם על "אנחנו משפחה", בפועל הלקוח תמיד צודק ואם הוא לא מרוצה היא לא תקבל כסף".

כל זה מתנהל ממש מתחת לאף שלנו?

"טיילתי עם אחת מהן בתל אביב והיא הצביעה על כל מיני בניינים ואמרה לי 'פה יש דירה כזאת ופה יש דירה כזאת' ואז הגענו לבניין שבו יש מרתף סאדו, שבו הן נקשרות ומעונות תמורת סכומים נורא קטנים, ולמעלה יש דירות שהן מעמידות פנים שהן הבית שלהם, ושם גברים משלמים יותר, אבל גם שם יש מי שיורק עליהן, מדביק להן מסטיקים בשערות. עושים בהם כל מה שמתחשק להם, רוצחים להן את הנפש. הן בודדות ברמה שאי אפשר לתאר, ואז הן אוכלות ומקיאות ואוכלות ומקיאות – בין לקוח ללקוח".

לא פחדת לראות את זה מקרוב?

"למרתף העינויים לא הסכמתי להיכנס, זה נראה לי גיהינום. לדירה לא אכפת היה לי להיכנס, אבל כשיצאתי אתן לארוחת צהריים הטרידה אותי מאוד המחשבה שאולי מישהו חושב שאני אחת מהן".

אי אפשר לצאת מזה?

"קשה מאוד לצאת מזה לבד כי זה כמו נפילה לתהום. לא לכולן יש מספיק מודעות עצמית. הלקוחות הרי לא שואלים אותן אם נעים להן או כואב להן ומה הן רוצות. כואב להן, והן ממשיכות, כי יש להן 16 או 17 גברים שצריך לשכב אתם באותו יום. אני חושבת שהן חולמות לצאת מזה, ואולי חושבות שיום אחד יבוא מישהו וייקח אותן משם".

 

משכילות, חרוצות, מקושרות – אבל בלי גרוש

דיאן הריס בעבודה. מתוך הסרט

דיאן הריס בעבודה. מתוך הסרט "מרוששות"

"מרוששות" הוא במידה רבה סרט יציאה מהארון. יציאה מהארון של ציבור שלם – נשים בנות ארבעים ומשהו-חמישים ומשהו, שמודות בגלוי את מה שרבות כל כך מאתנו יודעות: גם אם יש לך השכלה, משרה נחשבת, משכורת סבירה ומעלה – קל מאוד להחליק משם במהירות אל העוני. משהו קטן משתבש והופ, את נושרת במהירות רבה מטה. החזרה לעבודה ואתה למנעמיו הבטוחים של המעמד הבינוני קשה, אם לא בלתי אפשרית. ב"מרוששות" הבמאית ג'ולי שלז עוקבת אחרי ארבע נשים, שעד גיל ארבעים היו משוכנעות שהכול בסדר. לפחות מבחינה כלכלית. הן עבדו, הרוויחו, כשהזוגיות שלהן הגיעה לקיצה הן לא נאחזו בה רק בגלל הנוחות הכלכלית, והן עשו מה שהן אהבו לעשות. העבודה, כך עולה מהסרט, לא הייתה עבורן רק מקור פרנסה אלא גם סטטוס, זהות. אף אחת מהן לא דמיינה שהעוני נמצא ממש מעבר לפינה. אף אחת מהן לא דמיינה את מה ששלז גילתה במהלך הכנת הסרט: שבסביבתה הקרובה הרבה מאוד נשים נאבקות באותם קשיים בדיוק, וגם אם במהלך הצפייה ב"מרוששות" מפתה לנסות למצוא מה "לא בסדר" בארבע הנשים האלה, מה הוביל דווקא אותן למצב כלכלי קשה כל כך, ברור שמדובר בבעיה חברתית רחבה בהרבה מסיפוריהן האישיים. דיאן הריס, אחת הנשים ב"מרוששות", נולדה בדרום אפריקה. אמה, שולה בקר, עלתה ארצה מיוהנסבורג בגיל 17, התגייסה לחיל האוויר ופגשה כאן את אביה, ג'ון הריס, טייס אנגלי שנלחם בשירות הוד מלכותה במלחמת העולם השנייה, והגיע (ביחד עם עזר ויצמן, אייבי נתן ואחרים) כדי להקים חיל אוויר עברי. הזוג הצעיר חזר לדרא"פ למספר שנים, ובשנת 1964 "עשה עלייה" סופית עם שלושת ילדיהם, לכפר שמריהו. בגיל 57, החיים ההם נראים לדיאן כמו חלום מתוק אבל רחוק. אביה היה נווט באל-על, המשפחה חיה ברווחה גדולה והשגרה כללה נסיעות תכופות לחו"ל, חופשות באתרי נופש יוקרתיים, לימודים בבית הספר האמריקאי בכפר וכל טוב, שנמשך עד לפני שנים בודדות. היום היא עדיין מגיעה לכפר שמריהו לעתים קרובות, אבל הפעם כעוזרת בית. היא מנקה בתים של חברות ושכנות לשעבר, שעדיין גרות בתוך העושר הזה. היא רוחצת, שוטפת, מסדרת, שואבת ומנקה – ובערב, כשהיא כמעט נופלת מהרגליים, היא חוזרת לדירת המרתף השכורה שלה בשכונה אחרת, שלא דומה במאום לפרבר העשיר. "החיים היו נהדרים, נוחים מאוד", נזכרת הריס. "לא הייתה לנו משפחה בארץ, אבל נסענו כל הזמן לביקורים בעולם, היה שפע של אוכל שהגיע מחו"ל, אפילו את הנייר טואלט אבא היה מביא מאירופה, כי הסוגים שהיו בארץ היו מחוספסים מדי. בגיל 16 כבר אכלתי במסעדות עם כוכבי "מישלן", נסעתי עם חברים לחופשות בבתי הנופש שלהם בשוויצריה". דיאן היית ילדה מפונקת שגדלה עם כפית של כסף בפה? "לגמרי לא. למרות השפע, הייתה מודעות לעבודה. אם רציתי כסף כיס, עבדתי כבייבי סיטר, אחותי הגדולה מילצרה. לא חסר לי כלום, אבל זה לא היה מובן מאליו". עד לשירות הצבאי היא הייתה משוכנעת שתהיה רקדנית. "המחול מילא אותי, אבל בצבא היה לי קשה והשמנתי כל כך שהכפלתי את הגודל שלי", מספרת הריס. "כשהשתחררתי הרגשתי אבודה, והורי שניסו לעזור לי לחזור למסלול, שלחו אותי ללמוד קוסמטיקה. גיליתי שיש לי מגע נהדר ושאני מעסה מצוינת והתחלתי לעבור מבית לבית, עם מיטת עיסוי מתקפלת, והייתי מלכת האזור". "זאת לא עבודה קלה", היא אומרת. "אבל אני חזקה ומאוד פיזית, והכסף היה מצוין. כולם רצו להיות לקוחות שלי, כל השמות הכי גדולים, הרווחתי הון ובזבזתי הון". על מה? "שכרתי דירה בהרצליה פיתוח, בבניין עם בריכה, היה נורא כייף, נסעתי כל חודשיים לחו"ל, ביליתי כל ערב במסעדות, קניתי כל מה שרציתי וחייתי את החיים הטובים בלי חשבון, כי פרנסתי את עצמי במו ידי. " למרות סיפורי אהבה רומנטיים, הריס לא נישאה ובחרה לא ללדת ילדים, ולדבריה, אחרי יותר מעשרים שנה של עבודה אינטנסיבית "שבמהלכן לא דאגתי לעצמי נפשית ופיזית, הרגשתי פתאום שאני כבר לא מסוגלת לגעת באנשים. התחלתי לבטל טיפולים, הרגשתי מרוקנת". היא נסעה לגור בלונדון, ניסתה לעבוד כמעסה שכירה, חיה על מעט החסכונות, חזרה ארצה ועבדה תשע שנים כדיילת בדיוטי פרי אבל חלמה לחזור לחיים שהיו לה קודם. "הפצתי את השמועה שאני שוב פה, כמעסה, בכפר שמריה אבל הטלפון לא צלצל אפילו פעם אחת, ותוך זמן קצר מאוד, כמעט בלי להרגיש מצאתי את עצמי בלי כלום ובחובות". בשנים שבהן הרווחת הרבה לא חסכת? לא קנית רכוש? "עשיתי טעויות גדולות, ויותר מזה – גם אבא שלי השקיע לא נכון ואיבד את הרכוש שהיה לו, וכשמצאתי את עצמי בלי כלום, גם הוא כבר לא יכול היה לעזור לי. הוא חלה ובשנה שעברה נפטר". שמונה חודשים בלבד ללא משכורת הספיקו להריס כדי למצוא את עצמה חסרת אונים, מנסה להתמודד מול הבנקים וחברות האשראי "מנסה להסביר להם שאני לא בורחת מאחריות ושאני רוצה להחזיר את החובות שלי". שמונה חודשים שבסיומם הבינה ש"עבודה רגילה ב – 25 שקל לשעה לא תאפשר לי לצאת מהמשבר הכלכלי. כשהחובות שלי הגיעו ל – 150 אלף שקל, שלחתי קורות חיים לעשרות מקומות ולא היה לי עם מי לדבר, פיתחתי חרדות. הרגשתי כאילו כל החיים שלי מתנהלים תחת עננה שחורה. ניסיתי לבקש הלוואות מהאנשים סביבי, שכולם מאוד אמידים, וחוויתי אכזבות עמוקות, ומצד שני דווקא אנשים שלא היו קרובים אינטימית פתחו אלי את הלב. מכרתי את כל התכשיטים שלי, כל דבר שהיה לי. הרגשתי כל כך לבד, פחדתי נורא וחשבתי לעצמי 'אני אפילו לא יודעת איך להתאבד', ולכן, כשחברה אמרה שהיא מחפשת עוזרת בית, הצעתי את עצמי". לא חשבת להכריז על פשיטת רגל? "לא הרשתי לעצמי. זה נראה לי לא הוגן לא להחזיר חובות, כשאני מסוגלת לעבוד. גם אם זה אומר לנקות בתים, לנקות אסלות של אנשים אחרים, לעבוד שש שעות בבית אחד ואחר כך עוד שש שעות בבית שני, כדי להחזיר 8000 שקל בחודש. אני חיה ככה כבר שנתיים". מאיפה יש לך כוח? "אין לי ברירה, ואני שמחה שיש לי עבודה. אני אישה חזקה ובכל זאת זה קשה מאוד פיזית וגם נפשית. אני לא מתביישת בזה, אבל זה היה משונה להיכנס לאותם בתים שהכרתי החברתית, אבל הפעם כמנקה". איך התייחסו אליך? "איך לומר את זה בעדינות? יש אנשים שמרשים לעצמם להתייחס לעוזרת הבית כאילו אנחנו ב'אדונים ומשרתים'. לא מתוך רוע, מתוך תבניות – המנקה היא בעיניהם נחותה. הייתי המומה מזה, אבל סיננתי את אלה. אין מחסור באנשים שמחפשים מנקה טובה, אז בחרתי לי את אלה שהם גם בני אדם, נחמדים, הגונים, אוהבים אותי, מעריכים אותי". כשאת רואה את החיים האלה, שהיו פעם החיים שלך, את לא מקנאה? "אני עובדת בבתים שאני מכירה מהילדות. אצל נשים שהכרתי כשגם אני הייתי עשירה. אבל אני לא מכירה את תחושת הקנאה, אני לא מערבת בכלל את האגו שלי. אני עסוקה מדי בהישרדות. כולי בעבודה ואומרת תודה לאל שאני בשליטה ושאני רואה את הדרך החוצה מזה". בלי טיפת קינאה? "הייתי חלק מהמיליֶה הזה, הייתי בקוקטיילים, במסיבות. ברור שיותר נוח כשיש כסף, אבל זה באמת לא מבטיח אושר. הגעתי לראות את החיים מהצד השני ואני מרוקנת נפשית. כרגע אין לי שום חשק לשום דבר – אני לא מתאפרת, לא יוצאת, לא מתלבשת, עובדת 7 ימים בשבוע ומדברת עם חברות קרובות שעוזרות לי נפשית." מה יהיה הלאה? אחרי החובות? "כרגע אני חיה מיום ליום. אני לא מסתכלת על האופק. אני במקום שבחיים לא חשבתי שאגיע אליו ומזל שיש לי כוח להתמודד עם זה".     (**"מרוששות" הוקרן בפסטיבל "דוקאביב" ואחריו גם "בערוץ 8". חפשו הקרנות נוספות שלו – כי זה סרט שכולנו חייבות לראות. )

ג'ולי שלז. צילם: אלון קנולר

ג'ולי שלז. צילם: אלון קנולר

אומרת ג'ולי שלז, במאית הסרט "מרוששות": "כל חיי עשיתי סרטים על נושאים קשים מאוד, שהיו קרובים ללבי אבל רחוקים מהמציאות שלי. ב"מרוששות" הזדהיתי מאוד עם המרואיינות, כי אני רואה סביבי הרבה מאוד נשים שחיות ככה, נשים שמתביישות להודות בזה בפני חברות, הורים של ילדים בבית הספר, הן לא רוצות רחמים והן לא יחשפו את המקרר הריק ולא ילכו לעובדת סוציאלית". ג'ולי שלז, בת 54, במאית קולנוע מוערכת, אומרת ש"מרוששות" נולד כשהייתה בחברת עיתונאית ותיקה ומוכרת שקיבלה שיחת פיטורין מהמערכת שלה ופשוט התמוטטה. "ראיתי אותה מאבדת הכול ברגע", אומרת שלז. "את העבודה, הכסף, הזהות, המעמד. והיה לה ברור שהיא לא יודעת לעשות שום דבר אחר, אז החיים נראו לה חסרי תקווה". העיתונאית ההיא לא נכללה בסופו של דבר בסרט, וכמוה גם עשרות נשים שרצו להשתתף. שלז בחרה מן את אלה שהסכימו להיחשף בפשטות אבל בלי להסתיר דבר. "כולן נשים שהלכו עם החלום שלהן, ולא רצו להיות בינוניות כמו האימהות שלהן, לא רצו מישרה בטוחה שרחוקה מהכישורים מצפייה בסרט נדמה שהקושי הגדול בעוני הזה הוא לא מעשי. יש להן מה לאכול, יש להן איפה לישון גם אם זה אצל ההורים בסלון… "הקושי הנפשי הוא עצום. הן לא הוכנו לזה, הן חיו חיים אחרים ופתאום כל המציאות שלהן השתנתה. העוני מצמצם להן את החיים לאפס. יש התמודדות עם חובות, עם אבטלה, וזהו. חוץ מזה אין כלום". שלהן רק בשביל הפנסיה, ומצאו את עצמן מתקשות להתמודד". זה קורה בוודאי גם לגברים שמאבדים עבודה בגיל חמישים "לנשים יש נקודת התחלה יותר קשה. הן מראש מרוויחות 25% פחות, הן חסכו פחות, הן מגדלות את הילדים ולכן עשו הפסקות בקריירה, וכשהן מזדקנות, המראה משחק נגדן בראיונות עבודה. הן מביטות במראה, והביטחון העצמי שלהן נפגע, כי הן יודעות שגם עם ניסיון מקצועי, הרבה מעסיקים יעדיפו לקחת מישהי צעירה מהן".   *** הכתבה פורסמה ב"לאשה".

העולם שלו לא שייך לצעירים

חורי באפריקה. בשמורת אריות, שמשום מה לא הזכרנו בכתבה

חורי באפריקה. בשמורת אריות, שמשום מה לא הזכרנו בכתבה

"נולדתי זקן", אומר לי אוהד חורי. כל הנתונים בשטח מעידים על ההפך: חורי הוא צעיר נמרץ, שכל חושיו דרוכים לקלוט את העולם. באמצעות החושים המחודדים האלה, הוא אוסף בשטח סיפורים, חוויות ואנקדוטות מהעולם שבו הוא חי, עולם המאוכלס בקשישים וקשישות ובאינטראקציות המורכבות והנוגעות ללב שלו אתם. חורי, בן 37, הוא עובד סוציאלי במרכז לדיור מוגן של קשישים ובעמותה המטפלת בניצולי שואה, והוא גם האיש מאחורי "קשישת היום", עמוד פייסבוק הצובר פופולאריות מפתיעה בעולם שנדמה היה ששייך רק לצעירים.

חורי גדל בקריית אונו ובכפר סבא, בנם הצעיר של הורים צעירים למדי "והייתי תמיד הסוציאליסט הקטן במשפחה, ואחר כך בצבא למרות שהייתי חייל קרבי תמיד מצאתי את הנישה של להקשיב ולטפל באחרים", כך שהבחירה בעבודה סוציאלית הייתה לו טבעית. ההחלטה לעבוד עם קשישים נפלה במהלך הלימודים "כשהבנתי שעבודה עם צעירים תכלול יותר מדי דרמות, אנרגטיות מטורפת ותזזיתיות, והקצב שמתאים לי הוא הקצב של הקשישים. זאת הייתה פעם ראשונה שבה ישבתי עם מבוגרים מחוץ למשפחה והקשבתי להם, ונכבשתי".  במילים אחרות: חורי התאהב. באנשים, בהיסטוריה שלהם, במבט שלהם על החיים ובאפשרות לשמוע מהם סיפורים שאף אחד אחר לא מספר.

אתה נחשף לסיפורים שלהם ולחכמת החיים שלהם, אבל אתה גם חשוף לדעיכה, לאובדן יכולת ולפעמים גם למוות

"זה נכון, אבל אני מקבל סיפוק ענק מזה שכל עזרה קטנה יכולה לשנות לקשישים את העולם. אני רואה את הדעיכה, אבל אני גם רואה בתוכה המון חיוּת, המון הומור, המון סימני חיים שאסור להתעלם מהם. זאת אחת הסיבות שבגללן פתחתי את "קשישת היום".

ב"קשישת היום" חורי מתעד מפגשים שלו עם קשישים, ובעיקר קשישות, ושיחות מעניינות, מצחיקות או מרחיבות לב שהוא מנהל אתם כשהוא מגיע אליהם לביקור. חלק מהמפגשים האלה שלו מתפתחים לכיוונים הזויים או מביכים. חורי מלקט ולפני שהוא מפרסם הוא מקפיד  לנכש מהסיפור פרטים מזהים או כאלה שעלולים לפגוע בכבודם של הקשישים. "אני רוצה להציג את הפן האחר, האנושי של הזִקנה". לעמוד יש קהילת מעריצים (למעלה מ – 2600 עוקבים ועוד מאות שמשוחחים על העמוד ברחבי הרשת) שלהפתעתו של חורי גם משתפים בסיפורים משלהם על קשישים בסביבתם. לאחרונה חורי זכה בתחרות סיפורים קצרים של ספריית בית אריאלה בתל אביב, בזכות אחד מהסיפורים בעמוד.

לתואר "קשיש" – מציין חורי – אין הגדרה ברורה לגמרי. כלומר, בספרים יש, אבל בחיים זה לגמרי תלוי באופן שבו האדם המבוגר רואה את עצמו ואת חייו, ביכולות שלו ובהגדרה שאתה נוח לו ולא גורמת לו לתחושה שלילית. כרגע חורי מטפל באוכלוסייה מבוגרת מאוד, בני (ובעיקר בנות) שמונים, תשעים ויותר. אחרי היכרות קצרה אתו ברור למה הם נפתחים בפניו, משוחחים אתו, מספרים לו על עברם ולמה קל להם להתבטא בנוכחותו בחופשיות גדולה.

"חלק מהם רואה בי בן משפחה, משהו כמו נכד שאפשר לספר לו דברים אישיים, ולפעמים גם סיפורים מהעבר שלהם שדווקא לבני משפחה אין סבלנות לשמוע. אחרים מדברים אתי בחופשיות, פשוט כי הם הגיעו לגיל שכבר לא כל כך אכפת להם מה חושבים עליהם, הם לא מצנזרים, הם מבינים שזה לגיטימי לדבר על עצמם ועל הצרכים שלהם ולא כל הזמן להתחשב באחרים – שזה מה שהם כנראה עשו רוב חייהם".

היחס אליו כמו אל נכד מתבטא, הוא אומר, למשל בצורך העז של קשישות לדאוג לו, בעיקר להאכיל – שלא לומר להאביס – אותו, ובטבעיות שבה גם במהלך הארוחה יהיו בהן שיניחו על השולחן את הרגל כדי להראות לו פצע שמדאיג אותן. חלק גדול מהמטופלים שלו הם ניצולי שואה, שמוצאים אצלו אוזן קשבת וחולקים את סיפוריהם האישיים כילדים ובני נוער בשואה "ולהפתעתי עושים את זה בחוש הומור מושחז, שהוא כנראה כלי מצוין להתמודדות עם כאב ואובדן וזיכרונות קשים".

צילום של חורי מתוך העמוד "קשישת היום". הסיפורים שלו שם לא פחות רגישים ודקי אבחנה

צילום של חורי מתוך העמוד "קשישת היום". הסיפורים שלו שם לא פחות רגישים ודקי אבחנה

נשים יותר מצחיקות מגברים?

"אני משוחד, כי אני מאוהב בנשים האלה. הן מצחיקות ומרגשות ואני אוהב לראות את ה"שואו" שלהן. "

איזה שואו?

"כולן מציגות איזו דמות. ככה יותר נוח להן להופיע ברבים. אני מאוד אוהב לנסות לזהות את הסדקים ולפעמים עם הזמן חלק מרשות לעצמן להסיר את המסכות ואחרות לא. את צריכה לראות איזו התרגשות ותחרות מתחילה כשמגיע לסביבה קשיש זכר חדש והן רבות על תשומת הלב שלו, ומצד שני יהיו אלה שיגידו 'עזבו אותי, אני עם גברים כבר גמרתי מזמן'".

אתה לומד מהן?

"המון, בעיקר לעשות דברים עכשיו, ליהנות, להגשים חלומות כדי שלא יהיו חרטות אחר כך. שמעתי מהן הרבה סיפורים על אהבות שלא מומשו וכבר אין זמן לממש אותן, על הצורך באינטימיות, על טיולים בעולם שמעולם לא יצאו לפועל. רובן היו עקרות בית ולא היו להן בכלל הזדמנויות לצאת מהבית, ללמוד מקצוע, להגשים את עצמן. "

הסיפורים שאתה מביא רובם מלאי הומור, אבל אי אפשר לא לשאול: אתם מדברים גם על המוות?

"זה תמיד נוכח. רובם רוצים לדבר על זה, אבל פוחדים לדבר על זה. לא רוצים להפחיד או להכביד על בני המשפחה, ומצד שני, בני משפחה לא מעזים להעלות את הנושא. כתוצאה מזה ישנו צורך שלא בא על סיפוקו, וזה המקום שבו אני נכנס לתמונה ומאפשר שיחה חופשית על כל הפחדים והמועקות והתוכניות לעתיד".

*הכתבה התפרסמה בשבועון "לאשה".

 

נשים על העור

עמליה הדובה הגדולה. צילום: דפנה קפלן

עמליה הדובה הגדולה. צילום: דפנה קפלן

 

ספק אם כשהמשוררת סילביה פלאת' קראה "שאו, בחיים האלה, את לבכם על העור" היא צפתה את גדודי הנשים שלימים יקעקעו את השורה הזו שלה על עורן –  אבל אין ספק שהיא ידעה משהו על האופן שבו הרגש והגוף מתחברים. אחד החיבורים העזים האלה נעשה באמצעות קעקועים. התחום, שהופקע מהטקסים הדתיים רוחניים שאפיינו אותו בימי ראשית האנושות לטובת מעמד, אופנה ואומנות – חווה היום פריחה נשית משמחת. נכון, הן כבר לא נחשבות חתרניות, אמניות הקעקועים, אבל איזושהי ארומה מיוחדת יש בהן – כאילו הבחירה המקצועית הזו הכריחה אותן להרהר לעומק, והתוצאות – תראו בעצמכם – מרהיבות.

עמליה זנד היא מאימהות הז'אנר. מקעקעת ותיקה, ומראשונות הנשים הארצישראליות שבחרו לאחוז במחט. היא עובדת, בפרדס חנה, תחת הכינוי המקצועי "הדובה הגדולה", ומתראיינת תוך כדי שהיא סוחבת דליי אדמה לטובת טיפוח הגינה שלה. זנד, בת 54, החלה לקעקע לפני 22 שנה. "לא הייתי אז מאוד צעירה", היא מסבירה. עד אז הספיקה ללמוד בבצלאל, לעסוק באומנות ולהתפרנס כמודל עירום לציור. "הגעתי לזה כל כך במקרה", היא נזכרת. "לא שמעתי, לא ידעתי, כאילו הייתה לי עין עיוורת לגמרי לקעקועים. עניינה אותי העבודה כמודל, האומנות שלי, ופתאום הגיע רגע שבו היקום קרא לי להתייצב לתפקיד שלי ולא הייתה לי ברירה אלא לציית לו".

היקום?

"רצה הגורל, ולשותף שלי לדירה היה אז חבר טוב מאוד שהיה חבר טוב מאוד של אחד המקעקעים בתל אביב, שהיו בה איזה ארבעה מקעקעים בסך הכול. הוא ראה את הציורים שלי, לא ממש אהב אותם, אבל חשב שאני מתאימה להיות מקעקעת והמליץ לי ללכת לדבר עם החבר שלו. הלכתי, לא מתוך מחשבה עמוקה, וגיליתי שהגעתי למקום האמתי שלי. מרגע שנעמדתי בפתח החנות, ידעתי שזה זה".

זנד למד לקעקע כשולייה, מעשית, בתקופה שהיא מכנה "ימי הזוהר של תל אביב", ומאז לא פסקה לעבוד. הגוף שלה – ככל שניתן לראות כשהיא עובדת – מכוסה קעקועים. זה המקום לגלות שאת הקעקוע הראשון שלי עשיתי אצל זנד, ומה שראיתי מתחת לשרוולים הרשים אותי מאוד. היא מתעקשת ש"זה כלום לעומת מה שרואים היום מסביב". חלק מאלה קועקעו על גופה על ידי בן זוגה לשעבר ואבי בתה "פשוט כי הוא היה סקרן נורא לראות איך זה מרגיש". את מרבית הקעקועים שלה היא עשתה לבד "כשהכרס עדיין לא הפריעה, הנחתי רגל על הכסא והתאמנתי בכל פעם בקשקוש אחר". בהזדמנות אחרת לימדה אישה שהגיעה אליה כיצד להשתמש במחט המקעקעים "כי הגיע זוג, והגבר רצה קעקוע במקום אינטימי. בעיני זה לא מצא חן, הם התעקשו, אז הכנתי הכול ונתתי לה לעשות את זה".

איך את בוחרת מה לעשות ומה לא?

"למדתי לסנן. למקעקע יש המון סמכות והמון אחריות, ממש כמו למנתח פלסטי, ואני לוקחת אחריות כי מה שאני עושה משפיע על האדם להמשך חייו. לפעמים אנשים מבקשים קעקועים שלא נראים לי, ואני לא מוכנה להיות חלק מהקרמה שלהם, אז אני מסרבת. "

מה למשל?

"לא מקעקעת צלבי קרס, לא מקעקעת כל מיני משפטים טפשיים, ובעיקר לא את המשפט הנפוץ Only God Will Judge Me – שהוא משפט עברייני, לא מוסרי ומטריף ומזמין צרות. אני מאמינה בכוח המגי של הקעקוע ולא רוצה להכניס את עצמי לזה. משפטים כאלה באים מסדרות אמריקאיות על בתי סוהר שיוצרות תחושה שנורא מגניב להיות עבריין".

יש לך לקוחות שאת מקעקעת עליהם פרויקטים מתמשכים?

"אני בפרובינציה, אז יש, אבל מעט. הקהל שלי מאוד מעורב, כולל סבתות. אני כל הזמן בדילמה עד כמה לעשות רק את האומנות שלי, לקעקע פרי-הנד, וכמה לעשות כל מה שמבקשים, כי צריך להתפרנס. אני מאלה שמקעקעים כדי לשרוד".

 

יסמין ברגנר. צילום: ג'וד מוסקוביץ'

יסמין ברגנר. צילום: ג'וד מוסקוביץ'

יסמין ברגנר למדה את המקצוע אצל זנד. ביום הולדתה החמישים של זנד היא קעקעה עליה "לייק" פייסבוקי כחול, אבל זה מאוד לא מאפיין את העבודות שלה. ברגנר היא מאלה שנחושות לעשות אומנות בלבד. היא מקעקעת בשחור ואפור, בטכניקת נקודות ייחודית, ובעיקר קעקועים שבטיים פולינזיים מהפנטים. בסטודיו הביתי שלה בפלורנטין היא מקבלת את הלקוחות לשיחה מוקדמת שלפני המפגש שבו תחרוט על גופם. ביחד הם מחליטים מה מתאים, מה הלקוח רוצה, למה בדיוק הוא מתחבר. במפגש הבא היא תתחיל את הקעקוע, והלקוח ישב אצלה לבד. בלי מלווים. יש בזה, כמובן, היא מודה, גם פן טיפולי. גם היא מתייחסת לקעקועים כאל סוג של ביטוי רוחני, רחוק מאוד מקישוט סתמי.

ברגנר, בת 41, עוסקת גם ברישום, פיסול ומיצגים, וביתה מלא יצירות מרשימות שלה מכל הסוגים. המרשימות מכולן נמצאות על גופה שלה – למשל על הרגליים, שאת הדוגמאות המורכבות והמרהיבות עליהן סיימה לקעקע ימים ספורים לפני שנפגשנו. גם היא למדה בבצלאל, אחרי קורס אומנות מקיף באוניברסיטת חיפה "וסיימתי מאוד צעירה ובוסרית, בלי הרבה הבנה מה יש לי להגיד בתור אמנית, ובלי רצון לשבת כל היום בסטודיו ולחכות שמשהו יקרה", היא אומרת. בחיפושיה אחרי נתיב מעשי השלימה תואר שני בטיפול באומנות, עבדה חמש שנים בגן לילדים אוטיסטים ובבית ספר לחינוך מיוחד עם נוער שסובל מהפרעות רגשיות קשות, ובמחלקה אונקולוגית לילדים בבית החולים "דנה". את הרצף הזה קטעה נסיעה להודו, עם בן זוגה דאז ובתם התינוקת, שבמהלכה נחשפה לעולם הקעקועים  – כשחילטרה בקעוקעי חינה – ונשבתה.

"חזרנו אחרי שנתיים", היא מספרת, וכשהתחלתי לבנות לעצמי קליניקה הבנתי שאני ממש לא רוצה ושאני מעדיפה ללמוד לקעקע. היא למדה אצל זנד, מפגש שהיא מסמנת כאחת התחנות החשובות בחיים שהובילו אותה למקום "המדוייק" כהגדרתה, שבו היא נמצאת. היא המשיכה ללמוד בסטודיו תל אביבי, ובאופן עצמאי החלה להקדיש זמן רב לתחקיר ולימוד ההיסטוריה של הקעקועים ותרבויות קעקוע מרחבי תבל "מתוך מחשבה שככה אני אהפוך למקעקעת יותר טובה ומועילה למתקעקעים שלי". היום היא גם מעבירה הרצאות על תרבויות קעקוע ועל השילוב בין אמנות, קעקועים ורוחניות וכותבת על הנושא בכתבי עת.

ההתבססות שלה במקצוע הייתה כרוכה בטלטלות כלכליות, אבל ברגנר הייתה נחושה "לא לקעקע פרפרים ועקרבים אלא רק את הדברים שאני באמת אוהבת, שאליהם אני נמשכת אינטואיטיבית". היא מכנה את עצמה "מקעקעת קהילתית", בין השאר בגלל שהעבודה שלה עם כל לקוח כרוכה בהיכרות עמוקה, בהבנת הצורך הרוחני שמוביל אדם לקעקע משהו על גופו, ובסוג של חיבור ערכי שמתאים לאורח החיים שלה שיש בו, היא אומרת, הרבה מודעות חברתית וסביבתית".

ואפשר להתפרנס מזה?

"מרגע שצמצמתי את טווח העשייה שלי, נהייתה פתאום קליינטורה יותר גדולה", היא אומרת, "ובאים רק אנשים שמחפשים כלים להתפתחות אישית ורוחנית, שמשתמשים בקעקוע כדי להבין מי הם, מה חשוב להם, מה הם רוצים".

סוניה. ככה.

 

סוניה – ככה, בלי שם משפחה (כמו אלביס? לולו? מדונה?) היא אושיית רשת, ויותר מזה – מאושיות הסצנה המקועקעת של תל אביב, למרות ותק של שלוש שנים בלבד במקצוע. סוניה נחשבת לכוכבת עם קהל מעריצים גדול. היא בת 30, ועובדת בסטודיו הנחשב "אינק דונקי" בפלורנטין. "לפני כן חייתי בסרט", היא אומרת. "מילצרתי, טיילתי, חיפשתי את עצמי כמו כולם וחשבתי ללמוד אנתרופולוגיה באוניברסיטה. אבל אז התעוררתי בוקר אחד ואמרתי לעצמי שאני כבר בת 27, וזה גיל מבוגר מדי, ואני לא יכולה להרשות לעצמי ללמוד שמונה שנים ורק אחר כך להתחיל את החיים, שזה מטורף עכשיו ללמוד ולנסות להתפרנס איכשהו שנים על שנים".

סוניה מתקעקעת מגיל 15. את ההשתייכות החברתית שלה היא מגדירה כ"סצינת הרוקבילי והמוזיקה, שבה כולם מקועקעים, כך ששנים אני מוקפת באהבה גדולה לקעקועים וכל החיים היו לי במחשב תיקיות עם רפרנסים לקעקוע, דברים שתכננתי לעשות על הגוף שלי". היא מציירת מיום שהיא זוכרת את עצמה, ואפילו התפרנסה מציורי קיר, בעיקר בגני ילדים. "גם אז חשבתי לקעקע", היא מודה, "אבל לפני עשר שנים זה היה פחות מקובל. אהבתי את זה נורא, זה היה חלום גדול מבחינתי להעשיר את האומנות שלי ולהפוך אותה לכזו שנשארת לאנשים על הגוף לכל החיים. אני מאושרת שזה התגשם".

ההתעוררות הגדולה שהיא מתארת התרחשה, כאמור, לפני שלוש שנים. "עברתי משבר גיל", היא אומרת, "והרגשתי שאין לי מה להפסיד. הייתי מוקפת בידידים מקעקעים, אז התייעצתי אתם והלכתי לקנות ציוד, התחלתי ללמוד, ובמשך שנה הגעתי לסטודיו כל יום כדי ללמוד, להתאמן על עורות ועל רגליים של חברים טובים, עד שלמדתי איך להחזיק את המכונה, איך לשלוט בקווים".

קל לשכנע חברים שיתנו לך להתאמן על גופם?

"חברים נתנו לי ברצון… אחרי שנה כזו כבר התחלתי לגבות תשלום".

סוניה מקעקעת בשיטה מסורתית המכונה "אולד סקול": "קעקועים של פעם", היא מסבירה. "כמו אלה שהיו עושים מלחים ואסירים. קעקועים בקו עבה, מילוי שטח, בלי לדלל את הצבע במים. אלה קעקועים שיראו טוב בכל גיל. אני גם מציירת בסגנון הזה, והיום 90% מהקעקועים שאני עושה הם ציורים שלי. אנשים באים אלי עם קונספט, אבל אני מציירת להם מחדש. אני עושה דברים מסורתיים, ואפשר לזהות את היד שלי בכל קעקוע."

אנשים משתכנעים בקלות לתת לך יד חופשית?

"כמעט עם כולם נוצר קשר עמוק. מקעקעת היא גם פסיכולוגית של הלקוח. קשה להסביר איך אבל אני מתחברת מאוד לאנשים שאני מציירת עליהם".

 

ג'ולי מגן בסטודיו בבוואריה

ג'ולי מגן בסטודיו בבוואריה

ההתאהבות של ג'ולי מגן, בת 40, בעולם הקעקועים הייתה גם היא כמעט מקרית, גם היא שינתה לגמרי את חייה, והגיעה בסופה של דרך מפותלת שבה למדה אומנות, הייתה תלמידה מצטיינת אבל לא סיימה בגרות, הקימה להקת רוק, למדה רפואה סינית, עיצוב אתרים וקפוארה, ושימשה מזכירת אגף בליכוד. היום היא מקעקעת, בכפר קטן בבוואריה, גרמניה, וכן, היא מצאה את ייעודה בחיים, כמובן.

מגן נולדה בברית המועצות והגיעה ארצה עם אמה בגיל שנה. כשהייתה בת 7, עברה עם אמה, לריסה גרשטיין למינכן. האם עבדה שם ב"רדיו ליברטי" תחנת שידור אמריקאית לגוש המזרחי. מגן זוכרת את הימים ההם כתקופה רעה ומנותקת, ושמחה לחזור. יום אחד ליוותה חבר לסטודיו לקעקועים, ישבה בחדר ההמתנה עם ספר הסקיצות "וכמו תלמידת אומנות מחונכת, הלכתי לכל מקום עם בלוק ורשמתי סקיצות". המקעקעת שהציצה מעבר לכתפה התרשמה וביקשה שתישאר לשיחה. "היא עשתה דבר יוצא דופן ונתנה לי להתנסות על לקוח שלה", היא נזכרת, "וכך אני ממשיכה גם היום ללמד את התלמידות שלי (והתלמיד האחד). מהשנייה שחדרתי עם המחט לעור נדבקתי בחיידק ולא רציתי להפסיק".

למרות האהבה הגדולה שחשה לקעקועים, היא לא התמידה, עברה ממורה למורה "ולא הצלחתי ללמוד יותר מדי". היא למדה פירסינג באנגליה, ואחרי שבועיים של לימודים העזה לקעקע את עצמה: קעקוע זעיר מתחת לקרסול, שנועד, לדבריה "לפרוץ את בתוליי".

ממה חששת?

"רוב הקעקועים שראיתי היו בעיני מכוערים, עד שהתחלתי ללכת למסיבות טראנס, לקחתי אל אס די ובעזרתו הצלחתי לטפל בכמה חוסר הבנת עם עצמי ונפתח לי הרצון להתקעקע. שלושה ימים אחרי הקעקועון הראשון עשיתי גם שלד של נחש לאורך זרוע ימין".

לפני 15 שנה היא נסעה לטייל בהודו, עבדה בדרכים גם כמקעקעת, וכשחזרה החליטה להפסיק.
לא הייתי מרוצה מההתקדמות שלי. הלכתי ללמוד רפואה סינית ואימא סידרה לי עבודה בליכוד, כבת למשפה רוסית אימפריאליסטית טובה".

הג'וב הזה (מזכירת אגף העולים בליכוד ואחראית על אתר האינטרנט) ומשרות דומת שבאו בעקבותיו לא סיפקו אותה. "התגעגעתי נורא לקעקועים", היא מודה. "אז ארזתי הכול, שמתי במחסן ונסעתי לניו יורק כדי למצוא מחדש את המקצוע".

ושם מצאת את עצמך?

"תוך יומיים מצאתי עבודה בחנות ג'יפה, אבל במקביל ביקרתי הרבה אצל מקעקע מעולה מלונג איילנד, קיט קירמלו, שהתפרסם מאוד בארה"ב, ואצלו ואצל המקעקעים המצוינים שהיו בסטודיו למדתי את המקצוע מחדש. עבדתי 14 שעות ביום, כמו במפעל, התאמנתי בקפוארה וביליתי במסיבות.".

היא המשיכה לנדוד בעולם, טיילה בהודו, קיוותה להגיע לניו זילנד ובסופו של דבר נישאה לבחור גרמני, לימדה אותו לקעקע ויחד פתחו חנות בכפר בבוואריה. הם נפרדו, אבל היא נשארה שם, כבר תשע שנים. היא לומדת ציור ומוזיקה אלקטרונית, ועובדת, מוקפת בצוות שהכשירה בעצמה, ושהיא רואה בו משפחה.

נעמה בר יוסף. צילום: דפנה קפלן

 

נעמה בר יוסף,  עסקה שנים רבות בעיצוב חלונות ראווה, ציירה על חולצות בשוק הכרמל בתל אביב והיום מקעקעת בסטודיו  בכפר סבא. היא בת 40, אם לשני בנים ותינוקת, שנולדה וגדלה בקיבוץ דפנה. "הייתה לי החלטה אחת כשעזבתי את הקיבוץ", היא אומרת. "לעבוד במה שאני באמת רוצה ואוהבת. השגתי את המטרה הזו במאה אחוז, ולא הייתי מחליפה את המקצוע שלי בשום דבר אחר".

אצל בר יוסף בסטודיו אין אלבומי דוגמאות ואין סקיצות מוכנות. "אני כמעט תמיד מקעקעת ציורים שלי. בא אלי לקוח, אני יושבת אתו ומציירת לו ציור ייחודי, מכוון במיוחד בשבילו, לפי הבקשות שלו. זה כייף גדול כי זה מייצר אינטראקציות אנושיות נהדרות, אחד על אחד, סוג של טיפול פסיכולוגי. יש לי גם לקוחות שבאים להתקעקע באותה תדירות שאחרים הולכים לפסיכולוג".

עד כמה קל לך לקלוע לטעמם?

"כשאדם בא למקעקעת שתצייר לו במיוחד, הוא כבר עשה שיעורי בית, הוא לא התגלגל לכאן במקרה. המון אנשים באים להתקעקע כדי להתגבר על מצבים קשים, רוצים לתת ביטוי לחוויה שעברה עליהם, לצייר על הגוף משהו שאולי יראה מבחוץ קישוטי, אבל עבורם יש לו משמעות עמוקה. אנחנו מדברים, אני שומעת את כל הסיפור, וביחד נבנה הקעקוע המתאים".

זה נשמע משהו שמצריך קהל יותר בוגר

"הקהל שלי יחסית מבוגר יותר, בדרך כלל בני שלושים ומעלה. הייתה אצלי אישה בת 84 שעשתה קעקוע ראשון בחייה, ואמרה "חיכיתי עד עכשיו שהמנוול ילך ועכשיו אני עושה מה שאני רוצה". זה היה מצחיק, אבל גם מאוד עצוב. "

בר יוסף מספרת על הרבה חברויות שנולדו בסטודיו שלה, אנשים שהתחברו "לראש שלה", ויצאו עם קעקועים מרהיבים. "יש אנשים שבאים עם כל מיני 'לא'", היא מספרת. "לא רוצה ככה ולא רוצה ככה. לי חשוב להדגיש את החיוב, ואם הם לא משתחררים אני לא עושה. מי שהנוכחות שלו, בגלל הגישה שלו לחיים, לא נעימה לי, אני לא יכולה לקעקע עליו – אנחנו צריכים לבלות יחד שעות, ואני בוחרת לסרב. כמעט תמיד אני מציירת ישר על הגוף, זה מחייב אמון גדול ואם הוא לא קיים, אין טעם לנסות".

יש מתקעקעים שמחפשים במיוחד מקעקעת אישה?

"יש הרבה, בעיקר מי שרוצה משהו אינטימי ומתבייש קצת. אני לא עושה קעקועים באיברים אינטימים, אבל אני עושה תיקונים כמו רפואיים, כיסוי צלקות או הגדלת פטמות, למשל, וכיסויים של קעקועים שאנשים מתחרטים עליהם ומעדיפים להפוך למשהו אחר במקום להסיר בלייזר. לאחרונה קעקעתי אישה שבמקום לשחזר פיטמה, בחרה לעשות במקום הזה ורד גדול – כאקט של העצמה נשית. זה נהדר לראות איך אנשים מתייחסים לגוף שלהם כאל יצירה".

 

 

(הכתבה התפרסמה בשבועון "לאשה").

 

 

 

 

תסתכלו עליה ותראו את עצמכם מתסכלים

AnonymityIsntforEveryone Blondie

את התמונות של היילי מוריס קאפיירו מצאתי את עצמי בוחנת מקרוב, מנסה להפעיל את הזום העוצמתי שהיה לי בעיניים לו הייתי גיבורת-על. מה היא בסך הכל מראה שם? את עצמה, בחורה גדולה בהרבה מהממוצע, עומדת ברחוב, יושבת בבית קפה, מסתכלת על בגדים בחנויות, הולכת לים. ובזמן שהיא עושה את כל הפעולות היומיומיות האלה, עוברים ושבים נועצים בה מבטים. מבטים מסוקרנים, מבטים ביקורתיים, משועשעים, נגעלים והכי הרבה – מבטים מלאי בוז. כאילו בעצם היותה שמנה היא נחותה מהם, וכבודה הפקר – היא ראויה לביקורת גם אם היא מעליבה.

העיתונות האמריקאית כינתה את התמונות האלה עוצמתיות, מהפנטות ושוברות לב. אין ספק שכדי לצלם את סדרת התמונות הזו, בפרויקט שנקרא Wait Watchers  (משחק מילים על "שומרי משקל" ועל מי שנועצים מבט) מוריס-קאפיירו נדרשה לאומץ לב שלרובנו אין. בעיקר אם כמוה, אנחנו שייכים לאוכלוסייה שדומה יותר לתמונות שמופיעות במרבית המגזינים תחת הכותרת "לפני", ולא ממש מתאימה לדגם היופי המקובל והנערץ. הצלמת האמריקאית בת ה – 38, העומדת בראש המחלקה לצילום בקולג' לאומנויות בממפיס, טנסי, אומרת שלמרות שכילדה סבלה מאנורקסיה, בעיות בתפקוד בלטות התריס שלה גרמו לה להשמנה בגיל הנעורים ומאז היא מרגישה שגודל הגוף שלה קובע במידה רבה את מקומה ומעמדה בחברה.

הפעם הראשונה שבה שמה לב שהיא מרגישה מאוד לא בנוח בגלל גודל הגוף שלה, הייתה כשעבדה על סדרת צילומים קודמת שכותרתה "לשקול את הדברים". היא לקחה אתה את המצלמה כשיצאה לחופשה, ובכל פעם שהסצנה נראתה לה מעניינת מבחינת הנוף או התאורה היא צילמה דיוקן עצמי. כשבחנה את התמונות מאוחר יותר, גילתה ברקע עוברים ושבים שמביטים בה בלעג. פה ושם היא גם שמעה הערות ארסיות שאנשים זרים לא ממש טרחו להסוות.. בפעם הבאה שהציבה את המצלמה, זה כבר היה במטרה ללכוד את המבטים האלה ולהניח לתמונות לדבר בעד עצמן.

היא הציבה את המצלמה על חצובה במקומות הומים ופנתה לעסוק בעניינים פשוטים החל מאכילת גלידה דרך עצירת מונית או דיבור בטלפון. היא צילמה אלפי תמונות, שהיא רואה בהן ניסוי חברתי.  "אני לא בטוחה שכל מי שנראה בתמונות מעביר ביקורת על איך שאני נראית", היא אומרת בשיחת וידיאו שניהלנו השבוע. "אני לא יודעת מה בדיוק הם חושבים, כי לא עצרתי אותם ולא שוחחתי אתם. אני חושבת שמרבית האנשים הגדולים יותר חווים הרבה ביקורת בציבור, משום שאחרים מניחים שהם טיפשים ועצלנים".

ואנשים מרגישים חופשיים לומר להם את זה בפנים

"מניסיון, אני יודעת שאנשים חושבים שמשקל עודף זה משהו שאפשר לשלוט בו בקלות ולכן מעניקים לאחרים עצות איך לרזות, גם אם איש לא ביקש את זה מהם. הם גם משוכנעים שאם הם יגרמו לך להרגיש לא טוב עם זה שאת שמנה את "תצליחי" ותרזי".

איך את מתמודדת עם מבטים כאלה, עם אמירות כאלה?

"אני ממשיכה לצלם ולצלם".

סדרת התמונות שלה (שניתן לראות כאן) הופכת בימים אלה לספר, אחרי שהצליחה לגייס סכום כסף במימון-המון. העיתונות האמריקאית רואה בה חיילת בצבא הלוחם בתופעת בִּיוּש השמנים, תופעה מוכרת ולא רק בארה"ב, אבל מוריס-קאפיירו דווקא לא מעוניינת בתארים מילטנטיים כאלה. לה חשבה האומנות, היא אומרת, ואם בתוך הדימויים שהיא הצליחה ללכוד יש גם מסר שמביך את מי שנועצים מבטים או שופטים אנשים אחרים בגלל מראה, טוב שכך, אבל זה לא העיקר פה. "העיקר זה לעורר את הנושא לשיחה, להניח לצופים לשאול שאלות, להכריח אותם לדבר על מה שהם רואים בתמונות, על זה שאנחנו בונים לאדם זהות שלמה על סמך מראה – משקל, צבע עור, הבגדים שלו."

היא כבר עובדת על סדרת צילומים חדשה בשם "שיפור עצמי" שעתידה להיות מוצגת באפריל הבא. הסדרה הזו נולדה בעקבות התגובות לצילומיה. "אנשים טענו שאם הייתי מתעמלת יותר או מתלבשת אחרת, מתאפרת ומטפחת את עצמי, לא הייתי נתקלת בעוינות ברחוב, אז זה מה שעשיתי", היא אומרת. התמונות החדשות, שבהם היא נראית מתעמלת, למשל, זוכות בדיוק לאותם מבטי בוז.

 

זה לא קל. איך את מתמודדת עם התגובות האלה?

"הרבה אנשים אמרו שבעיניהם אני אמיצה ושהאמנות שלי עוזרת להם בדרכים שלא שיערתי.מישהי כתבה לי שבזכותי היא העזה לשים תמונת פרופיל שלה ברשת, ושתיארתי בדיוק את מה שעובר עליה.  זה משמח, כי אני מקווה לעורר השראה ולשמש קול לכל מי שמרגיש אאוטסיידר בגלל איך שהוא נראה".

יש לך עצה טובה למי שבכל זאת נבוכה כשזרים מעירים לה או מסתכלים עליה ככה?

"להתמקד בלאהוב את עצמך ולקבל את גופך כמו שהוא. זאת התרופה היחידה. זה לקח לי הרבה שנים, אבל בסופו של דבר למדתי לחיות עם עצמי בשלום ובאהבה. אם את מחליטה לרזות או להשתנות, תקפידי לעשות את זה רק כי זה מה שאת רוצה, ולא בגלל שמישהו אחר תובע את זה ממך. "

 

 

ובינתיים אצל הרזה-המתאימה-לתקן:

 

shoshanna-roberts

גם שושנה רוברטס בחנה את תגובות העוברים ושבים לגופה. היא אמנם לא שמנה, סתם שחקנית אמריקאית, והיא התפרסמה (מאוד!) כשהעלתה לרשת את הסרטון שתיעד עשר שעות שוטטות שלה ברחובות ניו יורק. עומס ההערות, הקריאות, השריקות וההצעות הלא נעימות מגברים שחשבו שאישה לבד פשוט מזמינה אותם להיכנס למרחב הפרטי שלה, היה מדהים.  הסרטון עורר תגובות מכל הסוגים – היו שנדהמו מעוצמת הלחץ והמתח שנשים נאלצות להתמודד אתם בסתם יום של חול, ממש כאילו הן דמות במשחק מחשב שמנסה לשרוד בלי להיטרף על ידי מפלצות. אחרים טענו כי העריכה מגמתית והעצימה את התופעה, וכי למעשה מדובר בגברים שפה ושם התפעלו מיופיה, ואין סיבה להיבהל. היו גם הרבה מכתבי שינאה ואיומים. רוברטס, בראיונות שונים, הדגישה שהסרטון דווקא לא כולל את ההטרדות הבאמת גסות רוח, ההצעות המגונות והאיומים שקיבלה כשניסתה להתעלם מגברים שדיברו אליה בגסות ברחוב. לרוברטס, אגב, יש חגורה שחורה בקראטה (אבל היא לא עשתה ביכולות שלה שימוש בסרטון):

קצת אחרי רוברטס ביצעה את אותו ניסוי גם שחקנית ניו זילנדית. ניקולה סימפסון יצאה לרחובות אוקלנד, ולוותה במשך עשר שעות במצלמה נסתרת

 

כמה קריאות מגונות היא קיבלה? אפס. אפילו לא אחת. כתבת "סלון" ג'ני קוטנר, שדיווחה על כך, נדהמה. מניסיונה האישי – ומניסיונן של כל הנשים שהיא מכירה – קריאות כאלה הן חלק מהחיים בעיר, ואין להן כל קשר למראה, מזג אוויר או מצב פוליטי. גם לינדסי, בת 28, תושבת מיניאפוליס, מכירה את התופעה על בשרה, ולכן יצרה סרט שבו היא עוצרת ועונה לגברים, ובעיקר שואלת אותם מה לכל הרוחות עובר להם בראש. תשובות מצוינות אין להם. אחרי הסרט היא החליטה למנף את חוויותיה, ויצרה סדרת כרטיסים שנשים יכולות לתת לגברים ברחוב עם המסר "נורא לא נעים לנו להיות מוטרדות ברחוב. אל תהיה אחד מהגברים האלה".

 

 

כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו

(צילום: גל חרמוני. מתוך הראיון כפי שהתפרסם במדור הספרים של לאישה)

(צילום: גל חרמוני. מתוך הראיון כפי שהתפרסם במדור הספרים של לאישה)

 

 

 

הנשים של אורית וולפיילר חיות בשוליים. כל ניסיון להושיט רגל מהססת אל מעבר לגבול המפריד בינן לבין המציאות האמתית כרוך בסכנת התמוטטות. כאילו שההתנהלות היומיומית עלולה לבלוע אותן. ולסביבה לא ברור למה. אחרי הכול, מה כבר נדרש ממנה? למצוא בעל, ללדת ילדים, לשלוח אותם לצבא, לחייך, להקריב את חייה? וכל זה בנוף הנפלא שלנו, בשמש הנהדרת, כי מה חסר פה? שוויצריה ממש.

וולפיילר, בת 43, לא מפתיעה כשהיא מצהירה שגדלה כאאוטסיידרית. היא מדברת, כמובן, על תחושה פנימית – מה שב"בורגנים" תיארו במשפט האלמותי "יש לי פה חור והוא שואב אותי פנימה". היא גדלה ב"כפר סבא האיומה של שנות השבעים" והייתה, מה שהיא מכנה "ילדת שמנת חמצמצה". התפאורה של ילדותה הייתה התפאורה הישראלית השגרתית, המסודרת, שמקבלת ממנה את התואר "איומה" בגלל השמרנות, התביעות, התבניות. "לכאורה ילדות נוחה ומרופדת, אבל למעשה הכל חייב להיות מוגדר, דיכוטומי, את חייבת לעשות מה שכל הילדים האחרים עושים, משהו נוקשה, שלא מאפשר סטיות. אפילו מה ללמוד בתיכון קבעו לנו. רציתי סוציולוגיה – אבל זה לא היה טוב ולא נחשב, אז נשלחתי ללמוד ביולוגיה. ההכוונה הזו הייתה ביד גסה, בלי מגע, אבל מתוך המון אלימות, כי ניסיון לשנות את מי שאת באמת זה מעשה מאוד אלים. אסור היה להעביר ביקורת, אסור היה להביע דעה חריגה. אפילו אם את שונאת את "המעגל" של דן שילון, שכל המדינה יושבת ורואה, את מפרה טאבו, את חולה. ככה התנהלה הסביבה, לא רק הבית שלי. לכאורה יישרתי קו, עשיתי כל מה שנדרש, אבל ללב שלי היה קשה, וזה כנראה מה שמצטבר עם השנים בכיס המרה".

כמה סמלי. אנחנו משוחחות ב"סקייפ" מכיוון שביום שבו היינו אמורות להיפגש, וולפיילר כיס המרה של וולפיילר הרים ידיים ושלח אותה למיון עם כאבי תופת, ומשם לניתוח. הכיס בחוץ אמנם, אבל מאחר שהשפעתו ניכרת בכל שורה שכתבה עד היום, סביר להניח שגם לתוך הספר הבא אחרי "שווייצריה זה כאן" ("אחוזת בית") יחלחלו המרירות, המרדנות, הסרבנות העיקשת ליישר קו. כי כאלה כל גיבורות אסופת הסיפורים הקצרים שלה – זו שכמהה לחיות בגרמניה ונוטשת את הלימודים כדי לטפל בקשישה מקומית, זו שמתכננת את חגיגת הפרידה הסופית מבנה הפעוט, החגיגה שתתקיים כשיתגייס לצה"ל ולא ישוב, זו שחלמה על תינוק מושלם אבל יולדת תינוק מפגר, שהיא קוראת לו משיח אבל מתקשה לגעת בראשו ולנחם אותו, ואפילו זו שגדלה בארמון המלוכה הבריטי, ומאחר שאימא שלה אינה נוגעת בה, היא זוחלת אליה בלילות ומכרסמת את ציפורני רגליה.

וולפיילר גרה בתל אביב, למדה יחסים בינלאומיים ולימודי סין אבל עובדת בהיי טק, נשואה לליאור, שעשה דוקטורט בהיסטוריה גרמנית אבל גם הוא עובד בהיי טק, והיא אימא של יובל בן עשר וחצי.  המרד הגדול שלה במסגרת שבתוכה התחנכה לא התבטא בסממנים חיצוניים: היא לא ברחה להרים ולא הצטרפה לקומונה של חובצי חמאת גמלים, אבל היום היא עושה, חושבת וכותבת את מה שהלב שלה דורש. וזה התחיל מיד אחרי האוניברסיטה, כשנסעה  לחיות לבדה בברלין "עפתי מפה הביתה", היא אומרת.

מה בברלין הרגיש לך בבית?

"ברלין של לפני עשרים שנה הייתה אחרת. לא מלאה ישראלים, לא מתוירת, שלא דמתה לאף בירה אירופאית אחרת. מהרגע הראשון הרגשתי שדווקא שם, רחוק, אני הכי מחוברת למשפחה שלי. המשפחה הגיעה במקור מפולין, אבל היה משהו בהוויה, בשפה, ברדיו שנדלק אצל סבא וסבתא בחמש בבוקר עם חדשות בגרמנית. סבתא שלי עברה את השואה קשה מאוד, בבירנקאו, קצת אצל מנגלה, ולבקשתי היא הייתה מרדימה אותי עם סיפורים מהשואה הארד-קור. הייתי חולמת עליה, זה מילא את הילדות שלי ואני אומרת את זה לחיוב".

מה יכול להיות חיובי בסיפורים על השואה?

" סיפורי השואה מילאו אותי בילדות גם בחרדות, אבל הם היו חלק מהשורשים שלי, מהמהות שלי, מהזיקה לסבתא. זה משך אותי מיום שאני זוכרת את עצמי. פעם הייתי בברלין עם חבר טוב שלי, הסופר סמי ברדוגו, ויחד נסענו למחנה הריכוז זקסנהאוזן. הגענו בשעת צהריים והייתה שמש חמימה והרגשתי שזה המקום הכי לא מאיים בעולם היום, שלווה מוחלטת, כי לא יכול לקרות בו שום דבר יותר רע ממה שכבר היה שם. כל הזוועה, והמוות, וההריגות, והרמקולים, והצעקות והסבל – נגמרו כבר, ועכשיו זה מקום שאפשר לנוח בו. יכול להיות שזו חוויה שמחברת אותי בחזרה לילדות הנעימה במיטה של סבתא, למקום שהוא כולו שלי, שאף אחד לא רוצה להיות בו חוץ ממני".

סבתא שלך לא הסתייגה מהרצון שלך לחיות בגרמניה?

"היא שידרה לי כל השנים הערצה גדולה לגרמניה. היא קנתה רק מוצרים גרמניים. היא עשתה הפרדה ברורה בין הפולנים, השכנים שהיו השטן, לבין הגרמנים, שלמרות הדבר הנורא שהם עשו, אי אפשר להתעלם מהאיכות שלהם".

את הנסיעה הראשונה לברלין בגיל 25 היא מתארת כ"הימלטות מכאן". היא גרה בדירת חדר עם בחור שלא הכירה והיה מכר של מכר של מכר, במזרח העיר שטרם שופץ אז. בערב שוטטו בבית קברות, אחר כך צפו בסרטי שואה. "תקופה קשה והזויה", היא נזכרת, "שהובילה אותי אחרי חודשיים לרצות לחזור ארצה, אבל אחרי שבועיים בארץ נמלטתי בחזרה. הפעם כבר מצאתי דירה, עבדתי באל על, והתחלתי להכיר את ברלין בכל הדרכים האפשריות".

בגלל ההומור, ובגלל ההקצנה שיש בה לפעמים שבבים קסטל-בלומיים או אלמודוברים, קשה לזהות את האלמנט האוטוביוגרפי בסיפורים של וולפיילר, אבל הוא קיים. גיבורות שלה כולן מנסות להימלט מתוך העור של עצמן –  אחת מהן אפילו כל כך לא יכולה להתמודד עם הבהמיות, הטמטום, האגרסיביות והקורבניות שבהוויה הישראלית, שהיא מעדיפה לתפוס את עמדת התוקפן הנאצי, אחרת מוצאת מחסה בתוך ביצת תרנגולת ושלישית, מטפלת רוסיה, מנהלת בדמיונה רומן סוער עם זמר אופרה – כולן מגדרות לעצמן עולם פנימי, בועה, שהנחמה הכמעט יחידה בו היא המגע, העור, הגוף, הריח – ובדרך כלל זה של ילדיהם. "בשביל זה עושים ילדים, לא?" היא צוחקת.

ילדים הם הגאולה?

"ממש לא. יש בזכותם רגעי חסד, אבל מאוד קטנים. גאולה יכולה לבוא, אולי, וגם זה בספק, מתוך האדם עצמו. וגם אז מדובר במושג חמקמק שאני לא ממש יודעת מה פירושו".

בברלין היא פגשה את מי שהפך לימים להיות בעלה, ויחד חזרו ארצה. "שמש, ים, כל השטויות והאשליות הריקות האלה", היא אומרת. את השנים שחלפו מאז היא מגדירה "15 שנה של ערגה. חשבנו לחזור לשם, אבל המחשבות מפה הן אחרות – תמיד יש סיבות להישאר, ילד, עבודה, משפחה. כשחזרנו נכנסו להיי טק, שלא נפסיד את זה חלילה, את יודעת, השתלבנו לא רע. אנחנו מתרגלים פה חיים של הישרדות. מצד אחד, כמו שנאמר בסיפורים שלי, יש פה הכל. מצד שני, אני חיה פה בתחושת זרות, שחלק גודל ממנה המתנקז לכתיבה".

כמו אצל כותבים רבים וגדולים, הכתיבה היא עבורה שילוב של סיוט וכלי ראשון להישרדות. היא לא עסקה בזה בצעירותה אבל "כל החיים כתבתי בלב. זה העסיק אותי ומילא אותי. זה יישמע נורא פלצני, אבל ידעתי שיום אחד זה גם יצא ממני ויצא לאור, ממש ככה, ופשוט נתתי לזה את הזמן".

השפה שלך אחרת, המון משפטים שנגמרים בפועל, כאילו שאת חושבת בשפה זרה

"לא ידעתי שזה ככה, עד שהכל יצא אל הנייר. השפה הזו הייתה יותר קיצונית בהתחלה, ועברה עידון. יש לי שפה שבורה. הגיבורות שלי שבורות. זה לא דבר שלילי. שבר, פצע, דם, מוגלה – הם סימני שאלה, משהו שצריך לטפל בו, שמעניק הזדמנות לעשות משהו בחיים. הממשק שלי עם החיים הוא כזה – לכאורה אני חיה חיים נוחים, אבל בתוכי אני נשרטת, נפצעת, אני כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו. לפני חצי שנה התחלתי לכתוב רומן, ובו אני מרגישה שאני אפילו יותר ערומה, חשופה ומשוחררת ממה שהייתי בסיפורים האלה".

הגולשת חוקרת – לקט חודשי (3)

 

מכירים את המשחק "מונופוליידי"? סביר להניח שלא, אלא אם נכנסתם לאתר של אילאיל קופלר, והוקסמתם. קופלר, בת 30, מורה בבית הספר הדמוקרטי התל אביבי "קהילה", מלמדת ילדים וילדות פמיניזם ומגדר ואת תיבת האוצר שלה – מערכי השיעור, המלצות על משחקים, פעילויות, סרטים וקישורים לרעיונות נוספים ברשת – היא העלתה לאתר. קופלר, שהיא בוגרת התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, מלמדת מקצועות נוספים, החל באנגלית וכלה בחשבון (שלדבריה, נלמד דרך תפירה), ומוצאת דרכים יצירתיות במיוחד להעלאת נושאים פמיניסטיים בפני הקהל הצעיר מאוד שלה. האתר הוקם כדי ליצור מאגר נגיש לכל מי שמעוניין להעלות מודעות לנושאים מגדריים במסגרות חינוכיות, ומאחר שהוא ידידותי במיוחד, הוא בהחלט עשוי לעורר השראה גם במסגרות משפחתיות, מאחר שהוא מציע כלים להתייחסות לעולם שהילדים נחשפים אליו, החל בעיתונים וכלה בתוכניות טלוויזיה.  קופלר מציעה, למשל, להפנות תשומת לב למקצועות שנלמדים בבית הספר ונוטים להשמיט נשים, להקדיש יום בשבוע שבו לומדים חשבון באמצעות תפירה ובישול, מקדישים שעורי ספרות ליוצרות פמיניסטיות ובשיעורי ספורט מדברים על ספורטאיות נודעות – וגם אם יהיה ניחוח סטריאוטיפי קל, היא משוכנעת שהתרגיל הזה ישמש השראה לבנות. את "מונופוליידי" , יש לציין, יצרה דווקא אחת מתלמידותיה של קופלר, ליה דסאו צפריר בת ה – 11, שלומדת פמיניזם כבר מכתה ג'.  כל הפרטים ב: http://ililkofler.wix.com/feministschool

 

 

***

לפני כחודשיים התבשרנו על המצאה מבריקה, לכאורה, של ארבעה סטודנטים (כולם גברים) מאוניברסיטת צפון קרוליינה: לק לציפורניים, המשנה את צבעו כשטובלים את האצבע בכוס משקה שנמהל בה "סם אונס". זמן קצר לפני כן הועלה לרשת קמפיין שגייס כמה עשרות אלפי דולרים לפיתוח של תחתונים שכמעט בלתי ניתן להסיר מגופה של הלובשת, ללא מפה מורכבת של מיקום המנעולים המתוחכמים המשולבים בבד ( http://igg.me/at/AR-Wear). בשני המקרים נרשמה התלהבות, מצד אחד, ואנחות ייאוש מכל שאר הצדדים. נכון שמדובר בכלים שעשויים להיות יעילים לנשים שישתמשו בהם, אבל הם גם ממשיכים את קו המחשבה שלפיו אונס הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו, ושהחיים בפחד והתגוננות יהיו לעד חלק מהקיום הנשי.

לפני הלק, ולפני תחתוני הכספת, נעשו ניסיונות למלכד את אזור הפות כדי למגר אנסים פוטנציאליים. בשלהי שנת 2000 המציא הדרום אפריקאי יאפ האומן מתקן דמוי טמפון, שיש לו להב וקפיצים, וכל ניסיון לחדור לתוכו מסתיים בקטיעה של החלק העליון של הפין. סונט אהלרס, גם היא מדרום אפריקה, המציאה שנים ספורות אחריו את Rape-Axe, יריעת לטקס המאובזרת במעין תיל חד במיוחד ונלבשת כמו הקונדום הנשי – ניסיון חדירה ילכוד את הפין בתיל ויגרום לבעליו כאב נורא. המתקן נצמד לגופו של התוקף, וניתן להסירו רק באמצעים כירורגיים (http://antirape.co.za).  עיקר הביקורת על שני הפטנטים האלה הייתה, כמובן, על מרכיב הנקמה האלים שבהם, אם כי יש לזכור כי הם נולדו על מנת לתת מענה למצב בלתי נסבל שבו אונס הפך לאירוע יומיומי כמעט טריוויאלי.

לעניין לק הציפורניים(www.facebook.com/undercovercolors) בארה"ב, מולדתו, שיעור התקיפות המיניות של נשים עומד על 18%, והנתונים בשאר העולם המערבי דומים. רק מעט מאלה נעשות באמצעות סימום משקאות – ואחד החששות שהועלו כנגד ההמצאה, הוא שנשים שישתמשו בלק כזה עלולות ליהנות מתחושת בטחון כוזבת, שכן גם כשהמשקה שלהן נקי, הן עדיין לא מוגנות מאינספור איומי תקיפה אחרים. ומה על נשים שלא יוכלו לרכוש לק כזה? וממתי מניעת אונס הפסיקה להיות אחריות של כלל החברה (למשל באמצעות חינוך)? ומאחר שהתרבות שלנו נוטה להאשים את הקורבן – האם נשים שיצאו לבילוי בלי למרוח לק יואשמו ברשלנות אם יקרה להן משהו?  הבלוגרית "מאיה" מהאתר המומלץ "פמיניסטינג", מעלה תהיות נוספות, באחד המאמרים ביותר מעניינים שהוקדשו לנושא: http://tinyurl.com/ojtr8r4

 

***

"אני די מחוברת אלייך עדיין, ומתוך המקום הזה, האינטימי והילדי, אני חייבת לטפוח לך על השכם: היית מאה אחוז, כפרה. היית את, חדה וחד-פעמית, אפילו כשלא היית בטוחה ואפילו בגיל 15, כשחשבת שהצלחת לאלף את עצמך להיות משמימֵמֶת כזאת עם חבר ובגדי גוף צמודים. מזל שבשלב הזה כבר ידעת לגמור לבד בבית, כי עם חברים כאלה מי צריכה אויבים."

זוהי פסקת פתיחה ממכתב שנכתב על ידי אישה צעירה למי שהיא עצמה הייתה בגיל הנעורים. היא נזכרת, מהרהרת, מנתחת, מעודדת ממרחק הזמן וסוקרת את האני הנוכחי שלה לאור החששות ההם, הניסיונות ההם. מכתב אחד מרבים, בפרויקט המרגש מאוד "מכתב לנערה שהייתי" (http://a-letter-to-a-girl.blogspot.co.il). הבלוג השיתופי הזה מנסה, ומצליח, ליצור פזל צבעוני ויוצא דופן של חוויות הנעורים הנשיות. כצפוי, עולים מתוכו קולות מבולבלים, נרגשים, כואבים, נבוכים – נשים נזכרות בצעדים הראשונים שלהן בעולם, בגוף שהשתנה, בנפש שלא בדיוק ידעה איך לגשש ולמצוא לעצמה מקום בטוח. הכותבות רבות ומגוונות. חלקן בוחרות להישאר אלמוניות, אחרות מפרסמות שם מלא ותמונה מאז, תמונה מהיום – וכולן כנות וחשופות בעוצמה שמייצרת אינטימיות, גם עבור קוראות שיבחרו לא להוסיף את המכתב שלהן. כולן מוזמנות לכתוב (עד חצי עמוד), ואפשר גם להירשם לקבלת עדכונים על מכתבים חדשים.

***

Butch 03 Butch 02 Butch 01

נשיות גברית היא מופע שמציף אצל רבים (ורבות) מבוכה. טשטוש הגבולות המגדרי, אי הבהירות הזו, וההתרסה כנגד המודל הנשי שמציץ מכל עבר לא תמיד קלים לעיכול – מה שבהחלט אי אפשר לומר על אוסף צילומי הנשים הגבריות של הצלמת האמריקאית מג אלן. אלן, בת 36, מצלמת כבר למעלה מעשרים שנה. "רק בגיל 18", היא כותבת, "מצאתי ספר שבו ראיתי אנשים שנראו כמוני והוצפתי גאווה ". היום, היא מודה, לנשים בעלות מראה גברי קל יותר משהיה אז, אבל כולן עדיין חוות דחייה מהמיינסטרים, הערות, מבטים". בגלריה הוירטואלית שלה (http://megallenstudio.com/butch-1) אלן מציגה אוסף מעורר התפעלות (וחיוכים) של נשים שצילמה בשנתיים האחרונות, במה שהיא מכנה "חקירה של האסתטיקה הבוצ'ית". אלן מצלמת נשים שלא בחרו צד בחלוקה הכפויה לגברים-נשים, וברור שהן נחושות לבטא עצמיות אותנטית משל עצמן. השונות בקרב המצולמות מרשימה ובעיקר מנערת דעות קדומות.

 

***

ההתאגדות הווירטואלית של נשות העולם הערבי החלה לפני שלוש שנים בדיוק, בניסיון למצוא מקום שבו גם הן יוכלו להשמיע את קולן, במהלכו של מאבק העולם הערבי להתנערות מעריצות וחתירה לחברה שוויונית וחופשיה. הרשת, כמובן, מאפשרת לנשים האלה להתבטא בחופשיות גדולה יותר מכפי שהן מסוגלות לה בארצותיהן. סוריות, ארמניות, ורכיות, טורקמניות, כורדיות, נוביות, בֶּרבריות ועוד יצרו יחד מרחב חופשי מדעות קדומות או דת, שבו יוכלו לשוחח בחופשיות וללא פחד. באתר שלהן (http://uprisingofwomeninthearabworld.org) הן מנסות לשמר את רוח האביב הערבי, שלדבריהן עדיין ממלאת בתקווה נשים מתימן, בחרין, סוריה, לוב, מצרים וטוניס, המייחלות ל"חופש מחשבה, ביטוי, אמונה או אי אמונה, גוף, לבוש ומגורים, וקבלת החלטות עצמאית בנוגע לנישואין או להחלטה שלא להינשא כלל".  הקריאה בהצהרת הכוונות (הכתובה ערבית, אבל גוגל מתרגם אותה מצוין לאנגלית רהוטה) מעוררת תהיה לגבי נשים מערביות שמעזות להכריז על עצמן שהן לא פמיניסטיות, ומתייחסות כמובן מאליו לכל מה שאחיותיהן הערביות שואפות להשיג: חופש תנועה, השכלה, עבודה, הזכות להתגרש, הזכות לירושה, הזכות להיות בעלת רכוש ואזרחות שווה. ביטול חוקים מפלים וענישה דתית כמו סקילה או הצלפה בשוט, ביטול חוקים שבחסותם אנסים אינם נענשים מאחר שהם נחשבים מי שביצוע פשע "כבוד".  החלק המוקדש לבלוגריות ולנשים שבוחרות לספר את סיפוריהן האישיים באתר מעניין במיוחד. מומלץ לעיין גם בעמוד הפייסבוק של "פמיניסטיות המזרח התיכון" ((www.facebook.com/themiddleeasternfeminist שגם בו סיפורים אישיים שלא נתקלתם בכמותם בעיתונות.

 

***

המדור "הגולשת חוקרת" מתפרסם מדי חדש בשבועון "לאשה", ומביא שלל מרחבי הרשת הפמיניסטית. אתן מוזמנות להציע אתרים, מאמרים, קישורים ודיונים מעניינים. תודה.

 

יש להן שמות, ופנים וקול

 

 

 

שני שטלריד לא דמיינה לעצמה שכשתספר, במילים פשוטות וישירות, את סיפור האונס שעברה, זה יעורר אלפי אנשים לקום ולצעוק בקול שהם לא מוכנים לשתוק יותר. שאחרי שנים של הסתתרות ובושה, הם לא רוצים יותר להתבייש – הם, ובעיקר הן, רוצות לספר איך גם הם עברו אונס, תקיפה מינית, הטרדה וכמה כואב להן. האלפים האלה כתבו לשטלריד את סיפוריהם, והיא, שקמפיין האותיות שיזמה בפייסבוק כדי להוכיח לכל אלה שהם לא לבד, ממשיכה להיות אוזן קשבת וליזום עוד ועוד פעילויות שלא יאפשרו לנו לא לשמוע אותם. אוסף סרטונים שהגתה והפיקה עלה בימים אלה לרשת. פשוטים, ישירים, ממש כמו הסיפור האישי של שני. מדברים על אונס במילים שאיש מאתנו לא יוכל לשכוח.

הסרטונים הקצרים האלה מציגים נפגעים אמתיים של תקיפה מינית ואונס, שיושבים מול המצלמה, בפנים גלויות, ומספרים את סיפוריהם האישיים. בלי להסתיר, בלי לטשטש, בלי לעוות את הקול. יש להם שמות, יש להם פנים, יש להם זיכרונות קשים וכאבים גדולים, והם לא מוכנים יותר שהתקשורת תכנה אותם "א" או "ש" ותהפוך אותם למישהו אחר מכולנו. בחלק אחר של אותה סדרה מדברים התוקפים, האנסים, המטרידים. שטלריד שמה בפיהם מילים קשות, אבל נפוצות בחברה הישראלית: "ראית איך היא מסתובבת? זה ברור שהיא רצתה את זה" ; "נשים אוהבות את זה בכוח, הן רק מתביישות להגיד" או "כל היום היא מפלרטטת, אז למה היא ציפתה?" . בהיפוך תפקידים פניהם של אלה –שגולמו בסרטים על ידי שחקנים – מטושטשות. הקול שלהם מסונן ואי אפשר לזהות אותם. הם הופכים להיות ה"לא כמונו", מקום אנונימי, מחוק, שבאופן אבסורדי שמור בדרך כלל לקורבנות.

שטלריד לא רואה בסרטונים תחנה אחרונה בקמפיין שלה. כשכתבה בפייסבוק, בערב יום כיפור האחרון, את סיפורה, תיאור האונס הבורטאלי שעברה כחיילת בת 19, לא תיארה לעצמה כמה תשומת לב הוא יעורר, ואיזו היענות מדהימה תהיה מצד נשים וגברים שנפגעו בעצמם, ורק חיפשו מישהו שיעודד אותם לספר: להורים, לבני זוג, לחברים קרובים, לאנשים שלא העזו לחלוק אתם את מה שעברו במשך שנים ארוכות. שטלריד רוצה שיהיה לזה המשך. עוד יוזמות, עוד טלטלות שיכריחו את הציבור לחשוב ולעצור את התופעה הנפוצה כל כך, גם אונס וגם האשמת הקורבנות.

ביממה הראשונה אחרי הפוסט ההוא שלה, היא לא ישנה, רק קראה מאות סיפורים אישיים שהציפו את תיבת הדואר שלה, התפתלה מכאבי בטן, דפיקות לב ושילשולים, קדחה והמשיכה לקרוא. "איך יכולתי ללכת לישון כשילדה בת 16 כותבת לי שהיא עברה אונס אכזרי ורק עכשיו מצאה את הכוחות לספר על זה לאימא שלה? איך יכולתי להירדם כשאישה בת 65 כותבת לי שאחרי שקראה את הפוסט שלי היא סיפרה לבעלה שנאנסה לפני יותר מארבעים שנה, ומעולם לא העזה לחלוק אתו את זה?"

שטלריד, בת  40, היא האישה שמאחורי הסרטונים ועוד קודם, מאחורי "אות הזדהות", הקמפיין הפייסבוקי שבמהלכו החליפו עשרות אלפי אנשים את תמונת הפרופיל שלהם לאות הראשונה בשמם על מנת לאותת לנפגעות אונס ותקיפה מינית שהן לא לבד. שהעובדה שזהותן מטושטשת כשהתקשורת מדווחת שנאנסו, אין בה כדי לרמוז שהן אשמות.  שטלריד, כמו עשרות אלפי המצטרפים לקמפיין שלה, משוכנעת שאין אישה שלא חוותה משהו משלל החוויות הלא נעימות שבין הטרדה לתקיפה ואונס.

אנחנו נפגשות לשיחה למעלה משבועיים אחרי הלילה ההוא, שבו שטלריד נחשפה, חשיפה לא מתוכננת, ספונטנית, מתוך שילוב של זעם ומיאוס שגאו בה והתפרצו בבת אחת. תשומת הלב התקשורתית האדירה שהריצה אותה מתחנת רדיו אחת לאולפן טלוויזיה שני לא הצליחה לבלבל אותה. שטלריד, מורה ויועצת נדל"ן, אם יחידנית לשני בני עשרה, נראית מפוקסת מאוד, מלאת אנרגיה. "מצאתי את הייעוד שלי", היא אומרת. "זה מה שאני צריכה לעשות בחיים. להציף את הנושא הזה ולפעול כדי שעוד נשים יוכלו לקבל טיפול. "

את לא הראשונה שמשירה מבט למצלמה ומספרת שהיא נאנסה. לינור אברג'יל דיברה על זה. עוד נשים נחשפו. למה את חושבת שהפעם הייתה הענות כזו, והיו תגובות סוערות כל כך?

"כשלינור סיפרה את הסיפור שלה היו כל מיני תגובות ציניות שפקפקו באמינות שלה, וחשבו שזה קשור אולי לתשומת לב ולתחרות מיס תבל. גם עלי אמרו את זה. הייתה מישהי שכתבה לי "זה לא יאמן מה נשים יעשו כדי להתפרסם", מישהו אחר כתב לי "את בטח שונאת גברים ומתוסכלת מינית". אחד הגברים שכתבו לי סיפר שהוא הלך לפני כמה שנים למשטרה לספר שנאנס כילד. הוא הסתובב שעות כדי לאזור אומץ וכשהוא נכנס ואמר שהוא רוצה להתלונן על אונס, המוקדנית שאלה אותו 'אנסת מישהי?'. הוא הסתובב, יצא ולא דיבר עם איש עד היום. מצד שני, מאות קורבנות כתבו לי את הסיפורים שלהם בהודעות שהתחילו ב"תודה על מה שעשית". אני חושבת שבזכות הרשת נוצרה אווירה שאפשרה להמון נשים לספר אלה לאלה, לגלות שכולנו אותו דבר".

היא מתגוררת בבית חנניה, גרושה ואם לעמית בן 17 וחצי וטל בת 12 וחצי, מורה לאנגלית בתיכון אורט בנימינה ויועצת נדל"ן, כרגע בשנת שבתון שאינה משביתה את האקטיביזם שלה ברשת. "ומזל שכל זה קורה כשאני בשבתון, אחרת הייתי קורסת", היא אומרת.  קצת לפני יום הכיפורים היא קראה פוסט שעסק בקציני משטרה שהואשמו בעבירות מין. לתוך הדיון בנושא השתרבבו גם תגובות שהציגו את הנשים, קורבנות העבירה, כאשמות בגלל התנהגות מתגרה ולבוש פרובוקטיבי, ורמזים שהן צריכות להתבייש. "זה כל כך הכעיס אותי שלא יכולתי יותר לשתוק", אומרת שטלריד. "לי עצמי לקח שנים עד שעזתי לספר על האונס שעברתי לקרובים לי ביותר, שנים עד שהבנתי שאני לא אשמה ושאין לי במה להתבייש. הרגשתי סוג של שלחות. קיוויתי שאם אני אצעק בקול רם, משהו ישתנה".

הצעקה שלה נעשתה במשפטים מדודים, חסכוניים, מדויקים, שבהם תיארה איך כרב"טית בת 19 יצאה לבלות עם קצין שהכירה בבסיס וזוג חברים שלו. אחרי הבילוי כולם עלו ביחד לדירה, והזוג האחר הסתגר בחדר השינה. הקצין תקף אותה ואנס אותה באלימות שהותירה את כל גופה מכוסה חבלות. במהלך האירוע, היא אומרת, היא הייתה משוכנעת שלא תצא משם בחיים. "צרחתי, נאבקתי, ניסיתי לשכנע אותו שנצא משם למקום אחר, בכיתי, אפילו אמרתי לו 'אני אשמה, אני אשמה'. בתגובה הוא התנפל עלי כמו מפלצת".

כשחזרה הביתה, טלפנה לחברה טובה שאמרה לה 'ממי, עברת אונס' והתחילה לבכות, והיא, בתגובה אמרה: מה פתאום, זה לא אונס. חבר טוב שאל אותה למה עלתה אתו לדירה. "התקלחתי שעות ובכיתי שעות על איך עשיתי דבר כזה לעצמי.", היא נזכרת. למחרת בבוקר, כשישבה מול אימא שלה בארוחת הבוקר, מקפידה לכסות במדים את הסימנים הכחולים, לא הצליחה להוציא מפיה מילה. "לא יכולתי לשתף את ההורים", היא אומרת. "בבסיס ביקשתי עזרה, אבל הקב"ן והיועצת הארגונית פחות או יותר הבהיר לי שגם אם אני אתלונן לא יקרה לקצין הזה כלום ולכל היותר ינזפו בו, בעוד שאני אעבור תחקור כזה, שיגררו את ההיסטוריה המינית שלי ("את לא בתולה") שישפילו אותי, אז העדפתי לשתוק".

השתיקה הזו החלה כבר כשהייתה ילדה קטנה, ועברה תקיפה מינית והסביבה שידרה לה שמאחר שהיא כל כך יפה, לא מפתיע שנוגעים בה. "אחרי האונס היו 24 שעות, ואז נסתם לי הפה לשנים", היא אומרת. "לי נרצחה הנפש. ההחלמה הגופנית לקחה די הרבה זמן, אבל ההחלמה הנפשית הייתה הרבה יותר ארוכה."

 

 

 

שטלריד, הבת האמצעית בשלושת ילדי המשפחה, עזבה אחרי יומיים את הבית בראשון לציון ועברה להתגורר עם מחזר שלא באמת רצתה בתל אביב, מה שנראה לה כפתרון יחיד למצוקה שלה. "אחרי כמעט שנתיים חשבתי שהחלמתי, שאני סדר, וגיליתי שאני רחוקה מזה. הלכתי לטיפול ורק אז התחלתי לאט לאט להיפתח ולספר לאימא, לאחותי. עם אבא שלי עד היום אני לא מדברת על זה".

היא נישאה ("לגבר הראשון שהסכים שנעשה ילדים ומהר, נורא רציתי"), ילדה, וגם התגרשה. "ככל שנכנסתי יותר להיותי אימא ומורה, כך יותר בער לי לדבר ולשתף. הייתה לי תלמידה שנאנסה בכיתה יב. אז עדיין לא יצאתי מהארון – הקרובים שלי ידעו, אבל לא התלמידים. ליוויתי אותה ודיברנו המון  ושיתפתי אותה אבל העמדתי פנים שאני מספרת סיפור של חברה טובה. כשהיא הבינה שזו אני, היא נורא כעסה. ממש הרגישה מרומה. היום אני מספרת להם. אני רוצה שהם ידעו שאין קשר בין אונס למין. שאונס זה אלימות, כעס, ושבמין צריך רגישות והכלה".

איך הגיבו הילדים שלך לפרסום?

"הם הכירו את הסיפור עוד קודם. אחרי שכתבתי את הפוסט נתתי לבן שלי לקרוא, והוא חיבק אותי ואמר שהוא גאה בי. הוא הראה לי הודעות מחברים שלו 'אימא שלך מלכה'. גם הבת הקטנה חזרה מפגישה עם חברות, וסיפרה שמישהי שאלה אותה אם היא לא מרגישה מושפלת ומתביישת כיי אימא שלה נאנסה, והיא ענתה שאין לה במה להתבייש ואימא שלה עוזרת לאנשים.

גם אחרי שדיברה וכתבה וסיפרה והצטלמה ואפילו שרה על זה –  בשיר "ילדה יפה" שהקליטה ושודר ברדיו לפני מספר שנים – היא חשה היטב בצלקות הפנימיות שהותיר בה אותו אירוע. "הרגעתי אותן", היא אומרת. "אני מרגישה שאני קורבן חזק, שהוא לא הצליח להרוס לי את כל החיים, אבל זה קייים בתוכי וזה יהיה חלק ממני לנצח".

אחת מאלה שקראו את שטלריד והרגישו שנשימתם נעתקת, הייתה דני, בת שש עשרה וחצי. היא כתבה לה על כך, ובמקביל גם סיפרה בבלוג שלה את מה שעבר עליה כשהייתה בסך הכול בת 12. גבר שהטריד אותה מינית במשך שנה שלמה, אנס אותה בחדר השירותים של בית הספר. "הייתי כל כך מבוהלת, הגוף שלי לא הצליח לתפקד בכלל לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, ואז הצלחתי לאסוף את עצמי ולהגיד לו דיי, אני לא רוצה, תעזוב אותי, צעקתי הצילו ואז הוא דפק לי מכות ואמר סתמי ת'פה אני אשבור עליך משהו". דני חזרה הביתה מכוסה דם וסימנים כחולים. היא חתכה את עצמה, כפי שנהגה מאז החלו ההטרדות המיניות. הוריה לקחו אותה לבית החולים, וכעבור זמן, כשגילתה שהיא בהיריון גם עברה הפלה. "המצב שלי לא היה טוב בכלל. ניסיתי להתאבד ואז אישפזו אותי במחלקה פסיכיאטרית ורק שם הצלחתי לדבר על זה".

דני לומדת היום בפנימייה, עובדת ומתכוננת במקביל לבגרויות. היא מטופלת ומעידה שהיא מרגישה חזקה מתמיד. ארבע השנים האחרונות היו לה קשות ביותר, והוא מאמינה שהעובדה שעכשיו הפסיקה לשתוק, היא שלב נוסף בהחלמה. "רציתי לספר את זה מזמן", היא אומרת. "אבל לא היה לי אומץ. כשזה קרה לא שיתפתי אף אחד, והשתיקה מובילה לדיכאון. אני חושבת גם שאם ממשיכים לשתוק, אותם אנשים יכולים לעשות את זה שוב לאנשים אחרים".

בחרת לספר את הסיפור שלך ברשת – לא חששת מתגובות?

"זה לא קל לדבר על זה, ועדיין יש לי פלאשבקים, אבל אני מקבלת תמיכה מאנשים מסביב ושואבת מהם כוחות. ברגע שסיפרתי את הסיפור שלי, קיבלתי עוד הרבה תגובות של הזדהות ותמיכה, גם מבני נוער שעברו דברים דומים, וזה מעודד מאוד לדעת שאני לא לבד".

גלית, בת 35, החליטה גם היא לשבור את השתיקה הממושכת מאז שעברה תקיפה מינית. היא מוזיקאית, שמוצאת נחמה רבה ביצירה ובתמיכה של אמנים אחרים המתמודדים עם מצבי משבר ומצוקה בחייהם האישיים. "הייתי בטיפול", היא מספרת, "והרגשתי שאני בעיקר מדחיקה את מה שקרה לי, שאני חווה סוג של קיפאון ולא מסוגלת לטפל בזה. כשנתקלתי בפוסט של שני וב"אות הזדהות", הרגשתי שאני שוב כואבת את מה שקרה. זה ישמע לך מוזר, אבל זה היה סימן טוב, נזכרתי בכל מה שעברתי, והרגשתי שאני שוב בחיים".

איך מצאת בתוכך כוח לדבר על זה עם אחרים?

"דיברתי עם שלוש נשים שכמוני, הצטרפו ל "אות הזדהות". שלוש נשים שלא הכרתי קודם, ופניתי אליהן שם, בפייסבוק, כי ממה שהן כתבו זיהיתי שהן עברו דברים דומים למה שאני עברתי. דיברנו, שיתפנו. שמחתי להכיר אותן ולהרגיש שאני לא לבד".

לפני כן רצית ולא הצלחת לדבר על זה?

"לפני כן לא הייתי חזקה מספיק. היו תקופות שדיברתי בפורום של "שוברות שתיקה", אבל מעולם לא נחשפתי. כל מה שקרה עכשיו, זה שפייסבוק הוצף אותיות ואפשר היה לראות שפשוט כולן חוו את זה כך או אחרת. קראתי עוד ועוד דברים שאחרות כתבו, וזה העלה בי את הרצון לספר את הסיפור שלי".

לא חששת שזה יזרוק אותך שוב לאחור, למקום שהיית בו מיד אחרי שזה קרה?

"אני מספיק חזקה ויודעת לשמור על עצמי ולהרגיע את עצמי. אני מקווה שבחורות אחרות שכותבות וקוראות שם נמצאות בטיפול ויש להן תמיכה, אחרת זה בהחלט יכול לעורר אצלן תחושות קשות מאוד".

אביה ברוש, בת 32 היא שחקנית. היא פרסמה את סיפור התקיפה שעברה ברשת, ממש כששטלריד פרסמה את סיפורה שלה, וגם היא – כך היא אומרת – עשתה זאת בעקבות דיון בפייסבוק שעסק באב שהורשע באונס בתו, ובכותרת שדיווחה על כך נכתב שהוא "הורשע בעקבות חלום". "המגמתיות והעיוות הזה כל כך הרגיזו אותי, כאילו שכל העולם מלא נשים משוגעות שחולמות על אנסים ורוצות להכניס את כל הגברים שסביבן לכלא, שלא יכולתי יותר לשתוק". היא פרסמה את סיפורה "ובכוונה לא הגבלתי את קהל הקוראים. כל מי שרצה יכול היה לקרוא וגם לשתף. הרגשתי שבאווירה שנוצרה בארץ, אני כבר לא מסוגלת לשתוק".

ברוש, שמשתתפת גם בסרטון שהפיקה שטילרד, אומרת שהסיפור שלה בער בה במהלך 11 השנים שחלפו מאז התרחש. "שנים לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה שם", היא משחזרת. "חמש שנים אחרי המקרה מצאתי את עצמי מספרת עליו כאילו בדרך אגב, בכל מיני הזדמנויות מוזרות. לא בשיחות מלב אל לב עם חברה טובה, אלא בנסיעה, במושב האחורי של המכונית, פתאום בשיחת אגב חשפתי את עצמי. הרגשתי המון תחושות סותרות ומבלבלות, והבנתי שאני כל הזמן שואלת את עצמי אם אני אשמה במה שקרה, שאני פוחדת לחשוף את הגבר ואולי להזיק לו, כל מיני דברים שלא נשמעים נורא הגיוניים למי שלא עברה את זה בעצמה".

מה אפשר לך עכשיו לדבר על זה בצורה כל כך גלויה?

"בשנתיים האחרונות גיבשתי תודעה פמיניסטית ברורה. הבנתי שאנחנו חיים בתרבות אונס, שבה כל אישה עברה או תעבור הטרדה מינית, תקיפה או אונס. זה כל כך מטורף וכל כך בלתי נסבל בעיני. הפכתי להיות רגישה נורא לחוסר הביטחון האישי שנשים חוות בעולם הזה, והרגשתי שהגבולות שלי מתחדדים יותר ואני מסוגלת להגן עליהם. חלק מההגנה הזו הייתה לספר, לדבר, לא לשתוק".

ברוש קוראת וכותבת בפורומים פמיניסטיים ברשת "זה קשה וכואב ומתיש", היא מודה. "אבל גם נותן כוח, כי העובדה שאנחנו תומכות זו בזו ומשתפות מביאה אותי להיות מסוגלת להגיב להטרדות ברחוב – כאילו שאימנתי את המוח, שבמקום לספוג אגרוף קטן בבטן בכל פעם שגבר אומר לי משהו קשה, אני מצליחה להגיב. זה כרוך בהרבה פחד ודפיקות לב, אבל לפחות אני לא מרגישה ששולטים לי במרחב ומלכלכים לי את האוויר".

בחרת להיחשף בפני ציבור שאת רובו את לא מכירה

"קראתי את הפוסט של שני על האונס שהיא עברה, בצורה כל כך פשוטה, עובדתית, כמעט בלי סנטימנטים,  ואמרתי "וואו, איזה דבר היא עשתה!". פתאום הבנתי שכשמסתירים את הפנים שלנו, נותנים לנו אות במקום שם פרטי ומטשטשים לנו את הקול, אנשים חושבים שהדברים האלה קורים למישהי רחוקה, שאין לה זהות, שלא דומה להם בשום דבר ואולי אפילו יש לה אישיות מפלצתית. היה לי חשוב לצעוק שיצאו מהסרט הזה, שזה קורה לכולם, שזו לא מישהי אחרת, זו אני. הבנתי שאני בשלה להצטרף לחשיפה הזו. "

איך הרגשת אחרי הכתיבה והפרסום?

"תוך כדי כתיבה ממש רעדתי. סיפרתי על מה שהרגשתי כשהמקרה קרה, ושיחזרתי את הטראומה. זה היה קשה מאוד – כי תוך כדי ניסיתי להגיד לו שאני לא רוצה, שזה לא נעים לי, ומצד שני ניסיתי להיות מגניבה וזורמת. כשסיפרתי על זה עלה בי זעם נורא גדול. כל השנים פחדתי שיגידו לי שזה קרה באשמתי, ולכן לא סיפרתי לאימא שלי, לאחותי, לחברים הכי קרובים שלי. עכשיו זה בחוץ, ואני יודעת שאני לא אשמה – שהקושי והבושה והחשש שישפטו אותי הם תחושות שמלוות את השתיקה, כשאני מדברת אני יכולה לומר בקול רם שאני הייתי בסדר, שהוא ניצל אותי, שהוא הזיק לי. "

חששת שיהיו תגובות מאשימות?

"הרגשתי בשלה, הרגשתי שאם מישהו יבחר להכאיב לי בתגובה, אני אדע להתמודד. אם אנחנו רוצות לשבור את מעגל ההשתקה והטשטוש של מה שאנחנו עוברות, של החוויות שלנו, אנחנו חייבות לדבר על זה. לפני שכתבתי את הסיפור שלי, הסתובבתי ברחובות וחשבתי על משפטים שיגרמו לאנשים לשנות את צורה החשיבה שלהם. תבינו, אם הייתם יודעים ש -50% מהתינוקות שנולדים יהיו מעורבים בכל אקט אחר של אלימות קשה, הייתם הופכים את העולם. ובכן, זה המצב. כל תינוקת שנולדת, תעבור מתישהו פגיעה מינית. זה לא מוציא מהדעת?"

 

 

*********************

מקומות שחשוב להכיר:

"אות הזדהות" – עמוד הפייסבוק של קמפיין אותיות :

https://www.facebook.com/ot.hizdahut

שוברות שתיקה – פורום לדיבור ותמיכה הדדית:

http://www.shovrotshtika.co.il/

אחת מתוך אחת – לשיתוף בסיפורים אישיים (בימים אלה נבנה שם מאגר מידע שיאפשר הצלבת שמות של תוקפים ואנסים. המאגר חסוי, אבל יאפשר לנשים לדעת אם מי שפגע בהן פגע בנשים נוספות ואולי לשתף פעולה בתלונה ותביעה):

http://www.oneofone.org.il

 

מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית (כולל קו חירום):

http://tlv.1202.org.il

 

 

הגולשת חוקרת – מקבץ שני

עוד אייטמים מעניינים מהטור "הגולשת חוקרת" – טור על פמיניזם באינטרנט שאני כותבת כבר מספר חודשים בשבועון "לאשה".

 

 

  • "הקול השקוף" הוא חקר חדש שמתפרסם החודש ביוזמה של "אישה לאישה" המרכז הפמיניסטי בחיפה, והוא עוסק באפליה הכפולה שחוות נשים עם מוגבלויות, בשל היותן נשים ובשל היותן מוגבלות. המחקר שהוצג לראשונה בכנס של "אישה לאישה" בראשית החודש (6 באפריל) משמיע את קולן של נשים שכמעט לא נשמעות בשיח הציבורי הישראלי, אבל מתמודדות בקשיים עוד יותר גדולים מכולן עם שאלת העצמאות הכלכלית, הנראות הציבורית, דימוי הגוף והביטחון האישי. המחקר שנערך בשיתוף אוניברסיטת חיפה על ידי דליה ד"ר דליה זק"ש וחדווה אייל נולד מצביע בין השאר על צורך לעודד מפגש ושיח פתוח בין נשים עם מגבלות ונשים ללא מוגבלות על מנת לכלול את הראשונות בסדר היום הפמיניסטי. אחת הסוגיות המשמעותיות במחקר, סוגיית הבטחון האישי, חושפת נתונים לפיהן נשים עם מוגבלות חשות יותר חרדה, מתח וחוסר ביטחון, הן חוות כוח פיזי המופעל נגדן גם בתוך משפחתן, השפלה, ניצול מיני וחוסר יציבות בהכנסות, בנוסף הן נאלצות להתמודד עם סטריאוטיפים הקובעים כי הן מסוגלות לפחות מנשים אחרות. את המחקר במלואו ניתן להוריד כאן: http://tinyurl.com/nyq8ak4

 

  • לפני הלינק הבא חשוב להצהיר: אתן לא חייבות להגיע לאורגזמה. זה יכול להיות כיף גדול, אבל רק למי שרוצה, כי לפעמים נדמה שעם החופש המיני הנשי הגיעה רשימת מטלות וחובות שהיא דכאנית לא פחות מרשימת המגבלות והאיסורים שקדמו לה. זהו, עכשיו אפשר לעבור ללינק של המגזין המקוון TechSlut, שעוסק במיני עניינים של תרבות עכשווית, החל מאפליקציה של שעון מעורר שמפיצה (בתוספת מכשיר מתאים) ריח בייקון מטוגן, דרך כתבה על אמנים שמפזרים יצירות אמנות ברחובות תל אביב ועד למדריך האורגזמות. הכותבת, רונה בר, מספרת שעבדה שש שנים כמדריכה מינית ופגשה אלפי נשים שרצו להגיע לאורגזמה אבל חששו מדימוי של נימפומניות או טורפות או מיני כינויים אחרים שמצמידים לנשים שחוות מיניות עזה. המדריך שלה כולל הסברים אנטומיים והדרכה מפורטת: http://tinyurl.com/karhapf

 

 

  • יוקו שימוזו היא מאיירת יפנית שחיה ויוצרת בניו יורק. לאחרונה היא נבחרה במולדתה כאחת ממאה המשפיעות הגדולות על התרבות העולמית, ולא רק משום שהיא מלמדת בבית הספר הנחשב "סקול אוף ויז'ואל ארטס" אלא משום שהספרים שלה, רומנים גראפיים ואיורים לילדים ולמבוגרים, מציעים מבט חתרני אלטרנטיבי על המציאות, שלא מנע מגאפ להזמין ממנה יצירות להדפסה על טי שירטס, פפסי עיטרה באיורים שלה פחיות משקה, מיקרוסופט, ויזה ואם טי וי השתמשו בהן במודעות וכתבי עת נכבדים כמו הרולינג סטון, טיים, ניו יורק טיימז, הניו יורקר מפרסמים אותן בקביעות. אחד הפרויקט האחרונים שלה הוא בעצם אוסף של עבודות שנוצרו במהלך השנים, אוסף של גיבורות על אסיאתיות – נשים חזקות, דומיננטיות, מרשימות, שמסוגלות להציל את העולם בשעת הצורך, למרות שכולן מרמזות לציור היפני המסורתי, אבל בוקעות ממנו בתנופה. התערוכה זמינה אונליין: http://www.behance.net/gallery/Asian-Super-girls/5404719

 

Yuko-Shimizu-1

 

  • "בין סיום ההתעללות המינית בגופי ובנפשי לבין הגילוי המלא על האלימות שהופעלה נגדי, עברו 12 שנים ארוכות עד אין קץ, כך שממילא לא יכולתי לתבוע משפטית את האב שאנס אותי" – כך כותבת דורית אברמוביץ, יועצת תקשורת ופעילה חברתית ואחת ממובילות הקמפיין הסוער ברשת נגד ביטול ההתיישנות על עבירות מין. היא ושותפיה לקמפיין תובעים את האפשרות לתבוע לדין עברייני מין בכל עת, מתוך הבנה שלפגיעה מינית ישנן השלכות שלא ניתן להחלים מהן כי נשים וגברים שנפגעו מינית שומרים על כך בסוד, מתקשים מאוד לדווח ולעתים רחוקות בלבד מתלוננים במשטרה משום שהחברה עדיין מייחסת להם שותפות ומביטה בהם בהאשמה ובושה.

אברמוביץ עצמה כתבה, סיפרה והתראיינה לא מעט על הפגיעה שעברה – גילוי עריות, ובימים אלה היא מנסה להוביל תנועה שתייצר על הכנסת לחץ שיביא לשינוי החוק, ויאפשר להתלונן נגד עברייני מין גם כעבור שנים ארוכות. "אנחנו נולדות אל ממסד שמחבק לרוב את השתיקה", נאמר בעמוד הפייסבוק של הקמפיין (http://tinyurl.com/oe8l6ub)., שבו רבות משתפות באומץ בקשיים העצומים להפר את השתיקה. לדבריהן, נפגעות תקיפה מינית רבות מסוגלות להתלונן רק אחרי גיל 40 או 50, ומאחר שלעתים קרובות מדובר במקרים שהתרחשו בתוך המשפחה, בילדותן (אחת מכל 7 נשים בארץ נפגעת גילוי עריות), החוק לא מאפשר להן להתלונן והתוקף ממשיך את חייו חופשי מבלי להיענש.  חברות הכנסת מיכל רוזין ומרב מיכאלי כבר הגישו בקשות לביטול ההתיישבות על פשעי גילוי עריות, ובימים אלה מוגשת לשרת המשפטים פנייה ישירה בתמיכת העוקבות אחרי הקמפיין, בתקווה להביא למודעות לכך שהזיכרון הטראומטי הנלווה לפגיעה מינית אינו מאפשר תלונות במסגרת הזמן המצומצמת שמאפשר החוק הנוכחי, ולהכרה בכך ששינוי החוק עשוי לשנות את חייהן של מאות אלפי נשים.

 

 

 

 

  • הנה עוד הזדמנות לבדוק עד כמה אנחנו שבויים בדגם האחד, הקבוע, הברור של "המראה הנשי". פרויקט "מונוקיני 2.0", קורא תגר על הגדרות היופי הנשי המקובעות, באמצעות שורה של בגדי ים המעוצבים במיוחד לנשים שעברו כריתת שד.

אלינה הלסטונן מפינלנד, הוגת הרעיון, לא התקשתה לגייס דוגמניות, שכולן עברו כריתת שד בגלל מחלת הסרטן. המספר ההולך ועולה של נשים בעלות שד אחד בלבד, או כאלה שעברו כריתה כפולה, הפך את החיפוש אחר אלה שיעזו להצטלם כך לפשוט יותר, ואת הדרישה לבגדי ים מתאימים, לגדולה בהתאם. היא עצמה עברה כריתת שד לפני שנים מספר, ומעידה כי לא הצליחה למצוא בגד ים שיתאים לה ויאפשר לה לשחות בחופשיות ויתאים לגופה בצורתו החדשה.

הלטונן אומרת שהיא הופתעה לשמוע נשים שעברו כריתת שד והמתינו לשחזור מתארות את מצבן ב"חצי אישה"  או כמי "שהטיפול בהן לא הושלם". "אני בעד שמי שרוצה לעבור שחזור תעשה זאת, ואני יודעת ששדיים הם סמל רב עוצמה לנשיות ומיניות, אבל אני גם חושבת שמושגי היופי, הבריאות והנורמליות שלנו מקובעים מדי. אני מרגישה אישה שלמה ובריאה גם בלי שד. העובדה שיש לי פחות עור, שומן ובלוטות לא מקטינה את הנשיות שלי, ואני אפילו חושבת שהצלקת שלי יפה. היא מזכירה לי שקיבלתי הזדמנות שנייה לחזור לחיים".

"אני מודעת למראה החריג שלי", אומרת הלטונן. "אני מקבלת תזכורת בכל פעם שאני מתפשטת בנוכחות אנשים, בבריכה למשל. נועצים בי עיניים – וזה בגלל שאנחנו לא רואים נשים כרותות שד בשום מקום. זה די מפתיע. בכל שנה נוספות כמעט שני מיליון נשים כאלה בעולם, אבל הן נחבאות מהעין".

כדי לא להתחבא, הלטונן גייסה מעצבים ומעצבות שתכננו את הליין המרהיב הזה של "מוניקיני 2.0" – ליין שחושף את "המקום הריק". לדברי הלטונן – אם אין שם שד, אין כבר מה להסתיר,  נכון?

צילומי הדגמים מוצגים במוזיאון לצילום בהלניסיקי, פנלנד, עד ראשית ספטמבר,ואז ינדדו לשבדיה ולנורווגיה. הם מוצגים גם באתר : http://monokini2.com ובמסגרת גיוס ממון-המון המתקיים ברשת בימים אלה: http://tinyurl.com/pswf8v7

Elina (1)

 

Milsse_monokini2

הגולשת חוקרת – מקבץ ראשון

באפריל האחרון התחלתי לכתוב בשבועון "לאישה" טור חודשי שעוסק בפמיניזם ברשת. האייטמים קצרים, אבל מפנים לכל מיני מקומות מעניינים במיוחד, שבהם עוסקים בשאלות פמיניסטיות, בונים כלים להעצמת נשים, מעוררים שאלות או מציגים אומנות ש(בעיני) כדאי לראות. הנה מקבץ ראשון מתוך המדור הזה, הנושא את הכותרת "הגולשת חוקרת". עם לינקים, כמובן.

 

 

  • זה התחיל לפי כמעט שנה, אבל צובר תאוצה ברשתות החברתיות: גברים כורדים מצטלמים בבגדי נשים ומעלים את התמונות לרשת, על מנת למחות על גזר דין שהתקבל באיראן ואמור היה להיות משפיל. בית המשפט במזרח כורדיסטן, אזור הנמצא בשליטת איראן, גזר על גבר שנמצא אשם בעבירה פלילית עונש שבמסגרתו הולבש בצ'אדור אדום , הבגד המסורתי של נשים כורדיות, והובל ברחובות העיירה בה הוא מתגורר. הלבשתו של המורשע בבגדי נשים אמורה הייתה להיות משפילה במיוחד, ולהזהיר את הציבור – מתוך מחשבה שעבריינים פוטנציאלים ירתעו מהאפשרות שיושפלו בדרך דומה. אלא שהאירוע עורר תגובה הפוכה – ומזה כשנה מתנהל ברשת קמפיין של גברים כורדים המצטלמים בבגדי נשים על מנת להצהיר: נשים אינן נחותות, והשוואתנו לנשים אינה בגדר ביזוי. מיד אחרי פרסום גזר הדין יצאו מאות נשים להפגין ברחובות מחוז מריוואן, האזור שעליו חולש בית המשפט האמור. הגברים הצטרפו אחרי שמסעוד פטיפור, גבר מקומי, העלה לרשת תמונה של עצמו לבוש בצ'אדור האדום. שנה אחרי, מאות גברים אחרים הצטרפו למחאה של פטיפור, ועמוד הפייסבוק שלהם, הפועל תחת הכותרת "גברים כורדים למען שוויון", זוכה ליותר מעשרים אלף עוקבים (https://www.facebook.com/KurdMenForEquality), ולמרות שטרם הופיעה בו תגובה רשמית מטעם הרשויות, קבוצה של חברי פרלמנט איראנים כתבו בו פוסט התומך במאבק לביטול פסקי דין שיש בהם זלזול בנשים.

 

kurd-men

 

  • הסטטיסטיקה המעודכנת קובעת כי אחת מכל ארבע נשים בארץ חוותה פגיעה מינית, ואחת מכל שישה ילדים (בנים ובנות) נפגעו מינית. הנתונים האלה נכונים בכול המגזרים, כמו העובדה שרק כעשירית מהפגיעות המיניות מדווחות למשטרה, וגם אז רוב התלונות נגנזות, ואלה שמגיעות לפרקליטות לעתים רחוקות בלבד מגיעות לשלב הגשת כתבי האישום – ברור עד כמה חשוב לטפל בתופעה ברמה הקהילתית. את הקורס המקוון להתמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות יזמו שני אנשי חינוך _(המזדהים באתר המאוד עשיר במידע שלהם רק בשמות מירי ואורי). לדבריהם, הם פגשו נפגעי פגיעות מיניות רבים, ושמו לב שהחברה הסובבת חסרת כלים להתמודדות עם התופעה. הורים, מורים ואחרים בקהילה מעדיפים לחשוב שפגיעות מיניות אינן יכולות להתרחש בסביבתם, וכתוצאה מכל לא רק שלנפגעים אין תמיכה, אלא שמתאפשרת פגיעה רב דורית. ה"קורס" הוא למעשה סדרת מאמרים מאירי עיניים הדנים בצורך של קהילות להכיר בפגיעה, לאפשר בנייה של תרבות שאינה מסתירה או מטשטשת עקבות של פגיעה, מעלים את שאלת האפקטיביות של הטיפול בשיקום הנפגעים והכי חשוב – הוא מקנה כלים מעשיים ומלמד איך להשתמש בהם: http://tinyurl.com/pmoxqtu

 

  • השאלה האם פמיניסטיות מעוניינות לשתף גברים במאבקן מרחפת באוויר כמעט מאז ראשית המהפכה המגדרית, וכצפוי, זוכה להתדיינויות סוערות, שהביטוי "לישון עם האויב" הוא מן העדינים שמושמעים בהם. בנפרד מהשאלה מה רוצות-צריכות נשים, ישנה ברשת נוכחות מעניינת של גברים המכנים את עצמם פמיניסטיים, וכדאי מאוד לקרוא מה יש להם לומר. היוזמה האמריקאית במסגרתה נכנסים גברים לנעלי נשים על מנת לנסות, ולו לקילומטר או שניים, לחוות את העולם מבעד לעיניהן (http://www.walkamileinhershoes.org) היא אולי אקט סמלי, אבל מושך תשומת לב רבה, וזו, כידוע, הכרחית בכול מאבק. קבוצת הפייסבוק "ככה נראה פמיניסט" (https://www.facebook.com/feministmen) פועלת (בפחות תשומת לב תקשורתית) כבר כמעט שנתיים ובהצהרת הכוונות שלה רצון ליצור שינוי חברתי, ולקדם תפישות המתנגדות לניצול נשים בתעשיית המין ועוד קודם – בעולם הפרסום שבו הן מוצגות כאובייקטים בלבד. חברי הקבוצה מצהירים שלא החברה שלהם אמרה להם לעשות לייק לעמוד הזה. שתדעו. באותו הקשר כדאי לכן לקרוא את הדיווח מכנס שהתקיים כבר לפני שבע שנים (הרשת לא שוכחת!) על מקומם של גברים במאבק הפמיניסטי (http://cafe.themarker.com/post/234851/) ואת המאמר "געגועי לפמיניזם מיליטריסטי" ב"בלוג בעוונתא" (http://tinyurl.com/kmom46q), שבו כותב גבר, שאינו מזדהה בשמו, על כך שמאבק שמפסיקים לקחת בו סיכונים ומטשטשים בו באמצעות אידיאולוגיה את המעשים בשטח, הוא מאבק שבו קשה לגברים להשתלב – וזה חבל, משום ששיתוף פעולה חוצה מגדרים הכרחי לשינוי חברתי מהותי. וכשאתן בסביבה, הכנסו לביקור ב"לה פמיניסט", בלוג של קבוצת כותבים העוסקת במאבק הפמיניסטי מזווית גברית אלטרנטיבית – קבוצה המבינה שגבריות לא חייבת לכלול פוזה מאצ'ואיסטית ולעסוק רק בצבא, מכוניות וספורט. הם מגדירים את עצמם "הסכין בגב השוביניזם". רק בזכות זה כדאי לעיין, לא?

 

 

iska

 

  • מתי בפעם האחרונה ראיתם דוגמנים שנראים כמו מי שאתם פוגשים ברחוב (או רואים במראה)? אחרי שנים של חשיפה לתקשורת, פרסום, קולנוע ואפילו ספרות, לכולנו יש פחות או יותר תבנית ברורה, ואחידה, של הגוף האידיאלי, שאליו יש לשאוף ואם אי אפשר, אז לפחות להעריץ (ולהתייסר) מרחוק. שתי סוכנויות של דוגמנים עושות צעד קטן נגד הזרם, ומנכיחות גם נשים וגברים שלא מתאימים לתבנית. "סוכנות הדוגמנים המכוערים" (http://www.ugly.org) הלונדונית מציעה למעלה מאלף דוגמנים ודוגמניות בני 18-100 בכל מידת גוף אפשרית. הכותרת "מכוערים" נועדה ומצליחה לעורר פרובוקציה, וכמובן גם למשוך מעסיקים פוטנציאלים שירצו לשבור את השגרה באמצעות שימוש במי שאינם בהכרח גבוהים, רזים או שריריים ובעלי עור חלק. בדלת האחורית, הסוכנות מקדמת תפישה אחרת, הרבה יותר משחררת, של מושג היופי – יופי רבגוני, לא שיגרתי, אישי, יופי שנובע מעצם האנושיות של מי שעומד מולנו, יופי שמכיל גם זקנה, נכות, מורכבות, ולא יופי חדגוני שנולד בייסורים של הרעבה עצמית, ניתוחים פלסטיים או פוטושופ. בסוכנות רשומים בין השאר האיש הגבוה בעולם סולטאן קוזאן (2.46 מ'), ודוגמן שמתגאה ב – 241 ניקובים (פירסינג).  הסוכנות השנייה "אנחנו לא דומים לכם" ( http://weareunlikeyou.com ) פועלת בברלין, וגם היא מבטיחה דוגמנים ודוגמניות עם אופי ייחודי – ומשום שהם מחתימים אנשים שהמראה המהמם שלהם אותנטי לגמרי, הלוק מגיע בלוויית הבטחה לנוכחות כריזמטית לא פחות. עיון בספר הדוגמניות שלהם ברשת מצבע על כיוון קברטי-בורלסקי למדי" ביאטריס, סטפני, לולה, ניקי, דיקי, סברין, לוטי ופראו פ. לאחדות מהן יש שפם, לאחרות מבחר נזמים בכל חלקי הפנים, קעקועים, ותספורות יוצאות דופן ורובן בוחרות להצטלם בבדים שנלקחו משנות העשרים והשלושים. הדוגמנים הזכרים: קרייזי ה., רנה, ניקו, סוזי, אברקסס, סינסיטר ומליק (רשימה חלקית מאוד) משחקים לא מעט משחקי הסוואה של מיניות מעורפלת ואיפור כבד או מאצ'ואיזם על גבול האלימות. וכן, הם כל הזמן מחפשים דמויות חדשות.

 

 

  • האגודה האמריקאית לזכויות האזרח פרסמה לאחרונה דו"ח המוקדש לאסירות המוחזקות בבידוד בבתי כלא ברחבי ארה"ב. בארץ (על פי נתונים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2010) מונה אוכלוסיית האסירות 249 נשים בלבד, 85% מהן פליליות והאחרות ביטחוניות. מעטות בלבד מגיעות לבידוד מטעמים של ענישה או הפרדה משאר הכלואות מטעמי הגנה על האסירה) ולמרות שהכנסת מכירה בכך שנווה תרצה, בית הכלא שבו כלואות רוב הנשים, התנאים לא באמת מתאימים לאוכלוסייה (כך נאמר בדו"ח שהוגש לכנסת וכותרתו "תנאי הכליאה של אסירות") הוא נחשב עדיף פי כמה על פני מתקני הכליאה לגברים. בארה"ב, כאמור, התמונה שונה לגמרי. שם כלואות למעלה ממאתיים אלף נשים והן נשלחות לבידוד כעניין שבשגרה-אז הן שבועות או חודשים שבהן הן מבודדות לגמרי מכל מגע אנושי במשך 22 שעות ביממה. יש לכך, כמובן, השלכות פסיכולוגיות מרחיקות לכת, החל בחוויה מחדש של טראומות שהובילו מלכתחילה לבחירה במסלול החיים שהסתיים בכלא וכלה בהתעוררות של מחלות נפש. עוד מתברר כי לעתים אסירות נשלחות לבידוד כעונש על תלונות שונות נגד צוות בתי הסוהר – ובעיקר תלונות כנגד ניצול מיני. בארה"ב שולחים לבידוד גם נשים הרות ואימהות לילדים, מה שפוגע פגיעה אנושה ביחסי האם והילד ובבריאות הנפשית של הילד. באתר האגודה אפשר לקרוא את הדו"ח, ואת מגוון העדויות האישיות המטלטלות שנאספו בו, וגם את ההמלצות לשיפור (שמצריכות, כמובן, כסף): https://www.aclu.org/worse-second-class

 

 

  • כשמרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מכשירים תומכות לקו החירום שלהם, אחד הדברים הראשונים שאלה לומדות הוא לא לשכנע, ובוודאי שלא ללחוץ על הנפגעות להתלונן. התמיכה במקומות כאלה נעשית בגובה העיניים – על ידי נשים שמבינות שבחברה שלנו, כל אחת יכולה בקלות למצוא את עצמה בצד השני של הקו, וחשוב מזה – הן מבינות שאחד המרכיבים הקשים בטראומה שעוברת מי שנפגעה מאלימות מינית הוא תחושת אובדן השליטה בחייה. אובדן השליטה הזה עלול להתעצם מאוד כשמישהו אחר לוקח את העניינים בידיים ומורה לנפגעת מה לעשות, איך לנהוג, איך להגיב. הכוונות עשויות להיות טובות וטהורות, אבל התוצאה אומללה: נפגעת שתתלונן לא מתוך שהיא באמת מרגישה שזה הדבר הנכון לה לעשות, עלולה להיסחף למערבולת שאין לה כוח נפשי לעמוד בה. בריטני, בלוגרית אמריקאית, בחרה לחשוף את התקיפה המינית שעברה ולהסביר למה לא התלוננה. זה אולי לא משרת את חוש הצדק החברתי של הסביבה, אבל אם תקשיבו לה (http://tinyurl.com/n2h4efn) תבינו שמדובר בהישרדות, ושנשים, כמו שהיא אומרת "לא חייבות שום דבר לאף אחד", והעובדה שהן חוו תקיפה לא הופכת אותן לסמל ובוודאי שלא לכלי. בריטני הנ"ל (המתייגת את עצמה בין השאר ב"גנגסטרית רוחנית ופעילה פמיניסטית") לא לבד. הבלוגרית מרטי מקי (http://tinyurl.com/n5mnezp) כותבת ב"הבחירה בשתיקה" כי אחרי ששרדה יותר ממעשה אונס אחד, היא מבינה שהיא לא מסוגלת לעמוד בחקירה, בהאשמה, בחיטוט הפומבי ולמען האמת גם לא בשאלה איך יכול להיות שהיא שותקת "כאילו שאם אני מתלוננת אני מגינה על החברה מפני האנס". הנתונים שהיא מביאה מצביעים על כך שרק 46% ממקרי האונס בארה"ב מדווחים, מתוכם 12% מובילים למעצר, 5% להרשעה ורק 3% למאסר ולו הקצר ביותר. ענת סרגוסטי כתבה לפני שנים מאמר בעקבות פרשייה שעלתה לדיון ציבורי, והיא דנה ביחס המשטרה והעיתונות למתלוננות. לדבריה, על עוד לא נמצא דרך להגן על המתלוננות, עדיף להן לא לעשות את הצעד הזה. (http://tinyurl.com/l67sf5g)

 

*

היא נולדה בשנת 2001, ומהשנייה שבה הגיחה לעולם הפופולאריות שלה נמצאת בעלייה מתמדת: ויקיפדיה, האנציקלופדיה השיתופית החופשי, הרב לשונית, הפכה במהירות לאחד מכלי המחקר השימושיים על גולשים מכל העולם, נכון לאמצע 2014 היא מדורגת כאתר השישי הנצפה באינטרנט, והיא מכילה מידע ב – 287 שפות. ואם נדרשת עוד הוכחה – בשנה שעברה ניתן לאסטרואיד שהתגלה ע"י חוקרים אוקראינים השם "ויקיפדיה" כמחווה לתרומתה לתרבות האנושית.

אז מה הבעיה? ובכן, למרות שהמידע כולו נכתב על ידי מתנדבים וכל אחד מאתנו יכול לכתוב ולערוך בה כל ערך, נשים מהוות רק חלק זעיר מהעורכים והמשתתפים בעיצוב הכלי המדהים הזה: 13% בלבד. כתוצאה מכך ייצוג הנשים בוויקיפדיה נמוך מאוד, או אם לצטט מהאנציקלופדיה עצמה (בערך "ויקיפד", השם המקוצר למי שלוקחים חלק בעיצוב התכנים): "ערכים העוסקים בכדורגל מפותחים ומקיפים הרבה יותר מאלה העוסקים באימהות". עוד נאמר שם, שנשים שמעזות ומתנסות ביצירת ערכים עושות זאת בהצלחה גדולה, אבל נוטות להפסיק את פעילותן אם הן מקבלות תגובות אגרסיביות – ומסתבר שזה חלק מהתרבות הוויקיפדית, משום שצורתם הסופית של התכנים נקבעת באמצעות מחלוקות, ויכוחים ותיקונים של גולשים אלה את אלה.

מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב? ברור שתוספת של כותבות ועורכות תעשיר את ויקיפדיה מאוד, ותעצים את הנוכחות הנשית, ותעניק לנו הזדמנות פז לכתוב על נשים שההיסטוריה נוטה לשכוח, על נשים שמעניקות לנו השראה ועל נושאים שמעסיקים אותנו כנשים.

עמותת ויקימדיה ישראל, בשיתוף קרן ויקימדיה העולמית שעומדת מאחורי המיזם הזה, מפעילה בדיוק לשם כך סדנאות וימי עיון מרוכזים לנשים המעוניינות ללמוד איך לכתוב ערכים בוויקיפדיה. החודש התקיים מפגש כזה, שעסק בערכים מעולם האומנות, ומפגשים נוספים במבחר נושאים יתקיימו ממש בקרוב. הם פתוחים לכולן, ואין צורך בידע מוקדם כלשהו. נשים שהשתתפו בימי הדרכה כאלה מדווחות על כייף גדול, והזדמנות נהדרת לתרום ידע למאגר שוויוני ופתוח. נשמע לכן מאתגר ומלהיב? פרטים תוכלו לקבל מחן ספקטור, רכזת הקהילות בויקימדיה ישראל: cspector wikimedia.org.i והסברים כללים בעמוד האירוע (המתעדכן לקראת מפגשים נוספים): http://tinyurl.com/p5pbgox.

באותה הזדמנות כדאי לכן להכיר גם את "פועלות ברשת" (http://poalot.com), האתר של שולמית ליר, שמוקדש כולו לעידוד שיתופי פעולה בין נשים באמצעות שימוש ברשת ובמדיה דיגיטלית, וניתן למצוא בו עצות וכלים (וגם מידע על סדנאות) לשימוש חכם ויעיל בכל הכלים הממוחשבים הנדרשים כדי לקחת חלק במציאות החדשה.