היה או לא היה – סיפור אהבה

בשנות העשרים הסוערות, תור הזהב של ברלין, "קפה נגלר" היה ה-מקום שאליו הגיעו כל המי ומי של הבירה הגרמנית. רקדו שם, שתו שמפניה לאורן של נברשות קריסטל וניהלו פרשיות אהבה וויכוחים אינטלקטואלים סוערים. האמנם? זאת, פחות או יותר, הייתה הגרסה שנשתמרה במשפחה. מור קפלנסקי, שאיגנץ וקלרה-רוזה נגלר היו סבא וסבתא של סבתהּ שלה, שמעה את הסיפורים, זכתה לאכול בכלי הכסף ובפורצלנים המהודרים שנשאו את לוגו בית הקפה ההוא. ואז היא יצאה לברלין לעשות סרט על "קפה נגלר" ולא תאמינו מה היא מצאה שם.

גם הקהל שראה את הסרט בבכורה הבינלאומית שלו בפסטיבל הסרטים של ברלין בפברואר לא האמין. צופים מכל העולם צחקו, עצרו את נשימתם, הזילו דמעה, צחקו שוב וכשהסרט נגמר עמדו ולא הפסיקו למחוא כפיים ולשאוג "בראבו" עוד דקות ארוכות. גל נוסף של התלהבות דומה נרשם כשלבמה עלתה נעמי קפלנסקי, סבתהּ בת ה – 87 של מור, והאישה שבזכותה כנראה נולד הסרט הזה. ובעיקר כשנעמי אמרה את מה שחשבו כולם: "זה התחיל כסרט על בית הקפה, אבל הפך להיות סרט על אהבתה העמוקה של נכדה אחת לסבתא שלה".

הנכדה, מור, יצאה לברלין על מנת למצוא עדויות שיעזרו לה לספר את סיפורו של בית הקפה המהולל. במהלך החיפושים שלה, שארכו חודשים רבים וכללו ארבעה תחקירנים (שהוחלפו לאחר שכל אחד מהם מצא חומרים פוטנציאליים נהדרים לסרט שלא ממש התרוממו) ולקפלנסקי נדמה היה שהם פשוט לא עושים את עבודתם כמו שצריך, הלכה והתבררה לה האמת המאכזבת: "קפה נגלר" לא היה, כנראה, המוסד המרכזי, הנוצץ, המדובר והחשוב שנשתמר בזיכרונות המשפחה. ברכט, איינשטיין וחבריהם לא ניהלו בו שיחות עומק אינטלקטואליות, מרטין גרופיוס לא שרטט על המפיות תכניות לבניינים מהפכניים ומרלנה דיטריך לא שרה שירי אהבה חרוכי-קול. נברשות קריסטל מפוארות היו שם – כפי שהעידו התצלומים באלבומים של משפחת קפלנסקי, אבל אלה כנראה הביטו מלמעלה על התנהלות נעימה, צנועה ולא ממש יוצאת דופן באותם ימים בברלין.

 

אבל מור לא ויתרה. ביחד עם בן זוגה, יריב בראל, שגם צילם את הסרט, היא נברה בכל מקום אפשרי בברלין, גילתה קהילה גדולה של שוחרי שנות השמונים, היסטוריונים של תרבות, שוחרי מוזיקה, מלקטי עדויות וארכיבאים ושכנעה את כולם שהיא פשוט לא מסוגלת לאכזב את סבתא נעמי. והם? אחרי כחכוח או שניים הסכימו לספר סיפורים שמציאות ובדיון משמשים בהם בערבוביה ולהמציא לבית הקפה "נגלר" היסטוריה חלופית. התוצאה, כאמור, מצחיקה, מרתקת, מפתיעה ובעיקר ספוגה באהבה ונוגעת ללב.

השיחות של מור עם סבתא נעמי קפלנסקי משמשות בסרט כוח מניע רב עוצמה ("כן, סבתא, יש לנו המון חומר, לא מפסיקים לצלם"). קשה גם להתעלם מהעובדה שבבחירת המקצוע, קולנוע, היא הולכת בעקבות סבתה, שהיא אמנם בוגרת בית הספר לאחיות בהר הצופים, בירושלים, אבל את הקריירה עשתה דווקא בתחום הקולנוע. היא לקחה חלק חשוב בהקמת ארכיון הקולנוע הישראלי ולאחר מכן ביצירת סדרות התעודה היוקרתיות של רשות השידור כמו "עמוד האש", "ירושלים שהייתה בספרד" ו"הכוזרים".

נעמי קפלנסקי נולדה בבנימינה, גדלה בחיפה וכיום מתגוררת בקיסריה "ולמרות זאת כל שירי הערש וסיפורי הילדות שאני מכירה הם בגרמנית", היא אומרת. סבא שלה, איגנץ נגלר, הגיע כנער בשלהי המאה ה – 19 מבוקובינה לברלין והחל לעבוד כמלצר בבית הקפה של משפחת קמפינסקי, שעשתה אז את צעדיה הראשונים לקראת הקמת אימפריית המלונות הבינלאומית שלה. מכתב הברכה שכתב ברטולד קמפינסקי לסבא איגנץ כשזה החליט בשנת 1908 לצאת לעצמאות ולהקים בית קפה משלו, עדיין שמור אצלה. איגנץ וקלרה רוזה ניהלו את בית הקפה שלהם, גידלו את שלושת ילדיהם ולא חלמו לעלות לארצישראל, עד שהבנים, שהיו חברים בתנועת הנוער היהודי בגרמניה "בלאו וייס" ("כחול לבן") החליטו לעלות, והחלו לכתוב מכתבים מלאי התפעלות להורים "בואו לכאן, אין לכם מה לחפש יותר בגרמניה וכאן יש המון מה לעשות".

בכור הבנים, היינץ, הקים את מפעל "עסיס" ואחיו הקטן, פליקס, ייבש ביצות ליד בנימינה ולימים פתח חנות ספרים גדולה בחיפה.  האחות, סופי ("ג'ינג'ית עם טמפרמנט סוער") גמרה את לימודיה בתיכון בברלין בשנת 1924 וההורים החליטו שזה הזמן לקחת אותה מעיר החטאים . הם נסעו למצרים, משם הגיעו לפלשתינה, קנו מגרש רחב ידיים על הכרמל ובסיועו של האדריכל הנודע אלכסנדר ברוולד (שתכנן, בין השאר את בניין הטכניון הישן בחיפה והקים את הפקולטה לאדריכלות) בנו וילה במרכז הכרמל, מוקפת בארבעה דונמים של חורש אורנים וצמחייה עבותה, שהייתה מעין העתק של בקתת הציד המשפחתית ביער השחור.

 

"בית נגלר" משמש עד היום מרכז תרבות ומשכן אומנויות בחיפה. כשהמשפחה נכנסה לגור בו בשנת 1926, הוא רוהט ברהיטים שהובאו מברלין, אותם ספרים, פסלים, שידות, כורסאות וכמובן שולחנות מכוסים בשטיחים, כנהוג, ולא במפות, שולחן ביליארד גדול ופסנתר כנף. בבית הזה, שבו בישלו אוכל ברלינאי, ניגנו, שרו וחיו כאילו הם עדיין שם, בילתה נעמי את השנים הראשונות של ילדותה. אמה אמנם נישאה לאיכר מבנימינה וחלמה לטפל בסוסים ובפרות, אבל כשהתברר לה שבעלה מעדיף שתשב בבית ותקרא ספרים, החליטה לנסוע לברלין כדי ללמוד מקצוע (חינוך מיוחד) "ואותי שתלו אצל סבתא", אומרת נעמי, "וזה היה נהדר".

אימא שלה, היא נזכרת, לא ממש מצאה את עצמה במושבה. "ראיינתי פעם את הזקנות של בנימינה וגיליתי שהיו לה שתיים שלוש חברות והיו לא מעט נשים ששנאו אותה, כי הייתה עשירה. כי לכולם היו בתים של שני חדרים ולה בנו ארבעה חדרים וכי להורי היו שלושה פרדסים. הם אמרו שהיא 'לא הייתה משלנו' וזה היה לי מאוד עצוב לשמוע".

הוריה לא נפרדו, אבל היא ואמה עברו לחיות בחיפה ואביה, שמעון הכהן, הצטרף בכל סופשבוע. בימות החול עבד במשק שלו. הוא הגיע ארצה בגיל שבע מבלרוס, למד בגמנסיה הרצליה, שירת בגדודים העבריים במלחמת העולם השנייה ונסע לקליפורניה ללמוד חקלאות. "הרעיון המקורי היה לעשות סרט עליו", מספרת מור. "נעמי הזמינה אותי לעבור על מסמכים, על מכתבי אהבה נהדרים שכתב 'לעלמה סופי נגלר', המכתבים שכתבו הבנים להורים בגרמניה, תמונות – הכול מסודר אצלה במגרות וקלסרים ותוך כדי עבודה על החומרים דיברנו על "קפה נגלר" והבנתי פתאום שיותר בוער לי לעשות סרט על הקפה".

נעמי, איך זה שאת כקולנוענית, לא עשית אף פעם סרט על משפחתך?

"זה אפילו לא עלה בדעתי. ברשות השידור אי אפשר היה להציע לעשות סרט אישי, ולא עלה בדעתי להיות שוויצרית. עבדתי על הכוזרים, על ספרד. אף אחד לא התלהב אז משורשים".

נסעת לברלין לחפש את בית הקפה?

"בשנת 1979 נסעתי כעיתונאית עם קבוצה נהדרת שכללה את דוד ויצטום וחנה זמר. עבדתי אז עם יגאל לוסין על סרט על היינה וידעתי שבמזרח ברלין יש רחוב על שמו ומעריצים אותו מאוד. כישראלית לא יכולתי להגיע למזרח, אז השתמשתי בדרכון הבריטי שלי ואמרתי שאני מהבי בי סי. כך יכולתי להגיע גם למוריצפלאץ, שבו עמד בעבר בית הקפה, אבל לא נותר שם כלום. מזרח ברלין הייתה אז מקום כל כך אפור ואומלל. אני זוכרת שמשכתי כתפיים ואמרתי לעצמי 'טוב, זה כנראה היה ונגמר. אני לא יודעת אפילו אם הצטערתי במיוחד. "

 

בערך באותה תקופה התקשר אל נעמי נכדו של אחד החברים הטובים של סבא שלה, שגם לו היה בית קפה בברלין לפני מלחמת העולם השנייה. למרות שלחבר הייתה וילה ליד האגם, צמודה לווילה של יוזף גבלס, והילדים נהגו לשחק טניס ביחד, הוא כמובן נאלץ לברוח אך נתפס, הועבר למחנה טרזינשטט ושניים מילדיו נרצחו באושוויץ. בן אחד ברח לארה"ב והנכד, בנו של הבן הזה, גילה לפתע שאחרי המלחמה סבא שלו חזר לברלין, קיבל בחזרה את המפתחות לבית הקפה שלו והקים אגודה שנקראת "ברלין שוב חיה". הוא רצה לרתום אותה להכנת סרט תיעודי על משפחתו "נפגשתי אתו בברלין וראיינו המון אנשים", מספרת נעמי, "אני חושבת שזה היה טריגר שדחף אותי לעניין את מור בנושא".

המסמכים והתמונות ששמורים כל כך יפה אצל נעמי הגיעו אליה כמעט בדרך נס. בית הסבים שלה נמכר לפני שנים למשפחת רוטנברג – משפחתו של מייסד חברת החשמל – והאחיין, סנדי, שלמד אתה בבית הספר "הריאלי" טלפן אליה יום אחד וסיפר שבמרתף נמצאה כספת שלא ניתן לפתוח ויש לפוצץ. "אמרתי לו לשמור לי את מה שימצא בפנים בארגזים, ובאתי לקחת. היו שם שני רובי צייד מעוטרים של סבא שלי, שהמשטרה לקחה, וכל המסמכים והמכתבים האלה".

מור, בת 35, החלה לעבוד מתוך המסמכים האלה על הסרט שלה, לפני כארבע שנים, כשסיימה תואר שני בקולנוע. בשלב התחקיר נסעה לברלין ושמחה לגלות שבתערוכה שהוקדשה לחיים היהודיים בשכונת קרויצברג הוצגו תמונות וכלי אוכל מ"קפה נגלר". "התרגשתי נורא, אבל אז גיליתי שכל החומרים בתערוכה הגיעו בכלל מנעמי, שידיד שלה, עיתונאי גרמני, שכנע אותה להשאיל את החפצים".

איך נולד הרעיון להמציא סיפורים במקום אלה שלא מצאת?

"התחקירנית הפגישה אותנו עם קשיש גרמני שנשבע שיש לו זיכרונות מהקפה, שסבתא של נעמי החזיקה אותו על הברכיים… בדיעבד הסתבר שהוא די המציא את הסיפורים האלה וזה העלה בי את הרעיון לכתוב סיפורים משלי ולבקש מהמרואיינים שלי שיספרו אותם למצלמה כאילו הם סיפורים אמתיים. בדיעבד הסתבר שהאנשים האלה מאוד יצירתיים, הם חיים את התקופה הזו, עורכים מסיבות בסגנון שנות העשרים, מתלבשים ככה, מתרפקים על הימים ההם, והם רצו לספר סיפורים אמתיים לגמרי מההיסטוריה המשפחתית שלהם, סיפורים שקרו באותם ימים בברלין, במקומות אחרים, והם רק "הזיזו" אותם לקפה נגלר".

"הברלינאים היו זקוקים לסרט כזה", אומרת נעמי. "שנות העשרים היו התקופה היפה והתמימה שלהם, לפני כל הזוועות שקרו בגרמניה. הם מתגעגעים לימים ההם ו"קפה נגלר" ענה להם על צורך עמוק כל כך שהם היו מוכנים לבלוע גם את ה" בּוֹבֶּע מַיסֶעס".

"הדהים אותי באיזו קלות הם שתפו פעולה", אומרת מור. "גם גרמנים שנראו הכי קפוצים והכי לא זורמים, הסכימו לספר סיפורים שלא קשורים למציאות, ואם משהו השתבש בהקלטה וביקשתי שיחזרו על איזה משפט, בטייק הבא הם היו אפילו יותר משכנעים".

"הסרט הזה הוא בשבילי מתנה משמיים", אומרת נעמי. "מתנה מהנכדה שלי. וזה שחלק מהסיפורים לא ממש קשורים למציאות? זה לא נורא, כי זה מעניין ומצחיק וגם מוכיח שאפשר לאסוף סיפורים ולדמיין ולפנטז, ולבנות מזה היסטוריה. גם בתנ"ך נכתב ככה, הרי את לא חושבת שזה תיעוד של המציאות נכון? ככה בונים סיפור".

 

*** קפה נגלר הוצג בפסטיבל הסרטים בחיפה, מוצג כרגע בסינמטקים ברחבי הארץ ובעתיד יוקרן בשידורי "קשת" (וברשתות השידור האירופאיות גם).

כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו

(צילום: גל חרמוני. מתוך הראיון כפי שהתפרסם במדור הספרים של לאישה)

 

 

 

הנשים של אורית וולפיילר חיות בשוליים. כל ניסיון להושיט רגל מהססת אל מעבר לגבול המפריד בינן לבין המציאות האמתית כרוך בסכנת התמוטטות. כאילו שההתנהלות היומיומית עלולה לבלוע אותן. ולסביבה לא ברור למה. אחרי הכול, מה כבר נדרש ממנה? למצוא בעל, ללדת ילדים, לשלוח אותם לצבא, לחייך, להקריב את חייה? וכל זה בנוף הנפלא שלנו, בשמש הנהדרת, כי מה חסר פה? שוויצריה ממש.

וולפיילר, בת 43, לא מפתיעה כשהיא מצהירה שגדלה כאאוטסיידרית. היא מדברת, כמובן, על תחושה פנימית – מה שב"בורגנים" תיארו במשפט האלמותי "יש לי פה חור והוא שואב אותי פנימה". היא גדלה ב"כפר סבא האיומה של שנות השבעים" והייתה, מה שהיא מכנה "ילדת שמנת חמצמצה". התפאורה של ילדותה הייתה התפאורה הישראלית השגרתית, המסודרת, שמקבלת ממנה את התואר "איומה" בגלל השמרנות, התביעות, התבניות. "לכאורה ילדות נוחה ומרופדת, אבל למעשה הכל חייב להיות מוגדר, דיכוטומי, את חייבת לעשות מה שכל הילדים האחרים עושים, משהו נוקשה, שלא מאפשר סטיות. אפילו מה ללמוד בתיכון קבעו לנו. רציתי סוציולוגיה – אבל זה לא היה טוב ולא נחשב, אז נשלחתי ללמוד ביולוגיה. ההכוונה הזו הייתה ביד גסה, בלי מגע, אבל מתוך המון אלימות, כי ניסיון לשנות את מי שאת באמת זה מעשה מאוד אלים. אסור היה להעביר ביקורת, אסור היה להביע דעה חריגה. אפילו אם את שונאת את "המעגל" של דן שילון, שכל המדינה יושבת ורואה, את מפרה טאבו, את חולה. ככה התנהלה הסביבה, לא רק הבית שלי. לכאורה יישרתי קו, עשיתי כל מה שנדרש, אבל ללב שלי היה קשה, וזה כנראה מה שמצטבר עם השנים בכיס המרה".

כמה סמלי. אנחנו משוחחות ב"סקייפ" מכיוון שביום שבו היינו אמורות להיפגש, וולפיילר כיס המרה של וולפיילר הרים ידיים ושלח אותה למיון עם כאבי תופת, ומשם לניתוח. הכיס בחוץ אמנם, אבל מאחר שהשפעתו ניכרת בכל שורה שכתבה עד היום, סביר להניח שגם לתוך הספר הבא אחרי "שווייצריה זה כאן" ("אחוזת בית") יחלחלו המרירות, המרדנות, הסרבנות העיקשת ליישר קו. כי כאלה כל גיבורות אסופת הסיפורים הקצרים שלה – זו שכמהה לחיות בגרמניה ונוטשת את הלימודים כדי לטפל בקשישה מקומית, זו שמתכננת את חגיגת הפרידה הסופית מבנה הפעוט, החגיגה שתתקיים כשיתגייס לצה"ל ולא ישוב, זו שחלמה על תינוק מושלם אבל יולדת תינוק מפגר, שהיא קוראת לו משיח אבל מתקשה לגעת בראשו ולנחם אותו, ואפילו זו שגדלה בארמון המלוכה הבריטי, ומאחר שאימא שלה אינה נוגעת בה, היא זוחלת אליה בלילות ומכרסמת את ציפורני רגליה.

וולפיילר גרה בתל אביב, למדה יחסים בינלאומיים ולימודי סין אבל עובדת בהיי טק, נשואה לליאור, שעשה דוקטורט בהיסטוריה גרמנית אבל גם הוא עובד בהיי טק, והיא אימא של יובל בן עשר וחצי.  המרד הגדול שלה במסגרת שבתוכה התחנכה לא התבטא בסממנים חיצוניים: היא לא ברחה להרים ולא הצטרפה לקומונה של חובצי חמאת גמלים, אבל היום היא עושה, חושבת וכותבת את מה שהלב שלה דורש. וזה התחיל מיד אחרי האוניברסיטה, כשנסעה  לחיות לבדה בברלין "עפתי מפה הביתה", היא אומרת.

מה בברלין הרגיש לך בבית?

"ברלין של לפני עשרים שנה הייתה אחרת. לא מלאה ישראלים, לא מתוירת, שלא דמתה לאף בירה אירופאית אחרת. מהרגע הראשון הרגשתי שדווקא שם, רחוק, אני הכי מחוברת למשפחה שלי. המשפחה הגיעה במקור מפולין, אבל היה משהו בהוויה, בשפה, ברדיו שנדלק אצל סבא וסבתא בחמש בבוקר עם חדשות בגרמנית. סבתא שלי עברה את השואה קשה מאוד, בבירנקאו, קצת אצל מנגלה, ולבקשתי היא הייתה מרדימה אותי עם סיפורים מהשואה הארד-קור. הייתי חולמת עליה, זה מילא את הילדות שלי ואני אומרת את זה לחיוב".

מה יכול להיות חיובי בסיפורים על השואה?

" סיפורי השואה מילאו אותי בילדות גם בחרדות, אבל הם היו חלק מהשורשים שלי, מהמהות שלי, מהזיקה לסבתא. זה משך אותי מיום שאני זוכרת את עצמי. פעם הייתי בברלין עם חבר טוב שלי, הסופר סמי ברדוגו, ויחד נסענו למחנה הריכוז זקסנהאוזן. הגענו בשעת צהריים והייתה שמש חמימה והרגשתי שזה המקום הכי לא מאיים בעולם היום, שלווה מוחלטת, כי לא יכול לקרות בו שום דבר יותר רע ממה שכבר היה שם. כל הזוועה, והמוות, וההריגות, והרמקולים, והצעקות והסבל – נגמרו כבר, ועכשיו זה מקום שאפשר לנוח בו. יכול להיות שזו חוויה שמחברת אותי בחזרה לילדות הנעימה במיטה של סבתא, למקום שהוא כולו שלי, שאף אחד לא רוצה להיות בו חוץ ממני".

סבתא שלך לא הסתייגה מהרצון שלך לחיות בגרמניה?

"היא שידרה לי כל השנים הערצה גדולה לגרמניה. היא קנתה רק מוצרים גרמניים. היא עשתה הפרדה ברורה בין הפולנים, השכנים שהיו השטן, לבין הגרמנים, שלמרות הדבר הנורא שהם עשו, אי אפשר להתעלם מהאיכות שלהם".

את הנסיעה הראשונה לברלין בגיל 25 היא מתארת כ"הימלטות מכאן". היא גרה בדירת חדר עם בחור שלא הכירה והיה מכר של מכר של מכר, במזרח העיר שטרם שופץ אז. בערב שוטטו בבית קברות, אחר כך צפו בסרטי שואה. "תקופה קשה והזויה", היא נזכרת, "שהובילה אותי אחרי חודשיים לרצות לחזור ארצה, אבל אחרי שבועיים בארץ נמלטתי בחזרה. הפעם כבר מצאתי דירה, עבדתי באל על, והתחלתי להכיר את ברלין בכל הדרכים האפשריות".

בגלל ההומור, ובגלל ההקצנה שיש בה לפעמים שבבים קסטל-בלומיים או אלמודוברים, קשה לזהות את האלמנט האוטוביוגרפי בסיפורים של וולפיילר, אבל הוא קיים. גיבורות שלה כולן מנסות להימלט מתוך העור של עצמן –  אחת מהן אפילו כל כך לא יכולה להתמודד עם הבהמיות, הטמטום, האגרסיביות והקורבניות שבהוויה הישראלית, שהיא מעדיפה לתפוס את עמדת התוקפן הנאצי, אחרת מוצאת מחסה בתוך ביצת תרנגולת ושלישית, מטפלת רוסיה, מנהלת בדמיונה רומן סוער עם זמר אופרה – כולן מגדרות לעצמן עולם פנימי, בועה, שהנחמה הכמעט יחידה בו היא המגע, העור, הגוף, הריח – ובדרך כלל זה של ילדיהם. "בשביל זה עושים ילדים, לא?" היא צוחקת.

ילדים הם הגאולה?

"ממש לא. יש בזכותם רגעי חסד, אבל מאוד קטנים. גאולה יכולה לבוא, אולי, וגם זה בספק, מתוך האדם עצמו. וגם אז מדובר במושג חמקמק שאני לא ממש יודעת מה פירושו".

בברלין היא פגשה את מי שהפך לימים להיות בעלה, ויחד חזרו ארצה. "שמש, ים, כל השטויות והאשליות הריקות האלה", היא אומרת. את השנים שחלפו מאז היא מגדירה "15 שנה של ערגה. חשבנו לחזור לשם, אבל המחשבות מפה הן אחרות – תמיד יש סיבות להישאר, ילד, עבודה, משפחה. כשחזרנו נכנסו להיי טק, שלא נפסיד את זה חלילה, את יודעת, השתלבנו לא רע. אנחנו מתרגלים פה חיים של הישרדות. מצד אחד, כמו שנאמר בסיפורים שלי, יש פה הכל. מצד שני, אני חיה פה בתחושת זרות, שחלק גודל ממנה המתנקז לכתיבה".

כמו אצל כותבים רבים וגדולים, הכתיבה היא עבורה שילוב של סיוט וכלי ראשון להישרדות. היא לא עסקה בזה בצעירותה אבל "כל החיים כתבתי בלב. זה העסיק אותי ומילא אותי. זה יישמע נורא פלצני, אבל ידעתי שיום אחד זה גם יצא ממני ויצא לאור, ממש ככה, ופשוט נתתי לזה את הזמן".

השפה שלך אחרת, המון משפטים שנגמרים בפועל, כאילו שאת חושבת בשפה זרה

"לא ידעתי שזה ככה, עד שהכל יצא אל הנייר. השפה הזו הייתה יותר קיצונית בהתחלה, ועברה עידון. יש לי שפה שבורה. הגיבורות שלי שבורות. זה לא דבר שלילי. שבר, פצע, דם, מוגלה – הם סימני שאלה, משהו שצריך לטפל בו, שמעניק הזדמנות לעשות משהו בחיים. הממשק שלי עם החיים הוא כזה – לכאורה אני חיה חיים נוחים, אבל בתוכי אני נשרטת, נפצעת, אני כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו. לפני חצי שנה התחלתי לכתוב רומן, ובו אני מרגישה שאני אפילו יותר ערומה, חשופה ומשוחררת ממה שהייתי בסיפורים האלה".

סוג של פאם פטאל פמיניסטית

 

צילום: גל חרמוני

 

בהיותו הנכד הבכור של סבתא יולנדה, מומו –המספר ברומאן החדש של משה סקאל – ירש ממנה לא מעט נכסים: את כיסאות הפלסטיק, את שני הרדיאטורים ואת נייר הטואלט. כל כל הרבה גלילים, שאין סיכוי שיוכל להשתמש בכולם בחייו. זאת אמורה הייתה להיות הנדוניה שלו. אלא שמומו, הספרותי וגם זה האמיתי, ליקט במהלך השנים את האוצרות המשפחתיים שסבתו הורישה לו מבלי דעת: את שפתה העשירה בביטוים צבעוניים, את הדרמות הגדולות והמריבות הקטנות שהתרחשו במשפחה, את החלומות שהביאו אותה מקהיר לתל אביב ואת האכזבות שהושיבו אותה כאן, על המרפסת, בתוך כמעט-בועה, שממנה יצאה אחת לשבוע כדי לפגוש את אחיותיה אודט, ג'יזל, לואיזט ופיירט בסניף הבורגר-ראנץ', שם הייתה אוכלת המבורגר "בומבה" ובתום הארוחה עוצמת עיניה כמעולפת ומחטטת בין שיניה בלשון, בחיפוש אחר שיירי בצל ובשר.

"יולנדה" הוא סיפור זיכרון שחלקו אמיתי וחלקו בדוי, ושני החלקים מתערבבים זה בזה בחינניות מתעתעת. סקאל, בתפקיד המספר הכפול, מביא את סיפור ילדותו והתבגרותו, במשפחה תל אביבית שחציה הגיע ממצרים וחציה מסוריה. במרכז הסיפור  – בין מגוון הדמויות המצויירות ביד קלה – עומדת יולנדה, הסבתא שביתה וחייקה, מטבחה והרגלי הניקיון שלה, נקודת המבט שלה ויכולת ההכלה שלה שימשו מעין אינקובטור שבתוכו צמח והתפתח. והוא כותב עליה בחיבה ומתוך ניסיון לפענח אותה ודרכה את הבחירות האישיות שעשה בחייו.

סקאל, בן 35, הוא סופר עורך ומבקר. בשש השנים שבהן התגורר בפריז השלים תואר ראשון בספרות ותרגום ובתל אביב השלים תואר שני בפילוסופיה. הוא מנהל את מפעלי הספרות במרכז הספר והספריות בישראל ואת המפעל לתרגום ספרי מופת. "יולנדה" הוא ספרו הרביעי, והוא נכתב רק אחרי מותה של סבתו האמיתית. לפני חמש שנים הוא חזר מפריז, שם הכיר את בן זוגו המשורר והמתרגם דורי מנור. סיפור התאהבותם שם הוא אחד מרגעי התערובת של מציאות ובדיון בספר. מצד אחד סקאל מתאר בפרוטרוט את הקשיים הגופניים והנפשיים שחווה בניסיון לבנות לעצמו חיים בצרפת ואת האכזבה של משפחתו מכך שהחליט לעזוב את הארץ, ומצד שני הוא בודה לעצמו בן זוג שהוא פסנתרן מיוסר, ואפילו מניח לסבתא הספרותית שלו להגג על כך שהיה מתאים לו יותר לחיות עם משורר. "מבחינתי כל מה שאת מאמינה לו הוא אמיתי", אומר סקאל. "גם אותי הספר בלבל לפעמים. כל כך נכנסתי לכתיבה, שלפעמים הדודים שהומצאו והעיסוקים שלהם פשוט השתלטו על חיי ואחרים הוזזו הצידה."  

האמת היא ש"יולנדה" הוא ספר כל כך כובש, שכקוראת, ממש לא היה לי דחוף לקבל מסקאל הסברים לגבי מה שלא אמיתי בו. הוא כבר נשאל על ידי מבקרים אם מדובר במחווה ליולנדה של יהושע קנז, שגם היא התרפקה על התרבות הצרפתית שלא הייתה ממש שלה, ואם יש כאן רמז לדלידה, הזמרת המצרייה ממוצא איטלקי, ששרה בצרפתית במבטא קהירי עז. הוא לא שולל את האפשרויות – את קנז הוא מאוד אוהב, והמבטא, זה של סבתו הפרטית, אכן היה עז, ושימש לה מקור גאווה עד כדי כך שכשהוא עצמו (שבכלל למד צרפתית רק ב"אליאנס") החל לדבר במבטא פריזאי מושלם, היא העמידה פנים שהיא כבר לא מבינה אותו. "לסבתא שלי היו יחסים מאוד מורכבים עם צרפת. היא התרפקה עליה כל חייה אבל לא הייתה שם מעולם. כשנסעתי, מצד אחד הגשמתי את מה שהיא אמורה הייתה לעשות, ומצד שני זה היה בעיניה סוג של כישלון, כי היא הרי באה לכאן כציונית והנה אני עוקר מכאן".

נסעת בתחושה שאתה עוקר ולעולם לא תחזור?

"בפעם הראשונה נסעתי לסמסטר לסורבון, לחצי שנה. חזרתי ארצה, למדתי באוניברסיטה, עבדתי כתחקירן בערוץ הראשון ואחרי שנה החלטתי לקפל הכול ולחזור לפריז. אלא שהחיים שם היו יותר כמו מלחמת הישרדות. מאוד יקר לחיות שם, החורפים היו קשים מאוד וחטפתי דיכאון ממזג האוויר ומהאנשים שהופכים להיות קפוצים וקשים בחורף. מאז שחזרתי אני יודע שבחרתי לחיות כאן, היה לי חשוב להגר לכאן, "לעשות עלייה", זו תחושת עצמאות חריפה מאוד. אני עדיין מתרפק על פריז אבל יודע שאני לא אחזור לחיות שם. כמו שיולנדה התרפקה כל חייה על קהיר, וידעה שהיא לא תחזור לשם לעולם".

העברית הייתה בוודאי אחד הכבלים שמשכו אותו בחזרה ארצה. סקאל כותב בעברית מענגת, שמצליחה להיות גבוהה באופן שאינו מרתיע ואינו ארכאי.  הוא גם משלב בו שלל ביטויים בצרפתית שאיש מלבד סבתא שלו מעולם לא השמיע באוזניו. כשהייתה בדיכאון, למשל, היא נהגה לומר שהיא "לא בצלחת שלה", וכשהלכה לשירותים נהגה "לעשות את הביקור". את זכויות התרגום של "יולנדה" לצרפתית הוא מכר יום לפני פגישתנו להוצאת "סטוק" בסדרה שכותרתה "קוסמופוליט". "אני מרגיש שככה יולנדה מגיעה לפריז בדלת האחורית", הוא אומר. "לעיר שאולי אליה הייתה צריכה להגיע כדי לחיות חיים אחרים מאלה שהיו לה".

למה חיכית עד אחרי מותה כדי לכתוב את הספר?

"זה היה בלתי אפשרי לכתוב אותו בחייה. לא יכולתי לנסוע לקהיר – היא פשוט לא הרשתה לי ואני גם בגיל שלושים לא העזתי להמרות את פיה. היא ניסתה להסתיר ממני את עולמה העשיר. היא הייתה מסוג האנשים שבאו לכאן להתחיל מחדש וזה חייב אותה למחוק הכול. מסתבר שהיא לא הצליחה. בגלל שהייתי הנכד הבכור, היא סיפרה לי הרבה דברים, דברים שמעולם לא שאלתי אנשים במשפחה אם הם יודעים מהם, כולל סיפורי אהבה כמוסים. ראיתי בה אישה גדולה מהחיים, אבל היא גם הייתה סבתא שלי, ורק אחרי מותה הבנתי שהיא הייתה אישה. כל עוד הייתה בחיים לא הייתי מסוגל לכתוב עליה ככה, בצורה כל כך אינטימית."

ליולנדה יש דעות מוצקות לגבי המון דברים ולמרות השמרנות הזאת היא מקבלת בפתיחות נהדרת את העובדה שהנכד שלה מביא אליה בן זוג

"התשובה המתבקשת והאנושית היא שכשאוהבים מישהו אהבה עמוקה כמו שהיא אוהבת את מומו, מקבלים אותו. יכול להיות גם שהיא הרגישה שבגלל המיניות שלו הוא זר, כמוה, הוא קצת שונה והוא מיוחד, וזה רק הידק את החיבור ביניהם".

 

 

משה וסבתא (האמיתית) ז'ודית פרינץ לבית אדס

 

היא הייתה אישה מאוד יוצאת דופן לדורה

"היא הייתה סוג של פאם פטאל פמיניסטית והיא לא ויתרה על העצמאות שלה לטובת שום דבר. לכן היא גם העזה להפרד מבעלה. היא לא התפשרה, גם אם המחיר היה להישאר לבד למשך שארית חייה".

 סבא ז'ורז', הבעל שיולנדה מסלקת מביתה באורח מסתורי, גר עם מומו באותו בית ובכל זאת נכנס לסיפור כמעט במקרה…

"הסבא הזה היה דמות מרכזית בחייו של הנכד, ומצד שני הייתה ביניהם תחרות. הוא טיפוס (במלעיל), איש קשה מאוד אבל גם רחב אופקים ויש לו רגל אחת מפלסטיק ושפם והוא כל היום יושב על הכורסא וקורא ספרים. הגרסה הראשונה של הספר הייתה בלעדיו. נתתי ליובל שמעוני לקרוא כשעוד התלבטתי אם לבחור בכיוון הדוקומנטרי או הבדיוני. הוא שאל אותי מה עם הסבא וזה שלח אותי הביתה לחודשים של עבודה. בזכותו מצאתי את סבא שלי, שמת כשהייתי ילד, ורק אז הבנתי שבסכסוך בינו לבין סבתא שלי אני תמכתי לחלוטין בצד שלה.

"ז'ורז' הוא זה שבא ממשפחה אשכנזית וממש קינא במשפחתיות הזו של יולנדה, לכן הוא ממציא את שלושת הדודים שהפורטרטים שלהם תלוים בחדרו: הדוד גוסטב (פלובר), הדוד אונורה (בלזק) והדוד מרסל (פרוסט). זה לא סתם משחק, הוא לא סתם מספר לנכד שיש לו שלושה דודים שהם סופרים צרפתיים מהוללים. לשלושה האלה יש השפעה עמוקה על חייו ובהמשך גם על חיי הנכד שלו שמחליט להיות סופר".

בבית שבו גדלת היה לספרות מקום כל כך מרכזי?

"לא. אבי הוא צורף, בעל מלאכה. הוא מייצר כבר 35 שנה תכשיטים בחנות הקטנה, שעל הכספת שלה ישבתי כשהייתי ילד. הייתי מסתכל בו שעות מתחיל לבנות תכשיט, מלטש אותו ושובר אותו ומתחיל מחדש, ולמדתי ממנו את המלאכה. הכתיבה היא בעיני קודם כל מלאכה. אני לא מחכה למוזה. מאחר שאני עובד לפרנסתי, אני נלחם על כל טיפת זמן פנוי כדי לכתוב. אני חושב שבעוד שמשורר יכול לכתוב בחצות אחרי כוסית וויסקי, סופר כותב בשמונה בבוקר, אחרי כדור אקמול. אני גם חושב שמשורר הוא אקסביציוניסט וסופר הוא מציצן. בגלל זה דורי ואני מסתדרים כל כך טוב. אגב, בניגוד למה שכתוב בספר, ז'ורז' מעולם לא כתב פרוזה, להבדיל מסבי הדמשקאי משה סקאל שכתב ופרסם בכתבי עת פרוזה בערבית".

נדמה שהיית קרוב בהרבה לסבים ולסבתות שלך מלהוריך, שכמעט לא מוזכרים בספר

"הם כמעט לא מוזכרים כי כתבתי בספרי הקודמים על אימהות ובספר הבא, שתהיה בו גם חנות תכשיטים, אכתוב על אבות. היחסים עם ההורים יותר טעונים ואתה תמיד גדל בתחושה שלעולם לא תוכל להחזיר להם את מה שהם השקיעו בך. אני חושב שיש משהו מאוד מיוחד בקשר של סבים וסבתות עם הנכדים שלהם. כמו ששאולי אומר למומו בספר "הנשמה שלך עברה אליך בגנים מיולנדה, ידוע שזה מדלג דור, כמו קרחת".. בין מומו ליולנדה יש יחסים קרובים מאוד, אפילו הייתי אומר יחסים שבין גבר לאישה."

היא באמת מזמינה אותו לשכב לידה על המיטה, אמנם על סדין מיוחד ומעל שמיכה שתחתיה טמונים הארנק שלה והמשקפיים וחפיסת הפתי בר…

"אני חושב שעם מותה של סבתי תעשיית הפתי בר בארץ התמוטטה. בשנותיה האחרונות היא אכלה לפחות חפיסה אחת ביום. היא לא יצאה מהבית בלי פתי בר, ואם הייתה מחכה בתור אצל הרופא הרבה זמן הייתה מחסלת חבילה שלמה".

 

* הראיון עם משה סקאל התפרסם במוסף הספרים החינני עד מאוד של לאישה