Tag Archives: סודות

מזל שהרבי היה נמוך וכולם יכלו לראות מעבר לכתפו שאני עושה את הדבר הנכון

varda 1

 

 

 

"אומרים שאני דרמה קווין", אומרת לי ורדה הורביץ, אחרי שלוש שעות של שיחה בבית קפה יפואי קטן, בלילה קריר, כשלשתינו ברור שהסיפורים שלה לא יפסיקו לגלוש מתוך הספר, מתוך החיים, גם אם נשב ככה עוד שעות ארוכות. "אבל החיים שלי באמת דרמטיים".

ההצהרה הזו יכולה כנראה להתחרות על תואר ההצהרה המאופקת של השנה. קחו למשל את הסצנה הזו: הורביץ, עיתונאית ותיק, הייתה שקועה בשנים האחרונות בכתיבת רומן כמעט אוטוביוגרפי. הגיבורה שלה, נעמי שפיגל, בתם של ניצולי שואה המתגוררת בדירה קטנה וחולמת חלומות גדולים, מבטיחה לאמה המזדקנת שתמצא את חיים, אחיה שחזר בתשובה וניתק כל קשר על המשפחה. זאת הייתה אמורה להיות עלילת המשנה בסיפור שכל כולו ניסיונותיה של אישה צעירה למצוא את זהותה: בין רומן עם צעיר ערבי, לצורך לגונן על הוריה והרצון ליישר קו עם החברה הישראלית באמצעות נישואי בוסר לבן של "ותיקים". הורביץ נסעה לגליל כדי לסיים את הכתיבה, ושם קיבלה את הבשורה: אחיה הצעיר אברהם נפטר מדום לב. "כל השנים האלה לא היה לי מושג שהוא גר בבני ברק, במרחק של עשרים דקות ממני", היא אומרת.

רב המכר של הורביץ "התנ"ך של אמא" (ידיעות ספרים) הביא לחייה עוד הפתעות רבות, קשרים שחודשו, קרובי משפחה שלא ידעה על קיומם. אולי זה לא מפתיע, כי הספר כולו כתוב כמו ציור מורכב ועשיר לא רק של משפחה אחת אלא של דור, דור הילדים של אותם שורדים, שהגיעו ארצה מהשואה, הקימו משפחות חדשות בשיכונים צפופים ולוהטים, נאחזו בשרידי התרבות זרה שממנה באו וניסו לגונן על ילדיהם בכל דרך אפשרית, גם אם לשם כך נאלצו להכות בהם – גופנית ונפשית – מכות שפעם חשבנו כולנו שהן מחשלות.

הורביץ, בת 59, גדלה ממש כך, בשיכוני הרכבת בחולון. בת לאב ניצול שואה שגדל במשפחה דתית "אבל אלוהים שלו נשאר שם, במקום שבו הוריו ואחיו רצחו" ולאם שגדלה ברוסיה, ולנין היה תחליף האלוהים שלה. הבית הזה, ביתם של תופרת ופועל בניין שלא תמיד מצא עבודה, היה ספוג בתרבות האירופאית. ורדה הקטנה התמכרה למוזיקה, ניגנה שופן, האזינה לאופרות וחלמה שאלביס יבין סוף סוף שהוא אמור להתחתן אתה ולקחת אותה משם. בגיל צעיר מאוד היא הבינה שהיא נושאת על כתפיה את החובה לא לצער את הוריה וגם לגונן על אחיה, מפניהם ומפני שאר העולם. שתי המטלות האלה, מתברר, עיצבו את האישה שגדלה להיות: זו שלימים חששה להודות אפילו בפני עצמה שהיא רוצה להתגרש, זו שמחפשת כל ימיה את התשוקה הגדולה לחיים, זו שכללי היסוד של החיים, הלא הם התנ"ך של אמא שהעניק לרומן הביכורים שלה את שמו, הנחו אותה עד ליום שבו הבינה שהיא מסוגלת לסלול לעצמה דרכים עצמאיות.

"פעם חברה אמרה לאימא שאם היה לנו בבית אפילו טיפ טיפה אלוהים אחי לא היה לוקח את זה כל כך קשה, לא היה מרגיש צורך למרוד ולא היה מחפש אבא אחר", היא אומרת. אבל תשובות לשאלות הגדולות האלה – מה גרם לאחיה להינתק? למה היא עצמה דחתה שוב ושוב את החיפוש אחריו?  – אין לה. בספרה, הגיבורה אומרת לאמה הקשישה "אני לא מצטערת על כלום, רק על דבר אחד, שלא אמרתי לך אז, כשעוד היה לך כוח, לכי, חפשי את הבן שלך". התשובה של האם קורעת לב: "לא הלכתי אחריו כי לא מפריעים לבנאדם שבורח בשביל להציל את עצמו". רוזה שפיגל, כך מכונה באם הבלתי נשכחת בסיפור, אומרת לבתה שזאת לא חכמה. לדור הזה יש אמא ואבא שאפשר ללמוד מהשגיאות שלהם – אבל להם, ממי יכלו בכלל ללמוד מה מותר ומה אסור?

"הקשר שלי עם אמי עמוק מאוד", מודה הורביץ. "היא בת 91, ובכל פעם שאני באה לבקר אותה אני קוראת לה מהדלת ומחכה לשמוע את אותן מילות חיבה שעדיין מרעידות לי את הלב". מיד עם צאתו לאור של "התנ"ך של אמא" הורביץ עברה להתגורר מספר ימים בדירתה של אמא שלה, כדי לשמור עליה מהשכנים, מהתקשורת, מהבשורה שאברהם שלהן כבר לא בחיים. אמא שלה קוראת רק ברוסית, וורדה מקריאה לה קטעים מצחיקים במיוחד מהספר. לא, היא לא סיפרה לאימא שלה את הבשורה המרה "כי חשבתי שאין טעם שהיא תסיים את חיה בכאב עצום כל כך", היא מסבירה. הפעם האחרונה שבה ראו את אברהם הייתה בביקור חפוז שלו, כשישבו שבעה על אביה, ומיד לאחר מכן הוא חזר ונעלם בעולמו. "כל השנים האלה סיפרתי לאמא שהוא חי בברוקלין, שיש לו משפחה, שהוא שמח. המצאתי לו סיפור חיים. הוא היה גאון מוזיקלי, אז סיפרתי לאמא שהוא מנגן באירועים. אפילו כתבתי מכתבים בשמו ודאגתי שישלחו לה אותם מארה"ב. "

לא הצלחת למצוא אותו במדינה הקטנה שלנו?

"מדי כמה חודשים ביררתי במשרד הפנים איפה הוא ונסעתי כדי לראות שהוא עדיין חי. אני מודה שחששתי למצוא אותו, חששתי מהחזרה שלו חיים שלנו כי הוא היה כל כך שונה. אני לא מרגישה שאני אשמה במותו, אבל לא יכולה לא לחשוב שאם הייתי מתעקשת ועוזרת לו הוא יכול היה להמשיך לחיות עוד שנים. בדירת החדר שבה חי מצאנו יומנים שבהם הוא כתב את סיפור חייו. לפעמים אני חושבת שבמקום שהשואה מרחפת מילדות, כבר רגילים לחיות בלי הנוכחים נפקדים. עכשיו רובצת עלי תחושה של החמצה גדולה. הפסדתי אותו. לא הספקתי להגיד לו  כמה חשבתי עליו. אחי הגדול חנוך ואני דאגנו לו לקבורה. אימא שלי מתגעגעת אליו נורא, ויכול להיות שממש לפני מותה אעז להגיד לה שהיא הולכת לפגוש אותו."

ורדה איננה נעמי, גיבורת הספר. היא מבוגרת ממנה (נעמי בת 40 וקצת)  ומנוסה הרבה יותר – במהלך הספר, נעמי מגששת את צעדיה בניסיון להבין מי היא באמת. הורביץ, כך נדמה, כבר הבינה,  אחרי לא מעט תהפוכות רגש. ואולי לא לגמרי – כי נדמה שאשה סוערת כמותה עוד תפתיע, את קוראיה ואת עצמה. היא הכירה את מי שלימים היה בעלה כשהייתה בת 17  ונישאה בגיל 21. היא גידלה שתי בנות (עמית, בת 35, מהנדסת תעשייה וניהול וגל, בת 30 בימאית תיאטרון) והתגרשה בגיל 45. "הוא איש מדהים, אבל אלה היו נישואי בוסר", היא מודה. "נישואים שנועדו לאפשר לי לברוח מהבית וגם למלא את ייעודי – שאז חשבתי שהוא להינשא וללדת ילדים, כמובן. "התחתנת מצוין, דוצ'ה, כל כך מצוין", אומרת לה אמה בספר. "מצוין שהתחתנתי" היא עונה.

 

 

וזוהי ורדה

וזוהי ורדה

לחצו עליך להתחתן מוקדם?

"לא, אבל שידרו לי שתפקידי להקים עבורם משפחה חדשה. שמלת הכלה שלי הייתה דגל ניצחון על הנאצים".

ההחלטה להתגרש לא הייתה פשוטה, אבל הורביץ רואה בה חלק מהמסע שלה לגילוי האמת על חייה. חשיפת הצרכים האמתיים שלה ובראשם הצורך העמוק באהבה והתרגשות. חלפו שנים ארוכות עד שהעזה להודות שחיי נישואיה, הבטוחים והמרופדים הם לא מה שהיא מחפשת. היא לא רצה, לדבריה, להיות כמו הזוגות האלה שכאילו עושים חיים משוגעים אבל בעיניים רואים להם את החלודה. "הוא העניק לי ביטחון, האמין ביצירתיות שלי, פתח לי עולמות שלא הכרתי, הכיר לי את הביטלס, הרולינג סטונס, הפינק פלויד. בגיל 17, בדירה שכורה ביפו, הרגשתי מלכת ההיפיות, עם פרחים בשיער ותחושה של חיים חדשים. אלה היו חיים שהוכתבו לי, כמו התווים של המוזיקה שניגנתי, מוזיקה שמישהו אחר כתב".

היום היא סבתא לשתי נכדות ועוד אחת שבדרך וכבר עשור חולקת את חיה עם אורי שידורסקי, במאי ומרצה לקולנוע. מהתכנית המקורית להיות פסנתרנית כוכבת, שהוחלפה בתכנית להיות מורה לפסנתר והסתכמה בלימודי חינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים – היא התגלגלה לעיתונות, ויותר מעשרים שנה כתבה ב"ידיעות אחרונות" וב"לאשה" ראיונות אישיים שפרשו סיפורי חיים קשים ולדבריה – כל אחד מהם טלטל אותה והשאיר חותם עמוק בנפשה. עד שהבינה שהיא רוצה לספר גם את הסיפור שלה. הספר שנולד בעקבות ההבנה הזו חושף לא מעט סיפורים שהקפידה לשמור בחייה כסודות כמוסים. אחד מהם, למשל, הוא סוד הכמעט-תקיפה המינית שחוותה בגיל שמונה, במקלט הבית המשותף שלהם.

"זה היה איש מקצוע שעבר אצלנו בבית עם אבא שלי. אהבתי את הריח של הצבע וכשהוא קרא לי לקלט ירדתי לשם והוא ניסה לתקוף אותי. ברחתי, אבל לא סיפרתי לאיש. במיוחד לא לאמא. גוננתי עליה. פחדתי לעורר מהומה. פחדתי שאבא שלי יהרוג אותו במכות. שנים סחבתי את הסוד ואת האשמה על זה שירדתי למקלט, את הריח המגעיל שנדף ממנו, זיעה מהולה בסיגריות, את הנשיפות שלו על השיער שלי. כשהתחתנתי ראיתי אותו פתאום ברשימת המוזמנים לחתונה שלי אז צרחתי, ממש צרחתי, תמחקו אותו ואז סיפרתי לאימא והיא כנראה סיפרה לאבא. אני כבר לא זוכרת".

בספר את אומרת שנשים לעולם לא מפסיקות ללחוש, שתמיד יש לנו סודות שחייבות להסתיר

"אני זוכרת שהתגרשתי ואמרתי לעצמי שסוף סוף נגמרו הלחישות. איזה נגמרו ואיזה נעליים. כשהתאהבתי שוב, חששתי שידעו, שייפגעו. רוזה שפיגל אומרת לנעמי שאישה בלי סוד היא כמו חג בלי וודקה, ולא סתם – אנחנו ילדות שמסתירות מההורים, נשים שמסתירות מבעלים, קשישות שמסתירות מהילדים המבוגרים שלהן".

הדיבור הזה על סודות גורר אותנו, כמובן, לווידויים הדדיים, שלא יכללו בכתבה. הורביץ נפתחת בקלות, אבל לא מאמינה בלב שלם בחברויות ללא תנאי. היא נתקלה גם בנשים שעמדו לצדה כשהיה לה קשה אבל העדיפו לא לשמוע כשטוב לה. "גיליתי שבחלק מהחברויות אני נאלצת לגמד את הרגעים המאושרים שלי, כי יש מי שלא מסוגל לשאת את השמחות שלי, אז ניסיתי להיות נחמדה מקצועית עד שהבנתי שקשרים בריאים לא תובעים עבודה קשה אלא זרימה ונעימות".

את תהליך הכתיבה היא מתארת כסוג של חפירה פנימית אינסופית, שלא ממש נגמרה. אחרי שעות של שיחה, שנמשכו לאחר המפגש גם בטלפון, הורביץ שולחת לי מייל עם סיפורים נוספים, כדי שלא אשכח, כדי שאבין. ונדמה לי שאני מבינה, כי הספר שלה חורך ופוצע ומצחיק ומרענן, ואני בכלל מוצאת בתוכו את עצמי, למרות שגדלתי בזמן אחר ובמקום אחר לגמרי. הורביץ, שבעקבות הספר נודדת מבמה לבמה עם מופע המבוסס על מונולוגים שלה בליווי זמרת, כבר כותבת בראשה את הרומן הבא. הוא נולד ממפגש שלה עם מרואיינת, אבל המשיך משם למקומות שעדיין רגישים אצלה.

את כותבת רומן וכוללת בו כל כך הרבה נקודות השקה עם חייך. לא חששת שאנשים ייפגעו?

" לכל דבר יש מחיר, אבל אין מחיר ליושר ולדמיון, ובלי שני אלה – אני מתה".

 

*פורסם בשבועןן לאשה.

סוג של פאם פטאל פמיניסטית

 
צילום: גל חרמוני

 

בהיותו הנכד הבכור של סבתא יולנדה, מומו –המספר ברומאן החדש של משה סקאל – ירש ממנה לא מעט נכסים: את כיסאות הפלסטיק, את שני הרדיאטורים ואת נייר הטואלט. כל כל הרבה גלילים, שאין סיכוי שיוכל להשתמש בכולם בחייו. זאת אמורה הייתה להיות הנדוניה שלו. אלא שמומו, הספרותי וגם זה האמיתי, ליקט במהלך השנים את האוצרות המשפחתיים שסבתו הורישה לו מבלי דעת: את שפתה העשירה בביטוים צבעוניים, את הדרמות הגדולות והמריבות הקטנות שהתרחשו במשפחה, את החלומות שהביאו אותה מקהיר לתל אביב ואת האכזבות שהושיבו אותה כאן, על המרפסת, בתוך כמעט-בועה, שממנה יצאה אחת לשבוע כדי לפגוש את אחיותיה אודט, ג'יזל, לואיזט ופיירט בסניף הבורגר-ראנץ', שם הייתה אוכלת המבורגר "בומבה" ובתום הארוחה עוצמת עיניה כמעולפת ומחטטת בין שיניה בלשון, בחיפוש אחר שיירי בצל ובשר.

"יולנדה" הוא סיפור זיכרון שחלקו אמיתי וחלקו בדוי, ושני החלקים מתערבבים זה בזה בחינניות מתעתעת. סקאל, בתפקיד המספר הכפול, מביא את סיפור ילדותו והתבגרותו, במשפחה תל אביבית שחציה הגיע ממצרים וחציה מסוריה. במרכז הסיפור  – בין מגוון הדמויות המצויירות ביד קלה – עומדת יולנדה, הסבתא שביתה וחייקה, מטבחה והרגלי הניקיון שלה, נקודת המבט שלה ויכולת ההכלה שלה שימשו מעין אינקובטור שבתוכו צמח והתפתח. והוא כותב עליה בחיבה ומתוך ניסיון לפענח אותה ודרכה את הבחירות האישיות שעשה בחייו.

סקאל, בן 35, הוא סופר עורך ומבקר. בשש השנים שבהן התגורר בפריז השלים תואר ראשון בספרות ותרגום ובתל אביב השלים תואר שני בפילוסופיה. הוא מנהל את מפעלי הספרות במרכז הספר והספריות בישראל ואת המפעל לתרגום ספרי מופת. "יולנדה" הוא ספרו הרביעי, והוא נכתב רק אחרי מותה של סבתו האמיתית. לפני חמש שנים הוא חזר מפריז, שם הכיר את בן זוגו המשורר והמתרגם דורי מנור. סיפור התאהבותם שם הוא אחד מרגעי התערובת של מציאות ובדיון בספר. מצד אחד סקאל מתאר בפרוטרוט את הקשיים הגופניים והנפשיים שחווה בניסיון לבנות לעצמו חיים בצרפת ואת האכזבה של משפחתו מכך שהחליט לעזוב את הארץ, ומצד שני הוא בודה לעצמו בן זוג שהוא פסנתרן מיוסר, ואפילו מניח לסבתא הספרותית שלו להגג על כך שהיה מתאים לו יותר לחיות עם משורר. "מבחינתי כל מה שאת מאמינה לו הוא אמיתי", אומר סקאל. "גם אותי הספר בלבל לפעמים. כל כך נכנסתי לכתיבה, שלפעמים הדודים שהומצאו והעיסוקים שלהם פשוט השתלטו על חיי ואחרים הוזזו הצידה."  

האמת היא ש"יולנדה" הוא ספר כל כך כובש, שכקוראת, ממש לא היה לי דחוף לקבל מסקאל הסברים לגבי מה שלא אמיתי בו. הוא כבר נשאל על ידי מבקרים אם מדובר במחווה ליולנדה של יהושע קנז, שגם היא התרפקה על התרבות הצרפתית שלא הייתה ממש שלה, ואם יש כאן רמז לדלידה, הזמרת המצרייה ממוצא איטלקי, ששרה בצרפתית במבטא קהירי עז. הוא לא שולל את האפשרויות – את קנז הוא מאוד אוהב, והמבטא, זה של סבתו הפרטית, אכן היה עז, ושימש לה מקור גאווה עד כדי כך שכשהוא עצמו (שבכלל למד צרפתית רק ב"אליאנס") החל לדבר במבטא פריזאי מושלם, היא העמידה פנים שהיא כבר לא מבינה אותו. "לסבתא שלי היו יחסים מאוד מורכבים עם צרפת. היא התרפקה עליה כל חייה אבל לא הייתה שם מעולם. כשנסעתי, מצד אחד הגשמתי את מה שהיא אמורה הייתה לעשות, ומצד שני זה היה בעיניה סוג של כישלון, כי היא הרי באה לכאן כציונית והנה אני עוקר מכאן".

נסעת בתחושה שאתה עוקר ולעולם לא תחזור?

"בפעם הראשונה נסעתי לסמסטר לסורבון, לחצי שנה. חזרתי ארצה, למדתי באוניברסיטה, עבדתי כתחקירן בערוץ הראשון ואחרי שנה החלטתי לקפל הכול ולחזור לפריז. אלא שהחיים שם היו יותר כמו מלחמת הישרדות. מאוד יקר לחיות שם, החורפים היו קשים מאוד וחטפתי דיכאון ממזג האוויר ומהאנשים שהופכים להיות קפוצים וקשים בחורף. מאז שחזרתי אני יודע שבחרתי לחיות כאן, היה לי חשוב להגר לכאן, "לעשות עלייה", זו תחושת עצמאות חריפה מאוד. אני עדיין מתרפק על פריז אבל יודע שאני לא אחזור לחיות שם. כמו שיולנדה התרפקה כל חייה על קהיר, וידעה שהיא לא תחזור לשם לעולם".

העברית הייתה בוודאי אחד הכבלים שמשכו אותו בחזרה ארצה. סקאל כותב בעברית מענגת, שמצליחה להיות גבוהה באופן שאינו מרתיע ואינו ארכאי.  הוא גם משלב בו שלל ביטויים בצרפתית שאיש מלבד סבתא שלו מעולם לא השמיע באוזניו. כשהייתה בדיכאון, למשל, היא נהגה לומר שהיא "לא בצלחת שלה", וכשהלכה לשירותים נהגה "לעשות את הביקור". את זכויות התרגום של "יולנדה" לצרפתית הוא מכר יום לפני פגישתנו להוצאת "סטוק" בסדרה שכותרתה "קוסמופוליט". "אני מרגיש שככה יולנדה מגיעה לפריז בדלת האחורית", הוא אומר. "לעיר שאולי אליה הייתה צריכה להגיע כדי לחיות חיים אחרים מאלה שהיו לה".

למה חיכית עד אחרי מותה כדי לכתוב את הספר?

"זה היה בלתי אפשרי לכתוב אותו בחייה. לא יכולתי לנסוע לקהיר – היא פשוט לא הרשתה לי ואני גם בגיל שלושים לא העזתי להמרות את פיה. היא ניסתה להסתיר ממני את עולמה העשיר. היא הייתה מסוג האנשים שבאו לכאן להתחיל מחדש וזה חייב אותה למחוק הכול. מסתבר שהיא לא הצליחה. בגלל שהייתי הנכד הבכור, היא סיפרה לי הרבה דברים, דברים שמעולם לא שאלתי אנשים במשפחה אם הם יודעים מהם, כולל סיפורי אהבה כמוסים. ראיתי בה אישה גדולה מהחיים, אבל היא גם הייתה סבתא שלי, ורק אחרי מותה הבנתי שהיא הייתה אישה. כל עוד הייתה בחיים לא הייתי מסוגל לכתוב עליה ככה, בצורה כל כך אינטימית."

ליולנדה יש דעות מוצקות לגבי המון דברים ולמרות השמרנות הזאת היא מקבלת בפתיחות נהדרת את העובדה שהנכד שלה מביא אליה בן זוג

"התשובה המתבקשת והאנושית היא שכשאוהבים מישהו אהבה עמוקה כמו שהיא אוהבת את מומו, מקבלים אותו. יכול להיות גם שהיא הרגישה שבגלל המיניות שלו הוא זר, כמוה, הוא קצת שונה והוא מיוחד, וזה רק הידק את החיבור ביניהם".

 

 

משה וסבתא (האמיתית) ז'ודית פרינץ לבית אדס

 

היא הייתה אישה מאוד יוצאת דופן לדורה

"היא הייתה סוג של פאם פטאל פמיניסטית והיא לא ויתרה על העצמאות שלה לטובת שום דבר. לכן היא גם העזה להפרד מבעלה. היא לא התפשרה, גם אם המחיר היה להישאר לבד למשך שארית חייה".

 סבא ז'ורז', הבעל שיולנדה מסלקת מביתה באורח מסתורי, גר עם מומו באותו בית ובכל זאת נכנס לסיפור כמעט במקרה…

"הסבא הזה היה דמות מרכזית בחייו של הנכד, ומצד שני הייתה ביניהם תחרות. הוא טיפוס (במלעיל), איש קשה מאוד אבל גם רחב אופקים ויש לו רגל אחת מפלסטיק ושפם והוא כל היום יושב על הכורסא וקורא ספרים. הגרסה הראשונה של הספר הייתה בלעדיו. נתתי ליובל שמעוני לקרוא כשעוד התלבטתי אם לבחור בכיוון הדוקומנטרי או הבדיוני. הוא שאל אותי מה עם הסבא וזה שלח אותי הביתה לחודשים של עבודה. בזכותו מצאתי את סבא שלי, שמת כשהייתי ילד, ורק אז הבנתי שבסכסוך בינו לבין סבתא שלי אני תמכתי לחלוטין בצד שלה.

"ז'ורז' הוא זה שבא ממשפחה אשכנזית וממש קינא במשפחתיות הזו של יולנדה, לכן הוא ממציא את שלושת הדודים שהפורטרטים שלהם תלוים בחדרו: הדוד גוסטב (פלובר), הדוד אונורה (בלזק) והדוד מרסל (פרוסט). זה לא סתם משחק, הוא לא סתם מספר לנכד שיש לו שלושה דודים שהם סופרים צרפתיים מהוללים. לשלושה האלה יש השפעה עמוקה על חייו ובהמשך גם על חיי הנכד שלו שמחליט להיות סופר".

בבית שבו גדלת היה לספרות מקום כל כך מרכזי?

"לא. אבי הוא צורף, בעל מלאכה. הוא מייצר כבר 35 שנה תכשיטים בחנות הקטנה, שעל הכספת שלה ישבתי כשהייתי ילד. הייתי מסתכל בו שעות מתחיל לבנות תכשיט, מלטש אותו ושובר אותו ומתחיל מחדש, ולמדתי ממנו את המלאכה. הכתיבה היא בעיני קודם כל מלאכה. אני לא מחכה למוזה. מאחר שאני עובד לפרנסתי, אני נלחם על כל טיפת זמן פנוי כדי לכתוב. אני חושב שבעוד שמשורר יכול לכתוב בחצות אחרי כוסית וויסקי, סופר כותב בשמונה בבוקר, אחרי כדור אקמול. אני גם חושב שמשורר הוא אקסביציוניסט וסופר הוא מציצן. בגלל זה דורי ואני מסתדרים כל כך טוב. אגב, בניגוד למה שכתוב בספר, ז'ורז' מעולם לא כתב פרוזה, להבדיל מסבי הדמשקאי משה סקאל שכתב ופרסם בכתבי עת פרוזה בערבית".

נדמה שהיית קרוב בהרבה לסבים ולסבתות שלך מלהוריך, שכמעט לא מוזכרים בספר

"הם כמעט לא מוזכרים כי כתבתי בספרי הקודמים על אימהות ובספר הבא, שתהיה בו גם חנות תכשיטים, אכתוב על אבות. היחסים עם ההורים יותר טעונים ואתה תמיד גדל בתחושה שלעולם לא תוכל להחזיר להם את מה שהם השקיעו בך. אני חושב שיש משהו מאוד מיוחד בקשר של סבים וסבתות עם הנכדים שלהם. כמו ששאולי אומר למומו בספר "הנשמה שלך עברה אליך בגנים מיולנדה, ידוע שזה מדלג דור, כמו קרחת".. בין מומו ליולנדה יש יחסים קרובים מאוד, אפילו הייתי אומר יחסים שבין גבר לאישה."

היא באמת מזמינה אותו לשכב לידה על המיטה, אמנם על סדין מיוחד ומעל שמיכה שתחתיה טמונים הארנק שלה והמשקפיים וחפיסת הפתי בר…

"אני חושב שעם מותה של סבתי תעשיית הפתי בר בארץ התמוטטה. בשנותיה האחרונות היא אכלה לפחות חפיסה אחת ביום. היא לא יצאה מהבית בלי פתי בר, ואם הייתה מחכה בתור אצל הרופא הרבה זמן הייתה מחסלת חבילה שלמה".

 

* הראיון עם משה סקאל התפרסם במוסף הספרים החינני עד מאוד של לאישה

הסיפור הקטן והמלוכלך של רוני גלבפיש

 

צילום: גל חרמוני

אלמלא הייתה רוני גלבפיש מתכננת לעצמה עתיד של כתיבה, עכשיו, אחרי שראה אור הספר הראשון שלה ואחרי שהיא ומשפחתה עברו לגור בתל אביב, אפשר היה להציע לה מקום בנבחרת האולימפית, בקפיצה במוט. האישה הזאת דילגה ב-41 שנותיה בין מקצועות ומקומות מגורים רבים כל כך, עד שלא ברור איך ומתי למדה ללכת ישר, להתקדם לעבר מטרה מוגדרת מראש ולחצות את כל המרחק הזה בהתמדה.

אבל עובדה: גלבפיש, שהספיקה להיות לולנית, קוטפת דובדבנים, מתכנתת, מנהלת אישית (של הראל מויאל), פועלת במפעל לייצור כותנה, תקליטנית, מוכרת בחנות תקליטים ועיתונאית עברה בילדותה, נעוריה וחלק ניכר בבגרותה ממקום ישוב אחד לשני ובהתאם גם מבית ספר אחד לאחר, "והיו לי הרגלים מגונים… מי שעוזב מהר מתרגל שלא צריך לתקן טעויות, כי כשעוברים דירה במקום החדש אף אחד לא יודע עליך כלום". למרות זאת היא היום אם לשלושה, נשואה כבר 15 שנה ליואב, איש היי טק, גרה בשכונה צפונית מהוגנת וממשיכה לכתוב. הרומאן הראשון "סיפור קטן ומלוכלך" (זמורה ביתן) ראה אור לאחרונה, וגלבפיש כבר עמוק בתוך השני והשלישי.

"אפשר להספיק הרבה דברים עד גיל 41", אומרת גלבפיש. היא נולדה בקיבוץ ברור חיל, ועזבה, עם הוריה בגיל שמונה ומאז עברה דירה בכל שנה שנתיים "אני משום מקום, אני מערים, קיבוצים, מושבים בבקעה, תבחרי מקום. אני חושבת שהיה אי שקט בזוגיות שלהם והם בחרו ב'טיפול גיאוגרפי', בכל פעם שמשהו לא הסתדר הם עברו דירה. למדתי ב – 12 בתי ספר שונים, בכיתה ז' הייתי בשלושה בתי ספר שונים. אין לי מקום שאני ממש מזהה כבית. ליצור חברויות היה מאוד מסובך. הרבה שנים חשבתי שאני לא טובה בזה, ואז אם נשארתי באיזה מקום גיליתי שאני דווקא בסדר. "

גם הגיבור של ספרה, "סיפור קטן ומלוכלך" (זמורה ביתן) מקווה לאורך הסיפור כולו לגלות שהוא דווקא בסדר. איתן, שהוא איש מחשבים וגבר יפה (ומה לעשות, זה פן חשוב באישיותו), נתקל במהלך ריצה שגרתית בפארק בנערה שנאנסה. האירוע מציף אצלו זיכרונות ילדות קשים, שולח אותו להתמודד עם מורכבותה של התפתחותו הרגשית והמינית ולהתעמת עם המעמד שהיה לו אז, בכיתה, והיום, לצד אשתו, חברו הטוב, אמא שלו ובתו הקטנה, ועם מעמדו ואחריותו כיום. גלבפיש לא מפחדת לכתוב בגוף ראשון זכר, על יחסי כוח ומין בין גברים לנשים, על הקו המטושטש שלפעמים נמתח בין הסכמה למין לבין כפייה.

בחירת הנושא שלך מפתיעה מאוד

"אחד הכייפים הגדולים בכתיבה זה שאת יכולה להיות מי שאת לא. בחיים זה לפעמים מתחשק ל, אבל כל האחרים כבר תפוסים… זה לא הספר הראשון שכתבתי. התחלתי לעסוק בכל מיני נושאים, בין השאר היה ספר חברתי רחב יריעה שכתבתי על, איך נגדיר את זה, אולי התפוררות הקיבוץ, והיה עוד אחד אחריו שנטשתי ואני כבר יודעת שלא כל מה שאני כותבת מבשיל לכדי רומאן. אני מוכנה לעבוד על משהו חצי שנה או שנתיים ואם אני מרגישה שזה מתפורר לי בין האצבעות אני שמה אותו בצד. המשכתי לכתוב את הספר שהיה לי אכפת ממנו ברמה של בערה פנימית. "

בערה פנימית? דווקא בסיפור שלכאורה רחוק ממך כל כך?

"בדרך כלל אנשים כותבים רומאן ראשון אוטוביוגרפי, ונדמה כאילו שהספר הזה לא כזה, אבל יש הרבה השקות בינו לבין הביוגרפיה שלי, שאותה אני שודדת ללא בושה לטובת הכתיבה. הנושא הזה, של הטעויות שאנחנו עושים והמחיר שאנחנו משלמים עליהן, גם אם נדמה לנו שאין מחיר ואיך שהן יכולות לזנק עלינו אחרי שנים, מעסיק אותי כל הזמן".

את מדברת על דברים דרמטיים שקרו לך? בסיפור מדבר גבר שלא ברור אם הוא אנס…

"אני מדברת על דברים גדולים וקטנים. בשביל לכתוב רומאן הייתי צריכה סיפור גדול, שיש בו פגיעה אמיתית ועמוקה באדם אחר. אבל החיים לימדו אותי שגם בדברים הקטנים, יש מחיר שצריך לקחת בחשבון כשפוגעים במישהו, כשלא רואים אותו".

לי דווקא הייתה תחושה שהשתפנת קצת בכתיבה. שהשארת דברים עמומים ולא הלכת אתם עד הסוף

"כי יותר מהכול עניין אותי הספק. איתן לא יודע אם הוא משלם מחיר על משהו שהוא עשה או לא עשה. לא רציתי שתהיה ודאות. תהליך שבסופו אין תשובה חד משמעית הוא בעיני מעניין יותר, כי הגיבור עדיין צריך להחליט מה הוא עושה בחיים שלו שנותר בהם ספק. לי אישית יש חטאים נסתרים, אנשים שפגעתי בהם. אני לא שוכחת. זה לא נעלם. האם יבוא יום שבו אצטרך להתמודד איתם? אם לא היו לי ילדים הייתי פותחת את זה יותר בקלות, אבל אני לא מאמינה שהם צריכים לדעת עלי הכול".

הכתיבה הגיעה אליה, ככל הנראה, בירושה, בגנים. "כל השנים התעצבנו על סבתא שלי, מרים, שאמרה שכולנו קיבלנו את כשרון הכתיבה ממנה, שבגימנסיה בבודפשט היא כתבה הכי יפה. ממש לפני מותה פתאום הבנתי שבאמת היה לה את זה. את היכולת הזו לתפוש משהו ולקורא לו בשם אחר, משהו שמהדהד באוזניו של כל מי שקורא את זה. הדברים שהיא כתבה לא נשמרו, כי היא עברה את השואה. ואבא שלי תמיד חלם להיות סופר, אבל אף פעם לא כתב רומאן".

אבא שלה, גבי בשן, היה עיתונאי נודע ולפני 11 שנה שם קץ לחייו. במלחמת לבנון הוא נפצע ושתי רגליו נקטעו. האיש, שלדברי בתו, אמר תמיד שהוא לא יזדקן וספר אם יגיע לגיל 60, מצא את עצמו במצבים קשים מאוד, גופנית ונפשית, ובחר לסיים את חייו בירייה. הוא היה בן 52, ולא השאיר אחריו מכתב פרידה. גלבפיש כתבה לא מעט על הנושא, בבלוג שלה (http://gelbfish.com) . על החיפושים אחריו כשנעלם, על מציאת גופתו בחדר במלון, על הרגע שבו קיבלה את הבשורה, מחזיקה בידיה את בנה הבכור שהיה בן חודשיים וחצי בלבד ועל ההיבטים המעשיים לכאורה, כמו הצורך לענות להודעות מייל שאביה קיבל לאחר מותו, או לנתק את חשבונות האי-סי-קיו שלו, "פרידה מהישות הוירטואלית שממשיכה להתקיים במחשב שלי", היא קראה לזה. "מרגע שאבא שלי מת ידעתי שאכתוב על זה. התאבדות זה חור שחור, שלעולם לא נסתם. ואנשים מתביישים בזה, כך שהפעולה הראשונה שעשיתי הייתה לדאוג שלא יכתבו על זה בשום עיתון אבל עם הזמן הבנתי שאם אני אכתוב, הסוד האפל יתפוגג ואני אפסיק לפחד מזה. רציתי שאם מישהו ששוקל התאבדות ומחפש על זה מידע ברשת, הוא ימצא גם את הקול שלי".

הכתיבה עזרה לך להשלים עם זה?

"מה שעזר לי זה שבשנה האחרונה לחייו, אבא שלי ואני תיקנו כל מיני דברים ולא היה בינינו פצע. ההתאבדות נבעה מפצע שלו, שאני מבינה וכואב לי, אבל אני מקבלת את זכותו לבחור".

כילדה היא כתבה, מיני ניסיונות וגישושים שלא שמרה, ואמרה תמיד שהיא רוצה לעסוק בכתיבה, וגם ללמוד ספרות, אבל אבא שלה אמר שזה לא פרקטי ואחרי רומן בזק עם האוניברסיטה ("אחרי הקורס במחשבה מדינית- מיציתי") הלכה לעבוד כפועלת במפעל ("התנועות האוטומטיות אפשרו לי לחשוב") וכחקלאית בקיבוץ ("אני כל כך אוהבת חקלאות. זה לא מסתייע באורח חיי הנוכחי, אבל בכל פעם שיש הזמנה לקטיף, אני שם ואני עדיין טובה בזה"). "בשנות העשרים שלי הייתי מדי פעם אומרת לעצמי 'עכשיו', ומתיישבת וכותבת עשרת אלפים מילים של משהו, אבל לא התחייבתי לתהליך. אני זוכרת את אבא שלי אומר לי שבגיל 20 יש לי זמן, אז 'שבי, תכתבי' ואני עונה לו 'אין לי מה להגיד על שום דבר. כשאהיה בת 40 יהיה לי'."

באמת הרגשת שאין לך מה לומר על החיים?

"כנראה, כי זה מה שאמרתי לו אז. את יודעת, יש כל מיני גאונים, בעיקר צרפתים מתים, שהוציאו בגיל 18 טקסטים מופתיים, הם ידעו משהו על הקיום האנושי, וזה מדהים. אני לא כזאת. בגיל עשרים הייתי טמבלית, ובמשך הזמן למדתי דברים על בשרי, הבנתי דברים על עצמי ועל העולם שלא יכולתי לדעת אז. אני קוראת דברים שכתבתי אז, וחושבת שהייתי ילדה נחמדה ולא מעניינת. כתבתי ספר שלם אז, מין רומאן בין בחור לבין משרתת מבוגרת, שלא מעוגן בזמן ובמקום, ונתתי לדוד גרוסמן לקרוא. הוא אמר שניכר כישרון אבל צריך לעבוד על זה, ולא היה לי מושג איך לעשות את מה שהוא מבקש, אז עזבתי את זה. אני אוהבת את הספר הזה, אבל לא יעלה בדעתי להוציא אותו לאור. הוא שלי, ואני גונבת ממנו סיפורים כל הזמן אבל לא יכולה לטפל בו כמו שמגיע לו".

וידעת שיום אחד זה יבוא?

"תמיד חשבתי שכדי לכתוב ספר צריך קודם כל כישרון. התגלית הכי חשובה ומרעישה בחיי המקצועיים הייתה שהכישרון הוא משני לעבודה נורא קשה ושההתמודדות שלנו היא עם החרדה של 'מה יקרה אם אני אצליח לכתוב'".

"סיפור קטן ומלוכלך" נכתב, היא אומרת, לאורך שלוש שנים ("עם נטו כתיבה, אולי חודש"). יש לי פרצי כתיבה אינטנסיביים, אני קמה בארבע בבוקר כדי לכתוב, וכותבת עד הלילה עם שעה הפסקת שינה. נוסעת מהבית לכמה ימים בשביל זה. עד שקראתי שככה עבד ג'ורג' סימנון חשבתי שאני לא נורמלית. אין לי טלוויזיה, אני מכבה את הטלפון. לא מדברת עם אנשים. אוכלת, ישנה, כותבת. ובין נסיעה לנסיעה קורים המון דברים שמוצאים את דרכם לספר. הראדר שלי פתוח בלי שאני שמה לב, וכשאני יושבת לכתוב פתאום כל מיני תובנות מופיעות בספר".

בדרך לספר, גלבפיש עברה את המסלול הצפוי בעיתונות: דבר, על המשמר, טלגרף ויום אחד נשלחה להכין כתבה על ספק האינטרנט הראשון בארץ, ונשארה לעבוד שם. "ככה הכרתי את בעלי", היא אומרת. "היו אז אולי 50 איש מישראל מחוברים לרשת, ובאופן טבעי התחלנו לדבר, וזה מזל גדול כי אחרת לא הייתי פוגשת אותו. הוא דתי, הוא צעיר ממני, ואין לנו בכלל מעגלים משותפים".

ואיך אחרי כל השנים האלה ביחד, הוא לא הצליח לגרום לך להיות דתייה?

"מי אמר שלא? הייתי דתייה. וכבר לא. כל אחד מאתנו חי את חייו מתוך כבוד עצום לחייו של השני. אני מאמינה באלוהים, וזה עוד מלפני שהכרתי אותו, ובתקופה מסוימת גם קיימתי מצוות, והבית שלנו עדיין כשר ושומר שבת והכול. אני מאוד אוהבת את הביטוי 'דתילוני', שזה אנשים כמוני שאינם דתיים אבל גם לא חילוניים. יש ליהדות מקום בחיים שלנו, אנחנו הולכים לבית כנסת אבל יש לנו ואריאציות שלנו על הנושא. "

זה מצריך הרבה מאוד סובלנות הדדית

"התחתנתי עם אחד הגברים הטובים בתבל, אם לא הטוב שבהם. בפעם הראשונה שהבאתי אותו לבית הורי, שהיו אוכלי שפנים ובועלי נידות, אמא שלי הגישה לו קפה ועוגה והוא שתה ואכל. ואני תהיתי אם לומר משהו, ושאלתי אותו איך. הוא אמר 'דרך ארץ קדמה לתורה' הבנתי אם מי יש לי עסק, ומאז זה רק הולך ומשתפר. את הילדים (ינאי, בן 11, אוריה בת 8 וחצי והללי בת שלוש) אנחנו מגדלים כדתיים, כשההסכם בינינו אומר שהם ילכו לחינוך דתי עד כיתה ח' ואז הם יעשו את הבחירה. גרנו הרבה שנים במודיעין כדי לתת להם בית ספר מעורב, והיום הם לומדים בבית ספר שמוגדר 'דתי תל אביבי'…

כשכתבת על אבא שלך, כתבת בין השאר שכולנו מקבלים החלטות ממקום מאוד בודד. החיים שלך נשמעים כמו ההפך הגמור מזה

"אני חיה בבית מאוד הומה ושמח ואני מאוד אוהבת את זה. אבל אני רואה כמה דברים שקורים לי בתוך הראש הם לא יודעים, אז אני יכולה לשער שגם אני לא מכירה אותם לגמרי. אני מכירה את הבדידות מגיל צעיר מאוד, עוד מלפני שהיה לי שם בשבילה. הרבה שנים חשבתי שמשהו לא בסדר בי, ואז בגיל 15 נתקלתי בשיר באנגלית עתיקה של המשורר מתיו ארנולד, שהשד יודע איך הבנתי בכלל, שאומר שככה כולנו, לבד, וזה הדהד לי מוכר ונכון. וכשנכנסתי למערכת יחסים עם יואב שמחתי שלא הפכנו לאחד, לזוג מהסרטים, יש לנו נפרדות עצומה ואנחנו נהנים מאוד להיפגש. אנחנו מכירים היטב, אבל אני תמיד מוכנה לאפשרות שהוא יעשה בחירה שתפתיע אותי, שאני לא אבין, אני אוהבת את זה ואני חושבת שכל צורת חיים אחרת היא אשליה. "

  * הראיון עם רוני גלבפיש פורסם במוסף הספרים של לאישה, בגליון שראה אור אך אתמול!

 

מדברת מהבטן (של הלווייתן)

 

היא בת שלושים, נולדה בליברפול ובילתה חלקים מילדותה בזמביה ואחר כך בברומלי, שכונה בדרום מזרח לונדון ואם גם אתם, כמוני, ניזונים מסרטי תעודה של הבי בי סי, הייתם מצפים לפגוש אותה דמות שלעתים נדמה שהיא משוכפלת באנגליה במאות אלפי עותקים: צעירה שמשקיעה את מרבית האנרגיה והזמן הפנוי שלה בלהשתכר, חולמת על ניתוחים להגדלת השדיים ומאז גיל 14 הספיקה ללדת שלושה ילדים כדי לקבל סיוע ממשלתי בדיור נפרד מהוריה. אלא שאז מסתבר שג'ני רוּני היא ההפך המוחלט מכל אלה, שהספר שכתבה פשוט מצוין, שהיא בחורה שנונה ומתוחכמת וגם חביבה להפליא, שאני חייבת להיגמל מסטריאוטיפים, גם אם הם משווקים בעטיפה פסבדו-אינטלקטואלית, ושמזל גדול שג'ני רוני לא קוראת עברית.

נתחיל מהספר שלה. "בבטן הלוויתן", רומאן הביכורים של רוּני עוסק בזוג צעירים אוהבים, סטיבי ומייקל, שנפגשו ערב מלחמת העולם השנייה, הספיקו לחוות ליל אהבה אחד, ונאלצו להיפרד כשמייקל נשלח לחזית, במצרים. רוני כותבת את סיפוריהם בקולות נפרדים, שונים, ומתוך ראיית עולם אחרת – האחת של אישה צעירה שנותרה שבורת לב לשאת בתוצאות המפגש הרה הגורל עם אהובה שנלקח ממנה, והשנייה, של גבר קשיש, הדועך לאטו במיטת בית חולים, אינו מדבר, ומתקשר עם העולם בכתב ודרך קופסא של זיכרונות שהוא נוצר כל השנים. רוני היא לא רק כותבת רגישה מאוד, יש לה אוזן מצוינת לניואנסים של שפה והתנהגות, ולא מעט הומור שחור. היא כותבת בקיצור, סצנות דחוסות שהיא מדלגת ביניהן בקלות ובאותה קלות נעה קדימה ואחורה בזמן. "בבטן הלווייתן" (אחוזת בית, מאנגלית: סיגל אדלר) אולי עוסק בנושא שהספרות והקולנוע כבר עסקו בו לא מעט, אבל הוא עושה זאת בסגנון מרענן ומפתיע, תיאורי הזמן והאווירה ממשיים עד סכנת הידבקות באנגלופילייה, והדמויות שלו קטנות ובו זמנית גדולות מאוד, ממש כמו הסודות שהן אוצרות באימה עמוק בבטנן.

רוני היא הסופרת הצעירה ביותר שהייתה מועמדת לפרס "קוסטה", קיבלה את פרס הביכורים של "ווטרסטון" ונבחרה כספר החודש של מועדון הקוראים של ריצ'ארד וג'ודי – תוכנית בוקר שיש לה עשרות מיליוני צופים. מאז "בטן הלווייתן" היא הספיקה לפרסם רומאן שני, "The Opposite of Falling", ובימים אלה היא עובדת על שלישי. ההתמסרות הזו שלה לכתיבה מתאפשרת הודות לפופולאריות העצומה של ספריה. את "בבטן הלוויתן" היא כתבה בהפסקות הצהריים שלה, כשעבדה כעורכת דין במשרד בלונדון. היא גם לימדה אנגלית בצרפת והיום היא מלמדת היסטוריה וספרות, וכאמור כותבת וכותבת וכותבת (בתנאי שהחברים שלה לא מפריעים לה במסנג'ר או בסקייפ ושהיא לא נספחת לפעילות אחרת און-ליין).

אז מה בכל זאת שבה את רוני באירועי המלחמה שהיא עצמה לא חוותה, ומה הוליד בתוכה את דמויותיהם של הצעירה ההרה, הניצלת בנס מהפגזה על המפעל שבו עבדה בלונדון ושל החייל המשלח יוני דואר, וחווה זוועות גדולות בחזית? "סבא שלי שירת במלחמה בגדוד משלחי יוני הדואר באפריקה, כך שהמיקום עמו משך אותי מאוד", מסבירה רוני. "לימי מלחמה יש השפעה מוזרה על החיים בכל מקום, הם מעצימים את הנסיבות ולא משנה מה הן. זאת תקופה מרתקת ממש בהיסטוריה של בריטניה, משום שהיא השליכה אנשים ממעמדות חברתיים נמוכים לתוך בליל של אירועים, שאחרת לא היו לוקחים בהם חלק. כל חיי הייתי מודעת לכך שישנה שתיקה גדולה סביב מה שסבא שלי עבר בימים ההם. הוא מעולם לא דיבר על המלחמה. הוא מת כשהייתי קטנה, והצטערתי שלא שאלתי אותו על זה. במובן מסוים, אנשים בסביבתו, שהעדיפו לדבוק בחוויות המלחמה שלהם, עודדו אותו לשתוק. סבתא שלי, למשל, די נהנתה מהמלחמה, בזכות נשפי הריקודים והחירויות החדשות שהתאפשרו פתאום, למרות שגם היא חוותה טראומה בזמן הבלית על ליברפול. אני חושבת שמגיל צעיר השתיקה הזו ביניהם סיקרנה אותי, ולמרות שהספר לא מבוסס על החיים האישיים שלהם (סבתא שלי הייתה רק בת 12 כשפרצה המלחמה), זה היה הזרע שממנו נבט בי הרצון לכתוב את הסיפור הזה".

לא גדלת מוקפת בסיפורים על ימי המלחמה ההיא?

"ממש לא. חלק מהספרים שהכי אהבתי כילדה התרחשו בזמן המלחמה (למשל "לילה טוב מר תום" או "רק ויליאם"), ומהם ספגתי דברים. אחרי שסבא שלי מת, מצאנו מכתבים ישנים בקיטבג שלו, מכתבים שהוריו שלחו לו כשהיה בחזית, והיו שם גם תמונות מאותה תקופה, שעזרו לי לדמיין את מה שעבר עליו וסקרנו אותי עוד יותר. סיפורים אישיים של בני אדם תמיד ריתקו אותי, ואחד הדברים הנפלאים שקרו לי אחרי צאת הספר, הוא שקוראים לי מספרים לי את סיפורי המלחמה שלהם או את הסיפורים שהסבים והסבתות סיפרו להם. בעיני זה נפלא, שמצטבר סוג של תיעוד של הדור המבוגר יותר, דור שהחברה שלנו לא ממש מעריכה כבר".

רוני גודשת את ספרה בטיפוסים שכבר לא נשמעים באנגליה, על ערכיהם, והקולות שלהם, האמונות ואפילו הסלנג. באחת הסצנות המרגשות אביו של מייקל מסרב לרוץ למקלט ונשכב ערום לקבל את פני הפצצות. במקום אחר, סטיבי פוגשת בחורה שאומרת שקודם לכן עבדה כבדרנית, ולא מבינה שמדובר בשם קוד לזונה. ברור שהיא השקיעה בליקוט פרטים ותחקיר, אבל גם מצליחה להעלים את המאמץ בכתיבה קלילה מאוד. "קראתי המון ספרים", אומרת רוני. "צפיתי בסרטים והלכתי למוזיאון המלחמה בלונדון שיש לו ארכיון מדהים של מכתבים ויומנים וצילומים. וכמובן, המון גוּגל".

גם הספר השני שלך הוא רומאן היסטורי. את חריגה מאוד בנוף הכותבות הצעירות שמעדיפות א האישי-אוטוביוגרפי-עכשווי

"הספר השני שלי מתרחש השלהי המאה ה – 19, ומוקדש אורסולה ברידג'ווטר, תעשיינית מליברפול שננטשה על ידי ארוסה והיא מנסה למצוא משמעות לחיים בזמן שהיא מטיילת בעולם. באמריקה היא וסאלי, אחת מהעובדות שלה שהיא גם יתומה, פוגשות את טובי אוהרה, שמטיס כדורים פורחים מעל מפי הניאגרה ובונה מכונה מעופפת. בחרתי את הסיפור הזה, כי אני אוהבת ללמוד מהספרים שאני קוראת. אני כותבת את הספרים שהייתי רוצה לקרוא, ובאותה הזדמנות גם יכולה לקרוא הרבה על התפתחות החברה, על נסיעות ועל ראשית התעופה, ולקרוא לזה "תחקיר", בזמן שאלה דברים שבמילא הייתי רוצה לקרוא".

ובכל זאת, את צעירה מאוד ועוסקת כל הזמן במורכבות הרגשית של קשישים בסוף ימיהם…

"אני לא רוצה להישמע מורבידית, אבל זה משונה בעיני לא לחשוב על התחושות של זיקנה ומוות. חלק מהמשיכה שלי לכתיבה היא היכולת לדמיין את עצמי במצבים ומקומות וזמנים שחורגים מהקיום הנוכחי שלי. בעיני, הדרך היחידה להעריך באמת את גילי הצעיר, היא לדמיין מצב שונה לגמרי. "

סטיבי ומייקל נושאים עימם סודות שהם לא מסוגלים לחשוף. למה את חושבת כל כך קשה לנו להרפות מסודות, אפילו במחיר חיים שאנחנו ממש לא רוצים לחיות?

"אני חושבת שאנשים מעצימים את הסודות שלהם כשהם מחליטים לחלוק אותם עם אחרים. חלק מהסודות נשמרים בגלל סיבות חברתיות, אחרים נועדו לגונן על אחרים. בספר שלי, מייקל מנסה לגונן על סטיבי ורואה בזה סוג של ענישה עצמית על מה שקרה במלחמה, שגורמת לו לחוש הקלה. סטיבי שומרת על הסוד שלה משום שהיא חושבת שבבריטניה של שנות ה-40 עדיף שבתה לא תדע מי אביה. אני חושבת שסודות ענקיים נפוצים יותר מכפי שאנחנו מסוגלים לדמיין, ובזמן מלחמה הם אפילו מועצמים, כי כל מיני מבנים חברתיים משתנים לגמרי".

איכשהו את מצליחה להכניס הומור גם לרגעים הקשים ביותר בספר. את בטח אישה מאוד אופטימית…

"אני לא מהמקוננות. אני יכולה לדמיין מצבים שבהם גם הומור לא יעזור, אבל יש לי מזל גדול ואני מסוגלת לראות ברוב הסיטואציות בחיים גם את הפן המצחיק. אני לא חושבת שכשמתייחסים לדברים בהומור, זה בהכרח מקטין את הכאב האמיתי, אבל כשברגע מאוד קודר את מוצאת משהו שגורם לך לחייך, זה יכול להיות מקור לכוח, משהו שדוחף אותך להמשיך לחיות".

איך בכלל קרה שהפכת לעורכת דין, כשברור כל כך שאת סופרת מלידה?

"היום אני מלמדת במשרה חלקית וגם מאמנת כדור עף, וזה איזון חברתי מצוין לשעות הבודדות שבהן אני מתחקרת, מדמיינת וכותבת. אני אוהבת מאוד ספורט, לבלות בחוץ ואז לחזור הבית לספר שאני כותבת. למדתי משפטים כי לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת לכתוב ספר. עד שהתחלתי לעבוד כעורכת דין הייתי חסרת בטחון. מצאתי את עצמי במשרד מלא אנשים שכולם חלמו לעשות משהו אחר וזה דרבן אותי לנסות. כשכתבתי את "בבטן הלווייתן" עבדתי במשרה מלאה בסיטי של לונדון ובפריז, וזאת הייתה שנה מתישה לגמרי, אבל למדתי לעמוד בדד-ליין, ואומרים לי שלהרבה כותבים זו בעיה…"

על מה את עובדת כרגע?

"על רומאן שמתרחש בתחילת המלחמה הקרה, משהו עם מרגלים קשישים בקיימרידג' שלפני המלחמה. העובדה שנכללתי ברשימת המועמדים ל"קוסטה" נתנה לי בטחון עצום להמשיך לכתוב, בכל אותם ימים שבהם אני מוצאת את עצמי מול דף לבן ריק, וחושבת שלעולם לא אוכל להתמודד אתו".

 

 

 

 

 

 

 

 

אני רוצה שלמתים שלי יהיו שמות

קצת לפני שליזי דורון נולדה, עבר אבא שלה -שחלה בשחפת ונטה למות – למוסד. למרות ששרד וחי עוד שמונה שנים אחרי שנולדה, הוא נמחק לחלוטין מחייה ולא הורשה לקיים אתה קשר. השתיקה סביב הסוד הזה, נוספה לעננת השתיקות שריחפה עוד קודם על הבית, ביתם של ניצולי שואה. ברומאן החמישי שלה מנסה דורון לפענח את מה שידעה, מה שניחשה, מה שאיש לא רצה לומר לה ומה שלא מניח לה עד היום

 

באחד הרגעים מכווצי הלב בספרה "ויום אחד עוד ניפגש", משוחחת ליזי דורון עם חברת ילדות, ואומרת משהו על כך שתמיד קינאה בילדים האחרים בשכונה, שגדלו בבתים נורמאליים. הנורמליות לכאורה הזו, כללה – כצפוי משכונה שרובה ניצולי שואה המנסים לבנות לעצמם מולדת חדשה – בית אחד שבו האם הייתה נתונה להתקפי דיכאון קשים, מסתגרת באמבטיה ולא עונה לעולם, בית אחר שבו חיה אישה עם שני גברים, אחים, שאחד מהם חזר מן המתים וצעקות, הרבה צעקות מצוקה בימים ובלילות. אלא שמעל לבית שלה ריחף סוד עצום ואפל, שאסור היה אפילו לשאול עליו או כמו שאימא שלה, הלנה, הייתה אומרת "מה שהילדה צריכה לדעת היא כבר יודעת".

הסוד הזה היה סוד זהותו וחייו של אביה. פרורי מילים, ניסיונות נואשים לפרש מבטים ומשפטים של אנשים מבחוץ, אינספור סיפורים דמיוניים שהגתה בניסיון להסביר לעצמה את העדרו של אביה מחיה – לא השקיטו את הרעב הזה לדעת. רעב שאמא שלה לא הסכימה בשום אופן להשביע, ורק שנים ארוכות מאוחר יותר מוצאת את עצמה דורון מנסה ומעזה לפענח.

"ויום אחד עוד ניפגש" הוא ספרה החמישי של דורון. כתיבתה כולה, עד כה, עוסקת בילדותה כבת לניצולי שואה ובניסיונותיה להבין איך עיצבו הנסיבות האלה את המציאות שבה אנחנו חיים. ספריה של דורון תורגמו, בין השאר, לגרמנית, צרפתית ואיטלקית והיא זוכה לפופולאריות גדולה באירופה, שם הוענקו לה גם מבחר פרסים והיא אף נבחרה על ידי ה"ווג" הצרפתי לאחת משבעת הסופרים המשפיעים בישראל. בארץ היא מוכרת הרבה פחות, אם כי יש לה גרעין קוראים קשיח ונאמן, שגם נוטה להגיב, לכתוב ולשאול. למעשה, ספרה הנוכחי, כך היא מספרת, נולד בעקבות תהיות מצד קוראים על דמותו הנעדרת של אבא שלה, תהיות שהולידו את הצורך להתעמת לראשונה עם מגירה סודית בנפשה, שלא העזה לפתוח.

היא בת 57, גרה עם בעלה וילדיה ברמת אביב, למדה סוציולוגיה וקרימינולוגיה ואחר כך בלשנות, ואלמלא הייתה בתה מבקשת את עזרתה בכתיבתה של עבודת שורשים, היא משוכנעת שלא הייתה כותבת אלא ממשיכה במחקר אקדמי. ספרה הנוכחי כתוב כמעט כמו יומן, ומתעד – בשמות אמיתיים – את הניסיון שלה לגלות מי באמת היו הוריה, מה קרה לכל אחד מהם בשואה, איך נפגשו ולמה נפרדו. "השימוש שלי בשמות אמיתיים", היא מודה "נובע מצורך קמאי שמישהו ירים לי טלפון ויגיד שהוא אח שלי או בן דוד שלי או חבר שלהם מאושוויץ או מבוכנו ואלד. יש לי כנראה צורך נפשי להמשיך בצורה אלגנטית את המדור לחיפוש קרובים. יש לי גם דחף לא לתת למתים למות, לפחות לאלה שהיו סביבי. לא דיברנו עליהם בשמות, אמרנו "הסבתא מתה" או "הדודה מתה", ואני רוצה שלמתים שלי יהיו שמות".

אז למה לא בחרת לכתוב מסמך תיעודי של ממש?

"הספר הזה אוטוביוגרפי לגמרי, המשך לארבעת קודמיו, וזו סדרה שבה אני מנסה להרכיב פאזל שיסביר לי מי אני. לצערי אין לי את כל החלקים, אבל יש לי צורך למצוא עובדות מוצקות. בפועל, הסיפור יותר פלסטליני, גמיש, אני לא יכולה לשים את היד על התנ"ך ולהישבע שזו התמונה המלאה. השתמשתי הרבה בדמיון, במשאלת לב, בסיפורים שהמצאתי לי כילדה. היכולת להשלים את הפערים בסיפור, שאיש מעולם לא סיפר לי, היא משהו מאוד בסיסי אצלי, ראשוני".

החיפוש הזה הוא שהוביל אותך לכתיבה

"הגעתי לכתיבה בעל כורחי. היום הכתיבה היא חלק מהיומיום שלי, אבל היא לא הייתה בחלומותיי או במשאלות שלי, והיו לי הרבה כאלה. ראיתי בעצמי אשת אקדמיה, והתגלגלתי במקרה לכתיבה, כשבתי בקשה עזרה בעבודת שורשים. מצאתי את עצמי כותבת וכותבת ומופתעת לגלות כמה זה קל לי".

את כותבת על חוויות קשות. זו לא מסחטה רגשית?

"הדברים נמצאים שם במילא. אולי זה אפילו סוג של הקלה, כי אני חולקת ומדברת והרבה דברים שהיו סודות נחשפים".

הסוד הגדול ביותר בחייה של דורון היה העובדה שאבא שלה חי, לפחות עד שהייתה בת שמונה, אבל היה מאושפז בבית חולים לחולי שחפת. אמא שלה לא רצתה שיסכן את בריאותה של הילדה, ולא הרשתה להם לקיים כל קשר. האב נמחק מחייה לגמרי, ושנים אחר כך התברר שנהג להגיע מדי פעם לשכונה ולצפות בה מרחוק, משחקת ולא מודעת לקיומו.

את כותבת בספר, שמלבדך כולם ידעו. חברות, שכנים. איך יכול להיות שרק את לא ידעת שום דבר?

"בספר הראשון שלי תיארתי איך אמא שלי ואני חגגנו ליל סדר בחדר חשוך, כדי שאיש לא יבחין שאנחנו לבד, וחברה שלי באה בדמעות ושאלה למה לא דיברנו, גם היא חגגה כך עם הוריה, בחדר חשוך, ולא ידענו את זה. היו כנראה המון פחדים, ואמרו לנו לא לדבר. הנושא שהסתירו ממני היה מאוד מסובך: האם אבא שלי חי, חולה, בריא, מת, כל הספקולציות האלה. שאלתי פעם חברה איך זה שהיא לא אמרה לי, והיא ענתה "היינו משוכנעים שאת יודעת". הילדים האחרים היו כנראה עסוקים גם בסודות שלהם, זה לא שהייתי היחידה שהסתירו ממנה דברים והעולם בחוץ היה עולם יפה וקסום. כשנמצאים בתוך טראומה או מצוקה, ראיית המציאות מתעוותת. כשאת חיה עם סוד, אין לך מושג מה הגבולות שלו. חברי הילדות שלי התפלאו לגלות שמדובר היה בסוד, והחברים שהכירו אותי בבגרותי לא התפלאו, הם כבר הכירו אותי ככה, לא מסוגלת לענות על שאלות פשוטות של אנשים נורמאליים".

יכול להיות שכילדים ידעתם לא לשאול כדי לשמור על שפיותכם?

"ברור. החלקים הכי בריאים שלנו היו משחקי מחבואים וגוגאים ולהתאהב ולחלום חלומות על ארץ ישראל, ולא לבדוק מה באמת קורה לנו בבית. "

ובכל זאת הגיע שלב בחייך שבו התעורר בך הצורך לברר ולגלות

"זה קרה בבגרותי, בעיקר אחרי הליד
ות, אולי בגלל צורך למלא חללים. אני נשואה לאיש שאמנם בא ממשפחה מפורקת, אבל כל הסיפור גלוי שם, כולם מכירים את תולדות המשפחה. בימיה האחרונים אמא שלי הייתה בבית חולים, בהשגחה, ואני פשוט טלטלתי אותה בכיסא והתחננתי שתגיד לי, האם היה לי אח, האם הייתה לי אחות. אמא שלי הייתה אישה חכמה ופתוחה ותרבותית, ויכול להיות שכילדה קלטתי שאם היא מסתירה דברים, יכול להיות שהם איומים ונוראים כל כך שפחדתי לדעת אותם. בניתי לעצמי מנגנון של הפחדות שמנע ממני לשאול. אני זוכרת שהיה רצח נורא בגבעתיים, וכולם דיברו על זה, ואמרתי לעצמי, אולי אבא שלי הוא הרוצח ובגלל זה היא לא מספרת לי עליו. בשכונה גם דיברו על זה שאוי ואבוי אם אבא של מישהו היה קאפו, אז גם את זה סיפרתי לעצמי, והעדפתי לא לדעת".

יצא שדמיינת דברים הרבה יותר גרועים מהמציאות

"אבל גם ניחמתי את עצמי והמצאתי סיפורים לא לגמרי הגיוניים, למשל שהוא נהרג בקסטל או נסע לאמריקה".

הסצנה שבה את מדמיינת את אמא שלך ואותך עומדות מתחת לחלון שלו והוא מציץ עליכן משם, מבוססת על אירוע אמיתי?

"לגמרי אמיתי. פעמיים בשנה היו לוקחים אותי לשם, לטבעון, לא מספרים לי למה, בתירוץ של 'הילדה צריכה אוויר צח'. כשניסיתי לפרום את הסיפור הזה, מצאתי גלויות בפולנית שאבא שלי שלח משם, ויש בהן צילום של הגבעה שאני זוכרת.".

הוריך הכירו כשהיא הייתה אחות, והוא מטופל, חולה בשחפת. כשהיא נכנסה להריון, היא הגלתה אותו מהבית כדי לא להדבק?

"אני רוצה להאמין שזה היה הרצון של שניהם, ככה טוב לי לספר לי את הסיפור, אבל אני לא יודעת אם זה נכון. אחת השכנות שנותרה בשכונה והיא בת 84 היום, עזרה לי למלא חורים בסיפור. היא אומרת שאמא שלי הייתה מבוגרת, בת 44, לא היה לה כוח והיא לא תכננה להיכנס להריון והיא כבר השלימה עם אובדן המשפחה הקודמת שלה. היא התכוונה לטפל באבא שלי, וכנראה התחתנה אתו כי ככה קיבלו דירה. היא נורא אהבה אותי, אבל שנים הרגשתי שאני מכבידה עליה, שהיא לא רצתה ילדה. בשלב מסוים היא נכנעה להריון הזה, והם הבינו שהם לא יוכלו להיות ביחד. הרופאים העריכו שנותרו לו שלושה חודשים לחיות".

הוא שרד שמונה שנים. למה הוא לא חזר הביתה?

"יש לי חברה שטוענת שהיא זוכרת אותו מבקר בבית, אבל אני לא יודעת. בשנות החמישים פינו מהשכונה את כל חולי השחפת והעבירו אותם לבידוד. כמו רחל המשוררת. הקהילה פחדה ממגיפה. בגרמניה היו מחנות פליטים שהיו בהם רק חולי שחפת. באחת ההרצאות שלי שם ישבה קבוצה של אנשים של הפסיקו לבכות. התברר שכולם ילדיהם של ניצולי שואה חולי שחפת, שמדינת ישראל לא נתנה להם להיכנס, כי לא היו משאבים לטפל בהם. גרמניה טיפלה בהם, ונותר בהם כעס עצום על המדינה שלא הייתה להם למקלט, למרות שהחולים שם שרדו עד גיל מבוגר, ומי שהגיע לכאן מת כמו אבא שלי בגיל ארבעים".

והשתיקה המוחלטת של אמא שלך נועדה לגונן עליך?

"אני חושבת שהיא לא יכלה לספר לי שאני בבית והוא במוסד, כי אני כל כך חשובה לה".

לא תיעלת את כל השאלות והתהיות שלך לפני שהתחלת לכתוב?

"להכחשה מוחלטת. לחלום להיות ישראלית, לעזיבה הדרמטית של הבית, לקיבוץ ברמת הגולן ששם הייתי רועת כבשים ורכבתי על סוסה בלי אוכף וגם לדברים אגרסיביים כמו צייד חזירים בלילה. נדבקתי לכל גיבורי ישראל לסוגיהם ולדורותיהם. במחנה הפליטים שבו חייתי כילדה, היה מעבר לכביש גם חלום הזה שהיה החמצן שלי בילדות, ובזכותו ילדתי את עצמי בגיל 18 מחדש".

את עושה בספר הקבלה ברורה מאוד בין האופן שבו דור ההורים מתמודד עם סודות השואה, לבין ההתמודדות של החברה הישראלית עם טראומת מלחמת יום כיפור

"אני לא סתם מתארת את מדינת ישראל כבית חולים פסיכיאטרי לחולים פוסט טראומטיים מכל העולם – גם אני הייתי פציינטית, ועברתי תהליך ריפוי עד שנת 1973 שאז חזרה המחלה, בגלל שנשבר החלום שתמיד נהיה חזקים והמקום שלנו פה בטוח."

מפתיע אותך שהספרים שלך הרבה יותר פופולאריים בחו"ל?

"לא. פה הם מתויגים כספרי שואה, ובחו"ל קוראים אותה קריאה אחרת לגמרי. באיטליה זו ספרות נשים, בגלל דמות האם הגדולה שנוכחת בהם. בשוויץ רואים בהם ספרי מהגרים, על אנשים שנעקרו ונאלצים לבנות שפה חדשה. אני, אגב, עד גיל שש לא ידעתי עברית. דיברתי מה שאני קוראת "בבלית", תערובת של פולנית, גרמנית, הונגרית, אידיש. המורים שלנו היו "ממוספרים", כפי שקראנו לזה, והשפות שלהם התערבלו בשפתנו. שפת האם שלי היא העולם שמת".

את לא חשה צורך לכתוב גם על דברים אחרים?

"אני כותבת עכשיו ספר על משפחה פלסטינאית בסילואן, במזרח ירושלים. אני חיה שם יומיים בשבוע, אצל משפחה של עיתונאי וצלם, פרופסור באוניברסיטת ביר זית, שהכרתי במפגש של ישוב סכסו�
�ים ברומא. כבר שנה שאני כותבת עליו ספר והוא מצלם עלי סרט. אנחנו רוצים להקים אתר אינטרנט של אויבים שהפכו לחברים".

זה נשמע מאוד אופטימי

"אבל לא חסר בעיות. לשנינו יש חוסר יכולת להכיל את העולם של האחר, יש הבדלי תרבויות עמוקים מאוד. ברור שאני מאמינה בזכויות אדם, ואני רוצה שיהיו לו חיים כמו שלי, אבל אני מתבוננת בנו ואני לא מפסיקה לשאול איך נחייה ביחד. המסע הזה דרש ממני לא פעם כדורי הרגעה, בעיקר במפגשים עם מתנחלים, והעלה בי תהיות קשות מאוד בנוגע לעתיד של מדינת ישראל. זה פרויקט שסוגר לי את הסיפור של עצמי בהווה, שקורים בו דברים שאני לא תמיד רוצה להיות שותפה בו. בספר השביעי בטח אכתוב משהו בדיוני לגמרי, כדי לברוח מכל זה לעולם שכולו טוב".
 
 
 * פורסם במוסף הספרים של "לאשה" (כמובן).