ארכיון תג: סופרת

צרוב בעור, צרוב בנפש

 

 

"צללים צרובים" הוא רומאן שנפרש על גבי חמש מדינות, לאורכן של שישים שנה. למרות ההיקף העצום הזה, המחברת, קמילה שאמזי, מצליחה ליצור בקוראיה את הרושם שמדובר בספר אישי. היא מכוונת את עדשות תשומת הלב שלהם לפרטים זעירים ולניואנסים דקיקים ומייצרת דמויות מאוד מורכבות מספיק, שהאישיות שלהן מצליחה לזקוף את ראשה מתוך הזרם השוצף של ההיסטוריה כדי לשאוף אוויר.

זה לא ששאמזי מתעלמת מההיסטוריה. להפך. הספר שלה נפתח באירועי היום של הפצצה בנגסאקי, יפן 1945, חולף בהודו ב – 1947, בימיו האחרונים של הראג' טרם הפילוג, מבקר בשדות הקרב בפקיסטן של שנות השמונים, ומגיע עד לניו יורק, אפגניסטן (וכלא גוונטנמו) של 2002 אלא שהיא מצליחה בכתיבה עמוקה, רגישה, פיוטית ויפהפייה לכרוך את כל המאורעות האלה סביב שתי משפחות, שדרכיהן שבות ומצטלבות במרחב ובזמן וליצור דימויים רבי עוצמה, שיש בהם מן הפרטי וההיסטורי גם יחד. למשל הדימוי שממנו לקוח שם הספר. שאמזי קראה דו"ח של עיתונאי בריטי ששהה בהירושימה מיד אחרי פצצת האטום, ונכתב בו על נשים שלבשו קימונו לבן ועליו דוגמא מסורתית שחורה. החום הנורא הוקרן בחזרה מהחלקים הלבנים של הבגד, אך האיורים בשחור ספגו אותו וצרבו את הדוגמאות על גב הנשים. הגיבורה של שאמזי, הירוקו טנקה, נפרדה לשלום מאהובה הגרמני ביום שבו "העולם נעשה לבן". לאורך כל חייה היא נושאת על גופה את צללי העגורים הצרובים. העגורים, שאמורים היו לסמל אהבה ופריון ושמחה הפכו לסמל של שנאה וחורבן ומוות ובידה המאוד מוכשרת של שאמזי גם לביטוי לאופן שבו חיינו כרוכים במאורעות היסטוריים, בין אם מוכרעים על ידם או מצליחים לברוח.

"צללים צרובים" (כתר. מאנגלית: עידית שורר) הוא ספר שאפתני ומרתק. הוא כתוב בלשון לכאורה מאופקת, שההוד והכוח שבהם מתגלים אט אט, ככל שנפרשות המילים והעלילה. זהו הרומאן החמישי של שאמזי, בת 37, שנולדה וגדלה בפקיסטן, למדה בארה"ב (תואר שני בכתיבה יוצרת בתוכנית למשוררים וסופרים) וכעת היא מתגוררת בלונדון. היא כותבת באנגלית, אבל עד כה כתבה בעיקר על עיר הולדתה, קראצ'י, ובעיקר סיפורי אהבה שמנסים להתממש בסבך הפוליטי, מעמדי, חברתי, מגדרי של החברה שם. את הרומאן הראשון שלה "עיר ליד הים" כתבה כשהייתה סטודנטית בת 25, והיא זיכה אותה בשלל מועמדויות לפרסים (כולל ל"אורנג'" הנחשב מאוד). הביקורת אהבה גם את הבאים אחריו ושאמזי נבחרה לאחת מעשרים הסופרים הצעירים הבולטים בבריטניה. שאמזי היא בת לשושלת של נשים כותבות ופועלות בפקיסטן. בטור שהקדישה למשפחתה ב"גארדיאן" (שם היא כותבת טור אישי וגם מבקרת ספרים) היא מתארת את ילדותה, מוקפת באוסף הספרים המופלא של אימא שלה, שאת רובם (באנגלית) קשה היה מאוד להשיג בקראצ'י של שנות השמונים. הייתה לה סבתא שכתבה זיכרונות פוליטיים, דודה של אמא, עטייה חוסיין, פרסמה שני רומאנים, סבתא-רבא, אינם חביבולה,  שהייתה, לדבריה, "הודית מסורתית שחיה בלאקנוף אישה זעירה עם כיסוי ראש שלמרות זאת הייתה פעילה פוליטית וכתבה על מסעותיה בעולם", ואימא שלה, מוניזה שאמזי הייתה עורכת ספרות ועיתונאית. גם אחותה, סאמאן, מלמדת ספרות באוניברסיטה. בגיל 11 כבר כתבה עם חברה "רומאן" ראשון, ואז אבא שלה קנה לה מכונת כתיבה ואימא הסבירה לה שכדאי לה למצוא קול משל עצמה לכתוב בו. "רק מאוחר יותר הבנתי איזה מזל היה לי שגדלתי במשפחה שמייחסת חשיבות גדולה כל כך למילה הכתובה, והייתה מוכנה לפרק את הסטריאוטיפים הנשיים ולשחרר אותנו מתפקידים מסורתיים ומהציפיות שהיו בחברה מיליטריסטית ומדכאת נשים סביבנו".

 

"צללים צרובים" שונה מאוד מהרומאנים הקודמים של שאמזי. אלה, כאמור, התרחשו בתוככי קראצ'י וגיבוריהם נאלצו על פי רוב להתמודד עם הפער בין שאיפותיהם האישיות למסגרות הנוקשות והמוסכמות החברתיות בתוכן פעלו. החל בחסאן בן ה – 11,גיבור רומאן הביכורים שלה, הבודה לעצמו חברים דמיוניים (ובהם דמויות משייקספיר ומההיסטוריה האירופאית) כדי להתמודד עם סדקים הנפערים בעולמו המוגן כשדודו נעצר ומואשם בבגידה וכלה בעסמאני גיבורת "שורות שבורות" (2005) המחפשת את אמה הפמיניסטית ומאהבה שנעלמו או הועלמו בחסות המשטר – שאמזי הקפידה לייצר עבור גיבוריה קונפליקטים שהציגו את קראצ'י ואת החברה הפקיסטנית בתערובת של ביקורת חריפה מפוכחת וחום. הפעם היא הלכה רחוק יותר. "צללים צרובים" הוא ספר אפי, והדמויות הרבות שבו כולן נזילות יותר, לא תמיד ברורות, משתנות כשפוגע בהן גל הדף של אירוע היסטורי, שורדות.

"אני חייבת להודות שכשהתחלתי לכתוב את הספר לא היה לי מושג שאני עומדת להתפרש על פני כל כך הרבה מקומות ותקופות. יש כותבים שמתכננים את העלילות שלהם מראש ואחרים שמתחילים בדימוי או רעיון ונותנים לזה לקחת אותם. אני כזאת. נגסאקי עניינה אותי וחשבתי לכתוב קטע קצר עליה ואז לקפוץ חמישים שנה קדימה לפקיסטן, מיד אחרי הניסויים הגרעיניים שהתקיימו במדינה. התחלתי לכתוב את דמותה של הירוקו, ומיד ידעתי שאני לא יכולה לנטוש אותה בשנת 1945 ולהמשיך בלעדיה. החלטתי לעקוב אחרי כל מיני שלבים קריטיים בחייה, והתוצאה הייתה רומאן גדול ורחב בהרבה ממה שדמיינתי".

למרות שהדברים בספר מתרחשים בכל מיני מקומות וזמנים, נדמה שהמאורעות הכי חשובים הם אלה הפנימיים, אלה שמצביעים על האנושיות של הגיבורים, על האני הפרטי שבדרך כלל נוטים להתעלם ממנו כשמדברים על אירועים דרמטיים בסדר גודל כזה

"כן, בהחלט. "צללים צרובים" הוא סיפור על אנשים שנלכדו במאורעות הנוראיים של ההיסטוריה, אבל עיקר המיקוד הוא עליהם כפרטים. הירוקו, ואחר כך גם הבן שלה, ראזה, הם לב לבו של הרומאן הזה – לא נגסאקי, לא הפצצה ולא המלחמה של המערב בטרור. עניין אותי לבדוק מה קורה בפנים, ליחסים האישיים שלנו, לתחושת האני שלנו, ברגעים של משברים היסטוריים".

כל הדמויות שלך נקרעות מהסביבה הלכאורה טבעית שלהן. זו חוויה שמעניינת אותך במיוחד?

"כתיבת הרומאן הזה גרמה לי להתעניין בחוויה הזו יותר מקודם… או שאולי הרומאן חשף את העניין האישי שלי בנושא, שלא הייתי מודעת לו. לא חשבתי על החיים האישיים שלי, שמעורבים בהם נדודים רבים ותכופים, אבל חשבתי על הסבים והסבתות שלי ששלושה מהם עזבו את בתיהם בהודו בזמן הפילוג ועברו לגור בפקיסטן. הרביעית, סבתי מצד אבי, הייתה גרמניה שהיגרה להודו בשנות העשרים ואז לפקיסטן ב – 1947, והיא שימשה השראה ישירה לכתיבה".

שאמזי כותבת לעתים קרובות על ההבדלים התרבותיים בין מזרח למערב, אם כי היא לא מאמינה שהתנגשות בלתי נמנעת בין התרבויות. היא מתעניינת באופן שבו אנשים נושאים עמם את המטענים ההיסטוריים של המקום שממנו באו, ובמה שהם מבטאים כשהם נפגשים עם מישהו אחר, שונה. אצל חלק מגיבוריה היחסים האישיים מפוגגים דעות קדומות ותפישות מוטעות, ואצל אחרים ההיסטוריה והמסורת מכתיבות באופן טראגי את החיים.

מה מאפשר לגיבורים שלך להסתגל לשינויים בעולמם כדי לשרוד?

"הירוקו היא הדמות המסתגלת מכולם, ובמקרה שלה זה נובע מתחושת אני חזקה מאוד. יש בה תערובת של סקרנות עוצמה להכיר מקומות חדשים שבאה לידי ביטוי בתשוקה העמוקה שלה ללמוד שפות חדשות, ויש לה גם שכנוע עמוק שבזכותו היא לא מתפשרת על דבים עקרוניים כדי להיטמע בסביבה. הבן שלה, ראזה, מסתגל פחות טוב. הוא אמנם לא צריך לעמוד בכל המעברים שאמו עברה, אבל רוצה נואשות להרגיש שייך ולכן ההסתגלות שלו היא בעצם סוג של שקר בנוגע למי שהוא ומה שהוא, וזה מוביל לתוצאות הרות אסון".

לשאמזי עצמה אין ילדים, אבל – היא אומרת: "אני מקווה שהילדים של כולם יהיו מסוגלים לראות מעבר להיסטוריה האישית של המדינה שלהם מה שיאפשר להם להבין גם צדדים אחרים של סיפורים היסטוריים שבתוכם הם חיים".

אחרי שכתבת הרבה מאוד על מולדתך, מה הביא אותך פתאום לכתוב על מקומות רחוקים שבחלקם מעולם לא ביקרת?

"הכתיבה על נגסאקי בשנת 1945 הייתה חוויה מבעיתה וגם מרגשת מאוד, בעיקר אחרי שנים של כתיבה על קראצ'י, מקום שאני מכירה היטב כל חיי. זה חייב אותי לשקוע לגמרי בתחקיר – צילומים, מפות, ספרים, קומיקס וכו' – על מנת להיות מסוגלת לדמיין את העולם שעליו לא ידעתי דבר. הטיוטות הראשונות שלי נכתבו במאמץ גדול, אבל היה שלב מסוים שבו התחלתי ממש לחלום בנגסאקית, והכתיבה הפכה לתענוג גדול".

הפוליטי הוא מאוד אישי בכתיבה שלך. את גם מרגישה ככה, בחייך שלך?

"אני חושבת שקשה להיות פקיסטנית ולהפריד בין הפוליטי לאישי. תמיד ראיתי בהם שני תחומים שקשורים זה בזה".

נראה שהדמויות הנשיות שלך יותר מודעות לזה. את חושבת שאם היינו חיים בעולם שבו נשים היו נשמעות בקול רם יותר, העולם היה נראה אחרת?

"אם חושבים על הפוליטיקאיות של המאה העשרים שהגיעו לעמדות הכי בכירות – בנזיר בוטו, אינדירה גנדי, מרגרט ת'אצ'ר, גולדה מאיר וכו'… התשובה צריכה להיות "לא!". אבל למעשה, מדובר בקומץ נשים שפעלו בתוך סביבה גברית והיו צריכות לשחק על פי הכללים שלהם (מה שאגב, מוכיח שהן היו קשוחות פי כמה מהגברים סביבם). אני חושבת שלו היה מתרחש שינוי גדול יותר, ובפוליטיקה היה ייצוג של לפחות 50% לנשים, היינו יכולות לבחון את השאלה הזו בצורה טובה יותר. לתחושתי – כל אדם שמגיע לעמדת כוח בכירה הופך אט אט לחסר רחמים. זה טיבו של כוח, וזה לא קשור למגדר. "

את חושבת שהעובדה שגדלת בחברה מסורתית בדרום אסיה ואת חיה בין ארה"ב לבריטניה מעניקה לך מבט אחר על אירועים היסטוריים קשים כמו אלה שתיארת?

"אני לא חושבת שהעניין פה הוא ההבדל בין חברה מסורתית לחברה מודרנית. גדלתי בקראצ'י ובמובנים רבים החינוך שלי היה פחות מסורתי משל רבים מחברי האמריקאים שבאו מעיירות קטנות והלכו לכנסייה. עם זאת, אני בטוחה שכמי שחייתה במדינות שונות אני רואה את ההיסטוריה ממספר זוויות שונות".

שאמזי מספרת שאימא שלה הכירה לה את הספרים של רושדי ורות' ואישיגורו ופיטר קארי, אבל הניחה לה להחליט מה היא רוצה להיות כשתגדל. היא בחרה להיות סופרת, וכשהיא מבקרת בקראצ'י, בכל שנה, היא עדיין כותבת בחדר עבודה המופרד רק בפאטיו מזה של אמה והן יכולות להרים את המבט מהמחשב ולראות זו את זו בעבודה.

העבודה שאת חלק משושלת של נשים כותבות, נשים שמבטאות את עצמן בדרכים שונות, הפכה את הכתיבה לקלה יותר עבורך? או אולי לקשה-  בגלל עומס של ציפיות?

"למען האמת, מעולם לא חשבתי על זה עד שאנשים התחילו להעיר לי על זה שיש במשפחה שלי כל כך הרבה כותבות, וזה קרה אחרי שכבר פרסמתי ספר או שניים. ברור שהיה לי טוב לגדול בסביבה שבה העריכו ספרים וכתיבה. "

איפה את מרגישה היום בבית?

"גם בקראצ'י וגם בלונדון. ובחלקים של אמריקה שבהם גרתי ולימדתי או למדתי באוניברסיטה ואני מרגישה בהם נוח ולא ממש אאוטסיידרית".

במה יעסוק הספר הבא שלך?

,אני לא אומרת מילה. התחלתי לכתוב אותו, אבל אני בשלב כל כך מוקדם, שהכל עוד עשוי להשתנות".

 

 *** הראיון עם קמילה שאמזי התפרסם אתמול במוסף הספרים הנהדר של לאישה.

 

 

היא אכלה, התפללה, אהבה ועכשיו היא מתחתנת

 

אליזבט גילברט בסך הכול רצתה להימלט מחיים (ונישואים) שבהם הרגישה לכודה וקורסת. כמעט בלי כוונה היא הפכה להיות גורו של מאות אלפי נשים בכל העולם. הגעתי לשיחה איתה חמושה בכל הציניות החביבה עלי, וגיליתי אישה חריפה ומרתקת שאין ברירה אלא להציע לה חברות

אבא שלי, החוגג השנה 62 שנות נישואין לאימי, טבע פעם את האמרה המדויקת כל כך, לפיה "מי שנישא בשנית, סימן שלא ראוי היה להיות גרוש". לא ציטטתי אותו באוזניה של אליזבט גילברט בראיון הטלפוני שקיימנו, למרות שהיא, מצדה, הצחיקה אותי לעתים תכופות. גילברט, מחברת רב המכר המטאורי "לאכול, להתפלל, לאהוב" נמצאת בימים אלה בעיצומו של מסע לקידום מכירות ספרה החדש "להתחתן" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, תרגום: קטיה בנוביץ'), ספר המסכם את הדרך הארוכה והמתלבטת שעברה לפני שהחליטה להינשא בשנית. "אני עדיין אופטימית", היא אומרת, שלוש שנים אחרי חתונה מס' 2, "יש בינינו אינטימיות נעימה, אבל אני אומרת את זה ונוקשת בעץ, נגד עין רעה, כמו כל מי שעבר גירושין ויודע לאן זה יכול להגיע".

גילברט, בת 40, הייתה סופרת ועיתונאית מוערכת (שאפילו זכתה בפרסים) אבל אלמונית למדי, עד לפני כארבע שנים, אז פרסמה את "לאכול, להתפלל, לאהוב" שתיעד את המסע האישי שעשתה, בגיל שלושים, לאחר שהתפוררו נישואיה הראשונים והיא החליטה לנטוש את חיי הפרברים האמריקאים ולחפש את עצמה, תוך שהיא דוגמת מזון באיטליה, מתרגלת יוגה ומחפשת הארה בהודו, ומתאהבת בבאלי. בסיומו של המסע, שלדבריה הציל אותה מדיכאון קליני ואפשר לה להבין מה היא באמת רוצה בחיים, היא פגשה את חוזה, המכונה בספר "פיליפה", יבואן של אבני חן מברזיל. המבוגר ממנה ב-18 שנה. משום ששניהם, לדבריה, "ניצולי גירושין קשים", הם נשבעו לא להתחתן ועברו לגור ביחד בפילדלפיה, כשאחת לשלושה חודשים הוא נאלץ לנדוד אל מחוץ לארה"ב ולחדש את הויזה שלו. אלא ששלטונות ארה"ב לא שיתפו פעולה עם הפנטזיה, וערב אחד קיבלה גילברט הודעה שבן זוגה נעצר בשדה התעופה, כניסתו למדינה סורבה והוא עתיד להיות מגורש לעד. הפתרון היחיד שעמד בפניהם היה להתחתן, אלא שאז הגיעו החרדות והתהיות והשאלות, וגילברט, כדרכה, יצאה לתחקיר שכלל מסע סביב הגלובוס, נבירה בספרים וספר חדש.

ב"להתחתן" גילברט משלבת סיפורים אישיים, תחקיר היסטורי וניסיון להבין את הרקע המשפחתי והנוירוזות האישיות שלה. היא מראיינת קשישות בכפר בויאטנם, בודקת את יחס הנצרות ודתות אחרות לנישואין, לומדת על "חתונות רפאים" במסורת הסינית (שחיתנו צעירות עם גברים מתים על מנת לאפשר למשפחות לאחד את הונן), ובודקת את מנהג חילופי הזוגות של אסקימואים באלסקה. שורות הסיכום שלה לא מאוד אופטימיות. לגברים במערב – כך עולה מדבריה – יש סיבות טובות הרבה יותר מלנשים לרצות להתחתן. הם חיים יותר מרווקים, צוברים יותר רכוש ומקטינים את סיכוייהם למות מוות אלים. נשים נשואות, לעומת זאת, מדווחות על רמת סיפוק ואושר נמוכה בהרבה משל אחיותיהן הרווקות, הן סובלות יותר מדיכאון ומחלות ומצליחות הרבה פחות בעבודה. אפילו הסיכוי שלהן למות מוו אלים (מידי הבעל, בחלק גדול מהמקרים) גדל. אז למה בכל זאת היא בחרה להתחתן? היא הרגישה שלא הייתה לה ברירה, והיא, כאמור, מקווה לטוב. "גיליתי שחשוב מאוד עם מי מתחתנים ואני חושבת שבעלי השני מתאים לי הרבה יותר מבעלי הראשון. חוץ מזה גם אני אישה אחרת ממי שהייתי בגיל 23, האופי שלי מעוצב יותר, וקל לי יותר להיות אדם טוב".

וכדי לדעת את זה נזקקת לתחקיר מפרך כל כך?

"נזקקתי לפרספקטיבה, להבנה למה בכלל אנחנו מתחתנים. איך מוסד ארכאי כזה, מיושן ומאובק וחסר קשר לחיים המודרניים שורד. מה המטרה של כל זה. ככל שלמדתי הרגשתי איך משהו משתנה כימית במוח שלי, והחרדות מתפוגגות. הבנתי שאנשים זקוקים לאינטימיות עם אדם אחר, שכדי לשמר אותה הם צריכים סוג של גלגל הצלה, שיגן על הפרטיות שלהם מפני הרשויות או במקרה שלנו מפני משטרת ההגנה. הנישואין הם כמו טבעת הגנה, שמגנה על הזוג מפני חדירה של אחרים לפרטיות שלהם."

נדרשת לשם כך חותמת רשמית של הרשויות?

"הרבה זמן חשבתי שמספיקות ההבטחות שהבטחנו זה לזה, אבל בשתי דקות בשדה התעופה הבנתי שבלי חותמת הכל מתפורר. אחרי שהתחתנו, הרשויות חייבות לכבד את הנדר שיש בינינו, ולי יש ברשותי מילה רבת עוצמה, רעייה, אישה, איש לא יכול להפריד בינינו חוקית. "

זה סוג של שמרנות שמפתיע לגלות שעדיין קיימת גם במערב המתקדם והנאור…

"במדינות סקנדינביה או בצרפת למשל אין למושגים כמו "בעל" או "רעיה" כוח כל כך גדול כמו פה בארה"ב. לנו יש ממש פֶטיש לנישואין – כל יחס החברה אליך משתנה כשאת נשואה. הרגשתי את זה על בשרי כשעברנו לגור בקהילה קטנה מאוד, ומאחר שאנחנו נשואים מיד קיבלנו הכרה, בלי מאמץ, הניחו שאנחנו מכובדים וראויים לאמון".

גילברט נולדה בקונטיקט וגדלה בחווה מבודדת שגידלו בה עצי אשוח לחג המולד. אביה היה מהנדס כימי ואמה אחות. מאחר שלא הייתה להם טלוויזיה והשכנים גרו במרחק עצום, היא ואחותה קת'רין בילו את רוב זמנן בכתיבה וקריאה. כיום שתיהן סופרות. מסלול חיה הקודמים היה שיגרתי למדי – עבודה (בעיקר בכתבי עת לגברים כמו "GQ"  או"אסקווייר") חתונה ובית מרווח בפרבר. "פתאום הגעתי לרגע שבו הסתכלתי סביב ושאלתי את עצמי של מי החיים האלה, של מי הגוף הזה ומי זה הגבר הזה שחי אתי… הרגשתי כמו סנאי כלוא בקופסא, המנסה לחפור לעצמו דרך החוצה… הבנתי שקיבלתי את ההחלטות הכי חשובות בחיים שלי בלי להיות שלמה איתן". אחרי ההתעוררות, המסע וההצלחה חסרת התקדים של היומן שכתבה במהלכו, גילברט אימצה לעצמה את ההרגל לתחקר ולברר כל דבר לעומק, לפני שהיא מבצעת צעד בחייה. לשם כך, למשל, ראיינה ב"להתחתן" גם את סבתא שלה, מוד עדנה מורקמב אולסון. הסיפור שלה לא מן האופטימיים בספר, אבל השפעתו על גילברט הייתה מפתיעה.

סבתא מוד נולדה עם חך שסוע, מה שגרם למשפחתה לחשוב שהיא לעולם לא תתחתן. כתוצאה מכך היא בילתה את נעוריה חופשייה ומאושרת, זכתה להשכלה טובה מאחיותיה, נסעה בעולם וצברה ממון משל עצמה. בכסף הזה היא רכשה מעיל פרווה מרהיב ולימים, כשכנגד כל הסיכויים נישאה, היא עברה לגור עם משפחת בעלה, משפחה של מהגרים נוקשים משוודיה, בחווה מבודדת, ויתרה על ההרפתקאות ואפילו גזרה את המעיל היוקרתי על מנת לתפור בגדים לשבעת ילדיה.

זה לא גרם לך לרצות לברוח הכי רחוק שאפשר מנישואין?

"לא, משום שהבנתי שנישואין זה לא קופסא שמעבירים מדור לדור. זה מושג הרבה יותר נזיל וכל זוג שנכנס לתוכו משנה אוו ומעצב אותו בדמותו. הרגשתי שלא דוחסים אותי לקופסא, אלא מזמינים אותי לשיחה על טבע האינטימיות, שמתנהלת כבר שנים".

והחלטת לא ללדת ילדים

"החלטתי להקשיב למה שקיים בתוכי, והבנתי שאני לא רוצה להיות אם. ככל שחולפות השנים אני מרגישה פחות בלבול ופחות אמביוולנטיות בנושא, אני יודעת שאי אפשר לעשות הכול בגלגול חיים אחד, וזה בסדר מבחינתי. אני מעדיפה לכתוב וליצור ולוותר על גידול ילדים, משום שברור לי שאני לא מסוגלת לעשות את שני הדברים יחד".

ישנן נשים יוצרות שהן גם אימהות

"אין לי ספק. אני מכירה את האנרגיה האישית שלי, ויודעת שלי זה בלתי אפשרי. אני צריכה הרבה זמן כדי ליצור ולכתוב ושום דבר בתוכי לא משתוקק לילד. לבי מעולם לא זעק לתינוק, כמו שקרה לנשים רבות סביבי. אני חושת שיש נשים שנולדו להיות אימהות, אחרות צריכות להיות דודות ויש נשים שלא צריכות להיות בסביבת ילדים בכלל. כל אחת צריכה להודות בכנות לאיזו קבוצה היא משתייכת, כי אחרת יכולה להיות טרגדיה נוראית".

לנשים שלא יולדות יש לעתים קרובות תדמית של מכשפות אגוצנטריות

"שטויות. 50% מהנשים באמריקה של היום לא יולדות ילדים. חלק לא רצו מעולם, ואחרות דחו את ההחלטה והתעוררו יום אחד וגילו שנעים ונוח להן בחייהן והן ממש לא רוצות לשנות את זה. בעיני זה משחרר מאוד.  אנחנו יכולות להיות נדיבות ואוהבות בדרכים אחרות. אני, למשל, אוהבת ילדים ומרגישה נוח לטפל באנשים ולהזין אום, אבל אני לא אם. יש לי חברים שרצו לאמץ ילד מסין ולא היה להם כסף, אז אני מימנתי את זה – והבנתי שכך אני יכולה לעזור, להיות חלק ממשפחה וקהילה, בלי לגדל בעצמי ילד".

המשפה המורחבת לא הפעילה עליך לחצים ללדת?

"להפך. יש לי תחושה חזקה שכל הסבתות שלי לדורותיהן שכל החיים שלהן הוקדשו רק לגידול ילדים כי זה מה שעשו פעם, שולחות אלי את רוחות הרפאים שלהן ואומרות לי אל תעש את זה, אנחנו רוצות לדעת שלפחות לאחת מאיתנו יהיו חיים טובים יותר. אמא שלי לא לוחצת עלי, היא שמחה לראות שיש לי חיים כל כך מלאים משל עצמי".

את כותבת על הציפיות הבלתי אפשריות שיש לנו מנישואין

"אנחנו רוצות למצוא חבר נפש, מישהו שווה לנו אינטלקטואלית, חבר טוב, מנחם וחכם ומעורר השראה שיהיה גם המאהב הטוב ביותר – וזה כמובן בלתי אפשרי. האם היינו מוכנות שמישהו יצפה מאתנו להיות כל זה עבורו? מצד שני, אני לא חושבת שנשים צריכות להתפשר מחשש שישארו לבד ובלי ילדים, משם שזה לא גורל נורא כל כך. אני בעד לבחון בזהירות רבה את הציפיות שיש לנו מנישואין ולהבין שיחסים בין בני אדם זה לא כמו רכישת מכונית, זה יותר מורכב. "

לזוגות בלי ילדים יש יותר סיכוי לשרוד נשואים?

"לא יודעת מה הנתונים הסטטיסטיים, אם כי זוגות עם ילדים קטנים הביעו פחות שביעות רצון מחייהם ביחס לחסרי ילדים או כאלה שילדיהם עזבו את הבית. זה די ברור, שהלחצים והחרדות והתשישות של גידול ילדים זה שדה מוקשים, שופע הזדמנויות לריבים ואי הבנות. בעלי ואני מגדלים ארבע חתולים וכלב ואפילו על זה מוצאים סיבות להתווכח".

אחרי "לאכול, להתפלל, לאהוב" מיליוני נשים ראו בך גורו. חשבת על זה כשכתבת את "להתחתן"?

"כתבתי כי זה מה שאני עושה, כותבת, למרות שברור לי שהצלחה כמו של "לאכול, להתפלל, לאהוב" לא תתרחש שוב, וזה בסדר, אני חיה עם זה בשלום. אני נזהרת מלראות בעצמי גורו, כי אני לא חולת נפש, את יודעת – אני לא מדריכה רוחנית של איש, אני כותבת את הספרים שהייתי רוצה לקרוא ואני נמלאת אושר אם אני מצליחה לגעת באנשים דרכם. כרגע אני עובדת על רומאן חדש. עברו 12 שנה מאז שכתבתי ספרות ואני מתגעגעת לזה נורא. "

 ***הראיון עם גילברט התפרסם במוסף הספרים המשובח של לאישה