ארכיון תג: סטיבן פריי

הלא-גיבור-על הכי מצליח בטלוויזיה (ראיון עם יו לורי על "האוס" ועוד קצת)

הפרסומת ל"לוריאל" היא כנראה החותמת הרשמית. יו לורי (שעל פי עדותה של אמה תומפסון אהב תמיד להעמיד פנים שהוא אחד הגברים הקשוחים, המסוקסים והמסתוריים שגברים אחרים היו מתים להיות) הגיע למעמד של סופרסטאר. האיש משחק (בהצלחה היסטרית את "ד"ר האוס") ומנגן (ולפני מספר חודשים השיק דיסק ג'אז-בלוז ראשון), חלקים נרחבים מאחוזות ההומור הבריטי רשומים על שמו (ביחד עם שותפו הנצחי סטיבן פריי), מלכת בריטניה העניקה לו תואר כבוד (OBE) ורשימת הפרסים שקיבל ארוכה מכדי לצטט בכתבה. ועכשיו הוא מפרסם מוצרי טיפוח, אקט שרק מאצ'ו אולטימטיבי, כזה שגם קלינט איסטווד ממצמץ לעומתו בקנאה, יכול לעשות.

אה, וגם – הספר הראשון שלו "מכירת חיסול" תורגם זה עתה לעברית. לורי כתב אותו לפני למעלה מ – 16 שנה, וכבר הספיק לפרסם אחריו את "חייל של נייר", שכמו "מכירת חיסול" גם הוא ספר מתח – ריגול הומוריסטי. וזה לא שלורי מתכנן קריירה של סופר דווקא. צבר הכישרונות שלו פשוט לא מניח לו לשקוט. כשהוא לא מצלם (בקליפורניה) הוא מלחין או מקליט או מופיע (עם להקה שלמה של מוזיקאים שהם גם כוכבי טלוויזיה בארה"ב) וגם כותב. הגיבור שלו ב"מכירת חיסול" (עם עובד, תרגום: יעל אכמון) תומאס לאנג, חייל בדימוס המסתבך בפרשיית סחר בנשק חובקת עולם, הוא בדיוק האולטרא גיבור, האופנוען הגברי להחריד, שמתאים ללורי להמציא. אחד שמחסל את הרעים ומשאיר אחריו שובל ברור של בדיחות סרקסטיות. לורי, שסיפר בראיונות על מאבק מתמשך בדיכאון, משתמש כל חייו באותו נשק עצמו. האיש שהגיע למשחק כמעט במקרה, אחרי שהקריירה שלו כחותר ספורטיבי עם חלומות אולימפיים נקטעה באיבה (בגלל מחלת הנשיקה) הוא הצטרף לקבוצת הדרמה של הסטודנטים בקיימברידג', שם כיכבו שמות מהוללים כמו תומפסון ופריי – והשאר היסטוריה.

לורי, בן 53, יליד אוקספורד, הוא צעיר האחים במשפחה שכללה שני בנים ושתי בנות. אביו, אגב, היה רופא וגם חותר שאפילו זכה במדליית זהב באולימפיאדת לונדון 1948. הוא זכה להשכלה משובחת (פנימיית איטון, תואר בארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה בקיימברידג') וניצל כל מילימטר של היכרות קרובה עם האצולה הבריטית כשגילם דמויות נפלאות כמו ברטי ווסטר בסדרת המופת "ג'יבס וְוּסטר" או הנסיך ג'ורג' השלישי בסדרת-העוד-יותר-מופת "עלילות הפתן השחור ובסרטים כמו "החברים של פיטר" או "על תבונה ורגישות". הבי בי סי הימר עליו ועל פריי כשהיו צעירים אנונימיים ונתן להם תוכנית משלהם ("קטעים של פריי ולורי") שהפכה ללהיט, למרות שצמד כוכביה התגלו כחיות במה חסרות נימוס, כבוד לרשויות או מעצורים ובעיקר כמצחיקים להחריד. הוא נשוי ואב לצ'ארלי, ביל ורבקה ומאז 2004, אז החלה משודרת הסדרה "האוס" הוא לא יכול לעבור ברחוב כמעט בשום מדינה בעולם המערבי, כולל יפן, מבלי שגדודי מעריצים ישעטו אחריו בצרחות חדווה.

"האוס", הסדרה שהפכה אותו לגיבור על (ואם להאמין לטי וי גייד האמריקאי גם לכוכב היקר ביותר כרגע, המקבל כמעט חצי מיליון דולר לפרק), תובעת מלורי כמעט את שעותיו. לצורך הצילומים הוא מבלה לפחות 9 חודשים בשנה בארה"ב ומחזיק גם שם אופנוע כבד (בריטי), כמו בבית. העונה הנוכחית (השמינית) שלה, היא כנראה האחרונה, ויש ללורי לא מעט תכניות לאח"כ. "אני מקווה לחזור לכתוב אחרי האוס", הוא אומר השבוע בראיון. "הכתיבה היא עיסוק שמתאפשר בשעות יותר תרבותיות מצילומי טלוויזיה ולא צריך להקפיד על לבוש או הגיינה אישית. כשכתבתי את "מכירת חיסול" חשבתי על חמישה או שישה ספרי המשך. יהיה לי הרבה מה לעשות, בכל בוקר, החל מעשר, בפיג'מה".

ומה לגבי מוזיקה? לא מזמן הוצאת דיסק ראשון – איך אתה בכלל מחליט באיזה מכישרונותיך המרובים להשקיע?

"בדרך כלל אני פשוט עובד על מה שמונח לפניי. אם יש בחדר פסנתר, אני מנגן או מנסה לנגן. אם יש מכונת כתיבה, אני אכתוב, או אנסה לכתוב. אם יש בחדר טרמפולינה… נו, טוב, את מבינה, נכון? אני לא ממש מתכנן דברים, אם בכלל. יש לי סוכנים ומנהלים שמדברים על פרויקטים שיתרחשו בעוד חודשים או שנים – אבל אני מתקשה מאוד להאמין שיש דבר כזה, עתיד. ההווה מספיק מסובך לי".

 לורי (בבור) עם פריי (הקסום) בימיהם הראשונים בטלוויזיה

לא מזמן צילמת תוכנית חגיגית עם סטיבן פריי, במלאת 20 שנה לשיתוף הפעולה שלכם. איך נשארתם חברים כל כך קרובים כל השנים? שניכם בעסקי טלוויזיה וקולנוע, בתחומים שיש בהם כל כך הרבה אגו וקנאה ויריבות…

"עבדנו יחד כי הצלחנו להצחיק זה את זה. זה כל העניין. אני לא חושב שהייתה בינינו אי פעם תחרות, מלבד אולי כששיחקנו שחמט או דמקה. האמת היא שכשהיינו משחקים, זה היה מכניס את שנינו לכזה מתח, שהיינו חייבים להפסיק עם זה לתקופה. סטיבן עדיין חייב לי 4 מיליון ליש"ט, אלה חובות הדמקה שלו מחופשה שבילינו יחד בכרתים לפני עשרים שנה. הוא אומר שהצ'ק בדואר".

האם אני צודקת כשאני רואה בכם צמד ששינה לגמרי את ההומור בטלוויזיה הבריטית?

"זה מאוד מחמיא לי, אבל אני לא בטוח שזה נכון. ניסינו לכבוש לעצמנו מקום בהיסטוריה הארוכה, העשירה והמוצלחת של מערכוני הטלוויזיה הבריטיים – מסורת ששנינו תמיד אהבנו ועדיין אוהבים. גדלנו על הגונס (פיטר סלרס וספייק מיליגן), על פיטר קוק ודדלי מור, על מונטי פייטון ועל הגודיז. אלה קומיקאים שמטילים צל ענק, כולם. "

תיארת לך שאי פעם תככב בסדרה בינלאומית כל כך מצליחה כמו "האוס"? הדמות המאצ'ואיסטית של גרגורי האוס שונה מאוד מהטיפוסים האנגלים-טמבלים-מגוחכים שעשית עד אז…

"ההצלחה של האוס הפתיעה אותי, אבל לא איכות הסדרה. מרגע שהתחלתי לקרוא את התסריט הראשון, מהעמודים הראשונים אפילו, ידעתי שזאת תהיה סדרה טובה. לא חשבתי על הפן הזה, של סופר-גיבור, למרות שידעתי תמיד שהאמריקאים (במקרה הזה – הקנדים) אוהבים לכתוב על אנשים שהם מעריצים, דמויות שהם היו רוצים להיות. כותבים בריטים כותבים לעתים קרובות מתוך נקמה, בניסיון למצוא פיצוי על עגמת נפש וסבל שהם עברו בבית או בבית הספר. זה לא רע, אבל ככה לא נולדים גיבורי על. הגיבורים הגדולים הבריטיים היחידים שאני יכול לחשוב עליהם הם שרלוק הולמס, ג'ימס בונד והארי פוטר. לאמריקאים יש אלפים כאלה".

אם כבר מדברים על אמריקאים – איך אתה מצליח להישמע כל כך אמריקאי בסדרה?

"אני עובד על זה. אני עושה הרבה מאוד חזרות. אף פעם לא ניסיתי לשכנע את המפיקים לשנות את המוצא של ד"ר האוס, אם כי לפני הפיילוט ניסינו את זה ומיד זנחנו את הרעיון. אני חושב שכולנו הבנו שהדמות גם ככה די קשה לעיכול לקהל האמריקאי, קשה להם לחבב אותו ולהבין אותו, ולא צריך שהוא יהיה גם זר דפוק בנוסף לכל".

יש לך תפקיד שאתה חולם לגלם ועוד לא יצא לך?

"אין תפקיד שעליו אני חולם. לא ממש. אני חושב שאני אדע שיש תפקיד כזה כשאתקל בו. "האוס" הוא התפקיד הכי חלומי שנתקלתי בו, החלום שכל שחקן יכול לקוות שיתגשם".

יש לך תכניות לחזור אי פעם לקומדיה?

"אני לא חושב על זה בתור חזרה. "האוס" היא תוכנית מצחיקה יותר מרוב התוכניות שמשודרות בימים אלה בטלוויזיה, ויש לי מזל גדול שיש לי הזדמנות לשחק תפקיד שמכיל כל כך הרבה רבדים וגוונים. יש בסדרה שנינות, סלפסטיק, טרגדיה, חרדות, הירואיות. הכול".

 

חברו הטוב של לורי, פריי, מגיע ארצה מדי פעם. גם הספרים שלו ("היפופוטם", "עושים היסטוריה") תורגמו לעברית, ויש לו משפחה בישראל. גם ללורי, מסתבר, או ליתר דיוק – לאשתו. למרות זאת לא יצא לו עדיין לבקר כאן, ו"מכירת חיסול" לא זוכה למסע יחצנות שיביא אותו לכאן בקרוב. "תוכניות לבקר בישראל? " הוא אומר. "לא כרגע, לצערי הרבה. אחרי ש"האוס" תרד, אני מתכנן לנסוע להרבה מקומות, לאורך ולרוחב כדור הארץ".

 ** ]ורסם במדור הספרים של לאישה

הו, אמה

אמה תומפסון לא צריכה להופיע בשמלה עשויה פיסות בקר כדי לעורר מהומות. בכל אולפן שבו היא מתארחת היא פורעת את הסדרים ובדרך כלל מצליחה להשאיר גם מנחים מורגלי פרובוקציות כמו ג'ונתן רוס או סטיבן פריי פעורי פה.  והיא לא מגיעה לתוכניות האלה כדי לזעזע מישהו. האישה הכל כך מוכשרת הזאת, שהיא גם שחקנית משובחת וגם אישה מצחיקה וכריזמטית  פשוט עונה בכנות על שאלות, מתעניינת בכל מה שלדעתה ראוי לעניין ומנהלת בטלוויזיה שיחה שאינה מוכתבת על ידי יחסי ציבור ויועצי תרבות. בניגוד לשיחות קידום סרטים כאלה שראיתי עם אייקונים טלוויזיונים כמו רובי קולטריין או קנדיס ברגן, שהתגלו כמיניאטורות לא מעניינות של הדמויות שגילמו,  הרי לתומפסון אפשר להקשיב  ולדמיין את אותה שיחה מתנהלת בסניף סתמי של פרט-א-מנג'ה על אי תנועה ברחוב צ'רינג קרוס בלונדון. תסלחו לי על בחירת התפאורה. נדמה לי שבכל מקום אחר הדברים הבאים שהיא אומרת היו נשמעים וולגריים.

אלן דיוויס (המתולתל) אומר משהו על כמה חבל שנשים היום מגלחות את ערוותן, וכמה הוא מתגעגע לימים שבהם היה לנשים שם שיער סבוך. סטיבן פריי (הגאון) מרשה לעצמו מה שרק הומו שאלפי נשים כמהות אליו יכול: להמליץ לנו לחזור לימים של תחתונים ארוכים רחבים ונוחים והרבה שיער, ושואל את אמה תומפסון (האישה) אם היא מורטת בשעווה. ה היא (האישה) מתעלמת מהעובדה שהוא קרא לזה "פרואני" במקום "ברזילאי" ומציעה להראות לו. אחר כך השיחה, בעידודו של דיוויד מיטשל (הגיק), לדיווח הזוי של פרוצדורות קוסמטיות שמעידות על כך שגם גברים נפלו קורבן למעצבי אופנה שלקחו מעט מדי כדורים נוגדי חרדה. הכריזמה של תומפסון אחראית למופע הזה, וגם – כמובן – המבטא הבריטי שנותן גם לשיחות על חורי תחת גוון של דיון אינטקלטאולי אנין. הנה: 

גברת סטיבן פריי מדברת

 

"שמחתי תמיד שלאשתי יש תחביב", כותב סטיבן פריי – האיש שכל אנגלופיל מתחיל מתאהב בו עד כלות, בהקדמה ליומן האישי של אשתו, שראה אור בבריטניה בימים אלה. "חשבתי שהיא עוסקת ברקמה. לא היה לי מושג שהיא כותבת ספר, והעובדה שהיא השתמשה בחוט ומחט במקום במקלדת של מחשב, רק כדי להמשיך ולהעמיד פנים מעידה על המחויבות והנחישות שלה…ואני גאה בה כל כך, באישה הקטנה".

פריי, בואו נבהיר למי שלא ממש מתעורר באמצע הלילה ומדקלם שורות מכתביו של הקומיקאי/סופר/שחקן הזה, אינו נשוי. הוא הומו, שבילה מחצית מחייו בכתיבה נגד זוגיות בכלל ויחסי מין בפרט. באוסף המאמרים שלו Paperweight נכלל גם מאמר שעורר רעש רב במולדתו, ובו הוא כותב כמה מגוחך הוא לכפות על אדם אחר את הקולות, ריחות הגוף, נוזלים ותנועות מחרידות או במילים אחרות: סקס זה פאתטי. ואז, כצפוי, הוא פגש מישהו, התאהב, גילה את חדוות הגופניות והודה שכל טיעוניו המנומקים שווים לתחת. פריי תמיד היה מספיק גדול כדי להודות בטעויות. בסוף שנות התשעים, אחרי שירד מהבמה באמצע עבודה על Cell Mates, מחזה של סיימון גריי, ונעלם, משאיר אחריו איזו הודעת התנצלות מגומגמת שבעקבותיה חרדו כולם שמא התאבד, הוא הכניס את עצמו למוסד ואחר כך גם עשה סרט על המאניה דיפרסיה שלו.

אז מאיפה פתאום צצה אשתו? כפי שכתבו בגארדיאן עם צאת הספר "היא דומה לו דמיון מדהים, והיא גם כותבת בלוג ומצייצת בטוויטר ממש כמוהו". וקוראים לה "עדנה" – ומותר להניח שזאת המחווה של פריי לדיים עדנה, האלטר אגו המהולל של בארי המפריז. נראה שפריי חשק בתאומת נפש נשית כזו, והמציא לו אחת. ומאחר שהוא איש מצחיק, גם האישה הקטנה יצאה מצחיקה למדי: היא טוענת שהיא נישאה לפריי לפני 16 שנה, ושיש להם "חמישה, או שישה או אולי שבעה ילדים", ושהיא לא האישה היחידה שעמה הוא שכב. היא אוהבת מאוד לבשל (עוגת גבינה עם פפאיה וברוקולי), והיא אומרת שיומן טוב, כמו זה שכתבה, צריך להיות בדיוק כמו בעלה: בן לוויה צמוד, מקור להשראה ורצוי גם קשור ברצועות עור.

בארץ המראה שבה מתקיימת הגברת עדנה פריי, סטיבן הוא מנקה חלונות שמתעניין בעיקר בכדורגל, קריאוקי, שווארמה וסרטי פורנו, ומזועזע מהרעיון שבנו הבכור רוצה ללמוד דרמה, במוסד לעבריינים צעירים שבו הוא לומד. הדיווחים השנונים שלה בטוויטר הביאו לה המוני מעריצים, אבל נדמה שבספר זה פחות מצחיק, פחות חד, פחות מבריק ויותר מרוח. מה שבכל זאת מחזיק את הבדיחה, זאת העובדה שהמיסס לחלוטין לא מודעת לכך שהיא נשואה לגאון מפורסם ומצליח, וכמו שאבחן יפה "הטלגרף"  בביקורת על הספר, גם פריי עצמו לא תמיד מודע לשיעור ההצלחה שלו. בThe Fry Chronicles, ספר זיכרונותיו האישיים שפורסם גם הוא בחודש שעבר, הוא מודה שבירכתי מוחו מזמזמת כל הזמן התהייה האם מישהו יגלה יום אחד שהוא בעצם לא כל כך מוצלח כמו שכולם חושבים. זה אולי המניע המרכזי במסע שלו מילדות, שהתאפיינה בהתמכרות לאבקה לבנה אחת (סוכר), לבגרות, שהתאפיינה בהתמכרות לאבקה לבנה אחרת (שהוא קורא לה "ק", וכמו שציינו בטלגרף, נראה שלא מדובר בקלגון).

השבוע פריי העלה לבלוג של עדנה מילים משלו לרפסודיה בוהמית של קווין, בצירוף התנצלות בפני פרדי מרקורי. המילים רומנטיות. עדנה מיבבת על התמכרותו של בעלה לפורנו, טוענת שהיא חולמת לשתות אתו כוס תה חביבה אבל הוא, מה לעשות, גורילה, ולבסוף נכנעת, רוכשת כרישה ונועצת אותה בישבנה, פניה פונות דרומה והיא מצפה לו שישוב מהפאב. תודו שדברים מופלאים קורים כשגבר כמו פריי מתחבר סוף סוף לצד הנשי שלו.