ארכיון תג: סיפורים קצרים

כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו

(צילום: גל חרמוני. מתוך הראיון כפי שהתפרסם במדור הספרים של לאישה)

(צילום: גל חרמוני. מתוך הראיון כפי שהתפרסם במדור הספרים של לאישה)

 

 

 

הנשים של אורית וולפיילר חיות בשוליים. כל ניסיון להושיט רגל מהססת אל מעבר לגבול המפריד בינן לבין המציאות האמתית כרוך בסכנת התמוטטות. כאילו שההתנהלות היומיומית עלולה לבלוע אותן. ולסביבה לא ברור למה. אחרי הכול, מה כבר נדרש ממנה? למצוא בעל, ללדת ילדים, לשלוח אותם לצבא, לחייך, להקריב את חייה? וכל זה בנוף הנפלא שלנו, בשמש הנהדרת, כי מה חסר פה? שוויצריה ממש.

וולפיילר, בת 43, לא מפתיעה כשהיא מצהירה שגדלה כאאוטסיידרית. היא מדברת, כמובן, על תחושה פנימית – מה שב"בורגנים" תיארו במשפט האלמותי "יש לי פה חור והוא שואב אותי פנימה". היא גדלה ב"כפר סבא האיומה של שנות השבעים" והייתה, מה שהיא מכנה "ילדת שמנת חמצמצה". התפאורה של ילדותה הייתה התפאורה הישראלית השגרתית, המסודרת, שמקבלת ממנה את התואר "איומה" בגלל השמרנות, התביעות, התבניות. "לכאורה ילדות נוחה ומרופדת, אבל למעשה הכל חייב להיות מוגדר, דיכוטומי, את חייבת לעשות מה שכל הילדים האחרים עושים, משהו נוקשה, שלא מאפשר סטיות. אפילו מה ללמוד בתיכון קבעו לנו. רציתי סוציולוגיה – אבל זה לא היה טוב ולא נחשב, אז נשלחתי ללמוד ביולוגיה. ההכוונה הזו הייתה ביד גסה, בלי מגע, אבל מתוך המון אלימות, כי ניסיון לשנות את מי שאת באמת זה מעשה מאוד אלים. אסור היה להעביר ביקורת, אסור היה להביע דעה חריגה. אפילו אם את שונאת את "המעגל" של דן שילון, שכל המדינה יושבת ורואה, את מפרה טאבו, את חולה. ככה התנהלה הסביבה, לא רק הבית שלי. לכאורה יישרתי קו, עשיתי כל מה שנדרש, אבל ללב שלי היה קשה, וזה כנראה מה שמצטבר עם השנים בכיס המרה".

כמה סמלי. אנחנו משוחחות ב"סקייפ" מכיוון שביום שבו היינו אמורות להיפגש, וולפיילר כיס המרה של וולפיילר הרים ידיים ושלח אותה למיון עם כאבי תופת, ומשם לניתוח. הכיס בחוץ אמנם, אבל מאחר שהשפעתו ניכרת בכל שורה שכתבה עד היום, סביר להניח שגם לתוך הספר הבא אחרי "שווייצריה זה כאן" ("אחוזת בית") יחלחלו המרירות, המרדנות, הסרבנות העיקשת ליישר קו. כי כאלה כל גיבורות אסופת הסיפורים הקצרים שלה – זו שכמהה לחיות בגרמניה ונוטשת את הלימודים כדי לטפל בקשישה מקומית, זו שמתכננת את חגיגת הפרידה הסופית מבנה הפעוט, החגיגה שתתקיים כשיתגייס לצה"ל ולא ישוב, זו שחלמה על תינוק מושלם אבל יולדת תינוק מפגר, שהיא קוראת לו משיח אבל מתקשה לגעת בראשו ולנחם אותו, ואפילו זו שגדלה בארמון המלוכה הבריטי, ומאחר שאימא שלה אינה נוגעת בה, היא זוחלת אליה בלילות ומכרסמת את ציפורני רגליה.

וולפיילר גרה בתל אביב, למדה יחסים בינלאומיים ולימודי סין אבל עובדת בהיי טק, נשואה לליאור, שעשה דוקטורט בהיסטוריה גרמנית אבל גם הוא עובד בהיי טק, והיא אימא של יובל בן עשר וחצי.  המרד הגדול שלה במסגרת שבתוכה התחנכה לא התבטא בסממנים חיצוניים: היא לא ברחה להרים ולא הצטרפה לקומונה של חובצי חמאת גמלים, אבל היום היא עושה, חושבת וכותבת את מה שהלב שלה דורש. וזה התחיל מיד אחרי האוניברסיטה, כשנסעה  לחיות לבדה בברלין "עפתי מפה הביתה", היא אומרת.

מה בברלין הרגיש לך בבית?

"ברלין של לפני עשרים שנה הייתה אחרת. לא מלאה ישראלים, לא מתוירת, שלא דמתה לאף בירה אירופאית אחרת. מהרגע הראשון הרגשתי שדווקא שם, רחוק, אני הכי מחוברת למשפחה שלי. המשפחה הגיעה במקור מפולין, אבל היה משהו בהוויה, בשפה, ברדיו שנדלק אצל סבא וסבתא בחמש בבוקר עם חדשות בגרמנית. סבתא שלי עברה את השואה קשה מאוד, בבירנקאו, קצת אצל מנגלה, ולבקשתי היא הייתה מרדימה אותי עם סיפורים מהשואה הארד-קור. הייתי חולמת עליה, זה מילא את הילדות שלי ואני אומרת את זה לחיוב".

מה יכול להיות חיובי בסיפורים על השואה?

" סיפורי השואה מילאו אותי בילדות גם בחרדות, אבל הם היו חלק מהשורשים שלי, מהמהות שלי, מהזיקה לסבתא. זה משך אותי מיום שאני זוכרת את עצמי. פעם הייתי בברלין עם חבר טוב שלי, הסופר סמי ברדוגו, ויחד נסענו למחנה הריכוז זקסנהאוזן. הגענו בשעת צהריים והייתה שמש חמימה והרגשתי שזה המקום הכי לא מאיים בעולם היום, שלווה מוחלטת, כי לא יכול לקרות בו שום דבר יותר רע ממה שכבר היה שם. כל הזוועה, והמוות, וההריגות, והרמקולים, והצעקות והסבל – נגמרו כבר, ועכשיו זה מקום שאפשר לנוח בו. יכול להיות שזו חוויה שמחברת אותי בחזרה לילדות הנעימה במיטה של סבתא, למקום שהוא כולו שלי, שאף אחד לא רוצה להיות בו חוץ ממני".

סבתא שלך לא הסתייגה מהרצון שלך לחיות בגרמניה?

"היא שידרה לי כל השנים הערצה גדולה לגרמניה. היא קנתה רק מוצרים גרמניים. היא עשתה הפרדה ברורה בין הפולנים, השכנים שהיו השטן, לבין הגרמנים, שלמרות הדבר הנורא שהם עשו, אי אפשר להתעלם מהאיכות שלהם".

את הנסיעה הראשונה לברלין בגיל 25 היא מתארת כ"הימלטות מכאן". היא גרה בדירת חדר עם בחור שלא הכירה והיה מכר של מכר של מכר, במזרח העיר שטרם שופץ אז. בערב שוטטו בבית קברות, אחר כך צפו בסרטי שואה. "תקופה קשה והזויה", היא נזכרת, "שהובילה אותי אחרי חודשיים לרצות לחזור ארצה, אבל אחרי שבועיים בארץ נמלטתי בחזרה. הפעם כבר מצאתי דירה, עבדתי באל על, והתחלתי להכיר את ברלין בכל הדרכים האפשריות".

בגלל ההומור, ובגלל ההקצנה שיש בה לפעמים שבבים קסטל-בלומיים או אלמודוברים, קשה לזהות את האלמנט האוטוביוגרפי בסיפורים של וולפיילר, אבל הוא קיים. גיבורות שלה כולן מנסות להימלט מתוך העור של עצמן –  אחת מהן אפילו כל כך לא יכולה להתמודד עם הבהמיות, הטמטום, האגרסיביות והקורבניות שבהוויה הישראלית, שהיא מעדיפה לתפוס את עמדת התוקפן הנאצי, אחרת מוצאת מחסה בתוך ביצת תרנגולת ושלישית, מטפלת רוסיה, מנהלת בדמיונה רומן סוער עם זמר אופרה – כולן מגדרות לעצמן עולם פנימי, בועה, שהנחמה הכמעט יחידה בו היא המגע, העור, הגוף, הריח – ובדרך כלל זה של ילדיהם. "בשביל זה עושים ילדים, לא?" היא צוחקת.

ילדים הם הגאולה?

"ממש לא. יש בזכותם רגעי חסד, אבל מאוד קטנים. גאולה יכולה לבוא, אולי, וגם זה בספק, מתוך האדם עצמו. וגם אז מדובר במושג חמקמק שאני לא ממש יודעת מה פירושו".

בברלין היא פגשה את מי שהפך לימים להיות בעלה, ויחד חזרו ארצה. "שמש, ים, כל השטויות והאשליות הריקות האלה", היא אומרת. את השנים שחלפו מאז היא מגדירה "15 שנה של ערגה. חשבנו לחזור לשם, אבל המחשבות מפה הן אחרות – תמיד יש סיבות להישאר, ילד, עבודה, משפחה. כשחזרנו נכנסו להיי טק, שלא נפסיד את זה חלילה, את יודעת, השתלבנו לא רע. אנחנו מתרגלים פה חיים של הישרדות. מצד אחד, כמו שנאמר בסיפורים שלי, יש פה הכל. מצד שני, אני חיה פה בתחושת זרות, שחלק גודל ממנה המתנקז לכתיבה".

כמו אצל כותבים רבים וגדולים, הכתיבה היא עבורה שילוב של סיוט וכלי ראשון להישרדות. היא לא עסקה בזה בצעירותה אבל "כל החיים כתבתי בלב. זה העסיק אותי ומילא אותי. זה יישמע נורא פלצני, אבל ידעתי שיום אחד זה גם יצא ממני ויצא לאור, ממש ככה, ופשוט נתתי לזה את הזמן".

השפה שלך אחרת, המון משפטים שנגמרים בפועל, כאילו שאת חושבת בשפה זרה

"לא ידעתי שזה ככה, עד שהכל יצא אל הנייר. השפה הזו הייתה יותר קיצונית בהתחלה, ועברה עידון. יש לי שפה שבורה. הגיבורות שלי שבורות. זה לא דבר שלילי. שבר, פצע, דם, מוגלה – הם סימני שאלה, משהו שצריך לטפל בו, שמעניק הזדמנות לעשות משהו בחיים. הממשק שלי עם החיים הוא כזה – לכאורה אני חיה חיים נוחים, אבל בתוכי אני נשרטת, נפצעת, אני כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו. לפני חצי שנה התחלתי לכתוב רומן, ובו אני מרגישה שאני אפילו יותר ערומה, חשופה ומשוחררת ממה שהייתי בסיפורים האלה".

סיפורים בשריים מאוד

גל חרמוני המוכשר (בגבו למצלמה) מצלם את ענבר אשכנזי (לכתבה במוסף הספרים של לאישה)

גל חרמוני המוכשר (בגבו למצלמה) מצלם את ענבר אשכנזי (לכתבה במוסף הספרים של לאישה)

ענבר אשכנזי היא אדריכלית נוף, ובחייה המקצועיים היא מתכננת ובונה קונסטרוקציות של יופי ונוחות. בחיים האחרים שלה, ככותבת, היא עושה את ההפך בדיוק: היא חורצת ומכרסמת ושורטת. לא נוח לחיות בתוך הסיפורים שלה: האנשים בוטים, המצבים מעיקים ויש הרבה לכלוך ואלימות ומחנק. "אין טעם לכתוב על מה שלא כואב", היא אומרת על אסופת הסיפורים, שראו אור בספר הביכורים שלה "בגוף הדברים" (הוצאת "גוונים").

"בגוף הדברים" מקבץ עשרה סיפורים ונובלה גראפית אחת. מגוון מצבי המצוקה שבהם רחב: יתמות, מחלת נפש, שברון לב, בדידות. אבל אלה אינם שם סתם ככה, כדי להטריד את הקוראים. הם שם משום שאשכנזי מתעניינת דווקא בחדירה אל מתחת לעור, אל מעבר להדחקות, אל בין החריצים בציפויים שרובנו משתמשים בהם כדי לכאוב פחות, ושם, באפלולית, היא רוצה לגלות את אמיתות שלא תמיד אנחנו מעזים לנסח במילים. איזה? ב"תהילת נצח והאמת בסלון" היא מתארת אם ובנה שנושמים לרווחה אחרי שאבי המשפחה, המתעלל, נהרג בצבא; ב"ליצ'י" הגיבורה מתארת איך זיכרונות האונס שעברה מעוררים בה התרגשות מינית וב"ערב קיץ" היא מתארת קנאות, עוינות וניסיון נואש של אם צעירה לרצות את בני משפחתה.

אשכנזי, בת 42, ילדת תל אביב, למדה תואר ראשון בביולוגיה בת"א, ותואר שני באדריכלות נוף בטכניון, היא רכזת בכירה של פרויקטים הנדסיים במשרד החקלאות, נשואה כבר 19 שנה למדען, אם לשני בנים ומתגוררת בנס ציונה. התקציר הביוגרפי הזה מזכיר לי שיר של המשוררת שולמית אפפל, שכותרתו "הבורגנות לא מצילה זאבים מעצמם", ואכן, אשכנזי, שמעידה על עצמה שהיא אדם "מאוד אינטנסיבי", אומרת "לכל הסיפורים יש ממשק ברור לחיים שלי. אני מכירה את כל המצבים והרגשות האלה, גם את הקיצוניים ביותר."

ולא פחדת לכתוב עליהם ככה, בגלוי, כשכל קרוביך ומוקירי זכרך יכולים לקרוא?

"אני אדם מאוד פתוח, כך שמי שמכירים אותי יודעים, ולא ישנו את דעתם כשהם יקראו את הסיפורים. ההורים שלי קראו. לאחד האחים שלי היה קשה עם תיאורי הגוף ועם מילים כמו זין וכוס, אבל זאת אני, מין מעניין אותי והחיים הם בעיני מאוד בשריים. יש בהם גם פצעים והפרשות וגם לנשים יש תשוקות מיניות מאוד חזקות. אין לי עניין לכתוב רק על דברים אסתטיים וזהירים. כתבתי ספר שאמנם לא יצא מהשוכנות ולא הגיע מהביבים, אבל הוא בהחלט מאיים על השקט הבורגני".

זה אמיץ מאוד

"אל תעשי ממני איזה גיבורה. לקח לי המון שנים למצוא את האומץ הזה. הרבה דברים הדחקתי. את סיפור האונס, למשל, סיפרתי רק לבן זוגי ולחברה מאד קרובה והמון שנים הדחקתי, כאילו שזה לא קרה. ואז גיליתי שיותר קל לי לכתוב על זה מאשר לדבר. כשהתחלתי לכתוב, הבנתי שאני לא רוצה להתחמק מלספר שיש במחשבות על המקרה גם משהו שמעורר מינית, למרות שאני יודעת שאני אעורר עלי זעם של רבים, כמו שבטח יהיו מי שיכעסו על זה שאני כותבת על המסר הלא מילולי הרועם שאנחנו מוסרים לאלמנות צה"ל ועל זה שלא כל המתים שלנו הם תמיד קדושים".

הממד האישי המודגש בסיפורים שלה, לא מחייב את אשכנזי לדבר בגוף ראשון. בחלק מהסיפורים היא מדברת מתוך עיניהם של גברים. בנובלה המצוירת שלה מספר צעיר המתקשה לישון בלילות איך רצח את האישה שאהב. ב"עלם וצילו" מנהל צעיר אחר שיחה כנה ופתוחה עם היצר שלו על חוויות המין הראשונות. "אגם ויער", סיפור שהיא בחרה למקם בנוף דומה לזה שבתוכו חיה שנה, בגרמניה, כשהתלוותה לבעלה שהשלים פוסט דוקטורט, מלא באותה אווירת בדידות שחשה כשהייתה שם, אם צעירה כמעט מנותקת לגמרי מסביבתה. הגיבורים שלה, מצאו כמוה נחמה מהעיר המנוכרת בתוך יער ירוק, חושני, עוטף ומקבל מאוד. הסיפור כתוב מפיו של נער צעיר, שביחד עם אביו מחפש את האם שנטשה אותם. "נורא מעניין אותי איך גברים חושבים", היא אומרת. "זה נראה לי לא טבעי, כל כך שונה מאיך שנשים חושבות. היחסים שלהם עם האבא כל כך דומיננטי. נדמה לי שלילד יש בשלבים המעצבים של חייו צורך מאוד עמוק להזדהות עם אבא שלו ולהתקבל על ידו, מה שלא קיים אצל נשים. דווקא בגיל ההתבגרות יש ניתוק וכמעט מלחמה עם האם, בנות מבדילות את עצמן מאימא שלהן כדי לקבל מקום בעולם הזה, ובנים מנסים בכל כוחם להיות כמו אבא. נדמה לי שאבא נשאר מודל החיקוי שלהם כל החיים".

 כצפוי מאוסף סיפורים שמנסים להותיר כמה שיותר עצבים חשופים, ומלאים בדמויות שהיא מגדירה בתואר "עזובות בצורה זו או אחרת", גם הסיפורים ב"בגוף הדברים" יונקים מילדות לא פשוטה. בת בכורה, ואחריה שני אחים. "בית ימני קיצוני, אח אחד מתנחל אפילו ואני הכבשה השחורה השמאלנית", היא אומרת. "לא הייתי מה שציפו לו וקיוו לו. הייתי ילדה לא לגמרי נורמלית", היא אומרת, "אבל השתדלתי לרצות. לפני הצבא עשיתי קד"צ סייעות שיניים, כדי שיהיה לי מקצוע, כי במשפחה פולנייה טובה לימדו אותי שנשים מתדרדרות לעוני נורא מהר. עזבתי את הבית בגיל צעיר, והמקצוע באמת פרנס אותי בזמן הלימודים".

אפילו הוצאת ממנו סיפור…

"נורא מעניין לעבוד במרפאת שיניים. זה מקום שאנשים מוצאים את עצמם בו פגיעים נורא. במהלך הטיפול הם לא יכולים לדבר, אבל יש המון זמנים בין לבין, כשיושבים בתור, כשעוברים צילומי שיניים, כשמחכים שהזריקה תתחיל להשפיע. אנשים מגיעים לשם כל כך מבוהלים וחסרי אונים שהם מספרים על עצמם המון דברים ומחפשים עם מי לדבר".

מבחוץ את נראית האישה שממלאת את כל דרישות התקן הישראליות: קריירה, נישואין, משפחה, בית…

"אל תטעי, אני מעולם לא הייתי הבת שעושה להוריה נחת. על פני השטח הכול נראה טוב, ובפנים הכול סוער ומלא התרחשויות. הם רגילים לזה. מילדותי המוקדמת הייתי סוג של מפלץ. ילדה עם המון פגמים חיצוניים, שיניים עקומות, משקפיים עבים כאלה, רטייה שכיסתה על ניתוחים שעברתי בעיניים, ילדה זועמת ואלימה, שלא מאמינה בעצמה ומכניסה מכות רצח לילדים אחרים. "

יש לך מושג למה?  

"במשך תקופה ארוכה נאבקתי בהורי. אימא שלי ספרנית ואבא שלי חוקר גבישים. אני בשום אופן לא רציתי ללמוד, הייתי לא מובנת להם ושניהם היו ביקורתיים כלפי.  זה מאוד מתסכל להיות ילדה לא מובנת ולא מקובלת. פירקתי את הגן, הרבצתי לכולם, היו לי התקפי זעם איומים, נשכתי את הילדים האחרים עד זוב דם ואני זוכרת את הטעם החמוץ מתוק של הדם, זה משהו חזק נורא, הייתי אימת השכונה, שילדים ברחו ממנה בצרחות".

ואת כל זה את מתעלת עכשיו לכתיבה?

"הרבה זמן התלבטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. רציתי להיות שחקנית, אחר כך חשבתי לעסוק במחקר רפואי. כשהתקבלתי לטכניון הבנתי פתאום שאני יכולה גם לצייר, וכל השנים האלה כתבתי אבל רק למגרה. כתבתי הרבה מאוד כל הזמן, ולא העזתי להראות לאיש. בגיל ארבעים, בעקבות משבר בחיי האישיים, דיברתי עם ליאת, חברת הנפש שלי, והיא שכנעה אותי לכתוב. היא הייתה המאמנת הקשוחה שלי. פעם בעשרה ימים הייתי צריכה לשלוח לה סיפור קצר. זה מטורף, אבל זה עבד. אחרי שנה היו לי עשרים סיפורים קצרים, ואז התחיל תהליך שאני לא מאחלת לאיש – המתח והציפייה והלחץ הנפשי. הציפייה לאישורים, הפחד הגדול שיגידו לי שאני לא שווה כלום. זה תהליך ארוך מאוד עד שספר יוצא לאור".

לחץ? מתח? הרי בעבודה את מנהלת פרויקטים גדולים מול המון אנשים…

"בעבודה אני באמת מאוד כוחנית. זאת עבודה תובענית, שדורשת ממני לנהל משאים ומתנים, רבה עם קבלנים על כספים. את הרכות שלי, את הנשיות, את החלקים ההומאניים ובכלל זה את הכתיבה ואת הציור הדחקתי במשך שנים. רק עכשיו הם פרצו החוצה, בבת אחת. יש לי בצד עשרה סיפורים שלא נכנסו לקובץ, אבל הנחתי להם והתחלתי משהו שצומח לאט לאט לרומן. הוא לא יהיה ספר קל כלל, אבל אני כבר יכולה להגיד לך שאני מאוד אוהבת את הגיבורה".

עלית-יסטית?

ראיתם את הגליון האחרון של מסמרים המוקדש לסיפורי אהבה? נכון שזה תירוץ נפלא לשוחח עם עלית קרפ, מעורכות כתב העת ואישה מצחיקה ומעניינת גם בימי חול?

צילום: גל חרמוני

 

היא כותבת, מתרגמת, מבקרת ספרות, עורכת באחד מכתבי העת הנחשבים ויותר מכל  היא האישה הכי פחות ברנז'אית שיש. למעשה, עלית קרפ –  מעורכות "מסמרים" ובעלת טור במוסף הספרים של "הארץ" – נעדרת לחלוטין את אותם גינונים, שאני לפחות התרגלתי כל כך לזהות עם מי שנמצאים בנקודות השפעה על עולם הספרות המקומי. כשגל, הצלם שלנו, מופיע בבית הקפה שבו שוחחנו, חמוש במאפרת, קרפ נעתרת לשניהם בקלות. אין לה בעיה להתאפר בין הבר למטבח, אין לה בעיה לקבל הוראות בימוי גם כשהאורחים האחרים במקום נועצים עיניים. "גדלתי בקיבוץ", היא אומרת. "אני אוכלת הכול, ואני עושה מה שאומרים לי".

התירוץ הרשמי לשיחה עם קרפ הוא צאתו של גיליון "מסמרים" החדש, המוקדש הפעם לסיפורי אהבה. כתב העת הספרותי, רואה אור זו השנה החמישית, והולך וכובש לו קהל קוראים אדוק ומעריץ. זה לא מפתיע, משום ש"מסמרים" מצליח להיות נגיש ואיכותי גם יחד. בדומה לכתב העת הבריטי "גרנטה" (www.granta.com) שבדמותו נולד, הוא מציע אחת לשלושה חודשים כותרת מגרה ("ארוטיקה", "ניסיון", "ביקור מאחורי הגדר", "ילדות") שמאחוריה ניתן למצוא סיפורים קצרים, תרגומים, שירה, צילום וציור של יוצרים מוכרים (סוזן אדם, אלונה פרנקל, רוני סומק ויורם קניוק, למשל) לצד קולות חדשים. קרפ הצטרפה לצוות (העורך אמיר רותם והמו"לית נעה גלר דנציגר) לפני כשלוש שנים.  "כמו כל הדברים הטובים גם זה קרה לי במקרה", היא אומרת. היא הצטרפה קודם כל כלקטורית, שתפקידה לבחור מתוך נחשולי היצירות הנשלחות למערכת את אותן טיפות הראויות לדפוס. "זאת העבודה שאני הכי אוהבת", היא מודה. "אני מוצאת שהשלב הראשון בכל תחרות הוא גם הכי מעניין, ומסמרים הוא סוג של תחרות כי לכל גיליון ייכנסו לא יותר מ – 12 סיפורים. זה כמו האודישונים של כוכב נולד. שם מתגלים הדברים המעניינים באמת. אחר כך הם מתקלקלים, מלבישים אותם, מפנפנים אותם, מלמדים אותם מה לעשות. בראשוניות יש משהו מעניין יותר".

 

התחרות גדולה? נשלחים אליכם המוני סיפורים?

"לקראת כל גיליון אני קוראת בין 60 -80 סיפורים ולפעמים יותר. אבל אל תתני לתנובה הזו לסחוף אותך ברוב שמחה, כי לפעמים זה מעיד על רצון עז לכתוב ורצון קטן בהרבה של הכותבים לקרוא. אחד הדברים שמאפיינים כותבי בוסר, זו העובדה שהם קראו מעט מדי והסיפור הראשון שהם כותבים, הם תכף קוראים לו 'סיפור פשוט'. יש קושי רב בעריכה של כותבים כאלה."

מה צריך להיות בסיפור בוסרי כזה כדי שלא תעיפי אותו משולחנך?

"אני לא מעיפה בכלל. בעיני המטרה של כתב העת, ושל כל יצירה אומנותית בכלל, היא קודם כל היופי. אני מחפשת סיפורים שיהיו מובנים, ולא יכללו רק הגיגים שלא התגבשו לסיפור, שתהיה בהם עלילה – ובסיפור קצר היא צריכה להיות קדחתנית יותר מברומן – ושיהיו יפים. אני לא ניגשת עם שלושת הקריטריונים האלה ובוחנת לאורם את מה שאני קוראת, אני מתחילה לקרוא ובדיעבד זה מה שאני מוצאת או לא. לעתים קרובות ההתחלות יפות, אנשים מתחילים לספר משהו בתנופה, אבל לא יודעים לאן הסיפור הולך".

את קוראת הרבה יצירות ביכורים… זה לא מעייף?

"יש משהו נעים בלקרוא משהו שאף אחד עוד לא קרא ולגלות מישהו שיש לו משהו להגיד. לא תמיד זה המון. יש אנשים שיש להם קצת מה להגיד, והקצת הזה יפה ואז אני שמחה לפרסם אותו. זה תפקיד שמחייב פתיחות וסובלנות. בקריאה, כמו בתיאטרון ובקולנוע, אני מיישמת את הכלל: משנכנסתי אני נשארת עד הסוף. יש מחברים צעירים ששולחים לי עשרה סיפורים, ואני קוראת את כולם, כי יכול להיות שאחד מהם יהיה בסדר, שיהיה בו משהו, שאני לא רוצה להחמיץ."

את מקווה לגלות את הכותב הגדול הבא, כמו שמנסים לעשות כתבי עת ספרותיים נחשבים בחו"ל?

"כדי לדעת שגילית מישהו, את צריכה לראות מה נשאר ממנו בפרספקטיבה של שנים רבות. לנו יש יומרות קטנות, ובעיני זה מתכון טוב לכל עשייה

קרפ, בת 48, גרה בכרמיאל, ועובדת "מחמש בבוקר עד תשע בערב, ואחר כך עוד כמה שעות במחשבות בלבד", כדבריה, "לא בבתי קפה אלא בחשכת חדרי, במסתור". דלת חדר העבודה שלה תמיד פתוחה, ובאורח פלא – היא אומרת – יושבים בו בדרך כלל גם ילדיה, נועה (14) ועודד (18) וגם החתולים (הרבה). היא מגדירה את עצמה במילים "אני אשת עמל", ומתכוונת לכך שכדי להתפרנס כתבה במהלך השנים כתבות פרסומיות ואחרות "בכל עיתון שיצא לאור בין חיפה לביירות", ושגם היום היא קוראת שלושה ספרים בשבוע כדי לסקור אותם ב"הארץ", מתרגמת טקסטים אקדמיים ועורכת, ומסוגלת ברצף ממטלה אחת לשנייה בריכוז גמור. "אני כל הזמן בלחץ אטומי, אבל זה כנראה מה שמתאים לי".

לא מפריע לך המרחק מהמרכז? הרי כל מי שכותב היום שיר מיד עובר לגור בתל אביב…

"הרבה שנים חשבתי שהישיבה בפרובינציה מפריעה לי בעבודה, אבל מה יכולתי לעשות בת"א שאני לא עושה בכרמיאל? צריך נחישות, ודואר אלקטרוני. את יודעת, האינטרנט הייתה מהפכה גדולה לא פחות מהמהפכה שהכניסה עניין לחיינו הנשים, המהפכה הפמיניסטית".

היא נולדה בקיבוץ המעפיל, עברה לירושלים כשאביה החל ללמוד רפואה, וחזרה לקיבוץ כשהוריה התגרשו. את לביא, בעלה מזה 20 שנה, גם הוא בן "המעפיל", הכירה לה השדכנית של הקיבוץ, שחשבה שהגיע זמן ששניהם (הוא מבוגר ממנו בשמונה שנים) יתחתנו. היא למדה ספרות אנגלית ("חשבתי שזה יביא לי עבודה טובה כזאת בתור מזכירה שיודעת להדפיס בשתי שפות") הוא למד מתמטיקה והפוסט דוקטורט שלו הביא אותם לשבדיה. את רוב שהותם בשטוקהולם, כשלוש שנים, היא בילתה כנספחת תרבות בשגרירות ישראל לצד "אוסף האידיוטים הכי גדול שפגשתי בחיי. בטלנים שתפקידם בלתי חשוב", כהגדרתה. קרפ , אישה מנומסת בדרך כלל, אומרת שהחוויה הדיפלומטית המעניינת שלה הייתה מתסכלת, משום שנתקלה ביותר תככים ופוליטיקה מיצירה ועשייה. כשחזרה, הפיקה משך מספר שנים את פסטיבל סרטי הילדים בחיפה, אבל הבינה ש"האדמיניסטרציה של התרבות" לא ממש מתאימה לה, וחזרה לכתוב.

את הרגעים שבהם צץ בראשה רעיון היא מגדירה כרגעי אושר עילאי, מהסוג שהיא משוכנעת שכל יוצר מכיר. יש מעט כאלה, והרבה עבודה, התמדה ועמידה בלתי מתפשרת בדד ליינים. היא מעידה על עצמה שכעורכת היא מתערבת ביצירות של אחרים כמה שפחות. לא רוצה להפוך אותן לשלה, לא מוכרחה להשאיר בהן חותם. "בעיני העריכה היא לא אריגה ולא תפירה אלא גיהוץ", היא אומרת. "וכדי לעשות את זה היטב, אני משתמשת בשני הכלים החשובים של כל עורך, הלא הם קור הרוח וקור הלב".

קור הלב?

"עריכה של יצירת ספרות מחייבת אותי למשש חלק מאוד עמוק בהווייתם של אנשים זרים. הם קשורים מאוד למה שהם כתבו, לעתים קרובות הדברים נכתבו תוך כדי או אחרי בכי, דברים שקשורים ברבדים עמוקים מאוד של אישיותם. אני צריכה למצוא דרכים לדבר על הסיפור, על הגיבורים, מבלי שהשיחה תהיה עלי ועל הכותב, הרי זו ספרות ולא פסיכולוגיה. אני צריכה למצוא דרך לומר לכותב שיש בסיפור שלו דבשת שמכערת אותו, וחייבים לקצץ אותה גם אם הוא מאוד קשור לדבשת הזו".

איך עושים את זה?

"מציעים דרך פרקטית, מה להוריד ומה להשאיר ובדרך כלל זה פותח נתיבות ללבו של הכותב".

ומתי את תכתבי רומן?

"מה גורם לך לחשוב שאכתוב רומן?"

נדמה לי שזאת פסגת הביטוי שכל כותב שואף אליה, אבל אולי אני טועה…

"כשחייתי בשבדיה, הזרות הציבה אותי בעמדה של ילד, שהכל היה לו חדש ולא מוכר, וזו עמדה מצוינת ליצירה. אני לא יודעת אם יש לי את זה היום. ואולי אזדקק גם לתהליכי עיבוד עמוקים לפני שאוכל לכתוב רומאן. אני לא "קלילוש", אני אישה כבדה מאוד. אם היו מצלצלים אלי מהוצאת ספרים ומודיעים לי שהם מחכים לספר בתאריך כזה וכזה, הייתי כותבת. יש לי משמעת, אבל אני לא אשת חלומות".

 

* הרשימה התפרסמה במוסף הספרים המרתק של "לאישה".