המצפן הסודי הזה, שנקרא 'ספרוּת'

על "החתרנים – מסע בספרות ובמאה העשרים", מאת: מיכל פלג (כתר 2017)

 

מיכל פלג לא נולדה באירופה של שלהי המאה ה-19, אבל אין ספק שכשהחלה לקרוא, משהו מן הזרעים שעופפו שם באוויר עשה את דרכו עד אליה, נחת ונבט בתוכה, וכך יצא שהממואר המאוד אישי שלה מתרחש כולו בלשכותיהם האפלות של לבלרים ברוסיה הצארית ובקרונות רכבת שבהן יושבות גבירות מיוסרות מתשוקה ושעמום; ברחובות ספוגי ניחוח הוויסקי של דבלין ובסלונים הרכלניים המפוטפטים של פריז.

פלג יצאה לכתוב ספר המתעמק ביצירותיהם של מבחר כותבים בולטים ובאופן שבו אלה לשו, אפו, מתחו, ניפצו, פיזרו והרכיבו מחדש את הספרות האירופאית. היא עשתה זאת – כפי שהיא מכריזה לא אחת לאורך החתרנים – באמצעות היטמעות בטקסטים. לכן כיניתי את הספר בשם 'ממואר', משום שפלג מספקת לסופרים שהיא קוראת נקודת מפגש, בתוכה, בתובנות שלה, באופן שבו היא מעבדת את הכתבים שלהם. גוגול ופרוסט וג'ויס ופרק, זבאלד וקפקא, פלובר ודֶבלין אמנם מעולם לא התייצבו לתמונה קבוצתית אבל הם בהחלט נפגשו בנפשה של הכותבת, במקום המודע (כמובן) אבל גם הלא מודע והמרתק הרבה יותר, משום שלא ניתן למצוא כמותו בספרי תיאוריה וקורסים לספרות, אלא רק במה שעולה מתוכם של קוראים המתמסרים לחלוטין לספרים שהם קוראים ומניחים להם לפענח עבורם את העולם.

קוראים אדוקים, כך נדמה לי, מחפשים בהירות בעולם שסביבם. הם הופכים לקוראים אדוקים כדי למצוא תשובות לשאלות שהם אפילו לא יודעים לשאול. ספרות טובה מספקת להם את התשובות האלה כבדרך אגב. האופן שבו גיבוריה נעים בעולם, אבני הנגף שמכשילות אותם, החלומות שהם אינם מסוגלים לבטא ואלה שאינם מעזים לחלום הם המפתח שבעזרתו הקורא מסוגל אט אט לפענח את העולם, מפתח שהופך להיות חלק מעורו, מגופו, מהדי-אן-איי שלו, ולמרות שנמסר לו במילים – להבדיל ממפתחות דומים שמוטמנים ביצירות מוזיקליות או באומנות פלסטית, למשל – הוא חודר פנימה באיזה נתיב עוקף-שכל, ומוצא לו מקום נגיש ובהיר וחד-משמעי ששום הרצאה, או להבדיל, טיפול פסיכולוגי, לא יכולים להגיע אליו.

ופלג אכן שולפת מתוך הטקסטים שהיא קוראת רגעי התגלות כאלה, והיא מצליחה בזה יותר מרבים שכתבו לפניה יומני קריאה אישיים כאלה. אולי משום שהיא אינה מכריזה שזו כוונתה, ומי יודע, אולי – כמו המשובחים שבסופרים – היא כלל אינה מודעת לזה. אבל כמי שקוראת-אותה-קוראת-אותם אני לא יכולה שלא להתפעל מהאופן שבו היא דגה מתוך "האדרת" את תדהמתו של פטרוביץ' כשהוא "גילה פתאום בלבו פנימה את התהום המבדילה בין חייטים שכל עיסוקם בטלאים ותיקונים ובין אלה התופרים בגד חדש"; או כשהיא שומעת בחשיכה את קול הנהמה של המילה 'להתפנק' כשאקאקי מתמכר לראשונה בחייו לבטלה במקום להעתיק מסמכים; וכשדי לה לשמוע את אנה קרנינה, היורדת מן הרכבת בסנקט פטרבורג ומביטה בבעלה, קוראת "אה, ריבונו של עולם! למה יש לו אוזניים כאלה?…" כדי להבין איזה שינוי עצום התחולל בעולמה, ולדעת בוודאות שהשד, אותו שד שפלג ואנחנו (וטולסטוי, קרוב לוודאי) זוכרים מ"חלום ליל קיץ", לא עתיד להסתפק באוזני החמור ואו-טו-טו יצמיח לבעל הזה גם קרניים.

אלה אינם רגעים מיסטיים, ולמען הדיוק, לרוב לא מדובר ברגעים בודדים. מדובר בשכבות שכבות המצטברות תוך כדי קריאה של סופרים שיצאו לנסות ולפענח את עצמם, מבלי לדעת שהם יודעים משהו עמוק מאוד על בני אדם בכלל, על החיים, על שאלות גדולות שהמפגש עם אנה קרנינה, עם מולי בלום, עם ק., עם בארדאמי מייתר את הצורך לנסח אותן. כמה פעמים קרה לכם שבסיום רומן, נובלה, סיפור קצר, אפילו פסקה מנוסחת היטב יכולתם כמעט לשמוע את המהום הזרם החשמלי שהחל לזרום במעגלים שנסגרו לפתע, בין קצוות כבלים שנקשרו זה לזה במפתיע? אני לא זוכרת את עצמי קוראת וחושבת "אה, אז ככה זה עובד" או "בגלל זה הרגשתי ככה", אבל אין ספק שההבנה שלי את העולם עוצבה בידי קורט וונגוט והאימה שחש בדרזדן המופגזת, הנרי ג'יימס שחי על הגבול בין אמריקה לבריטניה ולא רצה מעולם להחליט לאיזו מדינה הוא שייך באמת, ופיליפ רות, שנאבק כל חייו בחיה המפלצתית השוכנת בתחתוניו, המדריכה האמיתית של חייו.

לו היה לי כישרון לכתוב ספר כמו של פלג, הוא היה מככב בו כנראה.

ואת התהליך הזה פלג מצליחה לשרטט היטב בהחתרנים. היא קושרת בין סופרים שמעולם לא פגשו זה את זה, שתגובותיהם למציאות הפוליטית והחברתית המשתנה סביבם היו שונות וכך גם האופנים שבהם בחרו לפורר את צורת הכתיבה וראיית העולם בכתיבתם, ותוך כדי כך היא מצביעה על האופנים שבהם הקריאה באלה סוללת את אותם נתיבים לא מודעים המעצבים את קוראיהם האדוקים, בעוצמה כפולה ומכופלת מזו של המחקר הפסיכולוגי. והיא עושה את זה בשפה נפלאה, משועשעת, מתפעלת במידה, רצופה אנקדוטות ומוזיקלית מאוד, ולא מפתיע על כן שפלג בחרה לתרגם מובאות מהספרים שבהם היא מעיינת. התרגום האישי הזה (שהיא בוחרת להדגיש את הקשר הבלתי נמנע שלו עם פרשנות הטקסט) מעצים את חוויית המפגשים האישיים שלה עם הספרות.

כאמור פלג אינה הכותבת היחידה שפרסמה יומן-קריאה אישי כזה. ג'וליאן ברנס, הסופר האנגלי זוכה הבוּקר, פרסם לאחרונה את מבעד לחלון, שבעה-עשר מאמרים על יצירות בספרות האנגלית, האמריקנית והצרפתית. ברנס מונה את המינגווי, קיפלינג, מדאם בובארי על תרגומיה השונים, פורד מדוקס פורד, מישל וולבק ועוד, וגם הוא עסוק במה שהספרות מסוגלת לחולל בעולם. מרגרט אטווד ב-Negotiating with the Dead שראה אור לפני חמש-עשרה שנה, עוסקת לכאורה בכתיבה, אבל בפועל בקריאה, שמתוכה היא מנסה להבין את מקומה בעולם: האם היא אמורה להיות מכשפת השבט? נביאה? ליצנית החצר? ואין לה, כמובן, ברירה אלא לחפש את התשובות אצל מי שכתבו לפניה, הסופרים המתים, גם אם לא שאלו את עצמם את השאלות האלה במפורש. ופיליפ רות, ברגעים שבהם התפנה מלעסוק בתכולת תחתוניו – והרי מדובר בכותב מחונן ונועז וכן עד כאב – הקדיש את עשרים ושלושה מאמרי לקרוא את עצמי ואת האחרים שכתב בשלהי שנות השמונים ל"עיסוק מתמשך ביחסים שבין העולם הכתוב לעולם הלא-כתוב…". רות מצטט שם מאמר של וירג'יניה וולף, שהציעה לבטל את כל העיסוק בביקורת ספרות, ובמקום זה, להזמין את המבקרים הרציניים, המהווים לדבריה בקושי חמישה אחוזים מסך הכותבים ביקורות, לקיים מפגשים אישיים עם הכותבים ולייעץ להם, בשיחות גלויות וחסרות מעצורים, שבהן יפרשו ויבארו את מה שהם, כקוראים, מוצאים בכתיבתם.

למרות כל השלל הזה החתרנים הוא מן הספרים היפים והמרתקים המוקדשים לנושא. נכון, הסופרים שבהם פלג בחרה לעסוק הם גברים. והיא צודקת. כי גם הכותבות הנשיות המופלאות ביותר, החל בוולף, עבור בדוריס לסינג, גרייס פיילי ואליס מונרו וכלה במרגרט אטווד, כתבו בעולם גברי, אל מול מציאות גברית, בניסיון להיחלץ מן הדיכוי הגברי. דיכוי שכדי להכיר אותו כדאי להכיר מקרוב את מי שעיצבו אותו ואת הלכי הנפש שאפשרו את שגשוגו (כלומר כותבים גברים). פלג מצליחה במשימה שהציבה לעצמה בהחתרנים ואף מעבר לזה: היא מצביעה על הספרות כעל התבנית שבתוכה מתעצבת הנפש, לא פחות מכפי שמעצבים אותה האירועים המתרחשים בחיי הקורא שמחוץ לכריכות, ועל האופן שבו מעבר לאינטלקט, לאסוציאציות ולשפה, גם הזיכרון האישי שלנו הוא זיכרון ספרותי.

 

• הרשימה התפרסמה במוסך לספרות. ה-מקום לספרות וביקורת ברשת. כאן:

שנים ברחתי מהסיפור הזה…בכתיבה היה לי אומץ

 

 

 

 

אחרי אבשלום היא נהגה לדקור את הרגל בקיסם, עד שזאת נראתה כמו פיתה מחוררת. "זה לא כואב", היא הסבירה לאחותה. "כואב זה לידה, כואב זה שהחבר שלך עוזב אותך… תאמיני לי… בשביל הדבר הזה עוד לא המציאו מילה". בספר הביכורים שלה, מרב זקס-פורטל לא חסה על הגיבורה שלה. אם צעירה שאיבדה את בנה התינוק ושנים אחר כך אינה מצליחה להתנער מאשמה וחרדות. אלה מעצבות את הזוגיות שלה, את יחסיה עם המשפחה המורכבת וכמובן, את יחסיה עם הילדים שנולדו אחרי. היא חשבה שהאושר הוא "תליית בני תינוק על חבל תחת אלכסוני שמש מאירים ברוך, בתוך ריח מרק עדשים וחלב אם" אבל אז גילתה שהאושר חמקמק עוד יותר מהארנב של אליסה, וכשמנסים לרדוף אחריו אין ברירה אלא ליפול לבור עמוק ומבהיל.

"מלאכים באופק" ("ידיעות ספרים") הוא סיפורה של ענבל, צעירה יוצאת קיבוץ, המוצאת את עצמה מרותקת הביתה אחרי פציעה בקרסול, כשבעלה – זה שמזמן הפסיקה להקשיב לו ואולי אפילו לראות אותו – בנסיעת עבודה בחו"ל והילדים במחנה קיץ. היא נסחפת למערבולת זיכרונות וניסיונות לפענח דרמות מודחקות, הזדמנויות שהוחמצו, בחירות רומנטיות ומיניות, חששות ופחדים עמוקים. היא מגלה את מה שזקס-פורטל מעידה שהיא יודעת היטב מחייה שלה "שמה שלא הורג אותך לא מחשל אותך אלא סודק אותך ומאיים לשבור".

מרב זקס-פורטל, בת 51, מתרגמת ותיקה, נולדה וגדלה בקיבוץ גבעת ברנר, להורים ששניהם בני הקיבוץ, כלומר למשפחה ותיקה ומכובדת, ממש כמו ענבל גיבורת "מלאכים באופק". "צד אחד של המשפחה בא מליטא וצד אחד מגרמניה ואז זה נחשב אינטגרציה", היא אומרת, "כי כל צד התנשא על השני".  אלא שמרב הצעירה אתגרה את התפיסה הנושנה ההיא כשהתאהבה דווקא באיציק פורטל, מקריית עקרון, המעברה שמעבר לכביש. "הייתה גזענות בקיבוץ", היא מסבירה. "וכמעט לא נפגשנו עם הילדים משם, עד שאחת המורות שלנו, הסופרת מירי ורון העבירה שיעורים משותפים וחברות שלי שהלכו לשם פגשו חברים שלו, וככה הכרנו. איציק היה חתיך ואחר מאוד, מרוקאי, עם תלתלים עד הכתפיים ועיניים שחורות ובעיקר מאוד לא מפה. ראיתי אותו מוקף להקת בנות, כמו תרנגולות נרגשות, ומיד אמרתי זה שלי, ועשיתי לו עיניים וזהו. לא שזה עבר בקלות, אימא שלי שאלה אותי אם אני עושה אינטגרציה ובקיבוץ היו מי ששאלו מה פתאום מישהו משם בא ולוקח אותי".

הביקורת לא הרתיעה אותך?

"זה היה חלק מהמרד שלי ודי נהניתי מזה. אני חושבת שאיציק עזר לי להתרחק מהקיבוץ".

את הרצון לעזוב את הקיבוץ היא זוכרת מגיל צעיר מאוד. למרות האכזבה העמוקה של אביה, שהיה מורה ומנהל בית ספר, מזכיר משק ודמות מרכזית מאוד בגבעת ברנר, היא, הבכורה, סירבה להשתכנע ובגיל 18 כבר גרה בעיר. "איציק נפצע קשה בצבא ואחר כך, כנכה צה"ל, קיבל דירה ולימודים ואני הלכתי לגור אתו".

 

האמת היא שניצני התשוקה הראשונים לנדוד למקומות אחרים נבטו בה עוד קודם, כשבכיתה ו' נסעה עם משפחתה לשליחות בארה"ב. "אני זוכרת שבילדות נורא פחדתי ממחבלים. היו בחדשות כל הזמן סיפורים על מחבלים שנכנסו לבתי ילדים ובתי ספר, וכשאמרו לי שנוסעים לארה"ב הדבר הראשון שאמרתי היה 'יופי, שם אין מחבלים'. היה לי חדר משלי, עם וילונות ורודים, ישנתי עם ההורים באותו בית, הייתה אינטימיות כזו ולמרות שלא ידעתי מילה באנגלית וחודשים ישבתי בכיתה כזרה, אילמת וחרשת, חשבתי שהגעתי לגן עדן".

לא התגעגעת ללינה משותפת?

"הלינה המשותפת הייתה לי קשה כילדה. נורא פחדתי לישון רחוק מההורים שלי והיו לילות שבהם הייתי בורחת, כמו כולם, לחדר של ההורים ולא אכפת היה לי שבבוקר ינזפו בי שוב על כך שישנתי שם."

אחרי שנתיים התגעגעה לקיבוץ וחזרה לפני הוריה, שערכו בדרך הביתה טיול באירופה. "נורא רציתי לפגוש את החברות שלי, אבל כשנחתתי ודרך מחיצת הזכוכית שהייתה אז באולם הנוסעים הנכנסים ראיתי אותן מחכות, נבהלתי נורא ובכל פעם שהגיע התור שלי לגשת לדלפק, לקחתי את המזוודה וחזרתי לסוף התור. ככה החברות חיכו לי שעות וכשהגענו לקיבוץ רצתי והתחבאתי בבית של דודה שלי ולא רציתי לצאת ולא באתי למסיבה שהכינו לכבודי. לקח לי זמן להתרגל מחדש".

היית ילדה רגישה נורא, כמו הגיבורה שלך…

"זה לא ספר אוטוביוגרפי לגמרי, אבל בהחלט יצרתי פסיפס מאבני הלב ומאבני המקום".

הרומן שלה ושל איציק פורטל, שהוא היום צלם טלוויזיה וקולנוע ("זגורי אימפריה", "פלפלים צהובים", "אחד העם 101", "אביבה אהובתי") נקטע אחרי מספר שנים "כשהוא אמר שבגלל שאנחנו ביחד מגיל אפס, זה בטח יתפוצץ בעתיד וכדאי לקחת הפסקה. אני חושבת שהוא הסתחרר מזה שבלימודים בבית צבי הוא היה מוקף בשחקניות צעירות, גם הוא הרי בא מהפריפריה ולא הכיר דברים כאלה, ואחרי שגמרנו לצלם את סרט הגמר שלו בדירה שלנו, הוא הודיע לי שנפרדים".

אתם בכל זאת ביחד, הורים לשלושה ילדים

"לא כל כך הצלחנו להיפרד. כל לילה גשום היה מוביל למפגש מחודש, אבל אז איציק נסע להודו ואני החלטתי שאני אראה לו מה זה ואתהולל ואקרע את העיר. לא ממש הצלחתי. הוא היה שולח לי גלויות ריקות מהודו, כדי שלא אשכח אותו, ולמרות שכעסתי נורא, לא הפסקתי לחשוב עליו. כשהוא חזר, הצעתי לו להתחתן, והייתי בטוחה שהוא יסרב, אבל הוא הסכים".

היום הם מתגוררים בגבעתיים ומגדלים את שלושת הילדים, רועי, בן 22, חייל בנח"ל, איתי, בן 18, ממש לפני צבא, ועדי, תיכוניסטית בבית הספר תלמה ילין. "כל הכישרון שלה מהמשפחה של איציק", אומרת זקס-פורטל. "והתלבטנו קשות אם לתת לה ללמוד שם, כי שנינו אמנים ויודעים כמה קשה להתפרנס מזה, אבל הבנו שזאת היא וככה זה".

בלבו של "מלאכים באופק" מונחת חוויית האובדן הנורא שחווה הגיבורה: התינוק שלה בוכה ללא הפסקה וכשהיא מבינה שמשהו כנראה מאוד לא בסדר ומבהילה אותו לבית החולים, זה מאוחר מדי. בחייה של זקס-פורטל לאותו סיפור עצמו היה סוף הטוב, בנה הבכור ניצל, אבל הטראומה שחוותה הייתה עמוקה מאוד והולידה חרדות שלא מרפות ממנה עד היום.  "כשרועי היה בן 6 שבועות הוא היה חולה מאוד. לא ידענו שהוא נולד עם פגם חמור בלב, שמאפשר לדופק לעלות לקצב מהיר מאוד. בהיריון היה לו דופק לא סדיר, אבל הלכתי לבדיקות וביקורות והקרדיולוג אמר לי שהכול בסדר. אחרי הברית הוא בכה מאוד. בדיעבד הבנו שהיה לו התקף ובגיל שישה שבועות זה קרה שוב. הוא לא הפסיק לבכות ואני הנקתי אותו, נענעתי אותו ושום דבר לא עזר. בשלוש לפנות בוקר צלצלתי לאימא שלי, והיא אמרה לי 'טוסו לבית החולים'. היא הצילה אותו.

"הייתי אמנם אם צעירה, אבל הייתי בטוחה בעצמי. הכרתי תינוקות, טיפלתי בתינוקות בקיבוץ. לא הייתי היסטרית וחשבתי שיהיה בסדר. כשהגענו לבית החולים הוא איבד דופק והפסיק לנשום ובבת אחת מהורים שחשבו שיגידו להם שהם היסטריים וישלחו אותם הביתה, פתאום הרחיקו אותנו, הרופא יצא בפנים חמורות ואמר שלתינוק יש מחלה קשה והם לא יודעים מהי ולקחו אותו על אלונקה כשהוא מביט בנו בעיניים גדולות ואבודות".

לרופאים, כאמור, לא היה מושג מה הבעיה, וכשלרגע נדמה היה להם שהגודש בשדיה אחרי יום שלם שבו לא הניקה הוא סוג של זיהום שהתינוק בוודאי נדבק בו, היא עצמה אושפזה "ואיציק רץ ביני לבין הילד, כשאני שוכבת שם ובוכה ומתחננת שיבינו שזאת טעות". אחרי שישה ימים של טיפול אנטיביוטי נדמה היה שהילד מתאושש, אבל אז בבת אחת הדרדר שוב וחזר לחיים רק אחרי טיפול בחשמל. "ורק אז הבינו שזה הלב שלו והתחילו לטפל בו, אבל הוא היה במצב כל כך ירוד שאמרו לנו להתפלל. מזל שהיה שם רופא אחד מלאך, שאמר לי 'תשאבי חלב כדי שיהיה לך מה לתת לו כשיתאושש' וכך נתן לי תקווה שיהיה בסדר".

 

איך העזת לכתוב בספר דווקא על המקרה שבו שום דבר לא בסדר והתוצאה של אותו אירוע מחרידה כל כך?

"שנים ברחתי מהסיפור זה, לא יכולתי בכלל לדבר על מה שקרה. הרגשתי אשמה איומה כי איך לא ראיתי שהילד שלי, שמחובר אלי, במצוקה. שנים הלכתי לטיפול פסיכולוגי ורק בכיתי, ולאט לאט הצלחתי לדבר על זה. מהחרדה לא השתחררתי. לא סתם גרנו 12 שנה ליד בית החולים קפלן – הייתי צריכה שתהיה אופציה לרוץ עם כל ילד לחדר מיון. כל לילה בדקתי שכולם עדיין נושמים. וכשהתחלתי לכתוב, זה הדבר הראשון שעלה. הפחד הכי גדול שלי היה מה היה קורה אילו… איך הייתי מתמודדת… האם הייתי חיה עם זה… בכתיבה פתאום היה לי אומץ לבדוק".

היה לך ברור שאסון כזה מפרק זוגיות?

"שום דבר לא היה לי ברור. ידעתי שלזוגיות קשה לשרוד טראומה כזו, כי יש משהו נורא אינטימי באימא-אבא ותינוק ואם משהו פתאום מפר את המשוואה זה שבר גדול".

הכתיבה לא הייתה בשבילה תרפיה, אם כי היא, שמילדותה כתבה שירה ("במחברת גדולה שאימא שלי לא שמרה, כי אין לה בגוף אפילו עצם סנטימנטלית אחת") העזה לכתוב רק כשהגיעה לנקודת שפל רגשית. אצל בעלה אובחן בגיל 40 גידול במוח "ואני הרגשתי שהאדמה מתמוטטת" היא אומרת. "זאת הייתה מבחינתי נקודת שבר, אחרי שנים שבהם הדחקתי והסתרתי את כל הקשיים אפילו מעצמי. גדלתי בבית שבו אמרו תמיד שמסכן רק מי שחושב שהוא מסכן. הקפדתי תמיד להפגין חיצוניות שבה הכול בסדר. כשאיציק נפצע בצבא הייתי בת 16 בסך הכול ולמרות שזה היה מבהיל, והייתה לו פציעת בטן קשה, חשבתי שזה מדליק ורומנטי שאני אצלו בבית החולים כל יום, לוקחת אותו על כסא גלגלים לעשן סיגריה. הרפתקה. אחר כך באה המחלה של רועי, ואז הגידול של איציק. פתאום הוא הרגיש חולשה, צלע קצת, היה לו קשה לעלות במדרגות. הוא עמד לנסוע לחו"ל לצלם איזו פרסומת ואני התעקשתי שילך לבדיקות וכשראיתי אותו יוצא מהסי טי מלווה באחות, ידעתי, לא היו צריכים לומר לי מילה. למרבה המזל הוציאו לו את הגידול והוא התאושש לא רע, אבל אני נשברתי לגמרי. הטראומות הקודמות לא חיזקו אותי אלא סדקו אותי עוד ועוד, עד שלא יכולתי יותר. הייתה לי תחושה שאי אפשר לסמוך בחיים האלה על שום דבר".

בניסיון להתגבר על המשבר, הם חזרו לקיבוץ. "הוא חשב על הקיבוץ כעל מקום נהדר ואני ידעתי שזאת טעות, אבל נתתי לעצמי להתפתות לזה שלילדים תהיה חצר ויהיה לנו עץ מנגו והכול יהיה בסדר. מהרגע הראשון הרגשתי ערומה וחשופה לגמרי, שנאתי את זה שאני מכירה את כל מי שאני פוגשת בשביל והתחיל אצלי תהליך הדרדרות שאפילו לא שמתי לב אליו".

מה זאת אומרת?

"אני תמיד אסופה מאוד ויש לי חומות הגנה, ולכאורה הכול תמיד בסדר ואני מתפקדת כרגיל. אבל הנפש היא כמו רצפת האגן – היא הולכת ומתרופפת עם השנים ואני היום יותר חרדתית מאי פעם, לא יותר קשוחה. בביקור אצל רופאת המשפחה התחלתי פתאום לבכות ולא ידעתי למה, הכול נראה לי מפחיד. היא אמרה לי שאני בדיכאון. פתאום הבנתי מה עובר עלי וחוויתי התמוטטות לא פשוטה, שכמובן הקפדתי להסתיר. מבחוץ איש לא ידע".

עזבתם את הקיבוץ?

"לא מיד, כי שיפצנו שם בית וכלכלית היה לנו קשה לקום וללכת, אבל איציק עודד אותי לחשוב מה אני רוצה לעשות. הוא אופטימי מטבעו ולא קיבל את הטענה שלי שבגיל 45 האופק שלי הולך ומצטמצם. החלטתי ללמוד כתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון ושם התפרצה מתוכי הכתיבה".

זקס-פורטל נמצאת כבר באמצעו של רומן שני, סוג של תעלומה בלשית שהיא יודעת את ראשיתה ומכירה את גיבוריה אבל עדיין אין לה מושג לאן תתגלגל. "כמו קיבוצניקית טובה, הייתי צריכה אישור שאני יודעת לכתוב ושיש לי מה לומר", היא אומרת. "כמתרגמת באתי עם ארגז כלים טוב, כמו צבע שיודע לבחור צבע ומכחולים לפני שהוא מתחיל לצייר, אבל נזקקתי לאישורים מהמורים שלי, אתגר קרת, שמעון אדף, חיים באר. אחרי שקיבלתי ביקורות מצוינות דווקא כשהייתי במקום רע כל כך, העזתי ועכשיו ברור לי שזאת רק ההתחלה".

 

 

*** גרסה מקוצרת של הכתבה התפרסמה הבוקר במדור הספרים של "לאשה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רבותיי! יש לנו חללית-אם פולנייה!

 

 

 

 

קחו את סיפורי המדע הבדיוני של קרן לנדסמן, נקו מהם את החייזרים, החלליות והמושבות על כוכבים אחרים ותקבלו עיסוק כן, מרגש ומשעשע בנושאים שמעסיקים את רובנו, החל בתהייה מי בכלל רואה אותנו ואיך קורה שאנחנו מניחים לשגרה לבלוע אותנו ככה וכלה בחרדות על גורלו של העולם שאנחנו משאירים לדורות הבאים. לנדסמן, רופאה במקצועה, משתמשת בתפאורה הזו, תחנות חלל, כלי נשק משוכללים ופרוטוקולים של זקני נאס"א, כמו שעמיתיה משתמשים בחלוק לבן, כדי לטשטש את העובדה שעמוק בפנים פועם לב אנושי לגמרי.

"שמים שבורים" (הוצאת סיאל) הוא אוסף סיפורים קצרים שרובם התפרסמו בכתבי עת המוקדשים לז'אנר וחלקם אף זכו ב"פרס גפן" המוענק מדי שנה לכותבי מד"ב. לנדסמן כתבה הקדמה קצרה לכל סיפור, שבו היא משתפת את קוראיה בנסיבות שהובילו להולדת הרעיון ולכתיבה. ההקדמות האלה מאששות את החשד הראשוני: לנדסמן כותבת מתוך חוויות היומיום שלה. בסיפורים שלה מופיעה חללית-אם שלא מפסיקה לעורר רגשות אשמה בדייריה ואפילו מוכנה לשבת לבד, בחושך, ולחכות שיבינו כמה הקריבה למענם; מכשפה קשישה שזיכרונה, ועמו מקומה בשבט, הולך ומתפוגג – בסיפור ששאב את השראתו מסבתה; מסיבת טאפרוור שלוקחת את משתתפותיה עד לקצה, האלים, אבל ההכרחי כדי לעמוד בתקן המראה הנוקשה, שמסתבר ממשיך לרדות בנשים גם בעתיד ונשים שכחלק משגרת היום שלהן נלחמות במפלצות ומצילות את העולם. "המשיכה הראשונה שלי למדע בדיוני",היא אומרת, "נבעה מזה שאלה היו סיפורים שבהן היו גיבורת נשים, שלא התעניינו רק בבנים." וזה ניכר היטב בכתיבתה.

לנדסמן, בת 38, נשואה ליואב, מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, ומגדלת את ילדיה ברק וקשת ואת החתולה נמש. הם מתגוררים בהוד השרון (בחדר העבודה שלהם תלויה, כמובן, תמונה מנחיתת "אפולו 11" על הירח) והיא עובדת במחלקה לאפידמיולוגיה בבית החולם "כרמל" בחיפה. היא כותבת בלילות, או בסלולארי, בדרך לעבודה או בכל מקום שבו הרעיונות מציפים אותה "אני כותבת כי אחרת הסיפורים לא יצאו לי מהראש וימשיכו לרדוף אותי בלי סוף", היא אומרת. ואיפה היא מוצאת זמן וכוח? "אה, נו, שינה זה לחלשים".

היא גדלה בפתח תקווה וידעה תמיד שהיא רוצה להיות רופאה "לעזור לאנשים". הבחירה שלה במחקר מגפות ובבריאות הציבור, ובכלל זה סרטן, קשורה, היא אומרת  "לצורך לעזור לכמה שיותר אנשים במקום לחולה אחד בכל פעם". אותו צורך הקפיץ אותה מכיסאה  לפני כשנה, בשיאה של מגפת האבולה, כשהיא נחושה לנסוע לאפריקה ולהתנדב שם, כדי לסייע בריסון המגפה. "היה לי ברור שהנה, יש משבר אפידמיולוגי אדיר ומקומי שם. בעבודה פרגנו לי, כמו שמקובל שם, ורק ביקשו שאשתדל לא למות". התוכניות שלה להצטרף למשלחת סיוע אמריקאית בוטלו מסיבות טכניות, אבל חלום אפריקה לא הרפה ממנה, והיא נסעה לדרום סודן, כדי להעביר קורסים לאחיות ופרמדיקים בנושאי בריאות הציבור. היא מצאה את עצמה בלניה, עיר הנמצאת במרחק 80 ק"מ מלבד מהבירה ג'ובה "אבל בגלל הדרכים, הנסיעה אליה לוקחת בין ארבע לשמונה שעות, תלוי אם יורד גשם,  עם אזורים שאסור בשום אופן לעצור בהם כי ירו בך."

מה מצאת שם?

"אנשים מדהימים. אנשים שמטפלים במגפות בעזרת שתי הידיים שלהם בלבד. בגלל שיש להם כמות מוגבלת בלבד של אנטיביוטיקה, המים בברזים שלהם מזוהמים וכדי לעשות צילום רנטגן צריך לנסוע לעיר אחרת, שלוש או ארבע שעות נסיעה משם ואפילו חשמל אין להם רוב הזמן – ובכל זאת הם עושים רפואה טובה ככל שהם יכולים, בתנאי השדה הכי גרועים שפגשתי בחיים.

איך מתפקדים שם?

"את עושה כמיטב יכולתך, מאבחנת רק בעזרת סטטוסקופ, כי זה מה שיש לך, ואחרי שאת עושה רשימת תרופות שאת חושבת שצריך לתת לחולה, והרופאים במקום אומרים לך 'יפה מאוד, אבל אין לנו שום דבר מזה פה', את נותנת טיפול תומך ומקווה לטוב".

המגפות הנפוצות באזורים האלה, מלריה, שחפת ואיידס, כולן מדבקות מאוד. "לא פחדתי", אומרת לנדסמן. "היה לי ברור שאני חייבת לעשות משהו ושכדאי שאעשה את זה במקום שבו המצב גרוע, כי שם יש לי סיכוי לשנות. אפריקה היא המקום שבו בכל פעם שמשהו משתפר, משהו אחר מתמוטט ונעשה יותר גרוע. בני הדור שלי, למשל, נמחקו כמעט לגמרי. אין שם אנשים בגילי. האיידס הרג אותם, והילדים שלהם גודלו על ידי הסבים והסבתות. האזור הזה, שמדרום לסהרה, סובל מכל מה שרק אפשר לדמיין – רעב, מגפות, תקופות בצורת, מלחמות בלתי פוסקות ושחיתות. תמיד חלמתי להגיע לשם, והיה לי ברור שזה יהיה כרופאה ולא כתיירת".

לא חששת להידבק?

"כשאת יודעת איך להיזהר, את לא פוחדת מזה אלא מתנהגת בתבונה. הכללים נורא פשוטים: את לא נוגעת בהפרשות של חולים בידיים חשופות, לא יוצאת החוצה בשרוולים קצרים כדי שיתושי מלריה לא יוכלו לעקוץ אותך, את מתמרחת ב"סנו די" כל היום, לא שוהה תקופה ממושכת בחברת חולי שחפת ולא נחשפת למצבים שבהם את יכולה להידבק ב – HIV. אחד הדברים היפים באפריקה זה שאת הסכנות את יכולה לראות בעיניים. את רואה את היתושים, את יכולה להיזהר מהם. זה לא כמו פה, שלוקח המון זמן את שאת מבינה למה משבר הדיור הוא סכנה גדולה".

זה נשמע מפחיד להשאיר בבית שני ילדים ולנסוע למקום מוכה מחלות…

"יואב השביע אותי שאני אחזור. שאם תפרוץ שם מהפכה או משהו, אמצא דרך לעלות על מטוס ולצאת משם ולא אשאר שם. היה לי חשוב שהילדים ידעו שאני אימא שלהם אבל עדיין בן אדם ושיש בחיים שלי דברים אחרים שמעניינים אותי ומשמעותיים בעיניי. היה להם נורא קשה, כי רוב הזמן הייתי במקום שבו אפילו לא יכולתי להתקשר, כי לא היו רשתות סלולאריות, ורק כשהגעתי לעיר הבירה יכולתי לטלפן או לדבר בסקייפ. אבל בעיני זה נורא מעצים שילד יכול לומר 'אימא שלי עושה דברים שנורא נורא חשובים לה'.

"היו אתי באפריקה רופאים מכל העולם שחיים ככה, נוסעים בין מקום מוכה אסון אחד לשני כדי לעזור, וחלקם לוקחים אתם את המשפחות שלהם. היו ביניהם אפילו רופאות שהביאו איתן תינוקות קטנטנים, שפשוט חיו אתן שם, כדי שהן יוכלו להיות שם תקופות ארוכות. השהות שם הבהירה לי שכדי לעשות שינוי אמתי צריך להיות שם תקופה ארוכה יותר, אז אני מהרהרת באפשרות… אבל לומר לך את האמת? אם מחר יתקשרו אלי מ"Isra-Aid", ארגון הסיוע שפעיל באפריקה, ויגידו לי שיש להם מקום בשבילי לחודש וחצי, אני מיד עולה על המטוס".

ולא שכשהיא פה, בארץ, היא לא עוסקת בפעילות התנדבותית שנועדה לתרום לבריאות הציבור. זה התחיל בפוסט שכתבה לפני כשש שנים בבלוג שלה, "סוף העולם, מבט מהיציע") המוקדש לענייני רפואה "כחלק מהרצון שלי לתרום להנחלת ההשכלה הרפואית של הציבור". היא עודדה את קוראיה לחסן את הילדים נגד פוליו, וזכתה לקבל מטר מכאיב ותוקפני של תגובות עוינות. "אני מבינה את הפחד שיש למתנגדי חיסונים. אומרים להם שהילדים לא יגדלו, יקבלו סוכרת וכל מיני דברים והם חוששים. אבל החשש הזה נובע מחוסר ידע, ואני משתדלת לספק להם מידע שיפוגג את הפחד הזה".

הרשת עדיין מוצפת מאמרים עוינים נגדך בנושא הזה

"המתנגדים האידיאולוגים לחיסונים הפכו אותי לשק חבטות, וזה בהחלט היה לא נעים, אבל יצא מזה דבר מצוין. פגשתי את אדוה לוטן והקמנו ביחד את "מדעת"  שהיא עמותה ללא כוונת רווח שפועלת לקידום בריאות הציבור בתחום הרפואה המונעת. אני המנהלת המקצועית של הארגון, ואני מקדישה המון זמן לתשובות על אינספור השאלות בנושא שבהן אנחנו מוצפים כל הזמן".

ובתוך כל זה את מוצאת זמן לכתוב?

"יש ילדים שאימא שלהם מכינה ארוחת ערב ומתיישבת לאכול אתם, ויש ילדים – כמו שלי – שרגילים שאימא יושבת בפינת הסלון, עם המחשב, וכותבת בלי הפסקה. לשמחתי, נורא טוב לי לכתב כשכל המשפחה מסביבי. אני ממש צריכה את הרעש שלהם כדי להתרכז. יש לנו תרגולת קבועה, לי ולילדים: אני אומרת שאני צריכה שקט כדי לכתוב, והם מרשים לעצמם לבוא ולשאול ולבקש כל מה שהם צריכים".

הכתיבה שלך היא לא בריחה מהמציאות?

"לא. היותי מדענית בהחלט מכתיב את האופן שבו אני מתכננת את הסיפור כמו שכל דבר בכתיבה שלי נובע מחיי וממי שאני, כל הדמויות שלי הן אני, בצורה זו או אחרת. חברים אומרים שאני האדם הכי שמח, שכותב סיפורים הכי עצובים. אני מניחה שזה נכון, אני כותבת כדי לטפל בכל הפחדים, שיקרה משהו לילדים, שיקרה משהו לאהובים וקרובים – אין לי דרך אחרת לטפל ברגשות האלה, אז אני כותבת".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו

(צילום: גל חרמוני. מתוך הראיון כפי שהתפרסם במדור הספרים של לאישה)

 

 

 

הנשים של אורית וולפיילר חיות בשוליים. כל ניסיון להושיט רגל מהססת אל מעבר לגבול המפריד בינן לבין המציאות האמתית כרוך בסכנת התמוטטות. כאילו שההתנהלות היומיומית עלולה לבלוע אותן. ולסביבה לא ברור למה. אחרי הכול, מה כבר נדרש ממנה? למצוא בעל, ללדת ילדים, לשלוח אותם לצבא, לחייך, להקריב את חייה? וכל זה בנוף הנפלא שלנו, בשמש הנהדרת, כי מה חסר פה? שוויצריה ממש.

וולפיילר, בת 43, לא מפתיעה כשהיא מצהירה שגדלה כאאוטסיידרית. היא מדברת, כמובן, על תחושה פנימית – מה שב"בורגנים" תיארו במשפט האלמותי "יש לי פה חור והוא שואב אותי פנימה". היא גדלה ב"כפר סבא האיומה של שנות השבעים" והייתה, מה שהיא מכנה "ילדת שמנת חמצמצה". התפאורה של ילדותה הייתה התפאורה הישראלית השגרתית, המסודרת, שמקבלת ממנה את התואר "איומה" בגלל השמרנות, התביעות, התבניות. "לכאורה ילדות נוחה ומרופדת, אבל למעשה הכל חייב להיות מוגדר, דיכוטומי, את חייבת לעשות מה שכל הילדים האחרים עושים, משהו נוקשה, שלא מאפשר סטיות. אפילו מה ללמוד בתיכון קבעו לנו. רציתי סוציולוגיה – אבל זה לא היה טוב ולא נחשב, אז נשלחתי ללמוד ביולוגיה. ההכוונה הזו הייתה ביד גסה, בלי מגע, אבל מתוך המון אלימות, כי ניסיון לשנות את מי שאת באמת זה מעשה מאוד אלים. אסור היה להעביר ביקורת, אסור היה להביע דעה חריגה. אפילו אם את שונאת את "המעגל" של דן שילון, שכל המדינה יושבת ורואה, את מפרה טאבו, את חולה. ככה התנהלה הסביבה, לא רק הבית שלי. לכאורה יישרתי קו, עשיתי כל מה שנדרש, אבל ללב שלי היה קשה, וזה כנראה מה שמצטבר עם השנים בכיס המרה".

כמה סמלי. אנחנו משוחחות ב"סקייפ" מכיוון שביום שבו היינו אמורות להיפגש, וולפיילר כיס המרה של וולפיילר הרים ידיים ושלח אותה למיון עם כאבי תופת, ומשם לניתוח. הכיס בחוץ אמנם, אבל מאחר שהשפעתו ניכרת בכל שורה שכתבה עד היום, סביר להניח שגם לתוך הספר הבא אחרי "שווייצריה זה כאן" ("אחוזת בית") יחלחלו המרירות, המרדנות, הסרבנות העיקשת ליישר קו. כי כאלה כל גיבורות אסופת הסיפורים הקצרים שלה – זו שכמהה לחיות בגרמניה ונוטשת את הלימודים כדי לטפל בקשישה מקומית, זו שמתכננת את חגיגת הפרידה הסופית מבנה הפעוט, החגיגה שתתקיים כשיתגייס לצה"ל ולא ישוב, זו שחלמה על תינוק מושלם אבל יולדת תינוק מפגר, שהיא קוראת לו משיח אבל מתקשה לגעת בראשו ולנחם אותו, ואפילו זו שגדלה בארמון המלוכה הבריטי, ומאחר שאימא שלה אינה נוגעת בה, היא זוחלת אליה בלילות ומכרסמת את ציפורני רגליה.

וולפיילר גרה בתל אביב, למדה יחסים בינלאומיים ולימודי סין אבל עובדת בהיי טק, נשואה לליאור, שעשה דוקטורט בהיסטוריה גרמנית אבל גם הוא עובד בהיי טק, והיא אימא של יובל בן עשר וחצי.  המרד הגדול שלה במסגרת שבתוכה התחנכה לא התבטא בסממנים חיצוניים: היא לא ברחה להרים ולא הצטרפה לקומונה של חובצי חמאת גמלים, אבל היום היא עושה, חושבת וכותבת את מה שהלב שלה דורש. וזה התחיל מיד אחרי האוניברסיטה, כשנסעה  לחיות לבדה בברלין "עפתי מפה הביתה", היא אומרת.

מה בברלין הרגיש לך בבית?

"ברלין של לפני עשרים שנה הייתה אחרת. לא מלאה ישראלים, לא מתוירת, שלא דמתה לאף בירה אירופאית אחרת. מהרגע הראשון הרגשתי שדווקא שם, רחוק, אני הכי מחוברת למשפחה שלי. המשפחה הגיעה במקור מפולין, אבל היה משהו בהוויה, בשפה, ברדיו שנדלק אצל סבא וסבתא בחמש בבוקר עם חדשות בגרמנית. סבתא שלי עברה את השואה קשה מאוד, בבירנקאו, קצת אצל מנגלה, ולבקשתי היא הייתה מרדימה אותי עם סיפורים מהשואה הארד-קור. הייתי חולמת עליה, זה מילא את הילדות שלי ואני אומרת את זה לחיוב".

מה יכול להיות חיובי בסיפורים על השואה?

" סיפורי השואה מילאו אותי בילדות גם בחרדות, אבל הם היו חלק מהשורשים שלי, מהמהות שלי, מהזיקה לסבתא. זה משך אותי מיום שאני זוכרת את עצמי. פעם הייתי בברלין עם חבר טוב שלי, הסופר סמי ברדוגו, ויחד נסענו למחנה הריכוז זקסנהאוזן. הגענו בשעת צהריים והייתה שמש חמימה והרגשתי שזה המקום הכי לא מאיים בעולם היום, שלווה מוחלטת, כי לא יכול לקרות בו שום דבר יותר רע ממה שכבר היה שם. כל הזוועה, והמוות, וההריגות, והרמקולים, והצעקות והסבל – נגמרו כבר, ועכשיו זה מקום שאפשר לנוח בו. יכול להיות שזו חוויה שמחברת אותי בחזרה לילדות הנעימה במיטה של סבתא, למקום שהוא כולו שלי, שאף אחד לא רוצה להיות בו חוץ ממני".

סבתא שלך לא הסתייגה מהרצון שלך לחיות בגרמניה?

"היא שידרה לי כל השנים הערצה גדולה לגרמניה. היא קנתה רק מוצרים גרמניים. היא עשתה הפרדה ברורה בין הפולנים, השכנים שהיו השטן, לבין הגרמנים, שלמרות הדבר הנורא שהם עשו, אי אפשר להתעלם מהאיכות שלהם".

את הנסיעה הראשונה לברלין בגיל 25 היא מתארת כ"הימלטות מכאן". היא גרה בדירת חדר עם בחור שלא הכירה והיה מכר של מכר של מכר, במזרח העיר שטרם שופץ אז. בערב שוטטו בבית קברות, אחר כך צפו בסרטי שואה. "תקופה קשה והזויה", היא נזכרת, "שהובילה אותי אחרי חודשיים לרצות לחזור ארצה, אבל אחרי שבועיים בארץ נמלטתי בחזרה. הפעם כבר מצאתי דירה, עבדתי באל על, והתחלתי להכיר את ברלין בכל הדרכים האפשריות".

בגלל ההומור, ובגלל ההקצנה שיש בה לפעמים שבבים קסטל-בלומיים או אלמודוברים, קשה לזהות את האלמנט האוטוביוגרפי בסיפורים של וולפיילר, אבל הוא קיים. גיבורות שלה כולן מנסות להימלט מתוך העור של עצמן –  אחת מהן אפילו כל כך לא יכולה להתמודד עם הבהמיות, הטמטום, האגרסיביות והקורבניות שבהוויה הישראלית, שהיא מעדיפה לתפוס את עמדת התוקפן הנאצי, אחרת מוצאת מחסה בתוך ביצת תרנגולת ושלישית, מטפלת רוסיה, מנהלת בדמיונה רומן סוער עם זמר אופרה – כולן מגדרות לעצמן עולם פנימי, בועה, שהנחמה הכמעט יחידה בו היא המגע, העור, הגוף, הריח – ובדרך כלל זה של ילדיהם. "בשביל זה עושים ילדים, לא?" היא צוחקת.

ילדים הם הגאולה?

"ממש לא. יש בזכותם רגעי חסד, אבל מאוד קטנים. גאולה יכולה לבוא, אולי, וגם זה בספק, מתוך האדם עצמו. וגם אז מדובר במושג חמקמק שאני לא ממש יודעת מה פירושו".

בברלין היא פגשה את מי שהפך לימים להיות בעלה, ויחד חזרו ארצה. "שמש, ים, כל השטויות והאשליות הריקות האלה", היא אומרת. את השנים שחלפו מאז היא מגדירה "15 שנה של ערגה. חשבנו לחזור לשם, אבל המחשבות מפה הן אחרות – תמיד יש סיבות להישאר, ילד, עבודה, משפחה. כשחזרנו נכנסו להיי טק, שלא נפסיד את זה חלילה, את יודעת, השתלבנו לא רע. אנחנו מתרגלים פה חיים של הישרדות. מצד אחד, כמו שנאמר בסיפורים שלי, יש פה הכל. מצד שני, אני חיה פה בתחושת זרות, שחלק גודל ממנה המתנקז לכתיבה".

כמו אצל כותבים רבים וגדולים, הכתיבה היא עבורה שילוב של סיוט וכלי ראשון להישרדות. היא לא עסקה בזה בצעירותה אבל "כל החיים כתבתי בלב. זה העסיק אותי ומילא אותי. זה יישמע נורא פלצני, אבל ידעתי שיום אחד זה גם יצא ממני ויצא לאור, ממש ככה, ופשוט נתתי לזה את הזמן".

השפה שלך אחרת, המון משפטים שנגמרים בפועל, כאילו שאת חושבת בשפה זרה

"לא ידעתי שזה ככה, עד שהכל יצא אל הנייר. השפה הזו הייתה יותר קיצונית בהתחלה, ועברה עידון. יש לי שפה שבורה. הגיבורות שלי שבורות. זה לא דבר שלילי. שבר, פצע, דם, מוגלה – הם סימני שאלה, משהו שצריך לטפל בו, שמעניק הזדמנות לעשות משהו בחיים. הממשק שלי עם החיים הוא כזה – לכאורה אני חיה חיים נוחים, אבל בתוכי אני נשרטת, נפצעת, אני כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו. לפני חצי שנה התחלתי לכתוב רומן, ובו אני מרגישה שאני אפילו יותר ערומה, חשופה ומשוחררת ממה שהייתי בסיפורים האלה".

סיפור קטן על מחסומים עצומים

אל תטעו. למרות שמו המשדר אופטימיות ירוקה ומלבלבת, "גדר חיה", הרומן החדש של דורית רביניאן אינו סיפור נאיבי ואין בו שורה אחת שמייפה את המציאות שבתוכה אנחנו חיים. ליאת וחילמי, ישראלית ופלסטיני, נפגשים, במקרה, בניו יורק, ומתאהבים. איש מהם אינו מגיע לקשר הזה נקי מהקשרים או מנותק מהרקע שבתוכו גדל ושאליו, בסופו של דבר, יצטרך לחזור, והאהבה, כמו בחיים, לא מנצחת. אבל היא גם לא מובסת. בעיקר משום ששניהם, ועמם הקוראים של רביניאן, לומדים לתהות על מה בכלל המהומה, ואיך יכול להיות שאנחנו כל כך דומים ובכל זאת עומדת בינינו גדר קוצנית גבוה מכפי שאנחנו מסוגלים לחצות.

"גדר חיה" (עם עובד) הוא הרומן השלישי של רביניאין, והוא עורר התרגשות עוד לפני שפורסם, משום שחלפו 15 שנה מאז ספרה הקודם. את רומן הביכורים שלה "סמטת השקדיות בעומריג'אן" פרסמה בגיל 22 והצלחתו המסחררת הפכה אותה ליקירת הקוראים והביקורת. חמש שנים לאחר מכן שחזרה את אותה הצלחה ב"החתונות שלנו" וכאילו לא הספיקו לה הפרסים הספרותיים המגוונים שהורעפו עליה, גם התסריט שכתבה ל"הבחור של שולי" (סרטו של דורון צברי) זיכה אותה בפרס האקדמיה לקולנוע, וספריה תורגמו ליותר מעשר שפות. בשנים שחלפו היא פרסמה רק ספר ילדים ("אז איפה הייתי אני?") וכתבה רומן, "במשך שש שנות כתיבה מלאות להט אינטנסיבי וקושי גדול שבסופן החלטתי לגנוז אותו".  "גדר חיה" שלדבריה "יצאתי לכתוב כמעין פעולת הצלה", נולד מניסיון לשחזר זיכרון פרטי – קשר עמוק שנוצר בינה לבין אמן פלסטיני שפגשה כשבילתה שנה בניו יורק. הסיפור הפרטי הזה צמח תחת ידיה לרומן מורכב הבוחן את שאלות הדמיון והזרות, החרדות הקולקטיביות והדעות הקדומות, תחושת החד פעמיות של המאוהבוּת מול הרצון להשתייך, לא להכזיב, למשל את המשפחה.

רביניאן, בת 41, נולדה וגדלה בכפר סבא, ושירתה ככתבת צבאית של "במחנה". "הגעתי לשם במקריות גדולה", היא נזכרת. "התערבתי עם מישהו. הייתי בדרך לנח"ל, והוא אמר שהוא הולך למבחנים לבמחנה ולגלי צה"ל. אמרתי שגם אני רוצה, והוא אמר לי 'לא נראה לי שמקבלים שם שחורים'. זה מאד עצבן אותי. ברור שאותי קיבלו ואותו לא. זיהו אצלי משהו מהכישרון התיאורי, אותו משהו שאחרי כמעט שנתיים גרם לזה שהעיפו אותי כי גילו שאני ממציאה את רוב הכתבות. אחרי שנהייתי סופרת, הם השוויצו שאת הפיקשן הראשון כתבתי אצלם".

זה נשמע מרדני מאוד, אבל רביניאן אומרת שלקח לה זמן להבין את ההבדל בין עיתונות לספרות. "בהתחלה זייפתי קצת, בדיאלוגים, כדי שהכתבה תזרום ואז הם אמרו 'את רואה, כשאת רוצה את יכולה', וזה עודד אותי להמשיך, אז הוספתי וקישטתי ובסוף גם המצאתי דמויות שלא קיימות וראיינתי אותן. "בעיניה, ספרות היא מופע של שליטה, להבדיל מעיתונות שמנסה לשקף את המציאות, וזו, כמובן, אינה מתארגנת בצורה של סיפור סדור. "גם במקרה של 'גדר חיה'", היא מסבירה. "היסוד האוטוביוגרפי שקיים בספר הוא הגרעין שממנו אני הנדסתי את הפרח ואחרי כל אחד מהקוראים קורא בתוכו פרח אחר משלו. הספרות לא מפסיקה לגנוב מהחיים, היא באה אליהם והולכת מהם, אבל היא רק המקפצה. שנתיים מתוך שש שנות הכתיבה ניסיתי להיזכר, אבל אם הייתי מסתפקת בזיכרון הספר היה נותר דל ושדוף במקום להפוך למעשה אומנותי".

יש ברביניאן להט שלא מאפיין סופרים שכבר חוו הצלחה גדולה. אולי משום שהייתה צעירה מאוד כשהתרחשה מהומת הפופולאריות בחייה, ואולי משום שהיא מבני המזל האלה, שהיצירה לעולם תרגש אותם. "המציאות לא מספיקה לספרות", היא אומרת. "הספרות חייבת את הסאונד של הפנטזיה כדי לראות את המציאות בכל הצבעים שלה, בכל הצלילים שלה, עם התודעה האנושית שקודמת לרגע המסופר. כשזה מצליח, הסיפור מגייס את הדופק של הקורא, משבש לו את התוכניות וסוחף אותו לתוך חיים של זר, זר מדומה".

כמי שנסחפה לתוך הסיפור שלך, תסכל אותי שהגיבורה שלך כל כך פסיבית. שהיא משלימה עם זה שלרומן שלה עם חילמי אין עתיד, שזו אהבה גדולה אבל זמנית

"לא עניין אותי לכתוב סיפור אהבה. עניין אותי לכתוב מהלך גדול של התנגדות לסיפור אהבה. אני מאמינה שלבני אדם יש רצון ומעצור. יותר משעניין אותי לגלוש על הרצון, עניין אותי להתבונן במעצור. שני אנשים טובים נפגשים ומוצאים את עצמם זה בזה. בעיני החדווה וההסתמאות שלנו כשאנחנו מתאהבים נובעת מגילוי הבבואה שלנו באחר, שם אנחנו עפים. גילוי האחר, הזולת, מהפנט וממלא כשלעצמו, אבל אנחנו יצורים נרקיסיסטיים שמתאהבים בעצמנו, שרואים את עצמנו באישון של האחר. רציתי לצייר את הגל העצום הזה כשהוא נבלם – את הדרמה הגדולה של הפחד, שהוא רגש לא פחות חזק מאהבה".

למה היא מפחדת יותר ממנו?

"היא לקחה על עצמה את תפקיד המפחדת. כשמחלקים את התפקידים בקשר, כשנחתם חוזה בין שניים, מישהו לוקח את תפקיד המאמין והאחר את תפקיד המפקפק. סיפור אהבה זה כמו משחק בחול בים, אם מישהו לא יעצור את הגלים, יהיה סחף גדול. ליאת היא המג"בניקית, שומרת הגבולות הגדולה של הקשר".

למה כל כך ברור לה שרומן כזה יהיה אכזבה גדולה להוריה?

"ליאת שייכת למשפחה שעשתה את הדרך משולי הישראליות למרכז ולא בקלות. היא הפנימה את הצו של הישראליות. יכולתי לספר על מישהי יותר שמאלנית, יותר רדיקלית, אחת שמתייחסת לרומן כזה יותר בקלות, אבל אז היה נגמר הסיפור".

ההרחקה של הסיפור לניו יורק בחורף, "ללובן השלגי הזה", כפי שהיא מגדירה זאת, אפשר לרבינאין להתמודד עם נושאים שיש בהם נפיצות גדולה. למשל, העובדה שבסצנת הפתיחה ליאת נחקרת על ידי סוכנים אמריקאים שמשוכנעים שהיא ערבייה.

בניו יורק כל כך ברור כמה הם דומים, כמה יש ביניהם יותר משותף ממבדיל

" כל עוד הם בניו יורק הדמיון הוא מקור לקרבה ולא למתח, אבל במחשבה על העתיד, על מה שצפוי כשהם יחזרו לכאן, דווקא המזרחיות שלה מקשה עליה להתמסר לרומן הזה, כי היא מעמידה אותה בסכנת הטעמות. בגלל הדמיון ביניהם סכנת ההתאחדות, ההתמוססות ואובדן העצמיות נוכחת הרבה יותר. הפחד הזה לאבד את הגבול קיים בכל זוגיות. אצלם הגבול הזה מוגדר בצורה כל כך חריפה, יש חומה, משוכה ברורה. כשליאת מדברת בלהט על שתי מדינות לשני עמים, היא מדברת על אותה חרדה גדולה מפני מצב שבו לא ברור איפה נגמר האני ומתחיל האתה, ואיך ל"אנחנו" יש כוח מוחק".

את כבר כותבת את הספר הבא או שנאלץ לחכות עוד 15 שנה?

"זה לא שנכנסתי למקלט אטומי. כל השנים כתבתי. אני לא יודעת להעביר את הימים בלי שיהיה לי מרכז של כתיבה. גם אם אני מתפרנסת כדי לממן את הכתיבה, ורק גונבת שניים וחצי ימים בשבוע לכתיבה, כי אלה חיי הסופר בישראל 2014. את "גדר חיה" הגשתי באוקטובר, אחרי שאימא שלי הציבה לי אולטימטום שאם אני לא גומרת את הספר אין לי מה להיכנס הביתה, והעורך שלי, יובל שמעוני, תלה בי מבט של 'למה את עושה את זה לעצמך, הרי הספר גמור'. תהליך העריכה גם מתסיס מאוד את הכוחות שפועלים מתחת לסיפור, כי פתאום את רואה את הסיפור במלאותו, ויש עוד משיכה אחורה ואת רוצה להוריד ולהזיז. אני זוכרת שישבתי עם יהודית קציר בשלב ההגהות האחרונות ואמרתי לה 'את לא מאמינה, אתמול בלילה זרקתי את פרק 2'. עכשיו אני קצת בשגעת של אחרי שהספר יצא, ואומרת תודה לאלוהים על ההתקבלות הנפלאה שלו. אני עדיין לא ממש בתהליך כתיבה חדש, אבל יש כבר איזה מצמוץ שפתיים כזה, כי אני חסרה את החיים הסודיים האלה שיש לסופר במקביל לחיים האמתיים".

 

האנשים שמאחורי – הפרויקט האינטרבלוגי

 

 

הפוסט הזה הוא חלק מפרויקט "שאלה עוברת" שיזמה עדנה אברמסון. שמונה בלוגרים שעוסקים גם בספרות – אירית וינברג, גילי בר הלל סמו, מרית בן ישראל, טלי כוכבי, ירין כץ, פאר פרידמן, עדנה אברמסון ואני – שואלים ועונים אלה לאלה, וכל הפוסטים מתפרסמים הבוקר בשרשרת:

זו השאלה ששאלה אותי עדנה אברמסון מ"הרפובליקה הספרותית":

http://www.lit-republic.co.il

 

כמי שפגשה כל כך הרבה סופרות וסופרים במסגרת ראיונות, מה את יכולה לגלות לנו על הפער בין המילים החזקות והנפלאות לאישיות שמאחוריה? האם מתגלה תמיד אמן מיוסר וחסר ביטחון? וירטואוז-מילים גם פנים אל פנים? ואולי בכלל אישיות אפורה ומשעממת? ובקיצור, מה בין ההבטחה שבין דפי הספר ובין האנשים שמאחוריהם.

ובכן:

בשבוע האחרון צפיתי בשני חלקים של ראיון טלוויזיוני עם פיליפ רות'. המונח "צפיתי" לא מתאר עשירית מההתרגשות, ההתלהבות והמחשבות שאחרי הצפייה, משום שרות', אחד הסופרים האהובים עלי ביותר (ולדברי אלן ינטוב, שראיין אותו לבי. בי. סי "כנראה גדול הסופרים החיים כיום") לא דיבר הרבה במהלך הקריירה שלו. רות' כתב, כל יום, בכל רגע פנוי שלו (כמעט 40 ספרים), ולא הסכים להתראיין. עכשיו, משהודיע על פרישה מכתיבה ("חשבתי שאני אמות, אבל אני מאושר") הוא מסוגל לדבר, ומתברר שיש לו הרבה מה לומר, ושמאוד מרגש להקשיב לו.

את רות' לא ראיינתי מעולם, וכן, זה חלום שאולי לא יתגשם. אבל ראיינתי לא מעט סופרים טובים בשנים האחרונות, ולא כולם היו מסעירים או אפילו מסקרנים בשיחה פנים אל פנים. למעשה, היו דווקא יותר סופרים שחשבתי שהספרים שלהם לא ממש יוצאי דופן, נחמדים אבל לא הרבה יותר מזה – שהתגלו כאנשים מרשימים, קלי שיחה, משעשעים או מקסימים באופן כללי. הקשר בין המילים הכתובות לאישיות שמתגלה בראיון? לא ברור, לא אחיד ובוודאי לא צפוי מראש.

אני פוגשת את הסופרים שאני מראיינת כשהם מקדמים ספר חדש. כמעט לא יוצא לי לראיין אותם סתם ככה, משום שהם מעניינים אותי, אבל אין אירוע ספרותי כלשהו שמצדיק את המפגש הזה מבחינתם. הסיטואציה הזו מביאה איזה ממד מלאכותי לשיחה עוד לפני שהחלה. לפעמים העננה הזו מתפוגגת בקלות, ולפעמים המרואיין כל כך מותש ממסע יחסי הציבור שהוא לוקח בו חלק, שהוא מפעיל איזה טייס אוטומטי, ולא נכנע לפלירטוטיה של המראיינת. פול אוסטר, למשל, הבהיר לי בראשית השיחה שמבחינתו כל דיבור על הספרים שלו מיותר. הוא הרי כותב את כל מה שיש לו לומר, ואין הרבה טעם לשוחח מעבר לזה. יחד עם זאת, מאחר שמדובר באיש כריזמטי מאוד, ואינטליגנטי, השיחה אתו הייתה מעניינת מאוד. אוסטר המרואיין היה כובש, מהורהר, מתוחכם ורגיש בדיוק כמו הספרים שלו.

לעומת אוסטר, פטר הוג, הסופר הדני המשובח, התראיין ברצון ובפתיחות והשיחה אתו גלשה להמון מקומות מפתיעים. הוא סיפר, למשל, שכתב מאות ואלפי עמודים שלא נכנסו לספריו, ונפרד מהם בקלות לטובת פח המחזור ברחוב שלו. לא, אין לו קשר סנטימנטלי למשפטים נפלאים שהגה או לרעיונות שנפסלו. הוג רואה את עצמו חלק מנהר ענק ושוצף של יצירה אנושית שלעולם לא יפסיק לזרום. והאגו שלו? זה אחד הדברים המפתיעים בראיונות עם סופרים. המצליחים ביותר בהם מפגינים, בראיון לפחות, אגו מרוסן, מתון, זערורי ממש לעומת, נניח, כדורגלנים או כוכבי ריאליטי.

כמעט לא פגשתי סופרים בעלי אישיות אפורה ומשעממת. המדגם שלי בוודאי אינו גדול מספיק, ואולי גם הבחירה מראש במי שמשהו ממילותיו הדהד משהו בתוכי. וגם אמנים מיוסרים כמעט לא פגשתי. סופרים שכותבים את האמת על כאבים גדולים לא יושבים מול מרואיינת עם טישו כדי לשחזר את הדרמה. ליונל שרייבר, למשל, שספרה "מוכרחים לדבר על קווין" הוא מן הכואבים שקראתי, הייתה המאופקת והקשה לפיצוח ממרואיינותי. הגילוי המפתיע (מפתיע? באמת?) האחד הוא שרוב הסופרות המוצלחות (מרגרט אטווד, קייט אטקינסון, אודרי ניפנגר, ורונית ידעיה – הנה, הזכרתי שם של מרואיינת עברית, למרות שהבטחתי לעצמי לא, אבל ידעיה היא דוגמא למישהי שחוויית המפגש אתה מסחררת ומצחיקה ומפתיעה כמו כתיבתה) מגדלות חתולים, וגם מעלות את זה מתישהו במהלך השיחה, ביוזמתן. ואז זה נגמר, בדרך כלל. אנחנו לא מצליחות לשוחח על שום דבר נוסף, כי לספרות יש רק מתחרה אחד בעולם הזה, מסתבר (ויש לו זנב).

 

אני שאלתי את מרית בן ישראל בעלת הבלוג "עיר האושר" (ומרואיינת שהשיחה אתי שלחה אותי, ממש כמו הכתיבה שלה, לנבור בועד ועוד ספרים ועוד ועוד אסוציאציות) מה דוחף אותה לכתוב דווקא ברשת, מאיפה המוטיבציה שנולדה כשהקהל היה עדיין אלמוני ועד כמה היא מרגישה שהכתיבה שלה מנותבת על ידי הידיעה (שכבר קיימת היום) מיהם קוראיה.  התשובה בבלוג שלה: http://maritbenisrael.wordpress.com

 

הקלות הבלתי נסבלת שבה נשים יוצרות מתמלאות רגשי אשם

אורית שחם גובר

הן נולדו במרחק של כמעט מאה שלמה, למציאות שלכאורה נראית שונה לגמרי: האחת סופרת שעלתה ארצה לבדה, חייתה בצלם של גברים ששלטו בזירה התרבותית והלאומית בשנות השלושים, ומתה בגיל צעיר, משאירה אחריה מעט כתבים ועוד פחות זיכרונות; השנייה תסריטאית תל אביבית דעתנית, משוחררת, גרושה ואם, שרצה יותר מהר מהגברים בחייה ומשוכנעת שהיא מנהלת את גופה, זמנה וחייה בעצמה. ועדיין – הדמיון ביניהן רב. בעיקר משום ששתיהן משלמות מחיר גבוה על התשוקה העמוקה שלהן ליצור. התשוקה לכתוב, להתבטא, לזכות בהכרה, שגם היום, בתקופה שיש בה יוצרות לרוב ואיש לא רואה בהן תופעה תמוהה, מלווה ברגשות אשם מהסוג ששמור לנשים.

"האחרת" הוא הרומן הרביעי של אורית שחם-גובר. במרכזו קרין, תסריטאית, המתבקשת על ידי מפיקת-על ברַקוּדית להכין סרט תיעודי על אסתר חיות, סופרת נשכחת, שחייתה וכתבה בשולי הסצנה הספרותית של תל אביב בשנות השלושים והותירה אחריה שני רומנים ויומן שנכתב במספר מחברות. כצפוי, התחקיר מעלה בה שאלות הנוגעות גם לחייה שלה, כמי שגדלה בצלו של אב אינטלקטואל אך שתלטן שנטש אותה ואת אמה, ומעניק לשחם-גובר הזדמנות לזמן מגוון של דמויות נשיות, ולתהות האם המאבק הפמיניסטי רב השנים הביא עמו שינויים מהותיים, ולאן קשורות אותן שלשלאות שטרם הספקנו לנפץ. עלילה מקבילה העוקבת אחרי מותו המסתורי של איש עסקים עשיר ודורסני, שאותו חוקר יריב, שוטר ובן זוגה של קרין, מאפשרת לשחם-גובר להעלות שאלות מעניינות לא פחות, על מקומן של האמת והבדיה בין השורות ובחיים, על ההבדל בין חקירה בלשית המנסה לכבוש חלקים מהמציאות לעומת תחקיר ספרותי שמנסה לומר משהו חדש על אותה מציאות עצמה.

שחם-גובר, בת 60, היא האוצרת של מוזיאון בית התפוצות. היא נולדה בקיבוץ בית אלפא, למדה היסטוריה כללית (בתל אביב) ועשתה את כל הדרך עד לדוקטורט במוזיאולוגיה (דרך וושינגטון וחיפה). הרזומה שלה כולל את מוזיאון הרצל, מוזיאון הפלמ"ח, אתר מצדה, מוזיאון אסירי המחתרות בעכו, הבית השרוף ברובע היהודי בירושלים ועוד, ולא מפתיע שגם ארבעת הרומנים שכתבה עד כה עוסקים כולם באספקטים של הזיכרון הישראלי. היא כתבה על מלחמת יום הכיפורים ("איפה היית בשישה באוקטובר"), על השואה ("ובאתי על החתום") על ההתבגרות בקיבוץ ("טיסת יום") וכעת גם על מקומן של נשים יוצרות בתקופה שבה החזון הציוני לא השאיר מקום ליצירה אישית, או כמו שהיא מנסחת זאת ב"האחרת": "הרסטורציה של הכבוד היהודי נועדה רק לגברים".

היא בת למשפחה ספרותית מכובדת. סבה, אליעזר שטיינמן היה חתן פרס ישראל לספרות (1963) וכך גם אביה, נתן שחם (שהפרס הוענק לו ב – 2012). הסופר דוד שחם הוא דודה. את הדמויות שעליהן כתבה ב"האחרת" ואת השיחות שניהלו היא פגשה ושמעה בבית, אלא שכילדה לא התעניינה בהם במיוחד. "למרות שידעתי שיום אחד גם אני אכתוב", היא אומרת. "אבל יכולתי לממש את זה רק אחרי שהוכחתי לעצמי שעשיתי דרך ארוכה ומוצלחת משלי". כשהספר הראשון שלה ראה אור לפני 12 שנה, היא קיבלה טלפון מהמבקרת אריאנה מלמד, שכתבה עליו שהוא "הישג אומנותי נדיר, בוגר וחכם" וחזרה באוזניה על המחמאות. "עניתי לטלפון ממנה במכונית, והייתי בטוחה שאני לא שומעת נכון, שאני הוזה. הידיים התחילו לרעוד לי, עצרתי בצעד וכשהשיחה הסתיימה צלצלתי לבעלי ואמרתי לו תשמע, כנראה לא הבנתי מה היא אמרה לי". היום היא כותבת כמעט בלי יכולת להפסיק, מתוך אותו צורך ששתי הדמויות הראשיות בספרה מתארות אותו כבלתי ניתן לשליטה. ולא בגלל שהקריירה האחרת שלה הסתיימה. בימים אלה היא עסוקה ביצירת המוזיאון החדש ההולך ומוקם בבית התפוצות, עבודה שמשחררת אותה לעצמה רק בשעות מאוחרות. ומאחר שאנחנו מדברות גם על הקלות הבלתי נסבלת שבה נשים יוצרות מתמלאות רגשי אשם זה המקום לציין שהיא נשואה כבר כמעט 40 שנה (לדורון), אמא (לעופר, 39, שעוסק בביולוגיה מולקולרית של צמחים; לאסף, 35, מוזיקאי ומנהל, בין השאר את שב"ק ס' ואת "מרצדס בנד"; ולנועה, 24, סטודנטית "ונסיכה לא תיאורטית", שאני מקווה שיום אחד תכתוב), וסבתא (לרותם, 12, וניתאי, 7).

משום שהוא עוסק בתסריטאית שכותבת על סופרת, "האחרת" מכיל רומן בתוך רומן. זה שלכאורה נכתב על ידי אסתר חיות נקרא "חזון העלמה בכרך", ומתגלה כרומן מפתח, שבתוכו רמזים לחלומות, למאבק ולטרגדיה בחייה של הסופרת הנשכחת. מפתה לקרוא כך גם את סיפור המסגרת, שיש בו מערכת יחסים קשה, כואב ומלאת נתקים בין הגיבורה לאביה. אני שואלת, ושחם-גובר ממהרת לפנות את השטח מספקולציות: לא, היחסים שלה עם אביה, הסופר המוערך מאוד נתן שחם, מצוינים, והוא גם אחד הקוראים והמבקרים הראשונים שלהם היא מגישה כל כתב יד חדש. "אבא שלי היה אימא פולניה, איש רך ועדין שטען והתנהג כאילו אני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. יש לי שני אחים, וגדלתי בקיבוץ, אז גדלתי כנסיכה תאורטית. ביני ובין אבא שלי היו יחסים קרובים מאוד, הוא האדם הראשון שסיפרתי לו כשקיבלתי ווסת. מיום שנולדתי הוא דיבר אתי כאדם מבוגר והיו לנו שיחות נהדרות על נושאים שברומו של עולם. קרין, בספר, כל חייה נשאה את עיניה לאבא שלה והוא לא הסתכל למטה. זה בדיוק הפוך מהיחסים שלי עם אבא שלי".

הגיבורה שלך אומרת בספר שאם היא לא תכתוב את הדבר שלה לעולם לא יכירו בה, וללא הכרה אין לשום דבר משמעות. גם את מרגישה ככה?

"זאת תחושה שיש להרבה אמנים, והקצנתי אותה כאן כי קרין היא דמות שהכל בחייה מוקצן. אני לא ממש מרגישה ככה, אולי בגלל שהתחלתי לכתוב בגיל יחסית מבוגר, בגיל 45, וכבר הייתה לי פרופורציה. הכתיבה בערה בעצמותיי, אבל קשה להגיד שהייתי מתה אם הספר היה מקבל ביקורות רעות. זה בטח היה כואב, אבל הייתי מתאוששת.  אני חושבת המון על מה שהוביל אותי לכתיבה, ואין לי תשובה חד משמעית. זה קשור להבשלה, להצטברות. את הספר הראשון כתבתי אחרי שנפתח בית הפלמ"ח, הפרויקט הגדול המוצלח מאוד הראשון שלי – ויכולתי לסמן "וי" על משהו שהגעתי אליו לגמרי לבד."

התחלת לכתוב ומעולם לא הפסקת

"הכתיבה גורמת לי שמחה גדולה. זה צורך שהוא גדול ממני, ואני פחות מאושרת בתקופות שאני לא כותבת. עכשיו למשל אין לי זמן, אבל הספר הבא כבר מתבשל לי בראש וכשהדמויות שבו יכעסו עלי מספיק, לא תהיה לי ברירה אלא להתיישב ולכתוב אותו".

השאלה מה מקומה של האמת בספרות מטרידה אותה לא אחת. "סיפור צריך להיות יותר אמין מהמציאות", היא אומרת. "הרי במציאות יש סיפורים שאם אני אכניס אותם לספר הוא יהפוך לטלנובלה. למציאות מותר להיות משוגעת לגמרי ולספרות צריכה להיות אמת פנימית, משהו שאת רוצה להגיד".

סיפורה של הנשכחת מבוסס על סיפור אמתי?

"כולו בדיה שלי, אבל ניהלתי פה דיאלוג שהתחיל בלי ששמתי לב אליו, והחלטתי ללכת עם זה. רציתי לכתוב על סופרת משנות השלושים, כדי לבחון מה השתנה מאז בעולמה של האישה היוצרת. החלטתי לכתוב בשפה של אז, כי לסופרת עצמה לא יהיה קול – פרט לספרים שלה וליומנים שלה. כדי להבין את העברית ההיא קראתי ברנר וגנסין ואמרתי אוקיי, ננסה את סבא, למרות שהוא לא קריא בעליל.  פתחתי את ספרו "אסתר חיות", שזכרתי שהיה נסבל, ונכבשתי. גיליתי שסבא שלי כתב בוורדה ב-1923, שש שנים לפני "חדר משלך",  ספר נורא פמיניסטי, שקובל על מר גורלה של האישה העברייה וכמה החברה לא שוויונית, על אישה שעוזבת בעל ושני ילדים כדי לחפש באודסה חיי רוח אבל אין לה שום סיכוי והיא מתאבדת. "

היא השתמשה בשמות הרוסיים, בתיאורים של אודסה, בשפה הגבוהה של סבא שלה ובקטע שירה שכתב,  "ולאט לאט סבא ואני התחלנו לנהל יחסי גומלין. היה לי ברור שאכניס את שמו לספר, כי הוא גם סופר נשכח, שאפילו האנשים שגרים ברחוב שטיינמן לא יודעים מי היה". "האחרת" הוא הספר הראשון בו הרשתה לעצמה להיכנס לשדה שלהם, של הסופרים האחרים במשפחה "אחרי שהעזתי לקרוא לעצמי סופרת, כי לא בטוח שעם שלושה ספרים זה מגיע לי, כשאבא שלי כתב 60 וסבא כתב 120 ספרים".

לסבא שלה, שהיה עילוי, ידע תשע שפות, הוסמך לרבנות בגיל 16 ומיד אחר כך התפקר, הייתה אמנם תודעה פמיניסטית, אבל סבתה, שלמדה ברוסיה שירה אופראית  אבל בארץ לא הייתה לה הזדמנות לעסוק בזה. גם אימא שלה, קטינה פניץ' (בת 86 וחצי) עבדה בבתי הילדים, ניהלה את המתפרה "ובזבזה חלק ניכר מכישרונותיה על העניין הקיבוצי" . כמעט כמתבקש, הספר הבא שלה יעסוק בארבעה דורות של נשים במשפחה אחת, וגם בקשיים ובמרירות שנולדה מתוכם. לעומת  הנשים הללו, לאבא שלה (בן ה-89) היה חדר כתיבה, בנפרד מחדר המגורים של ההורים "בקומה שנייה, עם מדרגות חורקות שתמיד בקיץ נח עליהן נחש שבגללו פחדתי לעלות".

וכשאת נותנת לו לקרוא טקסט שלך, הוא מסוגל להיות מבקר אובייקטיבי למרות שאת הנסיכה שלו?

"אין דבר כזה מבקר אובייקטיבי. הוא מעיר הערות, פעם יותר ועכשיו פחות. אל תשכחי שהוא לא רק אבא שלי אלא גם שמוצניק ופלמחניק והוא נורא מודאג מה יגידו. "

עם אביה, נתן שחם, בחנוכה 1958

צובעת את החיים בוורוד

כשלוסי סילצֶ'סטֶר פוגשת יום אחד גבר מרופט למראה, שטוען שהוא-הוא החיים שלה, ולא במובן המטאפורי רומנטי של המלה, היא לא לגמרי מופתעת. עד לאותו יום היא מילאה את היומיום שלה במטלות ממסכות מחשבה ונעה בין עבודה שהיא לגמרי לא אוהבת, לדרמות הרבות בחייהם של בני משפחתה. בין לבין היא האכילה את החתולה שלה, שיקרה פה, התחמקה שם, והתעלמה מעוד ועוד מעטפות מוטבעות בזהב שהופיעו על השטיח בביתה, והזמינו אותה לפגישה עם החיים. כך שכשהפגישה הזו לבסוף מתקיימת, לוסי – ועמה אנחנו הקוראים – כבר יודעים שהגיע הזמן, ושאם הגבר הזה אומר שהוא חייה, ושהיא חייבת לעשות משהו כדי להציל אותו מהתפוררות סופית, יש כנראה טעם להקשיב לו.

המציאות הלא ממש מציאותית הזו היא רק תכסיס קטן שבו משתמשת הסופרת האירית הצעירה והמצליחה ססיליה אַהֶרן בספרה החדש "פגישה עם החיים". את המשך הסיפור היא תוחמת כמעט לגמרי בגבולות המציאות ההגיונית המקובלת, ומספקת כמו בשורת הרומנים הקודמים שלה, עליות, מורדות, רגעי אושר, שניות של יאוש ובעיקר הזדמנויות רבות שבהן הגיבורה שלה יכולה לבחור בחירות אישיות, לצמוח ולהשתפר, מה שמבטיח את הסוף הטוב: לוסי, שהייתה צעירה חביבה אבל נוטה לכלומניקיות נאלצת להתבונן לחיים שלה בעיניים ולשנות כיוון, ובסופו של דבר משתנה באופן שמאפשר לה לאהוב את עצמה וכן, כן, גם אחרים.

"פגישה עם החיים" (זמורה ביתן. מאנגלית: דנה אלעזר הלוי) הוא ספרה השביעי של אהרן, והיא כבר כתבה שלושה נוספים אחריו, שהאחרון בהם ("איך להתאהב") יראה אור באירלנד באוקטובר. אז היא כבר תעבוד על הבא אחריו. היא פרסמה את הרומן הראשון שלה "נ.ב. אני אוהב אותך" (ספריית מעריב, וזה המקום לגילוי נאות: בתרגום שלי) כשהייתה בת 21 בלבד, ולהפתעתה – כך היא אומרת – הוא הפך מיד לרב מכר בינלאומי. קודם כיכב 19 שבועות בראש טבלת רבי המכר באירלנד, מולדתה, משם היגר לבריטניה, לארה"ב ומהר מאוד נרכש ותורגם בלא פחות מארבעים מדינות. רומן הביכורים שלה גם עובד ב – 2007 לסרט קולנוע בכיכובה של הילארי סוונק. אז היא כותבת ספר אחד לפחות בשנה: מתחילה בינואר, מסיימת במרץ, עוברת על ההגהות והעריכה עד יוני בערך, ולקראת החגים (שלהם) הספר רואה אור והיא יוצאת למסע קידום מכירות, ראיונות וכו' וחוזר חלילה. ולא, השגרה לא ממאיסה עליה את החיים. להפך "יש לי כל כך הרבה רעיונות לעוד ספרים", היא אומרת בראיון טלפוני מפורטוגל, "הלוואי שהיה לי זמן לכתוב את כולם".

אהרן, כמעט בת 32, נולדה ומתגוררת בדבלין. היא בתו של ברטי אהרן, מי שהיה ראש ממשלת אירלנד בין השנים 1997-2008. היא דיגמנה, שרה (בלהקת "שימה" שהגיעה למקום השלישי בקדם ארוויזיון האירי. "איזה מזל שזה לא הצליח", היא אומרת. "לא הייתי מגיעה לכתיבה שאני כל כך אוהבת") וגם למדה עיתונות, אבל לא עסקה במקצוע, משום שההצלחה שלה כסופרת מילאה את חייה בעשייה, וגם בנסיעות אינסופיות סביב העולם. הספרים שלה, שעד כה נמכרו בלמעלה מ – 13 מיליון עותקים, מופצים ב – 46 מדינות. מלבדם היא כותבת סיפורים קצרים, שאחד מהם ("מר וופי") היא הפכה למחזה; היא כתבה סדרת טלוויזיה "סמנתה, מי?" ששודרה בארה"ב ברשת ABC  (עם כריסטינה אפלגייט וג'ניפר אספוזיטו). "כל החיים כתבתי בלילות, או בזמנים שהצלחתי לפנות בין לבין ורק את הספר האחרון שלי כתבתי במשרד שלי. אני יוצאת מהבית והולכת לעבודה, כותבת מתשע עד חמש וחצי כל יום וחוזרת הביתה, כדי להפריד לגמרי בין העבודה לבין חיי המשפחה שלי".  חיי המשפחה סובבים סביב בעלה, דיוויד, שהוא שחקן, לשני הצאצאים: רובין בת הארבע וסוני בן הכמעט שנה. הם, אגב, נישאו באירוע פרטי שהיו בו רק 170 אורחים וגם אלה הוטעו לחשוב שהם מוזמנים לטקס ההטבלה של התינוקת שהייתה אז בת חצי שנה. היו סלבריטאים בטקס, בעיקר משום שאחותה, ג'ורג'ינה, נשואה לניקי בירן סולן "ווסטלייף".

כשכתבת בגיל צעיר כל כך סיפור רומנטי, הופתעת מעוצמת ההצלחה?

"הופתעתי מאוד ושמחתי מאוד. פתאום מצאתי את עצמי נוסעת בעולם ומחוזרת כסלבריטי, וזה היה חדש ומשונה מאוד. זה עדיין משונה לי, ואני משתדלת לשמור על החיים הפרטיים שלי מחץ לתקשורת".

גדלת  כבתו של ראש הממשלה… אפשר להניח שרוב חייך היית דמות מוכרת

"גדלתי כזו שעומדת מאחור עם שאר בנות המשפחה ותומכת באבא ראש הממשלה. ברור שכתבו עלינו וצילמו אותנו, אבל אבא שלי היה תמיד במרכז, ואנחנו היינו כמו צוות סיוע ברקע. כשהספר שלי הצליח כל כך, פתאום הפנו אלי את הזרקורים, התעניינו בי, ראיינו אותי, הזמינו אותי לכל מיני מקומות. זה די הדהים אותי, ואני חושבת שלמרות שאני פוגשת הרבה קוראים ומתראיינת לא מעט, אני עדיין מתקשה להתרגל לזה".

הספרים שלך תמיד אופטימיים מאוד. "נ.ב. אני אוהב אותך" מספר על אלמנה צעירה שאיבדה את הגבר שאהבה מאוד, ובכל זאת היא לומדת מחדש איך לחיות בלעדיו. גם "פגישה עם החיים" הוא ספר על צעירה שעוברת כברת דרך, ולוקחת אחריות על חייה.

"אני מטבעי אדם מאוד אופטימי, ואני מאמינה שאנחנו יכולים לקחת אחריות על החיים שלנו בצורה כזו, ואנחנו יכולים ללמוד ולהתפתח. כמעט בכל הספרים שלי יש גיבורות, נשים שלא מחכות שיבוא איזה אביר להציל אותן, ולמרות שהן מאוד רוצות אהבה , הן מגיעות אליה אחרי שהן לומדות איך לעמוד על הרגליים שלהן בכוחות עצמן".

זה מפריע לך שמקטלגים אותך לעתים קרובות כ"צ'יק ליט"?

"אני לא אוהבת את ההגדרה הזאת. אני לא חושבת שהנשים בספרים שלי או הקוראות שלי הן "צ'יקס", ואני לא אוהבת את הניחוח המתנשא בהגדרה הזאת. אני אמנם כותבת הרבה על נשים, ואני עוסקת גם בנושאים רומנטיים, אבל אני חושבת שהדמויות שלי הן לא סטריאוטיפיות ושבאמצעות הדרך שהן עושות אני מצליחה לכתוב על נושאים רגשיים ואחרים שמעסיקים קוראים וקוראות. "

אולי זה בגלל שאת כותבת בהומור, שאת מרשה לעצמך מין סוריאליזם כזה כמו ב"פגישה עם החיים"…

"אני כותבת בשפה קלילה, אבל אין בספרים שלי שום דבר קליל או שטחי. אני כותבת על הקושי של אנשים להתמודד עם אירועים שקורים להם בחיים, על השאלות הגדולות שאנחנו שואלים את עצמנו בקשר לחיים, על התהיה איך החיים מתמוססים לנו בין האצבעות. אני נותנת לגיבורות שלי להתפתח וכשיש סוף טוב, זה בגלל שהן מגלות כמה כוח יש להן".

ויש לגיבורה שלך, כמובן, חתולה בשם הילארי, והקשר ביניהן מצחיק מאוד… נדמה לי שאין סופרת אחת שראיינתי שאינה מגדלת חתול או שניים או עשרה…

"לי דווקא אין חתולים. בעלי אלרגי נורא לחתולים כך שגם בעתיד לא יוכלו להיות לנו חתולים… נתתי ללוסי חתולה משום שרציתי לכתוב על היחס הרגשי שהיא מגלה אליה, רציתי שיהיה לה מישהו שהוא רק שלה והיא לא חולקת עם איש ולא רציתי לכלוא אותה בבועה רגשית. אגב, זו הפעם הראשונה שיש למישהי מהדמויות שלי חיית מחמד…"

"החיים" של גיבורת "פגישה עם החיים הוא כאמור גבר, גבר אמיתי שקוראים לו קוזמו בראון (חובבי הקולנוע בטח שורקים לעצמם כרגע את "שיר אשיר בגשם", מתוך הסרט שבו כיכבה דמות כזו). אהרן אומרת שהיא רצתה לאתגר את לוסי שלה במה שקשור ליחסים שלה עם גברים, "כל השיחות שרצו לי בראש כשחשבתי על הספר היו בין גבר לאישה", ולכן בחרה דמות של גבר. לא מפני שהוא עתיד להיות המושיע, להפך, בספר הזה, העלמה במצוקה היא שאמורה להושיע אותו. "רציתי שזה יהיה סיפור אהבה, שלוסי תתאהב מחדש בחייה” היא אומרת, "כי אני חושבת שככה אנחנו צריכים לנהל את החיים שלנו, מתוך אהבה גדולה אליהם".

לעסתי וטחנתי וקיצצתי ובישלתי ומיציתי את הפופיק של עצמי – עד שיכולתי לטפל ברעיון מסודר, שונה לגמרי

כתבה ומחקה עד שיצא לה ספר. אביבית משמרי

העתיד מעולם לא נראה עגום יותר. ביום שאחרי נאומו של הזקן – ובמקרה של ספר הביכורים של אביבית משמרי לא מדובר בדוד בן גוריון אלא בזקן אחר, ראש ממשלה שהתעורר אחרי שנים בתרדמת – העם נמלא שנאה. החילונים, שעד לאותו רגע הודרו אט אט מכל חלקה טובה ומכל עמדת כוח במדינת ישראל, יצאו לרחובות על מנת לשבור את העצמות לדתיים. אלה הרגו באלה, אלה חבטו באלה, אלה פלשו לבתיהם של אלה, ואלה נשבעו לנקום באלה. והרחובות נמלאו עלטה, עזובה, אלימות ומחסור.

משמרי אינה הראשונה לתאר בספרות העברית חזון אפוקליפטי אפל כל כך. "הזקן השתגע" שלה (הוצאת חרגול) מצטרף לשורה של חזיונות זוועה קודמים, שהבולטים בהם היו "פונדקו של ירמיהו" של בנימין תמוז (שראה אור, כמה סמלי, ב – 1984) וכלל שורות כמו "היו בירושלים גם חילונים. כלומר: אדם חילוני אי אפשר היה לו להתקיים בירושלים אפילו שעה אחת. אילו נתפס, היו קורעים אותו כדג"; "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן (שראה אור באותה שנה סימבולית עצמה) שתיאר השתלטות של חונטה צבאית על המדינה, גירוש של כל ערביי הארץ ומצר מוחלט על תל אביב, שהותיר רק אזור זעיר שהתנהל בידי מורדים חופשיים; "פרגוד הבדולח" הנושן (1969) של יהושע גרנות החוזה מדינה אנטי דמוקרטית, גזענית, שמחתרת שמאל קיצוני מנסה להפיל בה את השלטון באלימות; ו"אנרכיה מותק" של דניאל דותן (משנת 1999), קובץ סיפורים שאחד מהם מתאר מדינה הנשלטת על ידי חרדים קיצוניים חסרי רחמים, שרק מחתרת פמיניסטית מעזה להתקומם מולם.

אצל משמרי, כמה מפתיע, אין פמיניסטיות. אין כמעט דמויות נשיות משמעותיות – למעט חיה-לאה, זקנה דתית מבולבלת, שנקלעת ללב המאורעות בעל כורחה, אישה מאמינה עם נטיות מיסטיות, שמוצאת את עצמה נערצת ונסגדת, דמות שאלמלא נכתבה בהרבה חמלה עלולה הייתה להיות מגוחכת. הדמויות הראשיות שאחריהן היא עוקבת מתחברות אלה לאלה רק בנגיעות קלות, כשהעובדה שאנחנו ארץ קטנה מוקפת אויבים, מביאה את דרכיהם להצטלב. צעיר חילוני שלרגע נדמה שעם הצטרפותו למורדים יתגלו בו תכונות של גיבור, אבל מובן שהוא אינו מסוגל להשתנות באמת; זוג דתיים שאוספים צעיר פצוע לביתם, ומתחבטים בשאלות של מצפון ומוסר; קיבוצניקים וקיבוצניקית לשעבר; פוליטיקאים; אנשי תקשורת; נשות פוליטיקאים; מתנחלים, אנשי שב"כ – תערובת של כמעט כל מה שיש פה, בחברה הישראלית. כמעט.

את אם לשני ילדים קטנים. הפתיע אותי לגלות שבתוך חזון האימים הזה, לא ניסית לדמיין מה היה קורה לאימא שצריכה איכשהו לדאוג לילדים שלה כשאין חשמל, כשעשרים איש נהגרים פתאום ברחוב, הטלפונים קורסים, חנויות נבזזות, לא נשאר אוכל…

"יכול להיות שדווקא בגלל שאני אימא לא כתבתי על זה, כי זה תסריט מחריד. המחשבה לקום בבוקר למציאות כזו, ואת צריכה לדאוג למישהו אחר היא נוראית. במלחמת לבנון השנייה ממש דמיינתי בחרדה מה יהיה אם נצטרך להיות פליטים ולנדוד למקום אחר. היה לי תינוק וכל דבר הכי קטן נראה לי פשוט מזוויע. זה מקום כואב נורא. הסיפור הבא שהתחלתי לכתוב עוסק מאוד באימהות. שם יש אימא עם כל רגשות האשם והפשלות והרצון הטוב שהולך לעזאזל".

משמרי, בת 45, אם יחידנית לשניים (שני בנים, בני 8 וחצי ו-4 וחצי), עורכת תוכן ובלוגרית ותיקה ופופולארית ("כותבת מוחקת") עסקה בעבר בעיתונות, בעיקר בתחום מדעי החיים וההיי טק, ושימשה אנליסטית של חברות סטרט-אפ. היא מתחזקת נוכחות בולטת ורציפה בפייסבוק, רציפה כל כך שגם המפגש לצורך כתבה זו דווח מיד, והיא כותבת ומוחקת בבלוג שלה. לפני קצת יותר משנה היא שינתה את שמה מ"אביבה" ל"אביבית", מטעמי חיבה ושמחת חיים בלבד.

היא נולדה בשכונת פלורנטין בתל אביב, אבל מגיל חמש גדלה בחולון. יש לה אח אחד, והבית שבו גדלו היה מסורתי-דתי. מיד אחרי הצבא היא חזרה לתל אביב ו"כמעט שלא עזבתי אותה למעט כמה שנים באמסטרדם, שם חקרתי את העולם. עשיתי אומנות, למדתי הולנדית, לימדתי עברית, הכרתי אנשים, חייתי באווירה קוסמופוליטית נהדרת".  היא זוכרת את עצמה כותבת מגיל צעיר "הייתי הכתבת הראשית והעורכת של העיתון, בכיתה, בתנועה ובבסיס בצבא. דברים בלתי רשמיים שכנראה הייתי חייבת לעשות". במשך מספר שנים כתבה שירה ואפילו השתתפה בסדנה של אילן שיינפלד. "חשבתי שספרות לא מעניינת אותי", היא אומרת. "השירה הייתה מפלט נוח, כי לא צריך להגיד המון רק לתפוס איזה רגע או לתפוס דימוי מדויק, ואני חושבת בדימויים אז זה קל לי".

הדרך של משמרי מכתיבת שירים בעיקר למגרה, לכתיבה לקהל גדול, עברה דרך כתיבה ב"גלובס" ובהמשך כתיבה בבלוג, שהיא מקפידה לעדכן בכל שבוע. "ובשנתיים האחרונות", היא אומרת, "הייתה לי מין קפיצה יצירתית. הרגשתי שאני רוצה שהבלוג יהיה יותר מסתם מקום להביא בו כל מיני אנקדוטות ודעות, אלא חלק מתהליך יצירה. לשמחתי, התגבש שם גם קהל קוראים קטן אבל נאמן, שזה מאוד חשוב. "

הכתיבה שלך בבלוג התמקדה בעיקר בחיי האהבה שלך, בילדים שלך – נושאים קלאסיים של ספרי ביכורים. הבחירה שלך לכתוב על חזון מלחמת החרדים-חילונים מפתיע מאוד

"במשך שנתיים לעסתי וטחנתי וקיצצתי ובישלתי ומיציתי את הפופיק של עצמי, עם משוב מדהים של קוראים, ובחינה ברמה של מצבי הרוח היומיומיים ולאט לאט זה התפתח לסיפורונים קטנים של 300-אלף מילה, ומזה נולד הרצון שלי לכתוב סיפור. זה נתן לי תנופה, קפיצה לכיון אחר. הרעיון לספר צץ בשיחה עם חברים. דיברנו פוליטיקה. יש לי חבר טוב שמאוד מודאג מהפער הדמוגרפי שהולך ומתפתח מול החרדים. ישבתי ושתיתי את דבריו וחשבתי מה היה קורה אילו קם איזה פוליטיקאי שהיה משסה חילונים בדתיים בנאום אחד, בגפרור מוצת אחד. הלכתי הביתה וכתבתי 2500 מילה של הפרק הראשון. אני שמחה שהכתיבה האישית נגרסה מכל הכיוונים ויכולתי לטפל ברעיון מסודר שונה לגמרי".

בספר נשארת בתמונה בתור קול של מספר יודע כל…

"הקול הזה הוא מעין מקהלה יוונית מקוננת והיא לא עקבית. הדעות שהיא מביעה הן לא בהכרח הדעות שלי. המספר פעם מקונן על אלוהים, אחר כך אומר שאין אלוהים, מחפש את אלוהים, שמח ששברו למישהו את העצמות ואחר כך אומר כמה זה טראגי ונורא. יש לו, כמו שיש לי, יחס של משיכה דחייה לעניין הזה המהפכני, ההתפרצות האלימה, שיש בה משהו מדליק, אבל מצד שני את לא רוצה להיות חלק מזה. בחרתי קול שמשקף את כל הצדדים האלה, הסוחף והמרתיע בו זמנית".

היא כתבה בלילה, אבל חשבה על הספר כל היום. זה לקח פחות מחצי שנה. "את הפרק הראשון כתבתי כסיפור קצר, וחשבתי שבזה זה ייגמר. שלחתי אותו לתחרות סיפורים ולשמחתי לא זכיתי, כי בתקופה שחיכיתי וכססתי ציפורניים אמרתי לעצמי 'רגע, אבל מה היה בבוקר שאחרי?' והמשכתי לכתוב. "

כאמור, משמרי כבר עובדת על הספר השני שלה.

נכנסת לרוטינת עבודה של סופרת?

"זה כנראה כמו השמיכות. כשהייתי בסוף ההיריון עם הילד הקטן חשבתי שיהיה נחמד לתפור שמיכות טלאים, שזה יעזור לי להעביר את הזמן. קניתי בדים והתחלתי לתפור ועכשיו כל הבית מלא שמיכות. בקיצור, זו אובססיה נחמדה מאוד. אני מתעלת את האובססיביות שלי למשהו יצירתי. עדיף לכתוב מאשר לאכול ציפורניים, ואולי אפילו לגרום לאחרים הנאה".

את טיפוס חרדתי במיוחד?

"לא, בדיוק להפך, אני אישה אופטימית מאוד. האמת היא שכתבתי ספר שאולי לא הייתי מסכימה לקרוא, אני לא רוצה לשמוע על הדברים הרעים, תעזבו אותי, אני רוצה לקרוא משהו נחמד. "

מאיפה אישה אופטימית מוציאה חזון נורא כל כך כמו "הזקן השתגע"?

"אולי זה הגיל. הגיל וניסיון החיים נותנים לך מספיק חבטות ואת מתחילה להבין שלא תמיד יהיה טוב בסוף, שלפעמים היה טוב ולפעמים יהיה נורא ואיום ולפעמים בינוני – ושיש ריבוי נקודות מבט, זה חלק מההתבגרות".

משמרי מתארת בספר, בלשון ביקורתית מאוד, את הישראלים של האמצע. אלא שלא רוצים לבחור עמדה. נאחזים בסממני בורגנות של מעמד בינוני שאפתני, ומנהלים חיים חילוניים אבל עושים קידוש וחגים ובר מצווה בכותל, בשביל הילדים. מקיימים מנהגים סתם, לא בגלל שמשהו בא מבפנים. היא משוכנעת שזה רוב העם, ושמאחר שגם היא מוקפת בהם, אין ספק שיהיה מכרים שישנאו אותה.

את התנתקת לגמרי מהמסורת שעליה גדלת?

"גדלתי בבית מסורתי מזרחי. שבו כילדה הלכתי המון עם אבא לבית כנסת. הייתה האמונה, אבל זה נורא גמיש. אם מישהו מחליט שהוא מתחזק ומפסיק לנסוע בשבת, מוחאים לו כפיים. מישהו אחר כן נוסע, וזה גם סבבה. היה משא ומתן פנימי של כל אחד עם עצמו על כמה מקפידים על הרגלים ומנהגים. אין חרמות ואיסורים, הכל יותר מחובר לחיים וזורם – אלה היו החיים לפני ש"ס, עם פחות הקפדה ופחות השפעות אשכנזיות. אני איבדתי את שארית הקשר לזה כשיצאתי מהבית, אבל שנים חשבתי שאני מאמינה באלוהים, ואפילו התפללתי תפילות אישיות. שירי גוספל ודבקות דתית הקסימו אותי, שמעתי מוזיקה חסידית בהנאה. בשנה האחרונה, ותוך כדי כתיבה, הלכתי והתחלנתי. ממש אמרתי לעצמי 'עזבי, זה כבר לא נכון', בדקתי את ההרגלים הישנים שלי, וגיליתי שכבר אין בי אמונה, אז הפסקתי להעמיד פנים."

יש בספר לא מעט הזדמנויות להתחבט בשאלה אם יש או אין אלוהים

"זה כנראה העיבוד שלי, הכאב הזה על כך שחתכתי ואני לא מסתכלת יותר על השאלה אם יש או אין מישהו שברא את העולם".

והפעם – זקנה עם ניסיון…

בהמשך לראיון הקודם בבלוג, עם הגברת שו ראדוק שמנסה להכין אותנו לקראת המחצית השנייה של החיים – הנה כמה מילים מעניינות שהחלפתי עם ג'יין מילר, שבגיל שמונים יש לה פרספקטיבה שונה משל רובנו:

הזקנים של המאה ה – 21 חשבו שהצרה הכי גדולה שלהם היא שאיש כבר לא רואה בהם גורו ולא עולה לרגל כדי לשאול בעצתם. עכשיו מתברר שיש להם צרה יותר גדולה: אף אחד לא מרשה להם להזדקן. למעשה, אם הם (הן) לא מותחים פנים, מנתחים שדיים, בולעים ויאגרה וצובעים את השיער מאשימים אותם ב"הזנחה", ובמילים פשוטות: חנינה מקבל רק מי שהסביבה משוכנעת שהוא עושה ככל יכולתו להישאר צעיר. עד המוות. תשאלו את ג'יין מילר, האישה שכתבה את "חיים משוגעים – למה אני אוהבת להיות בת 78". היא לא תשכנע אתכם שמה שהגיל עושה לגוף הוא תענוג גדול, אבל תעזור לכם להבין שה"עצמנו" הזה שאנחנו נדרשים לשמר ולטפח הוא לעתים קרובות כל כך זר ומוזר ולא קשור אלינו, ושכשמרפים ממנו, ממש מרפים, תחושת השחרור היא נפלאה.

מילר כבר בת 80. את "חיים משוגעים" (מאנגלית: אורלי מזור-יובל, "כתר") כתבה לפני שנתיים, אחרי שקיבלה שתי ברכיים חלופיות, המשיכה לשחות בכל בוקר עשרים בריכות והחלה לקרוא את אנה קרנינה בפעם החמישית, אבל הפעם ברוסית. היא שימשה מורה בתיכון ומרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת לונדון, הכשירה מורים וערכה כתבי עת אקדמיים על תרבות, מגדר וספרות – קריירה נאה שהחלה רק אחרי גיל 40, אחרי שילדיה עזבו את הבית. היא הייתה נשואה 54 שנה, ועדיין מתגוררת בצ'לסי, באותו בית שבו התגוררה עם בעלה. יש לה שלושה ילדים ושישה נכדים והיא מצחיקה במיוחד כשהיא כותבת על סקס, על תרופות, על סמים ובראיון ל"גארדיאן" בבריטניה אמרה "אני לא באמת משוכנעת שיום אחד אמות".

אני מאמינה לה. לא שלמילר יש בעיות בתפישת המציאות, אבל היא מסרבת לחיות כשעננת המוות הבלתי נמנע מלווה את שנות הזקנה שלה. להפך, היא רוצה ליהנות מהשנים שבהם היא לא חייבת לקום בכל בוקר לעבודה, השנים שבהן התשוקה המינית כבר לא משמיעה את קולה ולא מנהלת לה את החיים, מהיכולת להשלים עם מי שהיא ועם מי שהיא לא תהיה לעולם. ומקריאה ב"חיים משוגעים" (במקור: "גיל משוגע", כותרת שנלקחה משיר של רוברט ברנס הסקוטי המוקדש לאותו נושא) נדמה שמצליח לה. בספר שלה היא כותבת על הפחד מהמוות, על הקושי להתמודד עם מה שהשנים החולפות חומסות מתוך חייה – אבל גם על היכולת להתפנות לעיסוק בדברים שהיא אוהבת, על נחמות שהיא מוצאת בספרות, בקרבתם של חברים ובני משפחה, ובמיני פטורים שהגיל מעניק – למשל לנשים, שיכולות לנוח ולהפסיק להתאמץ להיראות כמו נשים, כלומר כמו שגברים חושבים שנשים צריכות להיראות.

מילר לא משוכנעת שכולנו מפחדים מהמוות, ושאם כן, זה בגלל שאנחנו רואים זקנים חולים, סובלים, בודדים או מכוערים, כלשונה. "הזקנה", היא אומרת בראיון שקיימנו עם צאת הספר, "מגיעה בהדרגה והיא לא דומה למה שדמיינו כשהיינו צעירים. הצעירים מפחדים לאבד את הכוח הגופני, את הכוח המיני, כוח, כוח, כוח. בגלל זה הם חושבים שזקנים הם בהכרח עיוורים, חרשים, טיפשים. ברור שקשה להתמודד עם תדמית כזאת."

שמין הסתם מועצמת בתקשורת, בקולנוע

"המדיה משתדלת יותר לספק את טעמם של הצעירים, ולעתים עושה את זה בטיפשות גדולה – כי לצעירים יש בדרך כלל הרבה פחות כסף פנוי, פחות זמן ופחות עניין בכל מה שקורה בעולם. לנשים יותר קשה להתמודד עם האימג'ים האלה. בבריטניה, למשל, נשים מגיל חמישים (ובטח זקנות יותר) כמעט לא יכולות להופיע כמגישות בטלוויזיה או מראיינות בזמן שגברים נחשבים ראויים למסך גם כשהם משמינים, מזדקנים ומתכערים מאוד".

אז מה, לנשים קשה יותר להזדקן?

"להפך. כשאני מסתכלת על אנשים שאני מכירה, לנשים דווקא קל יותר להתמודד עם הזיקנה. נדמה לי שבכלל, נשים מגיעות לגיל מבוגר בבריאות יותר טובה מגברים. אנחנו רגילות לעשות המון דברים במקביל לעבודה, אז יש לנו תחביבים ועיסוקים ועניינים. כשגברים פורשים מהעבודה, הם מאבדים את כל הכוח שלהם. חלקם פשוט לא יודעים מה לעשות עם הזמן שהתפנה להם ובגלל שהם כבר לא הולכים למקום עבודה, פתאום אין להם חברים. לרוב הנשים שאני מכירה היה פחות כוח כשהיו צעירות ורק עם השנים הן מתחילות להרגיש מסוגלות ובטוחות בכישרונות וביכולות שלהן. עבור נשים רבות הידיעה שהן לא ילדו יותר ילדים מהווה הקלה גדולה, וכמוה המחשבה שן לא צריכות יותר לחשוב איך להיות יפהפיות ובאופן כללי איך לרצות אנשים אחרים".

מילר מציינת שאחת המתנות הגדולות של הזקנה היא היכולת להפסיק לנסות לזכות בהערכה והתפעלות של אחרים או במילים אחרות, הרשות להיות אנחנו עצמנו ולא מה שאחרים רוצים שנהיה. המתנה הזו, היא אומרת, הופכת כל מיני עיסוקים כמו קניית בגדים למיותרים. הסוודר החביב עליה, למשל, הוא סוודר חום ומתפורר של גאפ, שנלבש מעל חולצת טריקו כהה שנועדה לטשטש את החורים במרפקיו. "הסוודר, כמוני", היא כותבת, "זקוק למרפאה שיובאו בה בחשבון השיקולים בעד ונגד להחזיק אותו בחיים או לוותר עליו". מילר, כמובן, לא מוותרת. לא על הסוודר ולא על החיים. האופנה אמנם כבר לא מעניינת אותה, אבל הספרות כן והיא מצטטת בכתיבה את הקלסיקונים הרוסים, את ג'ולאין ברנס, את פיליפ רות – כולם עסוקים בהזדקנות, וכולם מוצאים בה הרבה יותר מסתם דעיכה פיזית.

יכול להיות שכדי ליהנות מהשנים המאוחרות, צריך להיוולד אופטימיסטים?

"אני מניחה שפסימיסטים ואנשים שיש להם ראיית עולם שלילית, יהפכו אט אט למיזנתרופים ויהיו משוכנעים שהעולם הוא מקום נורא, בדיוק כמו שהם ציפו שיהיה. אבל גם הם עשויים להיות מופתעים כשיגלו שהלחץ יורד, שזקנים הם אנשים חופשיים יותר, שהם יכולים לצפצף על מה שאחרים אומרים…."

לי זה עדיין נשמע מפחיד. מתי מגיע הרגע שבו משלימים עם התואר "זקנה"?

"אנחנו חיים בתקופה שבה אפשר לא להרגיש זקנה גם כשכבר הזדקנת. אני שוחה והולכת ברגל כל יום, למרות הכאבים בגוף ואז אני ממש לא מרגישה זקנה. פרשתי מעבודה במשרה מלאה כשהייתי בת 65, כי הייתי חייבת, אבל המשכתי לעבוד בבית בכתיבה ועריכה ובכל הדברים האחרים שתמיד עשיתי, כמו בישול, אפייה, קניות טיפול בגינה, ניקיונות וטיפול באנשים אחרים. בגיל שבעים כבר ממש הרגשתי זקנה. לא עשיתי שום דבר כדי להיראות צעירה מגילי, אבל עברתי ניתוחים להחלפת פרקים בברכיים וטיפול שיניים ענק שמימנתי בכסף שקיבלתי על התרגום לגרמנית של הספר האחרון שלי. אני מכירה אנשים שעוברים ניתוחים פלסטיים וצובעים שיער ו… הם נראים לא רע, אבל אני לא מקנאה בהם. לי אין כוח לזה".

את כותבת על הילדים והנכדים כעל מארג התמיכה שלך. את יכולה לדמיין מה עובר על אנשים שמזדקנים בלי זה?

"אין לי ספק שהילדים והנכדים הם חלק חשוב בחיים שלי ואני מאושרת על קיומם. אני מניחה שאנשים שאין להם צאצאים יקבלו את התמיכה והעניין בחיים מחברויות שהם יוצרים. מאז שפרשתי, אני נותנת מקום גדול בחיים שלי לחברות. היו לי חברות גם קודם, אבל לא יכולתי להקדיש להם הרבה זמן כמו שאני עושה עכשיו. משפחה זה דבר נורא חשוב, אבל גם עמוס במתיחויות, עליות ומורדות, ולפעמים קל יותר להיות מוקפת בחברות מאשר בקרובים".

את נשמעת כמו האופציה השפויה – זקנה שיש לה תוכן בחיים, אבל היא לא פעלתנית כפייתית ולא יוצאת לכבוש את הקוטב הדרומי…

"אני מבלה המון שעות ביום ליד המחשב, כותבת מיילים לחברים ומיילים בענייני עבודה, יש י טוב חודשי בכתב את אמריקאי ואני עורכת רבעון בריטי, אני עושה תחקירים בגוגל אבל עם מכשירים אחרים כמו טלפון סלולארי ומצלמות דיגיטליות אני לא ממש מסתדרת ולכן אני לא נוגעת בהם. גם פייסבוק נראה לי משהו נורא, שמעודד סוג של אקסהיביציוניזם. הילדים והנכדים שלי משתמשים בזה, ולחלק מהם יש אתרי אינטרנט. הם מנסים לפתות אותי, אבל ללא הצלחה".