ארכיון תג: ספרות

השנים הנסבלות יותר של חיי – שיחה עם יורם קניוק

 

 

צילום: גל חרמוני

 

 

 

מכירת הספרים המוזלים של "ידיעות ספרים" התקיימה השנה תחת מודעות פרסומת שנכתב בהן "מחסלים את קניוק". האירוניה לא נעלמה מעיניו של איש ממכריו של הסופר, שהיה באותם ימים מאושפז בעקבות דלקת ריאות קשה. למרבה השמחה, הדלקת ושלל כשלים בריאותיים אחרים לא הצליחו לחסל אותו, ובגיל 82 הוא לא רק מתראיין בשמחה, מוכן להשמיע את דעתו בצלילות חריפה על כל נושא אומנותי, חברתי ופוליטי, אלא גם כותב ספר חדש.

כשקיבל בשנה שעברה את פרס ספיר על ספרו "תש"ח" קניוק הצהיר ש"הגיל ניצח את היופי". האמת היא שהוא נאלץ לחכות הרבה שנים כדי לקבל את ההכרה הזו, ואת גלי האהבה מקוראים שהגיעו במקביל אליה. קניוק הוא אאוטסיידר. הוא כותב אחרת, הוא מדבר אחרת, כרונולוגית הוא שייך דור הפלמ"ח, אבל לכתיבה שלו יש מנגינה אחרת, לעתים פנטסטית, והקהל צריך היה כנראה להסתגל כדי להבין איזה סופר מצוין הוא. "זה מסתורין גדול. זה גורם לי שמחה גדולה", הוא אומר על המוני המכתבים והטלפונים שהוא מקבל מקוראים בעקבות פרסום תש"ח. "אני לא יכול לומר שזה הפך אותי לאדם מאושר, אבל זה בהחלט הופך את השנים האלה לנסבלות יותר".

תש"ח, ספרו המתעד את הזיכרונות האישיים שלו ממלחמת השחרור, זכה לאחרונה גם לעיבוד בימתי של קבוצת צעירים מתיאטרון חיפה ובבימויה של נויה לנצט. קניוק –  שמודה מראש כי מדובר בחוויות שלו עצמו, מבעד לפריזמת הזיכרון שלו, וללא כל יומרה לייצר מסמך תיעודי היסטורי מדויק – כותב על האבסורדים הגדולים של 1948, על אין האונים ואין הברירה של חיילים צעירים בקרב, על זמנים שלא היו יפים יותר אבל בדיעבד נעשו כאלה, ועל סיטואציות הזויות כמו הרגע שבו מתבשרת מחלקת חיילים על הכרזת המדינה ונאלצת לפצוח בריקוד למרות שלרגליה מוטלת גופה מרוטשת של חבר. קניוק היה שם, וב – 62 השנים שחלפו מאז, ניסה שוב ושוב לכתוב את מה שארע. "לא רציתי לכתוב על המלחמה", הוא מסביר. "רציתי לבוא מהבטן שלה, מהתחת שלה. כשגמרתי לכתוב את תש"ח חשבתי שאין לספר שום סיכוי, כי במשך השנים עשו מאתנו גיבורים ואחר כך כאלה שבאו לגזול אדמות מערבים, וכל זה לא היה ככה. כתבתי את זה מנקודת מבט של בן 18, וזה לא היה קל בגיל שמונים".

קניוק נולד וגדל בתל אביב. אביו, יליד גליציה שעלה ארצה אחרי שנים בברלין ואחרי טבילה ייסודית בתרבות הגרמנית, היה מזכירו האישי של ראש העיר מאיר דיזינגוף וניהל את מוזיאון תל אביב. כילד, הוא זוכר שנורא רצה להיות יקה, כמו אלה שהגיעו ולבשו שלייקס ושיחקו ב"מכאנו" ולא רק בצעצועים מעץ,  וכדי לטשטש את הצבריות הברורה שלו, לימד את עצמו לומר "אוואה" במקום "איי" כשכאב לו. בגיל 17 הצטרף לפלמ"ח והשתתף בין השר בקרב בנבי סמואל ובכיבוש גבעת הרדאר. הוא עזב את התיכון כדי להתגייס לפלמ"ח, למרות שאימא שלו נורא רצתה שילך לאוניברסיטה. ואגב, לפני מספר שנים החליט לתרום את גופתו למדע, כדי להבטיח שיגיע לשם, לאוניברסיטה, בסופו של דבר. באחר הקרבות נפצע, פונה והתחיל לעבוד על אונייה שהביאה ניצולי שואה מאירופה. "פתאום גיליתי את העם היהודי", הוא אומר. "פגשתי אותם שלוש שנים אחרי מלחמת העולם, והם דיברו אתי ופתאום הבנתי כמה קטנים היינו לעומתם, כי אלה השרדנים הגדולים בהיסטוריה, ופתאום הבנתי למה הקמנו מדינה. בשבילי יכלו להישאר פה הבריטים, זה לא היה כל כך נורא לחיות תחתם, הם עשו סדר. זה לא שלא הרגשנו פה את המלחמה. רומל היה במצרים ונורא פחדנו שהוא יגיע לכאן, ולנו הילדים הייתה מערה על שפת הים שבה אגרנו סרדינים ואוכל והכנו מקלות, היו הפצצות על תל אביב ועל בתי הזיקוק בחיפה, אבל כשפגשתי את היהודים מאירופה הרגשתי אשם שלא הייתי שם."

יכול להיות שתש"ח מצליח כל כך משום שאתה לא מתפתה לצייר את עצמך כגיבור

"אני לא מצייר את עצמי בכלל, כי אני לא יודע מי הייתי שם ואז. זה נכון לגבי כל חיי. 81 שנה אני בתפקיד הצופה, שאפילו ברגעים הכי אינטימיים והכי מיניים שלי אני מספר לעצמי סיפור על זה ש'אני עכשיו עושה כך וכך' וזה נורא לחיות ככה, כי אתה לעולם לא יכול להתמסר לגמרי ולהשתחרר לגמרי".

אתה מתאר מצבים נוראיים של לחימה בלי ניסיון, בלי נשק, בלי לדעת מה בדיוק לעשות. זה נשמע נורא טראומטי. איך זה שבסוף הסיפור לא הפכת למין ימני קיצוני ולו מפחד?

"נלחמתי מחוסר ברירה, אבל מעולם לא הייתי בי שנאה. תמיד ראיתי פה שני עמים שלכודים בסכסוך טראגי שאני חושש שאין לו פתרון. וזה לא משנה מי צודק ומי סבל יותר, אחד תמיד יבוא על חשבון השני".

אחרי המלחמה קניוק  ציור בבצלצל ופריז, חי עשר שנים בארה"ב, חיפש זהב במקסיקו ויהלומים בגווטמאלה, ישב בבתי הקפה של הבוהמה הניו יורקית כתף אל כתף עם אגדות כמו מרלון ברנדו וג'ימס דין וניהל רומנים למכביר. אחרי שנישא למירנדה האמריקאית, חזר ארצה. יש לו שתי בנות ונכד – אותו נכד שסירוב  משרד הפנים לרשום אותו כיהודי הביא את קניוק עצמו לדרוש להירשם כחסר דת.

בצעירותך התרחקת מהטרגדיה הזו, חיית במקום אחר ובכל זאת חזרת

"אחרי המלחמה היינו מסויטים, היה לנו קשה נורא. מאלף ומשהו לוחמי החטיבה נהרגו 400. ראינו את החברים שלנו מתים, קברנו אותם ולפני זה לקחנו להם את החולצות כי לא היה לנו מה ללבוש . היינו חסרי מנוחה כשזה נגמר, רצנו מבית קפה לבית קפה. באוטובוסים שרו את התקווה ואנחנו לא יכולנו לחגוג כי ניסינו להחלים מהטראומה. הגעתי לפריז, ובגלל שהפציעה שלי הייתה קשה המליצו שאסע לאמריקה ושם הלכתי לאיבוד. ציירתי, הסתובבתי. אני לא היחיד, בכל המקומות האלה פגשתי אנשים שהיו אתי בפלמ"ח. כשנולדה לי בת רציתי לחזור הביתה. לא היה לי שום פקפוק".

ונדמה שאתה מאוכזב מהמדינה שנוצרה כאן

"עד עליית הליכוד היתה פה איזו דאגה הדדית. היה קשה, אכלנו כבד מחצילים וסטיק מחצילים ואבקת ביצים אבל ידענו שככה צריך להיות כי 600 אלך איש קלטו פה שני מיליון עולים. היינו בדרך להיות מדינה באמת טובה. מאז 1977 והקפיטליזם, הרוח היא שכל אחד דואג לעצמו, החזק חזק והחלש חלש. התרבות מקבלת פה בוז נורא מהשלטון. אנשים שגרים בשטחים כבושים והם זרים לכל מה שנעשה פה כשקמה המדינה, מחליטים איך תיראה המדינה שלנו כאן, ומקימים פה מין רוסיה קומוניסטית פינת סומליה. יש בין מי שמנהלים אותנו היום אנשים שמשדרים רוע בקור רוח שמזכיר לי את הגרמנים".

מה שמעלה את השאלה – מה הביא אותך לגרמניה ולכתיבת "הברלינאי האחרון"?

"שנים לא רציתי לנסוע לגרמניה. אבי לא היה גרמני אבל לחם במלחמת העולם הראשונה בצבא הגרמני וגדל בתרבות הזו ואהב אותה. הסיפור היהודי גרמני נורא עניין אותי – למה אנחנו אוהבים אותם כל כך, למה כל כך הרבה צעירים ישראלים נמשכים למרות שעבר כל כך מעט זמן, למרות שהם יושבים שם עדיין על קמח עצמות. אלף שנה שהיהודים אוהבים את הגרמנים בצורה נואשת, ולגרמנים אין בלי היהודים הומור או מדע או אומנות. זה המקום היחיד מלבד ישראל שבו אני מרגיש בבית, אבל אני לא יכול להיות שם יותר מכמה ימים בלי להרגיש לחוץ".

 

הצורך הזה, שקניוק אינו הסופר היחיד שמודה בו, לאמץ מדי פעם זהות אחרת, הביא אותו לפרסם שני ספרים בשמות בדויים. "ערבי טוב" עליו חתם ב – 1983 בשם "יוסף שאראה" ו"קסם על ים כינרת" (1993) שכתב תחת הכינוי "רויטל בק", לכאורה בחורה בת 17, נועזת וכנה, שהורגת את ההורים שלה במגהץ ומתפעלת מהדם המטפטף, מזדיינת בלי סוף, קוראת את סלינג'ר, מתאהבת בעובר שצף בצנצנת פורמלין, שותה, רוצה להיות זונה ושומעת מוזיקה קלאסית. "והיה עוד ספר אחד", הוא מעדכן את הרשימה שלי. "כתבתי ספר בכריכה רכה להוצאת מ. מזרחי, וקיבלתי מאה לירות, אבל אל תשאלי אותי איך קראו לו או במה הוא עסק".

רצית שהספרים האלה יקבלו התייחסות אחרת, בלי דעות קדומות?

"את רוב הספרים שלי רציתי להוציא בשם בדוי, אבל זה לא יצא. מעולם לא פחדתי לומר דברים שירגיזו קוראים ומבקרים, מעולם לא כתבתי דברים שאחרים רצו לשמוע. מה שכן, יש בי צד אלים שהייתי צריך להוציא באיזה מקום, במקום כהרגלי לגדף את עצמי ולשנוא את עצמי, אז הוצאתי את זה ב"נבלות" וגם ב"קסם על ים כינרת". בדיוק סיפרתי לבתי שבמלחמה יש רגע שבו אתה מתחיל לאהוב את ההרג, לשמוח שאתה הורג וזה נורא. אחר כך אתה מרגיש נורא ואיום. משהו כזה נשאר בי והוא בא לידי ביטוי בדברים שהרגשתי שאני חייב לכתוב".

אתה שונא את עצמך?

"כל השנים וגם מרגיש כישלון ומתפלא שאנשים רוצים לראיין אותי ולשוחח אותי ולשמוע את דעתי ותמיד חושב שהם טועים ומתכוונים למישהו אחר. אבי לימד אותי שאי אפשר לצייר אחרי רמברנדט ואי אפשר לכתוב אחרי גתה או שילר. "

ובכל זאת מעולם לא הפסקת לכתוב

"אני חייב לכתוב גם אם זה שטויות, קטעי סיפורים, חצאי ספרים, דברים שאני כותב כבר עשרים שנה. עכשיו סיימתי את "מלאכים א'" ו"מלאכים ב'", שהתחלתי לכתוב בשנות התשעים ואני עובד על ספר לנוער על ברלין. אני כותב כל בוקר, למרות שבגילי זה כבר לא קל כי אם אני לא כותב אני מרגיש נורא".

הלא-גיבור-על הכי מצליח בטלוויזיה (ראיון עם יו לורי על "האוס" ועוד קצת)

הפרסומת ל"לוריאל" היא כנראה החותמת הרשמית. יו לורי (שעל פי עדותה של אמה תומפסון אהב תמיד להעמיד פנים שהוא אחד הגברים הקשוחים, המסוקסים והמסתוריים שגברים אחרים היו מתים להיות) הגיע למעמד של סופרסטאר. האיש משחק (בהצלחה היסטרית את "ד"ר האוס") ומנגן (ולפני מספר חודשים השיק דיסק ג'אז-בלוז ראשון), חלקים נרחבים מאחוזות ההומור הבריטי רשומים על שמו (ביחד עם שותפו הנצחי סטיבן פריי), מלכת בריטניה העניקה לו תואר כבוד (OBE) ורשימת הפרסים שקיבל ארוכה מכדי לצטט בכתבה. ועכשיו הוא מפרסם מוצרי טיפוח, אקט שרק מאצ'ו אולטימטיבי, כזה שגם קלינט איסטווד ממצמץ לעומתו בקנאה, יכול לעשות.

אה, וגם – הספר הראשון שלו "מכירת חיסול" תורגם זה עתה לעברית. לורי כתב אותו לפני למעלה מ – 16 שנה, וכבר הספיק לפרסם אחריו את "חייל של נייר", שכמו "מכירת חיסול" גם הוא ספר מתח – ריגול הומוריסטי. וזה לא שלורי מתכנן קריירה של סופר דווקא. צבר הכישרונות שלו פשוט לא מניח לו לשקוט. כשהוא לא מצלם (בקליפורניה) הוא מלחין או מקליט או מופיע (עם להקה שלמה של מוזיקאים שהם גם כוכבי טלוויזיה בארה"ב) וגם כותב. הגיבור שלו ב"מכירת חיסול" (עם עובד, תרגום: יעל אכמון) תומאס לאנג, חייל בדימוס המסתבך בפרשיית סחר בנשק חובקת עולם, הוא בדיוק האולטרא גיבור, האופנוען הגברי להחריד, שמתאים ללורי להמציא. אחד שמחסל את הרעים ומשאיר אחריו שובל ברור של בדיחות סרקסטיות. לורי, שסיפר בראיונות על מאבק מתמשך בדיכאון, משתמש כל חייו באותו נשק עצמו. האיש שהגיע למשחק כמעט במקרה, אחרי שהקריירה שלו כחותר ספורטיבי עם חלומות אולימפיים נקטעה באיבה (בגלל מחלת הנשיקה) הוא הצטרף לקבוצת הדרמה של הסטודנטים בקיימברידג', שם כיכבו שמות מהוללים כמו תומפסון ופריי – והשאר היסטוריה.

לורי, בן 53, יליד אוקספורד, הוא צעיר האחים במשפחה שכללה שני בנים ושתי בנות. אביו, אגב, היה רופא וגם חותר שאפילו זכה במדליית זהב באולימפיאדת לונדון 1948. הוא זכה להשכלה משובחת (פנימיית איטון, תואר בארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה בקיימברידג') וניצל כל מילימטר של היכרות קרובה עם האצולה הבריטית כשגילם דמויות נפלאות כמו ברטי ווסטר בסדרת המופת "ג'יבס וְוּסטר" או הנסיך ג'ורג' השלישי בסדרת-העוד-יותר-מופת "עלילות הפתן השחור ובסרטים כמו "החברים של פיטר" או "על תבונה ורגישות". הבי בי סי הימר עליו ועל פריי כשהיו צעירים אנונימיים ונתן להם תוכנית משלהם ("קטעים של פריי ולורי") שהפכה ללהיט, למרות שצמד כוכביה התגלו כחיות במה חסרות נימוס, כבוד לרשויות או מעצורים ובעיקר כמצחיקים להחריד. הוא נשוי ואב לצ'ארלי, ביל ורבקה ומאז 2004, אז החלה משודרת הסדרה "האוס" הוא לא יכול לעבור ברחוב כמעט בשום מדינה בעולם המערבי, כולל יפן, מבלי שגדודי מעריצים ישעטו אחריו בצרחות חדווה.

"האוס", הסדרה שהפכה אותו לגיבור על (ואם להאמין לטי וי גייד האמריקאי גם לכוכב היקר ביותר כרגע, המקבל כמעט חצי מיליון דולר לפרק), תובעת מלורי כמעט את שעותיו. לצורך הצילומים הוא מבלה לפחות 9 חודשים בשנה בארה"ב ומחזיק גם שם אופנוע כבד (בריטי), כמו בבית. העונה הנוכחית (השמינית) שלה, היא כנראה האחרונה, ויש ללורי לא מעט תכניות לאח"כ. "אני מקווה לחזור לכתוב אחרי האוס", הוא אומר השבוע בראיון. "הכתיבה היא עיסוק שמתאפשר בשעות יותר תרבותיות מצילומי טלוויזיה ולא צריך להקפיד על לבוש או הגיינה אישית. כשכתבתי את "מכירת חיסול" חשבתי על חמישה או שישה ספרי המשך. יהיה לי הרבה מה לעשות, בכל בוקר, החל מעשר, בפיג'מה".

ומה לגבי מוזיקה? לא מזמן הוצאת דיסק ראשון – איך אתה בכלל מחליט באיזה מכישרונותיך המרובים להשקיע?

"בדרך כלל אני פשוט עובד על מה שמונח לפניי. אם יש בחדר פסנתר, אני מנגן או מנסה לנגן. אם יש מכונת כתיבה, אני אכתוב, או אנסה לכתוב. אם יש בחדר טרמפולינה… נו, טוב, את מבינה, נכון? אני לא ממש מתכנן דברים, אם בכלל. יש לי סוכנים ומנהלים שמדברים על פרויקטים שיתרחשו בעוד חודשים או שנים – אבל אני מתקשה מאוד להאמין שיש דבר כזה, עתיד. ההווה מספיק מסובך לי".

 לורי (בבור) עם פריי (הקסום) בימיהם הראשונים בטלוויזיה

לא מזמן צילמת תוכנית חגיגית עם סטיבן פריי, במלאת 20 שנה לשיתוף הפעולה שלכם. איך נשארתם חברים כל כך קרובים כל השנים? שניכם בעסקי טלוויזיה וקולנוע, בתחומים שיש בהם כל כך הרבה אגו וקנאה ויריבות…

"עבדנו יחד כי הצלחנו להצחיק זה את זה. זה כל העניין. אני לא חושב שהייתה בינינו אי פעם תחרות, מלבד אולי כששיחקנו שחמט או דמקה. האמת היא שכשהיינו משחקים, זה היה מכניס את שנינו לכזה מתח, שהיינו חייבים להפסיק עם זה לתקופה. סטיבן עדיין חייב לי 4 מיליון ליש"ט, אלה חובות הדמקה שלו מחופשה שבילינו יחד בכרתים לפני עשרים שנה. הוא אומר שהצ'ק בדואר".

האם אני צודקת כשאני רואה בכם צמד ששינה לגמרי את ההומור בטלוויזיה הבריטית?

"זה מאוד מחמיא לי, אבל אני לא בטוח שזה נכון. ניסינו לכבוש לעצמנו מקום בהיסטוריה הארוכה, העשירה והמוצלחת של מערכוני הטלוויזיה הבריטיים – מסורת ששנינו תמיד אהבנו ועדיין אוהבים. גדלנו על הגונס (פיטר סלרס וספייק מיליגן), על פיטר קוק ודדלי מור, על מונטי פייטון ועל הגודיז. אלה קומיקאים שמטילים צל ענק, כולם. "

תיארת לך שאי פעם תככב בסדרה בינלאומית כל כך מצליחה כמו "האוס"? הדמות המאצ'ואיסטית של גרגורי האוס שונה מאוד מהטיפוסים האנגלים-טמבלים-מגוחכים שעשית עד אז…

"ההצלחה של האוס הפתיעה אותי, אבל לא איכות הסדרה. מרגע שהתחלתי לקרוא את התסריט הראשון, מהעמודים הראשונים אפילו, ידעתי שזאת תהיה סדרה טובה. לא חשבתי על הפן הזה, של סופר-גיבור, למרות שידעתי תמיד שהאמריקאים (במקרה הזה – הקנדים) אוהבים לכתוב על אנשים שהם מעריצים, דמויות שהם היו רוצים להיות. כותבים בריטים כותבים לעתים קרובות מתוך נקמה, בניסיון למצוא פיצוי על עגמת נפש וסבל שהם עברו בבית או בבית הספר. זה לא רע, אבל ככה לא נולדים גיבורי על. הגיבורים הגדולים הבריטיים היחידים שאני יכול לחשוב עליהם הם שרלוק הולמס, ג'ימס בונד והארי פוטר. לאמריקאים יש אלפים כאלה".

אם כבר מדברים על אמריקאים – איך אתה מצליח להישמע כל כך אמריקאי בסדרה?

"אני עובד על זה. אני עושה הרבה מאוד חזרות. אף פעם לא ניסיתי לשכנע את המפיקים לשנות את המוצא של ד"ר האוס, אם כי לפני הפיילוט ניסינו את זה ומיד זנחנו את הרעיון. אני חושב שכולנו הבנו שהדמות גם ככה די קשה לעיכול לקהל האמריקאי, קשה להם לחבב אותו ולהבין אותו, ולא צריך שהוא יהיה גם זר דפוק בנוסף לכל".

יש לך תפקיד שאתה חולם לגלם ועוד לא יצא לך?

"אין תפקיד שעליו אני חולם. לא ממש. אני חושב שאני אדע שיש תפקיד כזה כשאתקל בו. "האוס" הוא התפקיד הכי חלומי שנתקלתי בו, החלום שכל שחקן יכול לקוות שיתגשם".

יש לך תכניות לחזור אי פעם לקומדיה?

"אני לא חושב על זה בתור חזרה. "האוס" היא תוכנית מצחיקה יותר מרוב התוכניות שמשודרות בימים אלה בטלוויזיה, ויש לי מזל גדול שיש לי הזדמנות לשחק תפקיד שמכיל כל כך הרבה רבדים וגוונים. יש בסדרה שנינות, סלפסטיק, טרגדיה, חרדות, הירואיות. הכול".

 

חברו הטוב של לורי, פריי, מגיע ארצה מדי פעם. גם הספרים שלו ("היפופוטם", "עושים היסטוריה") תורגמו לעברית, ויש לו משפחה בישראל. גם ללורי, מסתבר, או ליתר דיוק – לאשתו. למרות זאת לא יצא לו עדיין לבקר כאן, ו"מכירת חיסול" לא זוכה למסע יחצנות שיביא אותו לכאן בקרוב. "תוכניות לבקר בישראל? " הוא אומר. "לא כרגע, לצערי הרבה. אחרי ש"האוס" תרד, אני מתכנן לנסוע להרבה מקומות, לאורך ולרוחב כדור הארץ".

 ** ]ורסם במדור הספרים של לאישה

ילדות טובות מחפשות דם

 

כשוורד טוכטרמן גרה ברמת ישי היא טענה שמדובר במרכז העולם. כשעברה להתגורר בחיפה, טענה שמרכז העולם עבר לשם, אתה, ובטקסיות מה הניחה בנקודה המרכזית המדויקת, סטיק מדמם. בערך באותה תקופה היא גם איבדה את כף רגלה השמאלית, ומצאה אותו מאוחר יותר במחלקת אבדות ומציאות בתחנת רכבת. כשהחלה להעסיק צוות קולפי אפרסקים היא גילתה שבצל לא גורם לה לדמוע, ואחת לשנה היא צופה בסדרה טווין פיקס מהתחלה ועד הסוף.

מבולבלים? לא תהיו, אחרי שתקראו את "דם כחול", ספרה של ורד טוכטרמן, שהוא אמנם רחוק מאוד מלהיות ספר אוטוביוגרפי, אבל יש בו איזו חופשיות ריחופית של כתיבה, ותעוזה עלילתית ודמיונית שמסבירה מה עושות כל העובדות ההזויות-עד-משעשעות האלה בתקציר תולדות החיים שטוכטרמן העלתה לאתר שלה. יש באתר (www.room314.co.il) גם מפרט תכליתי יותר: היא נולדה בסנטה פה, ארגנטינה, מגיל שנתיים גדלה בחיפה, כבר שנים היא כותבת ועורכת ומתגרמת מדע בדיוני ופנטזיה, הקימה את "חלומות באספמיה" כתב עת ישראלי למדע בדיוני, פרסמה עשרות סיפורים קצרים ושני ספרים ("לפעמים זה אחרת", הוצאת אופוס 2002 ו"דם כחול" שיצא עתה בהוצאת "יניב"), היא זכתה פעמיים בפרס "גפן" והיא פעילה מרכזית בקהילת המדע הבדיוני הישראלית. חוץ מזה היא בת 41, מגדלת לבד את בנה בן השנתיים, השיער שלה קצוץ וצבוע בסגול ויש אנשים שהיא אוהבת, אבל את רוב בני האדם היא מעדיפה בצד השני של המקלדת, בחצי הכדור הוירטואלי.

"דם כחול" הוא ספר קשה להגדרה. עקרונית מדובר בספר ערפדים – סיפור על בחורה שזה עתה נשבר לבה כשגילתה שבן הזוג שלה בוגד בה, ובניגוד למה שההיגיון אומר לה, היא מסכימה למפגש מיני מסעיר עם ערפד. השידוך בחורה-ערפד, נקודת מוצא קלאסי של ספרי אימה בכל הזמנים, מתאפשר באמצעות סוכנות "דם כחול" , שמתגלה ככיסוי למזימות מורכבות יותר מכפי שנדמה בתחילה, ושולחת את חן – הגיבורה – חובבת ערפדים מתונה בהרבה מהסופרת – למסע חיפושים ופענוח שייגמר, אולי, בקצה סדרת ספרי ההמשך. ואגב, למרות התיאוריה שלה בדבר מרכז העולם, הספר – שטוכטרמן רצתה לכתוב על חיפה – לגמרי מתרחש בתל אביב.

"דם כחול" הוא ספר חינני מאוד. הגעתי אליו בצפידות מסוימת, אחרי שלא הצלחתי להתחבר לאף אחת מסדרות הערפדים הרבות בטלוויזיה, ואחרי שנים של הינזרות ממדע בדיוני, וגם אם לא השתוקקתי מיד לטבוע בו, הרי שחייכתי לא אחת, ולא הפסקתי לקרוא משום שטוכטרמן היא בחורה מצחיקה ואינטליגנטית, משום שהיא כותבת על מין ועל תשוקות ועל חרדות בטבעיות נעימה, ומשום שהאסוציאציות שלה נעות במהירות בין קריקטורות אנטישמיות בדֶר שטירמר לשירי הדיכאון של הגשש עם נגיעות של שייקספיר, עלילת מתח, קומיקס אמריקאי ודיבור ישראלי עכשווי זורם.

טוכטרמן מגדירה את עצמה כמי ש"שורצת בהרבה קהילות של חובבי מדע בדיוני ופנטזיה ומיודדת על רוב האחרות". היא מעורבת בארגון ובהפקה של הפסטיבלים והכנסים, מארגנת סדנאות ותחרויות כתיבה ומקיפה את עצמה בעיקר באנשים ששקועים, מנטלית, בעולם הזה. "חובבי מדע בדיוני הם בדרך כלל אנשים שיש להם אופקים יותר רחבים, חשיבה יותר פתוחה, הרבה פעמים הם מתעניינים במדעים טכנולוגיה, הם שכלתנים ולוגיים – יותר קל לי למצוא חברים בקהילה הזו, אני לא יכולה לראות את עצמי בקשר עם מישהו שהוא בכלל בכלל לא חנון".

החנוניות הזו לא ממש משתקפת בספר, משום שטוכטרמן בנתה גיבורה שהיא חובבת ערפדים מתונה ומסורה הרבה פחות ממנה עצמה, וגם בגלל שאיכשהו, היא מצליחה להישמע טוב בעברית. היא אומרת שהיא לא היחידה, ושהכותבים העכשוויים כבר לא מכריחים את הגיבורים שלהם לגור בניו יורק או לשאת שמות כמו ג'ו וג'יין. "זה היה תהליך בנייה קשה מאוד", היא אומרת. "לפני שהיה אינטרנט כותבי המדע הבדיוני היו מפוזרים ובקושי נפגשו, ומאחר שכולם גדלו על המד"ב האמריקאי, היה נדמה שאי אפשר ליצור מדע בדיוני ישראלי ממש כי הוא יישמע מלאכותי. עברנו את זה, והיום אנשים כותבים אפילו על קהילות יהודיות עתיקות או קיבוצים בחלל".

מה משך אותך לתחום?

"הלוואי וידעתי. מגיל מאוד צעיר קראתי אסימוב, לארי ניבן ויום אחד לגמרי במקרה קניתי את "לונה" של רם מואב, שהיה פרופסור לביולוגיה באוניברסיטה העברית וכתב על הנדסה גנטית – נושא שבעייתי לכתוב עליו במדינת היהודים – ונדלקתי".

קל לדמיין את טוכטרמן, שכבר בבית הספר היסודי כתבה לאמא שלה ספר קומיקס שבו הבלש נודד ל"ארץ הכפול שלוש", שוקעת לתוך בועת הספרות, בעיקר משום שהיא מתארת את עצמה כמי שהייתה "הילדה השמנה של הכיתה, כושלת לחלוטין מבחינה חברתית. היום אני אדם עם טונות של חברים ובטחון עצמי ונדמה לי שגם בילדות ובגיל ההתבגרות כשהחיים היו איומים ונוראיים ידעתי שיום אחד זה ישתנה, אני רק לא יודעת בדיוק איך זה קרה".

ייתכן שהשינוי התרחש כשעזבה את בית הספר בגיל 16. את המסגרת השנואה החליפו לימודים אקסטרניים ועבודה  כמטפלת ואחר כך כפועלת בבית דפוס. באותו זמן גם הפסיקה לכתוב "כי במוח הלא הגיוני שלי כמתבגרת חשבתי שכתיבה זה משהו לנערות, ביטוי של המיית הלב שצריך להפסיק בגיל מבוגר יותר". החזרה לכתיבה הגיעה בגיל 25, בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שהחזיר לה גם את האהבה ללימודים. "חשבתי להיות פסיכולוגית קלינית או סקסולוגית", אומרת טוכטרמן, "אבל איפשהו במהלך התואר הראשון קלטתי שזה לא נכון לי, שהטיפול הפסיכולוגי נעשה בתפיסה לא הוליסטית של בני אדם. עשיתי התנסות בביה"ח הפסיכיאטרי בטירת כרמל, והיו שם סיפורים נוראיים על התנגשויות בין פסיכיאטרים לפסיכולוגים שכל אחד מטפל בפן אחר של אותו אדם. עברתי למסלול ישיר לדוקטורט, הייתי תלמידה מצטיינת והתחלתי לכתוב דוקטורט על האבולוציה של השפה וצפיתי לעצמי קריירה אקדמית מזהירה, אלא שהכל נדפק".

מה קרה?

"חליתי".

טוכטרמן סבלה במשך תשע שנים מתסמונת התשישות הכרונית. היא יודעת שגם היום, שנים אחרי שהתסמונת הזו המכונה גם "מחלת היאפים" הוגדרה, יש עדיין מי שמרימים לעומתה גבה בחוסר אמון, אבל החוויות שלה לא משאירות מקום לספק. "לקח לי לפחות שנתיים להבין שאני חולה", היא אומרת. "הייתי עייפה כל הזמן, אבל היי, למדתי המון, לקחתי קורסים נוספים בחוג למתמטיקה לשם שעשוע, עבדתי כמתרגלת באוניברסיטה, ונפרדתי מבן זוג שהייתי אתו שלוש וחצי שנים, כל הזמן הייתי בלחץ וישנתי מעט. היה קשה להבחין מתי זה הפך למשהו פתולוגי".

כשכבר הלכה לרופאים, התברר שיש לה את כל התסמינים, בצורה החריפה ביותר: עייפות שגם 14 שעות שינה לא מסלקות, כאבים בפרקים ובשרירים, בעיות עיכול, כאבי ראש ותגובות קיצוניות לכל חומר כמו כדורי שינה, כדורי ארגעה, אלכוהול ואפילו טיפות אף. "כשקיבלתי סוף סוף את הרעיון שאני חולה ולא רק מתפנקת", היא אומרת, "נשרתי מהלימודים. כל הרזרבות נגמרו לי. לא יכולתי להקים את עצמי מהמיטה, איבדתי ריכוז, הזיכרון נפגע, עובדות מתבלבלות בראש, משפטים לא מתנסחים. רוב האנשים יוצאים מזה שנתיים. אני סחבתי את זה תשע שנים במצב קשה".

איך מתפקדים ככה?

"בקושי. המחלה גרמה לי לאבד את כל הדברים שבגללם הערכתי את עצמי, אבל אני אדם שלא עוצר, אז ניסיתי ללמוד רפואה משלימה, וגם שם לא החזקתי מעמד. עבדתי בהוראה ובהדרכת מחשבים עד שלא היה לי אוויר בריאות כדי לעמוד מול כיתה ולדבר. האקס שלי טוען שהמחלה הייתה דרכו של היקום להתגונן מפני. "

היא החלה לעבוד מהבית, קיימה קשרים אנושיים רק דרך הרשת ("אחרת זה מתיש מדי"), אבל נמנעה במכוון מלקחת חלק בפורומים וקבוצות של חולים אחרים "כדי לא להפוך לחולה מקצועית". למרות זאת, מאמר שגילתה במקרה על השפעתה של דיאטה דלת פחמימות על המחלה הציל, כנראה, את חייה. "כל הרופאים אמרו לי שזה נורא ואיום וזה יגרום לי להתקף לב מיידי", היא אומרת, "אבל החלטתי לנסות. זה היה מדהים. אני יודעת שיש אנשים שזה לא עוזר להם. לי זה היה כמו קסם. לא חזרתי לעצמי לגמרי – יש לי תקופות של חולשה של ריכוז נמוך אבל אני אפילו הולכת לחדר כושר וקניתי "אליפטיקל" והספקתי לשבור כבר שלושה ואפילו העזתי ללדת ילד – וזה לא פשוט, כי מפחיד לחשוב מה יקרה אם אני לא אצליח להתמודד עם זה, אבל יש גבול כמה אני מוכנה שהפחד ינהל לי את החיים".

את שקועה כבר בספר ההמשך ל"דם כחול"?

"מאחר שהסיפור עוסק בסקס, מתח וערפדים, היה לי כיף להמשיך להתעסק בו וככל שחשבתי על זה, ככה התברר לי שאני חייבת להמשיך לכתוב. אני לא כמו ג'י קי רולינג שתכננה את כל סדרת הארי פוטר מראש. כרגע אני כותבת, אבל אין לי מושג לאן זה יוביל".

עכשיו יהיה לי קשה לרצוח את אשתי בלי להפוך לחשוד העיקרי

ראיון עם אדם רוס מחבר "מר בוטן"

מאת: דפנה לוי

 

"מר בוטן" הוא ספר על נישואים. לא סתם עוד ספר, אלא כזה שמנתח בכנות דוקרנית את הצדדים השונים (והמשונים) של אחד המוסדות היקרים ביותר ללבה של החברה שלנו, ומדבר בפשטות מטרידה על הקרבה הגדולה שבין אלימות לאהבה. האלימות, יש לציין, היא בעיקר בפנטזיה, אבל פנטזיות הן כלי נפלא לחקר הנפש האנושית, תשוקותיה והדברים שהיא מפחדת לומר אפילו לעצמה בקול רם.

 

דיוויד ואליס פפין נשואים כבר 13 שנה. הוא – מתכנת משחקי מחשב מצליח, מאחל לה כל סוג של מוות אלים, ויום אחד מוצא אותה – מורה בחינוך המיוחד שסובלת מהשמנה חולנית ודיכאון קליני – מתה, מהתקף אלרגיה אחרי אכילת בוטנים. דיוויד נחשד ברצח אשתו, ונחקר על ידי שני בלשים, שכל אחד מהם מגיע לזירה כשעל גבו גיבנת נישואים משלו. אשתו של וורד האסתרול (היפוך אותיות של לארס תורוולד, רוצח הנשים של היצ'קוק ב"חלון אחורי") לא יוצאת כבר חודשים מהמיטה; וגם אצל השפרדים המצב לא ממש שמח. סם שפרד, הבלש השני, נושא את שמו של מי שהורשע בשנות החמישים בארה"ב ברצח אשתו וזוכה אחרי שנים בכלא, אותו סם שפרד ששימש השראה לסרט "הנמלט" עם הריסון פורד.

 

"מר בוטן" (ידיעות ספרים) כתוב כמעין מבוך שדורש פיענוח.  ההתייחסויות להיצ'קוק, למשל, או שמו של הרוצח שהבלשים חושדים שפפין שכר, "מוביוס" – על שמה של צורה גיאומטרית שמייצרת אשליה אופטית, סוג של מישור מתעקל בלי התחלה או סוף, ונגיעות בציורים של מ.ס. אֶשֶר שגם הם רצופים ערבוביה של שחור ולבן ואי-הגיון. "מר בוטן" מצטט מתוך עצמו ונע בין מציאות לדמיון – אלא שרוס, שזהו ספר הביכורים שלו, שנכתב במשך למעלה מ – 15 שנה, לא מאבד לרגע את הפוקוס: "מר בוטן" בוחן את הזירה המורכבת של הנישואים ואת מושגי האהבה והזוגיות שכל כך היינו רוצים לחבק ולשמר בצמר גפן. דרך העיניים שלו קשה שלא לראות כי מדובר בזירת התמודדות אכזרית, כזו שאין לה חוקים, ובתוכה כל אחד מבני הזוג מאשים את השני בכישלונות ובאכזבות הכי עמוקים שלו. באופן מפתיע, רוס הקדיש את הספר לאשתו .

רוס, יליד ניו יורק,  בן 45, חי עם אשתו בת' ושתי בנותיהם בנאשוויל. הוא היה ילד שחקן שהופיע בפרסומות, תוכניות טלוויזיה ותסכיתי רדיו והיה אלוף ניו יורק לנוער בהאבקות. הוא סיים בהצטיינות תואר בספרות אנגלית בווסר קולג' היוקרתי, ותואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת וושינגטון. הוא כותב טור קבוע בעיתון מקומי בנאשוויל – שסוקר דמויות צבעוניות החל במלך הפורנו המקומי וכלה בשחקנית ריס וית'רספון שהגיעה לביקור. הוא כותב על ספרות וקולנוע בכתבי עת נחשבים, ובימים אלה מפרסם קובץ סיפורים קצרים. הוצאת אלפרד קנופף המכובדת, שתחת המטרייה שלה ראו אור שמות כמו הרוקי מורקמי, ריימונד קארבר וקורמק מקארת'י, החתימה אותו מראש על חוזה לשני ספרים.

 

את "מר בוטן" רוס החל לכתוב אחרי שאבא שלו סיפר לו סיפור אמיתי על בת דודה שהייתה אלרגית לבוטנים, החביאה את כל המזרקים נוגדי האלרגיה שלה, ובנוכחות בעלה הכניסה לפה חופן חמאת בוטנים ואמרה לו "תקרא לאמבולנס". היא מתה מול עיניו, והחשד ברצח לא פסק לרחף ממעל. רוס שמע את הסיפור, התיישב לכתוב והשלים בבת אחת את שלושת הפרקים הראשונים של הרומן. אחר כך תיקן והרכיב ותפר והטליא וגיהץ וערבב והסמיך וסינן במשך שנים בתהליך כתיבה שהוא מתאר כ"לא יעיל בצורה מחרידה, בלי חוקים או שיטה". התוצאה נועזת ומשובחת: סיפור על שלוש מערכות נישואים שכל אחת מדממת לתוך השנייה, ורק באחת מהן – דווקא זו של השפרדים – מוצאת תקווה לעתיד.

התחלת לכתוב את "מר בוטן" ב – 1995. מה לקח לך כל כך הרבה זמן?

"אני נוטה להתחיל לכתוב סיפור או רומן כשההתחלה והסוף ברורים לי. כשהתחלתי לכתוב ידעתי בדיוק מה תהיה השורה האחרונה בספר, אלא שאחרי שלושה פרקים שמתי לב שאני לא יודע מה בדיוק אני כותב. כמו שדיוויד פפין אומר בספר על נישואים ועל כתיבה ועל כל תהליך יצירתי, "החלק האמצעי הוא הארוך והקשה". הדרך הייתה קשה ומפותלת ולעתים מתסכלת מאוד, והיו בה תקופות ארוכות של תחקיר, תהיות, הערכות מחדש, כתיבה מחדש וחיפוש מתמיד אחרי צורה שתתאים לתוכן של הרומן.

"כל הזמן הזה עבדתי כעיתונאי במשרה מלאה וכמורה, וכשנתקעתי בכתיבת הספר, כתבתי את הסיפורים הקצרים באוסף "גבירותיי ורבותיי" כדי להתרענן כך שהשלמתי שני ספרים בבת אחת. זה הצליח לי, אבל לא זירז את התהליך".

בחרת מבנה מאוד מורכב לסיפור שלך

"כמו שאומרים, הצורה מכתיבה את התוכן. "מר בוטן" בנוי כמו רצועת מוביוס, הוא מתחיל במקום שבו הוא נגמר ומשתמש במשטח שיש לו לכאורה צד אחד בלבד בסמל, ככלי לספר סיפור, כלי לחקירת המעברים האינסופיים בנישואים בין אינטימיות לחוסר סיפוק, אמון ובגידה, ייאוש והתחדשות, רגע אחרי רגע ושנה אחרי שנה בחייהם של שלושה זוגות. האמן ההולנדי אֶשֶר היה אובססיבי בנוגע לרצועת מוביוס והיא חוזרת בעבודות שלו – זה מהדהד ברומן, כי דיוויד פפין יוצר משחקי מחשב מבוססים על העולם של אשר. ככל שחשבתי על זה הבנתי שזו הצורה המדויקת של הנישואים. למה? כי כשמניחים שתי דמויות על רצועה כזו, נדמה שהן נמצאות משני צדדים שונים אבל למעשה הן על אותו צד. תראי:

 

 

שלא לדבר על זה שלפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו כאילו אנחנו מסתובבים במעגל אינסופי של אותן בעיות עם בני הזוג שלנו, עד שהמוות או הגירושין או הרצח מפרידים בינינו. גם במשחקי וידיאו צריך לפעמים "למות" כדי לעבור לשלב הבא".

כמה זמן היית נשוי כשהתחלת לכתוב את "מר בוטן"? מאיפה היה לך אומץ לבחון את הנישואים בכנות כזאת? לא היה קשה לכתוב בכנות (בוטות?) על זוגיות כשאתה יודע שאשתך תקרא את זה?

"כל הזמן שואלים אותי אם מדובר בווידוי או סיפור אוטוביוגרפי. האמת היא שכולנו לפעמים חולמים להשתחרר מבני הזוג, ואם לוקחים את הפנטזיה הזו לקצה המוסרי שלה, מגיעים לרצח. מאחר שהספר מציג חקירה משטרתית באור מגוחך ומצחיק, אני מקווה שהבחינה הכנה הזו של הנישואים היא שמעניקה לו משהו מעבר לתרגיל באירוניה, ונותנת לדמויות פאתוס.

"אני לא חושב על הקוראים כשאני כותב, זה רק יגביל אותי כיוצר. אשתו קוראת כל מה שאני כותב, החל בטיוטות וכלה בכתב היד, ויודעת היטב מה בדוי ומה קשור למציאות אפילו בעקיפין. החופשה בהוואי, למשל, שדיוויד ואליס יוצאים אליה… באמת נסענו לשם, אבל בעוד הנישואים שלהם כמעט חרבו בגלל הטרגדיה שמתרחשת שם, הטיול שלנו היה נפלא, שם התגלה לנו שאנחנו מצפים לילד. דמיינתי תקופה נפלאה בנישואיי, דרך עדשה עכורה מאוד. הספר לא עוסק בנישואים שלי, אבל משהו בכתיבה גורם לאנשים לחשוש לחייה של אשתי או לתהות כמה אני אמיץ – ובעיני זו מחמאה".

אתה חושב שכתיבת הספר שינתה אותך כבן זוג? נדמה שיצאת למסע ארוך שבדק את כל ההתרחשויות בזוגיות…

"אני מניח שיהיה לי קשה לרצוח את אשתי בלי להפוך מיד לחשוד עיקרי. אין לי ברירה אלא להמשיך להוציא אותה מדעתה. לדעתי, כל מי שנשוי במשך תקופה ארוכה (אנחנו חוגגים הקיץ 18 שנה) עובר מסע כזה בכל יום ויום. אני רק תרגמתי את זה לספר".

 

תמונה קבוצתית עם ייאוש – ראיון עם פול אוסטר

 

 

בעשרת העמודים הראשונים של "סאנסט פארק" נדמה שפול אוסטר חיבר עוד גירסא לסיפור פיגמליון, גברתי הנאווה, לוליטה – סיפור חניכה של ילדה על ידי גבר מבוגר ומנוסה ממנה, שלוקח לו את תפקיד האל המעצב את עולמה. אלא שאוסטר הוא כותב רגיש ומתברר שגם מחובר הרבה יותר למציאות, ועד מהרה מתברר שברומן החדש שלו אין מקום לאלים, גם לא לגורואים או מורים או מחנכים – הדמויות שלו כולן אבודות במידת מה, מחפשות, נתלות זו בזו כדי למצוא את הכוח להמשיך ללכת בחיים שמרחוק נדמים שופעי הזדמנויות אבל מבט מקרוב חושף את השריטות והחתכים והתלות.

"סאנסט פארק", הרומן החדש של פול אוסטר, הוא סוג של תמונה קבוצתית עם ייאוש. תחושת אין האונים מרחפת בין דפיו, למרות שבמרכזו קבוצה של צעירים, נשים וגברים, החיים ביחד בבית פלוש בברוקלין, כולם מוכשרים, יצירתיים, לכולם הייתה הזדמנות לקבל השכלה גבוה וגם לרכוש מקצוע וכולם מוצאים בדרך זו או אחרת מגע אנושי מנחם. אוסטר, בראיון טלפוני, אומר לי שהוא לא חושב ש"סאנסט פארק" (עם עובד, מאנגלית: ברוריה בן ברוך) הוא ספר פסימי, למרות שהוא משקף קשיים לא קטנים שהחברה האמריקאית מציבה בפני הדור הצעיר שלה: התפוררות כמעט מוחלטת של הסולידריות החברתית, אבטלה, אינפלציה, שכר לימוד גבוה כל כך שמביא כל בוגר אוניברסיטה להתחיל את החיים כשעל גבו חוב של עשרות או מאות אלפי דולרים. "כל דור מקווה שלילדים שלו יהיה יותר קל ופשוט", אומר אוסטר. "אני מסתכל מסביב ואני לא בטוח שהצלחנו ליצור חברה שבה לילדים שלנו יותר קל לחיות מכפי שהיה לנו. אולי להפך".

"סאנסט פארק"  מסופר במספר קולות, אבל הראשי והנוכח ביותר הוא קולו של מיילס הלר, צעיר שעזב את הלימודים ואת בית הוריו בעקבות תאונה שבה נהרג אחיו החורג, וברח לפלורידה, שם הוא עוסק בפינוי בתים שננטשו על ידי דייריהם בגלל חובות, ומצלם את החפצים שהשאירו אחריהם. הוא מנהל רומן עם פילאר התיכוניסטית, וכשנדמה הוא עתיד להסתבך בגלל גילה הצעיר, הוא חוזר לניו יורק ומצטרף לחבורה הכוללת בין השאר חבר ותיק שלו שמנהל "בית חולים לחפצים שבורים", מתקן מכונות כתיבה וממסגר תמונות,צעירה שמנה שחושדת שהחבר שלה הומו וצעירה אחרת הכותבת תזה על התפוררות המשפחות אחרי מלחמת העולם השנייה. כולם – כולל דור ההורים שאוסטר מתאר בחמלה גדולה – חוו אובדנים גדולים לפני תחילת הסיפור וכולם מנסים למצוא את זהותם, לתהות לאיזו משפחה הם בעצם שייכים ולמצוא חום ומגע, זמני או קבוע. החברה, נדמה שהוא אומר, יכולה להרוס אותך, אבל משום שלכולנו יש צורך עמוק ועז להשתייך, לא לחיות בבדידות, החברה היא גם ההצלה שלנו.

אוסטר, בן 64, נולד בניוארק, ניו ג'רזי, במשפחה יהודית, שאביה היה סוחר רהיטים ואח"כ איש נדל"ן. הוריו, סמיואל וקוויני, התגרשו בנעוריו. הוא מספר שבבית היו רק מעט ספרים, אבל דוד שנסע לחו"ל השאיר להם את ספרייתו, והכיר לו את העולם שיהפוך למרכז חייו. הוא החל לכתוב בגיל צעיר מאוד, קודם שירה ("איומה") ואחר כך סיפורים ואמר לא אחת שבעיניו הכתיבה נובעת מתוך בדידות. אחרי הלימודים הוא עבד על מיכלית נפט והתיישב בפריז, שם השלים תואר שני, התקיים בצמצום וחזר לארה"ב בגיל 27 כשהונו מסתכם בתשעה דולרים. הוא פרסם ספר שירה ותרגומים לספרות צרפתית, וחי אצל אבא שלו עד שהצליח לשכור דירה משלו. אבא שלו ניסה לשכנע אותו למצוא משרה נורמלית, אבל אוסטר הצעיר לא הצליח להפסיק לכתוב ומאז שנות השמונים פרסם 16 רומנים ונחשב לאחד הכותבים החשובים בספרות האמריקאית. אביו מת לפני שהתפרסם, ואמא שלו – הוא אומר, שומרת את כל ספריו אבל הוא לא חושב שהיא קוראת אותם. הוא היה נשוי לסופרת לידייה דיוויס, ממנה נולד בנו דניאל (שהופיע בסרט "עישון" שכתב וביים), והיום נשוי לסופרת סירי הוסטוודט, ויש להם בת אחת, סופי שהיא זמרת ושחקנית.

אוסטר לא אוהב להתראיין. הוא עושה את זה, כחלק מהמחויבות שלו למו"לים, אבל בעיניו שיחה על הספר היא ניסיון לפשט את מה שאנחנו לא אמורים בכלל לפשט. בכלל, הא מעדיף להתמסר לכתיבה שלו ולהדוף הפרעות חיצוניות. בגלל זה הוא לא קורא ביקורות ולא מתחבר לאינטרנט. למעשה, הוא כותב ביד, בדירה שאין בה דבר מלבד שולחן כתיבה, ואחר כך מקליד את הטקסט על מכונת כתיבה ישנה. "אני מרגיש חופשי בלי העומס של חידושים טכנולוגיים" הוא אומר. "אני מאוד עקשן בנושא הזה. מתאים לי לכתוב ככה ואני לא רוצה לשנות שום דבר. אני שומע מאנשים כמה הרשת יכולה להיות תובענית ומסיחת דעת ואני לא רוצה לקבל הודעות ולהצטרך לענות להן, אני לא רוצה להיות נגיש מדי ולהיות מוצף בפניות של אנשים".

כבר מזמן הפסיקו לייצר מכונות כתיבה. איפה אתה בכלל מוצא סרטי דיו?

"עדיין מיצרים כאלה באינדונזיה ויש חנות מחוץ לניו יורק שמייבאת אותם. קניתי מלאי שכנראה יספיק לי לכל חיי. אני כותב על מכונת כתיבה מסוג אולימפיה שקניתי ב – 1974 מחבר של חבר שלא השתמש בה, היא עלתה לי 40 דולר והיו בה פיסות מתכת שהחלידו אבל קרה לי נס, אבא של חבר אחר מת והוא הביא לי מכונה נוספת זהה, ומצאתי בניו יורק את ד"ר שווייצר שלי, את פול שוויצר שמשקם מכונות כתיבה והוא הרכיב לי משתיהן אחת שנראית חדשה לגמרי. זה קרה במפתיע, אחרי שהמצאתי את בית החולים לחפצים שבורים שמופיע בספר…"

הגיבור הראשי שלך מיילס, הוא סוג של גיבור אמריקאי קלאסי, מופנם, נערץ ולמעשה אבוד ושבור, אינטלקטואל עירוני, אבל מזכיר קאובוי מהמערב הפרוע.

"זה סוג של מודל שקיים בחברה האמריקאית, ומאוד קשה לחיות אותו. גברים צעירים שמתבוננים פנימה ולא מצלחים להיפתח החוצה. יש בו משהו קפוא, אבל הוא מנסה להשתנות וכשהוא יוצר קשר עם בחורה צעירה משהו בו נמס. הוא דומה להרבה גברים שלא מצליחים לדבר על רגשותיהם, אבל מאוד קל להתאהב בהם".

לכל הצעירים האלה יש נתוני פתיחה מצוינים. הם יפים, הם חכמים, הם מוכשרים. למה הם לא מצליחים לעשות עם זה כלום?

"קשה להיות צעיר באמריקה של היום, כי אנחנו עושים לצעירים שלנו משהו נורא – אנחנו מעמיסים עליהם הלוואות ענק רק כדי ללמוד, ושמים להם על הגב אבן ענקית שבגלל הם לא יכולים להתחיל לנוע בחיים. אנשים בחובות חושים לקחת סיכון ונהיים שמרנים. הם מוצאים עבודה שהם לא מרוצים ממנה, אבל לא מעיזים ליזום או לשנות כי הם צריכים לשלם חובות. הדמויות בסיפור שלי מתקדמות מתוך המצב הזה לאט לאט, בזכות מגע עם אנשים אחרים. אני חושב שהעתיד שלהם יהיה טוב מההווה. אם הייתי כותב ספר המשך הייתי מגלה לך שמיילס מגזים בחרדה שלו מפני הצרות שמחכות לו, הוא אמנם יעמוד למשפט בסוף הספר, אבל זו עבירה ראשונה שלו ויסלחו לו, אני צופה עתיד ורוד לאהבה שלו. אני חושב שהצעירים האלה מסוגלים להילחם על החיים שלהם ולכן בסופו של דבר יהיה להם טוב".

הסרט "שנות חיינו היפות ביותר" (של ויליאם ויילר, 1964) מככב בספר

"מלבד העובדה שזה סרט שאני מאוד אוהב, אני חושב שהוא אומר משהו על אמריקה של אחרי מלחמת העולם השנייה וגם על אמריקה של היום – הוא מתאר את האנשים שחוזרים מזוועות המלחמה ולא מצליחים להשתלב ולחזור להיות מה שרצו להיות, אבל הוא גם מדבר על היכולת של האהבה לתקן מצבים".

זו תפיסה כל כך רומנטית…

"יכול להיות שהיא נובעת מכך שאני חי כבר שלושים שנה עם אשה שההיכרות שלי אתה, שהייתה מקרית לגמרי – נפגשנו בערב ספרותי ששנינו יכולנו לא להזדמן אליו ולא להיפגש לעולם – היא האירוע הכי חשוב בחיי גם כאדם וגם ככותב. היא המבקרת הכי חדה והכי אינטליגנטית שלי ולא הייתה הערה אחת שהעירה לי שלא אימצתי. אני עושה בשבילה את אותו דבר".

אוסטר לא רק כותב. הוא ערך והגיש תוכניות רדיו, שהמפורסמת בהן הייתה סדרת תוכניות שהזמינו את הציבור לכתוב סיפורים קצרים שאותם הקריא "קיבלתי אלפי סיפורם", הוא מספר. "וקראתי בממוצע עשרה ביום. זה היה נפלא, אבל לא משהו שאני רוצה לעשות תמיד.". בשנים האחרונות הוא מקריין את הרומאנים שלו, לטובת מי שמעדיפים להאזין לספרים מדברים (כמוני). "אני חושב שלקוראים הכי כדאי לשמוע את הסיפור בקולו של הכותב, אלא אם הוא לגמרי לא מוכשר לזה", הוא אומר. "שחקנים נוטים לעשות דרמטיזציה מיותרת וכשאתה קורא סיפור שלך, זה מרגיש טבעי. אני מקריין ספרים בערך שנה אחרי שכתבתי אותם, וזו חוויה משונה, כי אני כבר רחוק מהם ושקוע כל כולי בספר חדש שעליו אני עובד".

מה אתה כותב עכשיו?

"ספר שאינו בדיוני. את האוטוביוגרפיה של גופי – אני לא כותב על המרפקים והברכיים שלי אלא על החוויה של להית בחיים, חוויית העונג והכאב, אוכל וסקס, פגיעות ותאונות שבהן הייתי קרוב למות. יש פסקה ארוכה על אימא שלי ועל המוות שלה, שחשבתי שהיא לגיטימית כי הגוף שלי התחיל בתוך הגוך שלה. ישנם תיאורים ארוכים של מקומות שבהם חייתי, מקומות שביליתי בהם למעלה משנה, מקומות שהיה לי משהו מעניין לומר עליהם, כי הם היו המקלטים של גופי בעולם. חייתי ב – 21 מקומות שונים, וזה די מוזר, כי כאן, בברוקלין, אני כבר 19 שנה רצופות".

אתה חוזר וכותב על המקומות שבהם אתה חי. ניו יורק משתנה בספרים שלך כמו שהיא משתנה במציאות

"הבית שבו מתרחש "סאנסט פארק" הוא בית אמתי, שעמד נטוש. ביקרתי בו כמה פעמים וצילמתי אותו כדי שיהיה לי יותר קל לכתוב עליו, בית שעמד לא רחוק מבית הקברות גרינווד שאני מזכיר בספר, בית קברות ענק חצי מגודלו של סנטרל פארק וקבורים בו שש מאות אלף איש, שזאת עיר שלמה. בינתיים חזרתי לבית הזה במסגרת תוכנית תיעודית שנעשתה לכבוד הספר, והתברר שהוא נהרס ובונים במקומו משהו אחר לגמרי".

 

החיים המבעיתים שנולדים מתוך זיכרון שנמחק

בכל בוקר, כשכריטסין מתעוררת, היא נדהמת מחדש: אין לה מושג מיהו הגבר שלצדו היא מתעוררות ומהו הבית הזה, המלא חפצים זרים ומוזרים, וכשהיא מתבוננת במראה מחכה לה הלם נוסף – היא אינה צעירה בת 20 כמו שנדמה לה, אלא אישה בת 47, שקמטוטים כבר הופיעו על פניה, וטבעת נישואין על אצבעה. בעקבות תאונה קשה, כריסטין סובלת מאובדן זיכרון. היא מסוגלת לזכור בקושי את 24 השעות האחרונות, וגם אלה נמחקות בכל פעם שהיא נרדמת. למעלה מעשרים שנה היא מתעוררת בכל יום לחיים חדשים, לא מוכרים, וצריכה ללמוד מהתחלה כמעט הכל, ובעיקר על מי היא יכולה וממי היא חייבת להישמר.

"לפני השינה" הוא ספר מתח שמתחיל במערבולת גדולה, וזו אינה שוככת במהירות. הקריאה בו מחייבת את הקורא לא פעם לעצור את הנשימה, לנסות לצלול לעומק המערבולת בתקווה שמשהו יתבהר בצדה השני. למרות שזה אינו הספר או הסרט הראשון העוסק בחיים העכורים והמבעיתים הנולדים מתוך זיכרון שנמחק (ודי להזכיר את "שמש נצחית בראש צלול", "13 שניות" או "ממנטו") הקצב שבו הוא כתוב, העובדה שרובו מסופר בגוף ראשון של דמות שמנסה לפלס לעצמה דרך בחזרה לאיזו מציאות בטוחה וההתרחשויות המפתיעות שבהן הוא גדוש הפכו אותו ללהיט ענק גם בבריטניה, שם נכתב, וגם בעוד 38 מדינות אחרות. מאז אפריל השנה הוא גרף תמלוגים של למעלה ממיליון דולר בארה"ב, וזכויות ההפקה הקולנועית שלו כבר נמכרו לרידלי סקוט ("בלייד ראנר").

האיש מאחורי "לפני השינה" הוא סטיב (המכונה ס.ג'.) ווטסון, בן 41, שכתב את הלהיט הזה לפני שלוש שנים, כספר ביכורים, במסגרת סדנת כתיבה יוצרת שארכה חצי שנה, בלונדון, ושבה לקח חלק בעודו עובד כפיסיקאי במשרד הבריאות הבריטי. הרעיון לספר צץ בראשו אחרי שקרא הספד שהתפרסם בעיתון על הנרי גוסטב מוליסון, גבר שעולם הרפואה כינה "פציינט ה.מ.", שאחרי ניתוח מוח שנועד לעזור לו להתגבר על מחלת האפילפסיה בשנת 1953 חי את כל חייו ללא יכולת ליצור זיכרונות חדשים, ונאלץ למעשה לחיות בעבר בלבד. ווטסון הנדהם הפך את הסיפור לסיפורה של כריסטין, שמנהלת יומן בניסיון ליצור מעין מאגר מידע שיאפשר לה לדעת מי היא, ובעמודו הראשון אזהרה שכתבה לעצמה "אל תאמיני לבן" (שהוא בעלה).

 ווטסון נולד  בווסט מידלנדס, אזור באנגליה המכונה" הארץ השחורה", בגלל מכרות הפחם והתעשייה הכבדה, שכיסו את רוב הבתים בעשן שחור. הוא מספר שבילדות המוקדמת חלם להיות מפנה זבל, אבל בנעוריו הבין שיאלץ לוותר על החלום והמיר אותו בחלום על כתיבה. איכשהו הוא התגלגל ללימודי פיסיקה ולעבודה כמדען, אבל לא ויתר על הרצון לכתוב, עד לשלב שבו, לדבריו, הבין שמדובר בצורך עמוק שהוא לא מסוגל להתעלם ממנו או להתייחס אליו כאל תחביב בלבד. למזלו, "לפני השינה" הצליח במידה כל כך גדולה, שהוא יכול היה לעזוב את העבודה ולהתפנות כולו לכתיבה. בימים אלה הוא, כמובן, עסוק בכתיבת ספר מתח שני שגם הוא יהיה מותחן פסיכולוגיסטי. "העולם שבו יתרחש הסיפור יהיה שונה לגמרי", הוא מבטיח, "אבל כל הדברים שמעניינים אותי עדיין יהיו שם, בפנים".

הכתיבה של ווטסון ב"לפני השינה" (הוצאת כתר, מאנגלית: הדסה הנדלר) מתוחכמת ופה ושם אפילו פיוטית. הכתיבה על אובדן זיכרון מאפשרת לו להתמודד עם שאלות של זהות, אישיות, רצף תודעתי, יחסינו המורכבים אם אנשים קרובים לנו, הזדקנות ואהבה. כדי לבנות את סיפורה של הגיבורה שלו, כריסטין, הוא קרא לא מעט על אובדן זיכרון ובעיקר על אנשים שאינם מסוגלים ליצור זיכרונות חדשים אבל המציא מצב רפואי חדש, שהתאים לעלילה. "נושא הזיכרון מרתק אותי", הוא אומר בראיון שקיימנו השבוע. "תמיד תהיתי איזה משמעות יש לאמיתות שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לקבל תחושה של מי שאנחנו במצבים מסוימים. תארי לך אדם שאין לו את זה, אדם שרק אחרים יכולים לספר לו מי הוא. זה מצב כל כך בודד ומבלבל".

למה בחרת לכתוב את הסיפור מנקודת מבטה של אישה?

"כשקראתי על הנרי מוליסון דמיינתי מיד אישה וידעתי שזה יהיה הסיפור שלה. רציתי לבדוק נושאים שקשורים למערכת יחסים זוגית, למשחקי כוח, וידעתי שהמספרת חייבת להיות אישה".

לפני שהתחלת לכתוב, היית קורא אדוק של ספרי מתח?

"אני אוהב ספרים שבהם העלילה חזקה מאוד, ומשדרת תחושה של בהילות וסכנה. לעתים קרובות אלה ספרי מתח או פשע. אני מאוד אוהב את הכתיבה של מרגרט אטווד, אבל ההעדפות שלי משתנות בכל שבוע. כרגע אני מאוד אוהב את פטרישה הייסמית".

מיקמת את ההתרחשויות של "לפני השינה" בבית שקט, בשכונה שקטה, במקום שכולנו מכירים. נדמה לי שזה הכי מפחיד, לחשוב שכל מיני דברים כאלה יכולים להתרחש ממש מתחת לאף, אצל כל אחד מאיתנו…

"נכון. הזוועות שאורבות במקומות שבהם אנחנו חיים הכי מפחידות אותנו. לא רציתי לכתוב ספר שיש בו קרבות ירי או מרדפי מכוניות ואירועים כאלה. רציתי שהקורא ירגיש שהדברים שאני מספר לו יכלו לקרות גם לו".

רידלי סקוט מעבד את הספר לקולנוע. מה אתה מצפה מהסרט?

"קראתי את התסריט, וזה עומד להיות סרט מדהים! אני חושב שסרטים עובדים בצורה אחרת לגמרי מספרים, כך שלא הייתה ברירה אלא להכניס כמה שינויים אבל אני שמח, כי עיקר הסיפור לא השתנה".

דמיינת שהספר יזכה להצלחה היסטרית כל כך בכל העולם?

"ממש לא! חשבתי שמצאתי את הקול שלי ככותב, וחשבתי שאולי הסיפור שאני רוצה לספר יעניין אנשים אחרים שירצו לקרוא אותו. קיוויתי מאוד למצוא הוצאה לאור שתרצה את הספר, אבל לא העזתי לדמיין שאמצא הוצאות כאלה ב – 38 מדינות ושאוכל למכור את הספר לקולנוע ושהוא יהיה רב מכר בעולם…"

מאה זה גיל מצוין לקפוץ מהחלון ולהתחיל חיים חדשים

 

לפני שנה, יונס יונסון החליט להיגמל ממנהג שוודי מסורתי: הנחת שקיק של טבק "סנוס" מתחת לשפה העליונה, ויניקתו הנינוחה במשך שעות. "מסיבות בריאותיות", הוא אומר. "הבטחתי לעצמי שאתחיל עם זה שוב ביום ההולדת המאה שלי! ואני מחכה לזה בכיליון עיניים. אני די בטוח שבאותו יום הולדת אשתה כוסית וויסקי. מכל הבחינות האחרות אני מתכנן להתנהג בדיוק כמו שאני מתנהג היום: אחיה בכפר ואנהל שיחות עם התרנגולות בלול".

העליצות והאופטימית החשודות האלה שמגלה יונסון בגיל 49 מקורן כנראה בעובדה שהאיש טלטל אך לפני שנתיים את חייו, טלטלה עזה למדי, שהביאה אותו למקום שממנו – כך הוא מדווח – הוא מרוצה מכפי שהיה אי פעם. יונסון, יליד שוודיה, היה עיתונאי, מפיק טלוויזיה ובעליה של חברה לייעוץ תקשורת. אחרי שהגיע יום אחד לרופא בעיצומו של התקף שנראה היה כמו התקף לב והתברר לו שמדובר בתוצאה ישירה של עומס, לחץ ומתח, הוא עזב את העבודה, התגרש, מכר את כל רכושו ועבר (עם ממון רב) לגור בפונטה תרזה, על גבול איטליה ושוויץ. שם הוא כתב תסריט – מכר אותו – וגם הפך אותו לספר. "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" מכר כמיליון עותקים בשוודיה ויותר מזה בחמש שפות שלהן תורגם עד כה (21 מתרגמים נוספים רכונים עליו ממש ברגעים אלה) ובקרוב תפציע הגרסה הקולנועית.

"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" (כתר, משוודית: רות שפירא) הוא סיפור חמוץ מתוק, זליל מאוד ובעיקר מצחיק על גבר הפורש לבית אבות לאחר שניהל חיים סוערים מאוד ומתכוון למות בשקט. אלא שלתדהמתו, ולאכזבתו, גופו מסרב לחדול והוא מוצא את עצמו בלבן של ההכנות ליום הולדתו המאה. אלן קרלסון, שמלכתחילה לא השתלב בטבעיות בסביבת בית האבות, נמלט משם, וכשזר מסתורי מבקש ממנו לשמור על מזוודה (מסתורית לא פחות) הוא לוקח אותה ונעלם, ומוצא את עצמו במקום שמתאים לו הרבה יותר ממסיבת יום הולדת מאה: באמצע מלחמה בין שוטרים לכנופיית פושעים, נרדף על ידי בריונים מכל הסוגים, עיתונאים ואזרחים מהשורה. הוא מציל ממוות את פרנקו, אוכל הרינג ומללפון מלוח עם סטלין, נוכח לדעת שלהרברט איינשטיין, אחיו של, יש אינטיליגנציה של שק תפוחי אדמה, נשלח על ידי הרי טרומן לסין לפוצץ גשרים ונע ונד באורח פורסט-גאמפי לגמרי בין מאורעות היסטוריים שהוא מסייע לעיצובם.

ספרו של יונסון הוא ספר מסע מיוחד מאוד. מתחת לים הטיפוסים האקצנטריים בהם הוא מתובל –  כמצופה מספר שוודי שגיבורו איבד את שני הוריו בגיל צעיר ונותר חסר כל, מוקף בדורשי חוב, פרות ושלג – ומעבר לאירועים הבדיוניים שמרשה לעצמו יונסון לנטוע מאחורי הקלעים של ההיסטוריה, הולם תוף מרוחק אבל נחוש, שיונסון מתופף בו כאומר: החיים לא נגמרים, עד שהם לא נגמרים באמת, ובכל רגע נתון אפשר לעשות דברים שלא חלמתם שתוכלו לעשות. זה כנראה משהו שקרלסון, גיבור הספר, ויונסון, מחברו, מאמינים בו בכנות.

הגיבור שלך משנה את חייו בצורה דרמטית בגיל מאה, אבל במקרה. אתה עשית אותו דבר מבלי לחכות לסוף החיים, מבלי לחכות שהגורל יקבל את ההחלטות במקומך. איך עשית את זה? מה אתה יכול לייעץ למי שחולמים לשנות את החיים אבל אין להם אומץ…?

"פעם נהגתי לומר שאם אתה מתלבט אם לעשות או לא לעשות משהו, שינוי בחיים (כמו לצאת מהחלון ולהיעלם) זה סימן שאתה צריך לעשות את זה. איזה אפשרות אחרת תהיה לך לגלות שזאת הייתה טעות? ברור שזה לא תמיד קל, אבל אני מאמין שאחת הסיבות להצלחה הגדולה של הספר שלי, נוסעת מזה שהוא מעניק לאנשים אפשרות בריחה, בריחה מהחיים שלהם, מהמציאות שלהם. לא בריחה מוחלטת, אלא כזו שנמשכת 386 עמודים בערך. להרבה אנשים זה מספיק כדי להיווכח שהמציאות שלהם לא כל כך נוראה כמו שהם חשבו".

כשקוראים את עלילות אלן קרלסון, נדמה שהחיים באמת יכולים להתחיל בגיל מאה, או לפחות בכל רגע שנחליט.

"אני לא חושב שיש גיל שבו זה מאוחר מדי לקפוץ החוצה מהחלון ולעשות את מה שאתה רוצה באמת לעשות בחיים. אימא שלי כבר בת 83, יושבת בכסא גלגלים, ובחג המולד שעבר היא אמרה לי שבגלגול הבא שלה היא רוצה לנסוע לספארי באפריקה. כמה חודשים אחרי השיחה הזו, נסענו יחד לספארי באפריקה. בגלגול הנוכחי שלה!"

הגלגול הנוכחי של יונסון התחיל אחרת לגמרי משהמשיך. הוא אומר שתמיד רצה לכתוב ספר, אבל חיכה וחיכה ועסק בעיתונות במקום. לקח לו 47 שנה לכתוב את הספר הראשון, הוא אומר, אבל הוא שמח שהוא חיכה, משום שלו היה כותב את הרומן הראשון שלו בגיל צעיר הוא ללא ספק היה ספוג השפעות של כותבים אחרים: מארקס, קונדרה, קרואק, בוקובסקי. הוא משוכנע שלפני עשרים שנה הייתה סכנה מוחשית שיכתוב גרסה דהויה וקלושה של אלה. היום הוא כותב בקלות ומתוך עצמו, וכשהוא תקוע הוא מנקה את לול התרנגולות שלו. מסתבר שאין כמו פינוי צואת עופות כדי לגרום למוח לזרום בחופשיות.

קוראים רבים שואלים את יונסון מה הוא מתכנן בעתיד. הוא אומר להם שהוא חולם על הרוגע וחוסר הדאגה של גיבורו בן המאה, אבל משער שהוא עצמו ימשיך להתעניין בפוליטיקה ובנושאים חברתיים, ואולי אפילו ירצה בפני נוער, כדי לשכנע אותם שהחיים הם הרפתקה וככה צריך להתייחס אליהם. כעיתונאי הוא עבר שישה ולעתים שבעה ימים בשבוע, כמעט 16 שעות ביום, במשך עשרים שנה. הרופא שלו, כאמור, הזהיר אותו שמדובר בעבודה שהורגת אותו לאט, אבל בטוח, והוא מכר את החברה המצליחה שבבעלותו והפך למולטי- מיליונר. אלא שאז התברר לו שהוא חסר זהות. לא היה לו ברור מי הוא ומה הוא אמור לעשות עכשיו, ואז עלתה בו המחשבה שאם יכתוב ספר הוא לפחות יוכל לקרוא לעצמו סופר.

יש רגעים שבהם אתה מתגעגע לחייך הקודמים?

"לא, לא. אף פעם לא. החיים תמיד קצת יותר טובים מכפי שהיו לפניע שנה. אני בטוח שככה זה יימשך".

החרטה היחידה שעליה הוא מוכן לרמוז, קשורה לגירושיו, ולסבל שנגרם לבנו הקטן. בראיונות קודמים הוא אמר שהוא התקשה לשמוח בהצלחה הגדולה של הספר, בגלל הדאגה לילד, שכיום חי ביחד אתו, בבית שאליו עברו בחזרה משוויץ – באי השוודי גוטלנד שבים הבלטי.  רק אחרי שנרגעו הדברים בחזית המשפחתית, הוא יכול היה להתפנות ולחוש גאווה על מיליוני הקוראים שלו. "במידה מסוימת אני אפילו אסיר תודה על מה שקרה לנו במשפחה, כי זה נתן לפי פרספקטיבה נכונה על הדברים", הוא אומר.

את "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" הוא עיצב בהשראת חיבתו העמוקה להיסטוריה מודרנית ורגישותו לנושאים חברתיים. לתוך זה הוא יצק את נטייתו הטבעית להתפעל מהאבסורדים שהוא מגלה סביבו ואת ההערצה שלו לאנשים שסוללים לעצמם נתיב אישי בחיים. כמו, למשל, השכן שלו שהוא כלכלן צמרת וגם בעלים של מסלול קרטינג, מומחה להיפנוזה רפואית, מאמן ג'ודו ונהל מוזיאון. הם הכירו, אגב, כשיונסון רצה לקנות שמונה תרנגולות ולהקים לול, והשכנים אמרו לו לדבר עם האיש הזה, שמתמחה גם בגידול תרנגולות, כמובן. "לא יכולתי להשתמש בטיפוס כזה בספר, כי זה נראה מוגזם. אני אוסף טיפוסים, אני אוסף גורלות".

מאחר שהכתיבה של יונסון שנונה כל כך, מפתה לדמיין אותו כאיש מצחיק במיוחד, אלא שהוא – ריאליסט מפוכח – מעדיף לצטט בתגובה את מארק טווין שאמר משהו כמו "לאהוב ספר ולפגוש אחרי הקריאה את הסופר, זה בערך כמו לפגוש את האווז אחרי שגמרת להתענג על אכילת הכבד שלו". זאת גם הסיבה שהוא מעדיף לגור הרחק מן המון המתפעל, ולכתוב. "כרגע אני באמצע כתיבת הספר השני שלי", הוא מדווח. "אני מרשה לעצמי להשקיע שנה שלמה בכל ספר ומעריך שאכתוב ספר חדש אחת לשנתיים".

מלבד כתיבה, יש לך עוד חלומות שטרם הגשמת?

"אני חולם להשתקע פה, במקום המקסים שבו אני גר. כמה שפחות שינויים מעתה והלאה".

 

שעות המיניות המעורפלת של מייקל קנינגהאם

 

הסוס שנדרס בראשית "עם רדת הערב" באמצע השדרה המהודרת בניו יורק היה עבור רוב תושבי העיר הגדולה הממהרים לא יותר ממטרד פקק תנועה. עבור פיטר ורבֶּקה הריס, זוג אינטלקטואלים ניו יורקים מצליחנים בני ארבעים וקצת, זאת הזדמנות לשיחה שמתחילה ב"טעות" וממשיכה בבורות של חייהם, בורות שמעליהם השתדלו עד כה לדלג בהתעלם מהסכנות.

הנישואים שלהם, שיגרת חיי המין, האהבה שהפכה למובנת מאליה, ההתנהלות בנתיב מסומן מראש, מעייף, מייאש כמעט, ולמחשבות על יופי – שכמו שאומר המוטו המקדים את הספר – אינו אלא ראשיתה של האימה.

מייקל קנינגהאם כותב נפלא. "עם רדת הערב" (כתר, מאנגלית: כרמית גיא) כתוב בשפה מהירה, מדויקת וחסכונית מאוד, אותה שפה שמשפטיה הקצרים רוטטים לפעמים מעומס האבחנות, ממש כמו ב"השעות", הספר שהביא לו לפני 12 שנה את פרס פוליצר (והפך לסרט המאוד מצליח). ב"עם רדת הערב" קנינגהאם בוחן מושג שכבר שימש גרעין לרומנים משובחים, מושג היופי. גם העלילה שלו אינה חדשנית מאוד: לתוך חיי הזוג הנינוח מגיח האח המרדן, הרמאי, היפה והכובש של רבקה ומזעזע את יסודות חייהם. איתן, בן ה – 23 המכונה מיצי (לדעת התרגום העברי השגוי, אם כי במקור הוא קרוי מיזי – קיצור של Mistake, טעות באנגלית, משום שנולד כפנצ'ר) הוא צעיר מקסים, אינטליגנטי ואבוד, שהתמכר לסמים, נשר מהאוניברסיטה, והיה בטוח שהכישרון וכוח החיים יסללו לו דרך בעולם. רבקה משמשת בתפקיד האחות-האם-המאהבת-המעריצה-אך-מאוכזבת מאחיה, ואילו פיטר – שהוא גם סוחר אומנות מצליח – מכושף. יופיו של מיצי, אופיו הפתייני, האלטרנטיבה שהוא מציע לכאורה לחיים הבורגניים, העובדה שהוא סוג של פסל חי וגם דומה מאוד לאשתו כפי שהייתה בצעירותה, – כל אלה מעוררים בפיטר משיכה מינית מבלבלת ועזה וכמיהה שמניעות את העלילה בעוצמה.

קנינגהאם, בן 59, נולד בסינסינטי אוהיו, גדל בקליפורניה, למד ספרות אנגלית בסטנפורד והחל לפרסם סיפורים בכתבי עת נחשבים בגיל צעיר מאוד. כבר 25 שנה שהוא חולק את חייו עם קן קורבט, פסיכואנליסט, ועל אף שהוא עוסק רבות בשאלות של זהות מינית הוא מדגיש בראיונות שהוא לא אוהב את הכותרת "סופר הומו". למרות זאת "עם רדת הערב" אינו היצירה הראשונה שלו שתוהה על הגדרות של מיניות. הפעם הוא עוטף את ההתחבטויות המיניות של גיבוריו בתוך דיון סוער יותר על נעורים, משיכה, אירוטיקה וכמובן יופי, לא רק בבני אדם אלא גם באומנות ובאידיאות.

אתה חושב שיש חיבור אוטומטי בין יופי לארוטיקה?

 "אני חושב שזה קשר בלתי נמנע, אבל אני מתעניין במגוון שלם של יופי, לא רק בסוג ה"רשמי" שאנחנו רואים בפרסומות ובטלוויזיה ובסרטים. מיצי, אובייקט התשוקה הבולט ביותר בספר, הוא גם בעל היופי הכי קונבנציונאלי שאי פעם כתבתי. הוא מייצג את האידיאל, הוא אובייקט באותה מידה שהוא אדם, ואולי הוא נראה כמו דוגמן במודעות של ראלף לורן, למרות שאני חשבתי דווקא על אחד העבדים המתים של מיכלאנג'לו. בכל הרומנים האחרים שלי, התמקדתי ביופי החמקמק והעמוק של אנשים שלא נראו כמו דוגמנים מפרסומות, באנשים שנראו כמו 97% מהאוכלוסייה. אני אוהב יופי שמרני. אני אוהב אנשים יפים שאינם בהכרח צעירים או שריריים או רזים או דומים במשהו למה ש"יפהפיים" אמורים לדמות. עבורי, הארוטיקה הרבה יותר מעניינת אם כרוך במה מה שאני מכנה "גילוי" שאחת הדמויות שלי צריכה לגלות, של משהו עלום, של הנשמה, של הסקסיות של משהו שאף אחד לא לוטש אליו עיניים ברחוב".

 למה בחרת לכתוב דווקא על זוג סטרייטים?

"'עם רדת הערב' הוא סיפור על אהבה, אובססיה והערצת היופי ולא רק על תאווה. פיטר, הדמות המרכזית, הוא סטרייט והוא מוצא את עצמו נמשך למיצי, לא בגלל שהוא רוצה לשכב אתו אלא בגלל שמיצי מגלם את היופי שאליו פיטר כמהה באומנות ובאותו זמן גם דומה לרבקה, אשתו של פיטר, כפי שנראתה כשהוא התאהב בה. יש אלמנט אירוטי במשיכה של פיטר למיצי, אבל אלמנט כזה קיים בכל כך הרבה מצבים בהם אנחנו מרגישים משיכה ורובם לא יובילו לסקס. אם פיטר היה הומו, או שמיצי הייתה אישה, זה היה סיפור על רומן שמתממש או לא. הסיפור הוא על גבר שהמום מכך שאדם אחר הוא אובייקט נחשק ונהדר בעיניו, וזה שונה מלראות מישהו כאובייקט מיני".

במערכת יחסים הומוסקסואלית, פיטר היה חווה משבר אמצע חיים שונה לגמרי?

 "לא לגמרי. הסיפור יכול היה להיות מסופר בדרך הפוכה: נניח שפיטר הומו וחי עם גבר אחר כבר המון שנים, ומוצא את עצמו פתאום נמשך לאחות הצעירה של בעלו. זה יכול לקרות באותה מידה, אבל סיפור כזה לא היה מעורר את אותה חבילת טבואים שמערכת היחסים עליה כתבתי בספר מעוררת. גברים, לפחות תיאורטית, אמורה להימשך לנשים, ולכן גיבור הומו שמוצא את עצמו נמשך לאישה לא היה כל כך מעניין או מטריד. למרות שב – 2011 הומואים די מקובלים (לפחות בחלק מהעולם) רובנו עדיין לא מרגישים נוח עם הרעיון שגבר נמשך לגבר אחר. הספרות צריכה לעסוק באזורי אי הנוחות שלנו". רוב הגברים הסטרייטים ממש מפחדים לבחון את המשיכה שאולי יש להם לגברים אחרים… "בעיני רוב הסטרייטים תחושות כאלה אסורות, יש מי שחשים שהן מערערות על ההטרוסקסבואליות. אנחנו מרשים לנשים יותר מרחב תמרון. אם יש לסטרייטית רומן עם אישה אחרת שאחריו היא חוזרת לגברים, אנחנו נוטים לחשוב שזה היה שלב בחייה. אם גבר יעשה אותו דבר, הוא עצמו יחשוב על זה כאילו הוא יצא מהארון, נבהל וחזר פנימה. "ב"השעות" היו הרבה מערכות יחסים לסביות, אבל אף אחד מהמבקרים לא ראה בזה "סרט לסבי". אני חושב שלו אלה היו גברים, התגובה הייתה אחרת. "

עד כמה חשובה בעיניך המשיכה המינית במערכת יחסים ארוכת שנים?

 "סקס ומשיכה מינית חשובים מאוד בעיני, לפחות עד גיל תשעים ובטח גם אחר כך, למי מאתנו שחי עד לגיל הזה. משיכה חשובה מאוד לזוגות חדשים, אבל כשיצאתי עם כל מיני בחורים, לפני שפגשתי את קני, שאתו אני חי כבר 25 שנה, חיפשתי משיכה אבל גם תשובה לשאלה יותר חשובה: האם אני יכול לדמיין את עצמי אוכל עם הבחור הזה עשרת אלפים ארוחות ערב?"

 עד כמה משיכה קשורה בעיניך לגיל צעיר ויופי?

"יש קשר, כמובן, מאז מיכלאנג'לו ועד ימינו. היום אנחנו אובססיביים בעניין הנעורים כפי שלא היינו מעולם – דוגמנים ודוגמניות מתחילים את הקריירה גיל 12 ונחשבים משומשים מדי בגיל 18. אני לא מתנגד לבעלות שהצעירים תובעים על יופי ומשיכה, אבל אם נוותר להם על כל השטח הזה, היופי יהפוך למשהו שטוח ומדכא למדי. העולם יהיה מקום יותר טוב ויותר סקסי אם נאפשר צורות רבות יותר של יופי. זה יהיה יותר כייף לרבים מאתנו. תחשבי על ונסה רדגרייב, הלן מירן, חוויאר ברדם, שון קונרי…"

אצלך, כמו אצל הרבה סופרים, משפחה היא אחד המקומות היותר קשים להימצא בו…

"זאת אכן שאלה קשה. אני לא חושב שאפשר למצות אותה בראיון כזה, אבל נדמה לי שהמשפחות שלנו מכירות אותנו היטב, והכירו אותנו מאז שנולדנו. שם ניגבו לנו את התחת ולכן הן משמשות העדות חיה נגדנו כשאנחנו גדלים ומשתנים. המשפחות שלנו מזכירות לנו שאולי עכשיו אנחנו מנהלים או רופאים או אומנים מהוללים אבל פעם היינו תינוקות שבכו כשהם איבדו צעצוע. קשה לשאת את זה. אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כעל פרפרים אבל המשפחות שלנו מסתכלות עלינו – גם אם זה בחיבה גדולה – ואומרות "שלום, זחל!" הספר עמוס ציטטות מספרים אחרים – התכוונת להראות שאתה יושב על כתפי ענקים? "לא. האומנים והכותבים האלה חשובים לי, ואני חושב שסופרים צריכים לכתוב על מה שיקר להם. מצפים מאתנו לעבוד מתוך הביוגרפיה שלנו וליצור בדיון מתוך חוויות אמתיות. אבל מה עם הספרים שטלטלו אותנו והאומנות שחדרה לנשמה שלנו ושינתה את חיינו והפכה אותנו לאנשים אחרים? האם הם פחות חשובים מהאימהות המדליקות שלנו והאבות התחרותיים שלנו?"

לגיבור שלך יש חיים לא רעים בכלל. זה אומר שבעיניך איש בעצם אינו מוגן ממשבר אמצע החיים?

 "אני חושב שאין בכלל ויכוח על זה שכסף, מעמד, בטחון וכו' לא מגנים עלינו מפני עוצמתם של רגשות, אובדן והעובדה שנמות. למרות זאת, אני לפעמים תוהה למה אני כותב על הצרות של אנשים שיש להם בחיים יותר ממה ש – 98% מהאוכלוסייה יכולים רק לחלום עליו. אני מתלבט, באמת".

חבורה שלמה של נפשות צעירות מחפשות מחברת

 

אלינור קטון

הדרמה שעליה היא כותבת התרחשה באינספור בתי ספר, אינספור פעמים: מורה מנהל רומן עם תלמידה, וכשזה מתגלה, פורצת מהומה אימתנית. אלא שאלינור קטון יודעת לנהל את הדרמות שלה אחרת לגמרי. "החזרה", ספר הביכורים שכתבה בהיותה בת 22 בלבד, זיכה אותה בתשעה (!) פרסים ספרותיים ובהם פרס אורנג' הבריטי היוקרתי מאוד, בזכות כתיבתה יוצאת הדופן. קטון לא הסתפקה בלספר סיפור. לצד העלילה היא העמידה מחזה שתלמידי בית ספר לדרמה כותבים ומעלים על אותה פרשה ממש, מה שאפשר לה לשחק ולערבב מציאויות, ללוות את האירועים בפסקול מוזיקלי ולנוע קדימה ואחורה בין קטעי שיחות ומחשבות שלא ברור איזה מהם מונולוגים כתובים ואיזה מדוברים על ידי הדמויות האותנטיות. העיתונות הבריטית שכינתה אותה "מתפוצצת מכשרון" סימנה אותה, ונדמה לי שבמידה רבה של צדק, ככותבת יוצאת דופן שכדאי מאוד לחכות לספריה הבאים.

קטון, בת 26, סיימה בימים אלה שלוש שנים בתוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת איווה. היא ניו זילנדית במקור, אבל נולדה בקנדה, כשאביה השלים שם את הדוקטורט שלו. עד גיל 13 חייתה ביורקשייר, אנגליה, ואז שבה למולדת. ספרות היא למדה באוניברסיטת קנטרברי ותואר שני השלימה בוולינגטון, ניו זילנד, במסגרתו כתבה את ספר הביכורים שלה. "החזרה" (עם עובד, מאנגלית: מיכל אלפון) עוסק, כאמור, בתגובות לרומן שניהל אחד המורים עם התלמידה, ויקטוריה. קטון מדברת מפיהן של מבחר דמויות, החל במורה לסקסופון, דרך איסולד, אחותה הצעירה של ויקטוריה, ג'וליה, חברתה הבוגרת ומלאת התשוקה ועד להוריהן של התלמידות. מבעד לעיניהן, קטון מתעמתת עם מחשבות על מיניות, על מערכות יחסים, על שליטה ואובדן שליטה, על פחדים ועל ההתבגרות שהיא חזרה לקראת מה שעוד עתיד לקרות בחיים. היא מתארת בדייקנות כמעט עוצרת נשימה את הדינמיקה בין הנערות ואת ניסיונות ההצצה של מבוגרים לתוך עולמן, את העיסוק שלהן בדימוי העצמי ואת המעברים החדים שבין עדינות לרשעות ובין חיים למוות (אכן, יש בסיפור גם תלמידה אחת מתה, וכל מילה נוספת תהיה בגדר ספוילר).

"החזרה" נולד כמעט במקרה. קטון שחלקה בזמן הלימודים דירה עם בחורה שלמדה תיאטרון וניגנה בסקסופון התבקשה לכתוב לה מונולוגים שינועו מדמות לדמות באמצעות נגינת הסקסופון, ונשבתה במבנה המוזיקלי. היא כתבה וכתבה וכתבה, בניגוד גמור לתלמידים אחרים שהעדיפו להתחיל מסיפורים קצרים. באחד הראיונות הרבים שהעניקה לעיתונות באירופה, היא תיארה את תהליך לימודי הכתיבה ככניסה לבית חרושת לנקניקיות, שמצד אחד נדחסים חומרי גלם ומצד שני מופק תוצר קבוע מראש. עבורה, היא מדגישה, הכתיבה היא תהליך הרבה יותר אנושי, כזה שבאמצעותו היא מנסה להבין את ההתפתחות הרגשית שלה ושל אחרים. ב"החזרה" היא אכן מבצעת חקירה יסודית של מהלכים רגשיים. הפרוזה שלה מאוד לירית, אבל גם אם נדמה לעתים שהיא רכה, קטיפתית כמעט, קטון אינה חוששת לחשוף טפרים ולנשוך כשצריך – היא כותבת על יחסים מורכבים בין אחיות, על הניסיונות הכואבים של בנות צעירות להבין מי הן ועל הרצון העז להיות לפעמים מישהי אחרת. את כל החוויות האלה, היא אומרת, היא מכירה אישית: "בתיכון היו לי תקופות, הייתי יצור שכל הזמן חיפש איך להגדיר את עצמו באמצעות הקבוצות שאיתן ביליתי, וכל הזמן נעתי מקבוצה לקבוצה, מהספורטאים למוזיקאים, מהתיאטרון לאומנות. אני לא חושבת שידעתי מי אני רוצה להיות או מי אני אמורה להיות, הייתי רעבה לשינוי וחידושים ומצד שני רציתי נורא להיטמע. וכמובן רציתי להיות סופרת, אבל זאת הייתה שאיפה פרטית, סוד ממש, שלא העזתי לגלות לאיש".

חיפוש הזהות הוא עניין מרכזי מאוד בגיל ההתבגרות

"נדמה לי שרב המתבגרים מוצאים את זהותם בין "הדמות", התפקיד שהוטל עליהם לשחק, לבין "השחקן", הגוף האמיתי המציאותי עם הרגשות והצרכים והכישלונות שמהמגבלות הגופניות שלו הם לא יכולים להימלט. בתקופה שלנו, רבים חווים משבר זהות בגלל שהם לא מצליחים למצוא את הפשרה בין הזהות האישית לבין ההשתייכות הקבוצתית שלהם".

איזה מין ילדה את היית?

"אני הכי צעירה במשפחה, וכילדה כתבתי המון, אבל שמרתי את זה לעצמי. ביליתי המון זמן לבד. הייתי ילדה שמחה מאוד וידעתי להעסיק את עמי. בית הספר היסודי היה ליד האוניברסיטה שבה אבא שלי לימד, ואחרי בית הספר הייתי הולכת למשרד שלו ומחכה לו עד שייקח אותי הביתה. כתבתי שם, על המחשב שלו, והחבאתי את המסמכים שלי תחת שמות בדויים. בדרך כלל קראתי להם "שעורי בית" או משהו כזה, כדי שאבא שלי לא יקרא".

רוב הכותבים המתחילים מנסים את כוחם קודם כל בסיפורים קצרים. את קפצת מיד לרומן מורכב מאוד

"תמיד רציתי לכתוב רומן, וכל התחלות הכתיבה של ילדותי, הפרויקטים שלא השלמתי, היו התחלות של סיפורים ארוכים ולא סיפורים קצרים".

איזה חלק ב"החזרה" מבוסס על סיפורים אוטוביוגרפיים?

"החזרה" בכלל לא התחיל מהסיפור עצמו, והעלילה לא אוטוביוגרפית. אני לא מנגנת בסקסופון ומעולם לא למדתי בבית ספר לדרמה, למרות שלמדתי פסנתר והייתי בשיעורי תיאטרון בבית הספר. הדבר היחיד בספר שמזכיר את תקופת בית הספר שלי, הוא הדגש העצום על מוזיקה. רוב החברים שלי למדו לנגן בבית הספר, אבל ככל הידוע לי לאף אחת מהבנות לא היה רומן עם מישהו מהמורים. אני משערת שהעניין שלי הגיל ההתבגרות היה יותר תיאורטי. בני נוער כל כך מרוכזים בעצמם, והם מנהלים דינמיקות שבהן מוקדי הכוח נעים כל כך בקלות, והרגשות בגיל הזה כל כך עמוקים ויש בהם כל כך הרבה כמיהה וייאוש. כל זה סיפק לי פלטפורמה מצוינת להעלאת שאלות פילוסופיות שרציתי לבדוק בספר – מופע האני שלנו, מופעי המיגדר, משחקי כוח. הרעיונות – החלק התיאורטי שבלבו של הספר – קדמו מבחינתי לעלילה".

איזה מין תחקיר עשית לפני הכתיבה?

"קראתי הרבה מחזות, ספרי פסיכולוגיה, פילוסופיה וספרים על תיאטרון ורשמתי לי מאות רשימות תוך כדי קריאה. כשאני כותבת, אני מקפידה לקרוא המון, ובעיקר ספרים שאין להם קשר לז'אנר שבו אני כותבת. אני מבצעת המון גניבות מודעות מספרים כאלה. אם נזקקתי למטאפורה מסעירה חרשתי מילונים משך שעות בכפייתיות. "

יצרת בספר עולם שבו למבוגרים אין שמות פרטיים, רק תפקידים ("המורה לסקסופון"), כאילו שהנוכחות האישית שלהם לא חשובה כמו זו של הצעירים…

"המבוגרת היחידה שיש לה שם פרטי ושם משפחה היא המורה שמגיעה כדי להחזיר את הסדר לבית הספר. העובדה שיש לה שם מרגיעה והופכת אותה לאמתית יותר מהדמויות הפחות מפותחות של המבוגרים, שהשארתי אותן חצי בצל, כדי ליצור תחושה מסוימת של אי נוחות. רציתי לשחק עם תפקידיהם של המבוגרים – לא לאפשר לנו להכיר את כל האישיות שלהם, להשאיר חלק מהם כמייצגים דמויות ותפקידים ולא כאנשים אמתיים".

הדמויות הצעירות אמתיות, אבל לא תמיד ברור מי הן

"לאנשים בגילי יש המון אפשרות לבחור בין המון מופעים. לי היו המון תסרוקות שונות ודרמטיות בחיים, ומדהים היה לגלות איך היחס אלי השתנה בהתאם למראה. כשהתחלתי לכתוב את הספר היו לי תלתלים אדומים בוהקים ובכל מקום שהייתי נחשבתי נורא מצחיקה, בלי קשר למה שאמרתי. ואני לא אישה מצחיקה במיוחד. אחר כך נראיתי כמו גרופית של גולשים, למרות שאני לא יודעת לגלוש. אנשים היו נינוחים כי ההופעה שלי אפשרה את זה. כשגידלתי שיער ארוך ומשעמם לא כל כך שמו לב אלי ובקיץ קיצרתי אותו, ולזמן מה היה לי מוהוק, ואנשים חשבו שאני יותר עמוקה ממה שאני. מצאתי את עצמי מגלמת תפקידים. זה מטורף. יש לנו היום דימויים כל כך ברורים של כל צורת התנהגות אפשרית, אנחנו יודעים איך היא נראית לפני שאנחנו חווים אותה. עכשיו אני ממלאת את תפקיד הסופרת, וזה מדהים אבל עדיין לא מרגיש אמיתי".

אמרת לא פעם שהמוזיקה, מקצב השפה המדויק, חשובים לך מאוד. איך התמודדת עם העובדה שהספר תורגם לכל כך הרבה שפות שבהן את לא שולטת, ושאין לך מושג איך הן נשמעות?

"זאת הייתה חוויה מורכבת. היו מתרגמים ששאלו אותי המן שאלות ואחרים לא היו בקשר בכלל. השאלות היו מרתקות מאוד, והיה לי נחמד לענות – כמעט כולן עסקו בבחירה של מילה מסוימת, והכריחו אותי לבחור בין הצליל לבין המשמעות, או לבחור בין משמעויות שונות. השפה היחידה שבה אני ממש שולטת היא אנגלית, ואני מכבדת מאוד את אומנות התרגום. כשאני פוגשת מתרגמים טובים, אני מתפעלת ממש כמו כשאני פוגשת אנשים עם שמיעה אבסולוטית".

 

קטון אומרת שמאז פרסום הספר מצאה את עצמה מוקפת כותבים, עד שכמעט שכחה שלא כל העולם עוסק בספרות וכשחזרה הביתה לחופשות נדמה לשמוע מאנשים שהם סתם נוהגים במשאית או עובדים בבית חרושת. היא עצמה נהנית מכל רגע של כתיבה, היא לא מהסופרים המיוסרים.

הופתעת מהתגובות הכל כך אוהדות לספר?

"כמעט כל מה שקרה מאז ש"החזרה" ראה אור הדהים אותי. אני מרגישה כל כך בת מזל שהתאפשר לי לנסוע בכל העולם ולהיות בכל הפסטיבלים והכנסים, לפגוש מו"לים וקוראים וכל כך הרבה אנשים נהדרים שעבדו בשביל הספר והאמינו בו. אני מאוד מעריכה את תגובות הקוראים – את החיוביות ואת השליליות, למרות שתגובות שליליות ברשת מתסכלות אותי בגלל שאני רוצה להגיב, או למחות, או להגיד לבעלי הבלוג, נניח, שאני קוראת את מה שהם כותבים. כל התרבות הזו של ביקורות או "הערות" ברשת מאוד מוזרה בעיני ועם הרבה מאוד תובנות שלי לגבי הספר הגיעו מדברים שאנשים אחרים אמרו לי אחרי הקריאה או התבהרו לי בעקבות ביקורות שקיבלתי".

 

ההצלחה הגדולה של "החזרה" משפיעה עליך ככותבת?

"כתבתי את הספר בלי לדעת, או יותר נכון בלי להאמין, שמישהו אי פעם יקרא אותו. אני יודעת שהמון אנשים יקראו את הרומן הבא שלי (שיקרא The Luminaries) וזה בהחלט משפיע על הדרך שבה אני חושבת על הכתיבה שלו. אני יודעת שישוו בין הספרים. אני משתדלת לא לתת לזה להלחיץ אותי, ומעדיפה להתייחס לזה כאל אתגר. לא תמיד קל לאזן בין תחושת הערך העצמית לבין התגובות והחיזוקים שאת מקבלת מבחוץ, בין הספקות שבפנים לבין הביקורת שבאה מבחוץ, אבל אני משתדלת להתמודד עם זה. אני חוזרת עכשיו לגור בניו זילנד, קיבלתי משרה באוניברסיטת קנטרברי בקרייסטצ'רץ' לשנה. אני מקווה לסיים את כתיבת הרומן השני שלי, שהוא זה סוג של "פרשת רצח אסטרולוגית" שמתרחשת בניו זילנד בתקופת בהלת הזהב ב – 1860, ויש בה אלמנטים על טבעיים. כשאשלים אותו אעבור לגור במונטריאול, קנדה, ואחר כך? נראה…"

רחוק מתקינות פוליטית ומפמיניזם עדכני (אבל מצחיק!)

צילום: גל חרמוני

עשרים או שלושים עמודים לתוך "בניגוד להוראות היצרן" מצאתי את עצמי מחייכת ומדמיינת שיחות עתידות שאנהל עם גיבורת הרומאן, ליאנה רוט. זה היה מפתיע, כי מדובר בטיפוסה שאני ממש לא מאחלת לעצמי כחברה. היא נוירוטית – שלא לומר נרקסיטית – היא נוטה להתפרצויות, וטיפות חמלה בודדות נסחטות ממנה רק במצבים קיצוניים. ולמרות זאת מדובר באישה מצחיקה, שאחדות משריטותיה המרובות מלאות חן. כעורכת לשונית היא רגישה במיוחד לשפה העברית ולכן מצד אחד היא נתקפת עוויתות כשהיא שומעת שיבושי לשון נפוצים, אבל מצד שני המונולוג שלה – הלא הוא הספר – בנוי כולו משפה מפתיעה, חריפה, קצבית, דחוסה ובעיקר מצחיקה מאוד.

השפה הזו, וגם האומץ של עידית אלנתן לגלוש למחוזות רחוקים מאוד מתקינות פוליטית ופמיניזם עדכני, מונעים מ"בניגוד להוראות היצרן" (זמורה ביתן) להיות עוד רומאן ביכורים קלאסי העוסק בסצנת הדייטים הבלתי אפשרית של רווקה תל אביבית בת שלושים ומשהו. אלנתן מיקמה את הגיבורה שלה ביפו, בדירה קטנה, ברחוב שיש בו בעיקר הומלסים, ריח שתן וחתולים עזובים, והקיפה אותה במגוון גורמים עוינים: זוג שכנים ערבים שעושים סקס קולני ומשתלטים לה על מתלה הכביסה, גור חתולים שמתעקש להירדם במיטתה, גברים צעירים שלא מעוניינים להתחתן איתה, חסר בית ששוכב הלום אלכוהול בחדר המדרגות שלה ומהומות בין ערבים ליהודים. וכולם מטרידים אותה באותה מידה.

אלנתן עצמה בת 41, חיה ביפו, מתפרנסת מעריכה ולא הייתה מתנגדת למצוא חתן. אלא שבניגוד לגיבורת הרומאן שלה, נדמה לי שמדובר במישהי שיכולה לשאת בשלווה את התואר "מבוגר אחראי". מאז הגיעה לעיר הגדולה (מפתח תקווה) היא עסקה שנים בכתיבה ועריכה של מגזיני תיירות וטבע, שימשה עורכת בכירה במהדורה העברית של הנשיונל ג'יאוגרפיק, סיימה תואר שני בלימודים קוגניטיביים של השפה, ערכה ספרים וכיום היא מנהלת תוכן במיזם אינטרנט חדש בתחום התיירות שיעלה לרשת בקרוב. והיא גם כותבת. מלבד הספר, היא כתבה גם שני תסריטים והספר הבא שלה מאיים לפרוץ החוצה בקרוב.

כדי לכתוב היא גם עזבה את העבודה (ב"מאקו") למרות שהיא מעידה על עצמה שהיא אישה שחשוב לה לקום בבוקר וללכת לעבודה. "החלטתי להתמסר לכתיבה וזהו, שיצא לי מזה משהו טוב", אומרת אלנתן. "כתבתי שני תסריטים, האחד קומדיית דייטים מדליקה והשני דרמה, היו מפיקים שהתלהבו ונורא רצו את זה, אבל לא יצא מזה כלום. למדתי שזו תעשייה נוראית ואיומה, ונשבעתי שלעולם לא, לעולם לא. את יודעת מה? אסור להגיד לעולם לא".

לא ידעת שבארץ נורא קשה להתפרנס מכתיבה?

"זה משגע אותי. את מקבלת מחמאות על הכתיבה שלך, את מוסרת תסריט שמתלהבים ממנו, אז איך זה יכול להיות שלא יוצא מזה משהו. בינתיים קיבלתי הצעה לערוך בזמורה ביתן את ספרי ההעשרה לילדים שלהם, שזו נחשבת עבודה קשה אבל אני מאוד אוהבת את הדברים האלה, ופעם ראשונה בחיים עבדתי מהבית ואפילו נהנתי מזה. עברתי ליפו, הייתי באופוריה. קשה לתאר כמה התאהבתי במקום הזה".

זה לא עולה מהספר. יפו שאת מתארת היא מקום קשה ומכוער…

"נכון, זו ממש כפיות טובה מצדי. אני כל כך אוהבת את יפו. בשבילי לגור במרחק כזה מהים, זה נס שקשה לתאר. כשהייתי קטנה הדרך לים מפתח תקווה הייתה בעיני סיוט ותמיד קינאתי במי שגר במרחק הליכה יכול פשוט לרדת מהבית לים. מיום שעברתי לגור פה אני כל יום הולכת לים, צועדת שעות לאורך הטיילת, שוחה בים. זה נפלא. אני נורא אוהבת להכיר את האזור שבו אני חיה, ובראש אני מחלקת את יפו לצד המערבי, שהוא גן עדן, ולצד המזרחי שהוא הגיהנום. התאים לי יותר למקם את ליאנה בגיהנום. לא מתאים לה להתחבר למקום נהדר, היא רואה רק את הדברים השליליים בכל מקום".

אלנתן הגיעה ליפו אחרי שבע שנים בבית יהושע, מושב שבו התגוררה עם מי שהיה בעלה. נישואים קצרים, אחרי חברות ארוכה, "התחתנו כדי להתגרש", כהגדרתה. "לפני שנתיים וחצי, כשהפסקתי לעבוד בתל אביב, היה לי פתאום חשוב נורא לחזור אליה, כי הנתק האמיתי העיר נראה לי בלתי נסבל. המחירים היו בשמים, אז החלטתי לפתוח את הראש ולחשב על פלורנטין והשכונות בדרום. ראיתי מודעה על דירה נורא קטנה ביפו. התלבטתי ובעל הבית אמר לי 'לכי לים ותחזרי'. הלכתי, התלהבתי, וחתמתי. "

יפו השתנתה פראית מאז שהגעת אליה…

"אין מה להשוות. כשהגעתי לכאן, בערב הראשון שישנתי פה באה אלי חברה ושתינו הלכנו ברחוב שלי בלילה והיו שם כל ההומלסים שהשתינו בפתחי הבתים ואמרתי לעצמי 'אלוהים, מה עשיתי'. אבל לא באמת פחדתי, כי ישר התחברתי למקום. האנשים מעניינים והרחובות מדהימים. את הולכת ושומעת דברים שלא שמעת בחיים. בפעם הראשונה שהבנתי כמה אנחנו דפוקים שאנחנו לא יודעים ערבית. בניגוד לגיבורה שלי אני אוהבת לתקשר עם בני אדם, וביפו אני פשוט מתמוגגת".

מה שמביא אותנו לנקודה כאובה. לגיבורה שלך אין בכלל חברות. היתכן?

"זה הקטע שבו ליאנה ואני הכי שונות. היא יודעת להרחיק מעצמה את כל האנשים, ולי יש המון אנשים. בחוויה שלי אני אדם אהוב, ויש לי תרבות שימור חברים. אני יכולה להעביר בזה קורסים. הסוד הוא לא לצפות ליותר מדי במערכות יחסים ולא להתאכזב. אני נותנת לחברות שלי את הזכות להתנהג כמו שהן רוצות".

ואת יודעת להתנהג ככה גם עם בני זוג?

"הלוואי וידעתי. זה היה הופך את החיים להרבה יותר פשוטים. אני כל הזמן בחיפוש אחרי האהבה הזו שמרגישים בה הכול, וכשזה קורה אני מתמסרת עד כלות, כמו בסרטים וכמו בספרים. אני אפילו לא יכולה לחשוב על זה שאולי זה לא יהיה לכל החיים. זה לא קרה לי הרבה, אבל זה קרה ואני בטוחה שזה עוד יקרה".

הספר שלך מתחיל כספר דייטים קלאסי, אבל תופס תפנית פרועה לגמרי

"התחלתי לכתוב אותו אחרי שהחלטתי לגנוז את התסריטים, ובאופן טבעי חשבתי לכתוב על דייטים ושזה יהיה ספר נורא מצחיק אבל תהליך הכתיבה הוציא ממני גם הרבה דברים נורא כואבים. זה הפתיע גם אותי. העובדה שעדיין יש בספר הרבה הומור, נובעת מכך שאותי פשוט משעמם לכתוב אם אני לא משעשעת לפחות את עצמי".

הגיבורה שלך קרובה אליך באיזה אופן?

"אני מכירה את המצבים שבהם היא חיה. את העבודה מהבית, את החיפוש אחרי האהבה. בואי נגיד שהיא אני, כשאני מאוד מאוד עצבנית. אם אני נכנסת למכונית ויש פקק, אני ישר שומעת את ליאנה בראש שלי. היא מנהלת את החיים שלה כל הזמן בעצבים האלה ובביקורתיות הארסית הזאת, היא לא מפחדת מכלום, אומרת מה שבראש שלה, לא חושבת לרגע צעד קדימה. היא רואה את הכל דרך הצרכים שלה, אפילו את הסכסוך הערבי יהודי. כל מה שקורה לה קורה בהתפרצויות ולכן היא גם מסתבכת בדברים שאי אפשר היה לתאר שיקרו."

 יש לך רגישויות כמו שלה לעברית?

"כן, ומאחר שאני עובדת עכשיו עם המון אנשים צעירים, אני מבינה כמה העברית שלי כבר לא קיימת. מצד אחד אני מתרגזת כל הזמן, מצד שני, אני יודעת שאני נשמעת מיושנת כמו המורות של פעם, שכבר יצאו מהאופנה. לפעמים אני אומרת לעצמי אלוהים ישמור, מה יהיה עם השפה, אבל אני גם נהנית, כי אני נורא אוהבת סלנג ושפת דיבור. רציתי לעשות בזה את הדוקטורט שלי, שמעולם לא היה לי זמן להשלים".

בלי להסתכן בספוילר, אפשר לציין שיש לספר סוף דרמטי. בעיניך זה סוף טוב או רע?

"כשכתבתי חשבתי שמדובר בסוף מר ועצוב, אבל אני מוקפת באנשים אופטימיים שחושבים שמדובר בסוף טוב. זה גרם לי לחשוב שאולי זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לליאנה, ושמעכשיו היא תיקח הרבה יותר אחריות על החיים שלה. היו לה שלושה שבועות מטורפים לגמרי, שבהם היא הייתה במצב נפשי מעורער לגמרי, אבל נדמה לי שהיא תפיק הרבה לקחים ואני בטוחה שהיא תשתפר."